התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב
ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19
עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ5. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.
- גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19
על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" נאלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות).
המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.
באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.
לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".
אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.
גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.
לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Entre la fin de la période d’Egoz et Cocous et le début de l'opération Yakhine
Béni Meitiv
A la fin de sa première mission – dans les années 1953 à 1956 au châtea. Cambousse en France, en tant qu’émissaire de l’immigration de la jeunesse -Beni Meitiv a tout de suite repris l’uniforme pour l’opération Kaddesh, qui a eu lieu en 1956 et, après la guerre, il est retourné dans son kibboutz Nirim. En 1961, il a répondu par l’affirmative à la sollicitation de la Misguéret de retourner au Maroc Il raconte ici la période post-naufrage d’Egoz.
Je ne connais pas les motifs de ceux qui m'ont choisi pour cette mission, cependant après la formation habituelle, je suis parti au milieu de l'année 1961 directement a Gibraltar. Il est difficile de dire que quiconque avait pris la peine de déterminer mon rôle. On m'a dit de voyager, et j'ai voyagé; on m'a dit de rencontrer là-bas certaines personnes, et je les ai rencontrées; on m'a dit que je recevrai des explications, mais personne ne m'a rien expliqué.
Nous étions, en fait, dans la ligne de démarcation entre la fin d'une période et le commencement d'une autre qui était le début de l'opération Yakhine, dont le but était clair. Et dès que j'ai compris de quoi il s'agissait, j'ai reçu la confirmation a posteriori que dans tous les cas ma fonction principale était de "surveiller les braises" et de m'assurer que, s'il survenait des incidents dans l'opération Yakhine, tout le dispositif clandestin refonctionnerait à nouveau comme par le passé. C'est pourquoi, la mission était de continuer d'agir, modérément, dans différentes opérations, principalement assurer la continuité de l'action de la Misguéret et du dispositif général, et dans la mesure du possible même les développer.
A Gibraltar se trouvaient, à mon arrivée, deux de nos membres actifs de la Misguéret, le premier était Hertzel Sher, commandant de la base, et Yéhouda Alboher, son aide. Avec eux se trouvait également notre ami, Ehud Daivis. radiotélégraphiste, spécialiste du codage et du camouflage. Ehud était marié à Naomi, une jeune femme de tanger. Après leur mariage, le jeune couple a habité dans une maison où j'habitais moi-même et l'appareil "radio", et après presque un an, Ehud a été remplacé par Shaul Assis, qui a épousé la sœur de Naomi, ainsi "tout est resté dans la famille…" Entre-temps, Hertzel Sher a terminé sa mission et peu de temps après lui Yéhouda Alboher, je suis resté seul pour continuer les activités.
Les enclaves espagnoles
Le dispositif à Gibraltar a fonctionné principalement face aux deux enclaves espagnoles, Ceuta et Mélilla, dans lesquelles les immigrants clandestins arrivaient par deux itinéraires continentaux principaux, et ensuite vers Gibraltar. Le transport de Ceuta était réalisé par bateau, qui faisait deux fois par jour la traversée Ceuta – Gibraltar. A l'arrivée des immigrants à Ceuta, se trouvait notre homme, Señor Don Carlos Médina, qui les attendait, les accueillait et les hébergeait selon les besoins dans l'une des pensions de la ville. Si les conditions le permettaient, il les faisait embarquer le même jour en direction d'Algésiras, qui se situe à l'extrême sud de l'Espagne, ville dans laquelle ils étaient hébergés dans la pension Malaguénia de Señor Pédia, qui était responsable du bien-être des immigrants à Algésiras.
Les immigrants qui arrivaient dans la deuxième enclave, Mélilla, partaient – en fonction de leur heure d'arrivée – dans l'un des bateaux pour une traversée qui durait une nuit entière, et parfois même davantage (en comparaison avec une traversée de deux heures et demi de Ceuta), et ceci en fonction de la grandeur du bateau.
De l'un de ces bateaux, j'en garde un souvenir négatif, malgré le fait qu'il était le plus beau bateau dans lequel je n'ai jamais navigué, et dont le nom était "The Sister". Ce bateau était l'œuvre d'un artiste, qui rappelait l'une des trois caravelles avec lesquelles Christophe Colomb avait effectué sa traversée de l'océan et qui étaient sculptées et gravées de différentes figures en bois. Cependant, il y avait une ombre au tableau: à cause de son étroitesse, la moindre bris d'une petite vague le déstabilisait. La navigation avec ce bateau était un plaisir douteux et la traversée durait entre 11 à 12 heures. Mais, en général, les immigrants clandestins embarquaient sur le bateau à Mélilla en direction de malaga, ville dans laquelle ils étaient accueillis par notre homme – que j'avais hérité de mon prédécesseur, il était espagnol non juif, responsable et dévoué d'une manière peu ordinaire. Sa profession au quotidien était la pédicure. C'était son gagne-pain, mais pour ce qui était de son idéal – et seulement pour cela (car il n'avait reçu de nous que des sommes insignifiantes) – il s'était investi corps et âme en faveur des immigrants juifs, et il lui semblait toujours qu'il n'en faisait jamais assez. Il réceptionnait les immigrants, se préoccupait de les transporter de Malaga au Señor Don Pedia à Algésiras, et de la, ceux-ci étaient transportés par le ferry-boat de Algésiras à Gibraltar. N'oublions pas qu'il y avait eu des problèmes politiques entre les autorités espagnoles de Franco et entre celles qui avaient la mainmise sur le rocher de Gibraltar, qui était une enclave britannique.
En ce qui concerne la porte d'Espagne, dans la ville La Linéa, je ne savais jamais quand elle était ouverte ou fermée. De toute façon, les autorités ne voulaient pas voir les immigrants entrer par cette porte, et c'est pourquoi, afin de compliquer encore l'adage du Juif Errant, les immigrants clandestins, étaient embarqués sur le ferry-boat d'Algésiras, arrivaient à Gibraltar, et ensuite étaient acheminés vers le camp de l'agence juive.
Retournons un instant à l'actualité de ces jours-là au travers d'une histoire. J'ai jusqu'à présent insisté sur les immigrants clandestins, le dispositif, les moyens et ceux qui accomplissaient pour nous des tâches importantes. A Gibraltar, demeurait aussi un émissaire de l'agence juive, Mordekhaï Maor (Markovitch du département de l'Alyah, qui dirigeait le camp, et à ses côtés, travaillaient des infirmières locales. La première infirmière était Naomi, qui plus tard épousa Ehud, le radio. La seconde infirmière, Marcelle, devint la femme de sir Joshua Hassan.
Opération Muller ou Mural-Michel Knafo
Page 516