מורשת יהדות מרוקו

הרב יוסף משאש שלח אליו איגרת בשנת התרפ״ט(אוצר המכתבים ח״ב איגרת תשכ״ד), כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:

״צפירת תפארה הנזר והעטרה

נר ישראל וקדושו נזר  אלקיו על ראשו

ראש ראשי מערכוה מוכתר באות מלכות

כקש"ת כמוהר״ר רפאל אנקאווא…

הגד הגד לי… כי המלכות הצרפתית, עטרה הדר״ג באות גדול… מה מאד מלאו כל יצורי גווי גיל וחדוה, לא על אות הכבוד, כי הדר״ג מוכתר ועומד בשלושה כתרים גדולים ועצומים ממלך מלכי המלכים ה׳ צבאות והם כתר תורה, כתר מלכות וכתר שם טוב ואיך אשמח אם הדר״ג נתכבד באות מדומה…אך שמחת לבי היא, כי זה האות, הוא מופת חותך שאף אלופי אדום הכירו וידעו והודו בחכמת הדר״ג ורוב צדקו ויושר דרכו ונגלה כבוד חכמי ישראל בגוים״ מילים אלו מבטאות יותר מכל את קידוש שם שמים שהיה בכל אורחות רבינו, דבר שיכול להסביר את ההערצה לרבינו ולרבנים במדריגתו ברחבי תבל, בקרב יהודים וגוים, קרובים ורחוקים.

משיחותי הרבות עם רבים מבני קהילת סאלי, עולה שהמידה הבולטת ביותר שהיתה ברבינו, היתה הדוגמא האישית. תמיד דאג שלא ימצא כתם בבגדו, לא בבגדיו המהודרים והמלכותיים ולא במעשיו. הבקיא בחינוך, יטיב להבין ערך מידה צרופה זו ואם נוסיף לכך את מידת האמת ומידת הענווה, הרי לפנינו ת״ח דגול העומד בכל אמות המידה הנוקשות הנדרשות מתלמיד חכם.

הגמרא (ב״מ כ״ב) מביאה שלושה דברים, בהם בלבד יכול לשנות ת״ח מדיבורו: במסכת (לומר שאינו בקי בה, אף שהוא בקי בה, משום ענווה) בפוריא (לומר שלא ישן במיטה זו, הגם שישן בה, כדי שלא יתגנה) ואושפיזא, מארח (שלא יספר על אירוחו הלבבי אצל פלוני שמא יבואו ויצבאו על דלתותיו ויצטער).

הגמרא בקידושין מביאה דבר נוסף – שמותר לשנות משום דרכי שלום ואכן כך היה רבינו, איש האמת ללא סיג, שישב בעיר שידעה לאהוב ולהעריך תכונה זו, משל היתה כאותה עיר, קושטא (אמת), עליה מספרים רבותינו (א) שיושביה לא היו משנים בדיבורם ולכן האריכו ימים.

ביושבו בעיר סאלי, קיים רבינו את דברי שלמה המלך:

סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה:(משלי ד׳ ח^,) כפירוש רש״י – מסלסל, שמקבל עליו ללמוד תורה ומהפך בה כמסלסל שערו. זיו פניו, תואר מראהו והדרת זקנו הקטן, בו לא נגע, עם חכמתו וצדקותו המופלגת, הביא לכך שכל רואיו הכירוהו כצדיק יסוד עולם. כל שפגשו מיהר לנשק את ידו ולבקש ברכתו בהתרגשות. נשים נסתתרו בבתיהן בעוברו, תוך שהן מציצות מן החרכים כדי לזכות לראות את הוד קדושתו ולקבל מכך השראה רוחנית.

בן דורנו הרוצה להבין תופעה פלאית זו, יזכר בהערצת קדושים וביראת כבוד שאנו רוחשים עד עתה לקדוש מבטן, רבי ישראל אבוחצירא – באבא סאלי זצוק״ל.

רבי יצחק דהאן, עלה לארץ ישראל והתיישב בה. כשחזר לסאלי, בא להתברך אצל רבי רפאל. הוא ראה את הרבנים יושבים סביב הרב וכשהתבונן ברב, ראה הילה על ראשו. עמד רבי יצחק בפתח נבוך ומבולבל, קרא לו הרב ושאלו בלחש מדוע לא נכנס, ענה לו רבי יצחק, כי ראה הילה מעל ראש הרב. רבי רפאל השתיקו וביקש ממנו להתיישב עם החכמים.

רביגו רפאל התייחס אל כל אחד בכבוד רב וטיפח את תלמידיו, כך העיד אחד מבחירי תלמידיו, רבי אפרים אלנקאוה, אותו עודד רבינו לעזוב המסחר ולעסוק בתורה עד שהכשירו לדיינות(א).

על השפעת רבינו על דורנו, בבחינת ״רבים השיב מעוון״ יכול אני לספר על עצמי, דבדידי הווה עובדא. כשהתחתנתי, עניינו אותי יותר המחקרים האקדמיים מאשר החיבורים התורניים. לחתונתי קיבלתי מתנה יקרה מדודי הרב עמרם אלנקאוה. המתנה היתה הספר ״פעמון ורימון חדד ותימא״. כאדם האוהב לקרוא וללמוד, פתחתי את הספר ולא הבינותי דבר. הרהרתי בכך ושאלתי את עצמי הכיצד, איך קרה שאחד מאבותי כתב ספר ואני אינני מבין בו דבר. כשהבנתי את גודל המרחק, חישבתי דרכי והשי.בותי רגלי אל תורת ה'.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-הוד והדר תעטרהו-המרפ"א

עמוד רכג

אמנם האגדה התימנית על עזרא הסופר, שהגיע בכבודו ובעצמו עד תימן ופנה בדרישה אל תושביה היהודים לעלות לארץ, אך הם לא נענו לו, — אין לה יסוד עובדתי! אולם עצם יצירתו של סיפור זה מעידה על מסורת עתיקה של ישוב יהודי, שהיה קיים בתימן בתחילת ימי בית שני, כלומר, במאה החמישית, לערך, לפמנה״נ. התגליות החדשות מלמדות, שאכן יש יסוד לדעה על קדמותה של גולת תימן. כן יש להסיק מתוכן, שראשוני המתישבים היהודים בתימן הגיעו לכאן מן הצפון, מתימא וואדי אל־קורא, שאליהן הועברו על־ידי נבונאיד או נבוכדנאצר, וכי בימי עזרא ונחמיה כבר היה קיים ישוב יהודי ניכר בתימן­
מתוך המדיה: עזרא ונחמיה היו מנהיגים יהודים שפעלו בימי שיבת ציון בתקופת בית שני, ואחראים על חיזוק העם והקהילה היהודית בארץ ישראל. עזרא היה סופר וכהן, ופעל בעיקר בתחום הדתי-רוחני, כשהוא מתמקד בחיזוק לימוד התורה ומניעת נישואי תערובת. נחמיה היה שר המשקים של המלך הפרסי, ומונה לפחה על יהודה. הוא פעל בעיקר בתחום המדיני-מנהלי, ובפרט הניח את היסודות לשיקום חומות ירושלים והעיר. שמותיהם שימשו גם כשם של מבצע עלייה היסטורי של יהודי עיראק לישראל

אין לנו תעודות ברורות בנדון זה, אך בכתבי־הקודש, ובמיוחד בספר איוב, מוצאים אנו רמזים המעידים על קשרים בלתי־אמצעיים עם ערב- אף ספר החשמונאים מלמד על היחסים הקרובים עם שבטי הנבטים, שהיו מעורים במדבר ובדרכי המסחר של ערב. אין ספק בדבר, שהיהודים שיתפו פעולה עם הנבטים. אחד מחכמי המשנה הוא יהודה בן תימא: וסבורני, שתימא אינה שם פרטי אלא שם העיר, שבה גר. אופיינית היא גם תנועת ההתגיירות בזמן החשמונאי בקרב שבטים ארמיים וערביים; האדומים ובני יטור, שהגיעה עד חדייב בצפונה של ארם נהריים. כן ידוע לנו מתוך כתבי יוסף בן מתתיהו על השתתפותו של גדוד יהודי בן 500 חיילים, שנשלח על־ידי הורדוס המלך לעזרתו של אייליום גאלוס בשנת 24 לפמנה״נ.

