מורשת יהדות מרוקו

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

בשנות השמונים נהנו סופרים ממעמד-על של נביאים. קולו של עמוס עוז הדהד מקיבוץ חולדה בצפון ועד ערד בדרום, קולו הלא-נורמלי של א. ב. יהושע דיבר בזכות הנורמליות, וקולו החרוך של ס. יזהר לא חדל להישמע מעל גלי האתר. סופרים צעירים יותר נמנו עם הדמויות השחצניות והנבובות ביותר שהסתובבו בהיכלי התרבות, ונטיתי לחשוד בהם יותר מאשר לבטוח בהם. ראיתי איך אנשים משכילים, בעלי רשימת פרסומים מפלצתית, כורעים תחת השכלתם ומאבדים כל אבחנה, וראיתי עד כמה קריאה לא ביקורתית משבשת את שיקול הדעת של הקורא. לא ראיתי כל תועלת בריבוי ספרים ולא ששתי לפאר את הספר,  אלא הוקעתי בו את מקור הדוגמטיות וחוסר הסובלנות שדודות במחשבה האנושית. העובדה שמשהו היה כתוב לא עשתה אותו נכון או מעניין.

על אף שרשימתו של פוקס יכלה לתרום להכוונה יעילה של הקריאה, התייחסתי במידה מסוימת של רחמנות לאמונה שלו בסגולות הקריאה. לתלות כה הרבה בספרים נראה לי, אם להשתמש בלשונו, ״הימור לא סביר בעליל.״ קריאה לא הכשירה את הלבבות ואת המוחות אלא סתמה אותם. לא הייתי מבלה את ימיי על אי בודד עם רוסו או עם וולטר, עם פרויד או עם בטלהיים, עם רשב״י או עם המהר״ל. אם פוקס כה רצה לשמור על היהודים ולמנוע את התבוללותם, הוא היה צריך להמר על המצוות. לא משתחררים מהן גם כאשר פורקים את עולן; הן אוחזות חזק בכל מי שעוצב על ידן. אבל מכיוון שהתרבות האנושית העליונה הייתה תאית ספר וכל ערעור על חשיבותו היה רק פוגע בי, נמנעתי מלהביע את דעתי בנושא. התעמולה הספרותית הייתה – ועודנה – כה כוללנית, אגרסיבית וכפייתית עד שכל מה שנותר לי לעשות היה להרוויח מהשיבוש שריבוי הספרים מכניס לעולם. סביר להניח כי דבר זה עמד ביסוד הפיכתי לסופר צללים פורה וממולח.

העמיתים התכנסו בכל ימי ראשון בבית ערבי ברחביה ללימודים משותפים. מחשבת ישראל, מחקרי חינוך, יהדות זמננו. דיונים ערים התפתחו בחדר הגדול ששימש אותנו. להוציא עוד ערב אחד שהוקדש למפגש עם איש רוח או עם דמות ירושלמית, כל אחד תפר לעצמו תוכנית לימודים, בין שביקש לעצמו מנחים אישיים ובין שהשתתף בקורסים באוניברסיטה. דניאל ואני לא ביקשנו מנחים ולא הייתה לנו סבלנות לשיעורים; הרכבנו ביחד חברותא והתמודדנו עם השאלות שהעסיקו אותנו. צללנו לתלמוד בעזרת כל מיני מילונים, קונקורדנציות ותרגומיו של הרב שטיינזלץ. קראנו בזוהר של תשבי. תיאמנו בינינו את הקריאות ברוסו, דווי וסקינר. אבל עיקר הלימוד שלנו היה במחשבת ישראל. נהגנו להיפגש בקומה השלישית של ספריית הר הצופים (לאמיתו של דבר הקומה השנייה, אבל מכיוון שלמבנה הייתה קומה תת-קרקעית קראנו לה הקומה השלישית). באותם ימים הוקדשה מחציתה הימנית, אם איני טועה, לספרי הגות ויהדות. ספרים לא חסרו לנו. אפילו קיבלנו תקציב מיוחד לרכישתם. אבל הרגשנו צורך לצאת מהבית ולבלות בספרייה. נראינו כסטודנטים לתואר שני או שלישי לכל דבר, להוציא את העובדה שלא היינו צריכים לעבור בחינות ולהגיש עבודות אלא לחשוב. פשוט לחשוב. לחשוב בלבד. מאז חקרתי לא מעט שיטות הכשרה ולא מצאתי, אני מודה, שיטה יעילה יותר מאשר לתת למשתלמים להשתעמם. לא הייתה לנו ברירה אלא לשאול את עצמנו שאלות שספק אם אחרים שואלים את עצמם.

