מורשת יהדות מרוקו

ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין [מד-יב]  פעמיים מוזכר המילה גביע בתורה יוסף בא לרמוז להם כאילו הוא יודיע לנחש בגביה אבל חז"ל אומרים רומז להם שראשי תיבות של גביע ג-3 אבות בי– 12 שבטים ע– 70 נפש ירדו ממצרים עוד רומז להם שיין בגימטריה 70 הגביע בה אנו מקדשים את היין.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה [מד/יח] אמר אהבת חיים ויגש אליו יהודה. יהודה נגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור, שנאמר בכור שורו הדר לו ועלי נאמר גור אריה יהודה, מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי אלא רוחני, ואומר ליוסף  לנו אב זקן שהוא צדיק גדול ותפילתו זוהי מלחמתו , ולכן לא טוב שיהיה מחלוקת בין השכנים שהם כנען ומצרים, ועוד ידוע לכם היטב מה שעשו שני אחי בשכם עבור דינה אחותנו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני מוכרח לקחת אותו בחזרה בכל מחיר , ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות שערי מצרים להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר שיש 10 שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד. אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד ייקח שער אחד, ושלושה שערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף ששם כוח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי, מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה, תכף רמז למנשה, ובה מנשה ולטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה , הסתכל יהודה במנשה ואמר: בוודאי זה משלנו כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתנו? המדרש אומר: באותה שעה אמר הקב"ה לכל פמלייתו, היום מלחמה בין האריה ובין השור, יהודה הוא אריה כמו שנאמה גור אריה יהודה ויוסף הוא שור כמו שנאמר בכור שורו הדר לו.

ויגש אליו יהודה דבר אחר אומר אהבת חיים  אמרו חז"ל שיהודה נגש ליוסף בשלושה דברים בדורון/ בפיוס/ ובמלחמה,[ מעשה אבות סימן לבנים] עוד אמרו חז"ל אחר פרשת מקץ באה פרשת ויגש, לרמוז לנו, כיוון שהגיע הקץ, וחושך התפשט בכל העולם צרות ומהומות ומלחמות בכל חלקי תבל וישראל בתוכם, באותו הזמן כמעט וישראל עתידים   להתייאש , באותו זמן יתחלקו ישראל לשלוש חלקים, חלק אחד יאמרו אין לנו ברירה אלא להילחם באדום, ויאמרו שכל יהודי צריך לתפוס נשק בידו, וזהו ויגש יהודה שכמו שנגש יהודה למלחמה כך ישראל יגשו למלחמה, חלק שני יאמרו אנחנו בגלותנו חלשים ואין בידנו אלא תפילה ואז יאמרו שצריך להתפלל הרבה, דהיינו פיוס, וגם זה בלי תשובה לא מועיל, יען שהתפילה מונעת את הגזרות הרעות שיצאו לפועל אבל לא מבטלם לגמרי אלא נשמרים הגזרות תוך האוצר, וחלק שלישי יאמרו שצריך להרבות בצדקה כמו שנאמר בצדקה תכוננו, ובזה יפייסו  הקבר"ה וכן אמר דוד המלך לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואם חס ושלום לא חוזרים בתשובה כתוב וייתן את קולו בבכי, זאת אומרת בבכי יבואו כדי שלא יהיו חס ושלום קורבנות בנפש וצרות בגוף בארצנו הקדושה, אבל מובטח לנו שסוף סוף ישראל נגאלים על ידי התשובה, שנאמר והגדתם לאבי אל כל כבודי במצרי וכבודם של ישראל הוא שאף על פי שחטאו, אך משעה שנתנו רעתם לחזור בתשובה מתקבלת, כי אין דבר העומד בפני התשובה.

           ו   י    ג    ש

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה [מה/ד] אומר הזוהר הנגלה ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו , וכי למה קרא להם, והרי היו קרובים אליו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו לפי שראוהו במלוכה עליונה. אמר להם יוסף: גשו נא אלי, וייגשו שהראה להם ברית המילה, אמר: זאת גרמה לי מלוכה זו, לפי שנטרתי אותה. מכאן למדנו. שמי שהוא נוטר את אות הברית- מלכות שמורה לו.  ומנין? מבועז, שכתוב בו חי השם שכבי עד הבוקר- שהיה מסיתו יצרו, עד שנשבע שבועה ושמר את הברית, לפיכך זכה שיצאו ממנו מלכים ששלטו על כל שאר המלכים. ומלך המשיח.

וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדולה [מה/ז] אומר שמנה לחמו נראה מכל זה, שגלות מצרים וגאולתם ממש על ידי אותות ומופתים, היה גם כן דוגמא לגאולה העתידה , כדי להשריש בלבבם אמונה שלימה והבטחה חזקה על גאולתם מהגלות המר והארוך הזה אשר אנחנו בו עתה זה יותר מ 1800 שנה, ושהיה מופתי מצרים מופת חזק על גאולתנו ועל פדות נפשנו, וכמאמר הנביא[מיכה ז/טו]  כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, וכמו שאמרו במדרש את השירה הזאת כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבה, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות והגלות באו עליהם ונגאלו וחזרו ושעבדו אותן , והיו אומרים  שירה בלשון נקבה , אבל בעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר [תהילים לח/א] שירו לשם שיר חדש, על כן ומטעם זה היו בכל הגואלים גם כן נקבה, במצרים משה אהרון ומרים, במדי מרדכי ואסתר, אבל לעתיד יהיה הגאולה רק על ידי זכרים לבד. היוצא לנו מכל זה שעניין גלות מצרים והגאולה משם, הייתה דוגמא והבטחה על גאולת העתיד, על כן סיבב הקב"ה ירידת יוסף למצרים מקודם , דוגמת ביאת משיח בן יוסף קודם ביאת משיח בן דוד.                                  

וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו [מה/יד] אומר הזוהר הנגלה  אמר רבי יצחק: הרי בארו, שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני. צוואר זה בית המקדש. שהוא עומד בתקון נאה כמו צוואר לגוף . מה צוואר הוא היופי של כל הגוף, כן גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם. מה צוואר כל תכשיטי האישה תלויים עליו, כך גם בית המקדש כל תיקוני העולם תלויים ושרויים בו. והרי בארו, שהכתוב על צווארנו נרדפנו [פרושו] – בגלל בית המקדש שהוא הצוואר והיופי של כל העולם, נרדפנו. יגענו, לבנותו שתי פעמים ולא הונח לנו, שהרי לא הניחוהו לנו ונחרב. ולא נבנה אחר כך. מה צוואר, כוון שנכרת כל הגוף נכרת עמו. כן גם בית המקדש, כיון שהוא נכרת ונחשך, נחשך גם כל העולם, והשמש אינו מאיר, וכן השמים והארץ והכוכבים. לפיכך בכה יוסף על זה. ולאחר שבכה על זה, בכה על השבטים שיגלו שכאשר חרב בית המקדש, גלו כל השבטים, והתפזרו בן האומות זהו שכתוב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם- עליהם ודאי. על הכול בכה, על בית המקדש שנחרב שתי פעמים ועל אחיו עשרת השבטים שהוגלו בכלות והתפזרו בין האומות. ואחרי כן דברו אחיו

 

                                      

                                         ו  י  ג  ש

אתו, ולא כתוב ויבכו- שהרי הוא בכה לפי שנצנצה בו רוח הקודש . והם לא בכו, שלא שרתה עליהם רוח הקודש.

לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות [מה/כב] אומר רבינו בחיי וחמש חליפות שמלות, רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמישה לבושי מלכות, שנאמר [אסתר ח] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות /תכלת /וחור/ ועטרת זהב גדולה/ ותכריך בוץ/ וארגמן , וזהו שכתוב בו [אסתר ב] בן קיש איש ימיני, כי מבנימין היה.

וינשק לכל אחיו ויבך עליהם [מה\טז] אומר הרב אליהו אדלר בכה על עשרה הרוגי המלכות, שבאו אחיו בהם בגלגול בשביל שמכרו אותו, ויש לרמוז [ עליהם ] אותיות על י הרוגי מלכות.

 ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים [מו/כז] אומר שמנה לחמו ואמרו חז"ל [יבמות מא/א] אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וכבר צווחו על זה חכמי אומות  העולם למה אינם קרויים אדם, הלא גם הם אנשים בתואר ובצורה ובצלם אלוהים כמונו, וגם בהם יש חכמים אלא נשמות ישראל הם ממדרגה עליונה יותר גבוה מנשמות שאר עמי הארץ ונפש ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב חלקי השם אמרה נפשי [איכה ג/כד] הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [במדבר כג/ט] כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו[דברים לב/ט] ולא אמר אברהם חבל נחלתו או יצחק אלא יעקב דווקא, למעט ישמעאל ועשו. וכן נר אלוהים נשמת אדם [משלי כ/כו] אדם דווקא ולא איש, לרמוז על ישראל, שנשמתן של ישראל לבד הם נר אלוהים ולא נשמת איש מאומות העולם, ולהראות על אמיתת עניין זה כי תואר אדם הוא דווקא על ישראל, ולא על איש אומות העולם, הוא זה, יען כי מצינו ארבעה תואריים שנקרא האדם, אנוש/ גבר/איש/אדם/, ובכולם יש לשון יחיד ולשון רבים. אנוש אנשים, גבר גברים, איש אישם , אבל תואר אדם לא מצינו בו לשון רבים, רק לשון יחיד לבד, לפי שהוא בא להורות על נשמת ישראל דווקא שנאצל מהשם שהוא אחד,

״אור זרוע לצדיק״

לרבנו יעקב אבן צור = היעבי׳ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו. ספרו "עת לכל חפץ” המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע”פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה – ב׳ בטבת.

רבי יעקב{בן הרה״ג ראובן} אבן צור זיע״א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ״ז אייר תל״ג, ונפטר בליל שבת ב׳ בטבת תקי״ג. ;3/5/1673 – 28/12/1752). ביום לידתו, נפטר הרה״ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, ‘ביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכף קוים בו הכתוב: ״וזרח השמש – ובא השמש״(קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו. רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה״ג רבי יהודה אבן עטר זיע״א המכונה ״רבי אל-כביר (רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השרת שלו ״מנחת יהודה׳/ הובא לדפוס בשנת 1733 , ע״פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיר בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערר. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב״ה שהוא ״עילת העילות וסיבת כל הסיבות״, ו״כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד״.

