מורשת יהדות מרוקו

אבא פסק שצריך להיות זהירים. הוא ניגש אלי וביקש שאצא לראות מה עלה בגורל החנות. "גיק, תלך אתה לבדוק. הרי אתה ילד, לא יבחינו בך אם תלך ברחוב. אם אני אלך, יזהו אותי מייד, ואולי, עדיין לא נרגעו הרוחות. ג'ק בני, לך בזהירות, תגיע לחנות, תבדוק מרחוק מה קרה. אם שרפו או לא, ואם יש נזק. אל תדבר עם איש. תחזור מיד הביתה."

הייתי צעיר מאוד ופחדתי נורא. הרחוב כבר היה שקט. הפרעות אמנם שככו אבל ראיתי בכל מקום שרידים של מה שאירע יום קודם לכן. אבנים פזורות בכל עבר, מקלות, שרידי לפידים. פה ושם כתמי דם. התקדמתי בצעדים מהירים. מביט כל העת לצדדים מחשש שיבחינו בי או חלילה שיתנכלו לי. התקרבתי לחנות של אבי. כבר מרחוק הבחנתי בחלון הראווה המנופץ ובאפר שחור המכסה את המשקופים השרופים. המראה היה קשה. על אף האזהרות, לא חשבתי שמישהו ירצה לפגוע בחנות שלנו. היו לנו חברים רבים בסאפי, האוירה בין השכנים הייתה מצוינת, ממש ידידותית. בין לקוחותיו של אבי היו גם מוסלמים, חלקם אמידים מאוד שלא ויתרו על אומנותו בתפירת חליפות לאירועים שלהם. התקרבתי לחנות ונכנסתי מבעד לחלון הראווה השבור. הכל היה חרוך שם. המרתף לא נשרף ונותרו בו מספר גלילי בדים חסרי חשיבות שאבי הותיר כדי לאפשר להמון הזועם לפרוק את זעמו.

יצאתי מהחנות וחזרתי בהליכה מהירה הביתה, לא בריצה כדי לא לעורר חשד. הלב פעם בי בחוזקה, חשתי רגשות מעורבים, אך היה לי ברור, משום מה, שהמצב יחזור כעת לקדמותו.

אבי קיבל ממני את הבשורה הקשה שהחנות נשרפה. הוא הביט בי בצער והבין שהתחזית שלו למתרחש, אכן התקיימה בהתאם למידע שהביאו לו. הוא לא אמר דבר בגנות אלה ששרפו את החנות. כאדם מעשי מאוד החל לתכנן את צעדיו. כיצד לשפץ את החנות, להשיב את מצב החנות לקדמותו ולחזור לעבודה כפי שהיה רגיל. קור הרוח של הוריי הרגיע את כולנו בבית. אמי האמינה שהחיים בסאפי לא ישתנו ויישארו נוחים עבורנו כפי שהיו קודם.

לאחר מכן התברר שלמעט פגיעה ברכוש לא רב, של יהודים,

לא נפגע איש. מרוקו זכתה לעצמאות מידי הצרפתים שהחליטו לעזוב אותה. מוחמר החמישי התמנה למלך והכריז על זכות היהודים לחיות בממלכה ולקיים את דתם. אך שוב, כמו במהלך היסטוריה של מאות שנים, היו היהודים חסרי ישע ברגעים קשים של חוסר יציבות והמון משולהב.

הכרזת עצמאות מרוקו סיימה את הפרעות. הצרפתים אמנם עזבו, אך התרבות הצרפתית נותרה.

עד גיל אחת עשרה הספקתי לעלות למדינת ישראל ולראותה זוכה בעצמאות. לחזור למרוקו ולראותה גם זוכה להיות מדינה עצמאית, וכל זה כשאני נע בין מדינות ולאומים וצריך למצוא את נתיב חיי.

