מורשת יהדות מרוקו

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

לדאגה זאת יש אפילו הד בביטויים ספרותיים אלימים ועוינים לד'מים. מאלף במיוחד ב1~א הזה הוא השיר נגד היהודים, שחיבר אַבּוּ אִסְחָאק בגרנדה בשנת 1066. השיר, שעליו נאמר שהיה הגורם להתעוררות נגד היהודים באותה שנה, כולל את השורות ־משמעותיות הבאות:

אל תראה בהריגתם הפרת אמון

הפרת אמון היא להניח להם להמשיך.

הם הפרו את בריתנו עימם

כיצד תְּחַשֵּׁבו לאשמים כלפי מפרי הברית?

כיצד יוכלו להיות בעלי ברית

כשאנו עלומים והם בולטים?

עכשיו אנחנו ירודים לעומתם

כאילו אנו הטועים והם הצודקים!

אל תסבלו את מעשיהם הרעים כלפינו

כי אתם הָעֲרֵבִים למעשיהם

אלוהים שומר על נאמניו

ונאמני אלוהים ינצחו.

תחושת עלבון ועוול היא הנושא השליט בשיר. אולם בניגוד בולט לאנטישמיות הנוצרית, אבו אסחאק, אפילו בעלבונו, אינו מונע מן היהודים את הזכות לחיים, לפרנסה ולשמירת דתם. כמשפטן הוא מודע לעובדה, שזכויות אלה מובטחות בחוק הקדוש וכלולות בך׳מה, שהוא חוזה משפטי מחייב. אבו אסחאק אינו מבקש לשלול את החוזה ואף לא להמעיט בערכו. להיפך; הוא אף מתאמץ להרגיע את שומעיו, וללא ספק גם את עצמו, באומרו שבשעה שהם שודדים והורגים יהודים, אין הם נוהגים בניגוד לחוק, כלומר, שבכך הם אינם מפרים את תנאי החוזה שהונהג ונתקדש בחוק המוסלמי הקדוש, דבר שהיה מסכן את נשמתם בעולם הבא. לטענתו, היהודים הם אלה אשר הפרו את החוזה, והוא חדל איפוא לחייב את המוסלמים. המוסלמים ושליטיהם פטורים מהתחייבויותיהם על״פי הד'מה והם חופשיים איפוא לתקוף, להרוג ולנשל את היהודים ללא הפרת חוק, ופירושו של דבר – ללא חטא.

התפרצויות נאצה כמו זו של אבו אסחאק וטבח כמו זה שהתרחש בגרנדה ב־1066 הם נדירים בהיסטוריה המוסלמית. בדרך כלל הורשו הד'מים לקיים את דתם, לעסוק במלאכתם ולחיות את חייהם, כל עוד היו מוכנים לשמור על הכללים. משמעותי הדבר, שההתנגשויות האלימות והרצחניות ביותר התרחשו במאות התשע־עשרה והעשרים, כאשר הד'מים לא היו עוד נכונים לקבל את הכללים או לכבדם.

אולם גם בתקופות קודמות, שעה שהכללים היו מובנים ומקובלים על שני הצדדים, התעוררו לפעמים קשיים. לעתים הובילו אלה לאלימות, למה שצד אחד כינה רדיפות ואילו האחר – הענשה. אלימות כזאת היתה נדירה. נפוץ יותר היה הידוק כללי המשחק – אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות, שקודם לכן התרשלו בה, ואף הטלתן של הגבלות חדשות. מיונם, ואולי אף טיפולוגיה של מעשי דיכוי אלה, או לפחות של הטענות שהושמעו בצד המוסלמי להצדקתם או להבהרתם, עשויים לזרות אור כלשהו על הבעיה הרחבה יותר של דרך הבנתה והגשמתה של הסובלנות.