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט ״צור מעוז ישועתי: ״בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה״("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ״ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה־18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

(על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג{תשמ״א} עמי 123 ־39 מאת הרב פרופ׳ משה עמאר שליט״א. וכן אצל הרב: פרופ׳ בנימין בר תקוה שליט״א בספרו: "פיוטי ­ב­יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

• שו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ : ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכב ומעלה החותר לאמת ולצדק ע״פ התור־
• ״לשון לימודים״ – קובץ איגרות. במליצה ובחרוזים.
• עט סופר״ המכיל נוסחאות ש­ל שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.
• ״ויקרא יעב״ץ – דרושים. כדוגמא נציין את פירושו לפס׳: ״ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד׳(שמותכה,ל) ־ רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז ׳לפני תמיד׳. רצונו לומר: תזכה שיהיה ל- שולחנך לפני תמיד, על דרך ׳זה הולחן- אשר לפני ה״׳ (ויקרא יעב״ץ עמ׳ רל״ב. ־'בא־ ׳מלכי רבנן׳, תשב״ב).
• ״עת לכל חפץ״ – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והכי- בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד״ס – תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינור, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי״ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע״י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ״תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו״ (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו ״תפוחי זהב״ (כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב״משכיות כסף״(כלים מכסף).

נסיס ונפלאות ־ בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע״ה.

דפר שיריו המונומנטלי ״עת לכל חפץ״, •בה לעלות על מזבח הדפוס ע״י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל במוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר ־הדפיס את הספר כאות תודה לקב״ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל בך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם ־הפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק בכתב יד המחבר.

 

כיפור המעשה היה כדלהלן: שד״ר קהילת ־מערביים{המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד״ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוף מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות את השד״ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה •מים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס

בגלל ״עול הציבור העמוס על שכמו״ כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד״ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו. היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד״ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ״ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ״ס הנ״ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. ״ואילו היו שם – לא היו נגאלים״ כדברי האגדה לפסח. כ״מזמור לתודה״ לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״. בשלב מאוחר יותר, השד״ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד״ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה. כתב היד של השירים, היה גנוז במש 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק ר: אם הספר החשוב היה זוכה לעלות ׳' מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ״ג, 140 מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו לספר ״חפץ ה' של רבנו-חיים־בן־עטר בעל ה״אור החיים״ הק':

"מקור חיים ונוזלים מן הלבנון לליבונה מיושבת על אופנה. הקב״ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה״

יא. ההנהגה הרוחנית

ההנהגה הרוחנית של קהילות תאפילאת מאז נולד ר׳ יעקב אביחצירא הייתה מסורה בידי חכמי אביחצירא ועברה מדור לדור ומאב לבן, כאשר ראש השושלת הוא ר׳ יעקב, וממנו עברה ההנהגה לבנו בכורו ר׳ מסעוד, וממנו לד׳ דוד ור׳ ישראל, ומר׳ ישראל לר׳ מאיר.

עד סוף המאה ה-19 עיקר ההשפעה של משפחת אביחצירא הייתה על אזור סג׳למאסא, כלומר על קהילות דרום מזרח תאפילאלת ועל קהילות אזור תיזימי/ ארפוד; ואילו בשאר הקהילות, כמו בצפון תאפילאלת ההשפעה של הנהגת אביחצירא החלה רק בעשור השלישי של המאה ה־20, ולכל קהילה הייתה הנהגה משלה, כמו חכמי דהאן ואביכזר שהנהיגו את קהילת גריס ואגפיה וכמו חכמי משפחת לעסרי שהנהיגו את קסר א-סוק ואגפיה וחכמי מידלת. קהילות אלו שנתקיימו עוד לפני הופעתו של ר׳ יעקב אביחצירא באזור, סמוכות היו על בתי הדין בצפרו, פאס ומכנאס, ובכל דבר קשה הם פנו לחכמיהם. עדויות לכך הן שאלות בהלכה, שהופנו לר׳ שלום ישועה אביטבול בצפרו(תצ״ט/1739 = תקס״ה/1809) המופיעות בספרו ׳אבני שיש׳ ולר׳ יקותיאל ברדוגו ובנו ר׳ יעקב (תקמ״ו/1786 – תר׳׳ג/1843) המופיעות בספרו ׳שופריה דיעקב׳.

שליחות קהילתית לדרגותיה

א. המונח המקובל של שליח או רב קהילתי הוא ׳חזן או חזאן׳. ההבחנה בין חזן לחזאן היא הצעתו של פרופ׳ משה בר אשר, לשעבר נשיא האקדמיה העברית שנים רבות. א. התואר חזן ללא תוספת א׳ מוסב על שליח ציבור רגיל, קורא בתורה ותוקע בשופר, ואילו התואר חזאן בתוספת א׳ מוסב על חזן שהוא גם מלמד תשב״ר, שוחט ומוהל, ולפעמים גם סופר סת״ם, מעין רב בית כנסת או רב קהילה.

הדרגה הראשונה של חזן/ש״ץ הממלא את תפקידי בית כנסת נפוצה היא בהרבה קהילות. גם הדרגה השנייה חזאן – רב קהילה: ש״ץ, שוחט ומוהל די נפוצה, אבל הדרגה הרב גונית: ש׳׳ץ, שוחט ומוהל, דרשן, מלמד תשב׳׳ר, עורך חופות, סופר בית דין וגם סופר סת״ם פחות נפוצה, אבל קיימת בקהילות אחדות.

כל ממלאי התפקידים הנ״ל לדרגותיהם אינם זוכים לתארים מפליגים כמו הרב או החכם, שלא לדבר על הרב הגדול או הרב הגאון, והתואר הנפוץ הוא חזן או חזאן, וכאן יש להבחין בקהילות דרום תאפילאלת בין התואר חזאן המלווה את השם הפרטי לבין לחזאן המופיע לפני השם הפרטי: כשאומרים למשל, ענא חזאן, בא/ לו חזאן, מדובר בחזאן בנו של חזאן. כמו ר׳ יצחק מלול בארפוד המכונה בא/חאקי חזאן, הכוונה היא שגם אביו היה חזאן, הוא ר׳ משה מלול. אבל אם האיש הוא חזאן, ואביו לא היה חזאן אז מכנים אותו ׳לחזאן פלוני׳ כמו לחזאן יצחק, לאמור ר׳ יצחק החזן לכשעצמו, אבל אביו לא היה חזאן. מובן שמי שזכה להיות חזאן בנו של חזאן יש לו ערך מוסף בהיותו ממשיך תפקיד אביו ולפעמים גם את סבו.

להבחנה זו יש יוצאים מן הכלל כמו בקסר א-סוק למשל, כמו: לחזאן אברהם, כינוי לר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי אף־על-פי שגם אביו היה חכם. או לחזאן הנו כינוי לר׳ אברהם ב״ר אהרן חמו.

בכל תעודות הסמיכה שהעניקו בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר לשוחטים זוכים הם לתואר הח׳ הש׳ [החכם השלם]. המסר הוא שלכל השוחטים מעמד אחיד, ואין יתרון של אחד על רעהו, בדומה למחברי ספרים שפנו לרב עובדיה יוסף, ולכולם נתן את הסכמתו כמעט בנוסח אחיד, ולכל הספרים תוקף שווה.

אבל במציאות אך אחד לא פנה לחזנים ולשוחטים בתואר כלשהו: לא החכם השלם, ולא הרב הגאון ואפילו לא רב או רבי. לרוב כונו החזנים בכינויים עממיים, כמו: בא/לו בן צחאק (ר׳ מכלוף שטרית שהיה חזן וסופר סת״ם בריסאני), וכן בנו חאקי ילו(ר׳ יצחק ב״ר מכלוף, חזן בנצרת עילית אחרי פטירת אביו) או לחזאן ילו (ר׳ מכלוף לעסרי).

 

יב. הסמכת חזנים לשחיטה

 

תעודת סמיכה לשחיטה הוענקה במהלך הדורות על ידי אחד מחכמי אביחצירא: ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד, ר׳ דוד, ר׳ ישראל, ר׳ יצחק, ר׳ מאיר ור׳ מכלוף, אחרי שהלומדים עברו הכשרה ועמדו במבחן עיוני ומעשי בישיבה בתאפילאלת, בבודניב או בארפוד. תעודה זו קרויה ׳סמיכה לחיים׳ או ׳לקבלה׳. נוסח הסמיכה כמעט אחיד במיוחד אצל בבא מאיר. בכל תעודות הסמיכה מכונה המוסמך הח׳ הש׳(=החכם השלם) ללא הבדל. כל תעודה אחרת וכל הכשרה אחרת לרבנות או לדיינות לא הייתה. הרבנים והדיינים בתאפילאלת כולם רק ממשפחת אביחצירא, שהוסמכו מאב לבן בעל פה או בכתב.

בכמה חוברות של משפחות שהקדישו לכבוד הוריהם החזנים או החכמים וכן בערכים של הויקפדיה או בכתבות ביוטיוב בכתב או בעל פה כתוב או מסופר על איש פלוני שהוא הוסמך לרבנות או לדיינות – כל זה איננו נכון.

גם התארים של החכם השלם, או המקובל או אף המקובל האלהי – כל אלה הם הפלגות והגזמות דמיוניות, שאין בינם לבין המציאות ולא כלום. רק מי שכתב ספר בענייני קבלה אפשר להצדיק את התואר שנותנים לו. כל שאר התארים של אחרים הם על אחריות הכותבים, ואין להם שוב ביטוי או תעודה. להלן מדגם של שמות מוסמכים לשחיטה ושל מסמיכיהם.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 24

קדמות אזור ארפוד על פי תופעת המאובנים

המאובנים העם העדות היחידה שנותרה מבעלי חיים וצמחים שנכחדו לפני עידן ועידנים אלפי שנים. המאובן הינו למעשה חותמת של יצור חי ששרידיו נותרו בסלע. ניתן ללמוד רבות ממאובנים, למשל, אילו בעלי חיים וצמחים חיו בתקופות שונות, מה היה מיקומם בסולם האבולוציוני, מבנה פיזיולוגי של גופם ועוד.

המאובן, על פי תיאור אחר, הוא למעשה שלד קשיח (עצמות או שריון) של חיה שנקבר בחול או בבוץ, ועם השנים נערמו מעליו עוד ועוד שכבות של חול שהלך והתקשה. השלד עצמו התפרק עם הזמן, אך הוא הותיר את חותמו בסלע וזהו המאובן. המאובנים נוצרים בעיקר במשקע של סלע. ניתן לקבוע את גילו של מאובן בעזרת שיטה הנקראת תיארוך רדיואקטיבי. את התיארוך עושים לשכבות סלע יסוד סמוכות(מעל ומתחת) משום שהסלע מורכב משברי סלעים בגילאים שונים.

