Un ghetto marocain a (Marrakech) -Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
UN GHETTO MAROCAIN (à MARRAKECH)
Quand on a longtemps erré dans cette ville musulmane, bien poussiéreuse, bien délabrée, mais vaste et aérée, remplie d’une belle humanité qui sent la montagne et le bled, quel dégoût de tomber dans le Mellah ! C’est un des lieux le plus affreux du monde. Là s’entassent vingt mille Juifs, dans un espace infiniment trop étroit pour leur vie pullulante. Ce ne sont que caftans noirs sordides, calottes crasseuses, cheveux gras, tire-bouchonnant sur les joues ou bien pommadés, travaillés en boucle, en franges, en mèches ramenées autour de la calotte noire avec une recherche de l’élégance qui faiseur ; têtes ravagées par toutes les variétés de teigne qui dégoûtent le passant.
Le patriarche de cet enfer hébraïque est le bonhomme Ischoua Corcos, l’argentier des Sultans, le millionnaire du Mellah. Je me rends chez lui quelquefois, pour écouter les histoires du vieux Maroc qu’il connaît comme personne, et qu’il raconte avec un détachement ironique bien étranger à l’Islam. Sa maison est la seule qui soit propre au Mellah. On y accède par une cour remplie de la paille hachée dont se nourrissent ânes et mulets. Au milieu, une haute, une immense balance, faite pour peser des centaines de kilos, se dresse avec son fléau, comme un gibet à deux branches. Dans un coin, un réduit sombre, meublé d’un coussin déchiré et d’un petit bureau sans pieds pour écrire accroupi. C’est là que travaille le bonhomme, qu’il traite les affaires courantes, qu’il paye, reçoit, compte et mesure.
Il faudrait être Balzac, pour décrire ce logis, pour retrouver les couleurs et les ombres avec lesquelles il peignait quelque vieil intérieur de Saumur ou de Limoges, les grandes fortunes commençantes, la maison d’un père Grandet ou d’un Sauviat tout occupé de ses affaires, tandis que sa fille perd son âme à lire Paul et Virginie, ces demeures où des drames se jouent entre des générations qui ne se comprennent plus… Cette maison est remplie d’enfants qui grandissent près de ce vieillard, sans douter encore que bien-
tôt cette vie leur apparaîtra aussi bizarre. aussi lointaine qu’elle me l’apparaît à moi-même. Qui connaîtrait bien ce logis pourrait se faire une idée des transformations profondes qui se préparent dans lajuiverie du Maroc. Déjà les 'ils du bonhomme ont abandonné le vieux costume traditionnel pour les vêtements européens ; ses petites-filles jouent du piano, parlent français, sont élevées chez «les soeurs», et habillées à la mode de Paris transformée par Marrakech. Mais lui, resté fidèle aux antiques usages, il garde l’antique vêtement et les babouches noires et le foulard bleu à pois blancs jeté par-dessus la calotte et noué autour du menton.
Ses petites filles viennent nous saluer avec une gentille révérence et des phrases polies qui sentent le couvent. Dans la cour, l’égorgeur rituel saigne un poulet qui crie. Par la fenêtre, arrivent d’une école voisine où l’on enseigne le français, des phrases qui entraînent l’esprit dans un rêve dément, et que répètent, comme un verset de la Loi, les enfants du Mellah : « Nos ancêtres les Gaulois…» ou bien encore :
Mon père, ce héros au sourire si doux…
Alors tout danse devant moi, les deux Lions de Juda, l’arbre de Jessé sur le mur, et la fausse pendule peinte et sa clef peinte elle aussi, pendue à un clou imaginaire. Je n’écoute plus le père Corcos. Je n’entends plus ni le piano, ni la machine à coudre, ni les cris du poulet. Je n’ai d’oreilles que pour ces phrases folles, qui résonnent d’une façon tout à fait extravagante dans ce ghetto saharien !
Jérôme et Jean Tharaud Marrakech ou les Seigneurs de l’Atlas
Un ghetto marocain a (Marrakech) -Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות- 1967-1973
ההנחיות הממשלתיות בנוגע לחרם, מינהג המנוגד למסורת המרוקנית, בוצעו, ויחסי המיסחר בין שתי הקהילות שבו לקדמותם.
אם לרחוב חזר השקט, הרי שהרגעת הרוחות, אחרי טראומה שכזאת, נמשכה יותר זמן. דומה היה שאירע כאן קרע סופי, ועבור רבים העזיבה הייתה בגדר מעשה בלתי-נמנע. הבהלה שנגרמה עקב רצח הזוג הצעיר במקנס, אווירת החשדנות הכללית והחרם, גרמו לגל עזיבות נוסף של 10,000 איש, כ-15% מן האוכלוסייה היהודית. זו הפעם הראשונה, ישראל לא הייתה היעד המועדף, צרפת וקנדה משכו יותר את המועמדים לעזיבה.
בצרפת, כפי שניווכח בפרק אחר, השירותים הסוציאליים של הקהילה היהודית היו עמוסים בגין הגעתם של מאות פליטים בכל שבוע. הללו הגיעו מטוניסיה וממרוקו, הגירה מסיבית שהזכירה בממדיה את השנים שבהן ארצות המאגרב זכו לעצמאותן. ״ל׳ארש״, (L’Arche) הביטאון של ״המגבית היהודית המאוחדת״, שהופתע מהממדים הגדולים של הגאות החדשה הזאת, כתב: ״הוותיקים מבין יהודי המאגרב, אלה שחשבנו שיחזיקו מעמד, מסתלקים אף הם. מלחמת ששת הימים יצרה, ככל הנראה, מצב בלתי- הפיך.״
קנדה קלטה, תוך עשר שנים, יותר מ-20,000 יהודים מרוקנים, שהתיישבו בעיקר במונטריאול ובטורונטו. מדינת קוויבק רצתה מהגרים דוברי צרפתית, והיא״ס, ארגון יהודי-אמריקני, העניק את תמיכתו הכספית ל-87% מן המהגרים המרוקנים שנסעו לקנדה. סלומון בן ברוך, לשעבר אחד ממנהיגי הקהילה בקזבלאנקה שהתיישב בצפון אמריקה, כותב כך בספר זכרונותיו: ״קצת מזה וקצת מזה״ בשלושת רבעי מאה: :(Mémoires. Trois quarts de siècle pêle-mêle)
׳׳במקביל, אלו שנשארו, שלחו את ילדיהם ללמוד בצרפת או בארה׳׳ב. שנות החמישים והשישים ראו צעירים רבים בני הדור המיוחד הזה מעוטרים בתארים אקדמיים…
הם שבו למולדתם מתוך מגמה לנסוע שוב, ולבנות את חייהם מחוץ למרוקו, שבה הדלתות הלכו ונסגרו בהדרגה בפני אפשרויות לקריירה, עקב המרוקניזאציה והאיסלמיזאציה…
וכך, בין 1960 ל-1967, נוצר מעין ראש גשר בין קזבלאנקה לבין מונטריאול. נתח גדול מן הקהילה עבר כמיקשה אחת כמעט, ממרוקו לקנדה. הייתה זו הגירה בררנית ברמה סוציאלית גבוהה, של אנשי אקדמיה צעירים, של יזמים דינאמיים בתחום המסחר, של תעשיינים קטנים, של דפסים ושל מורים. כל זה התאפשר אך ורק מפני שהיהודי המרוקני ידע להיכנס בראש מורם למאה הזאת."
יש לציין שכמה מאות מהגרים בחרו, בכל זאת, להגיע לישראל, כדי להתאחד עם בני משפחותיהם, איתם לא התראו מזה שנים. ברוב המקרים יצאו ממרוקו באופן דיסקרטי, דרך צרפת, ושם יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, הגוף היחיד שהוסמך לטפל בעלייה. העובדה שלא הושמו כל מכשולים בדרך היציאה של היהודים, ביטלה את הצורך ברשת מחתרתית, בניגוד למה שהיה קיים בעבר.
התנועה לעזיבה את מרוקו התחדשה, אם כן, בקנה-מידה גדול. מיפקד האוכלוסין של 1971 קבע שבמרוקו נותרו 31,119 יהודים, לעומת 164,000 עשר שנים קודם לכן. חוסר-הוודאות הפוליטית בסוף שנות השישים ובמחצית הראשונה של שנות השבעים תרם את חלקו להאצת התופעה הזאת, והתוצאה הייתה ירידה ניכרת במספר היהודים שנשארו במרוקו.
ניסיון ההתנקשות במלך, בעת ניסיון ההפיכה של סקיראט, עשה רושם עז על הרוחות ולאורך זמן. המלך כבר לא היה חסין. על אף כישלון המזימה היה בכך ביטול של טאבו. מכלול ערכים שרק אתמול היו מקודשים, הועמדו בספק מעתה ואילך. המלוכה, כאמור, נחשבה תמיד מצד הקהילה היהודית כערבה לבטחונה. לכן, החשש שמשטר צבאי יירש אותה, בסגנון המשטרים של המזרח הקרוב, זרע בהלה, כצפוי, והביא לגל נוסף של עזיבות בחשאי לצרפת ולישראל, על אף השבת השקט על כנו באופן זמני.