ניסינו לכסות את היצירות המרכזיות במחשבת ישראל, החל מ״אמונות ודעות" לר׳ סעדיה גאון וכלה ב״כוכב הגאולה״ לפרנץ רוזנצווייג. לא נתנו לקבלה להסיט אותנו מעיונינו, וגם לא לחרם שהטילה הציונות על כתבי הרמן כהן ותלמידיו. קראנו בשקיקה, קראנו בהתפעמות. כאילו כל מחויבותנו לתוכנית התרכזה בשחזור הצמתים העיקריים בהגות היהודית, שהצטיירה בעינינו כמסכת כתבי הגנה על היהדות מפני מתקפות מדומות של הפילוסופיה, שכמעט לא התייחסה אליה. אם "ספר הכוזרי״ ליהודה הלוי רצה להרים את היהדות מהשפלתה בידי הנצרות והאסלאם, ו״כוכב הגאולה״ שאף להבהיר את מקומה של היהדות בעולם שנחלק בין הנצרות והאסלאם, ״מורה נבוכים" הצטייר בעינינו כתעודה מאלפת של שמירה על היהדות למרות הכול. גם אם לא הייתה לה הצדקה, גם אם המדע ערער את עיקריה, גם אם היא משרה יותר מבוכה מאשר נוסכת ביטחון. גם אם האמת הייתה במקום אחר, על היהודי היה לדבוק באמונתו.

דניאל לא היה ציוני או אנטי ציוני. בעיניו השאלה הייתה שולית ומיותרת. היהודים לא בחרו להקים מדינה – היא נכפתה עליהם, והוויכוח סביב הזכות על הארץ היה ויכוח סרק. עם זאת, הוא לא הסתיר את עניינו בנדודי היהודים. הוא נטה להתייחס אליהם כאל מסע מרתק בן אלפיים שנים, ובזמן שבו עמד המסע להניב פירות מבטיחים, בכל התחומים ובכל הארצות, השואה שמה לו קץ אכזרי. ישראל רק קלטה את שארית הפליטה, קיבצה נידחים ואפשרה ליהודים לבצע נקמה אצילית בשונאיהם. היא נעשתה למצבה עבור אותו סיפור של נחישות, התנגדות, גבורה וקידוש השם. אלא שדניאל לא היה בטוח בכושר העמידה – הסימבולית – שלה לאורך זמן. אלוהים גידר את עצמו במגדלי פעמונים ובצריחי מסגדים מאחורי גבם של היהודים, הכפותים על ידי בחירתם. הנוצרים הצטיינו בבניית קברו, המוסלמים הדהדו אותו, היהודים הורידו אותו למחתרת ומהמחתרת הזאת לא מיהרו להוציאו, כדי שלא לרתום אותו להתנחלות כדוגמת מפעלם של יורשיו השחצנים והגזענים של הרב קוק. מוסד בית המקדש לא הצליח בעבר ליהודים, הוא לא יצליח להם גם בעתיד. במקום לקחת נערים לסיורים בבתי כנסת בטנג׳יר הם לקחו אותם למחנות השמדה, והדבר חרה לדניאל. במקום לטפח זהות שלווה ויפה טיפחו זהות חולנית, דואבת ומצולקת.

