מורשת יהדות מרוקו

מוסדות חינוך במללאח כסוכני תרבות עיקר פעילותו של הילד במללאח מגיל צעיר היה הלימוד בבית המדרש. ילדי המללאח, למשל בעיר פס, לומדים מגיל רך בעודם פעוטות. בגיל שנתיים-שלוש הם הולכים ל'סלא', לבית הכנסת ששימש מעין גן ילדים עבור ילדי המללאח. הילדים נהגו לשבת לאורך הקיר והרבי-המורה היה קורא לכל ילד בתורו ומראה להם אותיות בספר ובוחן אותם שוב ושוב עד שלמדו לקרוא (כלפון, 2012 ,עמ' (19 . את שכר הרבי היו משלמים הורי הילדים. מדי פעם בפעם היו מגיעים לשיעור אנשים זרים בלבוש שונה והיו שוהים בבית הספר, מחייכים לילדים, מצטלמים איתם ומעניקים להם ממתקים. לימים הסתבר למסַפר שזרים אלו היו יהודים אמידים מאמריקה שהגיעו למוסדות הלימוד שבקהילה כדי לתרום כספים להמשך קיומם של מוסדות אלו. חוויית הביקור מחזקת את הנרטיב שעליהם גדל המספר על סבלו של היהודי בגולה ועל הרצון בגאולה. נראה שחלק מהנרטיב הם הקשרים בינם ובין יהודי התפוצות הלכה למעשה שנועדו לתמוך ולהבטיח המשך לימוד תורה של הדור הצעיר ובעקיפין שמירה על הגחלת היהודית.

בגיל שש הילדים הבנים עוברים ללמוד בבית לימוד יהודי אחר שנקרא "אם הבנים" (כלפון, 1988 , עמ' 49 .)ההורים לא היו צריכים לשלם על הלימודים בבית הספר. הכיתות היו מרווחות וחצר המשחקים הייתה גדולה. בית הספר היה מוקף חומה ובין קירות הכיתות לחומה צמחו עצי דובדבנים שהניבו שפע של פרי בעונתם. המספר מודה שהוא וחבריו התפתו לקטוף מהפרי ולאוכלו, על אף האיסור לקטוף את הפירות, ואכן מדי פעם בפעם הם היו קוטפים מלוא הפרי ונהנים ממנו. העונש על כך היה מכות מהרבי אך נראה שהדבר לא הרתיע את התלמידים. בית הספר סיפק מדי יום ביומו ארוחת צהריים חמה לתלמידיו, דבר שעורר עניין בהם ובהוריהם.

שיטת הלימוד הייתה קריאה של אותיות ומילים בעברית עם המלמד, ו"פעם או פעמיים ביום נדרש כל ילד לקריאה יחידנית של החומר הנלמד לפני הרבי שהיה המורה ולפני עוזרו, המלמד, שסייע לו בהוראת הקריאה. בגיל צעיר יודעים התלמידים לקרוא את כל החומש ועוברים ללימוד תהילים, ספר רות ועוד" (כלפון, 1988 ,עמ' 26 .)המספר עצמו לומד מגיל צעיר לימודי יהדות, למשל, הוא יודע "חלק נכבד מהתנ"ך ובעיקר את ספר תהילים" (שם, עמ' 16 .)שיטת לימוד זו מסורתית ועברה מדור לדור: גם ילדי המללאח בני הדור הקודם, בני גילו של דודו של המספר, שמעון, למדו בשיטה זו. כשמלאו לשמעון שנתיים ביקר בסלא-לכבירא (בית הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר.

שעות הלימוד בכל יום הן רבות ויום הלימודים נמשך עד לשעות אחרי הצהריים. שיטת הלימוד העיקרית היא לימוד בעל פה שתבע מהתלמיד משמעת ולמידה עצמית, שינון של טקסטים רבים ובחינה בעל פה לפני הרבי. העונש על אי ידיעת החומר הוא פיזי, מכות על ידיים שקיבלו מהתלמידים החזקים בכיתה שבחר הרבי. המקלות היו קני סוף ששמר הרבי מחג הסוכות (כלפון, 2012 ,עמ' 24 .)בפעולת ההכאה של התלמידים זה את זה בא לידי ביטוי אלמנט משפיל ולכן מרתיע שעשוי להניע את התלמידים החלשים להתאמץ וללמוד, כדי להימנע מסיטואציה שבה ייענשו בידי חבריהם בכיתה (כלפון, 1988 ,עמ' 124 .)המספר מודה ששיטת הלימוד בעל פה הועילה בהמשך חייו ותרמה לכישורי הלימוד: "הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם" (כלפון, 2012 ,עמ' 24.(