אולם זעזוע כולל חדש אירע בקייץ 1972. ב-16 באוגוסט 1972, כאשר המטוס המיוחד בואינג 727 החזיר את המלך ופמלייתו מביקור פרטי בצרפת – הראשון מאז פרשת בן ברקה, ועבר מעל טטואן, ארבעה מטוסי יירוט מרוקנים חדישים ביותר, 15-F מתוצרת ארה״ב הגיחו בשמיים, ופקדו על הטייס לנחות בקניטרה במקום ברבאט, כמתוכנן. לנוכח סירובו לעשות כדבריהם, מטוסי ה-15-F פתחו באש, הרגו נוסע אחד, פצעו אחרים, והסבו נזקים חמורים לכלי-הטייס, כאלה שלא הותירו לו, מבחינה סטטיסטית, סיכוי כלשהו לנחות בשלום. הצוות השתמש איפוא בתחבולה, ונמסרה הודעה שהמלך פצוע קשה, אם לא כבר מת.
חסן השני, ששמר על קור רוח למופת, עודד את הטייס להמשיך בדרכו, ובסופו של דבר, המטוס הצליח לנחות ברבאט. כאשר המלך ופמלייתו התכוננו לצאת משדה התעופה, מטוסי היירוט, שהצטיידו מחדש בבסיס האווירי של קניטרה, שבו ותקפו, משאירים אחריהם מתים אחדים, ולאחר מכן הפציצו את מעונו של מולאי עבדאללה, שם לא היו קורבנות נוספים.
עד מהרה התברר, למרבה התדהמה הכללית, שבראש הקשר הפוליטי החדש עמד לא אחר מאשר שר ההגנה ומפקד הכוחות המזויינים, הגנרל אופקיר בכבודו ובעצמו. הלה התאבד, על פי הגירסה הרשמית; מותו הוצג בתחילה בתור ״התאבדות מתוך נאמנות״ ולאחר מכן בתור ״התאבדות בגלל בגידה״. לדברי משקיפים רבים, הוא בעצם חוסל על ידי הקולונל דלימי.
ושוב האוכלוסייה לא הגיבה כשנודעו החדשות הדרמטיות, ושמרה על שקט, אשר, לדברי כתב העתון ״לה מונד״ ״גבל באדישות״. הקהילה היהודית אחוזת הבהלה הסתגרה, ונמנעה מכל הבעת רגשות כלפי חוץ. שני ניסיונות לחיסול המלך תוך שנה אחת, זה הספיק כדי לשכנע חלק מהם להגר.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
עמוד 117
ספר מוגאדור א׳ – סידני קורקוס-סוחרי המלך הראשונים
אחרי תקופת שלטונו הרצחני והאנטי־יהודי הקצר יחסית של מולאי יזיד(1792-1790), בנו של מוחמד השלישי, מוחמד בן עבדאללה, מייסד ובונה מוגאדור, תקופה שבה לא הספיק להתנכל ליהודי מוגאדור, עלה לשלטון מולאי סלימן(1797-1792). בתקופתו התגברה התופעה של שיכון יהודים במלאחים וריכוזם בהם (כך בטטואן, ברבאט בסלה ובמוגאדור). אולם במוגאדור הסולטאן אפשר לסוחרים הגדולים להמשיך ולהתגורר ברובע הקסבה שבו שכנו הקונסוליות הזרות בבניינים ובריאדים ממשלתיים, ששירתו את האדמיניסטרציה העירונית. הסולטאן סידי מוחמד נתן לסוחרים הראשונים מעמד פוליטי והעניק להם פריבילגיות מפליגות והלוואות נוחות ׳סוחרי המלך׳ היו החוליה העיקרית, ולמעשה היחידה, בין חברות המסחר עם גיברלטר, עם מרסיי, עם פריז ועם ליאון, ובעיקר עם לונדון ועם מנצ׳סטר ועד ליוורנו שבאיטליה. בהמשך ניסו גם המהגרים לעיר ליהנות מפריבילגיוו אלה ולנגוס בהן לטובתם באופן מתמיד. הדבר גרם להתנגדות, וקמה אופוזיציה שהתנגדה לקבלת ההטבות האלו הן מצד השלטונות המוסלמים והן מצד המשפחות הגדולות.
החוקר הצרפתי מיאז(Miége) כותב ומסכם את מעמדם של ׳סוחרי המלך׳ בתקופת הסולטאן מולא עבד אל רחמן (בתרגום מצרפתית):”מולאי עבד אל רחמן הסולטאן בשנים 1859-1822 העריך מאוד את כישוריהם הן בתחום המסחר והן הדיפלומטיה. סבלנותו ריככה את הקשיחות של המנהגים והחוקים אליהם הם היו עדיין כפופים. הוא ניצל אותם יותר מקודמיו בהעדפה לענייני חוץ במטרה להשלים עסקה סבוכה עם ממלכת נאפולי.למאיר מקג הפקידו שגרירות באנגליה, את כהן סולאל מינה כנציג הממלכה בעיר מרסיי. אפללו וקורקוס סחרו בסיוע הון של הסולטאן שבמוגאדור. עד השנים 1840 רק שמות יהודיים הופיעו בחוזי מסחר: הסולטאן יכול היה אז להתעלם מנוכחותם של האירופאים."
בהמשך ניסו גם המהגרים לעיר ליהנות מפריווילגיות אלו ולנגוס בהן לטובתם באופן מתמיד. הדבר גרם להתנגד! וקמה אופוזיציה בניסיון לזכות בהטבות אלו הן מצד השלטונות המוסלמיים והן מצד המשפחות הגדולות.
פרק 2 ן ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים 27
שמותיהם של עשרת הסוחרים היהודים הראשונים שהגיעו למוגאדור לבקשת הסולטאן ובעצתו של יועצו היהודי, סמואל סמבל, כפי שהם מופיעים במסמך:
|
Abraham Ben Joseph Sembal |
(סאפי) |
אברהם בן יוסף סמבל ’אל מוספאוי׳ |
|
Maimon ben Itzhak Corcos |
(מרקש) |
מימון בן יצחק קורקוס ׳אל מרקשי׳ |
|
Selam Delmar |
(מרקש) |
סלאם דלמאר(לבהר) ׳אל מרקשי׳ |
|
Aaron Ben Moses Aflalo |
(אגאדיר) |
אהרון בן מוזס אפללו ’אל גדירי׳ |
|
Judah Ben Shmuel Halevy |
(מקנס) |
יהודה בן שמואל(הלוי) לוי־יולי |
|
Moses Abudarham |
(טטואן) |
משה אבודרהם ׳טטואני׳ |
|
Mose Penia |
(אגאדיר) |
משה פניה ׳אל גדירי׳ |
|
Abraham Levy-Bensoussan |
׳אר-רבתי׳ (רבאט) |
אברהם בן יהושוע לוי-בנסוסאן |
|
Moses Ben Judah Anahory |
׳אר-רבתי׳ (רבאט) |
משה בן יהודה אנהורי |
|
Joseph Ben Adi Délavante Shriqui |
(סאפי) |
יוסף בן עדי דלוונט שסקי |
עוד במסמך שמות הסוחרים היהודים שהגיעו מאמסטרדם, מליוורנו, מאלג׳יריה וממרקש והצטרפו מאוחר יותר:
אביטבול Abitbol
מקנין(מאיר) Macnin
זאגורי(אליהו) Zagouri
אפריאט (גולימין) Afriat
חיים גדליה(אגאדיר) Haim Gedallia
סמנה Semanna
פינטו Pinto
כהן־סולאל Cohen-Solal
בוז׳נח Buznah
דרמון Darmon
הוזכרו סוחרים אחרים שהגיעו בסוף המאה ה-18 ושייכים למשפחות: קורקוס(מרקש) Corcos
חדידה(טטואן) Hadida
ישראל(טטואן) Israel
סבאג(מרקש)Sebag
מראן(סאפי) Meran
אוחיון Ohayon
אלמליח (רבאט) Elmaleh
הערת המחבר: השמות הפרטיים אינם מוזכרים כאן.
ספר מוגאדור א׳-סידני קורקוס-סוחרי המלך הראשונים
עמוד 20
שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל שעריך-הרב משה אסולין שמיר
צִיּוֹן – בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה. וְשָׁבֶיהָ – בִּצְדָקָה. (ישעיה א, כז).
בורא עולם יגאל אותנו ברחמים,
רק בזכות שופטים צדיקים – השופטים לפי התורה.
הגמרא (מגילה יז, א) ואנשי כנסת הגדולה בתפילה,
קבעו את תהלכי הגאולה – לפי סדר ברכות תפילת העמידה:
א. "ברכת השנים" – כאשר ארץ ישראל נותנת פריה בשפע.
ב. "תקע בשופר גדול לחרותנו – קיבוץ גלויות לארץ ישראל
ג. "השיבה שופטינו" – פה אנחנו ת-ק-ו-ע-י-ם,
עם שופטים המשליטים טרור משפטי, תוך שימוש
בטיעונים לא משפטיים שמעולם לא נחקקו בכנסת:
כגון: "סבירות", "מידתיות", "מניעה משפטית" וכו'.
"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל שעריך" (דב' טז ח"י).
