מורשת יהדות מרוקו

בשום מקום חוץ מאשר בתוניס. וכאן יכולים אנו להעריך את עוצמת ההתנגשות בין מזרח למערב. שכאן יצגו אותו בני ליבורנו בקרב הקהילות היהודיות שבאפריקה. בשנת 1492 מצאו גולי ספרד, שהמקרה הטילם אל החוף התוניסי, מקלט בקרב הקהילה היהודית העתיקה של תוניס. אך בו בזמן שבכל מקום הביאו ההבדלים בלשון, בנימוסים ובמנהגים בין הספרדים למזרחיים לידי מיזוג פורה, הרי כאן רואים אנו מלכתחילה, בראשיתו של פילוג אשר משך דורות על דורות עתיד היה להתיש את כוחות חיותה של היהדות התוניסית.

משעה שהתברר כי החדשים מקרוב באו מנהג תפילות אחר נקוט בידם, הקצו להם, אם מתוך חשש ואם מתוך יראת כבוד, חלק מבית הכנסת בו תפסה קהילת הגולה את מקום הגדולים. הייתה זו הטעות הראשונה, שלימים הביאה להפרדה ואחרי כן לקרע, משעה שתפסו הספרדים מקום נכבד יותר בכלכלת העיר ונוספו עליהם חדשים מאיטליה ובמיוחד מליוורנו( הוא מקור שמם : גראנה ), עד שחשו עצמם הליבורניים חזקים די הצורך וייסדו קהילה אוטונומית משלהם.

התוצאה הייתה מלחמה של ממש, הגראנה בזו לאותם תורכים שחורי כיפה ובגולי צעיף, וביטאו א בוזם בגלוי. התונאסה, התונסיים, שלבשו עוז כנלחמים מלחמת מצוה לאמיתה לא אמרו די, על ידי שהשיגו מן הביי את גירושם של חובשי קפלטים אלה, אותם יהודים מזויפים, שמנהגיהם הדתיים וגאותם שאין לה מצרים היו בבחינת פגיעה בלתי נסבלת בכבודה של היהדות ובשלומו של האסלאם.

ושוב הגראנה אנוסים ליטול את מקל הנדודים בידם, אומרים שהם יסדו את הכפר מילאסין של ימינו, " מחוץ לשערי עיר הקודש של כס המלוכה " בציפיה לשעת שיקום ביי רחום יותר וירשה להם לשוב. הם נעשו פעילים יותר מתמיד ( הם ייסדו את " סוק אל-גראנה ", העורק המסחרי של תוניס העתיקה ) וביתר תוקף דבקו במסורותיהם הדתיות – הם פתחו שלושה בתי כנסת חדשים ושני בתי תפילה, אחד מהם בלב הרובע הנוצרי של אותה תקופה, במבוי של ג'מעה אל-גראנה .

אלא שבעצם עושרם והצלחתם החריפו את זעף המערכה. כביטויו של עד ראיה אחד, הקונסול הצרפתי סן ז'רוה – 1733 , שׂררה שנאה עזה בין שני הצדדים. בכל זאת צריך היה למצוא איזה מודוס ויונדי כדי להגיע, אם לא לשלום, הרי לפחות לשביתת נשק, להפוגה.

ההסכם על כך נחתם בשבעה באב, שנת התק"א לבריאת העולם, בחודש יולי 1741, על ידי הרבנים של שתי הקהילות ובראשם רבי אברהם טייב, הוא באבא סידי המהולל. עקרון החלוקה הוגדר בתכלית הבהירות, עם קהילת התואנסה יימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות ועם קהילת הגראנה יימנו כל יוצאי הארצות הנוצריות, וחלוקה זו תפסה לגבי האביונים הנודדים, שצריך יהיה להאכילם ולהחזירם למקומם או לקברם אם ילכו לעולמם, היא חלה אפילו על המתים, שהיו נקברים בשני בתי קברות, שחומה הפרידה ביניהם, חומה שנותצה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי לפנות מקום למצבת זיכרון המתנשאת בגבולם של בתי העלמין.

הסכם זה סמל היה : שורה של צַוים מצד שלטון החסות הצרפתי, משנת 1897 ועד מותו של הרב הראשי טאפיה, הרועה הרוחני של קהילת הגראנה, הביאה לבסוף למיזוגן של שתי הקהילות, שנסתייע הרבה במידת החדירה השואה של ההשפעה הצרפתית.

מאות בשנים היו תואנסה וגראנה בכפיפה אחת בלי שיתמזגו ביניהם, וזאת בגלל הניגודים הדתיים בין מנהיגי הספרדים והמזרחיים. היו כאן הבדלים שבציביליזציה. מצד אחד – המופת המערבי הנוצרי, ומן הצד השני – המזרח הערבי. היו הבדלים בתפילות ובפיוטים, על פי נוסח המזרח אומרים בבית הכנסת גם תפילות שאינן מופיעות במסורת הספרדית, וסדר מזמורי התהלים המצורפים לתפילות הללו אינו זהה אצל שתי הקבוצות.

היו הבדלים במנהגי בדיקתן של בהמות לשחיטה (כבר ראינו איך בפאס יושב סכסוך זה בדרכי שלום אחרי שנים של ויכוחים בין החכמים) היו הבדלים בדרכי הטיפול בשכיב מרע ובנפטר (תפילות, דרכי תפירת התכריכים וקבורת המת) ….אבל מקורו של הסכסוך היה נעוץ במקום אחר.

