יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753-בעריכת שלום בר אשר
ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492
בעריכת שלום בר אשר
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם; 1753-1492
לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון תהא מנוחתו כבוד *
מסגרת הדיון ומטרותיו
בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753
לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון
תהא מנוחתו כבוד
מסגרת הדיון ומטרותיו
בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.
עוד לפנים הגיעו יהודים מספרד למגרב, והקימו את המרכז שבאלג׳יריה.,״ גם בואם של מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל מסוף המאה הט״ו הפיח רוח חדשה בקהילה היהודית שבצפון אפריקה. לפי הערכה אחת באו כשלושים אלף מגורשים בעיקר למרוקו. אחרי חבלי הקליטה הראשונים השתלבו העשירים והמוכשרים שביניהם בפעילות הכלכלית של מלכי מרוקו. חם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידם חלק נכבד של היבוא והיצוא של מרוקו, ניהלו מגעים דיפולומטיים בין מרוקו לבין פורטוגל במאה חט״ז ועם הולנד במאה חי״ז. גל אחר של מהגרים היו יוצאי פורטוגל שתחילה נאחזו בחוף האטלנטי אך צעד אחר צעד הם חיפשו מקום הגירה ומרחב פעולה כלכלי חדש ובין היתר הם הגיעו לפאס ולמראכש שבפנים הארץ.
הערת המחבר: זכה מורי פרופ׳ חיים הלל בן ששון ז״ל שתורתו על השפעתם של גולי ספרד אחרי הגירוש תכה שורשים גם בארצות המגרב, והשווה מאמרו: דור גולי ספרד על עצמו , ציון כו (תשכ׳׳א), 64-23.
- 1. ראה ש׳ בר-אשר, קווי יסוד לתולדות יהודי המגרב ועליית המרכז באלג׳יר, קנ״א – רנ״ב (1391 – 1492), פעמים 31 (תשמ״ז) 39-22.
בדברים הבאים המטרה העיקרית היא להציב כמה וכמה נקודות אחיזה לאופי המפגש ולהשיב בו כמה תשובות בעיקר בשני ריכוזים. בחוף האטלנטי של מרוקו במאות חט״ז ־ הי"ז ובפאס גם במאה הי״ח. במסגרת הדיון הזח נשאלה שאלה עד כמה יהודי מרוקו היו ספרדים, כלומר באיזו מידה ההשפעה הספרדית שכבשה את מרוקו תוצאותיה היו שוות או דומות בכל מקום.
נשאלה גם שאלה באיזו מידה ההשפעה בפאס סחפה קהילות אחרות. שלוש היו חגורות הישוב היהודי במרוקו־ בערי החוף, בפנים הארץ ובדרומה. ההשפעה בקהילות החוף של מרוקו התפשטה מן הטעם הפשוט שחלק גדול מן המתיישבים הגיע עוד בגל הראשון לשם כמו לתטואן ולבנותיה; כידוע הועיד השליט אבולחסן אלמנדארי עיר זו לכתחילה להתישבות יוצאי ספרד מוסלמים ויהודים כאחד. כנגד זה תוצאות ההשפעה בפנים הארץ הוגבלו למקומות שבהן מספר המגורשים והפליטים היה גדול, סאפי ואזמור הן דוגמות מובהקות.
תוך שנים ספורות הגיעו כמה מהמגורשים, ובראשם בני משפחות רותי רוזאלס ואדיבה, לעמדות מרכזיות בחצרות הסעדים, ובעיקר אצל מולאי מוחמד אשיך (1505-1472) שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, שקיבל את היהודים בכל מלכותו ועשה עמהם חסדים גדולים. ואולם להוציא הפרט על מספר המגורשים, אין תיאורים רחבים על אופי מפגשם הראשון והיקלטותם בין התושבים הוותיקים. יוצא מכלל זה היתח כאמור קהילת פאס, הגם שאף משם לא תמיד המקורות שלמים, ובחלקם הגדול נמצאים עדיין בכתבי יד. לפי ר׳ חיים גאגין זכו יהודי ספרד בפאס, שבע שנים בלבד אחרי בואם לשם, להישגים כלכליים נכבדים:
ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים…ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות… ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה… מעוטרים בכסף… עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.