באזורים רבים של כדור הארץ, רעידות אדמה, קרחונים, מפולות וגורמי טבע אחרים חושפים את סלע המשקע המכיל את המאובן. המדענים לעיתים קרובות מחפשים מאובנים באזורים כאלו.

בארפוד בסביבות הבלייקוס והנהר שלידו נמצאו מאובנים רבים המשוקעים בהם יצורים שונים. בשנים האחרונות הוקם בארפוד מוזיאון למאובנים אלו. איך הגיעו מאובנים אלה לארפוד? הסברה של ההיסטוריונים שארפוד בעבר הרחוק מאוד הייתה ים. ולהיכן נעלם הים הזה? גורמים שונים כמו רעידות אדמה, נסיגת המים וכיו״ב מייבשים את הים. במקום יבש זה נותרו תבניות של בעלי חיים שנכלאו בתקופת שקיעתם בים לתוך אבנים וסלעים.

שפע המאובנים הביא להקמתו של מוזיאון מיוחד למאובנים בארפוד.     

תיירים   מבקרים  במוזיאון למאובנים ומינרלים או במספר מפעלי מאובנים באזור כדי לחוות ממקור ראשון את תהליך מציאת מאובנים.  מאובנים מסוימים מלוטשים למטרות תצוגה, וחלקים גדולים אחרים של שיש עשויים להיות מגולפים ומלוטשים כדי ליצור שולחנות, מזרקות, כלי סבון, קערות, תליונים ומגוון פריטים דקורטיביים. ניתן לרכוש את הפריטים הללו בארפוד ובשווקים של מרקש ופאס. פריטים גדולים כגון מזרקות ניתן להזמין באינטרנט ולשלוח לכל העולם.

2. 2. הקהילה היהודית בארפוד

העיירה ארפוד נוסדה ביזמת הצרפתים, שעודדו את היהודים שבכפרי הסביבה לעזוב את כפריהם ולעבור לארפוד, תופעה הידועה גם באזורים אחרים במרוקו כדי לקדם את הכלכלה ואת התעשייה ולפתח בנייה עירונית. אכן, תושבי כפרי הסביבה עזבו את כפריהם בנוסף ליחידים מקהילות אחרות: אזזרף, אשיפא, גיגלאן, ועוד ועברו לארפוד לבנות בתים מרווחים. גרעין אחר של ארפוד הוא פליטים מתאפילאלת/ריסאני: בסמיכות למאורעות תר״ף/1920 נמלטו יהודים רבים מתאפילאלת, חלקם לעיר בשאר באלג׳יריה, עיר שנוסדה לפני ארפוד ב-1904, חלקם לבודניב וחלקם הגיעו לארפוד.

הגירת היהודים לארפוד ובניית בתי כנסת במקביל

הגירת היהודים מן הכפרים הסמוכים לארפוד לא נעשתה ביום אחד, אלא בשלבים. יש שהגיעו לארפוד, בנו את בתיהם ואחר כך הביאו את משפחותיהם, ויש שאצה להם הדרך ובאו הם ומשפחותיהם והתחילו לבנות את בתיהם. למרות שהתאריך הרשמי של יסוד ארפוד הוא 1918, יש שהגיעו כמה שנים לפני כן עוד ב-1914, ויש שאחרו לבוא עד לשנות ה-30. סדר עזיבת הכפרים מקביל הוא לתהליך בניית בתי הכנסת. תחילה עזבו תושבי כפר זראנה הקרוב לארמון המלכותי Gîte d'étape    לארפוד והתמקמו כמעט כולם ברחוב אחד שנקרא על ידם ׳דרב אזראנה׳, במקביל נבנה ברחוב זה בית הכנסת הראשון בארפוד ב-1921 הוא ביהכ״נ ע״ש דוד דהאן שנקרא גם ׳סלאת אזראנה׳ ואח״כ בשם ׳סלאת באבא/לו׳(ביכ״נ ע״ש ר׳ מכלוף אביחצירא), שבו התפלל הוא ואביו ואחיו. סמוך לו במקום ובזמן נבנה ביכ״נ שני ׳סלאת לקסבא׳ שנוסד בתרפ״ב/1922 עם הגירת יהודי לקסבא לארפוד. סמוך לשני בתי הכנסת הנ״ל הוקם ביכ״נ שלישי ׳סלאת פילאלא׳ עבור המהגרים מתאפילאלת/ריסאני לארפוד החל מתר״ף/1920, שנה שבה נרצח ׳ר׳ דוד אביחצירא, ובו בזמן התחילה ההגירה משם לכיוונים שונים (בשאר ובודניב) ובכללם ארפוד. בית כנסת רביעי נוסף, שרוב מתפלליו הם גם כן מתאפילאלת הוא ביכ״נ מיסודו של יחיא תרג׳מאן המכונה גם ׳סלאת לחזירא׳ לעומת ביהכ״נ ע״ש באבא סאלי שנבנה באמצע שנות ה״40 שאכלס מתפללים מקהילות שונות וביכ״נ של ר׳ יהודה סמחון שנבנה בתחילת שנת ה-50 של המאה ה-20 שרוב מתפלליו מקהילת אשיפא ואחרים מלמעאדיד.

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-קדמות אזור ארפוד על פי תופעת המאובנים.

עמוד 26

טו. כמה״ר יוֹסֵף מִזְרָחִי

יְסוֹד עוֹלָם צַדִּיק

 

כתובת מצבתו של הרב יוסף מזרחי, שמוצאו מפרס, נצר לזרע קודש ומקובל. מעמדו של הרב בקהילה היה מורם מעם והיה ידוע בצניעותו ובענוותו. אקרוסטיכון: יוסף מזרחי.

חריזה: אא // בב

 

יְסוֹד עוֹלָם צַדִּיק בָּחַר הַמָּוֶת

וְתָקַע יְדֹתָיו בִּלְבַב מִבְטָחִים

סְגוֹר לִבּוֹ קָרַע _וַיַּךְ פְּנִימָה

פֶּרַח שׁוּשָׁן צַד לְנֵצַח נְצָחִים

5-מְקוֹר בִּכְיָה פִּתְּחוּ וּמִלְּאוּ סֵפֶל

זֶרֶם מַיִם דִּמְעָה כַּנַּחַל תֵּרֵד

רֶגֶשׁ נוֹרָא עַל כִּי נֶעְדַּר מִמֶּנּוּ

חָכָם חָסִיד לִדְבַר אֱלֹקִים חָרֵד

יִרְאַת קוֹנוֹ עַנְוָתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ

זֶרַע קֹדֶשׁ לְמִשְׁפַּחַת מִזְרָחִים

פֹּה מְנוּחַת נֶפֶשׁ הֶחָכָם הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל

הַמְּקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַזָּקֵן רצ״ו הַמָּנוֹחַ

כמה״ר יוֹסֵף מִזְרָחִי זצ״ל

מֵעִיר שׁוּשַׁן הַבִּירָה

נלב״ע ד בְּשׁ[בַּת] י״ז לְח[וֹדֶשׁ] שְׁבָט

שְׁנַת התרס״א לפ״ג

 

יסוד עולם צדיק. על פי משלי י,כה (בשינוי סדר): 'וצדיק יסוד עולם׳. תואר ליחידי סגולה שנהגו כל ימיהם בקדושה ופרישות. בזכות צדיק זה כל העולם קיים. בחר המות: בחר מלאך המוות לקחתו. 2. ידתיו: יתדותיו, או שמא ידיו. בלבם מבטחים: לבו של המנוח, שהיה שלם ובטוח עם קונו. ראה בתי מדרשות חלק ב – מדרש אותיות רבי עקיבא השלם נוסח ב ד״ה ׳שנאמר(ישע׳ לב,יח) וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים בלא שטן ובמנוחות שאננות בלא מלאך המות ובלא יצר הרע שנאמר(שם כה,יה) בלע המות לנצח ׳. 3. סגור… פנימה: כביכול מלאך המות קרע את חדרי לבו של המנוח וכך יכול היה להכות בו ולדומם את לבו. 4. פרח שושן: על פי מל״א ז,כו. המחבר בחר בביטוי זה, המבטא גם את אישיותו הנעלית של המנוח שהיה נחמד ונעים כפרח שושן, וגם משום שיש בו רמז לעיר שושן, מקום מוצאו של המנוח.

צד לנצח נצחים:המוות שלקח את המנוח, כביכול צר את נשמתו ולקחה מהעולם לנצח. בכדי לבטא את אכזריות המוות, המקונן העדיף לשון ׳ציד׳ ולא לשון קטיפה המתאים לפרח. 6. זרם מים: ביטוי להשתפכות יתר. על פי חבק׳ ג,י. דמעה כנחל תרד: דימוי לבכי רב הראוי להזיל על המנוח. על דרך הכתוב באיכה ב,יח: 'הורידי כנחל דמעה׳. 8. לדבר אלקים חרד: ירא שמים וירא חטא לשמוע בקול דברו. על דרך הכתוב בישע׳ סו,ב: וחרד על דברי^׳. 12. רצ״ו: ראשי תיבות: רודף צדקה וחסד. 13. יוסף מזרחי זצ״ל: השם מזרחי אינו שכיח בקרב קהילות יהודי מרוקו, וכנראה שהיה שד״ר מפרס שהגיע לעיר מוגרור ונפטר ונקבר במקום. 14. מעיר שושן הבירה: אשר בפרס(איראן). 16. שנת התרס״א לפ״ג: היא שנת 1901 למניינם.

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- טו. כמה״ר יוֹסֵף מִזְרָחִי-יְסוֹד עוֹלָם צַדִּיק

עמוד 73

וכ״ת]. וכי תימא]. אפילו אם תאמר (מילולית: ואם תאמר).] מ״ש חפצי נדונייתה שחלקו בהם ולא חלקו בנכסי הבעל, טעמא הוי כדאמרן לעיל דלא חלקו חכמי התקנה ביורשים אלא אם נוטלים היורשים מחצית מהנכסים בההיא תקנה דשנת ש״ה נגרע כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש, ה״נ דכוותה בחפצי נדונייתה שנוטלים היורשים מחצית חפצי נדונייתה גרעו כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש ולא הוי אלא חרא לגריעותא, ואם היו מחלקין גם בנכסי הבעל הרי הם מגרעין כחו בתרתי והם לא נראה להם לגרוע כחו כולי האי והוי תרתי לגריעותא, דא״כ אם היה נשוי ד׳ נשים או יותר היכא דיכיל למיקם בסיפוקייהו הרי הוא נוטל מועט מהמועט או לא יטול כלום.