אבי המשיך לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה, להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. במהלך שנות החמישים, רבים מיהודי מרוקו עזבו ועלו לישראל. הקהילה בסאפי הייתה איתנה אבל התקשתה לשאת את החלשים ולתמוך במשפחות העניות. אבי, כמו אחרים, עודד אותם לעלות לישראל, שם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. הרחובות, בהם התגוררו היהודים, הצטמצמו, אולם כל מי שנשאר בעיר, חי עדיין ברווחה כלכלית.

"אם אתה אוהב כל כך את ארץ ישראל, מתי תעלו אתם?"

שאל אותו אחד מאבות המשפחה שהתכוננו לעליה. אבי חייך, הרים את ידו כמי שמסמן על אשתו ואמר: "יבוא היום. כולם יעלו לארץ ישראל, גם אנחנו. נעלה ונשאר בה."

משפחת חזיזה בסאפי

משפחתי, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מקהילת יהודי סאפי, ממורשתה הגדולה ומההיסטוריה רבת התהפוכות וההרפתקאות.

סבתי, אמה של אמי, חנה לבית דהן, נולדה למשפחה בת שש בנות. אביה, שלמה דהן, היה בעל אטליז. סבתי חנה נישאה לשלמה חזיזה, שלימים הפך להיות סבי, להם היו שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי( מרדרשה), סול ( אמא שלי), אהרון, חיים ומדלן. על פי מידע שליקטתי מבן־דודי פופי, הבן הבכור של דודי מרדושה, על תולדות משפחת חזיזה, למדתי שהסבא שלמה חזיזה, הגיע לסאפי מגבולה הצפוני של מרוקו. סולי, אחי, גילה שמוצא משפחת חזיזה הוא מכפר בגבול אלג'יר שאיננו קיים עוד וניתן למצוא אותו רק במפות ישנות של האזור. הכפר נקרא נדרומה Nedroma וחלק מתושביו הגיעו לעיר Martimprey du Kiss באלג 'יר היום הוא נקרא כפר"אחפיר״. רוב המצבות בכפר נושאות את השם "חזיזה", ושם קבורים גם הרב מסעוד חזיזה ואשתו. האם השושלת שלנו מקורה משם? אולי. ימים יגידו.

שלמה חזיזה הגיע לסאפי כנער בן שש עשרה מצפון מרוקו, מרחק עצום של שמונה מאות קילומטרים. בדרך לא דרך גמע את המרחק והגיע אל העיר סאפי. ולמה דווקא לעיר זו?

סאפי נקראת בערבית "בלאד אל-חפרה", עיר העמקים, בגלל הטופוגרפיה שלה. כאשר העיר ממנה בא שלמה חזיזה, סבי,נקראת גם "חפיר" והיא בעלת אותה טופוגרפיה. מוזר, ומעניין האם ידע את כל זה?

הוא שוטט אבוד ברחובות ולא ידע לאן לפנות. כיהודי, וכבן לשושלת רבני חזיזה מאלגייר מה היה טבעי וסביר יותר מאשר לחפש יהודים בבית הכנסת? כך התעניין, חיפש ומצא שכונה יהודית בעיר. הוא נכנס לבית כנסת ב״רחוב היהודים" והתיישב על ספסל עייף, ללא כוחות. בעל האטליז, דהן, נכנס למקום ומצא אותו שם. התרשם ממראהו הנאה, מעיניו הירוקות ומגוון עורו הבהיר ושאל: "מה אתה עושה כאן?"

"אני לבדי. יהודי. הגעתי היום מרחוק ואני לא מכיר פה איש." השיב הנער.

מאחר והיה בודד, הציע לו דהן לבוא לגור איתו בביתו, בתנאי שיתחתן עם אחת משש בנותיו. שלמה, הנער הצעיר שמח על ההצעה. כך יוכל גם לקבל קורת גג ואוכל. הוא הצטרף לדהן על מנת לבחור את אחת מבנותיו.

שלמה הצעיר הביט בהן ובחר בסבתי, חנה.

מאחר ושניהם היו צעירים לא התקיימה חתונה מיד, אלא נקבע שיינשאו בהמשך. למעשה, הם היו מאורסים.