ש-ע-ר-י-ך – שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).
העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.
הנחיריים – שער הריח.
הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.
מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.
נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,
רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.
שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…
ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:
"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…
הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"
(רבנו-אור-החיים-הק')
פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.
א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).
ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).
ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).
ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).
את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:
הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש, והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.
מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.
לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.
השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".
הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.
הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:
בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.
בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).
בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.
בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).
בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".
כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.
המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.
הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה,
נצר לרבנים וחכמים,
מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר,
אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).
"בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.
ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".
הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.
'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.
'ושפטו את העם משפט צדק' – דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".
לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".
אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי
בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.
"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…
ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.
שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).
מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?
הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.
כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.
התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.
רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?
רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.
רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב). כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.
הפרשנים חלוקים: רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.
האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.
רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".
הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).
רבנו הרמב"ם פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).
תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.
כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.
רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".
רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים
בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.
"כי תצא למלחמה על אויבך,
וראית סוס ורכב, עם רב ממך.
לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').
רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה,
למלחמה ביצר הרע – לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.
רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.
הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.
פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:
"אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" – היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
להלן דרכי המלחמה ביצר הרע,
לדעת רבנו-אור-החיים-הק':
א. "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי
רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".
רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז). "כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.
"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".
"סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.
רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.
בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.
בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".
ב. "רכב" – גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.
ג . "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.
ד. "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).
רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).
בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.
"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').
"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,
ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').
בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).
בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.
הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.
יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).
פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.
א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.
ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".
דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.
בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.
ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.
להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".
ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.
כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.
רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית: הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.
רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.
הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.
ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).
הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.
פועל יוצא מכך: אם אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.
וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".
לסיכום:
הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".
על הפס': "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר
רבנו-אור-החיים-הק':
רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.
בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).
כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.
כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.
"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –
ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',
כנופיות טרור – מדרום ומצפון.
על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.
רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:
רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".
רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".
דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".
"אראנו נפלאות"
לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.
וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.
"צדק צדק תרדוף" – משפט צדק בסוד הגלגול,
לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.
על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".
להלן מעשה בנידון.
מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.
הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.
הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.
לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.
המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".
הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.
המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.
תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.
חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.
לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.
מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.
את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.
בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.
הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.
(סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).
מהו גלגול!
היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).
אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).
להלן דברי קודשו:
"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…
ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…
ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…
ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות
אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.
כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,
ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.
וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,
והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,
והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".
מוסר השכל:
שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.
לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה אבינעים בת חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. דליה ברקי ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ענת בת חיה קלרט
ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת מלך המשיח ולגאולה, וכן לצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.
בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר
לשחרור החטופים, והצלחת כוחותינו למגר את האויב עד תום,
וגאולה בחסד וברחמים
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק רביעי ואחרון.
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק רביעי ואחרון.
- 5. הקשר והמשפט
אחרי כן שלח שגריר ספרד שניים מאנשיו לביתו של אותו ״אלדרמן ו״ סְבִּירִים ״ (משרתי בית דין) עמהם. על אחד מהם הטיל להוציא את פאלאץ׳ לחפשי על יסוד צו המועצה, ומיד לחזור ולאסרו בתוקף הצו מאת האדמירליות ולהטילו לתוך בית הסוהר הכללי יחד עם הפושעים הפליליים. קשר זה כמעט שהצליח. ה״אלדרמן״ שחרר את פאלאץ' אך בראותו שחוזרים ואוסרים אותו הבין את התכסיס והחזיר את פאלאץ׳ לביתו, באמרו, שלא שילם עדיין כל הוצאות מאסרו ומסים שונים. הספרדים הנזעמים ציוו על ה״סבירים״ לתפוס את פאלאץ׳ בכוח, אך נואל דה קארון, ששמע על כך מפי ה״אלדרמן, שלח אנשים משלו, שהניסו את המתקיפים. שגריר הולנד הודיע על מאורעות חמורים אלה למועצת המלך. הדברים הובאו בו ביום לפני ג׳יימם הראשון והוא כינס את האצילים למושב מיוחד, כדי לשמוע את הודעת נואל דה קארון על הפרשה כולה.
יחסם של אנשים אלה ליהודים בא לידי ביטוי ברור בדבריו של דה קארון בפני האספה. לאחר שהצדיק את מעשיו של שמואל הוסיף: ״אמנם פאלאץ׳ זה הוא יהודי, ואינו ראוי שיתייחסו אליו יותר טוב מלכלב! חלילה למעלתם האצולה והרמה וחלילה לי, הפועל בשמה, מתמוך בדתו, היהדות הכופרת, של פאלאץ׳ זה. אולם הוא שליחו של מלך כל־יכול, סוכנו ושגרירו ליד מעלתם האצילה, לכן אני טוען בפני הוד מעלתכם ואצילותכם ודורש את שחרורו ואת זיכויו״. ובהזכירו, כי הסולטאן האדיר מולאי אחמד אל מנצור שלח שגריר יהודי למלכה אליזבת, אמר: ״אני מזכיר זאת להוד מעלתכם ואצילותכם כדי להוכיח, כי הוד מלכותה, אם כי ראתה בשגריר האמור יהודי ובדברי, לא נמנעה בכל זאת מלכבד ולהוקיר אותו, בהתכוונה לטובת המדינה". בנאום זה כרך נואל די קארון נסיון להציל את פאלאץ׳ והבעת האיבה, המשותפת לו ולאנגלים כלפי היהודים, שלא נמצאו אצלם יהודים מדורות. דבריו נמשכו למעלד משעה ונשמעו בענין רב, תחילה בסקרנות ואחר כך באהדה, והוא לא הופסק אפילו פעם אהר. שלא כנהוג באסיפות מסוג זה.
- 6. סיום המשפט ושחרורו של שמואל פאלאץ׳
לפרשת פאלאץ׳ נודעה חשיבות מדינית ניכרת. אספת המעמדות האיצה בשגרירה להודיע לה יום יום על מהלך המשפט ודרשה ממנו להשתדל בכל מאודו וללא ליאות אצל המלך ומועצתו לבל יאונה לשמואל כל רע. לאמור: ״תקנה בכך זכות כלפי ארצך״. על פי הדברים האלה נפגש נואל דה קארון כמה פעמים עם המלך ג׳יימס. באחת מפגישותיו העיר מתוך נימוס את אוזן המלך לכך ש״הספרדים מענים את המאמינים (הפרוטסטנטים) לא פחות מאשר את היהודים והתורכים, שכן גם אותם הם שורפים חיים. לאחר שיגרשו וישמידו את כל היהודים הללו — הוסיף קארון — ניאלץ אנחנו להתגונן בפני השתררותם של הספרדים״. ובהרגישו את התועלת שצמחה להולנדים משירותו של פאלאץ׳ כשגרירו של שולטאן מארוקו, חזר ואמר: ״עלינו להזהר שלא יוסיפו עוד (הספרדים) להסיג גבול כדי להשתלט על כל נמלי ברבריה המבוצרים וכך לסגור בסופו של דבר את הים ואת המעבר דרך המיצר (של גיברלטר) בפני נתיני הוד מלכותך וכן בפני נתיניה של מעלתם האצילה״. ג׳ימס הביע את שמחתו על כך, שדיאגו דה קונה לא שפט בעצמו את פאלאץ׳ ״שכן הוא מתעקש ברצונו לתלות אותו״.
חודש לאחר מכן נתקיימה הישיבה האחרונה של המשפט והפעם נוכח בה גם שמואל. משנכנס לאולם מועצת המלך קמו אצילים אחדים לאות כבוד, והיושב ראש הושיבו לידו והרשה לו להשאר בכיסוי ראש, בעוד שאפילו ראשי השרים היו חייבים לגלות את ראשם. אף הורשה לסניגורו להשמיע ״השוואות חצופות״, כגון שדיאגו דה קונה הוא שגריר ספרד ואילו פאלאץ׳ הוא שגריר מארוקו. קונה היהיר זעם: ״כיצד אתם נוהגים שווה בשווה בברברים ובנוצרים, בשעה שחובתכם לחזק את ידי מלכי להשמידם ולאבדם מן העולם ? וכי פשע הוא לטעון באנגליה לטובת ספרדים. אני מבקש כי שופט המסכים עם התנהגות כזאת יגורש מן המועצה בשוטים וילקה לעיני העם בכל חוצות לונדון. כך נהגו בימי מרי המלכה וכך יאה לנהוג״. כאשד חזרו לפגי המלך ג׳יימס על דברי השגריר, השיב עליהם בפשטות: ״השתנו העולם והזמנים מאז מלכה מארי המלכה, ולפיכך יש בידי להגן על פרקליטי מפני עונש כזה.