לפי תיאור זח הקימו המגורשים לעצמם כבר עם בואם בתי כנסת נפרדים מן המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה; וגם מעצם היותו של בית הכנסת מוקד האוטונומיה היהודית, מרכז החיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה.
ואמנם גזירות קנ״א והגירוש הגדול מספרד ברנ״ב היוו מפנה בתולדות יהודי מרוקו גם בתחום הארגוני. פרק נכבד במורשת זו הן התקנות הרבות שהתקינו בפאס בכל המאות הט״ז וחי׳׳ז בני פורטוגל שנמלטו מן השמד והשתלבו בתהליך זה. במרוקו מצאו המהגרים החדשים קהילה של בני המקום וההתקבצות ביניהם היתה בדרך כלל על מי מנוחות. למשל, מינויו של יצחק צרויה לנגיד המגורשים בצד שאול בן שם טוב ׳שייח״ המקומיים לא עורר בעיה ככל הנראה. רבנים מובהקים שהגיעו לא דחקו את ר׳ יחיא בן חמו ובית דינו ולחכמי ה׳תושבים׳ היתה גם ישיבה משלהם.
המפגש הראשון בין המגורשים לבין המקומיים; הסכסוך על השחיטה
סיבה אפשרית למפגש בעל האופי התרבותי בדרך כלל בשלושים השנים הראשונות לבואם של בני ספרד ופורטוגל היתה התמקדותם של אלה בהתארגנותם המשפחתית. בחלוקה כללית של ספר התקנות לשלושה פרקי זמן שווים מתברר שהרוב המכריע של התקנות מראשיתן והלאה חן בתחום המשפחה. המגמה חיתה מקיפה וחזקה תוך הפלגה רבה מזו שהיתה בספרד. דרך משל, בתקנת קסטיליה נחלקה הירושה בפטירת האשה בין משפחתה לבין הבעל רק בעזבונה, ואילו עכשיו החלוקה היא גם ברכוש הבעל. אלא שהיסוד התקיף ביותר שהביאו עמם המגורשים היה בפיקוח הציבורי הרחב על המשפחה: הופקעו נישואי סתר שלא נעשו על דעת הקהילה. בסוגיה שבה התחבטו גדולי ימי הביניים הפכה לחלק מן התקנה הראשונה שכוננו המגורשים; ׳איש אינו יכול להזדווג עם אשתו הכלה׳ אם לא נכתבה ונחתמה כתובתם כדת וכדין.
סניף בתקנות מן הזמן הראשון לבוא המגורשים היה סתימת פרצות שנפרצו בגירוש: נשים שאיבדו שטרי כתובותיהן ביקשו שינהגו בהן כבתולות, כך שאם תתגרשנה או תתאלמנה הן יקבלו רכוש כפול מזה של גרושות או אלמנות. לפיכך תבע בית הדין בדיקה מדוקדקת של הכתובות.
נראה שבדור ראשון לבוא מהגרים ובמיוחד כאשר הם מגיעים נדחים ופליטים ומשפחות נפוצות לכל עבר, עסוקים הפליטים תחילה בשיקום המעמד האישי והמשפחתי, במציאת דיור ופרנסה הולמים ורק אחר כך נפנים לבעיות דתיות וחברתיות ציבוריות.
אלא שעם התבססותם התרבותית, העושר הכלכלי שלו זכו המגורשים בפרק זמן קצר, העמדות שרכשו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות. דור אחד מיום הגיעם לפאס והנח פרץ סכסוך חמור ב־1523. נתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות, על רק מנהגי שחיטה שונים.
