שירי דודים- מאיר נזרי- אוֹדֶה אֶת יְיָ אֲשֶׁר גְּמָלַנִי
משפחתו: ר׳ דוד נשא אשה ראשונה בשם שמחה, שנפטרה בי׳ חשון תרע״ט (1918) בלי שהעמידה לו צאצאים. לאחר פטירתה חייבו רבני העיר את ר׳ דוד לישא אשה שנייה, מכיוון שאסור לאדם להישאר בלי פריה ורביה. הוא נשא את מזל, אלמנה, שהייתה כבר אם לבן. לר׳ דוד ומזל נולדו בן בשם חיים משה ושתי בנות בודי ושרה-זרי (זהארי). כשנולד בנו, הזמין את כל רבני העיר ופייטניה לבקשות בליל שבת בביתו. בפיוט שכתב מזכיר ר׳ דוד את הפצרותיהם של חבריו שיעמיד זרע של קיימא ולידת בנו(פיוט קכח).
להלן הפיוט המדובר:
מ. אודה את יי(קכח)
נושא השיר: פיוט הודיה על החלמה ולידת בן.
תבנית וחריזה: השיר עשוי במתכונת של בתים הנחלקים לשני טורים בחרוז מבריח. משקל: 12 הברות בבל צלע. משקל: 12 הברות בכל צלע. חתימה: אני דוד חזק.
מקור: אוטוגרף מקיף לדוד קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. 3499 ס-^עס עמ׳ 226.
אוֹדֶה אֶת יְיָ אֲשֶׁר גְּמָלַנִי / קִבֵּל תַּחֲנוּנַי וּרְצוֹנִי הִשְׂבִּיעַ
נֶחְשַׁבְתִּי בְּעֵינַי כִּי עִתִּי הִגִּיעַ / טָמַנְתִּי בְּחֻבִּי / קִרְבִי אֵשׁ שׁוֹקֵעַ
הִכַּרְתִּי מַצָּבִי / כִּי בָּא וְלַשְׁמִעַ / קוֹל רַחְשִׁי לְאִשְׁתִּי לֹא אֶהְיֶה מוֹנֵעַ
יַחַד כָּל אֹהֲבַי צַר לָהֶם צָרָתִי / לָקְחוּ יַחַד יַחְדָּיו יָגוֹן מַבְלִיגִיתִי
5 וְעָמְדוּ עַל עָמְדָם חָלְקוּ לְעֻמָּתִי / וַיִּגְזְרוּ אֹמֶר כְּאֵימַת מַפְגִּיעַ
דּוֹדֵנוּ רֵעֵנוּ דָּוִד חֲבֵרֵנוּ / זֶרַע שֶׁל קְיָמָא הַמְצֵא נָא בֵּינֵינוּ
מַהֵר וְהָקֵם לְךָ הוֹאִיל וּסְעַד בֶּן טֶרֶם יוֹם נְסִיעָה יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ
וְעַד אָן תַּחְשֶׁה / וְתַעֲלִים עֵינֶיךָ / בַּייָ תֶּחֱסֶה / וְהָרֵם קוֹלֶךָ
עַד תַּחַת הַכִּסֵּא /סַדֵּר תִּפְלָתְךָ / אֵל רָם וּמִתְנַשֵּׂא / לְךָ רָצוֹן יוֹפִיעַ
10 דָּם לִבִּי וְעֵינֵי / יִזְּלוּן מִשִּׂמְחָה / דִּמְעִי בִּמְלֹא חָפְנִי
וְתָסִיר אֲנָחָה / בְּעָמְדִי בְּסִינַי / וְהָיְתָה הַרְוָחָה / קוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה / מִזְּבוּל יַרְקִיעַ
חֲזַק נָא צֹר חֵילִי אֶת כֹּחִי הֶגְיוֹנִי / בִּרְאוֹתִי כִי בְּנִי עוֹמֵד נֹכַח עֵינַי נָא אָדוֹן, נָא, פֶּתַח לִבּוֹ בַּתּוֹרָה יַפְרִיחַ יָרִיעַ
ביאור
אודה…גמלני: מנוסח ברכת הגומל ׳הגומל לחןבים טובות שגמלני כל טוב׳(בבלי ברכות נד ע״ב). ורצוני השביע: שנתקבלה תפילתי. 2. נהשבתי…הגיע: כנראה ממחלה, השווה ראב״ע תה׳ קג,ד ׳הגואל משחת חייכי׳ – הגואל – כמה פעמים היה מוכן למות, וחשב בחליו שימות׳. טמנתי…שוקע: הסתרתי את הקושי שעובר עליו. טמנתי בחבי: עדה״ב איוב לא,לג. 5. הכרתי…בא: הייתי מודע למצבי. ולשמע…מונע: גם לאשתי גיליתי. 4. יחד…מבליגיתי: כל אוהביי הזדהו עם המשבר הפוקדני ומחזקים אותי. יגון מבליגיתי: מחזקים אותי על יגוני עדה״ב יר׳ ח,יח. 5. ועמדו על עמרם: עמידה איתנה. חלקו לעמתי: כיבדוני. ויגזרו …מפגיע: הפצירו בי מאוד. פנו אליי. ויגזרו אמר: עדה״ב איוב כב,כח. 6. דודנו…חברנו: פניות של חיבה. זרע…בינינו: כנראה מעודדים אותו בברכה להיפקד בזרע של קיימא. 7. מהר והקם לך: זרע. יום נסיעה: המעבר מן העולם. יום ליום יביע: הימים חולפים מהר וכביכול כל יום מזרז את המשורר לדאוג לעצמו עדה״ב תה' יט,ג. 8. ועד…קולך: עד מתי תתעלם ממצבך, בטח בה׳ ופנה אליו בתפילה. תחשה: תחריש. תחסה: תבטח. והרם קולך: על פי יש׳ נח,א. 9. עד תחת הכסא: כסא הכבוד. אל רם ומתנשא: על דרך יש׳ נז,טו ׳רם ונשא׳. לך רצון יופיע: ייעתר לך. 10.דם…חפני: ביטוי של שעת התרגשות הממלאת את לבו ועיניו בכי של שמחה. 13-12. דוזק..יריע: המשורר רואה בעיני רוחו את בנו שיוולד לעומד מול עיניו ומבקש מה׳ שיפתי את לבו בתורה שבה ישגשג.
שירי דודים- מאיר נזרי– אוֹדֶה אֶת יְיָ אֲשֶׁר גְּמָלַנִי
טקסט עמוד 20
פיוט עמוד 757
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הסוסיס של מוגדור.
- 17. הסוסיס של מוגדור
כילד, הכרתי שני סוגי סוסים ומרחק של שנות אור ביניהם.
ראשון – הסוס הרתום לקוצ׳יי. המילה קוצ׳יי לקוחה מספרדית ופירושה – כרכרה. היו עשרות קוצ׳יי במוגדור שהובילו את האנשים להיכן שרצו.
מחוץ לחומה, לרגלי השעון שהיה גאוות העיר, עמדו בשורה ארוכה הסוסים כשהם רתומים לכרכרותיהם. כאשר כרכרה אחת יצאה לדרכה, מיד כל הסוסים האחרים, ללא פקודה מהרכבים, היו מתקדמים ותופסים את המקום שהתפנה. הרכבים ישבו במעגל במרחק מה מהכרכרות ושיחקו במשחק קלפים שנקרא ״רונדה״. במשחק זה, השתמשו בקלפים שונים מאלו המשמשים לפוקר או לרמי. היו בהם חרבות במקום מספרים, חרב אחת בשביל ה״אס״, שתי חרבות ל״שתיים״ וכן הלאה. לסימן הזה קראו ״ספדה״ שהיא חרב בספרדית. בכלל, כל המשחק הזה, כולל שמו, יובא ככל הנראה מספרד וכל שמות הצורות והצלמים שעל הקלפים היו ספרדיים: ״דיי״ בשביל מלך, ״קביו״ בשביל האביר על הסום וכו'. הקלפים שהשתמשו בהם העגלונים היו בלויים עד לעייפה ומקופלים לשתיים לאורכם, מה שאפשר להם להרים קלף בצביטה מהרצפה.
כאשר יצא הקוצ׳יי לדרכו, היה הרכב הבא בתור קם לאיטו ועולה ומתיישב על מושבו במרומי הכרכרה ומיד מנופף בשוט שלו כדי להבריח את הזבובים. לכל קוצ׳יי היו רתומים שני סוסים שאי אפשר היה לקבוע את גילם, אני מניח שהם היו קשישים למדי.
לכרכרה שהייתה תמיד צבועה בשחור היו ארבעה מקומות ישיבה מרופדים בעור אדום. שני מקומות בכיוון הנסיעה ושניים – מנגד. לפעמים, כאשר הכרכרה הייתה מלאה, היה העגלון מושיב נוסע לידו, וכך חמישה אנשים מלבדו נסעו בו-זמנית בכרכרה. למעשה, היה עוד ״מקום ישיבה״ על הקוצ׳יי – לא בתוך הכרכרה אלא מחוצה לה. אני מתכוון למוט מתכת מקובע לרוחב גב הכרכרה. אך יצאה הכרכרה לדרכה, היינו אנו הילדים מזנקים ומתיישבים על המוט.