והרב הגדול כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה שהוא אחד ממתקני התקנה הנ״ב, האיר עינינו בזה ומדבריו למדנו שהביאור הנז' חוזר על חפצי נדונייתה, זה לשונו: מי שמת והניח ב׳ נשים והיו כתובותיהן למנהג המגורשים ישצ״ו, הדין הוא כ״א מהם תטול מחצית חפצי נדונייתה ומחצית האחר יטלוהו היורשים המתאבלים על הנפטר, אבל אם הם יורשין שאינם מתאבלין לא יטלו רק שליש הנכסים, והנכסים שהניח הנפטר זולת חפצי נדונייתה האשה הא׳ תטול מחצית מהכל והמחצית הנשאר יתחלק בין האשה ובין יורשי הבעל, נמצא שאינה נוטלת השנית מנכסיו רק רביע , ולפי שזה הדין לא הוזכר בפוסקים וראיתי לרבותי שהם דנים כך, לכן רשמתיו בכאן ביום ד׳ לחשון משנת ליהודים הית׳ה אורה ושמחה ליצי׳, ע״כ. הנך רואה שהרב זלה״ה כתב חילוק זה להדייא בחפצי נדונייתה, ובנכסי הבעל כתב יתחלק בין האשה ובין היורשים ולא כתב המתאבלים וכשאינם מתאבלים שליש כמו שכת׳ בסמוך ונראה גבי חפצי נדונייתה.

ועם היות דאין למדין מההיא תקנה שאינה חתומה, מ״מ לקושטא דמילתא דברי הרב זלה״ה ברור מללו, דחילוק זה אינו אלא היכא דנוטלים היורשין מחצית.

וע״ ע אחר שחלקו ב״ד העזבון לנשים וליורש ועמד המערער מב״ך שום א׳ מהיורשים לו׳ שלא נשבעה א׳ מהנשים, ואחר שכן יתחלק בין הנשים הנשארות והיורש וכו׳, ובאי כח האשה טוענים שכבר חלקו להם הב״ד ובדין חלקו דחוקה אין יוצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. האמת הוא דברי באי כח האשה נכונים וכדבריהם כן הוא הלכה למעשה, וטעמם ונימוקם עמם שלא חלקו להם ב״ד עד שידעו שנשבעה האשה כראוי שלא נפרעה כתובתה, וטענת המערער מהבל תמעט וטענתו הנז׳ כדי נסבה. ומלבד זה הטעם דחוקה אין יוצא מתחת ידם וכו׳ אלא אפי׳ היכא דידעינן בודאי שלא נשבעה והגבוה ב״ד כתובתה קרקע או טלטל, כתבו הפוסקי׳ דמהני וזכו יורשי האשה, ומטעמא דקי״ל דיינא דעבוד כר״א עבוד ולא מהדרינן, ועיין ב״ש.

וכ״ש דחלקו להם ב״ד, דאיכא טעמא אחרינא כשחלקו היורשי׳ עם הנשי׳ הרי מחלו להם בשבועה כההיא דסי׳ צ״ו אם פרעו לה מקצת כתובתה או זקפוה היורשי׳ במלוה יורשיה יורשי׳ החוב אפי׳ לא נשבעה מטעם דמחלו לה אלא נפקא מדי בין הטעמי׳, דלפי האי טעמא דדיינא דעבוד כר״א עבוד אפי׳ שלא בידיעת היורשי׳ הגבוה לה ב״ד כתובתה מהני אפי׳ לא נשבעה, וכן מוכח ממ״ש בס׳ ה׳ ואע״ג דנראה דוקא אם נשבעה לבסוף, הא כתב ב״ש אע״ג דלא נשבעה ומתה, וי״ל ידוקדק בדברי מרן דהא רבעי׳ שתשבע לבסוף הוא אם שמו לה ב״ד הדיוטות, אבל אם הגבוה ב״ ד מומחין לרבים אע״ג דלא נשבעה לבסוף, ובפרט אם היתה האשה מוחזקת לאכול פירות הקרקע בעודנה בחיים, כפי הנשמע הרי היורשי׳ מחלו לה בשבועה ותו לאמצי באי כח היורשי׳ לערער על באי כח יורשי האשה.

ומ״ש ומפי השמועה שמעת, שכבר אירע כעין מ״ש בשאלה בימי הרבני׳ המובהקי ׳ זלה״ה, שלא ' המאורות הגדולים כמוהר״ר יעב״ץ זלה״ה וכמוהר״ר שב״א הגריעו כח היורש שאינו מתאבל ועשאוהו כיורש המתאבל, כן היו הדברים ושכך דנו הלכה למעשה בשנת התק״ב ליצירה, ומי לנו גדול מהרבנים ה״ה זלה״ה שהסכימו ע״ז ומפיהם פה קדוש יצאו הדברים, ובפרט מר קשישא כמוהר״ר יעב״ץ זלה״ה שאין כמותו בקי בתקנות קדמונינו זלה״ה והוא העד והוא הדיין, ולא הגריע כח היור ש שאינו מתאבל במה שזכה לו שליש כדין יורש המתאבל, אלא ודאי הכוונה בתקנת קדמונינו כדאמרן. נאם הח״פ שנת העמדתה להררי עז לפ״ק פה פאס יכוננה עליון והכל שריר ונהיר וקיים. שמואל שאול אבן דנאן. רפאל עובד אבן צור. אליהו הצרפתי.

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

תמ"ד

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים – ופרעה חולם" (בר' מא, א).

      "ויהי מקץ – קץ שם לחושך" (הזהר ע"פ איוב כח, ג).

 

מתוך החושך – צומחת הישועה, כמו בסיפור יוסף הצדיק

 היוצא מהכלא לאחר 13 שנה, ומתמנה כמשנה לפרעה למשך 80 שנה.

הוא זכה לכך, היות והוא עטף את חיי המעשה, במעטפה רוחנית אמונית.

 

בכל מפגשי יוסף: אשת פוטיפר, פרעה ואחיו –

  הוא בוטח בה'. לכן, ה' מצליח את דרכו:

"וכל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו" (בר' לט, ג).

 

פרשת "מקץ" – חלה מידי שנה בחנוכה או בסופה.

החשמונאים המעטים הולכים בדרכו האמונית של יוסף הצדיק,

לכן הם מנצחים את המעצמה היוונית,

וכך בע"ה, ניצחנו – את החמס, חיזבללה, ואירן,

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

התורה פותחת את פרשת "מקץ" בביטוי "ויהי", ביטוי המסמל צער כדברי הגמרא: "כל מקום שנאמר 'ויהי' – אינו אלא לשון צער" (מגילה  י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין שלושה סוגי צער הרמוזים בביטוי "ויהי" הפותח את פרשתנו.

א. "ויהי מקץ" – צער גלות  עמ"י במצרים, התחיל להתגלגל בעקבות חלום פרעה, דבר שהביא לשחרור יוסף מבית הסוהר והעלאתו לגדולה כמשביר על מצרים. הרעב בא"י,  גרם לירידת אחי יוסף לשבור שבר במצרים, ובשלב  מאוחר אחרי מות יוסף ואחיו, המצרים משעבדים את ב"י: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א יג). וכלשון קדשו: "ויהי מקץ – טעם אומרו לשון צער {"ויהי"} – כי עתה יתחיל לסובב גלות מצרים" (בר' מא, א).

ב. "ויהי מקץ" – רומז לבשורת הרעב למשך 7 שנים, דבר שמצער את הקב"ה: "בכל צרתם – לו צר" (ישעיה סג ט).

ג. "ויהי מקץ – ויהי מסיבת הקץ שהוא יצר הרע כדברי-רבנו-אוה"ח-הק'. צערו של יוסף שנשאר עוד שנתיים בכלא, בגלל שהיצר הרע הנקרא "קץ" התגבר עליו, והוא שם מבטחו בשר המשקים שיזכירו בפני פרעה כדי לשחררו מהכלא: "כי אם זכרתני והזכרתני" (בר' מ, יד), על כל זכירה שנה בכלא, שבסופן עלה לגדולה (ב"ר פט, ג).

 

פרשת "מקץ" מהווה קץ וסוף להרחקתו והגלייתו רבת השנים של יוסף הצדיק מבית אביו, גלות שנמשכה 22 שנים המורכבות מ- 7 שנות עבדות בבית פוטיפר שר הטבחים,  6 שנים בבית הסוהר, ו- 9 שנים הכוללות 7 שנות השבע, ו – 2 שנות הרעב הראשונות עד שהוא מתגלה לאחיו.

אמר רבי יהושע בן לוי: "יוסף נמכר ע"פ חלום – 'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא…, לכו ונמכרנו לישמעאלים" (בר' לז, יט – כו), ונגאל ע"פ חלום – 'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" (מ. תנחומא).

 

יוסף עולה לגדולה, ומתמנה לתפקיד משנה למלך מצרים. בכתב המינוי אומר פרעה: "אתה תהיה על ביתי – ועל פיך ישק כל עמי… ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בכל  ארץ מצרים" (בר' מא, לח–מו).

פרעה משדך ליוסף את "אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה", שהייתה ביתה של דינה אחותו, כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).

פרעה גם משנה את שמו של יוסף לשם מכובד ההולם את חכמתו: "צפנת פענח" = מפענח צפונות (רש"י).

תחזיותיו הכלכליות של יוסף כפי שפתר לפרעה אכן מתגשמות, והעם מכנה אותו בתואר כבוד ההולם את גדלותו למרות גילו הצעיר כדברי רבי יהודה: אברך = "אב – רך" = אב בחוכמה ורך בשנים, ואף מקבל בהכנעה את מנהיגותו כדעת רבי יוסי: "אין אברך אלא לשון ברכיים, שהיו נכנסים ויוצאים תחת ידו". כלומר, כפופים לו.

 

 

"מקץ" – שמה של הפרשה, רומז ל – ק"ץ השעבוד במצרים. ק"ץ = 190 שנים אותן ניכה הקב"ה לעמ"י מהשעבוד במצרים, ועבדו רק רד"ו = 210 שנים במקום 400 שנים שנגזרו עליהם בברית בין הבתרים.

כבר בראשית השעבוד, הקב"ה רומז להם על האור בקצה המנהרה. בבחינת הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז): בתוך הצרה, ניתן לזהות את הישועה.

 

"מקץ" – גם רומזת לק"ץ החלומות הנבואיים שהיו עד כה: חלומות יוסף לאחיו על האלומות, השמש והירח המשתחווים לו, דבר שגרם לשנאתו ע"י אחיו, וכעת, הם משתחווים לו בבואם לשבור אוכל. חלומות שר האופים ושר המשקים, כאשר האחרון מזכיר אותו בפני פרעה לאחר שנתיים, וחלום פרעה המעלה אותו לגדולה.