המקרה הנפוץ ביותר הוא של השליט האדוק והקפדן, המתקן את טעויות קודמיו החוטאים והמתרשלים, ומחזיר את העדה לדרך המוסלמית המקורית. מופת לשליט כזה הוא הח׳ליף הַאֻמַּיִ עֻמַר השני, שתולדות חייו, כפי שהיסטוריונים מאוחרים יותר מספרים אותן, כוללות את מה שיהיו ברבות הימים הנושאים הטיפוסיים להתחדשות אסלאמית. בפרקי זמן חוזרים בהיסטוריה המוסלמית קמו תנועות או שליטים, שהנהיגו תקופות של אורתודוקסיה קפדנית ולוחמת. בזמנים כאלה קיימת הדגשה על טיהור האסלאם, על הצורך בסילוק גידולי הפרא והחידושים, שהשחיתו וסילפו את האמונה במרוצת הדורות, ובשובה אל האסלאם האמיתי והנכון של הנביא וחבריו. הכנעתו הנאותה של הכופר ואכיפה חמורה של ההגבלות שהוטלו עליו הן חלק מובן מאליו בכל התחדשות דתית מעין זאת. הדבר אינו מחייב רדיפה של הכופר; להיפך, ביוגרפים והיסטוריונים של שליטים אדוקים מדגישים בדרך כלל את ההגינות והצדק שבהם נהגו בד׳מים. אך הצדק דורש שהם יוחזקו במקום שהחוק מועיד להם ולא יורשו לחרוג ממנו.

לזכותו של עמר השני זוקפים אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות הכספיות והאחרות שהוטלו על לא־מוסלמים ונקיטת אמצעים לסילוקם מעמדות כוח והשפעה, שהורשו לתפוס בימי קודמיו. לא מן הנמנע, שעמר השני היה אחראי להנהגתן של הגבלות מסוימות, שהמסורת מייחסת לעמר הראשון. הגבלת זכויותיהם של הדמים נעשתה בד בבד עם הרחבת זכויותיהם של מתאסלמים לא־ערבים, שזכו עתה במידה רבה בשיוויון שתבעו לעצמם, ושקודם לכן האריסטוקרטיה הערבית מנעה מהם.

הנסיבות ההיסטוריות לתיקוניו של עֻמַר השני הן משמעותיות. חיל משלוח ערבי עצום, ימי וצבאי, שנשלח לכבוש את קונסטנטינופול, נחל כישלון חרוץ, והאימפריה האמיית ניצבה בפני משבר. המלחמה הטילה מעמסה כלכלית חדשה וכבדה; השמדת הצבא הערבי לפני חומותיה של קונסטנטיגופול שללה מהממשלה את האמצעי לכפות את רצונה בכוח. השלטון האמיי, שבכל הזמנים עורר התנגדות אצל מוסלמים אדוקים ואחרים, נמצא עתה בסכנה של מיגור. כאשר מת הח׳ליף סלימאן(717-175), שיזם את המסע הצבאי, בחרה המשפחה האמיית, שנחונה מאז ומתמיד בחוש פוליטי, ליורש בנסיך האמיי האחד, שהיה ידוע באדיקותו ובידו היה לעורר את דעת הקהל המוסלמית לתמיכה בשושלת, תוך ניהול מדיניות שהיתה קרובה לאמונותיה.

שיקולים דומים ייתכן שהדריכו את הח׳ליף העבאסי אל־מתוכל (861-847). בהיסטוריוגרפיה המוסלמית נזקפים לזכותו ביטול שליטתה של האסכולה המעתזלית הסוטה והנוגשת, שהיתה אהודה על הח׳ליפים הקודמים, ושיבה להלכה ולנוהג המוסלמי האמיתי. ייתכן שלשינויים הללו היה קשר לצורך בגיוס תמיכה עממית נגד משמר הארמון שלו, שאיים על שלטונו ואף על גופו. בצו שפורסם בשנת 850 אנו קוראים:

"הובא לידיעתו של נגיד המאמינים, שאנשים חסרי שיקול דעת ובינה מבקשים עזרתם של ד'מים בעבודתם, מאמצים אותם לאנשי סודם ומעדיפים אותם על־פני מוסלמים, ונותנים בידיהם סמכות על הנתינים. והם מדכאים אותם, ומושיטים ידיהם נגדם בעריצות, במרמה ובאיבה. נגיד המאמינים, באשר הוא מייחם חשיבות רבה לעניין, מגנה אותו ודוחה אותו. מרצונו לשאת חן בפני אלוהים על־ ידי מניעת הדבר ואיסורו, החליט לכתוב לקציניו במחוזות ובערים ולמושלים בערי הגבול ובמחוזותיו, שיחדלו להעסיק ד'מים בכל עבודותיהם ועסקיהם, ולאמץ אותם כשותפים באמון ובסמכות, שהוענקה להם מידי נגיד המאמינים וניתנה בידיהם…"

ועל־כן, אל תבקשו עזרתם של עובדי אלילים, והגבילו את בני דתות החסות למעמד שאלוהים הועיד להם. דאגו לכך, שמכתב נגיד המאמינים יוקרא ברבים לתושבי מחוזכם ופרסמו אותו ביניהם, לבל ייוודע לנגיד המאמינים שאתם, או מי מבין פקידיכם או עוזריכם, מעסיקים מישהו מבני דתות החסות בענייני האסלאם.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 49

מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.

היחס כלפי יהודים בארצות האסלאם השתנה באופן משמעותי בתקופת שלטונו של החיליפה האומיי, עומר עבד אל-עזיז, אשר ניסח כללים רשמיים למעמד אהל א-ד’ימה הוא מעמדם של בני החסות. עבד אל־עזיז ששלט בשנים 717-720, היה מוסלמי אדוק ושליט פופולארי, אשר שלל את הפאר שאפיין את סגנון החיים של שושלת בית אומיה. הוא החזיר לעם אחוזות רבות שהוחרמו על ידי פקידי האומוית, עזב את ארמונו בדמשק לטובת בית פשוט, ולבש בגדי כותנה פשוטים במקום הגלימות המלכותיות המפוארות.

מודרך על-ידי אדיקות עמוקה וכנה, עבד אל-עזיז הניח את הכללים שנועדו ליצור הפרדה ברורה בין מוסלמים לבין שאינם מוסלמים. הוא עשה זאת באמצעות "ברית" המכונה האמנה של עומר – המתוארכת כמעט בוודאות לתקופה הזאת והמסווגת באופן רשמי את אלה שאינם מוסלמים אהל א-7'ימה – כ-'אנשי הברית', בליבה של האמנה הייתה הבטחה להגן על יהודים ונוצרים – עם הספר – המבוססת על שלושה יתרונות חיוניים: ביטחון הנפש והרכוש, חופש הדת ואוטונומיה פנים־קהילתית. שלושת היתרונות הובטחו בתנאים מסוימים. כתנאי ראשון, אנשי הד'ימי היו מחויבים לשלם את הג'יזיה – מס הגולגולת – לשליט המקומי ולקבל את התנאי של היותם אהל א-ד'ימה ־ בני חסות.

מלבד הכללים הקיימים, עבד אל-עזיז ניסח כללים חדשים נוספים. אחדים מביניהם היו זהים לחוקים נגד יהודים שהתקיימו בביזנטיון־הנוצרית, אך הם נחשבו לחדשים בעולם המוסלמי: נאסרה הבנייה של בתי כנסת חדשים או כנסיות. בני חסות לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים; הם לא יכלו להשתמש באוכפים אלא לרכוב רכיבה צידית. ועוד: נאסר עליהם להעסיק מוסלמי. יהודים ונוצרים כאחד, חויבו לחבוש כובעים מיוחדים, ללבוש גלימות ולנעול נעליים מיוחדות, כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. הם אף נאלצו לתת בבגדיהם סימנים או ללבוש סוגי בגדים או צבעים שיצביעו על כך שאינם מוסלמים. בנוסף לכך, היה עליהם להימנע מלבישת בגדים שיש להם קשר כלשהו עם מוחמד והאסלאם. בעיקר, היו אסורים בגדים ירוקים.

