מורשת יהדות מרוקו

פרק ראשון

בין מערב למזרח:

ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

א. הריון הציבורי על התרבות העברית במרוקו

ב־14 ביולי 1916 פורסם בעיתון La Liberté, שיצא לאור בטנג׳יר בצרפתית, מאמר מערכת שדיווה על רפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמור התורה שבעיר. המוסר החינוכי מומן מכספי הקהילה, ולמדו בו תלמידים שהוריהם לא יכלו לעמור בתשלום שכר הלימוד הנדרש בבתי הספר של כי״ח. הרפורמה התבטאה בשלוש פעולות: הרחבת תוכני לימודי היהדות, שינוי שיטות הלימוד ושילוב לימודים כלליים. תוכנית הלימודים החדשה הורחבה, ועל קריאת פרשת השבוע ותרגומה נוספו לימוד קריאה, תפילות, פרקי תחלים והיסטוריה מקראית (Histoire sainte). שיטות הלימוד לא פורטו, אך צוין כי באמצעות השיטות החדשות הלימוד יעיל יותר, ועל כן ניתן להוסיף את תוכני הלימוד החדשים במסגרת השעות הקיימות. עשרים וחמש שעות בשבוע הוקדשו ללימודי עברית ויהדות, ושמונה שעות לצרפתית ולחשבון. מקצועות הלימוד הכלליים נוספו לראשונה לתלמוד התורה במטרה לאפשר לתלמידים לרכוש כלים בסיסיים שיקלו על השתלבותם בשוק העבוהה המודרני בתום לימודיהם.

שבועיים לאחר פרסום המאמר הופיע בעיתון מאמר שכותרתו La place des études“

”juives dans nos écoles (״מקומם של לימודי היהדות בבתי הספר שלנו״), ומחברו הזדהה בשם העט לוסיוםס(.(Lucius המחבר בירך על הרפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמוד התורה, שהתנהל לדעתו באופן אנכרוניסטי במשך שנים. במוסד החינוכי, כך טען, לימדו מורים בשיטות מיושנות תוכני לימוד יהודיים בלבד, ולא ציידו את תלמידיהם בכלים שיאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה המודרני ובהזדמנות לצאת ממעגל העוני. לוסיוס הוסיף עוד, כי תלמוד התורה הוקם לא רק כדי לתת מענה לילדיהם של חסרי האמצעים בקהילה, אלא גם לתלמידים שהוריהם לא הסכימו לשלוח אותם לבתי הספר של כי״ח מאחר שלא לימדו בהם עברית ויהדות, או לימדו באופן שאינו משביע רצון.

מקרה תלמוד התורה בטנגי׳ר העלה שאלה רחבה יותר על מקום לימודי העברית והיהדות בבתי הספר היהודיים במרוקו בכלל ובבתי הספר של כי״ח בפרט. לוסיוס העלה שלוש סוגיות שדרשו מענה. הראשונה, מקומם של לימודי העברית והיהדות בתוכנית הלימודים של כי״ח במרוקו ובחינת אחריותה של החברה למקצועות אלה; השנייה׳ תוכני הלימוד שיש לכלול במסגרת השיעורים בעברית וביהדות בבתי הספר של כי״ח ובתלמודי התורה במרוקו, ומשמעות בחירתם; והשלישית, כישוריהם של המורים לעברית ולמקצועות היהדות ללמד גם תכנים חדשים בשיטות חדשות.

כעבור שבוע הביא לוסיוס לדפוס מאמר נוסף ובו הציג את תפיסותיו בנוגע לשאלות שהעלה. מאמרו עורר דיון ציבורי מעל דפי העיתון במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1916. הדיון כלל שמונה מאמרים של חמישה אינטלקטואלים שלקחו חלק מרכזי בפעילות הציבורית בקהילה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20. באמצעות בחינת הצעותיהם של הכותבים לגבי הסוגיות שהעלה לוסיום במאמרו הראשון אעמוד על גווניה השונים של התרבות העברית במרוקו כפי שעוצבו בראשית המאה ה־20. ההצעות השונות הן אספקלריה להשקפות העולם של הכותבים, וכל אחת מהן מייצגת עולם ערכים של הרוח היהודית החדשה שבה דגל הכותב. כל כותב ברר והרכיב מחדש נכסי תרבות תוך מתן פרשנות בהתאם לאידאולוגיה שבה החזיק ושעל פיה הציע תוכנית פעולה.