פאלאץ׳ שוחרר בעת הישיבה ויצא מאנגליה ימים אחדים לאחר מכן. הוא הורה למזכירו להישאר בלונדון ומסר בידו ייפוי־כח לסיים את הפרשה, שניצחונו בה היה בטוח מראש. ואילו דיאגו דה קונה, המאוכזב והנרגז, הודיע למלך ג׳יימס הראשון שבעוד שלשים יום יחדל מהיות שגריר באנגליה.
טרם שב פאלאץ׳ לארצות השפלה וכבר התנקם בספרד. מששטה ספינתו הנהדרת בעלת שלשת התרנים והמזוינת היטב על פני התעלה, התקיף את אניותיו של פיליפ השלישי ולקח מלקוח רב ״שכלל מכל שכיות החמדה וחפצים יקרים ונדירים״. הוא נתכוון לנסוע לקושטא כדי למסור לסולטאן התורכי אגרת ידידות ומתנות מאת מולאי זידאן. הוא שאף להקים ברית חדשה ולהוציא לפועל את תכניותיו נגד ספרד אולם המוות קידמהו ושם לאל את תחבולותיו.
בחיבור אחר על משפחת פאלאץ׳ בדעתי להרחיב את הדיון על דמותו המענינת של שמואל פאלאץ/ שכבש בקסמו האישי את הסולטאן מולאי זידאן והנסיך מאוראניה כאחד והשכיל לגשר בין ארצות האסלאם והנצרות. סופו שמת בעוני. כנראה שלא חס על ממונו למען המאבק עם ספרד.
שמואל מת בהאג ביום 5 בפברואר 1616. הוא נקבר בכבוד גדול בבית העלמין היהודי באודרקרק (Ouderkerk) על נהר אמסטל (עיין החלטה של אספת המעמדות מיום 9 בפברואר 1616, אספת המעמדות החלטות פנקס 563 גיליון 70! מקורות תעודה 226 ארצות השפלה כרך ב' ע׳ 623 והע׳ 1, 624. Henriques de Castro, שם ע' 91, 92).
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק רביעי ואחרון.
28/08/2025
עמוד 246
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו
לסיכום, שלושת הערכים המרכזיים תלויים זה בזה, אמנם לימוד תורה הוא הערך החשוב ביותר, אך ענווה היא תנאי מקדים ללימוד התורה, ולימוד התורה הנעלה ביותר הוא למעשה גמילות חסדים – לתת מתורתך ללא תמורה, כפי שמצטט רבי יוסף את חז״ל: ״התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״(“יפה עיניים”, ח׳). הרעיון שלפיו, למרות שהתורה היא הערך החשוב ביותר, היא אינה ערך עליון הדוחה הכל, מובא גם בהסבר מרתק של רבי יוסף למאמרו של רבי יוחנן בן זכאי, ״צאו וראו, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם״(אבות, ב׳ ט׳). רבי יוסף מפרש את האמירה "צאו וראו״, כקוראת לרבנים לצאת מהמקבילה התורנית של מגדל השן האקדמי, ולשים לב למתרחש בעולמם של בני קהילתם: "עוסקים במושכלות ענייני התורה, סודות ופשטים ודרשות, ואינם משגיחים בעניינים אחרים, להביס ולידע איזה דרך טוב ואיזה דרך רע, כי דעתם טרודה בגרסתם ובמשנתם… על כן אמר להם רבי יוחנן עליו השלום: ׳צאו מגרסת התורה ושקידתה לפי שעה, לתיקון האדם, אשר גם רוב המוני ישראל׳״. (פירוש על פרקי אבות, ל״ב).
מהו מימושם האמיתי של הערכים?
כפי שציינתי, ערכים והתנהגות אינם היינו-הך. עבור הפסיכולוג ההתפתחותי, למשל (ראה 1994 ,Grusec & Goodnow), ילד שמכין את שיעוריו, למשל, אינו יכול להיחשב ככזה שערך הלימודים חשוב לו, אם הוא לא הפנים את הערך – כלומר, אם יתנהג לפי אותו ערך גם בהעדר גורם חיצוני מבקר (כגון, השגחה הורית, או ציונים). גם בקרב מבוגרים, ניתן לחלק את הערכים לכאלה שהופנמו, כלומר, כאלה שהאדם מחשיב בשל עצמו, בשל דעתו שלו, עבור דרך אלה שהאדם מחשיב בשל הזדהות עם אדם אחר, וכלה בכאלה שהאדם מחשיב בשל כפייה חיצונית. ערכים מופנמים הם חזקים יותר, עקביים ומנבאים את התנהגות האדם בצורה סובה יותר (ראה ,Grolnick, Deci, & Ryan 1997).
בדיוק תופעה זו, של ערך מופנם, מתאר רבי יוסף כאשר הוא מסביר מהי ״תורה לשמה״: ״אם תהיה לשמה, בלי שום פנייה כלל – לא בשביל הכבוד, ולא בשביל הממון, ואינו מתפאר בה, ומקבל האמת ממי שאמרו״ (״יפה עיניים״, י״ב). כלומר, הערך הופנם לגמרי, והאדם מאמין בו בעצמו, כאמיתי, ולא עבור תמריץ כלשהו. כאשר רבי יוסף מתאר את לומד התורה האידיאלי (ראה למעלה) הוא מדבר על התנהגות מושלמת לפי הערך (למשל, מקדיש 24 שעות ביממה לתורה). כאן הוא מתייחס למידת עוצמתו של הערך אצל אותו אדם.
רבי יוסף מחיל את עקרון ההפנמה ־ להחשיב ערך ללא כל כפיה או תמריץ נעלה יותר מלהחשיבו עם תגמול חיצוני – גם למקור ההפעלה של אותו ערך. כלומר, ההתנהגות, מנעת הערך ,צריכהההתנהגות מונעת הערך צריכה להיות פנימית, לבוא מתוך האדם עצמו, ולא כתגובה לגירויים חיצוניים. כך, לגבי ערך התורה וערך הצדקה: ״דהיינו, שהחכמים
לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו
דר׳ שלמה אלקיים
דברי מבוא-הלשון הרבנית
הלשון הרבנית, הלשון ששימשה תלמידי חכמים בכתביהם, בדרשותיהם ובפירושיהם השונים, החל מן המאה הי״א ועד היום, תוארה ונחקרה מעט. בלשון זו השתמשו רבני הקהילות לכתיבת תשובות לשאלות בענייני דת ודין, לכתיבת תקנות ולחיבור ספרים בהלכה. היא שימשה גם לרישום בפנקסי הקהילות השונות. בלשון זו שוכנות זו לצד זו לשון המקרא, לשון חכמים וארמית. וכן שאילות מן הלשונות המקומיות: גרמנית, צרפתית, ערבית, ספרדית וכיוצא בזה, שכן בעלי סגנון זה היו בקיאים בכל המקורות.
הדעה הרווחת באשר ללשון זו היא, שהיא מורכבת מיסודות לשון שונים, מעין סגנון כלאיים, שנתערבבו בו יסודות מקראיים, משנאיים, ארמיים, וכן יסודות מן הערבית המשוערבת. היסוד המקראי מורכב מפסוקים ומשברי פסוקים שמצטרפים זה לזה בדרך אסוציאטיבית. אם הכותב נצרך לצירוף לשוני מן המקרא, הוסיף לו את המשכו אפילו ללא צורך. לשון זו התעלמה מכל כלל דקדוקי ולא הכפיפה את עצמה לחוקיו התחביריים. הכותבים בסגנון זה, בניגוד לתקופת תור הזהב בספרד, לא סברו שלשון המקרא היא היסוד היחיד שראוי לכתוב בו עברית,. הם ראו בכל מקור ספרותי, עברי או ארמי או בלהג מקומי, מקור הראוי לעשות בו שימוש. מקורה העיקרי של הלשון הרבנית הוא, איפוא, ספרות המקיפה מצד אחד את המקרא, ספרות חז״ל, ובמידה מסויימת גם זו של ימי הביניים, ומצד שני יסודות לשון עממיים של סיפורי עם, ניבים ופתגמים מן הסידור ומטבעות לשון מעולם הקבלה. המחברים לא היו מעוניינים ביצירת מונחים וצירופים חדשים, אך למעשה אי אפשר היה להם להימנע מחידושים כלשהם, בעיקר בתחומים שהעברית לא נענתה להם. פתיחותה של העברית, לקלוט רבדים מאוחרים ושימוש ביצירות עממיות, הביאה אותה להיות לשון עממית יותר, שנענית לכל צורכי העם ולא למשכילים בלבד. היא אפשרה לכותבים עצמם להביע את מה שרצו להביע. צורכיהם וצורכי צאן מרעיתם הותאמו ללשון. ובמקומות שתנועת השכלה עברית לא הגיעה או הגיעה באיחור, הכשירה הלשון הרבנית את בוא הציונות והכינה את הקרקע להחייאת העברית. סיכומו של דבר: הלשון הרבנית שואבת את חומריה המילוליים, הניבים והביטויים מכל מקורותיה של הלשון שבכל הדורות, לרבות הארמית ולשונות היהודים. עם לשון זו החלו תהליכי העשרתה עד כדי יצירת אפשרות של החייאת הדיבור העברי. על רקע זה נבוא לבדוק את לשונו העברית של רבי יוסף כנפו(רי״כ), מוגדור(אסווירא) תקפ״ג־תרס״א.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו
עמוד 102
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הלנה מטרויה של מוגדור
- 18. הלנה מטרויה של מוגדור
ומעשה שהיה – כך היה: באחת החזרות של המקהלה, באה בתו הקטנה של וזאנה והודיעה לו שאמה מחכה לו למטה.