היינו לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים שלושה ילדים, שהתמקמו על המוט כדי לזכות בנסיעה בחינם. ולאן נסענו כך? לרוב, לשום מקום! בשלב מסוים, היה ישבננו הדואב מהישיבה הבלתי נוחה ומן הזעזועים המתלווים לה מאלץ אותנו לקפוץ מן הכרכרה. לפעמים היינו מצליחים להתייצב על רגלינו ולפעמים משתטחים על הארץ.
לעתים קרובות, העגלון היה חש במשקל העודף ואז היה מצליף אחורנית בשוט שלו שהיה מורכב ממקל, אליו הייתה קשורה רצועת עור דקה באורך של מטר או מטר וחצי. אנחנו המצאנו כל מיני תחבולות כדי להשתמט מצליפת השוט, לא תמיד בהצלחה, כי אירע לא פעם שספגנו כמה הצלפות הגונות.
כאשר הסוסים היו שרויים במנוחה, היה העגלון מלביש לראשם, מאחורי אוזניהם, שק תבן או שעורה. כך הגיע האוכל ישירות לפיהם.
*
הסוג השני של הסוסים שהכרתי היה סוסי הפנטזייה. סוסים אלו היו שונים בתכלית מסוסי הקוצ׳יי. אלה היו סוסים ערביים־גזעיים, קטנים יותר וגמישים, שהשתתפו במפגנים שנערכו בחוף הים. על הסוסים רכבו ערבים עוטי ג׳לבות צחורות שהתנופפו ברוח. בידיהם החזיקו רובים ארוכי קנה עם קת רחבה ורקועה בכסף. הסוסים האבירים על רוכביהם, בין עשרה לעשרים, היו מסתדרים בשורה רוחבית ישרה וממתינים.
בהינתן האות, היו מזניקים את סוסיהם ודוהרים במהירות סופתית. בשלב מסוים של המרוץ, היו הרוכבים מניפים אל על את רוביהם בידם הימנית, בעוד ידם השמאלית אוחזת ברצועות הרסן. באותו רגע נדמה כאילו הרוכבים מרחפים מעל סוסיהם. לפתע, כל הרובים היו פולטים ירייה בבת אחת ומשאירים באוויר ריח חריף של אבק שרפה. לאחר מרוץ של כמאתיים מטרים, כל הסוסים היו נעצרים בבת אחת.
המחזה הזה היה חוזר על עצמו במשך שעה ארוכה. איני יודע אם הייתה כאן איזו תחרות ואם הייתה, מי ניצח בה, אבל אני מתאר לעצמי שהרוכבים היו משתכרים מהעצמה ומן המהירות של סוסיהם, והיריות רק הוסיפו את הנופך שלהן להצגה הגדולה.
למפגן הזה של סוסים ורוכביהם הדוהרים ויורים קראו ״פנטזייה״. למה פנטזייה, לא אדע. ואילו אני, שפנטזיות רבות ליוו את ילדותי, לא הצלחתי מעולם להגשים את הפנטזיה של גזירת שערות הסוסים בשביל כינורו של וזאנה. אף על פי כן בזכותו של ואזנה, זכיתי כאמור לאחוז בכינור בפעם הראשונה בחיי.
עמוד 42
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הסוסיס של מוגדור.
OrBinah- Mohamed Elmedlaoui-Du Maghreb vers l'Occident»
OrBinah– Mohamed Elmedlaoui
(En français, arabe et hébreu) Du Maghrib à l'Occident; les Juifs du Maroc entre trois continents. Un ouvrage-2022 en hébreu par Itzhak Dahan
Du Maghrib à l’Occident. Les Juifs du Maroc entre trois continents.
Par Itzhak Dahan.
RESLING Publishing. 2022. (ouvrage en hébreu)
Traduction française d’un extrait de l’Avant-propos de l’ouvrage :
«Du Maghreb vers l'Occident» – du Maroc, à l'ouest de la Terre d'Israël, vers les pays occidentaux. C'est l'itinéraire migratoire d'un tiers des juifs marocains qui n'ont pas rejoint Israël et qui ont préservé le patrimoine culturel de leur pays d'origine, le Maroc, dans leurs pays de destination, les pays occidentaux.
Depuis près de deux mille ans, le Maroc est le foyer des Juifs. Ils vivaient du nord au sud du Maroc, de l'océan Atlantique au Haut Atlas, dans des zones urbaines modernes et dans des villages et montagnes reculés où le temps semblait s'être arrêté. Leur intégration et leur rencontre avec les musulmans se sont généralement déroulées naturellement et sans tensions, contrairement à la vie juive dans la plupart des pays européens. La Seconde Guerre mondiale, qui a entraîné la destruction de nombreuses communautés en Europe, a également épargné le Maroc.
La migration d’Est en Ouest, qui a caractérisé le XXe siècle à la fin de la Seconde Guerre mondiale, la proclamation d’indépendance du Maroc, le réveil du nationalisme arabe et surtout la création de l’État d’Israël, ont conduit à la disparition de la communauté juive locale au Maroc. Cependant, contrairement à de nombreuses communautés du monde musulman, le processus de séparation d'avec le Maroc a duré près de cinquante ans, ce qui témoigne du lien particulier que cette communauté entretenait aussi bien avec les concitoyens musulmans du pays qu’avec la famille royale. Ce lien s'est maintenu dans les nouveau pays de destination, à l'exception de l'État d'Israël.
Pendant la majeure partie de ma carrière, de 1975 à 2015, j'ai travaillé auprès des communautés juives en général, et des communautés juives marocaines en France et au Canada en particulier. Originaire du Maroc et ayant immigré en Israël, j'ai été impressionné par la capacité des immigrants à s'intégrer dans leur pays d'accueil tout en préservant leur patrimoine et leur culture.
On a beaucoup écrit sur les 260 000 Juifs du Maroc qui ont immigré en Israël dans la seconde moitié du XXe siècle. Des sociologues et historiens tels qu'Eisenstadt, Liske, Deshan, Shoked, Saadun, Lasker, Tsur et d'autres ont étudié cette communauté dans leurs recherches d'un point de vue sociologique et anthropologique, en se concentrant principalement sur les aspects sociaux, économiques, éducatifs et culturels. Les recherches dans le domaine de l’immigration du Maroc vers les pays occidentaux étant rares, j’ai choisi de retracer les parcours des cent milles juifs marocains qui ont préféré immigrer vers les pays occidentaux plutôt que vers l’État d’Israël.
La connaissance de cette communauté, de sa culture et de son patrimoine, ainsi que de ses coutumes et de ses leaders d'opinion, m'a facilité l'accès à ce domaine de recherche. Cela m'a permis de me concentrer à la fois sur les nouvelles communautés créées par les immigrants dans les pays occidentaux et sur l'étude des outils et des moyens par lesquels les immigrants ont renforcé leur identité collective à travers ses différentes composantes.
Ce livre est destiné aux personnes intéressées et aux chercheurs concernés par la migration, l’identité et le transnationalisme des groupes ethniques qui ont migré de l’Est vers l’Ouest.
————————-
كتاب حول وجه آخر من أوجه الدياسبورة المغربية اليهودية-2022. كتاب باللغة العبرية بعنوان ترجمته "من المغرب إلى بلدان الغرب"، لمؤلفه، إسحاق داهان (انظر التوثيق البيبليوغرافي في القسم الفرنسي أعلاه من هذا التعريف بالكتاب)
ترجمة عربية لمقتطف من توطئة الكتاب:
"من المغرب نحو بلاد الغرب" – من المغرب، الذي هو إلى الغرب من أرض إسرائيل، في اتجاه البلدان الغربية. إنه اتجاه هجرة حوالي ثلث اليهود المغاربة، الذين لم يتجهوا نحو إسرائيل والذين حافظوا على التراث الثقافي لبلدهم الأصلي في بلدان الغرب.
ظل المغرب لحوالي ألفي سنة موطنا لليهود. عاشوا في ربوعه – من الشمال إلى الجنوب ومن المحيط الأطلسي إلى جبال الأطلس – في مناطق حضرية حديثة وفي قرى وجبال معزولة حيث يبدو أن الزمن قد توقّف. وقد كان اندماجهم مع المسلمين جاريا على العموم بشكل طبيعي وبدون توتّرات بخلاف حياة اليهود في معظم البلدان الأوروبية. وحتّى الحرب العالمية الثانية التي أدّت إلى خراب العديد من الجماعات اليهودية في أوروبّا لم تفعل مثل ذلك في المغرب.
ولقد أدّت الهجرة من الشرق نحو الغرب التي طبعت القرن العشرين في نهاية الحرب العالمية الثانية، وكذلك إعلان استقلال المغرب وقيام القومية العربية، وعلى الأخص إقامة دولة إسرائيل، إلى زوال الجماعات اليهودية المحلية بالمغرب. غير أنه – خلافا لحال جماعات العديد من جماعات العالم الإسلامي – استغرق وتيرة مغادرة الجماعات اليهودية المغرب ما يناهز الخمسين سنة، وهو أمر يعكس الارتباط النوعي لتلك الجماعات مع المواطنين المغاربة المسلمين ومع الأسرة الملكية على حدّ سواء. وقد ظلّت تلك الرابطة قوية في بلدان الاستقبال الجديدة باتثناء دولة إسرائيل.
