מורשת יהדות מרוקו

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת

חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע

אירועי הכלולות במתכונתם הקדומה נמשכים על פני תקופה ארוכה, נערכים בכמה שלבים וכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה: א. בקשת ידה של הכלה. ב. אירוסין (־שידוכין). ג. טקס השבועה. ד. התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

א. בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם.

הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג.

היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש.

גיל הנישאים בתקופה זו היה נמוך מאוד. החתן היה בגיל שתים עשרה – שלוש עשרה שנים, והכלה בגיל עשר – שלוש עשרה.

הבן והבת לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, והבן והבת ידעו על ההחלטה רק למפרע.

לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

הערות המחבר: על פי ההלכה מותר לדבר בענייני שידוך בשבת, ראה שו״ע או״ח, סימן שו, סעיף ו, וב׳ אדלר, הנישואין כהלכתם, א, ירושלים תשמ״ה (להלן: הנישואין כהלכתם) פ״ג, סעיף נו. לגבי המנהג השווה גם ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו, הווי ומסורת במעגל החיים, לוד תשנ״ד, עט׳ 366 (להלן: רפאל בן שמחוץ).

תופעה של גיל מוקדם ידועה בקהילות יהודיות רבות, ביניהן קהילות יהודיות שבארצות האסלאם ובכללן קהילות צפון אפריקה. הנישואין בגיל מוקדם נבעו מכמה גורמים: א. השאיפה להמשכיות המשפחה כשהיא מלווה בחשש שהילדים לא יגיעו לבגרות בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות. לפיכך חיתנום בגיל מוקדם, הן לטובת הילדים שיזכו להמשכיות המשפחה והן לטובת ההורים שיזכו לראות בשמחת הילדים. ב. החברה ראתה בעין טובה שהאישה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה, בבחינת ׳זריזין מקדימים׳. ג. השפעת הסביבה המוסלמית, ראה א׳ בשן, הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, ישראל 2000,פרק א: השאיפה להמשכיות, עט׳ 12, ופרק ב: נישואי בוסר, עט׳ 18. בקהילות תימן היו נישואי בוסר נפוצים מטעמים שונים, כגון תוחלת חיים קצרה וגם מניעת חטיפת ילדות על ידי מוסלמים לשם נישואין אתן: אישה נשואה בתימן כונתה ׳הורמה׳, שהוא מעמד מקודש גב בעיני המוסלמים. לזר אסור ליצור עמה כל סוג של קשר או אף להימצא במחיצתה, בין אם היא יהודייה ובין אם היא מוסלמית. כן הובדלה האישה היהודייה מן החברה המוסלמית מכוח הנוהג ומכוח החוק (ראה אפרים יעקב, נישואי בוסר בתימן, /http://orot.ac.il/Elkana/events 1014)101/3013>3013, עמ' 180-171).

דוגמאות קרובות: בגיל 14 נשא אדוני אבי את מרת אמי, שהייתה בת 10 ; אחות אבי, עישא פתי. נישאה בגיל 13 לבעלה שהיה בן 19. שרה מגירש, בת דודי יעקב, נישאה בגיל 13. נישואין בג­זה הם על פי שו׳׳ע יו״ד, סימן א, סעיף ג, וראה הנישואין כהלכתם, א, לו-מג. על נישואי בוס־ בתאפילאלת ראה: ר׳ יעקב אביחצירא(להלן גם רי״א), יורו משפטיך, ירושלים תרמ׳׳ה, שאלה מא, עמ' מא; ר׳ שלום אביחצירא, מליץ טוב, ירושלים תשל״ג, סימן א, סעיף ג, עט׳ א-ב וס־ב־מג, סעיף א, עט׳ מז-מח. נישואי בוסר נהגו גם בקהילת צפרו, ראה נהגו העם, עמ׳ רה סעיף ־ והשווה בן שמחון, עמ׳ 360-359. על בעיה זו במרוקו בכלל ראה סקירה נוספת: א׳ בשן, יהד־־. מרוקו – עברה ותרבותה, תל אביב 2000 (להלן: בשן), עמ' 196-190.

1. 1. האירוסין(=לְכְכְטְבָּה אוֹ לְמְלָאכּ)

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכ׳, או בשם השגור יותר ׳לכטבה' הם האירוע הראשון הרשמי ביצירת הקשר בין שתי המשפחות המחותנות, והוא נעשה בלי נוכחות החתן.

המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה למונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל, ובדיונים ההלכתיים של ׳מליץ טוב׳ בפרט.

מועד האירוסין: יש שהם נעשים חודש לאחר יום בקשת היד, ויש שהם נעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין בתקופה החדשה היא של כמה חודשים עד שנה.

יום האירוסין: אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף על רוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

סעודת האירוסין: לכבוד המאורע משפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, ואליה מוזמנים בני משפחת החתן.

מתנות האירוסין: בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות, כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים.

בתקופה הקדומה (לפני תש״ח) יש שהרבו ׳מהר ומתן' ובאו בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, נעליים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע הנשים שרות שירים עממיים.

האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו.

מנהגי החתונה הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת-חלק א: שלבים מקדימים לפני החתונה – רקע-מאיר נזרי

עמוד 203

על המוהל

בספרותם של חכמי מרוקו

על פי הדין ״הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקוב שאין שם איש״(רמב״ם, הל׳ מילה פרק שני, הל׳ א). אבל ״יש אומריב שאשה לא תמול וכן נוהגים להדר אחר איש״ (יוסף כנאפו, ׳אות ברית. קודש׳, דף מב, ע״א)\

רצוי מוהל צדיק. ״יש לאדם להדר ולחזר אחר מוהל… היותר טוב וצדיק וישר״ (שם).

מוהל מתחיל. בהלכות מילה שחיבר ר׳ יצחק אבן ואליד נאמר בסעיף הראשון: ״אדם שלא מל מעולם אינו יכול למול היכא [במקום] דאין מוהלים מומחים עומדים על גבו״(׳ויאמר יצחק׳, ח״א, דף קה ע״ב).

בפאס המוהלים הם תלמידי חכמים ומורישים חזקתם לבניהם. יעב"ץ שפעל בפאס ובמכנאס במחצית הראשונה של המאה ה־18 כותב, כפי ששמע מרבותיו, כי תמיד היה המנהג בפאס:

שלא להתמנות מוהל קבוע אלא תלמיד חכם וכל כמה שיהיה רשום ומובהק יותר וירא שמים מצוה הוא… והוא מנהג שיש לו עיקר ויש בו טעב דמצות צריכות כוונה… אך המון העם איזה עבר עליהם רוח ה׳ לדעת מה זה ועל מה זה, אלא כמחתך בשר בעלמא.

לדידו המילה אינה מלאכה טכנית רפואית, אלא על המוהל להעביר את התינוק מרוח הנכר לקדושת ישראל. לכן רק תלמיד חכם ראוי למלאכה זו.

כך הוא כתב בעקבות שאלה שנשאל ר׳ יהודה בן עטר בדבר אדם ״מהמון העם״ בשם אברהם אדהאן שהסיג גבולו של ר׳ מנשה בן החכם אברהם אבן דנאן, וזה ״טען נגדו שאינו בדין לבא בגבולו ולחטוף מצותו ממנו אחר שהוא מוחזק במצוה זו מכח אביו שהיה ידוע מוהל ואחריו החזיק הבן הנזכר באומנות אביו ונתחנך במצוה זו בעוד אביו חי״. המוהל השני טען כי אבותיהם של התינוקות מזמינים אותו. החכם פסק כי למרות שהוא מוזמן על ידי אבות התינוקות אסור לו להסיג גבול רעהו בעל החזקה, אלא אם כן טען אבי התינוק כי המוהל המוחזק ״גורם צער גדול לתינוק״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיז).

מוהלים בהתנדבות. היו מקומות במגרב שנהגו כמנהג ירושלים בהם המוהלים היו משתדלים כדי לזכות במצות מילה, ״ולפעמים רבות המוהל עוזר לאבי הבן ברצי כסף אם איש עני הוא״(י. גליס, מנהגי ארץ ישראל, דף רפא, סי׳ כא).

היה נהוג במרוקו גם בדורות האחרונים כי המוהלים אינם מקבלים שכר (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ 36).

יהודים אמידים מלו לשם מצוה, כפי שכתב הרב דוד תורגמן, בן דורנו, על מוריס קורקוס ממראכש שהיה סוחר מצליח באגדיר, ולא נזקק לתשלום על עשיית המצוה (ד. תורגמן, תשס״א, עמ׳ 72).

