מורשת יהדות מרוקו

באוגוסט התכנסו בפריס אנשי הסוכנות ואנשים אחרים מהיישוב ומן התנועה הציונית כדי לדון במצב שלאחר 'השבת השחורה'. כוונתם הייתה לאמץ את תכנית פיל המתוקנת ולהביאה לפני האמריקאים. ב 4- באוקטובר תמך נשיא ארצות הברית טרומן  1972-1884 בתכנית החלוקה והסתלק מ'תכנית מוריסון- גריידי'. תמיכתו של טרומן הייתה מכה קשה למדיניות בריטניה בארץ ישראל וציון דרך להעברת שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות. הנהגת היישוב המשיכה במאבקה בשחרור מעפילים ממחנות מעצר, בהעפלה בלתי לגאלית וביישוב הארץ. בשלהי ינואר 1947 חודשה 'ועידת לונדון'. באופן בלתי רשמי הצטרפה הסוכנות בראשות בן-גוריון לדרישה להפוך את ארץ ישראל כולה למדינה יהודית. הבריטים ניסו להציג את תכנית שר החוץ של בריטניה ארנסט בווין  1951-1881  שלא הייתה מקובלת לא על היהודים ולא על הערבים. בווין הודה בכישלונו והודיע ב 18- בפברואר על העברת בעיית ארץ ישראל לאו"ם.

ב 28- באפריל התכנס מושב מיוחד של עצרת האו"ם, והוחלט בו על הקמת ועדה מיוחדת לארץ ישראל – United Nations Special Committee on Palestine – UNSCOP   לאחר ביקור הוועדה במחנות העקורים והתרשמותה ממצבם החליטו רוב חבריה לתמוך בהקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית ובשמירה על האחדות הכלכלית בארץ. הוועדה קבעה תקופת מעבר של שנתיים עד להקמת המדינות העצמאיות והמליצה לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל. ב 26- בספטמבר הודיע שר המושבות של בריטניה על נכונות מצד ממשלתו לעזוב את הארץ. בכ"ט בנובמבר 1947 נערכה הצבעה באו"ם בדבר גורל הארץ, והוכרע בעד הקמת המדינה היהודית. 33 תמכו, 13 התנגדו ו 10- נמנעו.

ואולם היישוב לא ראה בהכרעה שנפלה באו"ם הכרעה סופית. עתה נפסק העימות עם הבריטים ונפתח עימות עם ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב השכנות. היישוב החל לארגן מחדש את המטה הכללי. בראשית1948  עוצבה 'תכנית יהושע' למקרה של פלישת צבאות ערב, אך היא נדחתה, ובמקומה גובשה 'תכנית ד', שנועדה להשתלט על שטח המדינה היהודית ולהגן על גבולותיה, לתקוף בסיסי אויב בארץ ומחוצה לה, להרוס את כפרי האויב ולהשתלט על שכונות עירוניות. התכנית נועדה להתבצע על-ידי שש חטיבות: 'גולני',כרמלי', 'אלכסנדרוני', 'קרייתי', 'גבעתי' ו'עציוני'.

ההכרעה השפיעה גם על הערבים בבוקר שלמחרת כ"ט בנובמבר. הם פתחו במתקפה על דרכי התחבורה הראשיות. ליד פתח-תקוה הותקפו שני אוטובוסים, ושישה אנשים נהרגו עוד כמה נפצעו. ב 2- בדצמבר הותקף המרכז המסחרי בירושלים בידי הערבים, כאשר הבריטים תמכו בערבים בגלוי, והיהודים נאלצו לפנות את האזור. הערבים תקפו את יפו, אך שם הייתה התנגדות של ה'הגנה', האצ"ל והלח"י, ולערבים נגרמו אבדות רבות. בחיפה התמודדה ה'הגנה' עם הטרור הערבי על ידי הנחת מוקשי נפץ גדולים.

ירושלים הייתה מנותקת מהשפלה, והערבים תקפו שיירות שהיו בדרכן לעיר. ב 14- בינואר הותקף היישוב היהודי בגוש עציון, ולעזרתו נשלחה מחלקה של ל"ה לוחמים, אך בדרכם לגוש הם נרצחו בידי ערביי הסביבה. במרס הוחמר ניתוק ירושלים בעקבות נפילת השיירות להר-טוב ולגוש עציון. בחודש זה תקפו האצ"ל והלח"י את הכפר דיר-יאסין ששכן במערב ירושלים והרגו יותר מ 250- ערבים. לאחר כמה ימים רצחו הערבים 73 יהודים בדרכם להדסה. בשלב זה היה על היישוב להפעיל את 'תכנית ד', שמטרתה הייתה עימות כולל עם ערביי ישראל והסביבה, הכוללים כוחות ערביים סדירים ולא סדירים. ערב קום המדינה הכפיל הפלמ"ח את כוחותיו והגיע לכ 6,000- לוחמים, ולאחר זמן נהפך הפלמ"ח לכוח לוחם של שלוש חטיבות: 'הנגב', 'יפתח' ו'הראל'.

ב 1- באפריל הוחלט להוציא לפועל את 'מבצע נחשון'. ב 5- באפריל החל המבצע לשחרור ירושלים על-ידי כיבוש כפרים ומשלטים שחלשו על הדרך. עד 20 באפריל נכנסו שלוש שיירות של מזון ואספקה רפואית לירושלים, והדרך נסגרה שוב.

בצפון הארץ התנהל קרב מכריע במשמר העמק, ובו הוכה 'צבא ההצלה' של קאוקג'י. ב 19- באפריל

שוחררה טבריה מתושביה הערבים, ולאחר מכן חיפה. ב 21- באפריל הודיעו הבריטים על הסתלקותם מארץ ישראל. למחרת כבשה ההגנה את חיפה ואת יפו, והיה צורך לפרוץ שוב את הדרך לירושלים, שסימלה את מאבק היישוב לשחרור לאומי. ב 11- במאי נכבשה צפת לאחר קרבות קשים, וב 12- בו נכבשה בית שאן. ניצחונות הושגו גם בצפון הנגב. ב-ה' באייר תש"ח 14- במאי 1948 הכריז היישוב היהודי על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ופרצה מלחמת הקוממיות, המציינת את תום עידן שלטון הבריטים בארץ ישראל.

מלבד הרקע ההיסטורי שנסקר לעיל יש להוסיף שבימי המנדט הבריטי התגבשו בארץ ישראל מוסדות ציוניים ומוסדות היישוב: מוסדות 'ההסתדרות הציונית', 'הסוכנות היהודית', 'ועד הצירים', שהוקם בהסכמתה של ממשלת בריטניה. תפקידי הוועד היו לשמש חוט מקשר בין היישוב היהודי לשלטונות, לסייע בהחזרת הפליטים והמגורשים, בתיקון הריסות המושבות ובפיתוחן ולסייע למוסדות היהודיים בארץ ישראל לחדש את פעילותם, להשתדל לכונן יחסים טובים עם העדות הלא יהודיות בארץ ישראל, לאסוף חומר על אפשרות התפתחות היישוב היהודי והארץ בכלל ולפעול להקמת אוניברסיטה עברית. לימים נהיה 'ועד הצירים' להנהלה הציונית. ב 1923- פעל וייצמן להקמת גוף של יהודים ציונים ולא ציונים. פעילותו הביאה להקמת הסוכנות היהודית ב .1929 בשנות ה 30- וה 40- התנהלו ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות במבנה של מחלקות. המחלקות העיקריות של הסוכנות בשיתוף עם הלא-ציונים היו המחלקה המדינית, מחלקת הכספים, מחלקת העלייה, מחלקות ההתיישבות, העבודה, הארגון, המסחר והתעשייה ומחלקת הביטחון מ 1946.

לאחר אספת הנבחרים הראשונה ב 7- באוקטובר 1920 נקבעה צורת התארגנות היישוב לכל ימי המנדט: אספת נבחרים שימשה מעין פרלמנט הדן בעניינים בעלי אופי כללי; 'הוועד הלאומי' – גוף שמנה 40-20 חברים, התכנס לעִתים קרובות וקבע את המדיניות השוטפת; ו'הנהלת הוועד הלאומי' הייתה מעין קבינט. בימי המנדט הוקמה הרבנות הראשית לארץ ישראל ב 24- בפברואר 1921 , והנבחרים היו הרבנים הראשיים- אחד אשכנזי ואחד ספרדי. מועצת הרבנות הייתה מורכבת משלושה רבנים אשכנזים ושלושה רבנים ספרדים.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

עמוד 23

לפי האמונה הישראלית המשיח חייב להיות לא רק מלך אלא גם מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד (חוטר מגזע ישי) והסימנים שיעידו שהוא המשיח הם הסימנים המוזכרים בישעיה פרק י״א: ״ונחה עליו רוח ה' חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳.״ משיח כזה אשר בחר בו ה׳ אינו זקוק לנביא שימשח אותו למשיח. במעשיו יעיד על עצמו. זהו תוכן דבריו של ששפורטש.