אשתו של וזאנה נחשבה לאישה היפה בעיר. הייתי רק בן אחת עשרה שנה באותם ימים ועדיין לא חוויתי ריגושים מיניים מיוחדים. גם קריטריוני היופי לא היו נהירים לי כל כך. ועם זאת, ידעתי בבטחה שאם יש אישה יפה, הרי זו אשתו של וזאנה! כמה וכמה פעמים שמעתי בנות מהמקהלה מסתודדות ביניהן ומעלות את יופייה על נס. היא הייתה לא גבוהה ולא נמוכה. שערה הזהוב היה אסוף בכעין פקעת בעורפה, כמו אווה פרון. עורה היה בהיר, פיה היה קטן וכך גם אפה. אבל עיניה היו גדולות ופתוחות לרווחה וצבען ירוק. שמעתי את אמי אומרת עליה משפט שדמה לאקסיומה: ״היא בת שלושים, ואישה בת שלושים מגיעה לשיא פריחתה." איני יודע לומר אם אמי ציינה בכך עובדה, או שביקשה לרמז שאחרי גיל שלושים, מתחילה הירידה מהשיא. כנראה שגם אני הייתי מאוהב בה, אף על פי שלא הכרתי עדיין את המושג הזה. מכל מקום, בכל פעם שראיתי אותה, לבי האיץ את פעימותיו.
כשקיבל וזאנה את ההודעה שאשתו ממתינה לו, נדרך מיד. הוא בהה בכינורו, מחכך בדעתו אם להשיבו אל נרתיקו. אולי קלט את מבטי, כי לפתע אמר: ״החזק בשבילי את הכינור עד שאשוב, החזק בו חזק שלא תפיל אותו."
איני יודע אם הבחין וזאנה בצמרמורת שהרעידה את גופי. בזהירות בזהירות, הוא הניח את הקשת על ברכיי והפקיד בידי את כינורו.
לאמתו של דבר, חושיי היו מבולבלים משהו. מצד אחד לא ידעתי את נפשי על כך שהכינור בידי, אך מצד אחר, הצטערתי על שלא ירדתי עם וזאנה כדי לחזות ביופייה של אשתו.
היעדרותו של וזאנה נמשכה רק דקות ספורות, אותן ניצלתי עד תום, כדי לבחון את הכינור על כל צדדיו ופרטיו. הפכתי אותו שוב ושוב, ליוויתי באצבעותיי את קימוריה הבטתי אל תוכו והתבוננתי בכיתוב של היצרן האיטלקי. החזקתי ב״צוואר״ הכינור ולחצתי באצבעותיי על כל מיתר ומיתר. בשלב מסוים, העזתי ונטלתי מעל ברכיי בהתרגשות גדולה את הקשת וניסיתי להעבירה על המיתרים. הצליל הצורמני שהפקתי הבהיל אותי והזדרזתי להשיב את הקשת למקומה. התבוננתי בגב הכינור ששימש לי כראי ושיקף את בבואתי, ומצאתי את עצמי ממלמל תפילה שוזאנה לא יחזור…
אבל וזאנה חזר וכינורו שב אליו ואני נותרתי עם תשוקה גדולה להחזיק בידי כינור משלי.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הלנה מטרויה של מוגדור
עמוד 43
צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו
צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.
על ר' רפאל־משה אלבאז-(תקפ"א 1823- כבי תמוז תרנ"ו-1896) (הנתונים במאמר זה מתנו באישור creative commons)
(על קהילת יהודי"צפרו", ראה מאמרי"הגאויות והשיטפונות בעיר "צפרו" "ברית" 27)
בהמשך למאמרי הנ״ל, הפעם אני רוצה לעמוד על חלק מיצירתם של רבניה הגאונים של העיר, ולמה דווקא צפרו.
מבוא
אלה דברי ימי היהודים בק״ק צפרו יע״א, "מקורות ותעודות, למצבם ומעמדם הכלכלי, החברתי, המדיני והרוחני. קורותיהם ומאורעותיהם, תקנותיהם ומנהגיהם, מכתביהם, איגרותיהם ושרידי זיכרונותיהם… אנשים ונשים". (דוד עובדיה, "קהלת צפרו", המכון לחקר תולדות קהילות יהודי מרוקו, ירושלים תשל״ה, ח״א, עי השער).
כך מתחיל ר' דוד עובדיה בתיעוד קורות חייהם של אנשי קהילתו בספריו, "קהלת צפרו". הרב עובדיה היה רבה הראשי האחרון של קהילת יהודי צפרו שבמרוקו, עד שנת 1963. עבודתו המושקעת בכתיבתו אינה מבוססת על מתודה מחקרית של היסטוריון, עם זאת, אנו מוצאים בספריו מקורות חשובים ורבי ערך לצורך חקר קורות חיי־יהודי־קהילתו. חשובות לנו, בעיקר, אותן 691 "תעודות" עליהן הוא מספר והמוצגות בספרים אלה. מחשיפתן ומהעיון המעמיק והמקיף בהן, ניתן ללמוד על חיי הקהילה, כפי שיתברר להלן. בשתי שורות ההקדמה שלעיל, שם הכותב דגש על האנשים והתנהלותם בחיי היום־יום, כי הם מרכז האירועים שחלפו לפניו. במאמרנו זה נלמד שהשתלבותו של האדם במרחב הגיאוגרפי, סביבתו הטבעית, מורה על שאר מעשיו ודרך התנהגותו בתחום חיי החברה, הדת, החינוך, הפוליטיקה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה וכדי. כל אלה משקפים את עולמו הרוחני ואת הוויות תקופתו, באלה הוא מניע את גלגלי ההיסטוריה, ועליו אנו בונים ומספרים את הסיפור ההיסטורי, כפרט, כקהילה או כעם. קיומו של האדם נחקר רבות בעולמה של התרבות האנושית לדורותיה, וזוכה בה למקום מרכזי, כך גם ראה ולמד ר' דוד עובדיה את אנשי קהילתו. במאמר זה יעשה ניסיון לעמוד על חלק מקורות האנשים כפי שהתגבשו בחיי הקהילה בצפרו, וכמשתקף בתעודות אלה, ומהנלווה אליהן.
צפרו שוכנת בתוך "הרי הריף" שבצפון מרוקו שהם שלוחה של הרי האטלס האדירים, במרחק של כ-25 ק"מ מהעיר פאס בירת המחוז, (כ-6 שעות הליכה). פאס כידוע, הייתה עיר הבירה העתיקה של מרוקו והיא נושאת עמה לא מעט מההיסטוריה היהודית רבת האנפין של כלל יהדות המגרב. ניתן לומר שדברי ימיה של צפרו, קשורים בקשר הדוק ובל ינתק מדברי ימיה של פאס, וזאת על שום־מה?
פאס, אחת הערים המוסלמיות האדוקות שבאסלאם, קנאית מאוד להתנהגותם הדתית של תושביה ואזרחיה. פעמים רבות בהיסטוריה של העיר פרצו בה מהומות על רקע דתי, בעיקר ביימי זיכרון לנביאם או לחכמי הדת שלהם שהלכו לעולמם. מועדים אלה היו לימי פורענות לקהילה היהודית, והשלטונות, קרי, השולטן ומשמרות הממלכה, לא תמיד היטו חסד והגנו במלא עוצמתם על הקהילה היהודית האורחת בארצם. בהתרחש עת צרה כזו, וכאלה היו רבים, רבנים וחכמי-דת יהודיים נטשו את פאס ועברו לצפרו, העיר הסמוכה והקרובה, בה הקהילה היהודית הייתה דומיננטית, והמשיכה להתנהג בהייה התרבותיים־רוחניים ע״פימסורת-אבותם. גם מזג האוויר הנעים של צפרו היושבת על רמה בגובה של כ-850 מטר מעל פני־הים, והתברכה באקלים נוח כמעט לאורך כל ימות השנה, מזגם הנוח, יחסית, של תושביה, היוו כר נוח להתיישבות חלק מרבני פאס, שכאן סבלו פחות מהתנכלויות או פורענויות מצד המוסלמים.
רקע
ההתעוררות שחלה בחקר יהדות ארצות האסלאם במחצית האחרונה של המאה הקודמת, פסחה במידת מה על קהילת יהודי העיר צפרו, שהיא אחת מהקהילות העתיקות שהתיישבו במרכז צפון מרוקו זה למעלה מאלף שנה. הסיבות ההיסטוריות לצמיחתה של קהילה זו, טרם מוצו במחקר, ואחת ממטרות עבודתנו תשאף להגיע, במידת האפשר, לשורשיהן של סיבות אלו. כבר עתה אנו יכולים להצביע שאחת הסיבות שלכדו את הקהילה וגבשו את אורחות חייה, הייתה הפעילות התורנית שבה נתייחדה קהילה זו.