שלמה הצטרף כבן למשפחה והחל ללמוד את מקצוע הקצבות באטליז, אך הטיפול בבשר לא היה לרוחו. לאחר זמן קצר ביקש ממארחו שיניח לו לעבוד במקצוע אחד שאליו הוא נמשך, חייטות ותפירה. דהן התאכזב, אך הבין שלא יוכל לכפות את המקצוע שלו על חתנו לעתיד.

רק לאחר מספר שנים התחתנו השניים.

שלמה עסק בחייטות אך פחות ב'עשיית כסף^',. לפרנסתו הסתובב בין הכפרים המוסלמים שהקיפו את סאפי וביצע עבורם עבודות חייטות. אלה לרוב לא שילמו לו בכסף, אלא במצרכי מזון כמו עופות, קמח, ירקות וכדומה. המצרכים לבדם לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה הצעירה שהקים.

הדלות הייתה גדולה וסבתי, חנה, הניחה בערבי שבת אבנים מתחת למפת השולחן כדי למלא את מקומן של החלות שאותן לא יכלו לקנות.

הם גרו ברחוב תלול שנקרא"תנג'ריפט" ליד"באב אל שעבה", והיה קשה להגיע אליו בעלייה. חדרים נוספים בבית הושכרו לספרדים או פורטוגזים שעבדו בדגה.

בחדר הקטן והדל נולדו לסבי ולסבתי שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי, סול אמי, אהרון, חיים ומדלן.

שני ילדים נוספים נולדו להם, נסים ורשל. אלה, נפטרו בגיל שנתיים וארבע ממחלות זיהומיות שהיו נפוצות באותה תקופה. שני פעוטות יפים מאוד, תמימים ומקסימים שלא שרדו את החיים.

סול אמי, בלטה ביופייה הרב. באותה עת לא היה מקום לכל הילדים בבית הספר אליאנס, אבל הייתה לה הערכה עצומה לנושא ההשכלה וכבוד רב ללימודים. היא עזרה לאמה, חנה, בעבודות הבית השונות. אחיה הצעירים אהרון, חיים ומדלן, התקבלו לאליאנס. לעומתם, האחים הבוגרים יותר, לא הלכו לבית הספר. דוד, משה, מרדכי וסול. כולם העריכו השכלה וניסו ללמוד צרפתית בדרך החיים ושפת התקשורת ברחוב.

באותם ימים, די היה בסיום לימודי בית הספר היסודי באליאנס כדי להתקבל לעבודות כמו פקיד בנק או פקיד ממשלתי. מי שהמשיך וסיים חטיבה, יכול היה לזכות במשרה בכירה אף יותר ללמדכם מה הייתה רמת ההשכלה בבית הספר ׳אליאנס׳ והידע הרב אותו רכשו התלמידים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עמוד 24