גדוד זה הגיע עם צבאות הרומאים עד עסיר ותימן. בתקופה מאוחרת יותר מוצאים אנו ישובים יהודיים בקצה הדרומי של ארץ־ישראל, היינו, באילת, על חוף ים־סוף, ביוטבה שבקצה המפרץ ובמקנא ובגרבא שבמדין, מקומות ששימשו תחנות־מעבר בדרכי־המסחר עם ערב בים וביבשה־. לדרום ערב זרמו מתיישבים יהודים לא רק מן הצפון אלא גם מהמפרץ הפרסי ומדרומה של בבל, וכן מן החוף המערבי

של ים־סוף.

במקרא מצויים רמזים מעניינים על יישובם של יהודים בכוש בימיו" של אחשורוש. בתחילת מגילת אסתר נזכרו שבע ועשרים ומאה מדינה — מהודו ועד כוש, ובפרק ח, פסוק ט, חוזר הכתוב ואומר: ״ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי אל היהודים, ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה… ואל היהודים ככתבם וכלשונם״. מכאן שהיהודים ישבו בכל גבולות פרם, מהודו ועד כוש ממש, דיברו בלשונם היהודית המיוחדת, ואף השתמשו בכתב המיוחד שלהם.

בדבר חבש של אכסום הנני משער, כי אחרי חורבנו של המרכז היהודי העצמאי ביב היא אלפאנטינה, מול סונה, בשנת 410 לפמנה״ג, בערך, היגרו משם שרידי היהודים דרומה, אם בדרך הים, לאורך חופה המזרחי של יבשת אפריקה, או בדרך סודאן, והגיעו עד חבש. רמז למציאותם של יהודים ״בארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש״

מוצאים אנו בישעיהו (פרק יח א—ב): ״השולח בים צירים ובכלי גומא על פני מים… אל גוי ממושך ומורט… גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו״. [השערתי היא, כי אלה הם אבות אבותיהם של הפאלאשים, שכבר בסוף המאה החמישית, או בראשית המאה הרביעית, לפמנה״ג התיישבו בחבש.] עם חורבן המקדש או המזבח (ה״אגורה״) היהודי בטל המרכז היהודים ביב, ותושביה החיילים והאזרחים עזבוה. יש להניח, שחלק מהם נדד לאורך הנילוס ופלגיו דרומה והגיע עד אכסום (חבש), וכאן הקים ישוב של קבע. בקרב הימים גברה השפעתם של היהודים במידה כזו שלעתים זכו להגיע לכס־המלוכה. ברור, שליהודים היה חלק בטיפוח קשרים הדוקים בין אכסום לשבא וחמיאר בתקופה שלפני הופעת הנצרות או בראשית ימיה, כלומר, קודם השתלטותה המכריעה של הנצרות האורתודוכסית על אתיופיה.

קיצורו של דבר: יהדות חמיאר נתהוותה על־ידי זרימת מהגרים לשם בכמה דרכים:

א) ישר מארץ־ישראל דרך נאות־המדבר. לאלה היו קשרים עם המתישבים בימי נבונאיד;

ב) מדרום־מזרח, היינו, דרך מפרץ פרס מזה ודרך המדבר מזה!

ג) ממצרים העליונה והבסיסים הצבאיים, שהוקמו על־ידי מלכי מצרים בימי הבית הראשון, פסמתיך הראשון (663—609) או השני (591—589). כן יש לזכור, שחדירת היהדות לשבא ולחמיאר קדמה הרבה בזמן לחדירת הנצרות שמה, שהרי הנצרות לא נשתלה על אדמת חמיאר אלא בימיו של קונסטאנטיוס השני (361—337), לפי יזמתו של איגדר תיאופילום, שבנה כנסיות בעדן ובט׳פאר. כבר בפרק־זמן זה היו קיימות שם קהילות יהודיות מרובות וכן מעיד בעל ״כתבא דחמיאר״, הרוחש שנאה ארסית ליהודים, שהדת היהודית בתימן קדמה בזמן לדת הנוצרית.

חִמְיַר (ערבית: مملكة حِمير; כתיב מלא: חמייר) הייתה ממלכה קדומה ששכנה בחלק משטח תימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה.

יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

עמוד 61

ההשפעה המיסטית

החל מן המאה השלוש־עשרה היתה ספרד ארץ־הבחירה להתפתחות הקבלה היהודית. האריסטוטליות של הרמב״ם עוררה תגובה חריפה מצד הרבנים, ששמרו אמונים ליסודות המסורת. שלמה בן־אדרת, תלמידו של נחמני, אברהם אבולעפיה, ״דון־קישוט״ עברי שבימי נעוריו יצא לגלות את הסמ­בטיון המסתורי, יוסף שיקיטילה, שם־טוב בן־גאון, ועל הכל משה דה־ליאון, עשו נפשות למסורת האזוטורית שביהדות בחוגים נרחבים יותר ויותר של יודעי־ח״ן (חכמת נסתר) ספרדים. קובץ חכמת המקובלים, ספר הזוהר, נעשה עד־מהרה ״התנ״ך״ של המיסטיקנים וזכה להערצת העם בדרגה אחת עם התנ״ך, המשנה והתלמוד. כל מסורת הקבלה יוחסה לרבי שמעון בר־יוחאי – שיחד עם רבי מאיר, מתלמידיו של רבי עקיבא-עשה שלוש־עשרה שנים במערה, בה קיבל את גילוי הסוד.

הקבלה העניקה משמעות למצוות הפחותות ביותר שבתלמוד: בין שני הקטבים של יצר הטוב ויצר הרע, הפכו חיי האדם להיות חזיון שתכליתו גאולת־הנצח של הנשמה, של עדת בני ישראל, ושל העולם. מתוך כניעה פעילה למצוות האלוהים מגיעים אל הדבקות המיסטית, שהיא הגאולה ומעיין הישועה. האדם, שנברא בצלם אלוהים, משתחרר מכבלי העולם הזה והופך להיות שותף פעיל בהגשמתן של תכניות הנצח: התפילה מבקיעה שער לגאולתו של עולם.

הנקל לשער מה עז היה רישומה של גזירת הגירוש בעולם־רזים זה. רעיון הגלות חזר ולבש תואר של ממשות איומה ובלתי־נמנעת. הסבל היהודי נתפרש לא עוד כעונש על חטאי העם ועוונותיו אלא בפרספקטיבה של אפוקאליפסה, בשואה הזאת הניצחת, שכמו באה עתה על העולם, כתרומתו ובקרבנו של עם־ישראל לאחרית הגאולה. לגבי יודעי־ח״ן, כמו צילצלה השעה לצאת מן המסתור ולהביא לכל ישראל כולו את הנחמות שבסוד האלוהים; פליטי ספרד, שנתנו הכל על קידוש־השם, ואשר העדיפו גלות מרה מאין כמוה על המרת הדת, הגיעו לאפריקה כשהם חדורים תקוה משיחית. עקירתם מאדמתם הציתה, איפוא, להבה רוחנית, שבכוחה יכלו לעמוד בפני תלאות גלותם ואשר הובאה אל כל הקהילות, שקיבלו את הגולים נושאי ההארה החדשה.

היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית. ספר־הזוהר התפשט יותר ויותר מן המאה השש־עשרה והלאה עם שניצחו בהמוני העם תורותיו של רבי יצחק לוריא אשכנזי המכונה האר״י, ושל תלמידו הספרדי, חיים ויטל.

צפת אשר במרומי הגליל התנערה מאפרה, ממחרת גירושם של יהודי ספרד. בתחילת פעלו של האר״י היו בה שמונה עשר בתי־מדרשות ועשרים ואחד בתי־כנסיות, ובהם לימדו הרבה מגולי ספרד, בתוכם רבנים שעשו שנים ארוכות במגרב. נזכיר כאן את יעקב בירב, תלמידו של יצחק אבוהב, שמצא מקלט בטלמסן, ״פנינת המגרב וירושלים דמערב״, בטרם יתמנה רב בפס. הוא הגיע לצפת ב־1534, בזכות התהילה שהנחילו לו למדנותו וחסידותו המופלגת. הוא ניצב בשורה הראשונה של רבני העיר והגה את הרעיון לחדש את ה״סמיכה״ לכוהנים, מסורת שהלכה לטמיון בעת חורבן הבית: חבר של עשרים וחמישה רבנים העניק לו את הסמכות להסמיך רבנים, אלא שיזמה זו לא האריכה ימים אחריו. צפת היתה גם משכן לרבי יוסף קארו, בעל ״שולחן ערוך״, שעדיין היהדות המסורתית אדוקה בו; המקובל שלמה אלקבץ, שאת שירו המיסטי, ״לכה דודי לקראת כלה״, שרים בבתי־הכנסת בלהט מיוחד בכל ערב־שבת ; אבל העיר לא נעשתה בירת המיסטיקה היהו­דית אלא משהחלה שליחותו של האר״י.