תפקידם של החלומות הנ"ל – להוביל מהלך אלוקי לירידת עמ"י למצרים, כאשר יוסף נבחר כשליח/משיח המכין את התשתית הכלכלית לאביו ולב"ב בגלות מצרים.

מפה גם ניתן ללמוד על הופעת משיח בן יוסף לפני הופעת משיח בן דוד.

 

"מקץ" –  מלשון "יקיצה". בפרשה – הכל מתעורר מחדש.

פרשת יוסף מתעוררת מחדש לאחר 22 שנות פרידה. יוסף נפגש עם אחיו פנים אל פנים, מבלי שהם יכירו אותו. יוסף בונה לו תכנית ארוכת טווח, דרכה הוא רוצה להביא את אחיו לחזרה בתשובה על כך שמכרו אותו.

פרשת מרד החשמונאים מתעוררת מחדש, לאחר שתופעת ההתייוונות התפשטה בחלקים ניכרים מעם ישראל בכלל, ובכהנים בפרט. מגרשי ספורט הוקמו ע"י היוונים בסמוך לבית המקדש, בהם השתתפו גם כהנים. כהנים גדולים כמו יהושע שהחליף את שמו ליאסון, הפך למתייוון.  

.

 

השאלה המרכזית העולה מסיפור יוסף היא. במה זכה יוסף הצדיק לטפס מבירא עמיקתא כפשוטו, למשביר האימפריה המצרית דאז, ואף להצליח לשלוט במצרם במשך 80 שנה?

יוסף הוא בבחינת נשמת כלל ישראל שקידש את ה' בכל מקום. הן מול אשת פוטיפר שר הטבחים כאשר אמר לה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים" (בר' לט, ט), דרך דבריו המדהימים מול פרעה האלילי: "בלעדי – אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), וכלה במפגש עם  אחיו במצרים בו אומר להם: "את האלהים אני ירא" (בר' מב, יח).

 

"שם שמים שגור בפיו" כדברי רש"י לפס': "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה – יהוה מצליח". כלומר, אפילו אדונו מייחס את הצלחת יוסף לה', בגלל ששמע את יוסף מצהיר בכל הזדמנות, שכל הצלחתו באה לו מה'.

המדרש אומר על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, היה מתפלל לה' בכניסתו לעבודה וביציאתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על האלשיך הק', שחיבר את דרשותיו, תוך כדי שעסק במלאכה לפרנסתו.

לאור אמונתו ובטחונו של יוסף בה', הקב"ה גמל לו ומינה אותו לשליט מצרים, כדברי המדרש: כאשר יוסף אומר לפרעה, "בלעדי – אלהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), הקב"ה גומל לו באותה מידה, ופרעה אומר לו כאשר הוא ממנה אותו למשנה למלך: "ובלעדיך – לא ירים איש את ידו ואת רגלו בארץ מצרים" (בר' כא, מד).

 

 

יוסף הצדיק – מול פרעה האלילי,

 השקפות שונות ומנוגדות.

 

במפגש בין יוסף לפרעה, ניתן להבחין בין שני עולמות שונים מבחינה אמונית.

יוסף מאמין באלוקים ומתבטל לפניו, כאשר הוא אומר לפרעה על ההתחלה: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז).  פרעה לעומת זאת, מאמין שהוא אליל מצרים, ואף מעל לנהר הנילוס המשמש כמקור מחיה ועורק החיים שלה. את זאת לומדים מדברי פרעה ה"עומד על היאור" (בר' מא, א), דבר המבטא את אליליותו.

 

דרך המפגש הנ"ל, יוסף מתגלה במלוא אמונתו ובטחונו בקב"ה. שעות ספורות קודם לכן, הוא יצא מבית הסוהר לאחר 12 שנות עבדות וישיבה בכלא, והמילים הראשונות היוצאות לו מהפה, מדברות על אמונה בה', כאשר פרעה  העומד מולו, ראה את עצמו כאליל, דבר שוודאי היה ידוע ליוסף מתקופת שהותו בכלא.

כל אדם באשר הוא, היה בוודאי מנצל את הרגע ההיסטורי ושעת הכושר הלזו, כדי להחניף לפרעה ולדבר בשפתו ובהתאם לאמונתו, אבל לא יוסף הצדיק, שעדיין דבק בחינוך האמוני בקב"ה עליו הוא גדל בבית אבא.

אכן, ראינו לאורך הדרך שיוסף הצדיק, סיגל לעצמו את האמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

 

הזהר הק' אומר בתחילת הפרשה: "רבי חייא פתח ואמר: "קץ שם לחושך – דא איהו קץ דשמאלא". כלומר, המילה "מקץ" רומזת לקץ השמאל שבקץ הימין {הימים}. כלומר, מתוך החושך תצמח הישועה כפי שקרה ליוסף ששוחרר מחושך כלאו, והפך להיות השליט על כל ארץ מצרים.

הפסוק עליו מתבסס רבי חייא הוא: "קץ שם לחושך – ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמוות" (איוב כח ג).

הקב"ה יודע את קץ הזמן המוקצב לאדם לסבול , כמו יוסף בבית האסורים, וכן את תכליתו.

מהמילה "מקץ", ניתן ללמוד על הקשר בין תחילת הזמן שהיה בכלא, לאחריתו כאשר שוחרר. 

על הפסוק הנ"ל, המדרש מביא את הפסוק מספר משלי: "בכל עצב – יהיה מותר…" (משלי יד, כג). כלומר, מתוך כל עצבות – תצמח לבסוף ישועה ויתרון. בעצם, כך צמחה ישועת יוסף מתוך העבדות אל הנהגת מצרים למשך 80 שנה, מגיל 30 ועד 110. "10 פעמים 8 נרות חנוכה".

יוסף הצדיק היה אמור לחיות 120 שנה, אבל כאשר שמע את יהודה אומר "עבדך אבינו" עשר פעמים ולא מיחה, ניכו לו שנה מחייו על כל פעם.

 

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (בר' מב, ח).

יוסף "בעל החלומות" – סוד החלומות.

 

"בעל החלומות". כך מכונה יוסף בפי אחיו לפני מכירתו (בר' לז, יט).  כנראה שהם כיוונו לדברי הגמרא האומרת, שישנו מלאך הממונה על החלומות המכונה: "בעל החלומות". אמר רב חנן: אפילו "בעל החלומות" אומר לו לאדם: למחר אתה מת – אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, ע"ב).

הפרשיות האחרונות מאופיינות בחלומות רבי עוצמה, עם השלכות הרות גורל כמו חלום פרעה ופתרונו על ידי אסיר אלמוני בשם יוסף, דבר שקבע למעשה את התכנית הכלכלית של המעצמה דאז למשך 14 שנה.

נתאר לעצמנו כיום שמדינת ישראל תגבש תכנית כלכלית או צבאית לאור חזון חלומי!

 

חלומות יוסף אודות אלומות האחים בשדה, השמש, הירח ואחד עשר כוכבים המשתחווים לו, כמעט והובילו אותו ל"גיא ההריגה" ע"י אחיו ששנאו אותו בגלל חלומותיו, לולא ה' מושיעו ש"שלח" אותו למצרים ל- 22 שנה. חכמים אומרים שבגין מעשה מכירת יוסף, נהרגו באכזריות נוראה "עשרת הרוגי מלכות". כמו כן, בכל דור אנחנו משלמים על המעשה הנורא, היות ותופעת "מכירת אחים" חוזרת ומתקיימת בווריאציות שונות בקרב עמ"י, גם בימינו.

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (מב, ח –ט). כאשר יוסף רואה לראשונה את אחיו במצרים, הזיכרון הראשון שהתנוצץ לו בראש היה –  החלומות…

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולת יוסף הצדיק שלא רק שאינו נוקם באחיו, אלא בונה לו תכנית פעולה דרכה יוכל להחזירם בתשובה, בכך שיאלץ אותם להביא את בנימין למצרים, ואז לברר אתם האם יפקירו אותו, או ילחמו למענו כפי שאכן עשו. ובלשון קדשו: "ראה אותם בראיית אחים והכיר אחווה להם, אלא שאליהם התנכר… ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף. גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבתם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים". בעצם, הוא רצה להוביל אותם ל"תשובת המשקל" כשיטת הרמב"ם.

 

הזוהר הק' (א, קצט ב) שואל: מדוע יוסף זוכר את החלומות, הרי הוא אב – רך = אב בחכמה…

על כך הוא עונה. ברגע שראה שאחיו משתחווים לו בבואם לשבור שבר במצרים, הוא מיד הבין שאכן חלומותיו מלפני 22 שנה מתחילים להתגשם, לכן "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם". הזוהר אומר שיש לזכור חלומות טובים כדי שיתגשמו. החלום מאפשר לרעיונות חבויים לצאת לאור.

 

הרמח"ל – רבנו משה חיים לוצאטו אומר שיש לאדם נשמה פנימית הקשורה לעולמות רוחניים עליונים, אבל סגורה בתוך גופנו, ורק לעיתים רחוקות זוכים אנו ל"קצת התעוררות ולא יותר" (דרך ה', חלק ג, פ"א).

הרמח"ל מסביר שרק כאשר האדם ישן, הוא יהיה מסוגל לתקשר עם נשמתו. גם המהר"ל מדבר על כך שכדי שהאדם יוכל להקשיב לנשמתו, עליו ללמוד את "קדושת הדומייה" שהיא קדושה עליונה.

 "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה ע"ב) כפי שאמר שר המשקים לפרעה כאשר המליץ על יוסף:

 "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג). חכמים אומרים שחלום שלא נפתר, דומה לאיגרת שלא נפתחה. לכן חשוב מאוד לפתור את החלום לטובה.

מסופר בגמרא על אישה אחת שחלמה שמשקוף ביתה נשבר. היא באה לרבי אלעזר שפתר לה שהיא תלד בן זכר, דבר שאכן התקיים. שנה לאחר מכם, שוב חלמה את אותו חלום, ושוב שבה  לבית המדרש, אבל רבי אלעזר לא נכח. התלמידים פתרו לה שתלד בן, ובעלה ימות. כאשר חזר רבי אלעזר לבית המדרש, סיפרו לו התלמידים על החלום ופשרו. הוא כעס עליהם ואמר: הרגתם את האיש… ויהי כאשר פתרו, כן היה.

 

הגמרא (ברכות) מספרת על רבי בנאה שחלם חלום אחד, והלך אצל 24 פותרי חלומות בירושלים כדי שיפתרו לו את החלום. לכל אחד מהם הוא שילם עבור הפתרון. כל אחד פתר לו בדרך שונה, וכל הפתרונות התקיימו בו. 