חזקה של המוהל ורצון של אחרים למול. ר׳ שלמה הכהן אצבאן דן בשאלה האם יש למוהלים חזקה, על רקע ויכוח זה: החכם בנימין אלבאז התבקש על ידי הוועד של הקהילה, כנראה בפאס, ללמד קבוצת אנשים מלאכת הברית ״על מנת שלא יתלמד שום אדם למול זולת התלמידים״. המוהל המנוסה נתן להם רשיון למול וסיכם אתם שהוא יטול מחצית הנימולים ושלושתם יטלו החצי השני. והמילה שיש בה הנאה, כלומר הכנסה טובה, היא שלו. זה חמש עשרה שנים הם עובדים לפי תנאים אלה.

אחרי ההסכם הנ״ל פנו ר׳ יוסף בן נאיים ונסים נקאב לוועד, שגם הם מבקשים להיכנס למלאכה זו. אבל ר׳ בנימין אלבאז טען שר׳ יוסף בן נאיים אינו יודע למול, והוא תיקן את הטעון תיקון, וכי גם השני אינו יודע כלל למול. בתשובתו ציטט את יעב״ץ, מוצב״י, ח״א, סי׳ שיז הנ״ל, והגיע למסקנה זו: נכון שיש לראשונים חזקה למול את בניהן של אותן משפחות שכבר מלו את ילדיהן, אבל אין להם רשות למנוע שאחרים ילמדו את מלאכת המילה, וימולו ילדים של אבות אחרים אם אלה ירצו בהם. לפי סגנונו:

השניים החדשים יכולים הם למול לאנשים חדשים אם ירצו אבותיהם לתת בניהם מרצונם למול אותם, אכן אנשים שכבר החזיק בהם המלמד כבר אינם יכולים למול את בניהם (׳מעלות לשלמה׳, חו״ם, סי׳ יא).

ר^׳ דוד עובדיה ציטט מקור זה, כדי לבסס דעתו שמוהל צריך להיות תלמיד חכם, אבל אינו כותב שיש לו זכות חזקה (׳נהגו העם׳, בתוך: ׳נתן דויד׳, דף שצ).

המסקנה: מוהל כמו כל בעל תפקיד בקהילה היה עובר בתורשה וזכה לחזקה. מדובר בזמן החדש, כאשר כבר החלו המוהלים לקבל שכר על מלאכתם, ועל רקע זה היתה תחרות ביניהם (י. בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ 36).

ר׳ יוסף בן נאיים למד למול לשם מצוה ללא נטילת שכר, ומתח ביקורת על המוהלים שדורשים תשלום. התוצאה היא שחסרי יכולת ״דוחקים עצמם ולווים וממשכנים כליהם להשוות עצמן עם העשירים ליתן גם המה מתן דמים״. אגב הוא כותב שהמוהלים מתפילאלת וממראכש היו הולכים לכפרים תוך סיכונם מהשודדים כדי למול בהתנדבות לשם מצוה (הנ״ל, ׳שארית הצאן׳, ח״ב, סי׳ רנז).

ר׳ יוסף שגילה בקיאות בדיני מילה, כתב נגד מוהלים העושים מילה ופריעה בבת אחת, בניגוד לדין (שם, סי׳ רנח).

בבני מלאל היה, לפי מקור משנת תש״ח (1948), ״מוהל קבוע שהוא המוהל לכל בני העיר ובלעדו לא ירים איש את ידו וכל זה מקדם קדמתא״. (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה׳, יור״ד, סי׳ סג).

בצפרו. ר׳ ישמ׳׳ח עובדיה מתח ביקורת על מוהלים שאינם עושים מלאכתם לפי הדין:

״וכתבתי כל זה להזהיר ולהחריד לב המוהלים לעשות מלאכת ה׳ באמונה כפי דין תורה שתתעלה שלא ישאר שום בר ישראל ערל חס ושלום כל ימיו״ (׳ישמח לבב השלם׳, יור״ד, סי׳ מז).

לחכם זה היה יומן בו רשם את הנימולים. הוא מל כבר 1226 תינוקות. ואחר כך מסר תפקיד זה ביד שני בניו (׳צבא ימי' בהקדמה ל׳תורה וחיים' תשל״ב, עמ׳ 27).

בקצר אלכביר, במאה ה־20 השוחט היה גם מוהל, ויש להניח שגם במקומות קטנים היה כך (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה' עמ׳ 40).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה

עמוד 152