מניתוח המאמרים עולים שלושה דגמים לתרבות עברית שיתבטאו בצורות שונות בכל פרקי הספר וישמשו כלי לניתוח ולהשוואה: ״תרבות עברית לאומית דתית״, ״תרבות עברית אוניברסלית״ ו״תרבות עברית דתית מתוקנת״. לפני שאדון בשלושת הדגמים אציג את העיתון שבו פורסמו המאמרים ואת הכותבים שהשתתפו ברב־שיח, ואגב כך אגדיר את אופיים של הכותבים ושל קהל הקוראים בעיתון.

1. 1. רשת עברית מתמערבת במרוקו: העיתון והכותבים

העיתון La Liberté (״החירות״) יצא לאור בטנג׳יר בשנים 1922-1915 על ידי שלמה בניון. בניון, מוציא לאור מאוראן שבאלג׳יריה (נפטר 1921), היגר לטנג׳יר לבקשת חיים בנשימול, חבר הנהגת הקהילה היהודית בעיר, כדי שיסייע בהמשך הוצאתו לאור של העיתון Le Reveil du Maroc לאחר מות מייסדו, עו״ד אברהם לוי כהן, ב־1888. העיתון לא האריך ימים, ונסגר בשנת 1903. ביוני 1915 ייסד בניון את העיתון La Liberté והדפיסו בבית הדפום הצרפתי־עברי Imprimerie Française du Maroc שהחזיק בבעלותו. העיתון התפרסם בשתי מהדורות, La Liberté בצרפתית ואלחוררייא בערבית יהודית, שהיו שונות באופיין. בהמהדורה הצרפתית בלטו מאמרים פובליציסטיים בקשת רחבה של נושאים, פרי עטם של אינטלקטואלים יהודים מקומיים. במהדורה שבערבית יהודית הופיעו מאמרים מעטים, ועיקרה הוקדש לדיווחים שלוקטו מהעיתונות היהודית העולמית. בכותרת־המשנה שלו הכריז העיתון על היותו מגן האינטרסים של יהודי מרוקו (”journal de défense des intérêts israélites au Maroc“); ואכן הופיעו בו דיווחים מן הקהילות היהודיות השונות במרוקו ודיונים בנושאים בוערים שהטרידו אותן. כמו כן התפרסמו בו דיווחים על חיי היהודים באירופה ובארץ ישראל וסיקור הפעילות הציונית בעולם היהודי. לאורך כל שנות קיומו סבל העיתון מקשיים כלכליים, ואלה החריפו עם סוף מלחמת העולם הראשונה. עם מות מייסדו ועורכו, בשנת 1921, גברו הקשיים, וב־1922 פסק מלהופיע.

במחקרו על העיתונות במרוקו התקשה פייר כהן לקבוע מה הייתה תפוצת העיתון והסתמך רק על הכיתוב בכותרת, שבה הובטח למפרסמים כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים. רמזים לתפוצתו ניתן לאתר בדרך אגב במחקרים שנכתבו על מרוקו בתקופה שבה יצא לאור. דוד כהן במחקרו על יחסו של ליוטה לציונות ציין, כי באוגוסט 1918 מסר המפקד הכללי של מחוז פאם גיליון של העיתון למפקד נפת צפרו, דה גאנוה (De Ganoy), בגלל מאמרים בעלי אופי ציוני שפורסמו בו. מיכאל לסקר ציין במחקרו על כי״ח במרוקו כי מורה בפאס הקריא לתלמידותיו מאמר מהעיתון שתיאר את מצב היהודים במזרח אירופה. נוסף על המחקרים, עוד בימים שפורסם העיתון, העיד י׳ בן־ שבת מהעיר סאפי ברשימה שפרסם בעיתון דאר היום בארץ ישראל:

"העיתון היהודי ״אל חוריה״(החרות) היו״ל [־היוצא לאור] בטנג׳יר אשר במרוקו,הספיק להפיץ במידה חשובה את הרעיון הציוני בכל רחבי מדינה זו. […] יש בו שלושה חלקים: חלק עברי, חלק ערבי־מרוקאני וחלק צרפתי. עי״ז [=על ידי זה] רכז לו העיתון קוראים מכל חוגי היהודים, והודות למרץ של העורך מר שלמה בן חיון, משתתפים בעתון סופרים עברים וצרפתים חשובים שבמאמריהם משפיעים השפעה מרובה על כל היהודים".

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 58

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

השער הוא מהידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה הוא כ-16 מטר וגובה המעבר כ-8 מטרים. השער מצופה באריחי טרקוטה מזוגגים באמייל ובכתובות. בניית המבנה שנקרא על שם האדריכל שבנה אותו, החלה ב-1697 והושלמה ב-1732 ע״י מולאי עבדאללה, שהיה בנו של הסולטאן מולאי איסמאעיל. השער מסמן את הכניסה הראשית לארמון המלכותי.

הכיבוש הצרפתי במאה ה-20(1912) של מרוקו, הביא עימו שיפור בחיי הקהילה היהודית. היהודים הורשו לצאת מהצפיפות שבמלאת הישן, ובנו מלאח חדש ומודרני. השלטון הצרפתי היה גורם מכריע בהתאוששות הקהילה היהודית. היהודים זכו לביטחון יחסי, עימו הגיעה יציבות כלכלית שבעקבותיה חזרו יהודים רבים והקהילה גדלה והכפילה את עצמה עד כ-9500 יהודים.

במפקד האוכלוסין ב-1947 נמנו בעיר 15,500 יהודים ומעריכים ש-20% לא התפקדו.

קהילת יהדות מקנס מהמפורסמות ביהדות מרוקו. עם ועד קהילה חזק שהפעיל מספר ארגונים וולונטריים: ביקור חולים, מתן בסתר, עזרה בנישואין ועוד. המימון לכל הפעילות הגיע מהמיסים שהקהילה גבתה מהשחיטה ומהסחורה שנמכרה בשכונת היהודים.

מאפיין נוסף המייחד את קהילת מקנס הוא שבתלמוד תורה למדנו עברית. כך תיאר אחד מהשליחים את המפגש המרגש שהיה לו, עם ילדים יהודים ברחובות המלאח המדברים ביניהם עברית: ״ישנן קהילות דוגמת מקנס, בהן כמעט כל ילד דובר עברית. הייתה זו חוויה עבורי כשעברתי ברחובות המלאה במקנס ובכל ילד שנתקלתי יכולתי לדבר עימו בעברית״.

עם עליית המשפחה ארצה, אחי שלום היה ״דובר המשפחה״ מול המוסדות, הודות לעברית שלמד בתלמוד תורה. זו הקהילה שנתנה לי את הבסיס לחיים.

הוריי אסתר וחיים לוי ז״ל

הוריי, אסתר וחיים לוי זיכרונם לברכה, חיו בצניעות רבה, הסתפקו במועט ויום־יום בירכו על מה שיש. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. כבן הבכור שכל תשומת הלב הייתה נתונה רק לו, הייתי המאושר בילדים. אימא עמוד התווך, בחוכמתה הרבה, הצליחה לנהל ולנווט לבדה את חיי המשפחה למרות כל הקשיים, והיו קשיים.