خلال معظم مشواري المهني، من 1975 إلى 2015، اشتغلت في حقل الجماعات اليهودية عامة اليهودية المغربية في فرنسا وكندا على وجه الخصوص. وباعتبار كوني من مواليد المغرب ممن هاجر إلى إسرائيل، انبهرت بقدرة تلك الجماعات المهاجرة على الاندماج في بلدان الاستقبال مع احتفاظها بتراثها وثقافتها.
لقد كُتب شيء كثير عن الـ 260.000 يهودي الذين هاجروا نحو إسرائيل في النصف الأخير من القرن-20. فقد درس كثيرٌ من السوسيولوجيين والمؤرّخين – أمثال أيزنشطاط، و ليسك، و شوقيد، وحاييم سعدون، و لاسكر، و و يارون تصور وآخرين – هذه الجماعة في أبحاثهم من زوايا نظر سوسيولوجية وأنثروبولوجية في تركيز بالأساس على المظاهر الاجتماعية والاقتصادية والتربوية والثقافية. وإذ تظل الأبحات حول الجماعات التي هاجرت إلى البلدان الغربية نادرة، فقد اخترت أن أتتبع مسارات ما يناهز المائة ألف يهودي مغربي الذين فضّلوا الهجرة نحو بلدان الغرب بدل دولة إسرائيل.
ولقد سهّلت عليّ معرفتي بهذه الجماعات، بثقافتها وتراثها، وكذا بعاداتها وبقادة رأيها العام، الولوجَ إلى هذا الحقل من حقول البحث. لقد مكّنني ذلك من تركيزي، في نفس الوقت، على الأطر الجماعاتية الجديدة التي طوّرها المهاجرون في البلدان الغربية وعلى دراسة الوسائل والوسائط التي قوّى بها المهاجرون بفضلها هوّيتَهم الجماعية بمكوناتها المختلفة.
هذا الكتاب موجه إلى كافة المهتمّين بموضوعه وإلى الباحثين في موضوعات الهجرة، والهوّية، والمواطنة عبر-الأُممية، في صفوف الجماعات الإثنية التي هاجرت من الشرق إلى الغرب.
L’original hébraïque de l’extrait ici traduit en Français et en arabe
نص الأصل العبري للمقتطف المترجم أعلاه إلى الفرنسية والعربية
מבוא
"מהמגרב למערב" – ממורוקו הנמצאת ממערב לארץ ישראל אל ארצות המערב. זהו מסלול ההגירה של שליש מיהדות מורוקו שלא הגיע לישראל ושמר על המורשת התרבותית של ארץ המוצא, מורוקו, בארצות היעד, בארצות המערב.
במשך קרוב לאלפיים שנה היתה מורוקו בית ליהודיה. היהודים התגוררו מצפון מורוקו עד לדרומה, מהאוקיינוס האטלנטי ועד להרי האטלס הגבוהים, באזורים העירוניים המודרניים ובעיירות ובכפרים הנידחים שהזמן עצר בהם מלכת. לרוב השתלבותם ומפגשם עם המוסלמים היה טבעי ונעדר מתח, בשונה מהחיים היהודיים במרבית ארצות אירופה. גם מלחמת העולם השנייה, שהביאה לחורבנן של קהילות רבות באירופה, פסחה על מורוקו.
ההגירה מהמזרח למערב, שאפיינה את המאה ה-20 בתום מלחמת העולם השנייה, הכרזת העצמאות של מורוקו, ההתעוררות הלאומיות הערבית ובייחוד הקמת מדינת ישראל הביאו לחיסולה של הקהילה היהודית המקומית במרוקו. אולם בשונה מקהילות רבות בעולם המוסלמי, נמשך תהליך הניתוק ממרוקו קרוב ל-50 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך בארץ היעד החדשה, פרט למדינת ישראל.
רוב שנותיי, מ-1975 ועד 2015, עבדתי עם קהילות יהודיות בכלל ועם קהילות יהודיות מרוקאיות בצרפת ובקנדה בפרט. כיליד מרוקו שעלה לישראל, תמהתי על יכולתם של המהגרים להתערות בארץ היעד ועם זאת להצליח לשמור את מורשתם ואת תרבותם בארץ זו.
רבות נכתב על 260.000 היהודים ממרוקו שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה-20. סוציולוגים והיסטוריונים כאייזנשטט, ליסק, דשן, שוקד, סעדון, לסקר, צור ועוד, דנו במחקריהם בקהילה זו מנקודות מבט סוציולוגית-אנתרופולוגית והתמקדו בעיקר בהיבטים חברתיים, כלכליים, חינוכיים ותרבותיים. מאחר שהמחקר בתחום ההגירה ממרוקו לארצות המערב מועט, בחרתי להתחקות אחר מאת אלף יהודי מרוקו שהעדיפו להגר לארצות המערב על פני הגירה למדינת ישראל.
ההכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, וכן ההכרות עם מנהגיה ועם מובילי דעת הקהל בקרבה, הקלו על כניסתי לשדה מחקר זה. כך התאפשר לי להתמקד הן במקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הכלים והדרכים שבהם חזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.
ספר זה מיועד למתעניינים ולחוקרים העוסקים בהגירה, בזהות וכטרנס-לאומיות של קבוצות אתניות שהיגרו מהמזרח למערב.
OrBinah– Mohamed Elmedlaoui-Du Maghreb vers l'Occident»
https://orbinah.blog4ever.com/m-elmedlaoui-publications-academiques
ולא יהיה – כקרח וכעדתו-הרב משה אסולין שמיר
"וידבר יהוה אל משה לאמר…
ולא יהיה – כקרח וכעדתו,
כאשר דיבר יהוה – ביד משה לו" (במ', יז, א-ה).
אמר רב:
כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:
"ולא יהיה – כקרח וכעדתו" (סנה' קי ע"א).
השלום הוא כלי המחזיק ברכה –
"וישם לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).
מחלוקת = מ – חלוק – ת = מת + חלוק.
להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.
להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!
כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).
ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.
"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.
"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.
"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).
קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.
הרקע למחלוקת קרח:
שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.
לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.
בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.
בניו של עמרם הבכור: משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.
לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.
קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.
הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.
קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'. ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.
קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!
להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).
"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".
באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב' כב, י).
באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).
באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.
באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.
ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.
באה לגזוז צאנה, התבקשה לתת "ראשית הגז".
שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.
"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).
נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"
הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.
דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.
לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".
דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.
הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).
הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".
הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".
בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך
מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.
הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".
החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".
הלץ לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.
רבי חנינא בן תרדיון: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב)
הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':
"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').
קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.
רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".
פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.
"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).
לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.
ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.
רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".
זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.
רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.
רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".
בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).
מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.
רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.
בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:
א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.
ב. "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?
ג. "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?
ד. "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.
בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?
על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?
וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".
כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.
לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?
רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.
הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.
כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.
מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו, הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי.
כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.
כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.
לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).
לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.
בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.
השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".
קרח: בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק. קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.
יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.
קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.
לוי: בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.
בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:
"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)
נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.
שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".
לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.
ספר חיי האדם, רמוז בשמו. שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.
קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.
קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).
הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.
קרח מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).
אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.
ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.
רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו 250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".
רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.
על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?
קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.
המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".
לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.
מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).
איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!
"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!
השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).
השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".
מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).
לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).
מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:
פשוט מאוד – תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.
בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.
מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:
יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.
כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".
"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).
"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:
שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).
"עין טובה" מול "עין רעה".
משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.
חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.
"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).
קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".
קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).
יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.
המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.
לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ, לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.
רבי מאיר בעל הנס
זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס,
היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).
כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.
"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,
וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).
"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,
בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?
רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.
משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).
המילה "תשתרר" {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.
אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.
על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).
רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתי
ם וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).
רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה,
זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.
עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".
רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:
משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.
בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו
בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.
רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.
מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.
הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.
בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?
הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,
ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).
כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?
התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".
הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק], אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".
מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:
מהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.
השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.
הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.
איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,
כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?
אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.
מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.
ענה לו ה': אחרי רבים להטות…
כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא, ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).
א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.
- 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
- 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".
ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.
שאלה: מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?
תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).
ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).
רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.
זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".
כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.
ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".
בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".
מתורף דבריו עולה:
התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.
כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את ההרמוניה.
על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).
ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).
"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).
ו. רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א) "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).
"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".
הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.
הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.
הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.
מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.
האחדות האלוקית בעולם הבריאה,
כדגם לאחדות בין בני אדם.
' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.
הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.
הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".
אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:
"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.
תפשט פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.
וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.
והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".
דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.
שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.
נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:
"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.
ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.
כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.
אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…
"אדוני! תתאזר בסבלנות"
סבלנות – מול סובלנות.
סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.
פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.
הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.
ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.
הסובלות כוללת 3 יסודות:
א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.
חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.
בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה.
מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24, להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).
דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.
הכעס גורם לעבודה זרה: כאעס = קנא = מקוה = 151. "א-ל ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.
"לשם שמים" – מקור הביטוי.
הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות. ביום שני אומרים בתפילת שחרית "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.
חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר,
האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).
"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.
למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…
למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".
מתורף דברי קדשו עולה:
הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות"
= שהם אנשים חיים – כמוך וכמוני.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אעשה נפלאות".
יומא דהילולא דצדיקיא,
לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.
וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום כ"ה סיון.
"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).
רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).
הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).
הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.
הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה – והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.
חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).
כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"? (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.
הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.
האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".
הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.
על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".
על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".
קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.
כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.
במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.
בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".
חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.
בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".
את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.
שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.
אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).
בברכת התורה ולומדיה, להצלחת כוחות הביטחון, והחזרת השבויים בשלום
ולגאולה קרובה ברחמים
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה בן רינה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה
לעילוי נשמת כל חללי כוחות הביטחון
לבריאות איתנה לעבודת הבורא – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים".
והספרים יתקבלו בשמחה רבה אצל הציבור הרחב, ותלמידי חכמים
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar-Rabbi Yits’hak
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar
Rabbi Yits’hak, fils de Rabbi Vidal I. On trouve sa signature apposée avec celle des Sages de Fès sur la takana (décret) interdisant aux femmes de se porter garantes pour leur mari vis-à-vis des non-Juifs, qui date du mois de Iyar 5328 (1568). De toute apparence, il rédigea un commentaire sur la Torah, puisque son fils Rabbi Vidal II cite à plusieurs reprises des Hidouchim (explications inédites) en son nom dans son ouvrage Tsouf Oudvach.
Rabbi Vidal HaSarfati II naquit aux environs de l'an 5300 (1540). Parmi ses Maîtres, on compte Rav Avraham Ouziel qu'il mentionne dans son introduction à son commentaire sur la Méguilath Esther: «que j'ai entendu du Rav Avraham Ouziel, puits d'eau vive duquel j'ai pu m'abreuver». Rabbi Vidal fait partie des Rabbanim de la ville de Fès vers l'année 5352 (1592); en effet, sa signature apparaît en premier avec celle des Sages de la ville sur une takana (décret) qui gère le déroulement des cérémonies de mariage, instituée Roch Hodech Eloul 5352 (1592). Or, dans la takana qui la précède, datée du 15 Adar 5348 (1588) dans le livre des takanot, sa signature est absente. Il semble qu'une partie importante des Sages qui signèrent en 5348 moururent peu après cette takana, puisque la majorité d'entre eux sont absents des takanot suivantes depuis l'année 5352, à l'exception d'une minorité comme Rabbi Chlomo Ouziel, Rabbi Sa'adia Ben Ribo'h et Rabbi Avraham HaCohen. De ce fait, la majorité des Sages dont la signature apparaît à partir de l'année 5352 possèdent de nouveaux noms qui n'étaient pas rapportés aux takanot précédentes. La signature de Rabbi Vidal est ainsi apposée sur des takanot instituées entre Eloul 5352 et Hechvane 5371 (1592- 1605). Aux takanot instituées en l'an 5363, Rabbi Vidal n'est pas mentionné; il devait séjourner en dehors de Fès cette année-là. Sa signature apparaît aux côtés de celle des Rabbanim: Rabbi Yéhouda Ouziel, Rabbi Chlomo Ouziel, Rabbi Sa'adia Ben Ribo'h, Rabbi Yits'hak Ibn Tsour, Rabbi Chmouel Ben Danan, Rabbi Yicha'ya Bakich, Rabbi Yossef Ben Haviv, Rabbi Avraham HaCohen, Rabbi Ya'akov Hadgiz, Rabbi Avraham HaCohen le médecin et Rabbi Chmouel Ben Haviv, Rabbi Aharon Ibn Hayim, Rabbi Yits'hak Ibn Zimra, Rabbi Chaoul Serero et Rabbi Yi'hya Berdugo, Rabbi Yossef Ibn Amram, Rabbi Yits'hak Abezradil, Rabbi Yossef Nahon, Rabbi Yits'hak Ibn Chalom, Rabbi Yossef HaCohen et Rabbi Yits'hak Bibi.
Rabbi Vidal était connu pour sa piété et ses bonnes actions, c'était également un darchane (orateur) éloquent. Lors d'une famine qui eut lieu en l'an 5373, lors d'un rassemblement de prières, il fut choisi comme officiant, et désigné pour éveiller le public au repentir durant ce rassemblement. L'assemblée fut aussitôt exaucée par des pluies abondantes, comme le décrit le livre des Chroniques de Fès:
«En Nissane 5373, on manquait terriblement de pluies, la terre et les récoltes étaient pratiquement sèches, on décréta un jeûne… On jeûna le jour de Roch Hodech Iyar, ce qui n'était pas conforme à la règle générale (puisque nos Sages interdisent de jeûner un jour de Roch Hodech)… Le Sage qui fut invité à prier était le vénérable pieux et humble Rabbi Vidal HaSarfati dénommé Senior, il adressa au peuple des remontrances… Le 5 du mois, nous jeûnions pour la troisième fois et toute la communauté s'assembla… Le Sage cité prononça de nouveau une dracha… et aussitôt des nuages et des vents apparurent, D. soit loué. Il s'exprima en ces termes: d'après le Din, un père se doit de nourrir et de subvenir aux besoins de ses enfants jusqu'à l'âge de six ou sept ans; après cela, s'il en a les moyens, bien qu'il n'y soit pas contraint d'après le Din, le Beit-Din l'oblige à subvenir aux besoins de ses enfants en tant que tsédaka… Or le Saint-Béni-Soit-Il est notre père et Il a de quoi subvenir à nos besoins… Et s'il ne veut pas, qui comme Lui connaît le Din! Ce Sage se permit ainsi, de par sa grande piété et par le mérite de la Torah à laquelle il s'adonnait pleinement, de proférer des propos quelque peu audacieux envers Hachem. A ses paroles, toute la communauté éclata en sanglots, ce qui ne s'était encore jamais produit. Puis, il parla également en arabe, déposa de la cendre sur sa tête et sur les Sifrei Torah, tout le peuple fondit en larmes , et leur cœur s’emplit de soumission pour leur Père qui est au Ciel…»
Nous apprenons de la description citée l'impact puissant que firent les propos de Rabbi Vidal sur ses auditeurs, au point où «toute la communauté éclata en sanglots…». Il semble que Rabbi Vidal étudiait continuellement sans avoir aucune source de revenus. Sa situation économique dut être difficile, il ne laissa après lui aucun bien.
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar-Rabbi Yits’hak
Page 9
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
הרא״ה כדיין
בשנת התק״י(1750) עם פטירתו של הרשב״א, נותר היעב״ץ לבדו דיין ומורה הוראה בעיר, לכן סמך היעב״ץ חמישה חכמים לדיינים שישבו עימו בדין, והם הנקראים ׳בית דין של חמש' הרבנים:
ר׳ אפרים מונסונייגו, רבי אפרים עזב בשנת לתיטואן ושם כיהן כדיין. עליו ראה מלכי רבנן, כג טור ג.
ר׳ שאול אבן דנאן, נולד לאביו רבי יעקב, בסביבות שנת הת״ס. נפטר בסביבות שנת התק״ל, עליו ראה נר המערב, עמ׳ 184.
ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של היעב״ץ, נולד בשנת התס״ו. נסמך ע״י אביו לדיינות, חיבר פסקי דין רבים שרובם נשארו בכת״י, וחלקם נדפסו בספרי חכמי דורו.
ר׳ אליהו הצרפתי,
ור׳ מתתיה סירירו. בן בתו של היעב״ץ. עודו בקטנותו נתייתם מאביו, ונתגדל בבית זקינו. נפטר ביום אחד בשבת, ונקבר ביום שני ז׳ אדר ראשון שנת התקמ״ו. הרא״ה הספידו בבית החיים, קול אליהו עמ׳ רכד. וראה להלן ליד ציון הערה 431.
כלומר, חמישה והוא השישי. דומה כי הם חתמו לראשונה כדיינים עם היעב״ץ בשנת התק״י, בדיון על הורשת השררה שהיתה לרשב״א בבית כנסת.
הרא״ה כמורה ומנהיג
הרא״ה ישב בדין עם היעב״ץ ועם חכמים גדולים ממנו בשנים, מהם למד מסורת הפסיקה ודרכי ההכרעה. החל משנת התק״ל (1770) לאחר פטירתם של הרבנים רבי שאול אבן תאן ורבי רפאל עובד אבן צור, הרא״ה הפך להיות המרא דאתרא בפאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, והסמכות הגדולה בהלכה לכל הקהילות היהודיות במרוקו.
חכמים פנו אליו בשאלות הלכה מכל הפזורה המרוקאית. גם חכמי מכנאס הרבו להפנות אליו שאלות ולבקש חוות דעתו והכרעתו. הם נהגו בו כבוד, במיוחד החכמים בני גילו ומבוגרים ממנו. הוא כתב מאות תשובות, פסקי דין, ועשרות אגרות, שהורצו לכל ערי המערב. פסקיו ותשובותיו של הרא״ה, עוסקים בנושאים משו״ע אבה״ע וחו״מ. וגם תשובותיו בדיני יו״ד, הן סובבות ברובן סביב דיני רבית ומשכנתאות.