על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה ואחרית אם לא נפל בה מום שעלול להטריפה. הבדיקה אחרי השחיטה היא באיברים הפנימיים של הבהמה ובמיוחד באיבר הרגיש שבח הריאה שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו לחללה. התושבים שבמרוקו נהגו כמו הרמב״ם וכמו חרא״ש שאם נמצאו סרכות בריאה מעין שומנים ריריים, יש לבודקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחח לוודא שלא נפל בה נקב.
לעומת זאת נהגו המגורשים לאכול בהמות סרוכות וכנראה שלהקלותיהם רקע ממשי בקסטיליה, בגלל חרם הכנסייה לקנות מיהודים בשר טרף. אלא שלמחלוקת זו היו לא רק ניגודים היסטוריים והלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. כבר ר׳ חיים גאגין שממנו נותר קונטרס גדול על פולמוס חנפיחה העיד שקצבים מקומיים העדיפו לקנות בשר מבתי מטבחיים של המגורשים, משום שהיה זול יותר מהבשר שנמכר במקולין של המקומיים כנראה בגלל המחיר הנמוך.
גאגין ציין גם שתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אך לא גילה כיצד זח קרה. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה כל העת עקב בואם של האנוסים, וחוסר האחדות שבין המקומיים כשחלק מן השוחטים נהגו מנהג המגורשים, הגביר את המגורשים בפאס עשרת מונים.
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753–בעריכת שלום בר אשר
עמוד 5
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
TEXTE n° III (fol. 15v°) [en judéo-arabe].
Année : 5321 (1561).
Auteur : ? (voir ci-après).
« En 5321 (1561) Mülây 'Abdallah modifia le taux de [s pièces d’]or et des darham-s en vigueur sous le règne de son père Mülây Muhammad as- Sayh. [Les pièces d’]or qui pesaient 7 qïrât-s dont chacun valait 2 darham-s et un mauzüna passèrent à 3 darham-s par qîrâl (1). Les darham-s qui étaient carrés, il les fit faire ronds, sans toutefois en augmenter ni diminuer le poids. Que Dieu fasse [de cette réforme] une bénédiction pour son peuple Israël ».
TEXTE n° IV (fol. 15v°) [en judéo-arabe].
Année 5330 (1570).
Auteur : voir ci-après.
« En l’an 5330 (1570) Mülây Hamd al-Marinî modifia la frappe des monnaies d’argent et les fit faire à deux tiers d’argent fin et un tiers de cuivre. C’est ce que j’ai trouvé dans le manuscrit de mon père Sa'dya Ibn Danân, signé de son nom».
Le compilateur ajoute ici la remarque :
« Il me semble que ce maître est le même que celui dont j’ai parlé ci-dessus et qu’il est le père de R. Samuel. Celui-ci a porté le nom de son père qui mourut laissant sa femme enceinte de lui. Je me souviens qu’étant enfant J ai entendu une vieille femme raconter à ma mère !׳événement qui s'était produit. Le rabbin en question était jeune marié et ayant passé la nuit du bam rituel qu’on appelle tornaboda () avec sa jeune femme, il sortit le matin pour se rendre à Fès-la-Vieille ; à la suite de cette sortie, il mourut.
J'ignore s’il a ete assassiné ou s’il est mort dans son lit à la suite de quelque maladie En tout cas, depuis cette nuit-là, il n’eut pas de rapports avec sa femme, [mais] celle-ci conçut [alors] et le rabbin en question, né de cette union, reçut le nom de son père ».
(Samuel Ibn Danàn, note datée de 1724.)
TEXTE n° V (ff. 15v°-16).
La campagne de Sébastien.
Années 5336/8 (1576/8).
Auteur : Samuel b. Sa'dya Ibn Danàn
« En l’an 5336 (1576) Mülây 'Abdalmalik vint d’Alger, accompagné d’une petite armee turque. Mülây Muhammad b. Abdallah lui livra bataille et fut vaincu, bien que son armée fût forte d’environ 100.000 tireurs Par un decret de la Providence, cette défaite fut causée par la défection du chef des tireurs andalous, nommé le Dajjâl maudit (). Là-dessus Mülây Muhammad s’enfuit [de Fes] complètement désemparé, dans la nuit du second jour de Paque et nous demeurâmes comme un troupeau sans berger .