 

בעת השינה, יוצאים חלקים מהנשמה לעולמות עליונים כדי לפגוש דברים רוחניים כמו נשמת צדיק או קרוב, מהם יכול לקבל מסרים רוחניים, ואירועים העומדים להתרחש, וזה מועבר לחלקים הנשמתיים שנשארו בגוף, ומופיעים בצורת חלום. על חלומות כאלה נאמר: "החלום – אחד משישים בנבואה".

לעומת זאת, ישנם חלומות בהם האדם רואה מהרהורי לבו כדברי הנביא ישעיה: "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ ונפשו רעבה". וכאשר יחלום הצמא והנה שותה – והקיץ והנה עיף, ונפשו שוקקה" (ישעיה כט, ח).

 

התעוררת מחלום רע: תאמר: "וחלומות השווא – ידברו הבל" (זכריה י, ב).

הקיצות מחלום טוב: תאמר "אם יהיה נביאכם… בחלום אדבר בו" (במ' יב, ו).

פתרון החלום: יש לפתור את החלום בכיוון חיובי. "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג).

 

יוסף הצדיק והחשמונאים – יציאה מחושך לאור.

השכל האלוקי – מול השכל האנושי.

 

פרשת "מקץ" תחול לעולם בשבת חנוכה או בסופה, וזה לא בכדי. ניתן לעשות הקבלה בין יוסף לחשמונאים.

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו המטאורית של יוסף הצדיק מחושך לאור, לאחר 13 שנות סבל.

דבר דומה קרה אצל החשמונאים, שרק לאחר שלוש שנות מלחמה |167 – 164 לפנה"ס} נגד היוונים, זכו לטהר את המקדש, ולחדש את הקרבת הקרבנות. גזירות השמד של היוונים שהחלו בשנת 167 לפנה"ס ע"י אנטיוכוס אפיפנס הרביעי הרשע, אילצו את מתתיהו החשמונאי ובניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן,  למרוד ביוונים.

 

בעצם, גם לאחר נס פך השמן וטיהור המקדש ע"י יהודה המכבי ואחיו, היוונים המשיכו לשלוט במצודת "החקרא" שהתנשאה מעל הר הבית, ועשתה שמות בעולי הרגל לבית המקדש.

הקרבות על השליטה ב"חקרא", נמשכו עד לשנת 141 לפנה"ס –  23 שנים אחרי נס פך השמן וטיהור המקדש, לאחר ששמעון החשמונאי הכניע סוף סוף את היוונים ביום כ"ג לחודש אייר (ספר מכבים א', פרק י"ג).

שאלו השואלם: מדוע החשמונאים לא חיכו עם חנוכת המזבח עד לחיסול סופי של היוונים ביום כ"ג באייר?

התשובה: בחיים צריך לפעול בשלבים, ולחגוג עם מה שיש. נס פך השמן, נטע בהם תקווה שיום יבוא, ויצליחו לגרש את חושך היוונים מן הארץ. אם היו מחכים 23 שנים עד לחיסול היוונים בארץ, ספק אם היה לנו כיום – חנוכה.

 על כך יאמר: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

 

ימי החנוכה משופעים ומבורכים בברכת ה' בתוך לבושי הטבע {התלבשות שפע הדכורא בתוך הנוקבא}.

האבות ומשה רבנו היו רועי צאן, מקצוע בו יכלו לשלב עבודת ה' ע"י התבודדות בשדה המרעה, דוגמת יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה". יוסף לעומת זאת, יכל לשלב במסגרת תפקידיו השלטוניים את עבודת ה' ואף להצליח בהם, כעדותם של ראשי השלטון סביבו, המייחסים את הצלחתו לקב"ה: "וירא אדוניו כי יהוה אתו, וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג) כדברי שר הטבחים פוטיפר. וכן, "ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד – ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר … ואשר הוא עושה, יהוה מצליח" (בר' מ, כא- כג). גם פרעה גדול הכופרים מעיד: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" (מא, לח). כל זה נובע, מכך ששמעו את יוסף מזכיר את שם ה' בכל הזדמנות.

 

החשמונאים בדומה ליוסף הצדיק, יצאו לקרב נגד היוונים בניגוד לכל הסיכויים, אבל נר קטן של תקווה ואמונה בקב"ה, דלק בליבם פנימה שאכן ינצחו. כל רצונם היה, לטהר את המקדש מהאמונה ההלניסטית אלילית שפשטה בו. 

 

התרבות החילונית העכשווית, מהווה בבואתה, המשכה, ואף התגלמותה של התרבות היוונית כדברי הרמב"ן:

 "היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו" (ויקרא טז, ח). כפי שנהוגים לטעון: "תוכיח לי שיש אלוקים".

"ומנותר קנ-קנ-ים –

                    נעשה נס לשושנים" (הפיוט "מעוז צור").

"ו–נק–ה לא י–נק–ה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

 

 הקב"ה עשה נס לבני ישראל המכונים שושנים, בבחינת: "כשושנה בין החוחים" מהשמן הנותר בקנקנים.

רבנו האר"י הק' אומר: "אל תסתכל ב-קנ-קן, אלא במה שיש בו". כלומר, באותיות המסתתרות

במילה קנקן בי"ג מידות, תגלה שם הוי-ה:

 

"ו–נק–ה לא י–נק–ה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

ה' עשה את הנס במידת הוי-ה שזה רחמים.

לכן, גם ברגעים הקשים, נזכור שהקב"ה מחכה שנפנה אליו כדברי המדרש:

"אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו – זה יוסף". כך נהגו החשמונאים.

 בכל צרה –  טמונה הישועה: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

"ה-י-א" = אם ירצה ה'. ברגע שנאמין באמת ובתמים בה' – נינצל מהצרה.

 

בתקופת הרבי מבריסק הגרי"ז – הרב יצחק זאב הלוי סולובייציק, נאסר על היהודים להחזיק בתכשיטי זהב. הרבי נאלץ לעבור את הגבול, ובין בגדיו שהיו ארוזים במזוודה, היה גם שעון זהב בו השתמש לעבודת ה', כמו זמן הנץ וכו'. השעון היה מוסתר בין קפלי החולצה התחתונה. בגבול הוא נעצר ע"י חייל פולני, ששאל אותו תחילה האם יש ברשותו תכשיטי זהב. הרב ענה בשלילה. החייל חטף מהרב את המזוודה, והחל לבדוק כל בגד בנפרד.

 

הרב קלט שברגע שהחייל יגיע לשעון הזהב, דינו סכנת נפשות. הוא עצם את עיניו "וקבע בליבו ובמחשבתו שה' הוא האלוקים, אפס זולתו, ואין עוד כח בעולם זולתו, רק ה' יתברך קובע ומנהיג בכל העולמות וכו'", והחייל הבודק את שעון הזהב, דינו כאין וכאפס מול בורא עולם (מתוך סגולה המופיעה בספר "נפש החיים" שער ג', פי"ב).

כשהחייל הגיע לחולצה עם השעון, קצין פולני שהגיע משום מקום, דרש מהחייל הבודק להתפנות מהמקום ומיד, ולהצטרף לשיירת חיילים שהתקרבה למקום. במקביל לנפילת השעון מהחולצה אל תוך המזוודה, החייל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, והרב עבר את הגבול בשלום.

מסר אמוני: ברגע שהאדם מפנים ש"אין עוד מלבדו" – הקב"ה מושיע אותו.   

 

"לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

מתוך ההפטרה לשבת חנוכה (זכריה ב – ד).

מנורת הנביא זכריה וסמליה – אז והיום.

 

"ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה…" כך עונה הנביא זכריה לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?". לשאלת הנביא "מה אלה אדוני? עונה המלאך "הלא ידעת מה המה אלה". תשובת הנביא: "ואומר, לא ידעתי". נשאלת השאלה מדוע שוב שואל הנביא את המלאך, הרי הוא ענה לפני כן שהוא רואה מנורה וכו'.

התשובה לכך היא: הנביא ביקש לדעת מה מסמל מחזה המנורה? תשובת המלאך: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור: לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

 

 פשר החלום: כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח והפעלת כח (מצודת דוד), כך ניצחונות עם ישראל בכל התחומים כולל במלחמה, יתנהלו על פי ה' בלבד, ועם ישראל רק עושה השתדלות. אכן, הניצחונות הכבירים והנסיים של עם קטן מול מיליוני הזאבים הטורפים מסביב, יוכיחו.

 

כאשר הנביא שואל: "מה הם שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", הוא מקבל את התשובה: "אלה שני היצהר העומדים על אדון כל הארץ".

רד"ק מסביר מה מסמלים "שני אלה?": התשובה: השנים המוזכרים בהמשך: יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וזרובבל בונה המקדש.

עצת המלאך: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (ו, יג). שיתוף פעולה בין המנהיג המדיני זרובבל – למנהיג הרוחני הכהן הגדול (רד"ק). כנ"ל בדורנו, חייב להיות שיתוף פעולה ע"פ התורה, בין הרבנות להנהגת המדינה

 

"נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

 

בתוך תוכו של כל אדם – דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו.

על כל אדם לעמול – כדי לגלות את אור נרו.

עליו להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו (הרב קוק)..

 

בתפילות שחרית בימי חנוכה, נוהגים יהודי מרוקו לקרוא בפתיחת ההיכל, פסוקים עם מוטיב האור. אחד הפס' הוא: "נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.

הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, כפי שהצטווינו ע"י ה' בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה.

אברהם {גימטריב} רמ"ח. אברהם אבינו זכה להאיר את רמ"ח איבריו ע"י מצוות אותן קיים בהידור רב, כמו קבלת אורחים בהם נהג כבני מלכים , וכל מצוה מקבילה לאחת המצוות.

 

על הדלקת נרות חנוכה, אנו מברכים "להדליק נר {של} חנוכה".

שאלה: מדוע מברכים על הנר שהוא כלי כיבול של השמן או השעוה בנר, ולא מברכים על אור חנוכה?

תשובה: ע"י הדלקת נרות חנוכה, אנו מבקשים "להדליק" ולהאיר את איברי גופנו בהם כלואה הנשמה, בדומה לנר בו כלוא האור. 

 

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  להיות ליד הנרות מהם מתנוצצים אורות רבים, כדי להודות ולהלל לקב"ה על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, ובפרט בחצי שעה הראשונה של ההדלקה. זוהי גם עת רצון לבקש מהכול יכול היושב במרומים ומצפה לתפילותינו, ובפרט בעליה בתורה וקיום מצוותיה, מתוך אהבה ושמחה.