שנות השמונים, לפני האינתיפאדה הראשונה, היו ימים שקטים שבהם היה אפשר לאהוב בירושלים. אהבה פשוטה, בינו לבינה, בתפאורה של עיר כפרית. אפילו האותיות המרובעות נראו מחייכות, הולכות ומתעדנות, מתכוננות לצקת משמעות רכה יותר מכל המשמעויות שהן אצרו בקרבן עד כה. החרדים התמקמו להם במאה שערים ובסביבתה הקרובה. הם נחשבו אז לדמויות סהרוריות שאבד עליהן הכלח. קרה שהגיחו משכונתם כדי למחות נגד חילול שבת, חילול קברים או חילול שמיים. אבל מחאותיהם נשמעו חלולות למדי. לא מתלהמים ולא מאיימים. נציגם הבולט ביותר היה אותו לייבל׳ה וייספיש, שנגמל מכל פעילות עסקנית והתמסר להפצת משנתו של ניטשה בקרב חילונים. עם כפות ידיו המגולפות והמוכתמות, מצחו המקומט ומשקפיים שהאירו את פניו, הוא ניבא בשם ניטשה את היעלמות המדינה. כאשר הופיע בטלוויזיה הוא עטה את טליתו על ראשו וקרא קדיש עליה. ישעיהו לייבוביץ, גדול המוכיחים בשער, התנצח עם שדיו והתפרץ נגדם כדי לגרשם. ישראל אלדד, ממפקדי הלח״י ומתרגמו של ניטשה לעברית, ירה את צרור מילותיו לכל עבר, מעלה באוב את אבות היישוב.

האב מרסל דובואה, כומר דומיניקני שקשר את גורלו עם מדינת ישראל, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ניסה לעורר אהבה בין היהודים המתקוטטים תמיד. כאשר עטה את גלימתו – ללא צלב עליה – היה המחזה בגדר בשורה לגויים. האוניברסיטה הייתה ממלכת חכמים. ריחנית בכל עונות השנה, לא חוסכת בחשמל כדי להאיר את המעברים ואת הפרוזדורים ששחזרו את מבוכי ההשכלה. היא הייתה גם מלכות של יופי. אולי בגלל שהנשים היו צעירות, יפות וטבעיות יותר; אולי בגלל שהמדינה כולה נראתה הרבה יותר יפה. ללא התלהמות, ללא רהב. ללא חדשנות, ללא מזימות. ללא יזמות, ללא קומבינות. לבטח הייתי צעיר ויפה מספיק כדי להרגיש שכל היופי הזה נועד לי וביקש את הכרתי. בעיקר האמנתי בעצמי. לא ידעתי מה יהיה גורלי, אבל לא היה לי ספק שאיכשהו אנתב את חיי לחיי עצלות, אם באקדמיה ואם מחוצה לה.

דניאל התגורר בפיצול של רחוב טשרניחובסקי, שיורד ימינה במקביל לרחוב שמעוני. דירה שכורה בבית על עמודים, באותם שיכונים שנבנו בשנות החמישים עבור פקידי ממשלה. הוא אהב את השכונה וחקר את קורותיה. היא נקראת בפי כול ״רסקו״, על שמה של חברת הבנייה שבנתה אותה. הוא הקפיד לתת לה את שמה הרשמי, ״שכונת הוורדים", ולפעמים את שם הכפר הערבי שקדם לה, ״אל מאליחה״, שמשמעותו ״השקטה״ או ״הנחמדה״. הכפריים הערבים גידלו על שטחה פרחים שמהם הפיקו מי ורדים, שמצאו את דרכם לכנסיות ולמנזרי ירושלים. דניאל אמר שהוא מריח את זכר הוורדים. ממערב לכפר היו ואדי עמר, כיום ״עמק הצבאים״, וקאד אל-ווזיר, היא גבעת הנזיר (או הווזיר). היעדרה של האבן הירושלמית לא הפריע לו. על אף שהיא משווה אופי אצילי לעיר, הוא נטה להתייחס אליה כאל אבן מצבה. חדרו הציץ לעמק המצלבה, וכל העת השתוקק לבקר במנזר שבו.

