מורשת יהדות מרוקו

עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883).

אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):

לעומתם העידו שבעה יהודים לטובתה, כפי שנכתב ב-3 במרס 1883. גם מתיוס כתב לדרומונד האי, שאסתר היא בעלת שם טוב. שי״ך היהודים דוד בן מרדכי אלבאז, הצהיר ביום ה׳ בניסן תרמ״ג – 12 באפריל 1883, שלא ציוה ולא ביקש שהנשים יולקו. שני הרבנים סלימאן בן יצחק צבאח ור׳ אלעזר בן אברהם בן עבו, אישרו שדבריו נכונים (99/207 FO).

סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה כתב לקונסול White בטנג׳יר את הדברים הבאים ב-6 במרס: הלקאת הנשים לא בוצעה בעקבות ההסתה של עמיאל. אבצע את ההוראה של ג׳והן דרומונד האי לפטר את עמיאל מתפקידו כתורגמן, ומהחסות, ממנה נהנה עד עתה, וזו תיפסק בסוף החודש הזה. יש קבוצת יהודים שפועלת נגד עמיאל. הכותב מאשים את השי״ך דוד בן ג׳ומעה, בכל הפרשה הכאובה.

משרד החוץ הבריטי כתב לדרומונד האי ב-10 במרס 1883 כי נשאלה שאלה בפרלמנט על ידי הקולונל אלכסנדר, על האירועים. יש לחקור את התנהגותו של סגן הקונסול לאפין. מה אומר הדין המוסלמי בקשר להלקאת נשים. כשעמיאל והמושל פוטרו, הנקודות העיקריות בנושא זה צריכות להיות: התנהגותו של הקונסול לאפין, דרישת הקונסול של ארה״ב שעמיאל יישפט בפני בית משפט קונסולרי, לפני שהחסות של בריטניה תוסר ממנו. השאלה האם תינתן הוראה לדרומונד האי לדרוש ביטול החוק של המוסלמים, המאשר הלקאת נשים .

ג׳והן דרומונד האי דיווח לשר החוץ של בריטניה על הנושא, בשבעה מכתבים בתאריכים שבין 10 במרס 1883 – 13 במאי 1884. הוא טען שאסתר אינה זכאית לחסות בתור משרתת של בן זקן. לפי סעיף 9 בהסכם מדריד משנת,1880  וציוה על חקירת חלקו של עמיאל במלקות – 8 בנובמבר 1883. דרומונד האי הסיר את החסות מעמיאל, כשזה עמד לעזוב את מרוקו, כדי לעלות לארץ ישראל, ובכך לסיים את הפרשה הכאובה. ב-23 במרס 1883 כתב לשר החוץ, בהיותו קרוב לגיל 80, כי הוא מתכונן לעלות לירושלים, אולי כצעד של כפרה על התנהגותם של בניו. במרס 1883 כתב משרד החוץ הבריטי לשגריר דרומונד האי, כי המשרד מתיעץ עם מומחי משפט, לגבי הצד המשפטי של הפרשה. חוות דעתם של המשפטנים היתה, שעמיאל לא עבר עבירה על חוקי בריטניה, למרות שהיה נוכח בעת ההלקאה. מרס 1883 – עד 25 במאי .1884

[1] ב-3 ביולי 1880 נערכה במדריד ועידה בה נדון גורלה של מרוקו על ידי המדינות האירופאיות המובילות. השתתפו בועידה נשיא צרפת, מלך גרמניה, מלך אוסטריה ־ הונגריה, בלגיה, דנמרק, בריטניה, אירלנד, איטליה פורטוגל, שוודיה, נורבגיה ונשיא ארה״ב.

ב-10 במרס 1883 כתב דרומונד האי לקולונל מתיוס: כששמעתי על התביעה נגד עמיאל, סוכן של בן זקן, לא הובאה שום עדות על ידי בן עבו, שעמיאל העליב את מר בן זקן. באשר להערתך בדבר מאסרה של אסתר עמאר, מבלי להודיע על כך לסגן הקונסול של ארה״ב, הממשל הודיע על כוונת פקידו של סגן הקונסול, להעסיק אשה כמשרתת לאחר שובו מטנג׳יר. בהמשך מכתבו של דרומונד האי: לפי בקשת עמיאל, אסר המושל של קזבלנקה את שני בניו. למחרת בבוקר הולקו. לאפין אמר כי משלחת של יהודים נכבדים חיכתה אצל המושל, כדי לבקשו שיגרש את הנשים בעלות שם רע מהעיר. שי״ך היהודים וראש המשטרה קיבלו שוחד מנשים אלו, כדי שיעלימו עין ממעשיהן. אבל כשנודע הדבר למושל, החליט להלקות את הנשים, בין אם הן מוסלמיות או יהודיות. שלמה בן עבו תבע לדין את יוסף עמיאל, על מלים גסות שנאמרו מפיו עליו. עמיאל ממלא תפקיד של תורגמן במשך שמונה שנים, בשירותו של סגן הקונסול. הוא יפוטר ממשרתו, ועומד לעלות לירושלים עם משפחתו, אבל עוכב על ידי הכותב.

