אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

דניאל תהה אם הוא יוכל להקדיש את כל כולו לכתיבה ולחיות ממנה. עליית הלאומנות ההצהרתית איימה לעשות שמות ביצירה הספרותית העברית. גם ריבוי הספרים בעולם לא עודד אותו במיוחד. הוא כה התפעל ממה שהוא קרא – מקולומביה ומברזיל, מפינלנד ומלאטביה, מיפן ומקוריאה – עד שהתייאש במקצת. לא היה לו מה לחדש, לא היה לו מה לתרום. אולי מאוחר יותר, כאשר תצמח כתיבתו על קרקע השראתית פורייה יותר. בינתיים הוא נזהר שלא לחלל את קריית ביאליק. גם היא הייתה ארץ הקודש.

האימא רצתה לשמוע על סדר יומו בירושלים. סיפרתי על הלימודים שלנו בהר הצופים, נמנעתי מלהזכיר את הסיורים שלנו ברחבי העיר. נענינו לכל הזמנה, לקריאת הפעמונים לא פחות מאשר לקריאת המואזינים. היהודים לא קראו לתפילה. אחרת היינו נענים בחדווה, ולא חשוב באיזה בית כנסת. דניאל פשוט אהב את אלוהים, נמשך לערבי פיוטים, למסדרים סופיים, למקהלות גרגוריאניות. הוא נטה לצבור את תפילותיו עד שהגיעה עת רצון. מרגע שהחליט שהוא אזרח טנג׳יר, הוא לא נתן שיגדרו את מקומו בעולם. גם לא השלים עם החיים הצרים שהציעה ישראל. לא רצה להיות אסיר בה. העולם היה רחב, והיה לו קשה להכות שורשים במקום כלשהו. להקריב עולם ומלואו בעד מולדת. הוא רצה להיות בביתו בכל מקום או בשום מקום. יהודי נוצרי מוסלמי הינדואיסטי בודהיסטי. אם אלוהים קיים, אז הוא אדיש לשפת הלב שבה פונים אליו. הוא היה בין הראשונים שיצאו לטייל אחרי השירות הצבאי, עוד לפני שכולם הרגישו כי עליהם להשתחרר אחרי עשרים שנה של שטיפת מוח בבית וברחוב, בבית הספר ובתנועת הנוער, ברדיו ובטלוויזיה. מאז הוא לא חדל לבצע גיחות לטנג׳יר. הוא היה צריך להתאוורר ולהרפות במקצת את מכבש הדרשנות וההטפה. ללמוד על ירושלים לא היה חשוב פחות מאשר עוד רבע או חצי ספר במחשבת ישראל. הכתות היהודיות היו רעשניות מדי בשבילו. אנשי חב״ד עליזים מדי, אנשי ברסלב מופרעים מדי. אבל הוא אהב אותם. כפי שאהב את הגנאווה ואת הג׳ילאלה. הוא לא ניסה להבין את עצמו – איש לא היה מבין. אפילו לא אימו ואחיו. סיכמתי:

"ביום הוא למד מחשבת ישראל, בלילה הוא עסק בספרות.״

העדפתי לא לדבר על אהבתו ועל בקשתו האחרונה. משהו בפניה הכואבות של האם ובפניו החשדניות של האח הרתיע אותי. זה לא היה בית רגיל שבו ספה וכורסאות, שידות ושולחן. הקירות היו מכוסים בארונות זכוכית שהציגו שלל חפצים, ואלה שיוו לבית אופי מוזאוני. מעטים היו מקראקס, רובם מטנג׳יר ומסביבתה. אולי גרנדה, בגלל הרימונים, אולי קורדובה, בגלל כתבי היד, אולי סביליה, בגלל גביעי הקידוש. ניכר שהחפצים ליוו את המשפחה כמה מאות שנים, ונראה שהם הגיעו לסוף דרכם. צלחות משובצות אבנים יקרות, חרבות בעלות ידיות מוזהבות, ספרים שעטיפתם ברזל. אולי נמצא בתוכם המפתח האגדי של הבית בגרנדה או בסביליה. הארץ מכחידה גלויות, ולא הוקם מוזאון לשימורן. אפילו בית התפוצות הינו בגדר מצבה לגלות יותר מאשר מוזאון לשימור זיכרונה או אפילו – עכשיו משנפתח אגף חדש – לפיאור העם היהודי. אולי מוזאון כזה יוקם במקום כלשהו בעולם. אחרי שבאירופה ובאמריקה יגמרו להקים את מוזאוני השואה. במונטריאול או בטנג׳יר. אבל באווירה הנוכחית, ספק אם מישהו ירצה לשמר את הגלות במקדש שאיש לא יבקר בו. לא הישראלים ולא היהודים. אודיסיאת הגלות לא סופרה. כי היא לא נחשבת לאודיסיאה אלא לקללה. רק אלוהים יוכל להיות אוצר במוזאון כזה, ואלוהים הרי שונא עבודה זרה. לא נראה לי ששני האחים ידעו דבר כלשהו זה על זה. כל אחד היה מבוצר באצילותו ובשתיקתו.

ביקשתי לדעת אם יש להם תמונות. לאימא היה אלבום. שאלתי אם אוכל לצפות בו. היא הראתה סימני מבוכה. הם החליפו מבטים ביניהם. הייתי זר, מתגנב דרך קריעת האבל.

״אנחנו לא נוהגים,״ אמר האח.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 34