משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.
איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.
בדברי הרב ניכר מעמדה של הסמכות הרבנית הנשענת על דורות רבים של הוראה, פסיקה ותיקון תקנות. רבי שאול מדגיש שתי נקודות חשובות. נקודה אחת ־ למרות שניתן היה למצוא בספרות הפוסקים אסמכתא לתקנה המוצעת "לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין". ייתכן שהתכוון לומר, שאין אפשרות להכריע את ההלכה בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת. נקודה שניה ־ הסמכות שהאצילה תורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, ומוטל עלינו להשתמש בה, כדרך שנהגו הראשונים ובעקבותיהם דור אחר דור, תוך נטילת אחריות ובלא נסיון להתחמק מהכרעה בנושאים שהתמורות החברתיות מציבות. ואין אפוא תוקף לטיעון שקטנים אנו לעומת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות. כושר הכרעתם של חכמי מרוקו וסמכותם ניכרים גם בעובדה שמרבית התקנות שתיקנו בכינוסים הללו לא דרשו את הסכמתם של בני הקהילות, ודומה שתיקנו אותם מכת סמכות החכמים.
הגבלת זמן הדיון בכל נושא, היתה אחד מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים במרוקו, שתוך זמן קצר דנה והכריעה במספר רב כל כך של נושאים. ואילו בתקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש׳׳ד (1954), כשרצו לתקן חובת האב במזונות הבנים עד הגיעם לגיל חמש עשרה שנה, נאמרו,לאחר דברי התנצלות, דברים דומים לאלה שנאמרו על ידי רבי שאול במרוקו:
ואמנם ח״ו שנדמה את עצמנו לרבותינו הגאונים נוחי נפש מתקני התקנות… אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו… ואמנם בעניין כת התקנות בכלל הרבה יש להאריך, והכל ידוע לרבנים היושבים על מדין, ואחד מיוחד מגדולי המורים בדור שלפנינו רבי שלום מרדכי הכהן זצ״ל מברעזאן(בפולין),… על פי העולה ממסקנותיו יוצא ברור כשמש, שבנידון זה שהוא לתקון העולם ולמיגדר מילתא, יפה כח בית דין בצרוף הקהילות ואין לחוש כלל וכלל למיעוט המוחה. ההצטדקות הארוכה המלווה את הצעת התקנה, ממחישה את רתיעתם של הרבנים מקביעת תקנות, מחשש שמא אין בידם סמכות של החכמים, ולכן הם נוטים לאשר את תוקפה של התקנה רק בצירוף הסכמת הקהילות. ואכן נערך משאל בין ראשי הישוב בכל מקום בארץ, ורק לאחר קבלת הסכמתם לתקנה, היא קיבלה תוקף, כתקנת קהל ולא כתקנת חכמים.
הנושאים שנדונו
להלן כמה מהנושאים שעלו על הפרק הן במועצת הרבנים במרוקו והן ברבנות הראשית לישראל:
- ירושה
לפי דין תורה אין האשה יורשת את בעלה, אלא זכאית לגבות כתובתה, מן העיזבון. כל עוד לא דרשה את כתובתה, היא רשאית להמשיך לגור בדירה ולהתפרנס מהעיזבון, כשם שנהגה בחיי בעלה. בנות נשואות אינן יורשות במקום שיש בנים. בנות רווקות זכאיות להתפרנס מהעיזבון עד לבגרותן או עד לנישואיהן. בנוסף מגיע להן עישור נכסים כנדוניה לחתונתן.
[ראה רמב״ם אישות פרק יט ; טור ושו״ע אבה״ע, סימנים קיב-קיג. עישור נכסים, חלק עשירי מהעיזבון כפי שהוא בשעת בגרותה או נישואיה. ואם יש כמה בנות כל אחת בתור שלה לוקחת עשירית מהעזבון כפי שהוא באותו הזמן].
במרוקו היו שלושה מנהגים בדיני ירושה:
- היו קהילות באזור מראקש ובמחוז תאפילאלת שנהגו לפי ההלכה כמות שהיא.
- קהילות במרוקו הספרדית וכן במרבית הערים במרוקו נהגו לפי תקנות פאס, לאמור, שהבעל והאשה נחשבים שותפים לעניין ירושה בכל נכסיהם: במות אחד מהם, לוקח הנותר בחיים מחצית העיזבון ומחציתו חולקים היורשים, ובמקרה שהיורשים בנים, מתחלק בין הבנים והבנות הרווקות. כלומר, בת רווקה זכאית לירושה במקום הזכויות המוקנות לה לפי ההלכה.
- קהילות מכנאס, פאס וצפרו מאז שלהי המאה הי״ט סייגו תקנת המגורשים בנושא ירושת האשה ב׳תקנת הבחירה,, לאמור: במות הבעל תהיה הבחירה בידי היורשים, לתת לאלמנה מחצית העיזבון או לפרוע לה סכי כתובתה.
בכינוס השני, הועלה עניין זה לדיון משתי סיבות: האחת ־ שצריכים להנהיג בכל הקהילות במרוקו מנהג אחיד. השניה – במנהג הקיים אם אכן תקח האשה מחצית העיזבון, יפגעו היתומים כשהבנים מרובים. וגם אם תקח האלמנה רק כתובתה, הרי היתומים יצאו נפגעים, שכן נהוג לכתוב בכתובות סכומים גבוהים. לכן מציעה התקנה, אם יש עד ארבעה בנים, לתת לאשה חלק כחלק כאחד הבנים, ואם היו יותר מארבעה בנים, האשה לוקחת עשרים אחוזים מהעיזבון והיתר חולקים היורשים. הואיל והתקנה המוצעת מבטלת תקנות קודמות שנתקבלו על ידי חכמי דור הגירוש,מציע הרב הראשי רבי שאול אבן דנאן לערוך משאל בין כל הקהילות במרוקו, ולהחליט לפי דעת הרוב, שנקבע לפי גודל האוכלוסיה בכל קהילה. לעניין ירושת הבת, הוכנס חידוש: הבנות הרווקות, גם אם ירשו את אביהן עם הבנים, יירשו עם אחיהן גם בעת פטירת אמן. וזאת בניגוד לתקנת המגורשים, שהעניקה לבנות הרווקות זכות ירושה חד פעמית, בעת פטירת אביהן או בעת פטירת אמן. ביחס לבנות הנשואות נשאר המצב הקודם, שאינן יורשות.
משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל.
עמוד 28
כתיבת תגובה