 

קבלת האר״י נתיסדה כולה על פירוש מיסטי לרעיון הקוסמי של גלות וגאולה: הצמצום, הצטמצמות ההניה האינסופית הנעשית סופית על־מנת לאפשר את השתפכות זהרה, זה המקור להרפתקה המיסטית בין הקטבים של יצר הטוב ויצר הרע. כדי להינצל משעבוד־גלויות, מהעולם שנפרד מן האלוהים, ולהגיע לאינסוף, לגאולה המשיחית של אדם הראשון, צריכות הנשמות להיטהר מחלאתן. כל מנהג, כל מצוה, כל מעשה של אדם שהשראתו באה לו מגילוי־שכינה שבתורה, במשנה ובתלמוד, חייבים להוליך למדרגה העליונה של הקבלה. המנהג מחייב כוונות מיוחדות) הללו מנחות את רוחו של המיסטיקן, כל מלה וכל אות בתפילתו, אל מעלות הבריאה המחייבת את תיקון האדם. שמחת הדבקות מתחדשת היתה מכוח הגאולה שבדרך זו הוכשרו הלבבות לקראתה בתקווה לביאת המשיח בקרוב.

מפיצי תורתו של האר״י-יורשו הרוחני חיים ויטל, שספג גם את תורתו של משה קורדוברו, מחברן של היצירות שמונה השערים ועץ החיים; הרב יוסף אבן־טבול, וביחוד ישראל שרוג, אשר מ-1592 עד 1598 התמסר להפצתה של תורת רבו בארצות של אגן הים התיכון-מצאו להם תלמידים נלהבים, שהפכו את קבלת האר״י מסד ליראודשמים של היהדות שבאפריקה.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה המיסטית

עמוד 121

יעקב אבינו – הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם – כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

               "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ – לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהלים צא, יא)

המילה  יְצַוֶּה – מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו – בדמות מלאך.

 רבנו-אור-החיים-הק'

 

המאמר דן בהרחבה –

במשמעות הנומרולוגית קבלית – של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה – לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה .

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

 

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

 

"כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ – לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ"

(תהילים צא, יא).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

 

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

 

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

 

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

 

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

 

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – דור הגאולה,

 מפרשת יעקב ועשיו.

 מעשה אבות – סימן לבנים" (רמב"ן בר' יב, ו).

 

כמו שיעקב ניצח את עשיו והשר שלו,

כך בדורנו – המשיח ינצח את האו"ם, ארה"ב ואירופה.

 

א.  ניצחון יעקב אבינו על שרו עשיו – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

"ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

 

ב.  כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ג. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

"ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

 

ד. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה:

 "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, ח"י).

 

הבסיס למסרים הנ"ל:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (רמב"ן. בר' יב, ו).

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב,

 והוא ענין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

• . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
• אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.

         

• סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
• האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
• המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.

 

• תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
• שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

 

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

 

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה –

 לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

 

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו':  

יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאת המדורה השניה של הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין

 

יהודה ללוש בולט בפיטז בקזבלנקה של שבות ה־50

מנהג הבקשות בלט בתחילה בבתי הכנסת ״אל עריישין״ (ע״ש הישוב ״אלערייש״ שבצפון מרוקו) ו״שומרי שבת״. הבקשות התחילו מוקדם מהרגיל, בערך בשעה שתיים אחר חצות בית הכנסת המה אנשים והיה מלא מפה לפה. ראשית שנות ה־ 40 היו שנים של פריחה לקהילה היהודית בקזבלנקה, קהילה גדולה ותוססת שחיתה סביב חכמיה, כשבתי ספר ובתי מדרש רבים נפתחו. בתקופה זו היו בקזבלנקה מעל ל־20 בתי־כנסת, שהבולטים ביניהם היו ״נוה שלום״, ״סלא של יוצאי אוראן״, ״אם הבנים״ ועוד.

ערבי ״שירת הבקשות״ עוברים גם לבית ־ כנסת ״בני יששכר״, וכך על רקע זה הצטלבו דרכיהם של הפיטן המהולל ר׳ דוד בוזגלו ז״ל ושל איש המשפחה יהודה ללוש יבל״א .

קשייהם של ר׳ דוד ויהודה ללוש: אנו עוברים לסוף שנות ה־40. ר׳ דוד בוזגלו היה בתקופה זו אמן הפיוט, משורר ששמו הלך לפניו בקזבלנקה. הוא היה כבן 46 כשפגש את הפיטן הצעיר יהודה ללוש שהיה אז כבן 32. יהודה ללוש כפיטן הספיק ללמוד, כאמור, מערבים ומפיטנים יהודים. שליטתו במוסיקה האנדלוסית, בקצידות ובמגוון הפיוטים היתה ניכרת אם כי, יש לציין, עדיין לא מושלמת.

מפגשיו עם ר׳ דוד בוזגלו שיפרו בהרבה את יכולתו. ר׳ דוד בוזגלו, שהיה בעל שמיעה חדה ואפשר גם לומר שמיעה ותפיסה כמעט מוחלטים, קלט היטב את טיבו של יהודה ללוש. הוא ידע כי לפניו פיטן מחונן שעתידו לפניו. הוא טיפח אותו ודאג לתקן אותו, ובכך לעצב את סגנון שירתו. בערבי ״שירת הבקשות״ שהתקיימו בבית הכנסת ״אל עריישין׳ איפשר דוד ליהודה ללוש לשיר את המוואל ואת הביתאיין. כך גם בעצם נהגו פיטנים אחרים: הם למדו אצל פיטנים פחות מוכרים, אך הלכו לר׳ דוד והשתתפו אתו בערבי ״שירת הבקשות״, כדי לתקן ולעצב את סגנון שירתם. כך השתפרה אט־אט יכולתו של יהודה ללוש באמנות הפיוט.

אין ספק, יהודה ללוש בראשית שנות ה־40 לחייו, בערך ב־1955-56, היה פיטן בעל ביטחון עצמי שהוכיח כבר את יכולתו בבתי ־ הכנסת בקזבלנקה. לכן הוא הרשה לעצמו לנסוע לרבאט הבירה לשבתות שבין סוכות לשבת ״זכור״, כדי לנהל את הבקשות יחד עם פיטן נוסף בשם יעקב אזואלוס (שהיה מתלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו). כך הוא הפך ״למקדם״ של ״שירת הבקשות״ והוא בן 40 בלבד. לאחר שנתיים מפסיק יהודה ללוש את נסיעותיו לרבאט ומתיישב לו בקזבלנקה ל־5 שנים נוספות עד לעלייתו ארצה ב־1961. בינתיים הוא מבסס את מעמדו כמקורב לר׳ דוד בוזגלו ז״ל.

ר׳ דוד בוזגלו, כפיטן ־ מורה העמיד שורה ארוכה של תלמידים, ביניהם ניתן למנות את הפיטנים שהם היום בגיל שבין 70 ל־80 שנה, כמו יעקב אזואלוס וועיש כהן ואת הפיטנים הצעירים יותר שהיום הם בשנות ה־ 60 לחייהם, כמו ניסים שושן וחיים לוק. יהודה ללוש נמנה על הקבוצה הותיקה והמבוגרת יותר. הוא, כאמור, אינו נמנה עם תלמידיו המובהקים של ר׳ דוד בוזגלו. במדרג הפנימי בין הפיטנים בקזבלנקה של שנות ה־50 ניתן למנות את דוד אלמקייס(לימים מנהל בי״ס בטבריה) ואת יהודה ללוש עם הפיטנים הבולטים, כמובן, לאחר ר׳ דוד בוזגלו.

ליהודה ללוש לא היתה חבורת בקשות עצמאית משלו, מלבד זו שניהל ברבאט. הוא תמיד היה שותף לר׳ דוד בחבורת הבקשות. ר׳ דוד העביר לו בקביעות את רשות השירה ונהג לכנותו ״הערבי״ (״אל מוסלם״) בגלל ביקוריו התכופים במועדון ״ריאד״, שם למד מערבים.

יש לציין, כי הפיוט היה ליהודה ללוש רק בבחינת תחביב. מהפיוט הוא לא קיבל שכר.

הוא פתח חנות נעליים שבצידה האחר היתה סנדלריה, ומזה הוא חי ופירנס את משפחתו. כך חי לו יהודה ללוש בקזבלנקה: בביתו עם משפחתו שטיפח, בחנותו שברחוב ״עין דיאב״ ובערב בבית־ הכנסת, שם הפליא ביכולתו הקולית בתפילות ובמעמד הבקשות מדי ליל ־ שבת.