לא מקובל שאישה תתחתן עם בחור ללא הסכמת המשפחה. מצטט מהשיחה עם דודתי שושנה(ז״ל) המספרת לי על המפגש בין אימא לסבא שלום: אימא ואבא נסעו למשפחתה ב״ספרו״. אימא ביקשה ללכת לבד ולדבר עם אביה על הרצון להתחתן. לכן, השאירה את אבא לחכות לה בבית ״התה של יוסף״ ופנתה כמקובל לאביה לקבל את אישורו. פנייתה נידונה מראש לדחייה מוחלטת. אביה (סבא שלום) דחה את בקשתה בתוקף, ולא היה מוכן לשמוע על כך. סבא מאוד לא אהב שבתו בת השבע-עשרה חיה בעיר אחרת, הרחק מהמשפחה. ״לא מקובל עליי שבתי תתחתן עם אדם שלא מוכר לי״ פסק והוסיף: ״מדוע הוא לא בא לבקש ממני את ידך? בתי לא תתחתן עם אדם שאינו מוכר לי״. הלאו המוחלט שקיבלה מאביה כאב לה מאוד. אבא שמע על סירובו המוחלט של אביה והציע לאימא לבוא לדבר עימו. ״שנינו לבד לא נלך לדבר עם אבא״ אמרה, בצר לה ובחוכמתה הרבה, פנתה לעזרת אחיה הגדול שמואל, שהתמנה לרב, ״ראשו שופע חוכמה והוא יעזור לנו״. דודי(הרב שמואל) לאחר ששמע את אימא, ביקש שתגיע עם הבחור. אימי הלכה להביא את ״הבחור״ אותו השאירה בדוכן הספינז', ה״תה והקפה של יוסף״. בית הקפה המקומי היה חדרון בגודל שניים על שני מטרים, שני שולחנות מרובעים ושישה שרפרפים מקש, אך הבחור איננו. היא התחילה להסתובב בסביבה הקרובה והבחור לא נמצא. בצר לה, חזרה אימי לאחיה הרב שמואל, ״לא יודעת אנה הלך״ ספק אמרה לעצמה, ספק דיברה אליו. ״אם הוא רציני בכוונותיו הוא יחזור״, הרגיע אותה אחיה. לאחר שדחתה את הצעתו שילך לדבר עם אביה, ראשה לא היה פנוי לקלוט את דבריו שהוא יצא לסיבוב בעיר. השיטוט בעיר נגמר ואבי חזר והמתין במקום המפגש. בבית, אימא לא יודעת מה לעשות, נעשית מתוחה ועצובה יותר מרגע לרגע. הדוד ראה בצר לה ואמר, ״אסתר קומי, נלך יחד לפגוש את הבחור״ וכך היה. הדוד ואימא צעדו ל״קפה יוסף״ ומרחוק ראו את אבא ממתין. אימא הקשיבה לשיחה המתנהלת ביניהם, דודי שואל שאלות שיבהירו לו מי האיש העומד מולו. לאחר שהוא השתכנע, הוא נתן את ברכתו, ולקח על עצמו את תפקיד המגשר והמקשר בין אימא לאביהם (סבא שלום). סבא בהערכתו הרבה לבנו שהתמנה לרב, השתכנע ונתן את ברכתו וזאת בתנאי שהחתונה תתקיים בעירו(ספרו). כך בשעה טובה הוריי נישאו כדת וכדין ועברו למקנס למגורים במלאה הישן.

מהו המלאח (Mellah)

מלאה(בערבית: אל-מלאח) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג ״גטו״ בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאה הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים, בשנת 1568 במרקש ובשנת 1682 במקנס. עד המאה ה-19, המלאה נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. הסולטאן מולאי סלימאן(1822-1792) שינה זאת והפך את המלאה לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאחים במספר ערים חשובות – רבאט, מוגדיר, סלא ותטואן בה המלאח היה ידוע בשם הספרדיJuderia[(״הרובע היהודי״). בתטואן התיישבה קהילה גדולה ממגורשי ספרד. בהמשך נבנו מלאחים ברוב ערי מרוקו, ואף השכונות היהודיות הנפרדות בכפרים הקטנים קיבלו את השם ״מלאj״. ברבות מהערים, הגירוש למלאj משאר חלקי העיר היה כרוך בסבל רב ליהודים.

קיימות מספר סברות לגבי מקור השם ״מלאj״. סברה מקובלת אחת היא שהשם ״מלאj״ נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח, ולכן הרובע בו גרו היהודים נקרא ״אל-מלאח״. יש מקורות סותרים ולכן אין יודעים בביטחון את מקור השם. המלאח היה מוקף בחומה שהפרידה בינו לבין הרובעים המוסלמים. הקמת החומה מסביב הרובע היהודי נבעה מהצורך להגנה מפני הפרעות שהיו תדירות ביהודים, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. כדי להגן על היהודים, שכן המלאח לרוב בקרבת מוסדות השלטון, ובעיר הבירה בקרבת ארמון המלך.