לכל יום מימי חנוכה, יש את הייחודיות שלו. על כך נכתבו ספרים רבים. אחד מהם הוא  הספר "מוסיף והולך" של הרב יהושע רן שריר שליט"א, המאיר את אורות חנוכה באור יקרות. מניסיון, חוויה לקרוא בכל יום את הנר שלו.

 

לכל יהודי, הקב"ה נתן אור משלו,

 השייך רק לו כדברי הרב קוק:

 

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר.

ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים.

להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".

 

לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).  

 

ה"בן איש חי" שואל על הגמרא בשבת: "שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל… ולא מצאו אלא פך אחד של שמן  שהיה מונח בחותמו של כהן גדול… נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת – קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כא ע"ב). מדוע חיכו לשנה אחרת, ולא קבעו בשנה הראשונה?

על כך הוא עונה: בשנה הראשונה עשו 8 ימים טובים בגלל הנס שנעשה בהם. בשנה השניה בימי החנוכה, "ראו חכמי הדור שאותה הארה שהייתה בשמים למעלה בשנה שעברה בה קרה הנס – חזרה ונתגלתה בשנה זו, והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה. לכן, גם הם קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה".

כלומר, בית הדין של מעלה הוא זה שקבע את ימי חנוכה כימי הלל והודאה בכל שנה ושנה, בבחינת "והימים האלה נזכרים {למעלה בשמים} – ונעשים" על ידינו למטה, כדברי חז"ל.

לאור זאת הוא מסביר מדוע נבחר השם חנוכה ולא השם חנוך, שנראה יותר מתאים.

"תוספת ה' בסוף המילה מורה על הריבוי – שנתרבית ההארה שהיא מתגלית בכל שנה – לשון נקבה שמתעבר, ו"חנוך" – לשון זכר שאינו מתעבר" (בן יהוידע חלק א', ה,ע"ב).

 

מימי בית שני.

על חשיבות בתי כנסת אמר הרב אסולין שליט"א: בית כנסת מלשון בית והתכנסות בו מתכנסים ומרגישים כמו בבית, בבחינת דברי יעקב אבינו: "אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים (בר' כח יז).

אבותינו ורבותינו ידעו תמיד לשמור על קדושת בית הכנסת כ"מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל, כך שכל אחד הרגיש, שהוא רצוי בעיני אלוקים ואדם.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרה"צ חכם מאיר אסולין ע"ה – שעלה לא"י עם קהילתו מבוגמז שבמרוקו.

"יפקוד יהוה אלוהי הרוחות לכל בשר – איש על העדה" (במ' כז, טז).

האיש מאיר, הנהיג את עדתו במרוקו ובא"י, מתוך אהבת התורה, ואחדות הקהילה.

 

עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס שבמרוקו. בראש הקהילה, עמד הרה"צ הרב משה אסולין שליט"א ששימש רב הכפר. עם בואם ארצה, הם הופנו על ידי הסוכנות היהודית למחנה עליה הנקרא "הרטוב" הסמוך לבית שמש. עם הזמן, הרב וקהילתו  הצפינו למושב "כרם בן זמרא" בו כיהן כרב, מו"צ, שוחט, וסופר סת"ם שזכה לכתוב עשרות ספרי תורה מהודרים.

הרב שימש כחברותא בלימוד קבלה עם המקובל הרה"צ מאיר גז ע"ה, ששימש כרב המושב, ואח"כ כרב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי בירושלים.

 

לאחר מספר שנים, הקהילה הדרימה לקרית גת, בה כיהן הרב אסולין כחבר מועצת הרבנות.

באחד הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנס גדול לקראת הימים הנוראים, שאליו הוזמן הרב משה אסולין שליט"א.

בדברי הפתיחה לכנס, דיבר המרא דאתרא בשבחו של הרב משה אסולין שליט"א. בין יתר דבריו הוא אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקה…".

 

כאשר הרב אסולין שליט"א עלה לשאת את דברו, הוא הצביע על יהודים המבדילים בין חרדי לחילוני המתחילים באות ח'. זהו שרש חטא קדמון, בו מקטלגים יהודים מאמינם בני מאמינים עובדי ה'.

הרב סיפר עוד: במרוקו, הרבנים לא הבדילו בין יהודי ליהודי. ההבדל היחידי, התבטא בהבדל בין גוי ליהודי.

בערי ובכפרי מרוקו, היהודים התבדלו מהגויים, וכולם הרגישו כאיש אחד. בתי כנסת היוו את הבסיס להמשך האחיזה בדרך התורה והמצוות, היות ושם הם זכו לשמוע דברי תורה מפי הרבנים שעשו זאת מתוך אהבה וענווה.

רבני מרוקו קיבלו כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות ובמאור פנים כדברי רבנו האר"י הק' שקבע, שעל כל אדם לקבל על עצמו מידי יום ביומו לפני תפילת שחרית, את מצות "ואהבת לרעך כמוך" – ולאהוב כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שאין מצוה {לאהוב} אלא על אנשים שעושים מעשה 'עמך', אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם כאומרו: 'הלא משנאך ה' אשנא" (ויקרא יט, חי).

הרב אסולין הוסיף, שמעולם לא שמע על מומרים ואפיקורסים בין חברי קהילתו, ועל עולי מרוקו בכלל.

גם בארץ ישראל, הם המשיכו לפקוד את בתי כנסת כדי להמשיך את דרך אבותם המסורה להם דוד אחר דור, עוד

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לעילוי נשמת הצדיקים והצדיקות:

 אבא מארי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. סבא רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים ויעקב מלכה בני רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע|"ה

 

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר בת שרה. יעקב בר מרים. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין.

 

ברכה והצלחה ורפואה שלמה החיים ונהורא מעליא למשה בר זוהרה וב"ב, אילנה בת בתיה הי"ו, אחיו ואחיותיו ב"ב.

ברכת ה' לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ונרקם לאור תורת רבנו אור החיים הק' וחכמים, המאירים את תורת תהליכי הגאולה הנפרשים לנגד עינינו, והוצאת מהדורה שניה של ספרי  הקודם "להתהלך באור החיים"

 

במקום אחר הוסיף ר׳ רפאל פרסים על הביקור:

זאויה סדי רחל מרוק פאר מרכש. הנשיא אלעזיז אלחנונה.

יצחק כהן. יצחק אוחיון. שלמה אלמעלם. יש 500 איש. החכם דוד אזולאי שוב[?]הוא ילידי המקום. יש לומדים ואינם יודעים פרשה, ומבארים ולא יודעים מה אומרים, והם 7. יש מהם בני 15 ויש 11. כתה שניה לומדים לקר[ו]א, 12 באור, מהם בני 9 והקטן בן 8, והם 9 ילדים. והשאר קטנים לומדים.

ויש קטנים אין להם שום ידיעה. המורה אחד מלמד הכל. והמקום כל כך ריח ומלוכלך. והמורה מיואש. ויושבים על הארץ בעפר. ויש הרבה מהם בלי כובעים ויש שלא באו. ויש קטנים בני שלש, ילד קטן קורא טוב.

תכף דברתי בפני האנשים ונתתי להם מוסר. ותכף הוצאתי אותם ממקומם והבאתי אותם לבית כנסת השניה שהיא טובה ונתתי אותם בה. ודברתי מוסר שזלגו עניהם דמעות. ונתתי להם תכנית שילמדם ב[י]אור החומש וסדרתי להם שעורי ערב.

שם אצלם יש צדיק אשר שמו ר' יעקב אשכנזי הנקרא מול אלמאי. ועל מצבתו כתוב ׳שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים, אשר כל הבא [על] קברו ומשתטח עושה לו בקשתו׳. זה בקשתי על קברו שאצליח בדרכי, ה׳ ישמע לתפילתי.

במסעו השני של הרב עבו בכפרי דרום מרוקו הוא ביקר שוב בכפר. מביקור זה הותיר אחריו תיאור קצר:

נסענו לזווה סדי רחל… בזאוה אמרנו להם יסדנו בתים טובים ויביאו עוד מורה לעזור למורה שיש להם ונעז[ו]ר להם בתקציב המורה. הם הסכימו ואני חושב לסדר להם הת״ת [התלמוד תורה] רק שימצאו מורה.     

בדצמבר 1948 (כ״ז חשון תש״ט) שלח יצחק אלמאליח, מראשי אוצר התורה, מכתב לר׳ רפאל עבו. במכתב הוא מתאר בקצרה את מצבו של תלמוד התורה בכפר. לטענתו כל ילדי הכפר לומדים באוצר התורה והישגיהם טובים מאד ובלשונו:

זאויא די סידי רחאל. הילדים כולם אצלינו ועשו פרי שכל.בעשרה ימים שננו בעל פי[!] ארבעה דפים.

לא ארכו הימים, ובפברואר 1949 (שבס תש״ט) הקים אלפרד גולדנברג בכפר בית ספר של חברת אליאנס. מספר לא מובטל של תלמידים עברו ללמוד בבית ספר זה, ושמחתו של אלמאליח שבתה.

יצחק אלמאליח לא חיבב, בלשון המעטה, את כי״ח והציונות. ניתן לראות זאת במכתביו שנותרו בעיזבונו ובארכיון ר' רפאל עבו. ראו גם שגב (מבצע יכין, עמ 56-55) המספר שאלמאליח הכריז חרם על עליית הנוער וכינה את משה קול, יו״ר המחלקה, בשם 'המן הרשע'! גרינקר (עלייתם, עמ' 89) כותב ׳אשר ליצחק אלמאליח… הוא השתייך לנטורי״קרתא, הוא תמיד הפריע לעניני העליה והיה בין הקיצוניים ביותר

גולדנברג הגיע לכפר ממראכש יחד עם המורה, מר זריהן. הם הביאו איתם ריהוט, ביגוד לתלמידים וציוד רפואי בסיסי. כשהגיעו לכפר כינסו את נכבדי הקהילה כדי לדון איתם על בית הספר. גולדנברג וזריהן רצו לקבל 50 תלמידים, 35 בנים ו־15 בנות. אנשי הקהילה, שרצו שהבנים ילמדו בבית הספר של ׳אוצר התורה׳, הציעו להפוך את היחס לאחר משא ומתן ממושך, הגיעו להסכמה שרב ילמד עברית בבית הספר, ונכבדי הקהילה הסכימו למספר של 35 בנים בבית הספר. הורים רבים הזדרזו לרשום את בניהם, כפי התכנון הראשוני נרשמו 50 תלמידים, וכך נפתח בית הספר של כי״ח בכפר.