מדוע דווקא העיר צפרו? בעיר זו חייתה קהילה יהודית בעלת מסורת תרבותית-אתנית עתיקת יומין ששמרה על ייחודה וזהותה האידיאולוגית, מתוך זיקה לאומית הדוקה והזדהות מוחלטת עם ישראל ושורשי מורשתו. קהילה זו חייתה חיים יהודיים מלאים בהשענה על בסיס המיתוסים והזיכרונות הלאומיים, הסמלים והערכים המשותפים וההיסטוריים, תוך כסופים וערגה לגאולת ישראל, בה תחדש את חירותה ועצמאותה. מנהיגיה האמינו בנצח ישראל ובתחיית תקומתו בארצו, שקדושתה מעולם לא בטלה. בארץ ישראל נמצא המוקד הרוחני של כל ההוויה היהודית וכל ישיבתם בגלות להלכה, הינה זמנית, על אף התנהלותם של החיים ששיקפו לכאורה, ישיבת קבע. הנרטיב שהנחה אותם היה שהם חלק מאותה אומה עתיקת יומין, הומוגנית ומאוחדת, שאף על פי שמורשתם הרוחנית והחברתית נתגבשה בגולת ישמעאל, הם ממשיכים לינוק מתורת ישראל ומשפיעים על כלל ההוויה היהודית בנכר. עם זאת, המגע ההדוק והיחסים החברתיים והתרבותיים הקרובים בין יהודים למוסלמים, שהמשיכו להתקיים, והמסגרת ההוקתית-דתית שהגדירה את מעמדם כבר מראשית שלטונו של האסלאם, הטביעו את חותמם על סדרי קהילתם בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות בארץ הולדתם.
תיעודה של צפרו במסגרת היסטורית נאותה, יציג קהילה שחיה ויצרה, והייתה משכן לתורה ולתעודה. דברי חכמיה ותלמידיהם, הפיחו בקהילה רוח רעננה ומתקדמת, תוך שימור פנימיותה של היהדות. היו אלה בעיקר צאצאי "המגורשים" שהגיעו מספרד והביאו עמם הלך רוח בעל אוריינטציה רציונאלית-פילוסופית, והיו לגדולי-תורה שתרמו תרומה משמעותית לעיצוב רמתה התורנית של הקהילה. את הווייתם הפנו כלפי הלמדנות המופלגת, כהמשך לתקופת הזוהר בארץ מולדתם. עמדתם המשמרת, הובילה את תושביה הוותיקים של הקהילה לקראת מנהגים ותקנות מתקדמים שהיו"לגופים הציבוריים" המוסמכים שעמדו לצידם. תחילה, השתדלו לבודד עצמם מן התרבות המרוקאית-מוסלמית, למרות שתרבות האיסלאם לא הייתה זרה להם. רק עם השתרשותם, עצבו את חייהם במסלול קרוב לזה של שכניהם המוסלמים, בדיאלוג מתמשך עמם, שמעולם לא נגמר. באופן זה, ארגנו היי חברה עם מוסדות חינוך מתקדמים, אירגוני סעד נאותים ותרמו לעיצוב חיי-רוח תרבותיים, תוך שימור הצביון היהודי של הקהילה מפני השפעות זרות. בזכות המנהיגות הרוחנית והאינטלקטואלית, יוצרת ובלתי מעורערת, שהאצילה מרוחה על הכלל, שרדו את המשברים הרבים. הם השכילו לתעד בספרות ענפה וברוכה את הערכים החינוכיים הלאומיים, ויצרו בקהילה חוסן נפשי בקרב אותן חוליות חלשות שנטו אל סף הייאוש מן הגלות המתמשכת. מנהיגות זו הייתה לסמל של ההקרבה העצמית למען אחדות הקהילה בעתות משבר, והצליחה לבסס בתוך קהלה רעיונות בעלי השפעה מכרעת על חייהם להישרדות ולהמשך קיומם הפיסי והרוחני. ניתן לומר שהייתה זו מעין השתלטות תרבותית שמחקה לא במעט את התרבות המקומית של "התושבים". "התושבים" ראו עצמם מקופחים מצד "המגורשים" שהגיעו זה לא מכבר, ונטלו לידיהם את המונופול לפרשנות בקביעת ההלכה ותיקון התקנות, ולטעמם, גם את עמדות ההנהגה. על רקע זה קמו מחלוקות בין "התושבים" ל״מגורשים" ונוצר פער שרק הזמן ירפאן.
צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו
עמוד 15
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שלישי
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שלישי
- 3. שמואל פאלאץ׳ האיש ופעלו
שמואל, החשוב שבמשפחה היה איש משכיל ופיקח ששלט בשפות רבות. שלטונות מארוקו הטילו עליו למן שחר ימיו שליחויות דיפלומטיות שונות באירופה. מעמדו איפשר לו לפתוח את שערי הולנד בפני יהודים ואנוסים ולעזור להם לחזור בגלוי ליהדות.
בשנת 1608 מינה הסולטאן מולאי זידאן את שמואל לשגריר מארוקו בהולנד. שנתיים לאחר מכן עלה בידו להביא לידי ברית בין שתי המדינות, הברית הרשמית הראשונה בין ממלכת מארוקו המוסלמית לבין מדינה נוצרית. המאורע עשה רושם עז בעולם, לא רק מפני שבימים ההם נודעה לדת השפעה ניכרת על כל דרכי העמים, אלא גם מפני שהברית היתה פחות או יותר מכוונת נגד ספרד והיתה פרי מאמציו של יהודי. מאז היה שמואל לידידו של מורים מנאסאו, ויש לשער, כי בזמן ההוא הוענק לו התואר רוזן.
סמלי האצולה חרותים על מצבת קברו (מגן מוארך עם ציור של אריה ומעליו כתר של ״רוזן הצבעים בלתי ידועים). ר׳ Henriques de Castro, שם ע׳ 91). ייתכן שהסמל הופיע גם על מרכבת־
- de Barrios, Triumpho del Govierno popular y de la antigüedad holandesa, Amsterdam
לאחר מותו של הסולטאן בשנת 1603 היתה מארוקו נתונה לזעזועים פנימיים. שנים של בצורת ומצוקה כלכלית הכשירו את הקרקע למרידות. התמרמרות הציבור משכה מן ההרים ומנאות המדבר המוני אנשים רעבים, שבראשם הלכו ״מאראבוטים״ שההמון ראה בהם קדושים ורודפי צדק, והם מאז ומתמיד גורם למרידות במארוקו. הסולטאן הסעדי מולאי זידאן סבל רבות מפלישותיהם, ואילו העם המשולהב לא נטשם אלא לאחד שהתנסה ברעב ובמגפות.
באותם הימים חי שמואל פאלאץ׳ באמשטרדם חיי פאר, ההולמים מעמדו של שגריר הסולטאן.
הוא נשא את נפשו להשפיל את ספרד, בקוממו נגדה את שני העמים, שהביאם לברית. והסתבך כאשר החל ללכוד, ברשות מלכו, את הגאליונים הספרדיים, העמוסים זהב וכל טוב, בדרך שובם מאמריקה.
- 4. מאסרו של שמואל ומזימותיו של שגריר ספרד
- בראשית חודש יולי 1614 תפס שמואל בסביבות האיים הפלאומיים[כך קראו הספרדים במשך תקופה ארוכה לאיים האזוריים.] אנייה ספרדית, בפקדו על ספינת המלך ועל עוד אניה שתיהן חמושות היטב, ועליהן מלחים שגויסו בנמלי הולנד. הוא ציווה להעביר את האניה השבויה לנמל הקטן ורן ופנה לקראת הגאליונים הגדולים שהיו עוברים בדרכם מאמריקה את איי מאדירה. שם בזז ביזה עצומה והביא אותה לרוטרדם. לאחר מכן חזר וירד לים כדי להשתלט על אניתו, שמלחיה התמרדו. הוא לא השיג את האניה המהירה ובחודש אוקטובר הופיע בתעלה. מחמת סערה נאלץ לבקש מקלט בפלימות; בידו ״כתב־ בטחון״ מאת מלך אנגליה שאותה שעה כבר השלים עם ספרד. כשנודע הדבר לשגרירד של ספרד בלונדון, דיאגו דה קונה, דרש לאסור את שמואל, בעוון שוד ימי ובעוון עזיבת הנצרות ושיבה ליהדות, כדי שיידון לתליה. שמואל הוחזק במאסר בבית של ״אלדרמן" של עירית לונדון, ומבית כלאו שיגר מכתבים לאספת המעמדות של ארצות־השפלה, ולאחיו יוסף, שמלא בהיעדרו את מקומו כנציג הסולטאן בהאג.