בהיותו בגיל שלוש עשרה עובר התלמיד ללמוד במסגרת חדשה, אף היא כקודמותיה בעלת צביון יהודי ומנוהלת בידי אנשי מקצוע בבית הספר היהודי 'אליאנס'. בין מקצועות הלימוד שנלמדו, יהדות, תלמוד, תורה, משנה, גמרא וגם מקצועות כלליים כמו השפה הצרפתית.

בית הספר נמצא מחוץ למללאח והדרך אליו לא הייתה בטוחה ונעימה, שכן הילדים היהודים נאלצו להתעמת בדרכם עם נערים מוסלמים ועם נערים נוצרים שהציקו להם. לעיתים היו ילדי הגויים מופיעים מלווים בכלבים ולעיתים היו פוגעים בילדים היהודיים, כשהיכו אותם או הניחו לכלבים לנשוך אותם. הפתרון שמצאו הילדים הצעירים היה ללכת עם ילדים מבוגרים מהם וכך עשו אף כשיצאו לטייל בטבע, בנופים הקסומים שהקיפו את המללאח.

יש מקום לומר שמוסדות החינוך שהילד למד בהם בקהילה היהודית בספרו הקנו לו ידע נרחב ביהדות ובהשכלה כללית. המסגרות היו קונסרבטיביות ומסורתיות, שכן לא נכללו בהן ילדים שאינם יהודים ואף לא כללו את בנות הקהילה.

דרכי בילוי של הילד בקהילת ספרו ופעילויותיו בשעות הפנאי

עולם הפנאי של הילד במללאח משקף שובבות, רצון להתנסויות וסקרנות של הילד. לאחר שמסתיים יום הלימודים חוזרים הילדים לביתם לאכול דבר מה, בדרך כלל, "פרוסת לחם שעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני", ולאחר מכן היו יוצאים לרחוב לשחק זה עם זה (כלפון, 1988 ,עמ' 51.) כך למשל, הכיסוי הצבעוני של הסוכרייה שימש גם שטר כסף במשחקים.

יציאה אל מחוץ למללאח הייתה למטרת טיולים בטבע, כדי ליהנות מנופים כמו פרדסים, נחל שופע מים ומגוון של עצי פרי (כלפון, 2012 ,עמ' 12 .)יתרה מזו, המספר מציין שבמללאח "לא היה מרחב ולא נוי, לא אוויר ולא שמש" (שם). מרחב הפעילות של ילדי ספרו היה מוגבל וחסר את התנאים האלמנטריים למשחק במרחב הפתוח. היציאה מהמרחב הסגור של הקהילה הייתה מסוכנת לילדים צעירים ולכן דאגו אלו לצרף אליהם למשחקים בשדות, ילדים גדולים מהם שיוכלו להגן עליהם בשעת הצורך (שם, עמ' 13 .)עניין זה מדגיש את הלכידות הקהילתית בקרב הילדים ואת הבנתם בגיל צעיר כי עליהם להישמר מפני שונאיהם מחוץ למללאח. לכידות חברתית באה לידי ביטוי בהקמת גדודים שמנהיגים ראשי קבוצות. לכל קבוצה היו סמלים שהוכנו מפקקי שעם והודבקו כמדליות על חולצות הילדים שנחשבו לגיבורים (שם, עמ' 14. (

הילדים נהגו לצאת מהמללאח ליהנות מהנופים היפים שהילכו עליהם קסם: "מצד שמאל של 'באב- למקאם' היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי רבים מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה ]…[ בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה" (כלפון, 2012 ,עמ' 17 .)נוסף על כך, היו מחוץ למללאח מטעים וילדי המללאח נהגו לצאת ולקטוף פירות גם בשדות שבהם הייתה שמירה, משמע, הילדים הסתכנו בכניסה למרחב אסור. כמו כן נהגו לקטוף אצטרובלים ואת הצנוברים נהגו לאסוף מתוכם באמצעות קליית האצטרובלים (כלפון, 2012 ,עמ' 14-15.)

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.  

עמוד 105