אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש
לפי האמונה הישראלית המשיח חייב להיות לא רק מלך אלא גם מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד (חוטר מגזע ישי) והסימנים שיעידו שהוא המשיח הם הסימנים המוזכרים בישעיה פרק י״א: ״ונחה עליו רוח ה' חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳.״ משיח כזה אשר בחר בו ה׳ אינו זקוק לנביא שימשח אותו למשיח. במעשיו יעיד על עצמו. זהו תוכן דבריו של ששפורטש.
בשנת עם נוש״ע בה׳ פרשת כי תשא (פברואר 1666), כתב ששפורטש אל ידידו ר׳ יצחק נהר, שבתאי אדוק, לאמור: ״כתבתי לת״ח כהר׳ משד טרדיולה אשר הוא עומד בירושלים להגיד לי את האמת, דידענה ביה דלה משני בדיבוריה וכדאי הוא לסמוך עליו ואגב זה ביקשתי ממנו שילך לנביא זה לשאול ממנו קצת ספקות וקצת לשונות מהזוהר, לא כמתריס נגדו ולענות עז״ה, כי אין זו מידתי כאשר יעידון יגידון כל התלמידי חכמים שבגלילות.״ שבוע אחר־כך, בפרשת ויקהל (פברואר 1666), קיבל תשובה על המכתב הנ״ל. ר׳ יצחק נהר, כשבתאי אדוק ומוצהר, הוכיח את ר' יעקב ששפורטש על השניות בסגנונו ועל פסיחתו על הסעיפים ופונה אליו שלא יתן מקום לרינונים ולדברי בלע אחריו כאילו הוא כופר במשיחיות
הנביא. ״ועל זה שמעתי דיבת רבים אומרים״ – כתב ר׳ יצחק נהר – ״הזה פועל חכם״? (כלומר: הככה יתנהג תלמיד חכם?), ״פעם ידרוש ברבים בשבח המשיח והנביא ויכתוב שמקבל עליו לאמונה שלמה ופעם יאמר כל -דברים הבל המה. הפכפך דרך איש או ציד בפיו לרמות את הבריות בשפת חלקות בלב ולב.״
מקטע זה ממכתבו של ר׳ יצחק נהר אנו למדים כמה קשים היו חייו וכמה מעורער היה מעמדו של ששפורטש וכמה נדו לו על הבעת דעותיו הנועזות. אך ששפורטש לא נשאר חייב ועל טענות ומענות אלה הוא עונה בכעס ובחמה שפוכה ותובע את עלבונו. הוא מתרעם על שמכנים אותו הפכפך ואם הוא דרש בשבחו של המשיח כונתו היתה למשיח בכלל בפי שהוא משתקף באמונת ישראל ולא למשיח מסוים: ״וראה במה נתחייבו בנפשם המוציאי דבה, לא די שקראוני לנוטה מדרך האמת ולגם רוח, בי אם הוסיפו לקרוא שם הפכפך ורמאי. מה היא ההתהפכות שהתהפכתי אם בעד דרשי בשבח המשיח, והלא לא פירשתי את השם כי אם מכללא ומסתמא איתמר למלך המשיח סתם.״
נפשו החצויה של ששפורטש והפסיחה על הסעיפים בולטת בכל מכתביו שנכתבו בחלק השני של התקופה האמורה. בסוף ינואר ראשית פברואר 1666 כאשר נתקבלה בהאמבורג הידיעה על ביטול צום העשירי (צום עשרה בטבת) בהסכמת רבני איזמיר, כותב ששפורטש – בנימה ספק רגועה ספק אירונית – לר׳ יצחק נהר: ״ועוד היום שבאה בשורת ביטול צום העשירי הנהפך ליום טוב אמרתי: אם זה נעשה בהסכמת כל חכמי איזמיר אין לך אות ומופת וקול מוחזק בב״ד (בבית דין) כזה ובכי האי איתמר לא חיישען לב״ד טועים.״ פרוש דבריו שאם ביטול הצום נעשה בהסכמת כל חכמי איזמיר אין צורך שהנביא יעשה אות ומופת כדי להוכיח את נביאותו, מפני שכלל הוא בידינו שאין חוששין לב״ד טועין. האם זו השלמה או הכרה במשיחיותו של שבתי צבי? לא! מפני שהלאה הוא כותב: ״ואף על זה … מעשה רב כזה (ביטול הצום) לא היו מעידים עליו היחידים בכתב אם לא שיהיה אמת עכ״ז (עם כל זאת) כל עוד שלא אמצא טעם לדבר ועל מה סמכו לבטלו לא יהיה אצלי לודאי גמור להאמין במשיחיות ונבואה״(שם). נראה כאילו בטחונו של ששפורטש מתערער, אך לא. כוח הנחישות והאמונה לא נטשוהו.