באגרותיו ניסה להוכיח את חוקיות מעשיו ואי־חוקיות מאסרו. יוסף הגיש, בתוקף תפקידו ״במקומו ובשמו של האדון שמואל פלאץ/ אחיו, שגריר הוד מלכותו״ תלונה לאספת המעמדות. האספה הסבירה באיגרת לג׳יימם הראשון את שליחותו של שמואל ואת נסיבות מאסרו, וביקשה לשחררו, כמו כן הורתה לנציגה באנגליה, נואל דה קארון (Noel de Caron) להתערב בדבר. אגרתה של האספה היתר, פושרת למדי ואף התערבותו של נואל דה קארון היתר, רק מן השפה ולחוץ. שמואל הוסיף וכתב למורים מנאסאו, להגיד לו את כל הקורות אתו. בינתיים הובא בפני מועצת המלך, ולפי דבריו של שמואל האזינה לטענותיו ונהגה עמו ב״אהדה מסוימת״. הוא ביקש לשחררו והבטיח לא לצאת מלונדון עד למשפט. המועצה דחתה את החלטתה ובינתיים הטיל שגריר ספרד את מלוא השפעתו, בזבז כסף רב ושיחד אצילים אחדים כדי להניע את המועצה שתוציא פסק דין מוות. כנגד זה קיבל נואל דה קארון הוראות חדשות, נמרצות יותר, הן מאת אספת המעמדות הן מאת הנסיך מאוראנייא. הלה כתב גם לג׳יימס הראשון וביקשו לשחרר את ידידו פאלאץ׳, שנאסר ״בגלל איזו עלילה, שהעליל עליו שגריר ספרד בפני הוד מלכותך״.
המועצה ציוותה לשחרר את פאלאץ׳ עד למשפט ומזכיר המועצה קוטינגטון הוצרך להעביר את הצו לשלטונות המשפטיים לשם הוצאתו לפועל. אולם המזכיר, שקיבל שוחד מידי שגריר ספרד, השאיר את הצו בידו, ולא עוד אלא שהוציא במרמה מאת סיר דניאל דן, שופט האדמירליות, פקודת מאסר חדשה נגד פאלאץ׳.
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שלישי
עמוד 250
אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון
אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
בתוך סיפור המבול על עוצמתו הרבה – חורבן העולם והתחלה חדשה – בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. השליחה השנייה היא היונה. היונה ממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: ״ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה…וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ״. ובפעם השנייה: ״ וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״. ובפעם השלישית: ״וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד״.
תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק, ״ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים...״: ״לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…״ (תהלים נו, א).
משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל, והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה, ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי, שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.
הפיוט ״יונת רחוקים נגני היטיבי״, למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא, ״ופני אלי קנך לדרך אהלך״. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית, והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד. כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ״יונה נשאתה״:
יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וְקִנֲנָה בְּחֵיקֶךָ / תּוֹךְ חַדְרֵי חֲדָרִים
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדֲדָה בַיְעָרִים
וּמִכֹּל עֲבָרִים / פּוֹרְשֵׁי מַכְמוֹרִים?
יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים –
וְהִיא בְּמִּסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.
וּבֶן-דִּישָׁן וְדִשׁוֹן / יַחֲלִק לָהּ לָשׁוֹן –
וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִשָּׁהּ הָרִאשׁוֹן.
היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ״יונה״ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ״כנפי נשרים״, ״הנשר״ בצד ״היונה״ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואף על פי שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נישאת על כנפי הנשר.
נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי. האחת, העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד׳. והאחרת, המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.
ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיוצא בזה.
מכל התיאורים הנפלאים של היונה ככנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם, הזמר לשבת ״יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח״, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נח בבראשית ח, ט. ולא הסתפק המשורר בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסוף השיר כשהוא מסיים, ״כאשר נשבע על מי נח״, והוא שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט, ״כי מי ניח זאת לי אלזר נשבעתי מעכר מי ניח עוד על הארץ״. נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ״כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי״(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם, ״לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה״. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע, ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל.המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.
אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון
עמוד 31
Joseph DADIA-La Saga des Juifs de Marrakech
Joseph DADIA-La Saga des Juifs de Marrakech
(premier volume)
Le Souffle Vesperal
Joseph Dadia et Coll
«Simon le Juste avait l'habitude de dire : "le monde est construit sur trois fondements : sur la science divine (Torah), sur le service divin (Avodah), et sur la bienfaisance (Guémilout Hassadim)»
(Maximes de nos Pères, Chapitre I, 2).
Hillel l'Ancien avait l'habitude de dire : «Ne te sépare pas de la Communauté (Tsibour). Jusqu' au jour de ta mort, ne sois pas sûr de toi. Ne juge pas ton prochain avant d'avoir été toi-même à sa place »
«… Beaucoup de Torah, beaucoup de vie ; beaucoup d'enseignement, beaucoup de passé, beaucoup de conseils, beaucoup de raison ; beaucoup de justice, beaucoup de paix. Celui qui s'est acquis un bon renom, se l'est acquis par lui-même ….»
(Maximes de nos Pères, Chapitre II, 4 et 7).
«Ce sera un jour unique – Dieu seul le connait – où il ne fera ni jour, ni nuit ; ET C'EST AU MOMENT DU SOIR QUE PARAÎTRA LA LUMIERE»
(Zacharie XIV, 7)
וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה–לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר
L'été, malgré la chaleur, nous disputions tous les jours des matchs de football, du côté du cimetière.
Lorsque le soleil disparaissait, en fin de journée, l'air devenait respirable.
Une certaine douceur enveloppait le Mellah. Une vache et 2 brebis, sous l'œil vigilant d'un gamin, passaient avec nonchalance BAB GHMAT et s'en allaient rejoindre leur enclos, quelque part dans le quartier musulman voisin. Les bêtes et l'enfant, pendant les heures claires, se réfugiaient à l'ombre de JNAN- EL-AFIA. Leur passage, chaque soir, signalait la fin du match et l'approche de la nuit. Leur déambulation lente, pesante, paisible nous apportait calme et fraîcheur, l'air du dehors qui nous manquait à l'intérieur des murs, un morceau de la campagne berbère, avec son pittoresque, ses senteurs, sa verdure, ses rythmes.
Je m'arrêtais de jouer à leur passage et les regardais, envieux, cherchant dans leur SOUFFLE vespéral la douceur de la vie.
■ Joseph DADIA
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
יצחק אצבאג ב״ר אברהם. מחכמי פאס במאה החמישית. חתום על פס״ד בכ״י משנת התע״ו/ 1716 עם ר׳ יהודה אבן צור. חתום על פסק משנת התע״ז/ 1717 המובא בשו״ת מוצב״י (ח״א סי, פג). מצבו הכלכלי היה קשה ואף יצא לחזר על פתחי נדיבים בערי מארוקו ולשם כך קבל מכתב המלצה מהיעב״ץ.
יוסף אצאייג [א] חי במאה השישית. היה שוחט ובודק מומחה. אבי ר׳ סעדיה.
יוסף אצאייו. [ב] חי במאה הו'. נפטר צעיר לימים בשנת התקל״ו/1776. ור׳ אליהו הצרפתי הספידו בספרו ״נער בוכה״ כת״י.
סעדיה אצאייג [א] ב״ר יוסף הא׳. נפטר בשנת התרל״ג/1873, באותה שנה עם תשעה חכמים נודעים אחרים, בתוכם ר׳ אברהם מונסונייגו ור׳ יהודה אבן עטר.
סעדיה אצאייג [ב] ב״ר ישראל. חי במאה השישית. נזכר בעודו בחיים בשנת התק״ע/1810. אחי ר' שמואל.
שמואל אצאייו, ב״ר ישראל. אחי ר׳ סעדיה. בשנת התק״ע/1810 היה בחיים.
ברוך אצבאן ב״ר מרדכי. חי במאה החמישית. הוא זקנו של ר׳ אברהם אצבאן. שחי במקנאס במאה הה׳ והו׳.
מרדכי אצבאן מגדולי חכמי פאס במאה הרביעית. הרביץ תורה בתלמידים והיה רבו של ר׳ ראובן אבן צור. כיהן כמורה צדק ודיין. בניו היו ר׳ ברוד ור׳ יצחק. יתכן שר׳ חיים אצבאן ב״ר דוד בר מרדכי הוא נכדו של ר׳ מרדכי אצבאן (ר׳ אודותיו: מלכי רבנן, דף מא, 1—2).
יהודה אצראף. חי בערך בראשית המאה החמישית.
יעקב אצראף מחכמי פאס, לערך בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית.
יום טוב אשכילי אבי ר׳ יוסף. מחכמי פאס במאה החמישית. נזכר בפירוש תפלות כל השנה, ספר עתיק ימים המצוי בכ״י, בדף רלט: ״שמעתי מר׳ יוסף ברבי יום טוב אשבילי דר בפאס כשבא אצלנו לדרעא בכפר תינזולין״.
יוסף אשבילי ב״ר יום טוב. מחכמי פאס במאה החמישית והשישית.
יהודה אשומר. מחכמי פאס במאה החמישית.
יוסף אשורקי מחכמי פאס וסופר בי״ד. היה רוב הזמן סופר בבית דינו של ר׳ אליהו הצרפתי שכינהו במכתב ששלח אליו ״סובר הרזים״, רמז להיותו מקובל. בשנת התקפ״א/ 1821 היה עדיין בחיים שהרי הוא חתום על שטר בשנה זו.
יצחק אשמאע מחכמי פאס במאה החמישית. בשנת התמ״ט/1689 הספיד את ר׳ יהודה עוזיאל ובתשוון התנ״א/1691 הספיד את ר׳ שלמה עמאר.