העליה לארץ והחיים בדימונה (1961 ־ 1997)

העליה של יהודי מרוקו לישראל היתה רצופה במשך כל השנים. זוהי עליה ציונית טהורה ־ אהבה לארץ ישראל וכיסופים עזים לחיות בה ולהתיישב על אדמתה. בעליה זו בלטו שני גלים: באמצע שנות ה־ 50 ובראשית שנות ה־60.

העליה באמצע שנות ה־50

גל של קנאות מוסלמית ולאומנות ערבית תקפו את מרוקו. גלים אלה הביאו לתסיסה רבה ובין השאר גם בקזבלנקה. ב־1955 פרצו פרעות ביהודי ״המלאח״ שסבלו מהתקפות ההמון. אוירה זו דירבנה עשרות אלפי יהודים לעזוב את מרוקו. כל זה קורה למרות הכרזתו של המלך מוחמד החמישי בנאום הכתרתו ב־18 לנובמבר 1955, כי ״מרוקו היא ארץ דמוקרטית הדוחה כל אפליה דתית, וברור שיהודי מרוקו הם בעלי אותן הזכויות והחובות כיתר הנתינים״.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 175

בסוחרים הראשונים היו סוחרים מוסלמים בודדים והם:

משפחת איבן עזוז(Azouz תנת), משפחת רגון(Raghun) ומשפחת בוחילל (Buhillal). מהעיר פאס הגיעה משפחת טופלאז(Tufallazz). הסוחרים המוסלמים מילאו תפקידים אדמיסטרטיביים רשמיים שהיהודים לא הורשו לעסוק בהם. הסוחרים ממשפחת טופלאז ובוחילל שירתו כאומנה בנמל. לכל אורך המאה ה-19 ובמשך שלוש דורות לבני משפחת טופלאז היה תפקיד חשוב במסחר בעיר. מוחמר טופלאז היה מקורב לסולטאן עבד אל רחמאן, הוא זכה לפטור מתשלומי מיסים וניתן לו אישור מיוחד לעסוק ביבוא ויצוא.

בסוף המאה ה־18 אחד הסוחרים הבולטים הוא מאיר מקנין(1835־(Meir Mcnin1760שהגיע ממרקש והיה

שליחו של הסולסאן באנגליה, ולו הקדיש פרופ׳ שרוטר ספר מחקר. בשנת 1808 מקנין דיווח על משלוח של שמן ונחושת ללונדון דרך ליסבון שבפורטוגל בהוראת הסולטאן, ותמורתם ביקש הסולטאן, דרך מושל מוגאדור, להזמין אוניות מלחמה הנושאות שנים־עשר תותחים "שלא תהיינה ברמה פחותה מאלו שבשימוש הצי הבריטי״. החל  משנה זו בנה מאיר מקנין אוניות מלחמה עבור הסולטאן. דודו, דוד מקנין, היה אף הוא מעורב בעסקאות אלו. מזכירו של ראש ממשלת בריטניה הוא שאישר למקנין את הרכישה. באותה שנה מקנין סיפק את אוניית המלחמה ׳הנסיך ארתור לבקשת הסולטאן ובהתאם לדרישותיו. אחיו של מקנין, מצויד במכתב מלכותי, טיפל באספקתה לאנגליה על ידי השר עבדסאק, ואגב כך מונה לשגריר מרוקו בבריטניה.

גם יהודה גדלה(1858-1760), שותפו של מקנין, שליחו ונציגו של הסולטאן באנגליה, נשלח בינואר 1816 עם רשימת לרכישת פריטי תחמושת נחוצים באופן מיידי. זו כללה: 2,000 פגזים לתותחים, 3,000 פגזים בעלי קוטר שונה10.000 כדורי רובה בעלי קוטר שונה, נושאי רובים, כמות גדולה של אבקת שריפה ועוד. בשנת 1817 יהודה גדלה שילם על הוצאות קניית האונייה ׳הנסיך ארתור׳ ועסקאות נשק אחרות והיה האחראי על העברת התשלומים לממשלה הבריטית בשליחות הסולטאן. בהקשר לעסקת האוניות, ישנה גרסה הטוענת שמאיר מקנין כבר היה מסובך קודם לכן בעסקאות ובחובות והיה חייב כספים רבים לסולטאן, וזה החרים את כל כספו, סחורתו ונכסיו עד אשר יחזיר את חובו. כדי לפצות את הסולטאן הציע לו מקנין במתנה ספינה שלא עלתה ממון רב, ואף הפטיר האנגלים הם המשלמים״.

ממסמכים עולה ששליחי הסולטאן היהודים ממוגאדור, ביניהם חברת מקנין־גדלה, עסקו לא מעט במסחר ובאספקת נשק ותחמושת לבית המלוכה. עובדה זו מעידה על האמון ועל היחסים הקרובים ששררו בין הסולטאן והיהודים. מאיר מקנין הסתבך בחובות לאורך כל תקופת עיסוקו במסחר, ולאחר שהסולטאן(בתורו) לא החזיר לו את חובו בזמן הוא נאלץ ללוות כספים מבריטי בשם בורשל(Burchall). משרד החוץ הבריטי היה מעורב בנושא, כיוון שנותר גם חוב לצי הבריטי. פרשה זו המשיכה להדהד עוד זמן רב. מקנין, הסוחר הצבעוני משהו הנזכר בספרו של העבד ־אמריקאי ריילי ששוחרר במוגאדור, ומכונה ׳טיפוס ידוע לשמצה׳, קיבל מהסולטאן גם אישור לייצא שוורים מנמלי טנג׳יר וטטואן וכל חודש יוצאו כשמונים ראשי בקר. כן עסק מקנין באספקת סוסים ערביים ופרדות למלך אנגליה מהאוסף הפרטי של מלך מרוקו. מאיר מקנין אף שיתף פעולה עם משפחות קורקוס וחדידה ממוגאדור, ואלו שימשו לו סוכנים ושותפים, כפי שנמצא בתעודה יוצאת דופן ונדירה משנת.1832

היהודים שעסקו ביבוא וביצוא החלו בהבאת אבקת זהב ובסחר גרעינים שבו לא עסקו המוסלמים. כמו כן יבוא של בדים, של סוכר, של דברי מותרות רבים, כפי שמפורט בתעודות משפחת קורקוס, בהם שעוני קיר, כלי פורצלן, מראות קיר מפוארות ואף דברי מתיקה כמו שוקולד. גם ציוד צבאי, ביגוד, נשק ואבקת שריפה נכלל ברשימות היבוא. בשלב מאוחר יותר החל המסחר בתה, בתבלינים, בשקדים, בגומי סנדראק, בדונג, בשיני פיל, בעורות ג׳ירף ובנוצות יען, וגם מסחר בעבדים לא נעדר(ראו בנפרד הפרק בנושא העבדים). המסחר בנוצות יען היה בין הסחורות הראשונות בסחר הטרנס־סהרי למוגאדור ומשם לאירופה. מוצר זה היה מאוד פופולרי ומבוקש באירופה עד סביבות שנת 1880, אז נוצרה תחרות עם נוצות היען שסופקו מדרום אפריקה ומטימבוקטו עם כיבושה על ידי הצרפתים בשנת 1894 . כיבוש זה גם אפשר ליהודים להתיישב לראשונה במקום ולייסד בו חברות מסחר. עד אז, רק הרב מרדכי אביסרור ההרפתקן והגיאוגרף ושותפו אוחיון הורשו לסחור במקום.

אולם דרכם של הסוחרים לא הייתה קלה והיא נתקלה בקשיים לא מעטים בתעבורה הימית. סחורות שנשלחו בשנת 1805 על ידי מאיר מקנין, שליחו של הסולטאן, נתפסו על ידי רב חובל ספרדי. כמה חודשים לאחר מכן עצר הצי הבריטי אונייה שהוטענה באמסטרדם ושהייתה שייכת למרדכי דלמאר, גם הוא שליחו של הסולטאן בארץ זו, ולבנו סלומון. דלמאר האב ובנו פנו לבית משפט שהורה לשחררה ’ולשמור על היהודים בהיותם שווי זכויות’’. אולם העניין נשנה, ומשלוח של מאיר מקנין שהיה שותפו של יהודה גדלה, ועליו אריות כמתנה למלך אנגליה נתפס על ידי הצרפתים. דלמאר ביקש דרך הקונסול האנגלי בטנג׳יר לשחרר את המשלוח ולקבל פיצויים. בספטמבר 1806 הסולטאן מולאי סלימאן פנה לממשלת אנגליה באמצעות הקונסול הבריטי גרין(Green) בטנג׳יר, בבקשה לשחרר את שלוש האוניות של מרדכי דלמאר ושל בנו סלומון, שהיו בדרכן למוגאדור. הוא טען ש'^,יהודים אלו פועלים בשליחות הממלכה תחת חסותה והגנתה, ולא מקובל שמדינות במצב שלום יפעלו כך זו כלפי זו ״. גם מאיר מקנין כתב ברוח זו לבית המלוכה. המסחר עם הנמלים ועם החברות הצרפתיות היה דומיננטי עד סוף המאה ה־17, ומהמאה ה-18 שליטה זו החלה עוברת לידי אנגליה שהקימה בגיברלטר בסיס גדול של סחורות, הכולל מחסנים גדולים עבור המסחר עם מרוקו, יחד עם כניסתם של סוחרים גדולים.