הערת המחבר: לצבע הירוק מקום מיוחד באסלאם. הוא משמש לקישוט במסגדים, לכריכות של הקוראן, למשי המכסה את קברי הקדושים הסופים, וכן לדגלים של מדינות מוסלמיות שונות. על סמך מסורת מוסלמית, ירוק היה הצבע האהוב על מוחמד והוא לבש גלימה ירוקה וטורבאן ירוק. הקוראן(סורה 76:21) מספר כי לתושבי גן עדן יוענקו 'בגדים בירוק, רקומי משי וקטיפה.'

למרות שחוקים אלה היו נתונים לשינויים במהלך הזמן, עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של בני מעמד הד'ימי(בני חסות) שחיו תחת כל שלטון מוסלמי. בני החסות לא יכלו – ואינם יכולים עד עצם היום הזה – לשמש כעדים בבית משפט מוסלמי בתיק משפטי בו מעורבים מוסלמים. הסיבה לכך נקבעה בפרשנותו של עלי אבן אבי- בסר אל-מרג,נאני עוד במאה השלוש עשרה, בהתיחסו להלכה המוסלמית. אל-מרגינאני הסביר: כי 'מאחר והכופרים אינם צודקים, עלינו להיות איטיים בבואנו להאמין לדבריהם.' לחיזוק דבריו, הוא ציטט מהקוראן: 'כאשר אדם שאינו צודק אומר לך דבר כלשהו, היה איטי בהאמינך לו.' אל־מרגינאני הוסיף כי: הד'ימי יכול להיחשד כממציא כזבים נגד מוסלמי  בשל השנאה שהוא נושא כלפי עליונותו של המוסלם.

היבטים נוספים בחייהם של בני החסות – יהודים ונוצרים כאחד – היו האיסור להעניק לעצמם שמות מוסלמיים, האיסור למנוע מאיש את המרתו לאסלאם, והאיסור לבנות מצבות גבוהות מאלה של המוסלמים. גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, כדי להבדילם מהמוסלמים, ואילו נשים לא יכלו להתרחץ עם נשים מוסלמיות, אלא השתמשו בבתי מרחץ נפרדים. נאסר על בני החסות לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית, כפי שאסור לגדף את הנביא בפומבי – זוהי עבירה שהעונש בגינה הוא מוות.

נכסיו של ד'ימי שנפטר, עברו בירושה לשלטונות המוסלמים – לא לקהילה של בן החסות – עד שהיורשים יוכלו להוכיח את זכותם על הירושה על פי החוק (שריעה) האסלאמי. אם לא נמצא יורש, הנכס הועבר לרשות המוסלמית. מנהיג הקהילה של הד'ימי – יהודי או נוצרי – שימש כאיש קשר רשמי כלפי הרשות המוסלמית השלטת, והיה אחראי על נאמנותה של הקהילה ועל גביית מס הג'יזיה. בשנת 1031, בבבל, תפקיד זה היה באחריותם של פטריארך הכנסייה הקתולית לנוצרים, ושל ראש הגולה עבור היהודים.

לפי חוקי הד'ימי כפי שהתפתחו, יהודים ונוצרים לא הורשו לשאת אקדח, לא הורשו לבנות מקומות פולחן חדשים או לתקן את הישנים ללא רשות, וגם לא לבנות מקום פולחן כלשהו שיהיה גבוה יותר ממסגד. מי שאינו מוסלמי אינו יכול לרשת דבר ממוסלמי. גבר שאינו מוסלמי, אסור לו להתחתן עם אישה מוסלמית, אף כי לגבר מוסלמי הותר להתחתן עם נוצרייה או יהודייה. הצידוק לכך היה כי מוחמד לקח לו אישה יהודיה – רייחאנה – לאחר התבוסה של שבט קוראיטיה, ואישה יהודייה שנייה – סאפייה – לאחר הקרב על חיייבר. המרתו של מוסלמי לנצרות או ליהדות הייתה אסורה בתכלית האיסור. לעומת זאת, מתאסלמים התקבלו באהדה רבה.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

עמוד 48