אבא נולד ב-1910 בקזבלנקה. אימא נולדה ב־1919 בעיר ״ספרו״. אבא ביום־יום לא היה כלל בבית, את זמנו הוא חילק בין העבודה לפרנסת המשפחה לתפקידו כ״שמש״ בית הכנסת, זה היה סדר יומו. בנוסף הוא נשאב לתוך חקר התורה, ואף מעבר לזה, לתורת ״הנסתר והקבלה״. זה אולי מסביר את היעדרותו הרבה מהבית (נחזור לזה בהמשך עם עלייתם ארצה). ואני, שדמות האב חסרה לי, נשענתי על אימא.

במשפחתנו לא נהגו לאכול ארוחות משפחתיות במשך השבוע, ארוחות משפחתיות התקיימו רק בסוף השבוע, בערב שבת ובשבת. היום יותר מתמיד מרגיש בחיסרון המפגשים האלו. והמחשבה עליהם מעלה בי געגועים רבים להוריי, ולריחות האוכל שעלו משולחן השבת הערוך ומלא הסלטים. כל השבוע חיכיתי למפגש המשפחתי הזה, שהיה סביב שולחן השבת. אם רק יכולתי הייתי מקצר את השבוע בשביל הרגעים האלה.

לא נמצא ירק שאימי המרוקאית לא הכינה ממנו סלט או ריבה. אימא מכל הקניות בשוק לא זרקה כלום, הכול נוצל עד תום. אכלת תפוז או קלמנטינה? מהקליפות עשתה ריבה. מגרעיני האבטיח או המלון עשתה פיצוחים, מעט מאוד אם בכלל נזרק. בישיבה סביב השולחן עם אבא ושירי קבלת השבת הרגשתי וחוויתי את דמות האב. כאן נפגשתי עם אבא של ״שבת״, לא אבא של יום חול שאין לו זמן. לאחר נטילת הידיים, הקידוש וברכת המוציא לחם, אימא הגישה ארוחה שעמלה עליה כל היום. אהבתי את שירי השבת סביב השולחן, ובצאת השבת את השיר לאליהו הנביא. המשפחה חיה בצניעות רבה, בדירה קטנה.

בשבת המאכל הקבוע היה ״חמין״, מאכל של שבת בכל ימות השנה, לאחר שאבא חוזר מבית הכנסת. במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית, ישבנו סביב השולחן ושרנו ״אליהו הנביא״.

הוריי אסתר (בן הרוש) וחיים לוי זיכרונם לברכה, נישאו בעיר ״ספרו״ שם אימא נולדה ומשפחתה חיה. לאבא היו אלה נישואיו השניים. אבא אומנם נולד בקזבלנקה, אבל חי בעיר סאלי, שם משפחת אשתו(הראשונה) התגוררה. סאלי עיר קטנה הקרובה לעיר הבירה רבאט. העיר סאלי הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר. שמה יצא והלך לפניה בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות. אבא התחתן לראשונה ב-1927 עם אסתר אזולאי כשהיא בת שבע-עשרה בלבד. שנתיים לאחר מכן ב-1929 נולדת להם בתם זוהרה (ז״ל). ימים קשים עברו על המשפחה הצעירה לאחר שזוהרה נולדה.

אצטט כאן מעבודת השורשים שאחותי הגדולה(זוהרה) כתבה עם הנכד שלה: ״אבא ישב מובטל בבית, כסנדלר במקצועו פרנסה רבה לא הייתה לו. אשתו אסתר אזולאי המוגבלת מאוד בראייתה, נזקקה לעזרה בכל יציאה מהבית, לכן היא העדיפה את הישיבה בבית. בזכות הארגונים הוולונטריים שהקהילה הפעילה בימים ההם, אף משפחה לא נעזבה לנפשה. מהם הגיעה העזרה והתמיכה לכל משפחה נזקקת. כספי המימון הגיעו מהמיסים על השחיטה ומהסחורה שנמכרה ברובע היהודי. אבל, את עיקר העזרה והתמיכה הגיעה ממשפחת אזולאי(משפחתה של אשתו), שהייתה משפחה בעלת אמצעים.

ובנוסף לסיוע הכלכלי קיבלו גם דירה קטנה וצנועה לאחר החתונה, בה התגוררה המשפחה״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 31