בשנת עם נוש״ע בה׳ פרשת כי תשא (פברואר 1666), כתב ששפורטש אל ידידו ר׳ יצחק נהר, שבתאי אדוק, לאמור: ״כתבתי לת״ח כהר׳ משד טרדיולה אשר הוא עומד בירושלים להגיד לי את האמת, דידענה ביה דלה משני בדיבוריה וכדאי הוא לסמוך עליו ואגב זה ביקשתי ממנו שילך לנביא זה לשאול ממנו קצת ספקות וקצת לשונות מהזוהר, לא כמתריס נגדו ולענות עז״ה, כי אין זו מידתי כאשר יעידון יגידון כל התלמידי חכמים שבגלילות.״ שבוע אחר־כך, בפרשת ויקהל (פברואר 1666), קיבל תשו­בה על המכתב הנ״ל. ר׳ יצחק נהר, כשבתאי אדוק ומוצהר, הוכיח את ר' יעקב ששפורטש על השניות בסגנונו ועל פסיחתו על הסעיפים ופונה אליו שלא יתן מקום לרינונים ולדברי בלע אחריו כאילו הוא כופר במשיחיות

הנביא. ״ועל זה שמעתי דיבת רבים אומרים״ – כתב ר׳ יצחק נהר – ״הזה פועל חכם״? (כלומר: הככה יתנהג תלמיד חכם?), ״פעם ידרוש ברבים בשבח המשיח והנביא ויכתוב שמקבל עליו לאמונה שלמה ופעם יאמר כל -דברים הבל המה. הפכפך דרך איש או ציד בפיו לרמות את הבריות בשפת חלקות בלב ולב.״

מקטע זה ממכתבו של ר׳ יצחק נהר אנו למדים כמה קשים היו חייו וכמה מעורער היה מעמדו של ששפורטש וכמה נדו לו על הבעת דעותיו הנועזות. אך ששפורטש לא נשאר חייב ועל טענות ומענות אלה הוא עונה בכעס ובחמה שפוכה ותובע את עלבונו. הוא מתרעם על שמכנים אותו הפכפך ואם הוא דרש בשבחו של המשיח כונתו היתה למשיח בכלל בפי שהוא משתקף באמונת ישראל ולא למשיח מסוים: ״וראה במה נתחייבו בנפשם המוציאי דבה, לא די שקראוני לנוטה מדרך האמת ולגם רוח, בי אם הוסיפו לקרוא שם הפכפך ורמאי. מה היא ההתהפכות שהתהפכתי אם בעד דרשי בשבח המשיח, והלא לא פירשתי את השם כי אם מכללא ומסתמא איתמר למלך המשיח סתם.״

נפשו החצויה של ששפורטש והפסיחה על הסעיפים בולטת בכל מכת­ביו שנכתבו בחלק השני של התקופה האמורה. בסוף ינואר ראשית פברואר 1666 כאשר נתקבלה בהאמבורג הידיעה על ביטול צום העשירי (צום עשרה בטבת) בהסכמת רבני איזמיר, כותב ששפורטש – בנימה ספק רגועה ספק אירונית – לר׳ יצחק נהר: ״ועוד היום שבאה בשורת ביטול צום העשירי הנהפך ליום טוב אמרתי: אם זה נעשה בהסכמת כל חכמי איזמיר אין לך אות ומופת וקול מוחזק בב״ד (בבית דין) כזה ובכי האי איתמר לא חיישען לב״ד טועים.״ פרוש דבריו שאם ביטול הצום נעשה בהסכמת כל חכמי איזמיר אין צורך שהנביא יעשה אות ומופת כדי להוכיח את נביאותו, מפני שכלל הוא בידינו שאין חוששין לב״ד טועין. האם זו השלמה או הכרה במשיחיותו של שבתי צבי? לא! מפני שהלאה הוא כותב: ״ואף על זה … מעשה רב כזה (ביטול הצום) לא היו מעידים עליו היחידים בכתב אם לא שיהיה אמת עכ״ז (עם כל זאת) כל עוד שלא אמצא טעם לדבר ועל מה סמכו לבטלו לא יהיה אצלי לודאי גמור להאמין במשיחיות ונבואה״(שם). נראה כאילו בטחונו של ששפורטש מתערער, אך לא. כוח הנחישות והאמונה לא נטשוהו.