התקופה בין 1792-1785 נחשבה לתקופת שגשוג כלכלית על אף הקשיים והמשברים שחוו רוב הסוחרים לא פעם. למרות זאת הקהילה האירופית של מוגאדור הייתה באותה עת הצל של עצמה לעומת מצבה שלושים שנה קודם לכן. בשנת 1789 הגיעה המכה גם ל׳סוחרי המלך׳ היהודים. הם קיבלו פקודה למסור לידי הנוצרים של העיר את הנכסים ואת ההלוואות שהסולטאן הפקיד בידם. הדברים מתיישבים עם מכתב נדיר מסוף שנת 1788 מאת הסולטאן סידי

מוחמד, באמצעות המושל של מוגאדור, ובו הוא מורה למשרתו, הקאיד מוחמר בן עמרם, לספק לסוחרים הנוצרים את 'האוצר והסחורות׳(ייתכן שהכוונה להלוואות) אשר נמצאים בידי חיים מראן(Meran) ומימון בן יצחק קורקוס ובידי יהודים אחרים, מראשוני הסוחרים בעיר ו׳חברים של הנוצרים׳. נראה היה שהסולטאן ביקש לעזור לסוחרים הנוצרים על חשבון היהודים. מצב זה החמיר עם כניסתם של מוסלמים רבים למעגל הסוחרים.

אירועים אלה התרחשו בסוף תקופת שלטונו של מוחמד בן עבדאללה, שמת בשנת 25,1790 שנה לאחר ייסוד העיר. תקופתו הותירה זיכרון עצום התואם את גודל מעשיו בשל פתיחותו, נדיבותו הפוליטית והאכפתיות שלו כלפי היהודים.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 39

הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית המחוזית

כל חברי הוועדה הופיעו בלבוש חגיגי, להפגין כבוד למלך עבד אל חמיד. על סדר היום של הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית עמדו הנושאים הבאים:

1-התעתמנות;

2-גיוס למילואים בעת שלום;

הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית היתה בהשתתפות המושל. ישב-ראש המופתי, שהיה יו״ר המועצה. לידו הושיב את המוכתר חכם נסים.

לישיבה הופיעו 24 יהודים מהמושבות שהוזמנו לגיוס לאימונים. על השולחן ליד המופתי היו שתי צלחות, באחת היו פתקים והשנייה היתה ריקה. השמש חילק פתק לכל חבר מועצה, כדי לכתוב עליו את גיל העומד לפניו, לפי הערכתו, כיוון שלא לכולם היו תעודות-לידה. לפי הערכה זו היה המופתי מחליט אם לגייסו אן לשחררו.

המופתי היה מראה לחכם נסים, שישב לידו, מה שכתב בפתק שלו. אם חכם נסים חלק ברמז על קביעתו, המופתי היה משחרר את האיש ופוסק שהוא צעיר או מבוגר מהגיל המחייב גיוס. לאחד המועמדים היה דרכון רוסי שרשום בו כי גילו 79. בניגוד לכך היה בידו גם אישור מהרב הראשי,שהוא בן 18. חכם נסים פסק לשחררו מגיוס, בטענה שלפי אישור הרב הוא לא בן 19, על כן אינו חייב גיוס. הדבר לא מצא חן בעיני המושל, שלא נהג להתערב בהחלטות היו"ר. הוא פנה אל חכם נסים ושאלו באירוניה: "מה יחסך לעמדת החכם באשי שלך?״

חכם נסים קם על רגליו, הניח את שתי ידיו על ראשו ואמר: "דברי החכם באשי על ראשי ועל עיני". המושל הציג את הדרכון הרוסי ושאל: "לפנינו דרכון של ממשלה אדירה, המעיד על תאריך לידה מתאים לגיל הצבא. למי להאמין? לממשלת רוסיה או לחכם באשי שבשמו אתה טוען?"

חכם נסים לא התבלבל ולא איבד את עשתונותיו. הוא קם וקרא: "הקיסר עבד אלחמיד"! הכל קמו על רגליהם, ואז בירך את הקיסר והסביר: "הקיסר ירום הודו העניק לנו את הזכות להתגייס על-פ י הלוח היהודי, זאת כיוון שלוח השנים במזרח אינו תואם את התאריכים הערביים והעבריים, אלא את התאריך האירופי; ואצלנו, היהודים, כל שנה שלישית היא מעוברת. עשה חשבון ותיווכח, שהתאריך של החכם באשי לפיו הבחור הוא בן 18 הוא נכון לגבי היהודים". כולם ניסו לעשות חשבון ולא הבינו דבר, אבל מחאו לו כפיים.

אחרי הישיבה פנה אליו המופתי ואמר לו: "יה שייח' נסים, אתה אומר שהיהודים שמחים להתגייס לצבא, ואתה משחרר אותם אחד אחד". חכם נסים הניח את ידו על חזהו, ואמר: "האמן לי, יה חאג', שאני אומר רק את האמת". החאג' הבין את הרמז (כיוון שחכם נסים היה מסייע לו לשחרר את המוסלמים לפי התאריך שלהם) והיה אומר, שרק חכם נסים יודע לעשות את חשבון לוח השנים של הערבים והיהודים.

כל אלה ששוחררו באותו יום, שחל בו חג החנוכה, הוזמנו לביתו של חכם נסים להתכבד בסופגניות ושרו שירי חנוכה. כאשר הציעו לו כסף על עזרתו, ענה להם: "אינני אוכל חזיר ואינני עושה למען כסף. אלהים זיכני בשליחות-מצווה זו כדי לעזור לבני עמי. אולם, רצוי שהמוכתר שלכם יביא למופתי בסתר ארגז בקבוקי

עראק מראשון-לציון מבלי להזכיר את שמי״.

 

חכם נסים והמופתי הצביעו יחד על כל בחור ערבי או יהודי שהיו מעוניינים בשחרורו.

כל חברי המועצה הצבאית ידעו, והיה ברור לכל, שאיש מהם אינו נאמן לשלטון אלא אך ורק לאינטרסים שלו ושל בני משפחתו ובני עדתו. הצבא התורכי היה שנוא על כולם, והם עשו הכל, מתוך הבנה וסולידריות, לסייע זה לזה.

ההבנה והסולידריות האלו בין חברי הוועדה היו בחינת"שמור לי ואשמור לך", והן נתחזקו משנת 1914 ואילך, באשר רוב הדיונים עסקו בדיני נפשות. כי היה ידוע, שכל מי שנגזר עליו להתגייס לצבא -לא יחזור. לא היה מקרה אחד שבו לא היתה לאחד מחברי הוועדה קירבה אל מתגייס זה או אחר^,.

 

הדרך להצלה מגיוס של המוסלמים והנוצרים היתה באמצעות החבר היהודי שישב מימין למופתי: מה שהיהודי רמז, המופתי קלט והצביע אחריו. בעניני היהודים הצביע המופתי כפי שהצביע הכומר הנוצרי שישב לשמאלו. היה מוסכם, שהערבים והנוצרים עוקבים אתרי נסים אלקיים, ונסים אלקיים רומז לכומר. בבל המקרים לא היתה כל אפשרות לחשוד במופתי שאינו אובייקטיבי… כך עקפו כולם את המושל.

ההשתתפות בישיבות היתה קשה על נסים אלקיים יותר מאשר על האחרים, שכן בשלהי 1916 עבר להתגורר ברוחמה. אותה תקופה הלכו וגדלו הצרכים בכוח-אדם בצבא התורכי. הם נזקקו כמעט לכל יהודי, מבוגר כצעיר, כדי למנותו מנהל עבודה, ולמנות כל בעל-מקצוע אחראי על ציוד ומיכשור, וכאלה לא היו בנמצא בין הערבים. בעיקר נזקק הצבא לאנשי המושבות והישובים החקלאיים האירופאיים, אנשי העלייה הראשונה והשנייה.