Abdalmalik fit alors son entrée et Mülây Muhammad se réfugia a Marrakech. Les communautés de Fès, avec leur chef Abraham Rôti payèrent une lourde contribution de 140.000 onces.
Abdalmalik marcha ensuite sur Marrakech et il y eut un sévère combat entre lui et Mülây Muhammad près de Salé où périrent un grand nombre d’hommes et d’officiers. Mülây Abdalmalik fit son entrée à Marrakech en grande pompe. Il fit venir les rabbins, afin de restituer à la communauté 60.000 [onces] qu’elle lui avait données, et il les restitua effectivement. Cela se passa Joseph Almusnï étant Nâgïd. Puis, le sultan fut informé que Mülây Muhammad battait les montagnes et il alla encore le combattre. Pendant qu’il suivait un autre chemin, Mülây Muhammad pénétra dans la ville et se livra à des sévices sur les Juifs de cette ville et sur les rouleaux de la Loi. Puisse Dieu les venger. N’était la miséricorde divine qui empêcha les ennemis d’entrer dans la casbah, ce qui fit qu’ils ne purent s’emparer de nous, rien pour ainsi dire n’eût subsisté du reste d’Israël. Par la suite, on nous écrivit de Marrakech que ce bannissement avait duré onze jours ; il avait eu lieu au mois d’Âdàr (mars) et lors de l’entrée de Mülây Muhammad les 60.000 [onces payées par la] communauté furent définitivement perdues. A la réception de cette nouvelle, tout le monde fut pris d’un profond découragement, dans la nuit même de la Pâque. Les rabbins firent proclamer l’interdiction de préparer aucun plat au miel ou du riz. Et j’ai vu mon défunt père pleurer amèrement dans la nuit de la Pâque comme dans la nuit de Neuf Âb sur la catastrophe arrivée à Marrakech. Après la Pâque, les rabbins ordonnèrent aux communautés la récitation de plusieurs complaintes liturgiques. Durant la même année, plusieurs communautés du Maroc eurent également à souffrir de Mülây Muhammad.
Ensuite, en l’an 5338 (1577 /8), dans les premiers jours de Kislêw (décembre), Mülây Muhammad passa [dans la région de Fès ?] et Dieu nous sauva de sa main. Il continua à battre les montagnes, sans arrêt ni repos, et finit par se rendre en pays chrétien, dans la grande ville de Lisbonne et persuada les Chrétiens d’aller combattre Mülây ,Abdalmalik avec lui. Celui-ci sortit de Marrakech à la tête d’une grande armée et on proclama dans tout le royaume la guerre sainte contre les Chrétiens. Une grande bataille eut lieu près d’el-Qsor. Mülây Abdalmalik y mourut, mais nous ignorâmes sa mort, car certains de ses serviteurs la tinrent secrète. En ce jour moururent trois rois : Mülây Abdalmalik, que l'on amena ici pour l’ensevelir, Mülày Muhammad, qu’on traita ignominieusement, en empaillant la peau écorchée de son cadavre qu’on envoya dans toutes les villes du Maroc pour convaincre de visu ceux qui le prétendaient encore vivant, enfin Sébastien, roi de Lisbonne, et Dieu nous sauva de sa main. Cette grande bataille eut lieu le second jour de la néoménie d’Elül. Pour cette raison, les rabbins prirent engagement pour eux et leur postérité, jusqu’à l’avènement du Messie, de célébrer ce jour comme Pürïm en donnant des aumônes aux pauvres. Moi, Samuel, ai mis tout cela par écrit, pour obéir à la volonté de mon père, qui m’avait demandé plusieurs fois d’écrire ce [s événements] où se manifestent bien des merveilles du Seigneur ».
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
Page 17