בימים הראשונים כמעט ולא עסקו בלימודים, השיעורים הוקדשו למאבק במחלות, בהן לקו הילדים. בבית הספר הוקם מטבח, כדי לפתור את העניות שהיתה מנת חלקם של רוב הילדים. זאת ועוד, ביומו הראשון של בית הספר, עם הרישום נערכה חלוקת בגדים לתלמידים. בתמונות מחלוקה זו ניתן לראות את אלפרד גולדנברג ורעייתו (סול אמזאלאג), דוד אלקאיים (בן זואה) – מראשי קהילת מראכש, גברת הרוש – נשיאת ארגון ההלבשה במראכש, מר זריהן – המורה, ראשי הקהילה וביניהם לעזיז אוחנונא – שיך הכפר. הבגדים הובאו מבית המלאכה של סטלה טולידאנו במראכש.

לאחר פתיחת בית הספר וסיום ענייני הרישום סידר גולדנברג מקום מגורים למורה, מר זריהן, אחד מנכבדי הקהילה הציע לו חדר זמני עד שיוקם עבורו בית מגורים בשטח בית הספר. משם פנה לביקור אצל הקאיד המוסלמי המקומי, שאירח את גולדנברג וחבורתו בסבר פנים יפות. גולדנברג נפגש גם עם המורה הצרפתי שלימד בבית הספר המוסלמי, וזה הבטיח לסייע למורה בבית הספר החדש. לאחר מכן ביקר במלאת ובביתו של ראש הקהילה, לעזיז אוחנונא. אחר הצהריים ביקר בקברו של מול אנמאי, ומשנסתיים הסיור חזר למראכש.

דבר זה מעניין, בפרט לאור זאת שרבנים התנגדו, בדרך כלל, ללימוד ילדות בבית הספר (בשן, יהדות מרוקו, עמ' 238, 268-266; הנ״ל, יהודי פאס, עמ לב־לג).

בדו״ח של אוצר התורה, שנכתב לאחר תחילת שנת,1949 מתועדת פעילות תלמוד התורה. בכפר פעל תלמוד תורה ובו שלוש כיתות. בכיתה הראשונה למדו תשעה תלמידים בגילאי 16-11, המורה הוא ר׳ אברהם אלמאליח. בכיתה השנייה למדו 19 תלמידים בגילאי 15-7, המורה הוא ר׳ דוד אזולאי. בכיתה השלישית למדו 13 תלמידים בגילאי 9-5, שם המורה לא הוזכר. בהערות נכתב: ׳יש עוד שלשים תלמידים, שלומדים בבית־ספר אליאנס, ובאים לבית ספרנו משעה ארבע וחצי׳.⁸⁰עתה יכול היה אלמאליח להתנחם בנחמה פורתא זו.

לאחר תקופה קצרה הוקם בכפר תלמוד תורה של מוסדות חב״ד, שפעל בשנים 1953-1951 (תשי״א-תשי״ג).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–החינוך

(219) — פיוט — סי׳ משה, ע״מ ח-ח הגאים

 

צוּרַת עֹפֶר וְלֵבָב נָמֵר

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אוֹמֵר?

מִי יִתֵּן לִי לִשְׁאֹב יַיִן / עִם אֲהוּבִי יְפֵה עַיִן

מִנֹּאד אֲהוּבִי הַשְׁקוּנִי / עִם הַכִּנּוֹר בִּנְעִים זֶמֶר:

 

שִׁירָה נִשְׁמָע מִבֵּין הָרִים / עַיִן תִּדְמַע עַל הַיְּקָרִים

עַל כֵּן צָעֲקוּ הַשּׁוֹמְרִים / אָתָא בֹּקֶר אָמַר שׁוֹמֵר:

 

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ / רֵיחַ כָּל־עֲצֵי בְּשָׂמִים

גַּם שֶׁמֶשׁ וְגַם יָרֵחַ / יִזְרַח אוֹרָם לְעוֹלָמִים:

 

הוּא אַחְוָתִי הוּא מַאֲוַיַּי / כֶּתֶר רֹאשִׁי תּוֹר לְחָיָי

בִּשְׁמוֹ אֶקְרָא מִדֵּי חַיַּי/ וּבְמַהֲלָלָיו אַגִּיד זֶמֶר:

 

הִנְנִי אֶשְׁמַע לְקוֹלְכֶם / אָזִין אֶת תְּחִנּוֹתֵיכֶם

הַשְׁקוּנִי יַיִן עֲסִיסֵיכֶם / עִם שׁוֹשַׁנִּים בְּנָעִים זֶמֶר:

 

כנפי שחר

(219) הנושא: שאיפה לגאולה.

צורת עופר — סמל לסלחנות. מדת רחמים. ולבב נמר – סמל לקשיחות, מדת הדין. לשאוב יין – יינה של תורה. יפה עין – משיח. מנאד אהובי מתכונותיו: חכמה ובינה, עצה וגבורה, דעת ויראת הי (ישעי יא, ב). נאד חמת. שירה נשמע…עין תדמע… — רגשות מעורבים. צעקו השומרים… -בישרו המחכים לבוקרה של הגאולה. אתא – בא, הגיע. אמר שומר — אמר ה'. הדודאים… אלי בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא (עירובין בא:). גם שמש… — כמ"ש (ישעי ס, כ) לא יבוא עוד שמשך וירחף לא יאסף. הוא אחוותי -־- סיפורי ודיבורי. מאוויי הוא משאלות נפשי. תור לחיי — תכשיט בצורת משולש המושם על הלחיים. מדי חיי — כל זמן שאני חי. הנני… — דברי הי. אזין — אאזין. יין עסיסיכם — תורת צעיריכם.

פיוט פרשת וישב-אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

עסקים במרוקו – בשונה מרוב ארצות האסלאם שהתרוקנו מיהודיהן, נותרה במרוקו(נכון לשנת 2020) קהילה יהודית המונה כ־2,500 נפש (בעיקר בקזבלנקה). בקהילה זו יש אנשי עסקים המתווכים בעסקאות של ייבוא וייצוא בשל קשריהם עם יהודים בארצות המסחר השונות. לבית המלוכה המרוקאי פעילות עסקית ענפה בעולם, ומשפחת המלוכה מקיימת קשרי מסחר ערים עם יהודים מרוקאים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית. שיתוף הפעולה העסקי בין בית המלוכה ליהודים יוצאי מרוקו אינו חדש, לדוגמה ליליאן שלום (ניו יורק), דוד עמר (פריז), רובר אסרף (פריז) ודוד שטרית(ניו יורק) מקיימים קשרי מסחר הדוקים עם בית המלוכה.

קשרי משפחה – במחצית השנייה של המאה ה־20 נערים רבים שלמדו בצרפת חזרו למשפחותיהם במרוקו בחגים ובחופשות מהלימודים. במועדים אלה אוכלוסיית היהודים במרוקו הכפילה את עצמה. גם במשך השנה ביקרו מהגרים ממרוקו החיים בצרפת ובקנדה את קרובי משפחתם שנשארו במרוקו.

תיירות – בראשית המאה ה־ 21 נפתחו בתי מלון כשרים באתרי תיירות שונים במרוקו. הדבר אפשר למשפחות יהודיות שומרות כשרות להגיע למרוקו בחגים השונים, אף על פי שלא נשארו במדינה קרובי משפחה. ״תיירי החגים״ מגיעים למרוקו כמו גם לאתרי נופש אחרים ביוון, בספרד או בישראל.

הקשר עם ביה המלוכה – לקשר הזה שורשים עתיקים ועמוקים, עוד מהתקופה הטרום קולוניאלית שבה היה ליהודים מעמד של ״דימי״ – בני חסות של בית המלוכה. בעת ההיא נוצרו יחסים עמוקים בין בית המלוכה ויהודי המדינה. היחס המיוחד של בית המלוכה כלפי היהודים התבטא ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה. מוחמר ה־5 הגן על נתיניו היהודים מפני גזרות משטר וישי וצמצם במידת מה את יישום ״חוקי היהודים״. מסופר שכשנציג משטר וישי ביקש מהמלך לכפות על היהודים לסמן את בגדיהם בטלאי צהוב, ביקש המלך שיכינו גם עבור כל בית המלוכה טלאי צהוב, וכך התבטלה הגזרה.

גם כיום נמשכים יחסי הקרבה בין בית המלוכה ליהודי מרוקו. לדוגמה, בבתי כנסת של יוצאי מרוקו בעולם נאמרת ״תפילה לשלום המלך״; המלך מוחמר ה־5 הונצח ביער קק״ל בהרי ירושלים; ביוזמת ראש העיר יוצא מרוקו, ד״ר יחיאל לסרי, נקרא באשדוד רחוב על שם המלך; כשנבנה מרכז רמב״ם בפריז נשלחו למקום אומני בית המלוכה המרוקאי, כדי לעצבו בהתאם לארכיטקטורה המרוקאית. סימן ליחסו המיוחד של המלך ליהודים, וביטוי לכך שהתרבות והמורשת היהודית הם חלק אינטגרלי מהתרבות המרוקאית, ניכרים בהחלטת המלך לשפץ ולשמר בתי כנסת ובתי קברות במרוקו וכן להקים מוזיאון ליהודי מרוקו בערים אלסווירה (מוגדור) וקזבלנקה. להחלטה זו אין אח ורע במדינה מוסלמית נוספת.

מועצת הקהילה המרוקאית בפזורה – בשנת 2007 החליטו בבית המלוכה המרוקאי להקים ארגון ממשלתי שעניינו הפזורה המרוקאית (הערבית והיהודית) ברחבי תבל (Le Conseil de 1a communauté marocaine à l'étranger; CCME). מטרת הארגון הזה, בדומה לארגונים יהודיים בין־לאומיים, לשמש גשר בין מרוקו למיליוני מרוקאים שעזבו את המדינה ב־50 השנים האחרונות ולחזק אה קשרי הגומלין בין ארץ המוצא למהגרים בארצות השונות. לתפיסת הארגון, באמצעות המהגרים אפשר לחזק את הקשרים הכלכליים והתרבותיים בין ארץ היעד ומרוקו, להבליט את ההישגים ואת ההצלחות של נתיניה החיים בארצות השונות ולהעניק להם אותות הוקרה על תרומותיהם למדע, לכלכלה, לחברה, לתרבות, לאומנות ולגאוות הלאום המרוקאי. במסגרת זו הוענקו אותות הוקרה ליהודים כמו הרב דוד משאש ודוד כהן מצרפת, ד״ר מואיז אוחנה מקנדה, הרב רפאל בן־שימול מניו יורק וסילבן אסור מלונדון.

במועצה העולמית של הארגון 40 חברים המייצגים את הפזורה המרוקאית, מתוכם ארבעה יהודים, שניים מהם מאירופה, רפי מרציאנו מפריז ופול דהן מבריסל. המועצה מתכנסת פעמיים בשנה ברבאט, בירת מרוקו.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 58