הרא״ה נהג להשאיר אצלו העתק מפסקי הדין שכתב עם האסמכתאות עליהן ביסס את הכרעתו. וכך יכול היה לברר בשעת הצורך את פרטי המקרה, הפסק שניתן ועל מה הוא מבוסס: ׳ובדקתי וחפשתי בהעתק הפסקי דינים שיש לי, ומצאתי העתק הפסק דין הנ״ל׳. כמו כן היה רגיל לעיין לאחר זמן בפסקי דין שכתב, מוסיף בהם הבהרות וחיזוקים. כשהתברר לו שלא דייק בתשובה או בפסק שכתב, הוא לא היסס לתקן את עצמו ולחזור בו מהפסק הראשון ׳ובזה לא דברתי נכונה והדרי בי בזה, כי הוא הודי הוא הדר״י׳. או בענין ירושת הבת את חלקה גם בשררת בית הכנסת, בהתחלה פסק שהבת היורשת זכאית גם בשררת בית הכנסת אם הוא פרטי. וכשהעירו לו שזה מנוגד לפסיקת חכמי פאס הקודמים, חזר בו:
וכי תאמרו שיש בנמצא פס״ד כתוב וחתום מידי זה כמה, שהבת נוטלת בשררה. הלא תדעו שבאותו זמן שהיינו בב״ד של חמש, שלח מוהר״ר יעקב טולידאנו זלה״ה ונשאל ממנו ע״ע זה, והזהיר לכל אחד ממנו לכתוב דעתו בפ״ע ולא יודיע לחבירו, וכן עשינו. והסכימה דעתי לבד שהבת נוטלת בשררה, יען שחילקתי בין בה״ך של יחיד לשל רבים, ופסקתי דבבה״ך של יחיד תטול הבת חלקה בשררה. וכשידעו בזה חבירי, חברו עלי והראו לי קבלת רבותינו ואבותינו הרא׳ נ״נ, שכתבו הלכה למעשה, שאין הבת נוטלת בשררה אפי׳ בבה״ך של יחיד…. ואז חזרתי לאחורי וכתבתי ושלחתי למוהרי״ט זלה״ה, הדרי בי ממ״ש שהבת תיטול בשררה………
גם מיהר לתקן את פסק דין שכתב, כשהתברר לו שהראיות עליהן הסתמך הן רעועות: ׳ועכשו אשר נגלו לפני הכתובים בענין זה, אני רואה שהשאלה שבאה לפני מקדמת דנא על ענין זה, נעשית במרמה וערמה ואין לסמוך על מה שכתבתי בתשובת״ה׳.
שרבו כמו רבו בעו״ה[בעוונות הרבים] עידי שקר וסהדי שקרי וכו', ואין לדבר סוף ואיכא אטרוחי בי דינא, הלאות אנשים ויגיעת בשר וזלותא דבי דינא, וגדולה מזו חלול ש״ש [שם שמים ] והמ״ה בכי״ם.[על פי במדבר כה, ו. ופירוש רש"י: והמה בוכים-נתלמה ממנו הלכה. כלומר, קשה לפסוק את הדין במצב זה] אשר על כן גזרתי אומר, וכן אמרתי בְּגִזְרַת פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא,[ על פי דניאל ד, יד. מצודת דוד: בגזרת – הדבר נגזר בגזרת המלאכים המחריבים העושים דין המקום. שאלתא – הגזרה ההיא עשויה במאמר המלאכים הקדושים והיא היא, וכפל הדבר במילות שונות. רש״י: שאלתא – גזרה, ועל ידי שנמלכין בהקב״ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא].
חקה חקקתי גזרה גזרתי שלא יגבה ישראל הנז׳ מהשטר עיסקא הנז׳ זולת סך ארבע מאות אוקיות מכ״ט דהיינו מהקרן ותו לא, אבל הריוח לא יגבה אפי׳ פש״ן [אפילו פרוטה של נחושת] לא מבני חרי ולא ממשעבדי. שכך עלתה הסכמתי ….
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
עמוד 57
שירי דודים-מאיר נזרי-תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים
ג) תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים
כאן בקהילה היהודית במוגדור נולד, חי ופעל ר׳ דוד אלקאיים, שעל תולדות חייו כתב לראשונה יוסף שטרית ביוגרפיה על סמך מקורות וראיונות. אחריו כתבו חוקרים נוספים, והאחרון שהעשיר את הביוגרפיה של רד״א ומשפחתו הוא דוד אזולאי. הדברים להלן נשענים על קודמיהם ומוסיפים עליהם.
לידה: ר׳ דוד אלקאיים נולד במוגדור ב-1851, מאה שנה לאחר יסוד מוגדור החדשה.
כתבותיו בעיתון הצפירה: בשנים תרנ״ב-תרנ״ג (1893-1892) שלח ר׳ דוד אלקאיים כתבות לעיתון הצפירה. שתיים מהן מופיעות בנספח של מהדורה זו. באחת מהן מתאר הוא את חגיגת בר מצווה של בן נשיא הקהילה ראובן אלמליח, כולל סעודות ותזמורות, שהשתתפו בה קונסולרים ושגרירים שבאו לחלוק כבוד לנשיא הקהילה. זהו מכתב תיעודי שיש בו גם משום תעודת כבוד לעיליתא היהודית במוגדור שלא זנחה את מסורת אבות של תפילות ופיוטים, עלייה לתורה ודרשת החניך. בכתבה שנייה המלווה במקורות תורניים מביע הוא את השקפתו בלימוד מלאכה לשם פרנסה בכבוד ויוצא נגד תורה שאין עמה מלאכה, כאשר האידיאל הוא תלמיד חכם המתפרנס מיגיע כפיו.
כישוריו האמנותיים: ר' דוד אלקאיים ניחן במגוון כישורים, שבהם גם עסק למחייתו: עיסוק בנגרות וייצור רהיטים אמנותיים ומסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות מיוחדות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרם, ציור דיוקנאות ובכללם חתנים וכלות לפני חתונתם וכתיבת כתובות על קלף ועיטורן בצבעי זהב וכסף, שמדגם מהן מופיע בנספח למהדורה זו.
ר׳ דוד אלקאיים כמשורר וכאחד מעורכי שיר ידידות: ר׳ דוד אלקאיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳ יחד עם דוד יפלח ור׳ חיים ש. אפרייאט, קובץ שיצא לאור בתרפ״א/.1921 לראשונה נכללות בקובץ שירים ופיוטים מאת חכמי מרוקו במאות ה-20-19 וביניהם קצידות הנשענות על לחני המלחון ובכללן קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע של שני חומשים בראשית ושמות, וכאן הוא מתגלה גם כמשורר. ההנחה היא שכבר אז סיים את קובץ שירתו ׳שירי דודים/ שלא יצא לאור בחייו. שירת הבקשות שיש לה היסטוריה חשובה עם מגוון מסורות קיבלה תוקף רשמי על ידי הנוסח האחיד והרפרטואר הנבחר שגובש ונערך בספר ידידות מתרפ״א, שר׳ דוד אלקאיים הוא אחד מעורכיו.
השכלה ועברית: ר׳ דוד נמנה על חבורת משכילים עבריים שפעלה במוגדור. הוא כתב כתבות בעיתונים ׳הצפירה׳ ו׳היהודי/ שבהן דיווח על מקרים שאירעו במוגדור. חלק מהכתבות שימשו טורי דעה, שבהם הביע את דעתו על מנהגים שנהגו בעירו. ר׳ דוד היה פעיל בהקמתן של כמה אגודות יהודיות במוגדור, שאחת מהן היא ישיבת 'קהלת יעקב׳ שנתייסדה במלאח ב-1898, בראשה כיהן ר׳ דוד כנפו ובמסגרתה למדו עשרה חכמים, שקיבלו פרס מנדיבים. במעמד ייסוד הישיבה נאמו רבנים ונסים אביטבול, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח. חברה אחרת היא אגודה משכילית, ראשונה מסוגה בשם 'לשכת יסוד המערבי׳, שהייתה לשכת בת של 'חברת בני ישראל׳ בירושלים. חברי האגודה היו מתכנסים ודנים בעניינים שעמדו על הפרק. אחת ממטרותיהם הייתה לדבר רק בעברית ולפעול פעולות למען תושבי העיר, שלא ראו בעין יפה את התכנסויותיהם של חברי האגודה, ועקב כך החלו להתכנס בחשאי. בסופו של דבר התפרקה אגודה זו בעיקר בגלל חוסר קשר עם חברת האם הירושלמית, ומשכילי העיר הקימו אגודה אחרת בשם ׳שערי ציון׳ ומטרותיה היו ציוניות מובהקות, וגם בה ניתן דגש על החייאת השפה העברית. בני החברה התכתבו עם הרעל בנוגע למטרותיהם. רד״א כיהן כמזכיר האגודות האלו ואף נשא בהן נאומים אף שלימים חדל מלהשתתף בהן.
ר׳ דוד עסק בהחייאת השפה העברית בקרב בני עירו. הוא שימש כמורה לעברית בבית הספר האנגלי של סטלה קורקוס שהיה במוגדור, ואף כתב כמה שירים בשבח השפה העברית (נב-נו).
חבורת הזוהר: ר' דוד היה בקי בזוהר והעביר שיעורים בספר, כך העיד עליו ר׳ שמעון זעפרני:
׳זכורני, כד הוינא טליא, בגיל עשר לערך, אבא מארי ז״ל היה לוקח אותי עמו בלילות שני וחמישי של ימות החורף עוד בטרם עלה השחר לשמוע שיעור בזוהר הקדוש מפי ר׳ דוד אלקאים. השיעור התקיים בבית הכנסת שנקרא על שמו. הוא הסביר את השיעור באופן ברור ונעים בשפה הערבית המרוקאית׳.