האוירה שהוא נתון בה מחניקה. נפשו בוכה במסתרים. הוא נתון ללחצים כבדים. הם פונים אליו בימי שבת שישא בפניהם את דברו, בתקוה שאימת הצבור תשפיע עליו והוא יודה במשיחיותו של שבתי צבי. אכן, בחריקת שינים הוא נענה לאתגר אך לא נכנע. לא איש כמו ששפורטש העשוי לבלי חת יכנע וישמיע להם דברים כלבבם.

במחצית פברואר 1666 בפרשת תצוה, הוא אמנם נענה לשאת דרשה בפניהם אך נמנע ״לדבר בגנותם של משיחם ונביאם״ וגם נזהר שדבריו לא יתפרשו שלא כהלכה. התגובה לא אחרה לבוא. אחרי שסיים את הדרשה ״עמד תלמיד חכם אחד ולימד עלי שטנה, לאמר: הראיתם מה דיבר בתחילת דבריו כמסופק אם כל שנשמע אמת״ – כותב ששפורטש.

ככל שהאקסטזה המשיחית הולכת וגוברת וכובשת נפשות בקהילות רבות, כך הולך וגובר הספק ומכרסם בנפשו הסוערת של ששפורטש ומבוכתו ביחס אל התנועה גוברת.

בחודש מרס 1666, (יום ד׳ ג׳ באדר ב׳ שנת מושי״ע נתכ״ו]), מריץ ששפורטש אגרת לר׳ רפאל סופינו, ראש המאמינים בליוורנו, ובה כתוב לאמור: ״ואל נא תמנע טוב התשובה להסיר מבוכת הספק לברר וללבן ולצרף תתן אמת ליעקב ועל פי דבריך אשים לדרך פעמי קודם הפסח אם יגזור ה׳ בחיים לראות פני מלך ונביא, ה׳ יזכנו ועם כל ישראל חברים. ואל תכחד ממני דבר כשם שמסרתיה לך בלחישה כך תמסרנה לי בלחישה ושלום מאת החותם.״

מן הראוי לציין שבזמן כתיבת המכתב הנ״ל, (חודש מרס 1666), ישב שבתי צבי במעצר במבצר גליפולי. מעצרו של שבתי צבי בקושטא ביום 6.2.66 חיזק את מעמדו. מאמיניו ומעריציו ראו במעצר סימן להצלחת שליחותו כיאה למשיח שחייב להיות מעונה ונרדף, להתיסר ולעבור כל שבעת מדורי גיהנום ולכן לא רק שלא נתערערה אמונתם בשבתי צבי אלא אף חוזקה ומאמינים רבים נהרו יום יום אל מבצר גליפולי מכל תפוצות ישראל כדי לזכות ולראות את פניו.

מקטע המכתב שהבאנו לעיל אנו למדים שששפורטש סירב להשתלב באוירה של אותם הימים והביע נכונות לעלות לרגל כדי ״לראות פני מלך ונביא״, רק אם ר׳ רפאל סופינו יצליח להסיר את מבוכת הספק ועל־פי תשובתו יחליט אם לשים לדרך פעמיו כדי לראות פני משיח ונביא. כן אנו למדים שכעשרה חדשים אחרי ההתגלות ששפורטש עוד לא השתחרר מהתלבטויותיו ומהסוסיו והוא אף מוכן אם יצליח השבתאי האדוק ו­רפאל סופינו לשכנעו לעלות לרגל למבצר גליפולי.

מן הראוי לציין גם שבהקדמה למכתב זה שאינה כלולה בגוף המכתב ששיגר לסופינו הוא כותב: ״ובו ביום כתבתי… לליוורנו, לראש המאמינים אשר שם הח׳ כה״ר רפאל סופינו שהיה מפזר כתביו לכל עבר ומשמיע להם ישועתו ואמונתו ולא רציתי לכתוב לו בפרוש טעותו אבל כמכחד תחת לשונו סברתו עד שיגלה אותה מעצמו. ועשיתי עצמי כמאמין (ההדגשה שלי א.מ.) וכמספק להכחיש האמונה בחלקי הסותר.״ לאחר סיום המכתב הוא מוסיף – גם כן לא בגוף המכתב – ״וזאת תשובתו (של סופינו) שבאה אלי… וכאשר ראו אותה החכמים והקהל שמחו שמחה גדולה ולהקניט אותי היו מתכוונים וההמון הייתי בעיניהם כקוץ מכאיב בעד בזותי אמונתם ומעשיהם ובראותי עזות פניהם שמרתי לפי מחסוב מלדבר עם כלם כי אם עם בני עליה והנם מועטים.״

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 158