משה אתג׳אר (= אתינאר) ? סופר בי״ד בפאס. חתום בשנת השי״ב או השי״ג/1552 עם ר׳ אברהם קטן על שטר.
באלאנסי, כאלנפי — ראה בלאנסי
יוסף בחלול חי במאה הה' נמצא חתום בפס״ד עם ר׳ שמואל ה״ן דוד וחיון בשנת הת״ץ/1730.
שלמה בוזאגלו חי במאה הה׳ ודרש בחודש השון התנ״א/1691 בפטירת רבי שלמה עמאר.
אהרן בוטבול [א] נולד בשנת התקפ״א ונפטר בחודש סיון שנת התרט״ז. כבן שלשים וחמש. למרות גילו הצעיר התפרסם בחכמתו. היתה לו ידיעה גם בחכמת הפילוסופיה. נכדו הוא ר׳ אהרן הב׳.
אהרן בוטכול [ב] נולד בכ״ב אדר ב׳ התרכ״ז/1867 חי בתקופתינו. נחשב לאחד המומתים במנהגי טריפות ובבדיקתם ובסידור הגטין והלכותיו. כיהן בדיינות ועם פטירת רבי מתתיה סירירו האחרון התמנה במקומו לרב ראשי ואב״ד בעיר פאס.
דוד בוטבול בה״ר מכלוף ?. חי במאה הו׳ ונמצא חתום עם ר׳ אברהם אדהאן בפס״ד בשנת התק״ל/1770.
מסעוד בוטבול וידוע בשם בן קריקב. חי במאה הו׳ ונמצא חתום בשנת התקע״ז/1817.
בוטהול — ראה אביטבול
מימון בונפאד. חי במאה הד' כיהן כסופר בית הדין. נמצא חתום עם ר׳ שאול בן רמוך בשנת השפ״ח/1628.
יוסף בוסידאן חי במאה הה׳ והו׳. מוצאו מכפר אזאווייא ובא לגור בפאס. ובניו הם הרבנים מימון. והרב דוד שידוע לצדיק ובעל נסים וקבור בעיר מכנאס.
מימון בוסידאן בה״ר יוסף חי בפאס ובכפר אזאווייא. כיהן כסופר בית דין ונמצא חתום בשנת התקט״ו/1756 עם ר׳ אברהם בן סוסאן על קבלת עדות בפאס ובשנת התקכ״ז/1767 חתום עם חכמי אזאוויא. היה מלומד בנסים. ועד היום קיים בפאס בית כנסת על שמו. בפטירתו דרש עליו ר׳ אליהו הצרפתי והדרוש נמצא בספרו ״נער בוכה״ כת״י.
יהודה בוסייא (=ביסייא). חי במאה הג׳ ומוזכר בקונטרס מחלוקת הנפיחה — ״עץ חיים״ ומכונה בתואר החכם השלם.
נתן בוסתי. מחכמי פאס התושבים חי במאה הב׳ והג׳. חילוקי דיעות בעניני הלכה היו בינו ובין חבירו ר׳ אפרים בן פאלקון והגישו דבריהם להכרעה לפני ר׳ שלמה דוראן באלג׳יר. גם כאשר הגיעו האנוסים מספרד ומפורטוגאל לפאס וחזרו ליהדותם. הביע דעתו ר׳ נתן לפסול אותם מכהונתם בטענה ״…על ענין אלו הגרים שבאים ממלכות קטלאן וקשטילא ופורטוגאל להתגייר וליכנס תחת כנפי השכינה ואומר כל אחד מהם שאני כהן… והרי אביהם היה ערל ועכו״ם ברצונו, ואמו גם כן לא היה לה לא כתובה ולא קידושין…״. והפנה את דעתו זו לפני הר׳ שלמה דוראן שדחה אותה על הסף ובין היתר כתב לו: "… המעיין בדבריהם ימצא בהם שגגה גדולה… לפי שהאנוסים הם תולעת יעקב ומתי ישראל נחשבים ואינם נקראים גרים כי אם בעל תשובה… ולמה באתם בעלילה זו על הגזעים האומללים האנוסים…״. (שו״ת יכין ובועז ח״ב סי׳ ג).
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
עמוד 266
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה
ההגירה לצרפת וסוגיה
משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.
פיזורם של רוב הנערים במוסדות הלימוד השונים בצרפת היה אקראי, ללא יד מכוונת. רמת הדתיות של רוב הנוער הייתה דומה (מסורתית), ולכן ההחלטה לאיזה מוסד להפנותם הייתה במידה רבה שרירותית, ולעיתים נסמכה על מידע של קרוב משפחה, חבר, מורה או רב שהגיע לבית המועמד. בני הנוער הבוגרים יותר שכבר סיימו את לימודי תיכון החליטו בעצמם היכן ללמוד, ובדרך כלל הם פנו למוסדות אקדמיים.
בעקבות בני הנוער והצעירים שסיימו את לימודיהם בצרפת והשתלבו במשק הצרפתי ובעקבות מלחמת ששת הימים החלה הגירה של הורים ממרוקו לצרפת. מהגרים אלה חוו קשיי הסתגלות בארץ החדשה, בשל גילם המבוגר ובשל היותם חסרי מקצוע ולרוב גם חסרי אזרחות צרפתית.
במחצית השנייה של המאה ה־20 היגרו לצרפת משפחות בעלות אזרחות צרפתית או ללא אזרחות צרפתית בד בבד עם העלייה ההמונית לישראל. בדרך כלל מקורות הפרנסה של משפחות אלה היו בתי מלאכה, חנויות קטנות למסחר קמעוני, בעיקר בתחומי ההלבשה, ו״כלי קודש״.
לעיתים ההגירה פיצלה משפחות, כשחלק מהמשפחה הגרעינית עלה לישראל וחלק אחר היגר לארצות המערב, בעיקר לצרפת, לקנדה ולארצות הברית. משפחות שמקורן במרוקו הספרדית (טיטואן, טנג׳יר) התפצלו בין ישראל לארצות דוברות ספרדית (ספרד, גיברלטר, ונצואלה, ארגנטינה). פעמים רבות צלחו המהגרים לצרפת אה משבר ההגירה טוב יותר מאחיהם שהיגרו לישראל, בעיקר בזכות ההזדמנויות הכלכליות שהיו במדינת ההגירה והסיוע שניתן למהגרים בלימודים ובהכשרה מקצועית, וכן בזכות התמיכה של מוסדות הקהילה המקומית במהגרים החדשים. בהקשר זה יש להזכיר את המהגרים שכונו ״מהגרי בואינג״. מדובר באנשי עסקים כמו דוד כהן [יושב ראש ברית יוצאי מרוקו בצרפת.] ודוד שטרית [מראשי הקהילה הספרדית במנהטן.] שהתניידו מארץ לארץ (ממרוקו לצרפת או לצפון אמריקה) בגלל עסקיהם, אך השאירו את משפחותיהם במרוקו.
להלן אדון בהגירת יהודי מרוקו לצרפת ובסיפורו של המוסד החינוכי באקס־לה־בן שבצרפת, אשר חלקו בקליטת נוער ממרוקו במחצית השנייה של המאה ה־20 היה חשוב ומשמעותי ביותר.
ברית יוצאי מרוקו
בשנת 1957 נוסד במרוקו ארגון ברית יוצאי מרוקו, Union des Juifs du Maroc, על ידי עורכת הדין הלן קאזס בן־עטר. לימים העתיק הארגון את פעילותו לפריז, שם סייע למהגרים יוצאי מרוקו שהגיעו לצרפה. לאחר כעשור החליף את עו״ד הלן קאזס בן־עטר בתפקיד עו״ד אלבר בן־עטר, מי שכיהן גם כראש הפדרציה הספרדית העולמית בצרפת. ב־1977 נבחר לעמוד בראש הארגון דוד כהן, איש עסקים שהיה רחוק מכל פעילות ציבורית, אך התמודד על התפקיד בגלל לחץ קרובי משפחתו. כהן ניסח ארבע מטרות עיקריות לברית יוצאי מרוקו: הראשונה, להקים בפריז מרכז תרבותי וחברתי וכן בית כנסת בנוסח יהודי מרוקו; השנייה, להדק את הקשרים בין בית המלוכה המרוקאי והמהגרים שהגיעו ממרוקו לצרפת; השלישית, לשמש כבא כוחם של עולים יוצאי מרוקו בישראל בפני השלטונות הישראליים; הרביעית, לשמש גשר בין מרוקו לישראל במטרה לקדם את השלום בין היהודים לערבים.
הערת המחבר: לעורכה הדין הלן קאזס בן־עטר היה תפקיד חשוב בהנהגה היהודית במרוקו. היא סייעה לפליטים היהודים שברחו מאירופה למרוקו במלחמת העולם השנייה, דאגה שהפליטים יקבלו סיוע מהשלטונות המרוקאים ומהקהילה היהודית ועסקה בתיאום בין השלטונות המקומיים במרוקו ובין הפליטים היהודים מאירופה. עו״ד קאזס בן־עטר הייתה מהנשים הבודדות שמילאו תפקיד מרכזי בהנהגת הקהילה במרוקו במלחמת העולם השנייה.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה
עמוד 32