אצל הגראנה תפסה האשה מקום נכבד, שלא היה לה כמותו בחברה המזרחית של תואנסה, אף כי לא הייתה הפוליגמיה אסורה רשמית אצל הראשונים כמו שהייתה אסורה מאז המאה העשירית אצל יהודי אירופה, בתוקף החרם של רבנו גרשום מאור הגולה, למעשה לא היה לה מקום במנהגיהן.

בתקנות קסטיליה היה לאשה הגרונית מעמד העולה לאין ערוך על זה של האשה התוניסית. בלי להתפס להפרזה יתירה רשאים אנו להניח, שכאן ודאי נמצא גרעין הניגודים בין התואנסה והגראנה.

אבל נניח בזה לפולמוסים אלה שהזמן רוקן אותם מתוכן כאשר דן את שני הצדדים היריבים להתפתחות מהירה שבעקבותיה העלם סלע המחלוקת מעיקרו. תרומתם של הספרדים ליהדות המוגרבית הייתה ניכרת בשטח הרוחני עוד יותר מאשר במישור החברתי והפולחני.

השפעתם הביאה למגרב את הזרמים הגדולים של המחשבה היהודית המערבית, ובמיוחד הספרדית. הרב יצחק בן ששת ברפת והרב שמעון בן צמח דוראן הצליחו לאכוף בכל רחבי המגרב את יצירתו של הרמב"ם, בחינת פוסק אחרון,במקרה של פלוגתא בפירושים של פסוק או הלכה.

הקובץ של אלפסי ומשנה תורה של הרמב"ם, שהכריז כי התבונה היא הביטוי המושלם ביותר לאלוהי שבאדם, נעשו האסמכתות הנעלות ביותר של רבני המגרב בהלכה.

תור הזהב שידעה הספרות העברית בספרד העניק את אוצרותיו למשכילים שבהם. מורה נבוכים להרמב"ם, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ועוד יצירות תיאולוגיות נכנסו אל מורשת המאמינים בדרך של שאלות ותשובות שלבשו צביון של דרשות ממש והפכו להיות אחד האמצעים להשכלתם של המוני היהודים.

כך הגיעו היצירות החשובות ביותר על המחשבה היהודית אל קצוי המחוזות הנידחים ביותר, בין על ידי הדרשה השבועית של הרב ביהודית ערבית ובין בדרך תרגומים. יצירת היסוד של המחשבה הדתית ביהדות, חובות הלבבות מאת בחיי אבן פקודה, תורגם ליהודית ערבית ונדפס בג'רבה בשנת 1919.

ספר זה, שתרגומו משקף את האמונות המסורתיות של היהדות המוגרבית, מצוי אצל הרבה רבנים, השואבים ממנו חומר לדרשותיהם. תרומה נוספת של הספרדים היא המורשת הפיוטית של יהודי ספרד, שנפוצה עד מאוד בין המשכילים המוגרבים. יצירות המופת של רבי יהודה הלוי חדרו לתפילות של בית הכנסת.

המשורר הספרדי הגדול שלמה אבן גבירול נעשה בין בית אצל האמן הצנוע ביותר במללאח. עשוי היה להשמיעכם על פה את שירותיו של המיסטיקן הגדול בו המאה האחת עשרה, שנשתלבו בתפילה, ממש כמו שהיה מסוגל להשמיע מזמורי תהלים וחלק גדול מן התנ"ך.

ואם גם כיום המאמינים ממעטים להבין את משמעות התפילות שחדרו בעמותיהם, הנה בירכתי הרי האטלס, או באיזה אואזיס שכוח אל, עשוי הייתה לפגוש ברב שהיה מראה לך את יצירתו הפיוטית, אשר השראת יצירתה באה מן התנ"ך ומיצירות המשוררים הספרדים הגדולים. ולא די שהיה מראה לך את כתב היד או את החוברת, אלא גם מפזם היה את שיריו עלפי נעימות, שחיבר בעצמו בנוסח המזרח או בנוסח ספרד.

אכן, זכורות לנו שעות בלתי נשכחות מסוג זה בנוה מדבר זה או אחר בסאהארה.

גם כאן יש מקום לנסות ולהציל מן השכחה מורשת נעלמה זו – כלומר, את כל צירותיהם של המשוררים היהודים מוגרבים מאז המאה החמש עשרה. זהו עולם לא נודע שדי יהיה במעט אהבה כדי לשלבו בתרבות העברית הכוללת.

החוגים בעלי התרבות הגבוהה, שבאו מספרד, אכן שיחתו את אוצרותיהם הפוריים ביותר במגעים עם צחיחותו של המגרב, ידיעת הדת אכן שקעה אל תוך ההמון בשיטפון של אמונות הבל עממיות, שעוד נשוב לדבר עליהן. כבוּרים ועמי הארצות נחשבו תמיד אותם  "יהוד אל ערב", אלה יהודי הערבים.

אותם "בחוצים", כפי שקראו להם עדיין במאה התשע עשרה בקונסטנטין, כל אלה שלא יכלה הציביליזציה היהודית לקלטם ולשלבם. אך נוצרו לפחות איים קטנים ואמיתיים של תרבות, ולעילית מסוימת ניתנה אפשרות להגיע אל תועפות הרוח של היהדות. במובן מה הקדימה התרומה הספרדית ובישרה אותו " חשבון הנפש ", שבמאה העשרים נעשה נחלת רבים מקרב יהודי המגרב.

אבל גירושם של יהודי ספרד נודעה לו השפעה רחבה יותר, לא רק על כל המוני היהודים במגרב אלא גם על יהדות העולם כולו, שכּן הכשיר את הקרקע לנצחונה של תורת הסוד היהודית, בדרך הקבלה.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה הספרדית.

עמוד 120