גם אביו, ר׳ מרדכי זעפרני, מספר שבבל שני וחמישי בלילות החורף היו באים בני החברה לבית הכנסת, שם היה ר׳ דוד מוסר את השיעור. השיעור היה בין השעות אחת אחר חצות ועד לאור הבוקר. בלילות שבת היו קמים בשעות אלו לשירת הבקשות. לפני פטירתו בעת גסיסתו ביקרו ר׳ מרדכי. ר׳ דוד פקח את עיניו ואמר לו ׳היה תמיד זהיר בלימוד הזוהר, ואפילו תלמד אותו יחיד׳, ואכן כך היה ור׳ מרדכי מונה לראש חברת הזוהר הקדוש (פיוט לט).
עדות נוספת לכך היא מצבת קבורתו, עליה נחקק ׳מעיין מתגבר בזוהר הקדוש כתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו׳. ר׳ דוד חיבר פיוט על סיום הזוהר הקדוש. ספר שירי דודים על גלגוליו: ר׳ דוד חיבר ספר פיוטים בשם ׳שירי דודים/ שתכנן להדפיס עוד בימי חייו. בתחילת ספר ׳שיר ידידות׳ (מראכש תרפ״א) חתמו העורכים ר״ד אלקאים שייך דוד יפלח ור׳ חיים אפרייאט הסכם. בהסכם נאמר, שהרווחים ממכירת הספר, לאחר ניכוי הוצאות הדפוס, יתחלקו בין שלושתם בשווה, והכסף יחולק על ידם לצדקה, מלבד רד״א שישאיר את חלקו להוצאת ספרו ׳שירי דודים׳. כך משתמע גם ממקור פיוטי, שכבר היה במחשבתו להדפיס ספר זה בכתובת שבראש הפיוט ׳אשיר שירה׳ (קלט):
׳פיוט זה חברתי לידידי החתן הנעים הר׳ מסעוד אבן חיים ביום חתונתו, ובשמחת לבי שרתי עליו בעלותו לספר תורה, והוא אח לידי״ן ואו״ע הגבר המרומם הנעלה זרע קדש אשר הזיל זהב מכיסו לעזריני בהדפסת הספר הזה, שכרו כפול מן השמים כה״ר מנחם אבן חיים יצ״ו אבי״ר, ושני לו בעזרה הגבר המרומם הנעלה לשם ולתהלה בה״ר מאיר טאפיררו יצ״ו אבי״ר.
עקב בעיות מימון לא זכה רבי דוד להדפיס ספר זה בחייו. רק בשנת תשמ״ג הודפס ספר זה בירושלים במהדורה פקסימלית מכתב יד בהעתקת ר׳ מרדכי זעפרני. ר׳ מרדכי סיפר, שאת שיריו היה כותב ר׳ דוד בשעות הלילה לאחר חצות, מכיון שבשעות אלו דעתו של אדם צלולה.
על כתיבתו של הספר מספר ר׳ מרדכי, שלאחר שר׳ דוד היה כותב את שיריו, היה מוסר לו אותם להעתקה, והיה אומר לו ׳שים לב על השירים שלי ושמור אותם׳. האוטוגרף של הספר נמסר לאחר פטירתו לחיים משה, בנו של ר׳ דוד, שהעתיק את מקום מגוריו לאגאדיר. לאחר רעידת האדמה שאירעה באגאדיר בשנת 1960 נחשב הספר לאבוד. למעשה, האוטוגרף לא אבד, ונשמר בידי צאצאיו של ר׳ דוד. הספר נסרק על ידי ר׳ משה כהן מירושלים והסריקה נגישה במכון לתצלומי כתבי יד. באוטוגרף נמצאים שירים, שלא הועתקו על ידי ר׳ מרדכי זעפרני, והם מופיעים כנספח במהדורת תשפ״ה.
שירי דודים-מאיר נזרי
עמוד 20
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל-ספר ראשון חלק א
שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל
נולד במאלאגה בשנת 1021—1022׳ חי בסאראגוסה,
ומת בואלנסיה בין 1053—1058
מעטות הן הידיעות על חייו של אבן גבירול שהגיעו לחוקרי זמננו, ועל כן אין בכוחם לבאר כמה וכמה סתומות שביצירתו. חיים אלה לא היו אולי עשירים במאורעות, אך מלאי מתיחות, רוויי אכזבה וצער. שמואל הנגיד בעל התשוקות ראה את עולמו בחייו, ובאחזו ברסן השלטון הכריח את בני זמנו לכרוע ברך לפניו. העילוי גבירול שאף אף הוא להוקרה ולכבוד מצדם בזכות יצירותיו, אך באדישות סביבתו או באיבתה לו שתת לבו דם.
שלמה בן יהודה (בערבית: אבו־איוב סולימאן בן יחיא) אבן גבירול נולד ב־1022/1021 במאלאגה, עיר היינות המהוללה, למשפחה שמוצאה היה מקורדובה. הוא גדל ובילה את רוב חייו בסאראגוסה, בירתה של אחת המדינות המוסלמיות המרובות שקמו בספרד לאחר חורבן קורדובה (1013). בהיותו צעיר מת עליו אביו, ובשש הקינות שנשא על מותו הביע את גודל יאושו. באחת מהן מופיעה דמות החכמה, המוכיחה את היתום על שהוא מזניחה באבלו, והופעתה של דמות זו אינה מקרה! הרי מימי ילדותו התמסר גבירול ללימודים ולעיון, והתשוקה לחדור יותר ויותר לתעלומות החכמה היא היא שנתנה טעם לחייו. והוא עבד בהתאמצות יתרה, כאילו הרגיש שלא יאריך ימים ועל כן הוטל עליו לעשות לא פחות מאלו הזוכים לזקנה ולשיבה.
לשם כך היה מוכן לכל קרבן:
הֵן מִדְרַשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל / וּבָשָׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת.
(לו היתה נפשי, 3)
הוא אילץ עצמו לעבוד בשארית כוחו, אם כי היה נגוע במחלת עור ממארת. טיבה של מחלה זו אינו ברור לנו כל צורכו, אך היא גרמה למשורר עינויים קשים. לעתים קרובות רותק למיטתו, נתייסר בנדודי שינה ובבדידות. אין ספק, שמצב זה השפיע הרבה על יחסו לבריות ועל השקפת עולמו. מראשית דרכו בטוח היה שנועד לגדולות ולנצורות. גאוותו המופרזת באה לידי גילוי בשיריו הראשונים הידועים לנו, ואותם חיבר בהיותו בן ט״ז—י״ז.
הקוראים שהרגיזוהו בלעגם עוררוהו להשמיע מפעם לפעם דברים עוד יותר יהירים וחריפים. אמנם, מאחורי התרברבות זו מורגש צערו של איש היודע כי ״נפשו נגופה״ מטבעה, המקונן, כשהוא בן שש־עשרה בלבד, על הנעורים שחלפו ואינם! צער לב הכואב על שנגזר עליו להיגזר משמחת החיים. הגורל התאכזר עליו ודווקא הוא הוכרח להפוך את שירתו קרדום לחפור בו, לבלום את ״נפשו הרגזנית״(כביטוי של משה אבן־עזרא) ולהתייצב בפני נדיבים המוכנים להעניק לו שכר. קיום כזה כרוך היה בהשפלה עצמית ובעלבונות. ואולם נראה שתחילה האירה לו ההצלחה. בדמותו של השר היהודי יקותיאל בן־יצחק אבן־חסאן (אלמתואכל אבן־קברון) הופיע. לפניו לא רק בעל ממון המקורב למלכות, אלא גם משכיל ומלומד, שהיה מסוגל להעריך את שיריו ואפילו את מחקריו המופלאים. כעדותו של משה אבן עזרא ״בכל מקום שגבירול הילל את אבן־חסאן הצליח מאד בדבריו והתרומם למעלה גדולה. הסיבה לזה פשוטה, משום שמצא חומר יפה ונעים לשירו ושכר לעמלו״. אושר זה לא נמשך זמן רב. מחמת סיבות שאינן ידועות לנו הוטל יקותיאל לבית־הסוהר וב־1039 הוצא להורג. אמנם, האויבים שגרמו לאסונו באו על ענשם כעבור שנה, אך גבירול נשאר ללא פטרון.
גם עם שמואל הנגיד קשר המשורר קשרים בימי נעוריו, וכן שלח לו ברכה לאחר שקרא את שירו ״אלוה עוז ואל קנוא ונורא״ על נצחונו על אבן עבאס (1038). אולם היחסים בין שני גדולי דור אלה נפגמו לאחר זמן. פעם אחת, לפחות, פרץ ביניהם סיכסוך גלוי, ושוב אין אנו יודעים, אם נגרם על ידי התנהגותו של הנדיב או מחמת רגשנותו ורגזנותו של המשורר. יהי כאשר יהי» גבירול סיים זמר־יין קצר בהערה עוקצנית על קרירות שירתו של הנגיד. ואם נקמה ספרותית זו נתנה לו סיפוק מה לרגע קט, הרי כעבור זמן מה הוכרח לשנות את סגנונו בתכלית ולערוך שיר־התנצלות אל הנדיב. אמנם, הוא הביע את צערו על המקרה בדברי הסתייגות וכיסוי, אף־על־פי־כן היתה כאן הודאה בכשלונו.