בערים שבהן התקיים המלאח, נאסר על היהודים לגור מחוצה לו, ולרוב אף נאסר עליהם לצאת ממנו בלילות. התנאים בהם חיו בתוך המלאה, בדירות קטנות ללא מים זורמים בצפיפות רבה, גרמו למחלות ועוני. ב-1912 מרוקו הפכה למדינת חסות של צרפת, הצרפתים אישרו ליהודים לגור מחוץ לחומות המלאח תוך העלמת עין מצד השלטון. הצעירים והאמידים היו הראשונים לנצל את ההזדמנות ולעזוב את המלאה. בכמה ערים ובראשם מקנס, הקהילה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאה חדש מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. משפחתי גרה במלאה הישן, כאמור היה צפוף עם תנאים תברואתיים קשים. מים זורמים ושירותים לא היו בבתים.

ביוני 1940 הגרמנים כבשו את צרפת ושלטון וישי עלה. שלטון וישי לא בזבז זמן ומייד יצאו הוראות המגבילות את יהודי מרוקו (מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית). היהודים גורשו לתוך המלאח הישן. אין מקום מתאים יותר לנעול את היהודים מאשר המלאח המוקף חומה עם שערים ננעלים, אין יוצא ואין בא. כל היהודים נדרשו להתייצב לשם רישום פרטים אישיים ועיסוקיהם ולמסור הצהרת הון על כל רכושם.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 36

פרק שלישי

לפני שירדו ליפו ברכבת חש יעקב חובה לבקר ברובע היהודי, כדי לגעת באבני העיר רוויות הקדושה. וכדי להיפרד מחותנתו, איטה ־ אימה האהובה של ברוריה, לפני שיעזבו את הארץ. בבואם אל שער יפו הגיחו שני שוטרים אנגלים, לבושי מדי חקי מגוהצים, בעת סיורם היומי אל תוך הרובע היהודי. שם החליט יעקב, בניגוד לפעמים קודמות, שעליו להתעכב בצלמנייה ברחוב הפטריארכיה הארמנית ליד כנסיית יעקב הקדוש, כדי ליטול מזכרת מיוחדת מארץ הקודש. הצלמנייה של צדוק בסן היא המקום המתאים לכך, חשב בליבו. תמונת מזכרת לאחי, מזכרת מירושלים. כשדרכו רגליו בשערי הצלמנייה התמלא ליבו שמחה גדולה. עתה תהיה בידו מזכרת מיוחדת, תמונה, פאר היצירה מעירם של דוד ושלמה.

״אין חידושים כאלה בכל מקום, בני אדם באים והולכים מן העולם ואילו תמונות יכולות להישאר לעד, לעולם!״ אמר צדוק, בעל הצלמנייה. הוא התפלא מכוונתו של יעקב לקבל עשרה עותקים מן התמונה שיצלמו. לנוכח פניו המשתאות, כאילו לסבר את אוזנו, הוסיף יעקב: ״תמונה למשפחת בוגנים על רקע העיר העתיקה – היא תוכיח עשרה דורות אחר כך כי חומות העיר עמדו על תילן,״ אמר כשהוא משווה לדבריו נימה נבואית.

״בשביל מה לבזבז את הפרנקים המעטים שיש לנו על התמונות האלה?״ שאלה ברוריה בתמיהה, ״זה רק נייר שמתכלה עם הזמן.״

״עוד תיווכחי בבוא היום,״ אמר יעקב בביטחון מלא, ״אחזיר כל אגורה ששילמתי בעדן! ״הוסיף והיה בטוח בעצמו. כשהצטלבו מבטיהם, ראה יעקב על פניה כי תשובתו אינה מניחה את דעתה והיא מעקמת את פנים. כדי להפיס את דעתה אמר יעקב: ״תמונות כאלה שוות זהב ואין במשפחתנו הרבה מהן. הן עדות לכך שאנו קיימים בזמן הזה. כשנספר על ארץ הקודש ועל חברון, איש לא יאמין לנו בלי הוכחה נחרצת. דעי לך כי רבים בתטואן יהיו מוכנים לשלם ביד נדיבה תמורת תמונה של ירושלים. חלומות וכיסופים יבואו לקיצם ויתממשו לנגד עיניהם, יראו את זיוה של העיר, שניטל מהם בשנות הגלות, האור יעבור מבעד לתמונה ויחדור אל הלבבות.״ ברוריה לא השתכנעה מדבריו והבהירה שאין באפשרותם להוציא סכום גדול על תמונות.