קונסול ארה״ב במרוקו כתב ב-13 במרס 1833 לדרומונד האי, כי מר בן זקן תבע לדין פקיד בקונסוליה בריטית, הנהנה מחסות דיפלומטית, ונאשם במעשה פלילי-פגיעה בנשים. מר עמיאל שמועסק ע״י פקיד קונסולרי בריטי, נאשם בהיותו נהנה מחסותה של בריטניה, בעבירה חמורה. דרומונד האי כתב לקולונל מתיוס – קונסול ארה״ב במרוקו ב-15 במרס 1883, כתשובה למכתבו של מר בן זקן, המנהל תביעה נגד עמיאל. הכותב מבקש שיתנהל נגדו משפט הוגן .

הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר כתב ב-15 במרס 1883 לדרומונד האי: מר בן זקן הודיע לי, כי עמיאל הגיע לג׳יברלטר בדרכו לארץ ישראל. עליו להיאסר או להשאיר סכום מסוים, במידה ויובא למשפט, ויוטל עליו קנס. מוצע כי יועמד למשפט כאן או בג׳יברלטר. סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה כתב לדרומונד האי ב-16 במרס 1883. עמיאל היה אצל הקאיד בזמן ההלקאות, ואין אפשרות להוכיח כי הוא הסית להלקאת הנשים. התורגמן יוסף עמיאל הפליג עם משפחתו. יש שתי קבוצות שמייצגות גישות מנוגדות. יש לגנות את הקאיד טוראס שיצג אותו, ושידע כי יוסף עמיאל מכהן כתורגמן בשירותה של בריטניה. מצורף מכתב בו סעיף שהעיר את תשומת לבי. משלחת של יהודים נכבדים הודתה לו, על שהעניש נשים כאלה, והמוכיח כי התנהגותן מנוגדת לדת. הענישה היתה הולמת, ואושרה על ידי בני דתו של עמיאל .

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 52

בצפרו

השמועה על היזמה החדשה הגיעה לצפרו, הסמוכה לפאס. הרב ישועה בן מסעוד עובדיה כתב, שבשנת תרע״ז(1917) נוסדה ״אגודת נשים מנשי העיר אשר נדב לבן אותן לתת דבר קצוב״. כן סיפר, שכאשר הגיע הרב זאב הלפרין ״שטרח ויגע להעמיד דגל התורה שירד בעונותינו הרבים מאה מעלות אחורנית, וכאשר לא עלה בידו לקיים זה על־ידי האנשים פנה אל הנשים רכות הלבב. והודות לדבריו הערבים הצליח להפיק רצונו על־ידי רוב נשי העיר שנטו אחריו״. ועדה מיוחדת של נשים, שעברו מבית לבית, נבחרה במטרה לשכנע את הנשים להצטרף לאגודה כחברות, ולתמוך בה בסכום שבועי קבוע למימון הפעולות.

אסתר אלבאז, שהייתה נוכחת בפאס במסיבת ייסוד בית־הספר על־ידי ״חברת אם הבנים״, רצתה לראות מוסד מקביל בצפרו. למרות שהגרעין הראשון של הפעילות הוקם כבר ביקשה לחוג את המאורע בביתה. חכמי העיר ונכבדיה הוזמנו לביתה והרב ישמ׳׳ח עובדיה דרש בשבח היזמה ועודד את הנשים לערוך מגבית מיוחדת. באותו מעמד נבחרה אסתר אלבאז לתפקיד נשיאת החברה וכן נבחרו חברי הוועד וביניהם רבנים. הרב ישמ״ח עובדיה היה פעיל בחברה וקבע, שהתלמידים ייבחנו בימי החגיגות של החברה. בין הנשים הפעילות יש להזכיר את רבקה שלום, אישתו של דוד הרוש, עישא אלקובי, בונינא זאזון ואחרות, שקיבלו על עצמן לתרום מדי מחודש סכום להחזקת החברה.

ההכנסות התבססו כאמור על תרומות חודשיות של הנשים, על תרומות מבתי־הכנסת,

על שכר הלימוד של הורי התלמידים בעלי היכולת וכן על מס של 50 סנט על כל קילו בשר כשר. באסיפת ועד הקהילה, שנערכה בראש חודש אייר תרצ״ה (4 במאי 1935), הוחלט, שהמס יעמוד על 25 סנט (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 620). החברה קנתה מהממשלה מגרש, ובעזרת הג׳וינט נבנה בניין לבית־הסיפר שנחנך בשנת 1935. הרב ישמ״ח עובדיה דרש לרגל חנוכת הבית (עובדיה, תשי״ב, בהקדמה דפים כ, קב ע״ב, מהדורת תשל״ב, 37-36).

הנשים החברות נהגו להתכנס פעמיים בשנה: בח׳ שבט, התאריך שבו נוסדה החברה, ובאסרו חג שבועות. בהתכנסויות נמסר בדרך־כלל דו״ח על ניהול החברה והנאספות הותרמו. בחודש שבט נערכו חגיגות שנתיות.