האוירה שהוא נתון בה מחניקה. נפשו בוכה במסתרים. הוא נתון ללחצים כבדים. הם פונים אליו בימי שבת שישא בפניהם את דברו, בתקוה שאימת הצבור תשפיע עליו והוא יודה במשיחיותו של שבתי צבי. אכן, בחריקת שינים הוא נענה לאתגר אך לא נכנע. לא איש כמו ששפורטש העשוי לבלי חת יכנע וישמיע להם דברים כלבבם.
במחצית פברואר 1666 בפרשת תצוה, הוא אמנם נענה לשאת דרשה בפניהם אך נמנע ״לדבר בגנותם של משיחם ונביאם״ וגם נזהר שדבריו לא יתפרשו שלא כהלכה. התגובה לא אחרה לבוא. אחרי שסיים את הדרשה ״עמד תלמיד חכם אחד ולימד עלי שטנה, לאמר: הראיתם מה דיבר בתחילת דבריו כמסופק אם כל שנשמע אמת״ – כותב ששפורטש.
ככל שהאקסטזה המשיחית הולכת וגוברת וכובשת נפשות בקהילות רבות, כך הולך וגובר הספק ומכרסם בנפשו הסוערת של ששפורטש ומבוכתו ביחס אל התנועה גוברת.
בחודש מרס 1666, (יום ד׳ ג׳ באדר ב׳ שנת מושי״ע נתכ״ו]), מריץ ששפורטש אגרת לר׳ רפאל סופינו, ראש המאמינים בליוורנו, ובה כתוב לאמור: ״ואל נא תמנע טוב התשובה להסיר מבוכת הספק לברר וללבן ולצרף תתן אמת ליעקב ועל פי דבריך אשים לדרך פעמי קודם הפסח אם יגזור ה׳ בחיים לראות פני מלך ונביא, ה׳ יזכנו ועם כל ישראל חברים. ואל תכחד ממני דבר כשם שמסרתיה לך בלחישה כך תמסרנה לי בלחישה ושלום מאת החותם.״
מן הראוי לציין שבזמן כתיבת המכתב הנ״ל, (חודש מרס 1666), ישב שבתי צבי במעצר במבצר גליפולי. מעצרו של שבתי צבי בקושטא ביום 6.2.66 חיזק את מעמדו. מאמיניו ומעריציו ראו במעצר סימן להצלחת שליחותו כיאה למשיח שחייב להיות מעונה ונרדף, להתיסר ולעבור כל שבעת מדורי גיהנום ולכן לא רק שלא נתערערה אמונתם בשבתי צבי אלא אף חוזקה ומאמינים רבים נהרו יום יום אל מבצר גליפולי מכל תפוצות ישראל כדי לזכות ולראות את פניו.
מקטע המכתב שהבאנו לעיל אנו למדים שששפורטש סירב להשתלב באוירה של אותם הימים והביע נכונות לעלות לרגל כדי ״לראות פני מלך ונביא״, רק אם ר׳ רפאל סופינו יצליח להסיר את מבוכת הספק ועל־פי תשובתו יחליט אם לשים לדרך פעמיו כדי לראות פני משיח ונביא. כן אנו למדים שכעשרה חדשים אחרי ההתגלות ששפורטש עוד לא השתחרר מהתלבטויותיו ומהסוסיו והוא אף מוכן אם יצליח השבתאי האדוק ורפאל סופינו לשכנעו לעלות לרגל למבצר גליפולי.
מן הראוי לציין גם שבהקדמה למכתב זה שאינה כלולה בגוף המכתב ששיגר לסופינו הוא כותב: ״ובו ביום כתבתי… לליוורנו, לראש המאמינים אשר שם הח׳ כה״ר רפאל סופינו שהיה מפזר כתביו לכל עבר ומשמיע להם ישועתו ואמונתו ולא רציתי לכתוב לו בפרוש טעותו אבל כמכחד תחת לשונו סברתו עד שיגלה אותה מעצמו. ועשיתי עצמי כמאמין (ההדגשה שלי א.מ.) וכמספק להכחיש האמונה בחלקי הסותר.״ לאחר סיום המכתב הוא מוסיף – גם כן לא בגוף המכתב – ״וזאת תשובתו (של סופינו) שבאה אלי… וכאשר ראו אותה החכמים והקהל שמחו שמחה גדולה ולהקניט אותי היו מתכוונים וההמון הייתי בעיניהם כקוץ מכאיב בעד בזותי אמונתם ומעשיהם ובראותי עזות פניהם שמרתי לפי מחסוב מלדבר עם כלם כי אם עם בני עליה והנם מועטים.״
אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש
עמוד 158
כתיבת תגובה