צדוק בעל הצלמנייה עמד במקומו והקשיב, הנהן בראשו ואז אמר: ״אדון בוגנים, אני אפתח לך שלוש תמונות, תשלם לי על שתיים. באחד הימים תמצא את הדרך לשלם לי את הסכום הנותר, אתה עוד תשוב לירושלים בעזרת השם. אני אהיה בוודאי כאן בצלמנייה, אם ירצה השם, ואם לא, תמצא כאן את אחד מבניי. אני מקווה שתאריך ימים ותשלם להם, אפילו בעוד מאה שנים, העסקה הזאת תהיה ברית בינינו,״ פסק. ״אדון, אני…״

״אל תוסיף מילה אחת! כל המוסיף גורע, אני מאמין שאתה תקיים את ההסכם בינינו, אתה צריך רק להסכים.״

״אני מסכים, אדוני,״ אמר יעקב בהתרגשות, חייך ולחץ את ידו. אז הביט אל ברוריה, כאילו רצה לומר לה שבזכות דבריה יהיו בידו שלוש תמונות. לפתע הגיע בכור כהן, אחיה של סבתה איטה, שעזב את האטליז ובא להיפרד. יעקב, ברוריה, רחמה, איטה ובכור גדל הגוף, שעוד התנשף, נעמדו כולם מול מצלמת העץ. לחיצת כפתור קטנה באצבעו הרגישה של צדוק הצלם והזמן עמד מלכת עד קץ הימים.

כשבאו לאסוף את התמונות עטף אותן הצלם בנייר לבן של חנוונים העוטפים גבינות, בירך את יעקב לשלום ונתן לו את התמונות, וזה הכניסן לתיק העור יחד עם פמוטי הנחושת העתיקים וספר תפילה נדיר שהורישה לו אימו לפני מותה – שאותם שמר קרוב אל ליבו. את התמונות ויתר המיטלטלין היקרים הכניס לארגז ועלה על הרכבת מירושלים לכיוון יפו. את ארגז העץ הקטן הניח ליד מושבו ועליו הניח את כף רגלו, להבטיח שלא יזוז ממקומו מטלטולי הדרך או מיד נעלמה אשר תיקחהו. ארבע שעות לא הניח יעקב את עיניו מן הנוף ואת רגלו מארגז העץ. הרכבת שעטה דרך עמק רפאים, בדרך עברה מאה שבעים ושניים גשרים עד לעיר רמלה, כמו שהבטיח לו צדוק הצלם. ארבע שעות בהה יעקב, בין גשר לגשר, בשקריות הפורחות. אותן שקדיות פורחות שקיבלו את פניו כשעלה לירושלים – זמן נצחי שאותו רצה לשמור בזיכרונו, רגעי חסד בארץ הקודש. מדי פעם הביטה ברוריה בפניו וראתה שהוא משתומם מהנוף ומהפרדסים הפורחים. היא לא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי לראות על פניו כי ההחלטה לעקור את משפחתם מחברון הייתה כרוכה בייסורים ובכאב לב. טלטולי הרכבת, פיה הקיטור שדבק בו ומושבי העץ הנוקשים היו קשים מנשוא ליעקב. כשנעצרה הרכבת בתחנה האחרונה, בנווה צדק, מצא עצמו יעקב מתבונן בסקרנות אל הבאים בשערי הארץ – לא חלום מאז ראשית הדורות כפי שהאמין אז, כי אם חלום ושברו ראה יעקב בעיני רוחו. חלום של עולים מזה ויורדים מזה, של נכנסים ושל יוצאים, של חולמים ושל שבורי לב, והוא אינו אלא פליט הנמלט מחידלון אישי, רעב ועול סוחרים שרדפוהו, ושגרת יום אינטנסיבית בשנים שלאחר המלחמה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 31