אלה שגוייסו ממחוזות אחרים וגם אלה שגוייסו ממחוז עזה, הובאו בפני הוועדה הצבאית למחוז עזה לשמוע את נימוקיהם, מדוע אינם יכולים להתגייס. בוועדה הם השתייכו, כמובן, לנציג היהודים.

לקראת כל ישיבה היה שייח' נסים, כפי שקראו לו חברי הוועדה, יוצא עם שחר מרוחמה לעזה, מהלך שבע שעות הלוך ושבע שעות חזור, כשהוא רכוב על חמורו. יום כזה ארך מעלות השחר עד צאת הכוכבים; וכאשר אנשי הוועדה, שחסו עליו, שאלוהו האם אין זה קשה מדי בשבילו, ענה להם שהיהודים מקבלים הכל באהבה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

 

עמוד 133

האיש והאגדה של פסחחחחחחחחחחחחח

שלום חברים וחברות בכל שנה בתקופה הזאת עולים בי זכרונות וניחוחות מההווי המרוקאי בילדותי מתקופת הפסח, ההכנות, ועד לסיום ספירת העומר שכידוע מסתיים בחג השבועות, החג שבו חמי מודיע רשמית שנגמרו לו המצות…. מעניין אבל תמיד תמיד המצות מספיקות לו עד שבועות.

לא גדלתי במרוקו ואת ילדותי עברתי בעיירת פיתוח שלדעתי היא מן המעצמות של העדה בארץ  את שם העיירה השאיר לכם חברים וחברות לנסות ולהחליט  היכן היה נוף ילדותי… כי הרי לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הזכרונות היפים או כמו שאימי אומרת "יחסררה עלה דוק ליים".

כבר בפורים התחילה בביתנו התכונה המיוחדת לקראת הפסח,צבעים נכנסו בזה אחר זה כדי לבדוק,ולהציע מחיר לצביעת הבית דבר מעניין זיהיתי צל אותם צבעים כולם היו לא מגולחים עם בגדים מלאים בכתמי צבע (ותמיד הבטיחו שטיפה לא תיפול על הריצפה…)וכן כולם היו אוהבים את הטיפה המרה … ולבסוף כשהוחלט על הצבעי הנבחר הבית כולו היה על גלגלים…מזיזים ארונות הסלון במרכז הבית המיטות מלאות במצעים ובאותם שמיכות שבאו היישר ממרוקו כבדות עד כדי שבהיותי ילד נפלה עליי שמיכה שכזו וכך נשארתי מתחתיה עד לחילוצי כעבור שעות… לא שמשהו חיפש אותי באותם שעות או שחלילה הבחין בהעדרותי רק שהיו צריכים לשפוך את הזבל הייתי שומע את הצעקה סימו איפה סימו…

במקביל לנקיונות הלכנו לקניית בגדים לקראת החג וזה היה קטע מיוחד כשלעצמו מכנסי פדלפון. נעלי יחייא, ותספורת חובה… כי הרי בעומר אסור להסתפר… לא יודע איך… לא יודע מאיפה…תמיד יצאו שטרות הכסף ממקומות שונים ומשונים הכספות של פרחה הברינקס של שנות השישים…פעם מהפולאר… פעם מהחזייה… ופעם כן פעם היו רושמים אצל הטורקי…

הייתי יושב על המדרגות בחוץ אגב שם ישבנו גם אכלנו… בזוכרנו את הפסח… ואצל השכנים היה רעש כמו בהפגזה פה הסלון זז פה השולחן ופה יוצאת חנה השכנה מהקומה השלישית עם קללות בנסיון לתפוס את בנה המסכן שבטעות נכנס לחדר עם סנדביץ … וכן זה היה מלווה במילים כמו "איתחלק מזז'ללק, יתקון אומוק משבורה עליק" המסכנה שכחה שהיא בעצם מקללת את עצמה… בקיצור כל מקום שנוקה סומן כמו זירת פיגוע "הכניסה אסורה"  וכל זה שלושים יום לפני הפסח… כשהיו נפגשות השכנות במדרגות או ליד הזבל היו מספרות בסיפוק מה כבר כל אחת הספיקה זאת את הסלון, זאת את החלון,וזאת כמו תמיד עוד לא עשיתי כלום (כנגד עין הרע…)

מסיפורי סימו וולד רבי מכלוף

שלוש בתל אביב
פרקים מסיפור המשפחה בעיר העברית הראשונה
בסוכות תשס״ה, אוקטובר 2004, התקיים הכנס הקודם של צאצאי אהרן שלוש, בביתו הישן אשר ברחוב שלוש בנווה-צדק. הכנס עמד בסימן"משפחה אחת, בית אחד" ויוחד להיכרות עם ענפי המשפחה, דמויות ילדיו ונכדיו ומפגש של הצאצאים החיים – שרבים מהם התראו בפעם הראשונה.

השנה, שנת המאה להקמת תל-אביב, עומד כנס צאצאי אהרן שלוש בסימן"שלוש בתל-אביב". החוברת ותערוכת הכנס מתמקדים בסיפור תרומתם של בני משפחתנו להקמת העיר העברית הראשונה ומעורבותם בחיי העיר בשנותיה הראשונות. שלוש משפחות מקרב צאצאי אהרן שלוש היו בין 66 המשפחות המייסדות של"אחוזת-בית": משפחת יוסף אליהו שלוש, משפחת יעקב שלוש ומשפחתה של שרינה ריח-לוי, לבית מהודר. מעבר לכך, השתלבו בני המשפחה בפעילות הציבורית והעסקית הכרוכה בהקמת העיר: יוסף אליהו שלוש כחבר ועד האגודה והקבלן שהקים את הגימנסיה "הרצליה" ו- 32 מהבתים הראשונים, יעקב שלוש כגזבר הוועד וחברת "האחים שלוש" כספקית מוצרי בנייה להקמת הבתים שצמחו מתוך החולות. לסיפור החלוציות העירונית הזו יוחד החלק הראשון.

החלק השני מביא את סיפורן של שש משפחות ילדי אהרן שלוש, וסיפור בתיהן בתל-אביב. הוא מציג לראשונה בכתב את סיפור משפחות בנותיו של אהרן אשר העמידו צאצאים: רחל מהודר, ג׳מילה פדידה וסולטנה לוריא. זו הרחבה מתבקשת של ההגדה המשפחתית המוכרת שתועדה בעבר בספרים שפרסמו בני המשפחה. ראוי להזכיר כי לאהרן הייתה בת נוספת – לונה, אשר נפטרה ערירית.

שנת המאה לתל-אביב הייתה גורם מאיץ לחזרה לארכיונים וחיפוש אחר מידע נוסף. החוברת כוללת מבחר של מסמכים בעלי חשיבות היסטורית, הנחשפים לפורום המשפחתי בפעם הראשונה. בכל שלבי העריכה נשמרו מראי מקום רבים כדי לאפשר חזרה למקורות הפנים-משפחתיים והחיצוניים מהם נאספו העובדות ההיסטוריות והחוויות המשפחתיות. החוברת עוטרה במכנה משותף משפחתי – דגמים של אריחים שיוצרו במפעל ״האחים שלוש״ שנמצאו בבתי ילדיו של אהרן שלוש.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית

בספר חיי זה רשמתי לי מזמן לזמן את כל המאורעות היותר חשובים בשביל הכלל, והיותר יקרים לי בפרט.

פרשת חיי וזכרונותי בתור יליד הארץ, לפני ששים שנה עד היום, אשר מלבד שהם קשורים בתולדותי, מעלים גם את שלשלת החיה של הישוב העברי ביפו מראשיתו. את יסוד ובנין השכונות העבריות הראשונות ביפו, לפני יובל שנים, שאבי ז"ל היה בין ראשוני המיסדים והבונים את “נוה שלום”, “נוה צדק” ועוד שכונות, וגם את יסוד החברה “אחוזת בית” לפני חצי יובל שנים, לשם יסוד ובנין תל אביב, שגם אני זכיתי להיות בין ראשוני המיסדים והבונים.

