מורשת יהדות מרוקו

אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים

פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.

התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.

הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )

מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

מנהגי איסור והיתר

נהגו לשלם לשוחט רק על הבהמות הכשרות, ולא על הטריפות:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני שחיטה) ובספר תורות אמת(סימן י״ח) וראה כמו כן בספר תעלומות לב (יו״ד סימן י״ג):

נהגו להקל למעך ולנתק סרכות הריאה, ויש שהחמירו בדבר:

כן היה המנהג נפוץ, והביאו בספר נהגו העם (שם), וכמנהג המגורשים רבני קאסטיליא שהיו רבים מאד, והם היו לפני שזרח אורו של מרן, ואחד הדברים שהביאו עמם, הוא ענין מיעוך הסריכות, וציין שם לעיין בספר תורות אמת, ובספר אבני שיש ח״ב (דף צ״ב), ובספר ישמח לבב (דף מ׳) ובזבחי רצון ועוד, ומ״מ היו שהחמירו בדבר ואכלו אך ורק בשר חלק, שלא היו בו שום ספיקות בריאה, שהרי לדעת מרן ביו״ד (סימן ל״ט ס״י) הוא כאילו מאכיל טרפות בישראל, ודעת מרן הגרע״י ביחו״ד (ח״ג סימן נ״ו) שבא״י אתריה דמרן, בודאי צריכים להזהר בדבר מאד, ולא להכנס לחשש איסור טרפה עיי״ש, וכיום שיש בשר חלק בשופי, בודאי כל אחד חייב להחמיר בדבר כי מהיות טוב אל תקרא רע:

יש נהגו לאכול ״ארבה״, ויש שהחמירו בדבר:

הנה בפרי תואר (סימן פ״ה ס״א) לרבינו חיים בן עטר אסר את הארבה, ומ״מ היו גדולים שחלקו עליו והתירום, וראה בזה בספר תבואת הארץ (עמוד שע״ט) ובשו״ת נופת צופים (יו״ד סימן י״ג) והביאם בספר כשרות המזון להרב עמרם אדרעי(עמוד קנ״ח):

נהגו רבים שאין אוכלים ״טחול״ כלל, ויש שנהגו לאוכלו צלי, אחרי ניקור כדת:

כן כתב בספר נהגו העם (שחיטה) בשם ספר ישמח לבב עיי״ש:

נהגו לאכול ״כחל״ (עטיני פרה), ע״י חיתוך שתי וערב וטיחה בכותל, ומליחה, ומבשלים אותו אפילו עם בשר, ויש שהחמירו ובישלוהו לבדו דוקא:

כן כתב שם בנהגו העם בשם ספר תורות אמת עיי״ש:

נהגו בהכשרת בשר, להשרותו חצי שעה במים, ושעה במלח:

כן הביא בספר מנחה בלולה (דיני מליחה) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (דיני מליחה), וכדעת הרמ״א שו״ע יו״ד (סימן ס״ט ס״ו):

נהגו לבשל בשר אחרי מליחתו בכל אופן, ויש שהחמירו לחולטו במים רותחים:

כן המנהג פשוט להקל וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן ס״ט סי״ט), אלא שמרן עצמו הביא שם שיש שמצריכים חליטה, ובב״י כתב דהיכא דאפשר יש לחוש לזה שהוא סברת הרמב״ם, וראה בזה באורך בספר ילקוט״י (איסור והיתר עמוד תמ״ב), ובספר נהגו העם (עניני מליחה):

יש נהגו להחמיר להמתין בין חלב לבשר שש שעות. כבין בשר לחלב, והמנהג פשוט להקל. ולהמתין רק חצי שעה בין חלב לבשר:

כן מנהג פאס וסביבותיה, וכמובא בספר נו״ב(עמוד מ״ג) וכמובא ברמ״א (יו״ד סימן פ״ט ס״ב) על פי הזוהר, ואולם המנהג פשוט כדעת השו״ע שם:

נהגו להשתמש ב״נענע״. ע״י שטיפה טובה ברותחים, וסינון בבגד עב:

כן כתב הגר״ש משאש שליט״א, הביא דבריו בבית היהודי (ח״א דיני תולעים סימן ח׳ ס״א) ובמקורותיו שם

נהגו להקל בפת פלטר. ובקפה וכבושים של גוים:

כן נהגו להקל, והיא ע״פ השו״ע יו״ד (סימן קי״ב ס״ב) והרמ״א שם, וראה במקור חיים (פרק רס״ג ס״ב) מש״כ בשם האחרונים, ובענין קפה כן כתב בספר ליצחק ריח (מער׳ ב׳ ס״א) וראה במקור חיים (שם סעיף ט״ו) וראה שם בסעיף ט׳ לגבי כבושים:

נהגו להקל בחלב שחלבו גוי אף אם ישראל לא עמד על גבו, ויש שהחמירו בדבר, ובחמאה נהגו להקל:

כן נהגו רבים, וראה בספר מקור חיים (פרק רס״ב סמ״ג) בענין זה באורך:

יש נהגו כששולקים ביצים לשים בהם אפר:

כן הביא באוצרות הפוסקים (הל׳ ברכות) בשם פוסקים עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי איסור והיתר

עמוד 145