לפעמים אספתי אותו מביתו, ויותר מפעם אחת עלינו להר הצופים ברגל, תוך שאנחנו מסובבים את החומות ומטפסים על ההר מצידו המזרחי. פשוט אהבנו את העיר. גם אם פה ושם היו פיגועים היא הייתה ידידותית ולא נראתה ערב התפרצות. היה בה משהו עצור ושאנן, היא לא געשה ולא צפרה, כמתעלמת מהמתחים והשסעים. היא הגיעה לסטטוס קוו, וזה נראה ¹נוח יותר מכל איחוד או חלוקה מחדש. האיסור לעלות על הר הבית שמר עליה מפני התגרויות אנשי המקדש, העיר העתיקה האירה פנים למבקרים היהודים, מאה שערים הפנתה גב למערב העיר. הקבלה

הייתה שולית, לא איימה לכבוש את הצמתים ולא את החוגים למחשבת ישראל. הר הצופים היה רחוק מדי ממרכז העיר, ועיקר הפעילות האינטלקטואלית התרכזה ברחביה מסביב למכון ון ליר. אפילו מכון הרטמן טרם הוקם, אפילו במכון לדמוקרטיה לא היה צורך. גם אם דניאל לא הפסיק לעבות את המיתוס של טנג׳יר, הוא נמנע מלומר מילה רעה על ירושלים. היו לו כל מיני משפטים שנשמעו לי תמוהים:

"אני חושש מאדישותה של ירושלים. היא לא מתחשבת לא בקריאות המואזינים ולא בצלצולי הפעמונים. היא משועממת מדי. אני סקרן לדעת על איזו ספרות היא דוגרת, האם תהיה יהודית או ערבית."

באותה תקופה ספריו של דוד שחר קצרו הצלחה בצרפת יותר מאשר בירושלים, ואיש לא חשד בעוז שהוא רוקם לנו סיפור על אהבה וחושך.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 29

מסמטאות המלאח

יא. בן העשיר ובת המלך

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בעשיר מופלג אחד, ולו בן יחיד שהיה אהוב עליו מכל. בשעה שהרגיש כי קרובה שעתו להיאסף אל אבותיו, קרא לבנו יחידו ואמר לו: ״בני יחידי, אני זקן ויומי קרב, בוא ואלמדך את תורת המסחר, כדי שתוכל להמשיך בדרכי״. סבב הבן עם אביו בשווקי הארץ, נשא ונתן עם סוחרים, דגים וכרישים, ובבוא יומו הפקיד את נשמתו אצל בורא עולם. בנו יחידו, כמצוות אביו, המשיך את דרכו.

יום אחד הגיע אדם זר לעיר וחיפש שותף לעסקיו. חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: ״זה חודשים שאני מחפש שותף רציני בעסקי הזהב. האם תהיה מוכן להיות שותפי?״ ״למה התכוונת באומריך עסקי זהב?״, שאל בן העשיר, והזר השיב: ״הרחק מכאן הר, ובהר מרבץ זהב שאיש אינו יודע על קיומו״. ביקש בן העשיר להיוועץ באמו וזו הזהירה אותו באומרה: ״לעולם אל תאמין לזרים״. בשעות הערב הגיע הזר לביתם, שם דחו את הצעתו הנדיבה ולפני שהלך לדרכו כיבדוהו בכוס תה. בעוד האם מפטמת את קנקן התה בחבילי נענע ריחניים, בזק הזר לתוך הקומקום שיקוי תרדמה. לגמו השניים מן התה ושקעו בתרדמה עמוקה. מה עשה הזר? העמיס על שכמו את בן העשיר, הניחו בתוך סירה והפליג עמו לכיוון הר הזהב.

בעודם מפליגים להר הזהב, נתעורר בן העשיר ומצא עצמו בתוך סירה. הביט כה וכה ושאל בתדהמה: ״מה מעשי כאן?״ הסביר לו הזר כי הם שותפים וכי אמו נתנה את הסכמתה לשותפות ביניהם והם עושים את דרכם להר הזהב. משהגיעו השניים לחוף, ירדו מן הסירה והלכו כברת דרך עד הגיעם אל ההר המוזהב.