 

מאותו הזמן היה חסן ביק מטריד אותנו בכל דבר של מה בכך הנוגע ליהודים, קורא אותנו ביום ובלילה. היו לילות גשמים, רוחות חזקות נשבו וגשמים ירדו ושום דבר לא הועיל. עלינו היה ללכת רגלי מתל־אביב עד למשרד חסן ביק מכיון שלא היו עגלות לפעמים והחיל היה מלוה אותנו כשהוא רוכב על סוסו. כמה פעמים נקראנו גם בחצות לילה על ידי שליחי העריץ הזה שלא ידע לנהוג בנו יחס אנושי.
באותה שנה בערך בא ליפו בתור קימיקם צעיר אחד מן המשכילים בקושטא בהא־אלדין שמו, איש תקיף ורשע ולאומני קיצוני נלהב. מראה פניו צוחקות אך לבו רע וערום כנחש, הוא הופיע ביפו כדיקטטור ופקד גם על דעת עצמו מבלי לציית אפילו בקול הפחה שבירושלים שהיה גדול ממנו. את רוב פקודותיו קבל ישר מקושטא. ראשית דרכו היתה להתחבב על קהל הפקידים למקטן ועד גדול והתושבים. התקרב אליהם, קבלם בסבר פנים יפות והזמינם לסעוד עמו לעתים תכופות והרושם היה שלפנינו אדם אדיב, צעיר משכיל וטוב לב.

הוא עבר על כל המשרדים וראה את כל הרהיטים הרעועים וחוסר המכשירים הדרושים. פנה לכל פקיד ופקיד והטיף לו מוסר: “כיצד אתה עובד על שלחן שבור וכסא שנוטה לנפול?” הפקיד מקשיב ומתאונן, הממשלה לא סדרה שום תקציב לכך ואפילו צרכי המשרד היותר קטנים אנו קונים מכספנו. אז צוה הקימיקם על הפקיד לערוך תקציב הדרוש לו בכדי לרהט את משרדו והוא נתן פקודות לקפה הממשלתית ומשרדי הממשלה סודרו ברהיטים חדשים. לפלא היה הדבר בעיני תושבי העיר. שום איש מהממשלה ואפילו הפחה לא הרשה לעצמו לפקד על הקפה הממשלתית כדי להוציא ממנה כספים למטרות כאלו. הוא נעשה ידיד עם כולם ומכיון שהתרועע עם נכבדי העיר למד להכיר את תושבי המקום, את חייהם ומעשיהם.

עברו ארבעה חדשים והקימיקם החל להראות את פרשת גדולותיו וגאותו שלא ידעה גבול. הוה [הוא] פטר את רוב הפקידים ומנה במקומם אחדים שמצאו חן בעיניו. חוריד [הוריד] ממשרותיהם גם מגדולי הממשלה וביניהם את ראש העיריה עומר אל־ביטר והתושבים התרגזו מאד. נשלחו טלגרמות לפחה בירושלים ולקושטא, ברם אין קול ואין עונה. נבחרה גם מלאכות שהתיצבה לפני הפחה ששכח מבלי להרגיע את רוח התושבים כשהוא מכסה מהקהל דבר. והתחילו להתלחש בין הקהל שהקימיקם הוא מיופה כח מהממשלה התורכית המרכזית לעשות כרצונו וגם נודע הסוד שהפחה הנ"ל ענה למשלחת שהקימיקם גדול מאתו ובידו הרשות לפטרו וכי על התושבים לא לפנות בטלגרמות לשום מקום למען שלא יאסרו את באי כח התושבים.

והקימיקם נהל את שלטונו ברמה, הטיל חובה על כל תושבי העיר לסלק את המסים בקביעות ואלה הגדולים שהיו חיבים לממשלה מסים מזמנים שונים הוכרחו לשלמם בבת אחת. הוא גם אסר אחד מהם, מה שהקים רעש גדול בין התושבים. אבל הכל היה ללא הועיל ומשפחתו הוכרחה לפדותו, שלטונו הבלתי מוגבל של בהא אלדין הטיל אימה ופחד על כל התושבים. במלאי את התפקידים שהוטלו עלי על פי פקודותיו בועדת העשור וההגנה מפני יוקר צרכי האכל, נוכחתי לדעת את ידו החזקה של בהא אלדין ועד כמה רעדו מפניו כל ההמון מהדל עד היותר אצילים. הוא פקח גם על הנקיון בחצרות וברחובות וצוה לצבע את שלטי החנויות לבן והאותיות בצבע אדום. את תפקידי מלאתי באמונה על כן כבדני הקימיקם. לעתים היה מתיעץ אתי על דבר פעולות שונות בועדות שעליהן מנה אותי לחבר. באחד הימים כשחזרתי בכפרים מטעם הממשלה בדבר העשור, עגנה אניה ביפו שבה הגיע לארץ בני מאיר שלא ראיתיו כשנתים. הקימיקם עמד אז על החוף והשגיח בעצמו על הורדת האנשים, בודק את הפספורטים וכו'. כשפתח את הדרכיה [דרכון] של בני וקרא בה: מאיר בן יוסף שלוש, שאל אותו: איזה שלוש אתה? ובני ענה לו: אני מאיר בן יוסף שלוש מתושבי יפו. – איפה היית כל הזמן? הוסיף הקימיקם לשאלו. – השתלמתי בבית הספר שבקהיר – ענה לו בני. ומה מעשהו של אביך? – המשיך הקימיקם להציג שאלה אחרי שאלה, ומתוך התשובות הבין שזהו בני. עתה עמדה לפניו השאלה מה לעשות, אנכי נתין עותומני ובני נתין צרפתי וכיצד ירשה לו להכנס לארץ. הוא העמיק לחשוב ואמר לבני: “אתה נתין צרפתי ואסור לנתין זר להכנס לארץ וביחוד לצרפתים הנלחמים בממשלתנו”. בני שתק ולא השיב מאומה על דבריו. אם תבטיחני – המשיך הקימיקם דבריו – שבעוד ימים אחדים תגיד בקשה לממשלה שתדרוש מאתה להיות נתין עותומני ותותר על הנתינות הצרפתית ארשה לך להכנס לארץ. – לא אוכל לעשות כזאת. – השיב בני באומץ.

והקימיקם כעס מאד ונתן פקודה למלחים להחזירו אל האניה. אולם מפני אהבתו אלי שלח למשרדי להודיע את כל הענין ושהוא מרשה לשלוח לבני בגדים, אכל וכסף עד סכום של עשר לירות. ובהיות ונעדרתי מן העיר, הלכו בני לקימיקם להודע פרטים. הוא ספר להם את כל השיחה שהיתה בינו ובין בני מאיר והוסיף: מפני שהנני מכבד ומוקיר את אביכם חפצתי לעשות לפנים משורת הדין והצעתי לאחיכם לקבל עליו את הנתינות העותומנית כדי שאוכל להורידו מן האניה ועתה אם יבטיח לי להיות עותומני אין לי עוד כל אמון בו. רציתי לעשות את כל האפשר בשביל אביכם שאיננו בעיר והעובד בעניני הממשלה אבל כפי שאתם רואים אין כבר לכם ברירה אחרת מאשר לשלוח לאחיכם לאניה הלבשה ומזון. אבל כסף רק לפי החוק עד עשר לירות. אם תשלחו יותר מזה אפילו בלירה אחת תענשו בכל חמר הדין. אחרי דברים ברורים כאלה, הלכו בני לאניה, שלחו לבני מאיר בגדים, אכל ועשר לירות ושבו בצער וביגון הביתה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית   

44%

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום י"ב' כסלו,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע…

והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  

"ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

 

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

 

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים – עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

 

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

 

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

 

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

 

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב –

כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

 

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

 

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.

 

 

 

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:

 חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:

הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

Il était une fois Debdou

Histoire de Debdou
Introduction
Il est difficile de retracer l’histoire de la localité de Debdou, par manque de sources historiques avant la seconde moitié du XIIIe siècle et l’occupation de la région par les Mérinides comme l’a indiqué Nahum Slouschz: «Somme toute, la Gaada, qui porte le nom de Debdou, ne figure dans aucun texte écrit antérieur à la domination Mérinide » (p. 17). Époque à laquelle Debdou commence à prendre une importance stratégique par sa situation géographique mais aussi en se référant à la description enthousiaste qu’en a faite Charles de Foucauld en 1885, soit bien après son âge d’or, par son abondance, dû à un micro climat favorisé par son enclavement. Il est évident qu’il faudrait relativiser tout cela par des reconstitutions paléoenvironnementales et des témoignages qui permettraient d’avoir une idée plus précise de ce qu’il en est réellement. Cependant le passage d’un affluent de la Moulouya au centre de la vallée, l’oued Debdou (Telagh, Bourwed), ainsi que la résurgence de nombreuses sources qui affleurent au pied de la vallée, sans parler des nombreuses grottes qui l’entourent pouvant constituer des abris potentiels, sont autant d’indices qui laissent à penser que cette dernière a dû être occupée très tôt. On a d’ailleurs retrouvé des traces datant de la préhistoire, notamment du paléolithique et du néolithique près de là: ainsi des tumulus ont été relevés à la station du Goutitir sur l’oued Al Abd, ainsi qu’à Aïn Fretessa, et à Ayoun Sidi Mellouk. De plus la tradition veut que Debdou ait été occupé par les Romains, comme semblent en témoigner certains vestiges comme le notent M. Voinot et N. Sloushz : notamment par l’existence près de la Kasba, «d’un fossé et d’une galerie souterraine taillés dans la roche, s’enfonçant jusqu’à environ 30 mètres de profondeur», même si aucun élément déterminant n’a permit de valider cette thèse depuis lors, celle-ci aurait aussi pu être l’œuvre des Mérinides. Ainsi selon un article de l’encyclopédie de l’Islam, «Debdou», en arabe دبدو est l’orthographe la plus courante désignant cette petite ville du Maroc oriental, cela peut aussi s’écrire Dabdū, de même l’on appelle un habitant de Debdou, un Debdoubi. En fait, il existe trois hypothèses à l’origine de cette appellation: la première est liée à la venue des juifs au XIVe siècle et notamment d’un s’appelant David Dou, il s’agit en fait de rabbi David haKohen, la seconde plus probable se rapporte aux premiers habitants probables de la région, les amazighs Debdou se rapprochant d’un terme amazigh signifiant entonnoir, la troisième se rapporte à l’occupation des Mérinides avec le même sens que précédemment.
Historiographie générale
Contexte historique générale des Idrissides aux Mérinides
Point de Debdou dans cette partie, car l’existence de cette ville n’est authentifiée qu’à partir du XIII ème-XIVe siècle. Ceci n’est qu’un petit rappel historique concernant la région pour comprendre la situation de Debdou au moment où nous nous y intéresseront.
De la Foutouh Ifriqiya aux idrissides.
Pour comprendre l’histoire du Maroc moderne il est nécessaire de remonter à la légendaire « Foutouh Ifriqiya » contant la conquête du Maghreb par les musulmans dans laquelle la région de l’oriental tient une place importante comme le précise Mamoun Naciri. Ainsi que par la suite la dynastie chorfas fondatrice du Maroc: celle des Idrissides (788-894). Ce dernier est un shiite rescapé du massacre du Fakhk descendant d’un parent du prophète, nommé Idris qui fonde en 788 un petit État qui s’émiette en une série de petites principautés qui s’illustre par la ville de Fès fondé en 788. Après l’avènement de cette dynastie, la région est tiraillée par des luttes intestines pour accéder au pouvoir, ainsi le Maroc oriental et le sud Oranais connaissent les guerres entre différentes tribus:
• Les Sanhadja, islamisés superficiellement nomadisant entre le Draa et le Niger.(cf. Almoravides).
• Les Maghraoua
• Les banu Ifrene
À cette époque une tribu Zénète, les Banu Ouacine, règne sur la Moulouya.
Les Omeyyades d’Espagne sont gouvernés par Abderrahmane III (912-961) et par la suite par son fils El Hakam (961-976). Ils mènent une politique contre les États chrétiens du nord et au Maghreb rivalisent avec les Fatimides pour le contrôle des routes sahariennes de l’or, et prend comme son rivale Fatimides un titre honorifique de Calife et de commandeur des croyants avec le surnom de «Nasir al Din Allah», c’est-à-dire défenseur de la religion d’Allah. Ce dernier profite de la révolte d’Abu Yasid pour établir son autorité dans le Nord du Maghreb. Son autorité s’établit ainsi de Tanger à Alger. Ces derniers interviennent pour établir leur suzeraineté en renversant les derniers Idrissides et établissent les Maghraoua à Fès en 970 qui deviennent maîtres de tout l’oriental, avec comme chef Ziri Ben Attia, fondateur de la ville d’Oujda en 994.
L’occupation de la région sous les Almoravides.
Genèse de la dynastie almoravide.
Aux XI et XIIe siècles, après le départ des Fatimides tandis que l’est du Maghreb subit les invasions hilaliennes dont les répercussions s’étendent sur plusieurs siècles et qui à long terme finissent par avoir des répercussions dans la région de l’oriental sous les Mérinides, (au XIVe siècle). Provoquant des bouleversements ethniques et économiques importantes, appauvrissant les villes et déstabilisant les axes commerciaux. L’Ouest va voir d’autres nomades réaliser pour la première fois leur unité. Ce sont les Almoravides issus de la tribu des Lemtouna appartenant à une confédération des tribus berbères des Sanhadja islamisés superficiellement. C’est après un pèlerinage à la Mecque que le chef de celle-ci, Yaha Ibn Ibrahim décide de ramener un savant malikite qui fonde un ribat (couvent fortifié) ces derniers abritent des communautés religieuses et guerrières menant le djihad contre les infidèles, d’où leur nom Almorabitun (les hommes du couvent).

110

ציון לנפש חיה מצבת קבורת החכם השלם איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע אהה על פרידתו כי לעת זקנתו נתדכא ביסורים קשים ומרים בחולי השינים והחניכים ה״ה כה״ר אהרן בר משה בן חמו ז״ל והיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום עשרים לחו׳ אלול ש״ש התרצ״ט פה העירה דבדו יע״א ויה״ר שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אכי״ר.

RABBIN AARON BENHAMOU DÉCÉDÉ LE 4  SEPTEMBRE 1939

111

[ציון הרב השד״ר טבריה זצ״ל (נוסח המצבה לא קיים)].

112

זאת מצבת קבורת רחמים מרציאנו בן עקו נלב״ע יום ח״י לחו׳ חשון

ש״ש תפר״ח תנצב״ה.

113

זאת מצבת משה רי שמעון מרציאנו י״ח לחו׳ אב ש׳ תרצ״א תנצב״ה.

114

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר הזקן החבר בחברת הזוהר הקדוש העניו נתדכא ביסורין קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה בר יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע ויהיו ימיו מ״מ 70 שנה ונלב״ע 6 כסלו ש׳ תרצ״א תנצב״ה

DÉCÉDÉ 30  NOVEMBRE 1931

115

זאת מצבת קבורת איש נחמד ונעים ביישן ורחמן רצ״ו בעל ג״ח אהה בי פתאם בא יום אידו נקצר במבחר ימיו ה״ה המנוח העלוב רחמים.

6 ו 1

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר אהרן מרעילי שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳

אב תרצ״ב לפ״ק.

 

 

שורה מס׳ 6

117

•  

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה מרת רחל אשת יצחק מרציאנו נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תמוז תנצב״ה.

• 118

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת לאה אשת יוסף מרציאנו נע׳ נלב״ע ביום ב״ח לחו׳ אלול ש״ש תשי״ג תנצב״ה.

• 119

זאת מצבת קבורת מאחא בת מרימא כהן אשת הרון הכהן דבדו

תנצב״ה.

• 120

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והנכבדת מרת מאחא בת לאה מרציאנו שנלב״ע ביום ד׳ לחו׳ אדר א׳ שנת תשי״א. 28.2.1951

121

זאת מצבת קבורת מרים בת עישה הכהן.

 122

זאת מצבת קבורת עישא צלטאן דברו 1950.

 123

זאת מצבת קבורת הא׳ הכבודה הצנועה רבת המעלות מרת עישא בת סעידא אשת כמוהר״ר אליהו מרציאנו זלה״ה נפטרה ביום כ״ה לחו׳ אדר ש׳ תש״ו והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.

124

זאת מצבת קבורת האשה מחה בת עישה נפטרה לבית עולמה ביום ששי ב׳ לחו׳ חשון שנת 1948 בת פ׳׳ב שנה, מאחא די סאעוד בן חמו.

 

                                                                   125

•  

זאת קבורת סעידה בת קמרה נפטרה לב״ע ר״ח אייר 1948 בת מ״ה

שנה. סעידא די טאטא.

• 126

זאת מצבת קבורת לאה בת מרישא שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אב תשי״ג

לפ״ק תנצב״ה.

127

זאת קבורת הבחור אליהו בן סוסאן שנלב״ע ביום ג׳ לחו׳ תשרי

תרצ״ה תנצב״ה.

128

JOSEPH MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3 MARS 1923

129

[ציון של הדיין המרומם, סבא דמשפטים, נהורא דשמשא החסיד רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל].

• 130

מצבת קבורת רצ״ו דוד נ״ע בר שלמה צולטאן הי״ו שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳ ניסן ש׳ תרפ״ו תנצב״ה.

• 131

זאת מצבת קבורת אהרן בן סוסאן…

• 132

זאת מצבת קבורת הרב יוסף גונינא מרציאנו תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 43