הערת המחבר:על בית־הספר של החברה בפאס, שהמחבר ביקר בו בשנת תשי״ד(1954): פינקרפלד, 1974, 75. הגברת סימונה אטיאס סיפרה לי בכ״ד בשבט תשס״ב, כי מרים אצראף, הסבתא של אביה, מרדכי אטיאס – אישה עשירה – נמנתה עם המייסדות של חברה זו בפאס. היא תרמה לחברה מהכנסותיה מרכושה – בעיקר נכסי דלא ניידי. לדברי הרב מיכאל בן ארי, שלמד בבית־ספר זה, אף לא אחד מהתלמידים, כולל בניהם של בעלי יכולת, לא שילם שכר לימוד.בכל בוקר חילקו חלב וכן הוגשו לתלמידים ארוחות חמות.

הנשים הפעילות זכו להוקרה על־ידי החכמים, שחיברו לכבודן שירים. הרב ראובן בן אבנר אג׳יני מצפרו היה המורה הראשון בבית־הספר של החברה בצפרו עד שעבר לישיבת ״עץ חיים״. הוא חיבר שיר לכבוד הפעילות בחברה ובראש הפיוט כתב:

״פיוט יסדתיו אף עשיתיו, לכבוד חברת נשים צדקניות, בנוי לתלפיות, היא החברה המכונה בשם חברת אם הבנים, אשר נוסדו יחד לעזור ולהועיל ולפקח על עסקי תשב״ר [תינוקות של בית רבן] דרדקי דבי רב, לנועם, מה דמות תערכו לו…

אֶפְצְחָה תְּהִלָּה, שִׁירִים וּרְנָנִים

לִכְבוֹד עֲדַת סְגֻלָּה, חֶבְרַת אֵם הַבָּנִים.

נֶאֶסְפוּ נְדִיבִים, כֻּלָּם אֲהוּבִים,

מִנוֹפֶת עַרְבִים, עֲדַת אֱמוּנִים.

יַחְדָּיו נוֹסְדוּ יַחַד, כֻּלָּם כְּאֶחָד

בִּקְהָלָם אֵל יַחַד, כְּאַב עַל בָּנִים.

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ, חַיִל נִכְנְסוּ,

בְּתוֹרַת אֵל חֶפְצוֹ, הָיוּ נְכוֹנִים

אֲלֵיהֶם מִצְוָה זֹאת, נֹעַם לַחֲזוֹת,

בְּרוֹן וְעַלִּיזוּת, עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.

וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת, לָעַד תְּמִידִית,

זְכוּת מְיֻחֶדֶת, וְלִבְנֵי בָּנִים.

הַקֶּרֶן קַיֶּמֶת, פִּזֵּר לָאֶבְיוֹנִים.

נָשְׂאוּ דֶּגֶל תּוֹרָה, נָשִׁים שֶׁל שׁוּרָה,

זוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה. כְּמַעְיָן גַּנִּים.

הָנִי נָשֵׁי אַדִּיקֵי, הֵמָּה מַחֲזִיקֵי,

יְדֵי הָנִי דַּרְדַּקַּי, אֵם עַל הַבָּנִים.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, אוֹר הַמַּעֲרָב,

מִזָּהָב מִפָּז רַב, וּמִפְּנִינִים.

הֵם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מִשְׁנָה וּגְמָרָא,

שֶׁעֲמָלָם בַּתּוֹרָה, קוֹרִים וְשׁוֹנִים.

מוֹרִים מְלֻמָּדִים, עַל פִּי הַפְּקִידִים,

קוֹבְעִים עִמָּם, לוֹמְדִים כַּמָּה עִנְיָנִים.

וּבְרֹאשָׁם אֲנָשִׁים, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים,

מַנְהִיגִים פַּרְנָסִים, נִטְעֵי נַעֲמָנִים.

ה' עֲלֵיהֶם סִתְרָהּ, מָגֵן סוֹחֲרָה,

יְהִי לָהֶם עֶזְרָה, יָמִים וְשָׁנִים.

יִבְלוּ יְמֵיהֶם, וְעִנְיְנֵיהֶם.

בְּטוּב חַבְלֵיהֶם, יִהְיוּ דְּשֵׁנִים

זְרִיזִים הֵמָּה בִּגְבוּרָה, קָבְעוּ לִמּוּד תַּלְמוּד תּוֹרָה

לְתִינוֹקוֹת בַּיִת רָב עֶזְרָה, דֶּגֶל תּוֹרָה נְשָׂאוּהוּ.

נָפִישׁ חֵילָם נָשָׂא וְרָם, כִּי בָּטְחוּ בָּהּ' צוּרָם,

עַל מִצְווֹת אֵלּוּ לְעֶזְרָם, בְּמַקְהֵלוֹת יְבָרְכוּהוּ,

יָדָם פִּזַּר מנִּדְבָתָם, לִמְלַמְּדִים בִּקְבִיעוּתָם,

לְדַרְדְּקִי בְּמִתְכַּוַּנְתָּם, סֵדֶר תָּנָ"ךְ יִקְרָאוּהוּ

(אג׳יני, תשל״ג, 107-105,14).

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 115