פנה הזר לבן העשיר ואמר: ״הנה ההר לפנינו, אלחש לחשים ואתה תטפס בעזרתם אל ראש ההר, אך זכור: אל תפנה מבטך לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף מן העשב הגדל בראש ההר והשליכו אלי״. שאל בן העשיר בתמימות: ״והיכן הזהב?״ הסביר לו הזר כי מהעשב המיוחד יכינו אבקת זהב.

בן העשיר אכן טיפס בעזרת הלחשים לראש ההר, קטף מן העשב הפלאי וזרקו למטה לשותפו. לאחר שסיים את המלאכה ביקש מהזר שיורידו למטה בעזרת לחשיו.

הזר, שהיה לא אחר מאשר נוכל, נהג להונות כך אלפי שותפים תמימים שמצאו את מותם על ראש ההר, בנסותם למלא את מצוותו ולקטוף עבורו את עשב הזהב. בן העשיר, שנותר לבד על ההר, החל סובב ומקיף את פסגת ההר בנסותו למצוא מוצא ולרדת ממנו. בעודו מהרהר ברעה שבאה עליו, והנה גילו עיניו הררי שלדים של אדם, אנשים תמימים שהלכו שולל אחרי הנוכל ומתו שם. מצוקתו הלכה וגברה, עד שלפתע צץ רעיון במוחו, הוא בנה סולם מעצמות השלדים והשתלשל מן ההר אל הים הגועש. הוא היטלטל בין הגלים עד שהגיע לחוף מבטחים, כשהוא תשוש ורעב. בקרבת המקום אליו השליכוהו הגלים בחשכה, ראה בית מואר. זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, התדפק על דלתו וצנח על מפתנו, כשהוא מחוסר הכרה. לשמע הדפיקות בדלת נזדרזה נערה יפהפיה ופתחה את הדלת. היא הכניסה אותו לביתה, טיפלה בו כיאות, ולאחר ששבו אליו כוחותיו החל לספר לה את כל הקורות אותו טרם הגיעו אליה. כאשר סיים, אמרה לו הנערה: ״ידוע בכל הסביבה שהנוכל נוהג למצוא לו שותף מדי שנה בעונת לבלובו של העשב הפלאי, ואת שותפיו הוא נוטש למוות על פסגת ההר. אך אתה היחיד מבין כל שותפיו שנותר בחיים״. ועוד סיפרה לו, כי היא בת מלך הגרה בגפה, והציעה לו שיארח לה לחברה, כי בודדה היא. בן העשיר קיבל את ההצעה וחי במחיצתה שלוש שנים שהיו מאושרות עד מאוד.

יום אחד פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה לו: ״זה שלוש שנים שלא ביקרתי את אבי המלך, נפשי יצאה אליו מרוב געגועים. אני יוצאת לדרך ומשאירה לך את הבית ואת כל תכולתו, אך בקשה אחת לי אליך: לעולם אל תיגש לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר לעשות כדבריה, ליווה את בת המלך כברת דרך וחזר אל הבית. בן העשיר הרהר ימים אחדים באזהרתה של בת המלך ושאל את עצמו: ״מה כבר יכול להיות בחדר הזה?״ בחלוף הזמן גברה עליו סקרנותו והוא ונכנס לחדר. לתדהמתו הרבה גילה בו בן העשיר גן קסום ומפלי מים עוטרים אותו. במרכזו בלט היפה והגדול שבהם, כשבתחתיתו בריכה תכולה כעין התכלת ובתוכה משתכשכות שבע עלמות יפות מראה. צדה עינו את הצעירה שבהן שהיתה היפה מכולן. מדי יום הוא היה מפר את ההבטחה שנתן לבת המלך, פותח את דלת החדר וצופה בעלמה הצעירה והיפה כשהיא משתכשכת בעין התכלת. ומרוב שחשקה נפשו בה, לא בא אוכל אל פיו ימים רבים עד שכחש בשרו וצפד עורו ומראהו לא היה כתמול שלשום.

לאחר מספר שבועות שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר שהכירה עומד לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. פנתה אליו ואמרה: ״אחי, אחי הותרתי אותך עלם יפה תואר ובשובי והנה אתה שלד אדם״. סיפר לה בן העשיר את קורותיו, לא כיחד דבר ועוד הוסיף ואמר: ״אם לא תינשא לי העלמה הצעירה אעדיף את מותי על חיי״. בת המלך הסבירה לו כי שבע היפיפיות הן בנותיו של המלך הגדול השולט על מדינות רבות ובכללן המדינה בה מולך אביה, וכי אביה הפקיד אותה למשמרת על העלמות היפות. בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: ״אעזור לך אחי, למרות העונש הצפוי לי. מחר, היכנס דרך החלון העגול וגש אל המקום בו פושטות הנערות את שמלותיהן. קח את שמלתה של הצעירה והסתתר עד שאחיותיה תסתלקנה. או אז תצא מהמחבוא וכשהבת הצעירה תראה את שמלתה היא תתקרב אליך ואתה התרחק ממנה אט אט, עד שתגיע לחלון העגול, ומשם אני אחטוף אותה״. בן העשיר עשה כדבריה ובת המלך חטפה את העלמה וכלאה אותה בחדר חשוך. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים, כשבן העשיר משתוקק לראותה, אך היא מסרבת בכל תוקף לראות איש.

יום אחד התישב בן העשיר ליד דלתה הנעולה של אהובתו והחל לנגן בכלי מיתר שהתקין משערות זנב סוס. הצלילים נגעו ללבה של העלמה והיא אפשרה לו להיכנס לחדרה ולנגן לפניה. בחלוף הזמן נקשרו השניים בעבותות של אהבה, נשאו זה לזו ונולדו להם שלושה ילדים.

עם הולדת ילדיו, נכספה נפשו לראות את אמו יחידתו ולדעת מה עלה בגורלה מיום שיצא אל הר הזהב. הוא ביקש מבת המלך שהיתה לו כאחות שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיו, נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.

משהגיע בן העשיר לעירו, מצא את אמו כשהיא לובשת שחורים ומקוננת על בנה. פנה אליה ואמר לה: ״אמי, זה אני בנך״. סירבה האם להאמין ואמרה: ״אל תהתל בי, בני מת לפני שנים רבות״. התעקש הבן ושאל: ״ומה סימן יש לך כדי לזהות בו את בנך יחידך?״ השיבה האם כי לבנה יחידה היתה שערה על זרועו הימנית. הפשיל הבן את שרוול יד ימינו ומשראתה את הסימן על זרועו של בנה חיבקה אותו אל לבה ובכתה מרוב אושר. בנה סיפר לה את כל הקורות אותו והבטיח כי יסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו, וכך היה. בן העשיר נפרד מבת המלך, לא לפני שהבטיח לבוא לבקרה מדי שנה בשנה ונטל את אשתו ואת שלושת ילדיו. בחלוף שנה החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת המלך. הוא הודיע לאשתו ולילדיו על נסיעתו הקרובה ואת אמו ציווה שתשמור בשבע עיניים על אשתו. לפני שנפרד מאמו לחש על אוזנה: ״בארון צפנתי את שמלתה, דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים, כי ברגע שבו תיפול השמלה לידיה, תעלם היא והילדים עמה״, ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות היאך תשים את ידיה על השמלה. מה עשתה? לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. במהלך הרחצה הילד הקטן החל לבכות ואמו שרה לו שיר ערש. קולה הערב של האשה הגיע לאוזנה של המלכה אשר רחצה גם היא במקווה באותה השעה. ניגשה אליה המלכה, שהתלהבה מקולה, וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה לשיר בתנאי שיביאו לה את השמלה המאוחסנת בארון חמותה. המלכה נתנה הוראה לחיילים ששהו בחוץ, להביא את השמלה מהארון, עליו שמרו שבעה מנעולים.

החיילים עשו כמצוותה, פרצו לבית, שברו את שבעת המנעולים ונטלו את השמלה. כשלבשה אשת בן העשיר את שמלתה, נטלה חיש את ילדיה ולעיני כל הסובבים נעלמה כרוח רפאים.

כעבור ימים אחדים חזר בן העשיר לביתו והנה הוא רואה את אמו כשהיא לבושת שחורים. שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את כל סיפור המעשה. הוא נפרד לשלום מאמו, שם פעמיו לעבר ידידתו בת המלך וסיפר לה את כל הקורות אותו. בת המלך, שהבינה למצוקת לבו, ציידה אותו בכתובת בה מתגוררת אשתו והבהירה לו ששנים רבות יידרשו לו כדי להגיע אליה. הוא נפרד ממנה לשלום ויצא לדרכו הארוכה. סבב בן העשיר מעיר לעיר ומכפר לכפר, חורף וקיץ, אביב וסתיו, עד שהגיע לעיר אחת גדולה. ברחובה הראשי פגש בשלושה נערים שרבו והתווכחו ביניהם על דבר ירושה שהוריש להם אביהם וכל תכולתה שלושה פריטים. הראשון היה כובע, השני היה זוג נעליים והשלישי מקל הליכה. שלושת הפריטים ניחנו בתכונות פלא. פתח הנער הראשון ואמר: ״מי שיחבוש את הכובע לראשו יראה את כולם, אך איש לא אותו״. אמר השני: ״מי שינעל את הנעליים, הן יובילו אותו גם עד קצה השמיים״. סיים הבן השלישי: ״מי שאת המקל יקח, כל דלת ברזל נעולה יפתח״. עמד בן העשיר והקשיב קשב רב ללהג פיהם, פתח ואמר: ״מה טעם יש בוויכוח סרק. אם ייטב הדבר בעיניכם, לכו והביאו את ירושתכם ואני אפיל פור ביניכם״.

הסכימו שלושת האחים, אצו לביתם והביאו לו את שלושת הפריטים. מה עשה בן העשיר?! חבש את הכובע וחיש קל נעלם מעיני הנערים. אח״כ נעל את הנעליים וביקש שישאוהו אל המקום בו שוכנים אשתו וילדיו. כהרף עין מצא עצמו עומד בפתח בית שדלתו הייתה עשויה ברזל ונעולה בשבעה מנעולים. שאל בן העשיר את העוברים והשבים מי זה השוכן מעבר לחומה, ואלה סיפרו לו שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה על אשר ברחה מאחיותיה, התרועעה עם גבר זר וילדה לו ילדים. הניח בן העשיר את מקלו על דלת הברזל וזו נפתחה חיש קל. הוא חבש את הכובע לראשו והפך לרואה ואינו נראה, עבר משער לשער עד שהגיע לאולם שהיה בנוי אבני גזית גדולות ודלתו פלדה יצוקה מן המסד ועד הטפחות. בעזרת מקלו הפלאי, פתח גם אותה ולהפתעתו הרבה מצא את אשתו ושלושת ילדיו כשהם כבולים בשלשלאות אל אבני הגזית וסביבם רוחשים נחשים ועקרבים. הוא הסיר את הכובע וכהרף עין נתגלה לעיני אשתו וילדיו. הם נפלו זה על זרועותיו של זה, מתיפחים בדמעות של אושר, כשהילדים מתגאים בתעוזתו של אביהם על אשר עשה את הבלתי יאומן. באמצעות המקל התיר אותם משלשלותיהם ובעזרת הנעליים הופיעו כולם לפני המלך והמלכה הנפעמים. בן העשיר קד קידה ‘לפניהם וסיפר להם את כל הקורות אותם, לא כיחד מהם דבר. בו במקום הורה המלך למשרתיו לערוך משתה חתונה שכמוהו לא נראה ברחבי מלכותו. ומאז חיו החמישה באושר גדול.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-בן העשיר ובת המלך

עמוד 89