כנראה, הוטל עליו לחבר כמה קינות על מותם של אנשי־שם, והן הוקראו בימי אבלם! סימן, שזכה להוקרה מסוימת בנעוריו, אך אין להפריז במידתה. בבדידותו המדכאת ביקש תמיד אנשים שיהיו מוכנים לשמור לו אמונים. גבירול היהיר והעוקצן, שלא חונן בצורה נאה והיה נגוע במחלה קשה, לא היה עשוי למשוך בקלות את הבריות. ומה גם, כשלבו נתון היה לעיונים נועזים, שלא היו לפי טעמם. אמנם, היה גבירול ירא־שמים, אך הוא לא נסתפק בדעות שקיבל במורשה מקודמיו, אלא בדק יסודותיהן מחדש. הניאו־אפלטוניות, שהגיעה לספרד בלבוש ערבי, עוררתהו למחקריו. לאורה ביקש לברר את הבעיות העמוקות ביותר, כגון חומר וצורה, מוצאו של העולם, מהות יוצרו. למחקריו אלה ייחד כמה ספרים שחיבר בערבית, וביניהם ״מקור חיים״. יהדותו של המחבר אפילו אינה נרמזת בו! מוצאים בו את שמו של אפלטון, אבל אין בו זכר לתנ״ך או לספר עברי אחר.
[55]
[הנפש הנגופה]
מְלִיצָתִי בְּדַאֲגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְּחוּפָה,
וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק-יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שֶׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.
״יְדִידִי, הַלְּבֶן עָשָׂר וְשִׁשָּׁה / סָפַד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִפָה-
אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?״
5 שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,
וְשָׁם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׁם קְצוּפָה.
״וּמָה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!
וּמָה יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמָה יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?״
וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְּקוּפָה?
01 וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִּלְעָד-וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאַב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.
(1037־1038)
[55]
משקל השיר: המרובה. — דו־שיח בין המשורר וידידו. המשורר: 1—2, 5—6! 9—10. הידיד: 3—4, 7—8.
- 2. לחיתי(תה׳ קמג, ג)— על נפשי; שהיא שוא בשי״ן כמו בקה׳ ג, יח. 3. וששה במקום ״ושש״, לצורך המשקל; האסיפה
מיתה בלשון התלמודית (השווה ״האסף אל עמיו״). 4. כחבצלת (יש׳ לה, א)— פרח אדום. 5. לבבי— מושבו של השכל בלב.
- 6. החרוצה — המשתוקקת לפעול. 8. ומה — ומה התועלת בדמעה השפוכה ? יועיל (איוב טו, ג)— שם לפי המשקל של אוביל, אופיר וכו׳. 9. והיום— והיום עוד ארוך ותקופת מכאובי לא נגמרה. 10. וימות —וי״ו בהוראת ״הרי״.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל-ספר ראשון חלק א
עמוד 178
מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר – יעקב קיסטר
מחקרים בהתהוות האסלאם
תרגום מאנגלית -אהרן אמיר
מאיר – יעקב קיסטר
עורך – מיכאל לקר
מבוא
בשנות החמישים לימד פרופסור מ״י קיסטר ערבית בבית ספר תיכון בחיפה. כמה מתלמידיו באותה תקופה שהיו לאנשי מדע מקיימים עמו קשר הדוק עד היום. קיסטר היה ועודנו קיסטר: שיפוט נוקב של שותפים לעשייה המדעית לצד אהבה ורחמים לשאר הברואים בצלם, ביטחון עצמי, הומור, חכמת חיים ונאמנות ללא גבול.
פרופ׳ קיסטר הוא אחד האבות המייסדים של חקר הערבית והאסלאם בישראל ומאלה שתרמו ביותר ליוקרה הבין־לאומית של המזרחנות הישראלית. מי שיבדוק את הפרסומים החשובים בעולם בתחום זה ימצא, שמעמדה הבין־לאומי של ישראל אינו עומד בשום יחס לגודל אוכלוסייתה. בעשורים אחרונים הטביע קיסטר חותם בל יימחה על מחקר הערבים והאסלאם ונודעת לו השפעה רבה על תלמידיו שבעל־פה ושבכתב. מחקריו המעמיקים מבוססים על תיעוד חסר תקדים בהיקפו בתולדות מדעי הערבית והאסלאם.
בכרך זה נכללו מחקרים שיש בהם עניין מיוחד עבור הלומד והמתעניין הישראלי המבקש להרחיב את ידיעותיו על תולדות האסלאם וספרותו. הוא ילמד על תולדות השבטים הערביים בחצי האי ערב ערב האסלאם, על עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, על היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, שבמערב עיראק, על הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדווים, על יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, על המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, על התפתחות ספרות הביוגרפיות של הנביא מוחמד, על מנהג המילה באסלאם, על חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם ועוד ועוד. זהו אוצר בלום של ידע בדוק, המוגש לקורא העברי בפעם הראשונה. בסוף הספר ימצא הקורא מפתח ורשימה מקיפה של המקורות הראשוניים שבהם השתמש קיסטר במאמרים המתפרסמים כאן.
מאמרי פרופ׳ קיסטר שקובצו בכרך זה מציעים לקורא העברי מבט מעמיק על אירועים, מסורות והשקפות שעיצבו את עולם האסלאם. מאז פרסומם בכתבי העת השונים הם זכו להסכמה כללית של ראשי מדע האסלאם בעולם ורק בודדים חלקו עליהם פה ושם.
עבודתו של פרופ׳ קיסטר מתאפיינת בשימוש נרחב ועיקרי בכתבי יד ערביים. לא פעם הוא היה הראשון שהצביע על חשיבות כתב יד זה או אחר עבור המחקר המזרחני. בינתיים יצאו לאור רבים מכתבי היד המצוטטים במאמריו(כמו למשל ספרי אבן אלכלבי על היוחסין של שבטי הערבים, אלמנאקב אלמדךיה מאת אבו אלבקאא, אלגיליס אלצאלח מאת אלמעאפא בן זכריא, כתאב אלפתן מאת נעים בן חמאד, כתאב אלמחן מאת אבו אלערב ועוד).
צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם-קירואן 1057-800-מנחם בן ששון
הקהילה היהודית נחשבת תא המסד לחיי האומה היהודית בימי־הביניים. היא היתה המסגרת שסייעה ליהודים, שהיו מיעוט בחברות זרות, להמשיך ולפעול: לדאוג לקיומם באותן חברות, לשמור על ייחודם ולמלא ייעודים שונים, בתנאים של גלות. חיבור זה מבקש למלא חוסר, בהיותו מוקדש לתיאור מפורט של חיי קהילה מקומית, אחת מקהילות ישראל בארצות האסלאם בימי־הביניים, קהילת קירואן שבלב המגרב, בתוניסיה. התיאור מכוון גם לתקן את התפיסה שקנתה לה שביתה במחקר ההיסטוריה היהודית, ולפיה הקהילות היהודיות הראשונות בימי־הביניים התפתחו באשכנז בשלהי המאה העשירית, בעוד שבארצות האסלאם היו הקהילות נטולות עצמאות ושאבו את הסמכות לפעילותן מן ההנהגה המרכזית, בעיקר מזו שישבה בבבל.
הקהילה המקומית מוארת בספר בעזרת מקורות רבים מגניזות קאהיר ובהם מקורות היסטוריים, ספרותיים והלכתיים. מקורות אלו כונסו כדי לשקף את עולמם של בני קירואן, את חיי החברה ואת המוסדות המקומיים בה, מתקופה קדומה ועד למאה האחת־עשרה; מועד חורבן הקהילה בעת הריסת העיר בידי בדווים. התופעות החברתיות של עצמאות הקהילה ותלותה במרכזים, נדונות על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות. מן הספר עולה שהיו קהילות מקומיות עצמאיות בארצות האסלאם כבר במאה התשיעית. אך חרף העצמאות התפקודית והיכולת האינטלקטואלית, שבקהילה המקומית, בניה טיפחו קשרים תדירים עם מרכזי ההנהגה המקודשים, קשרים שהביעו מחוות כבוד למרכזים ללא תלות רשמית או תפקודית בהם.
אגב הדיון בקירואן עולה בחיבור תמונת העולם היהודי בארצות האסלאם על קשריו בין מזרח ומערב ומקומה של קהילת הגשר, קירואן, בצומת החשוב שבו היתה ממוקמת.
מנחם בן־ששון הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם־ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. עיקר מחקריו מוקדשים לתולדות עם־ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים, והם נשענים על ממצאים מגניזות קאהיר.
עיצוב העטיפה: שמעון שניידר התצלום בשער: דגם מבצר בבילון שבפסטאט המוצג במוזיאון הקופטי בקאהיר. בדגם נראה מבנה תלת־טורי, מנכסי הקהילה היהודית בסמוך לבית הכנסת הירושלמי, שבו נמצאה הגניזה.
צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם-קירואן 1057-800-מנחם בן ששון
משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
רשימת ספרים
- עץ חיים – להרה״ג רבי חיים גאגין זצ״ל יליד העיר פאס אשר היגר לספרד ללמוד בישיבותיה, בשנת רנ״ג (1492), חזר לפאס עם המגורשים וכיהן כרב התושבים. תיאור פולמוס הלכתי חריף שהתעורר סביב היתר נפיחת הריאה בין המגורשים לבין התושבים. ההדיר וערך מכת״י, מבוא, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן 200 עמ'.
14-פאת ים ־ שו"ת; פרחי שושנים – מערכות על שו"ת; אם הבנים – מאמרים בהלכה; להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, הרב הראשי ליהדות מרוקו, נפטר בשנת תשנ״ד (1994). ההדרה מכת״י ומבוא מאת מ׳ עמאר, 360 עמ׳.
15-קופת הרוכלים ־ מערכות בדיני ארה להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תרכ״ח (1818). ההדרה, עריכה מכת״י, מבוא בעברית ובצרפתית, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר 370 עם׳.
16-פי חכמים ־ שו"ת וחידושים לקוטים מכת״י מראשוני הרבנים למשפחת טולידאנו מהמאה הי״ז ואילך; יד ידידיה ־ חידושים להרה״ג רבי ידידיה טולידאנו; ויזרע יצחק ־ חידושים לה רה״ ג רבי יצחק טולידאנו; מאיר עינים ־ שו"ת להרה״ג רבי מאיר טולידאנו; נחמד ונעים – יומן מסע להרה״ג רבי חביב טולידאנו, ועוד. ערכו מכת״י ומבואות: ח׳ טולידאנו, ח׳ בנטוב ומ׳ עמאר, 500 עמ׳.
17-שבילי משפט ־ מערכות על שו"ת חושן משפט להרה״ג רבי יהושע מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תרנ״ב (1892). ההדרה מכת״י, עריכה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 378 עמ׳.
18-שו"ת רבי אישטרוק אבן שאנג׳י ־ רבה של העיר סופיה בבולגריה. נפטר בשנת ת״ג (1643). עריכה, ההדרה מכת״י, מבוא, הערות ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 331 עמ׳.
19-שארית הצאן – ד׳כ שו"ת להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל. נפטר בשנת תשכ״א (1961), בצירוף מבואות והערות מאת מ׳ עמאר. כרך א׳ ־ 414 עמ׳. כרך ב׳ בצירוף מבוא לתולדות הרה״ג רבי שלום משאש זצ״ל, ־ 426 עמ,. כרך ג׳ – כולל מזכרת גיטין 321 עמ' .כרך ד' הדרת פנים זקן 334 עמ׳.
20-צאן יוסף ־ שאלות ותשובות; כל חדש – שאלות ותשובות בהלכה בחידושים הטכנולוגיים, להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תשכ״א (1961). ההדרה ראשונה בצירוף מבוא מאת מ׳ עמאר, 352 עמ׳.
21-אבני שי״ש – שו״ת ב״כ, על ארבע חלקי שו"ע, להרה״ג רבי שאול ישועה אביטבול זצ״ל אב״ד צפרו, נפטר בשנת תקס״ט(1809) בצירוף מבוא לתולדות העיר צפרו והרב המחבר, ההדרה עם הערות, מבוא ומפתחות מאת מ׳ עמאר, כרך א׳ – 323 עמ׳ כרך ב׳ – 405 עמ׳ + מבוא בצרפתית.
22-תשובות ופסקים ־ למו״ר הרה״ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב״ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה״ה וזיע״א ראב״ד פאס במאה הי״ח, ליקוט מאוספים בכת״י תשובות על או״ח ויו״ד, עריכה, ההדרה עם הערות מבוא מאת מ׳ עמאר.
23-שיר מכתב – שירה דידקטית על הלכות שו"ב, עריכה, ההדרה עם הערות מבוא, ומפתחות מאת מ׳ עמאר, הוצאת מכון ירושלים.
- 24. שיח יצחק ־ שאלות ותשובות ואגרות להרה״ג רבי יצחק אלמאליח זצ״ל, רבה של העיר תלמסאן באלג׳יר. בסוף ימיו כיהן ברבנות בצרפת. עריכה וההדרה מתוך עזבונו הספרותי בכתובים 186 עמ׳.
משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 11
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר
ז. כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר
מזרק טהור
רבי דוד בן עטר(בן רבי שמעון ן׳ עטאר) נולד בשנת תרנ״א 1891 במרקש ונפטר במוגדור והוא רק בן 57. חי חיי סיגוף, ישן מעט ובכל אשמורת הבוקר היה קם להתפלל ולהתייחד עם קונו. כל היום עסק בהוראה. לפני תפילת הבוקר נתן שיעור למשכימים, ולאחר התפילה לימד בישיבה שלו. לאחר שאכל ארוחה צנועה ויחידה בהפסקת צהרים, היה שב להמשיך להרביץ תורה. ר׳ דוד העמיד עשרות תלמידים שנפוצו בכל מרוקו(ואחר כך בישראל) והיו לרבני ערים ולראשי ישיבות. ר' דוד לא הותיר אחריו ספרים או חיבורים כלשהם (מלבד כתב יד המצוי בידי רבי משה הכהן). כאשר נשאל על ידי תלמידיו, מדוע אינו מחבר ספרים? נהג להשיב: ״אני מלמד את התלמידים מה שהם יכתבו אחר כך בספריהם.״ רבי דוד לימד תחילה בעיר ספרו. לאחר מכן עבר למוגדור. בספר ״הליכות שבא״ מאת רבי שמעון אוחיון, (לפנים ראש ישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה, מרוקו, ובארץ רבה של יפו) מנה המחבר אחדים מתלמידיו של רבי דוד: ״ממבחר תלמידיו ושהיו חברים לי בישיבה ה״ה הרה״ג כמוהר״ר משה ויזגאן, המכהן כעת כרב ראשי בעירנו הנ״ל. הרה״ג שמעון וענונו שליט״א, המכהן כעת בעיר מראכש יע״א. הרה״ג כמוהר״ר דוד עובדיה שליט״א חבר מועצת הרבנות הראשית ירושת״ו. הרה״ג ידידי ועמיתי כמוהר״ר יהושע ממן שליט״א, חבר לשכת הרבנות חדרה (השניים הטובי״ם האחרונים יצקו מים על ידי רבנו זצ״ל) לאחר שעזב עיר צוירא ונתמנה בישיבה הגדולה בעיר ספרו יע״א מש׳ תרצ״ו עד תרצ״ט ועוד הרבה רבנים שאיני יודע מקום כבודם היע״א". אפשר להוסיף לרשימה הזאת את רבי מסעוד אלקבץ מבאר שבע, רבי יצחק הרוש מנתניה ורבי משה מלכא ראב״ד פתח תקוה. על פי מאמר שכתב בנו נסים עטר בכתב העת ״ברית״, גיליון מס׳ 12, נמצא כתוב שהוא למד מדי לילה עם אליהו הנביא.
אנשי מוגדור רחשו לו כבוד גדול וכשהוא נפטר, קברו אותו בתוך חדר שנבנה במיוחד עבורו. משום מה, הכתובת שעל קברו לקונית מאוד. כאשר נשאל בנו רבי נסים על כך, ענה שזאת הייתה דרישתו של הרב המנוח שהיה צנוע מאוד.
חוברת ״ברית – כתב העת של יהודי מרוקו״ מספר 12 הוקדשה לו ברובה. ראו ספרם של אשר כנפו ודוד בן שושן ״חתונה במוגדור״. בהקדמה של הספר שכתב פרופ׳ ח. זערפני, הוא מונה בין מוריו גם את שמו של המנוח.
[1] מזרק טהור: מזר״ק, ראשי תבות ״מזרע קרושים״ – כינוי בשבח המנוח שהיה מלא בתורה. כלי קיבול ששימש לקבלת הדם בעבודת הקורבנות(ראה להלן ראשי תמות וקיצורים בעמוד 700)
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר
עמוד 53
ליקוטים לפרשת שלח לך-יצחק פריאנטה
יצחק פריאנטה
ליקוטים לפרשת שלח לך
אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד] בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה שרה יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.
עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.
ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".
שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.
שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם]. היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.
– ש ל ח ל ך –
איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".
ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג] אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.
וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז] וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה : אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים? נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.
– ש ל ח ל ך –
ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.
ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.
ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.
ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי" [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו
ש ל ח ל ך
שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.
ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.
דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]
כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.
הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום
יצחק פריאנטה
ליקוטים לפרשת שלח לך
אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד] בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה שרה יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.
עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.
ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".
שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.
שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם]. היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.
– ש ל ח ל ך –
איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".
ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג] אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.
וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז] וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה : אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים? נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.
– ש ל ח ל ך –
ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.
ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.
ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.
ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי" [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו
ש ל ח ל ך
שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.
ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.
דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]
כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.
הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום
יצחק פריאנטה
ליקוטים לפרשת שלח לך
אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד] בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה שרה יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.
עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.
ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".
שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.
שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם]. היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.
– ש ל ח ל ך –
איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".
ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג] אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.
וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז] וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה : אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים? נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.
– ש ל ח ל ך –
ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.
ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.
ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.
ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי" [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו
ש ל ח ל ך
שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.
ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.
דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]
כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.
הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום