ברית 42 סתיו תשפ"ו-עורך אשר כנפו
ב׳׳ה
עם הגיליון
זוכים אנחנו בגיליון 42 של ברית. הפעם, טיטואן וקהילות אחרות של צפון מרוקו זוכות בהבלטה, ודבר זה שימח אותי במיוחד, כשם שישמח שאר קוראים מיוצאי החבל, הם וגם זולתם. יצחק גרשון תרם שני מאמרים חשובים, האחד על התעמולה הנאצית במרוקו הספרדית בימי המלחמה העולמית והאחר על הקהילות היהודיות באזור הריף במאה הי״ט. אבישי רואיף מתאר את התפתחות התודעה הציונית בקרב יהודי המחוז כפועל יוצא של זהותם הספרדית. מרדכי אסייג סוקר מחקר מעמיק שערך על מעמדם המשפטי והפוליטי של יהודי טיטואן וסביבותיה על רקע הקולוניאליזם האירופי במרוקו. נסים־אמנון אלקבץ מצייר את התמונה הפסטורלית של שפשווין ׳׳העיר הכחולה׳׳. הרב משה עמאר ושלום מרציאנו כותבים על פעלים ודמויות של משפחת ביבאס, המייסדת המיתולוגית של קהילת טיטואן, והרב משה כהן מביא את זיכרונותיו של רבי יוסף בן אדהאן. דן אלבו מתאר הסכם אירוסין ייחודי שנחתם באלקסאר. שירה אוחיון וסוזן שוש בן־עזרא מוסיפות נופך ספרותי בהנכחת זיכרון אותן קהילות.
פעולתם ויצירתם של רבנים מקהילות אחרות נסקרות אף הן. דוד אזולאי כותב על ר׳ דוד זאגורי ועל רבי יוסף כנאפו ממוגאדור, ויצחק כרם מציג ארבעה חכמים מארבע ארצות: החכמים אליהו לביא מלוב, יעקב פיתוסי מתונים, סעדיה שוראקי מאלג’ריה ושמואל שאול סרירו ממרוקו.
באנו אל האגף הספרותי, שנציג שלו פותח את החלק העברי של הגיליון. אכן שירים של ציפי שחרור, ואז מלחמה, ראויים להוביל גיליון המתפרסם בעצם הימים המורכבים האלה. את היצירות הפואטיות האחרות ריכזנו בהמשך הגיליון. זהר חדידה תרמה סיפור נלבב על סבתה בקזבלנקה של ראשית המאה הכי. שלום אלדר מביא את שירת היין של רבי שמואל אלבאז, איש צפרו. משה כהן תרגם לערבית־יהודית את הפיוט הידוע ׳׳בן אדמה״. ישראל בן דור ושושנה אידל מביאים שירים מפרי עטם ורוחם, וטלי דביר לבנת תורמת לגיליון יצירה מיוחדת המטשטשת גבולות של סוגה.
בסוף חלק זה של הגיליון ריכזנו דברים המוקדשים ליצירתו ולהערכת יצירתו של יקירנו אשר כנפו יצ׳׳ו. ספרו המונומנטלי(בחברותת מחברים עם שלום אלדר) על כתובות מצבות קברים ה״הופכות לשירה נאדרה״ מסוקר ומתומצת באופן העשוי לעורר את עניין הקורא. מובא גם סיפורו של אשר, בית הכנסת של רבי דוד בלחזן. שני מאמרי הערכה עוקבים אחר יצירתו של אשר כנפו, האחד של ישראל גילאור ז״ל והאחר של תלח״ט אורנא בזיז. אשר, איש שרוח יוזמה מפעמתו, חגג לאחרונה תשעים. אנו מאחלים לו עוד שנים רבות בבריאות איתנה וברוב נחת ממשפחתו ומעשייתו המבורכת.
עוד שני מאמרים יש, של הח״מ ומאמר נוסף של שלום מרציאנו, וגם חלק לועזי בגיליון.
יעיין הקורא בתוכני העניינים: הכותרות מדברות את עצמן, וכשלא – הרי הן קורצות למעיין המסוקרן לצלול בעמק השיטין ולהתבשם. אנוכי מבטיח לו: שכרו הרבה מאוד.
יעקב בן־טולילה, ער״ה תשפ״ו
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה-הרב משה אסולין שמיר
שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,
כדגם לגאולתנו – בחסד ורחמים, על פי:
רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,
הרב חיים משאש, אביר יעקב, ורבנו-אור-החיים-הקדוש.
וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק' (שמות א, יב):
"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,
ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…
והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".
"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…
"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},
והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".
בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.
הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.
בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתנו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עמ"י, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".
לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של "אינטלקטואלים" כמו המשורר יהונתן רטוש ואחיו, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לתורה וארץ ישראל.
התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.
רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,
כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.
ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.
ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"
שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):
- שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.
30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".
87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".
ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.
הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.
עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?
כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.
השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?
בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.
בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".
בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.
בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.
יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.
גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.
כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.
ניתן גם למצוא רמז לכפילות של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:
באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.
הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ.
בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.
יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).
כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.
זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו.
הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.
"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)
המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?
.
לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).
לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).
הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.
על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט) "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.
הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).
האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).
רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.
המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.
הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.
גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.
השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).
בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".
רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.
הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.
רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.
פועל יוצא מדברי קודשו:
גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.
כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,
ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).
המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?
בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.
משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה
אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.
לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.
בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).
חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.
המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.
רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.
רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"
רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".
"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).
"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.
ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,
ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).
"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.
פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.
הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק:
"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.
על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.
הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות".
פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".
"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),
לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.
משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –
בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').
תהליך השעבוד במצרים.
שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.
שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.
"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.
ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).
מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה".
בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".
בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.
משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.
מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.
זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".
האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.
שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).
הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).
דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.
תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.
למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.
גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.
"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,
וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).
הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.
הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').
רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.
"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל.
הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".
המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.
רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".
חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.
ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.
תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.
תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.
מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.
על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.
לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?
רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".
"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).
מטה האלוקים – ומטה הקסם.
"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"
הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).
רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?
רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?
הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).
עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו.
רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.
לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".
נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.
כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.
כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.
סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.
"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.
.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב). מטה – מלשון הטיה.
מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .
כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.
"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.
על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
גאולת עם ישראל – אז והיום.
גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).
רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.
היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.
הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.
א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.
ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".
ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".
ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.
ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".
גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).
א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".
ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".
ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".
ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".
ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).
הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".
"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).
"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).
"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,
אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).
גאולתנו כיום – תלויה בעיקר בלימוד תורה מתוך קדושה
בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".
רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).
רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".
"ו-א-ל-ה ש-מ-ו-ת" =
"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".
"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק:
"אף על פי שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,
חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).
הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:
ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.
כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.
ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.
"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):
ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.
רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא
לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.
"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).
"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…
כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…
כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…
המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).
בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:
- כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.
א. תיקון כוח התורה.
הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע" (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).
פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).
רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).
בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".
"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).
ב. תיקון כוח הטהרה.
"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" = שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה: י – ע – ק – ב: י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.
יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.
ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.
קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;
ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".
"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).
"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:
ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.
רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.
ג. תיקון כוח התפילה.
עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,
שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.
רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)
א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.
ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.
ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.
ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…
עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.
אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.
רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.
רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.
הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.
רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.
ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.
אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.
שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו
ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ואשתו עליה ע"ה, בת הרב חיים מלכה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. רבי משה אסולין אבא של אימא עליה ע"ה
יצחק מויאל בן מזל ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה, מיכאל מאיר בן זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
DAVID CORCOS
QUELQUES SOUVENIRS ET RÉFLEXIONS SUR MON TEMPS
Jérusalem, ce mois de Février 1975
Au 26 du mois d'avril prochain, j'aurai cinquante huit ans – c'est déjà une longue vie, une vie pleine de joies, de rires pendant laquelle la Providence m'a accordé souvent son soutien, une vie peu mouvementée dans son ensemble, mais où il m'a été donné de vivre intensément, d'en tirer de grandes satisfactions. Les déceptions ne m'ont pas manqué, le sort ne m'a pas toujours épargné, mais ses coups c'est moi qui les ai provoqués, moi seul, de mes propres mains.
Si la chance ne m'a pas continuellement favorisé j'aurais pu avec un peu plus d'effort, avec un peu plus de volonté surmonter les mauvais moments que traverse tout homme dans le courant de sa vie. J'ai été un faible, gâté par mon milieu, gâté par ma famille, gâté par la facilité, par le hasard qui ma fait naître avec une cuillère d'argent dans la bouche.
Je n'ai jamais aimé l'argent pour lui même bien que j'aimais en jouir intensément.
J'ai possédé, comme malgré moi, une grande fortune, j'en ai usé et abusé: mais mon grands plaisir était et est encore, alors que je sois devenu pauvre, relativement, de donner. Cette générosité qui n'était pas toujours réfléchie, je la tiens de ma mère. C'est a elle que je ressemble surtout. Je lui en ai toujours voulu pour cela. Son amour pour moi, son fils unique qui traînait à sa suite quatre sœurs, était étouffant- c'était un amour fait plus d'instinct presque animal plutôt que de tendres sentiments humains. Mais cet amour était capable de tout, capable d'aller jusqu'au sacrifice de soi. Cela ma mère le savait, elle en a pris conscience dès ma plus tendre enfance. Depuis, elle s'en était arrogée des privilèges excessifs sur mon individualité. Ma mère a une forte personnalité et elle m'étouffait- comme je l'ai dit, c'est a elle que je ressemble surtout,
Nos personnalités se heurtaient. Heureusement, ses connaissances, bien que diverses, étaient généralement simples. Très féminine, ses idées étaient souvent superficielles et l'importance e'était pour elle là où il y en avait peu ou même pas du tout pour moi. Aussi, son emprise sur moi, alors que je devenais un adolescent de plus en plus porté sur les choses de l'esprit, devenait tous les jour plus faible. Très tôt, je lui échappais- cette déception fit se tourner ma mère vers la dévotion, une dévotion naïve, c'est-à-dire pure. Il n'y a rien de raisonné ni de rationnel dans sa foi qui est immense, c'est une foi qui ne se discute pas, qui ne calcule pas surtout et qui accepte avec son cœur et avec son âme, la loi de Dieu telle que la tradition nous l'a transmise, qui l'accepte et qui l'assume. C'est la conduite des saints.
Je ressemble surtout à ma mère, mais je suis, moi très loin d'être un saint. D'abord parce que toute mon énergie s'est logée peu a peu dans mon esprit. Je pense, je raisonne continuellement, j'analyse – L'action, je l'ai abandonnée.
Mon père, ah mon père, c'est toujours avec un pincement au cœur que je pense a lui. Combien j'aurais pu lui donner et que je ne lui ai pas donné. Il était très réservé et par suite difficilement abordable, mais combien d'affection, d'amour, aurais-je dû lui montrer si j'avais pu, comme maintenant à la réflexion, entamer son apparente froideur.
Mon père était un des plus beaux hommes que je n'aie jamais connus.
Il était grand et élancé, élégant avec un corps souple. Ses mains étaient fines et masculines à la fois, avec des doigts très longs. Je n'ai jamais vu de ma vie des mains, aussi belles. Son visage était très beau, avec des lèvres bien dessinées sous une moustache à l'anglaise et un menton volontaire. Son nez était fin avec des narines vibrantes comme, ceux d'un cheval de race. Ses sourcils étaient comme dessinés au pinceau – ses yeux, oh! Les yeux de mon père! Ils étaient d'un marron très clair qui devenait suivant les lumières presque bleus ou vert tendre. Ces yeux veloutés pouvaient être rieurs ou au contraire infiniment tristes. Ils exprimaient toute son âme. Son front était haut, large et très légèrement bombé sur sa tête ronde et magnifiquement proportionnée étaient solidement plantés des cheveux très fins et d'une blancheur immaculée. J'ai toujours connu mon père avec ces cheveux là.
Ce qui frappait surtout en lui, c'était la noblesse de son allure, il était d'une très grande distinction, un véritable aristocrate. Et il l'était sur tous les plans, au physique et au moral. Fils d'une "grande maison", il n'était point distant bien que d'un caractère réservé, et surtout; c'est la qualité que j'aimais le plus et que j'admirais le plus en lui, il était humble avec les humbles. Je me souviens un jour des années 40, alors que nos affaires s'étaient considérablement ralenties et que nous avions tout le temps de nous amuser à revoir et à discuter ensemble notre vieil arbre généalogique, je me souviens lui avoir dit: "Papa, voilà ce que l'on peut vraiment appeler une grande famille. Il n'y a ici que des personnes sans taches qui jouissaient du plus grand respect et de toute la considération de leurs contemporains, qui n'ont jamais eu a demander quoique ce soit à qui que ce soit pendant des générations pendant de longs siècles". Il m'écouta, se tût un moment, puis me répondit: "Mon cher fils, je n'ai sorti ces papiers et cet arbre généalogique que parce que je m'ennuie. Je ne crois pas aux "grandes familles" parce que je vois que tout simplement elles ont eu plus de chance que d'autres. Le hasard les a mis les uns à la suite des autres (les "fils de famille" N:du Rédacteur) à l'abri du besoin. Si chacun d'entre eux a profité de sa position et de ses biens pour alléger le malheur des pauvres, c'est vrai alors, on pourrait dire qu'ils font partie d'une grande famille: mais s'ils ont tiré plus d'orgueil d'être les fils de petits fils et arrière petits-fils de untel que de conformer leur propre conduite a celle de ceux dont ils descendent, ce ne sont que des sots qui ne méritent plus d'appartenir à leur famille et on ne devrait donc plus en parler."
DAVID CORCOS
David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
Jérusalem, ce mois de Février 1975
Page 200
אעירה שחר כרך ב'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת שמות-סימן משה חלואה-עתירה לגאולה
אעירה שחר כרך ב'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת שמות-סימן משה חלואה-עתירה לגאולה
אעירה שחר
(312) — אסתכבאר — סי׳ משה חלואה
ע״מ ז-ה-ה | ג-ג-ג | ז-ז-ז הגאים במחרוזת
שִׁירָה פָּצוֹ שְׂפָתַי / לָאֵ-ל הַנֶּהְדָּר / בַּמְּרוֹמִים דָּר
שִׁירָתִי / רַנָּתִי / זִמְרָתִי —
לְפָנֶיךָ יִיטָבוֹ / מִנֹּפֶת־מָן יֶעֶרָבוּ/ כְּקָרְבָּן יֵחָשְׁבוּ:
מַלְכִּי, עֵינְךָ אַל תַּעֲלִים / שְׁמַע קוֹל דַּלִּים / לְךָ מְיַחֲלִים
נוֹאֲקִים / צוֹעֲקִים / עֲשׁוּקִים
בְּבוֹר גָּלוּת דְּחוּקִים / עַמְּךָ כֻּלָּם צַדִּיקִים / יְשׁוּעָתְךָ יִתְאָבוֹ:
שַׂמְּחֵם יָ-הּ מֵעָצְבָּם / דַּבֵּר עַל לִבָּם / רִיבָה אֶת רִיבָם
קַבְּצָם / כָּנְּסָם / לְאַרְצָם
שִׂים לְמִישׁוֹר הֶעָקֹב / שַׂמֵחַ בֶּן יַעֲקֹב / בַּאֲהָלָיו מַה־טֹבוּ:
הָאֵר נָא לַאֲסוּרִים / הַמְּפֻזָּרִים / בְּאַרְצוֹת זָרִים
מְדֻכִּים / וּמֻכֵּם / וּמְחַכִּים —
לִישׁוּעָתְךָ כָּל־הַיּוֹם / הַחִישָׁה לָהֶם פִּדְיוֹם / יִרְאוּ עַמִּים יִדְאָבוּ:
חַנּוּן גָּדוֹל וּמְהֻלָּל / לֵךָ אֶתְפַּלֵּל / עַל עַם מְחֻלָּל
יִתְנַשֵּׂא / גַּם יֵצֵא / לַחָפְשִׁי
בַּחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה / מִימֵי שָׂשׂוֹן יִשְׁאֲבוּ:
לֵךְ קֵץ פְּדוּת אֲקָרֵב / אֶבְנֶה הֶחָרֵב / כִּי קוֹלְךָ עָרֵב
יוֹנָתִי / יָפָתִי / תַּמָּתִי
יוֹנָה, קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי / עָנְיֵךְ, בִּתִּי, רָאִיתִי / בֶּן־יִשַׁי לְךָ בּוֹא יָבוֹא:
וְעַד מָתַי, יְיָ / אַפָּךְ בִּי יֶעְשַׁן? / עוּרָה, לֹא־יִישָׁן,
הַשְׁמֵד זָר / הַנֶּעֱזָר / בְּאֵל זָר
שִׂים אֶת אַרְצוֹ שְׁמָמָה / גַּם בּוֹ עֲשֵׂה נְקָמָה / בְּקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:
אָשִׂים שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ / אַרְחִיב גְּבוּלֵךְ / יוֹנָה בַּת־מֶלֶךְ
אֶגְאָלֵךְ / אֲצִילֵךְ / אֲעַלֵּךְ
אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה / בְּאֶלֶף גַּם רְבָבָה / עַמִּים אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ:
הָרֵם דִּגְלִי, צוּר חֵילִי / בְּנֵה הֵיכָלִי / מִשְׁכַּן זְבוּלֵי
סֻכָּתִי / תְּקוֹמֵם / תְּרוֹמֵם —
אֲשֶׁר שָׂחָה לֶעָפָר / יוֹם יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר / נָגִילָה נִשְׂמְחָה בּוֹ:
(חִישׁ יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיְיָ וְחָסָה בוֹ)
כנפי שחר
2ו3 — הנושא: עתירה לגאולה.
פצו — הביעו. מנופת מן יערבו — יותר מדבש ומן ינעמו, יקובלו. עשוקים — גזולים ורצוצים. יתאבו — ישאפו, יקוו. מעוצבם — מיגונם. דבר על לבם — דברי נחמה. ריבה את ריבם — תבע במקומם את דינם. העקוב — העקום, הרם כל מכשול שיעמוד בדרכם לארצם. מה טובו — הטובים מאד. מרובים — מושפלים. ומחכים — מייחלים. החישה… — הבא להם מהר את הגאולה. ידאבו — ימוגו מרוב יגון, יצטערו. בחצוצרות תרועה — בקול שמחה וצהלה, בפרסום. ממעיני… — יהנו מישועה תמידית כמעיין שאינו פוסק. מחולל — מושפל. כי קולך ערב — תפלתך מקובלת. עונייך — מצוקתך. ועד מתי, ה׳… — תהיה בכעס עלי? עורה… — אתה ה׳ המתואר ״לא-יישך, הראה גבורתך וידעו הכל שאתה מודע לעוול הנעשה לנו. זר — אויב. הנעזר… — הבוטח באלילים. שממה — הריבה. בקרבו… — המסתיר את איבתו. בחילך — בחומתך, בגבולך. באלף גם… — אעלך לארצך באלפים ורבבות; או: עמים באלפיהם ורבבותיהם יקריבו לך אשכר, שי ומנחה. תרומם… — כ׳׳י אשר הושפלה עד לעפר. יום יתקע… — נגיל באותו היום אשר יותן האות לקיבוץ גלויות. וחסה בו — ויוסיף לבטוח
אעירה שחר כרך ב'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת שמות-סימן משה חלואה-עתירה לגאולה
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
שימור המורשת והתרבות של ארץ המוצא ־ צרפת וישראל
עם המעבר לצרפת נהנו המהגרים מהשירותים שהעניקו להם הקהילות הוותיקות ואף השתמשו במבני בתי הכנסת שהתרוקנו בעקבות השואה וההתבוללות של הקהילה הוותיקה. אולם, בחלוף השנים, לאחר התבססותם במקומם החדש החלו המהגרים ממרוקו להקים מסגרות דת עצמאיות שהתאימו למורשתם ולתרבותם. כל בתי הכנסת של יוצאי מרוקו משתייכים לזרם האורתודוקסי, ורק מעטים מהקהילה המרוקאית בחרו להצטרף לקהילות רפורמיות או קונסרבטיביות שרוב חבריהן אשכנזים. המאפיינים העיקריים של בתי הכנסת של יוצאי מרוקו הם נוסח התפילה, הסידור, החזן, הפייטן ורב הקהילה ששימרו את הליטורגיה ואת הפיוטים של יהודי מרוקו. זה המקום לציין שבצרפת אפשרו למהגרים ממרוקו להקים מסגרות דתיות ולשמר את התרבות ואת המסורת של ארץ המוצא, בשונה מחוויית העולים לישראל שבה מוסדות הקליטה זלזלו במורשת המהגרים, דחו אותה והעדיפו להרחיקם ממורשת אבותיהם.
בקרב הקהילה המרוקאית בצרפת שימור המורשת והתרבות של ארץ המוצא הוא ערך חשוב המונחל לדור הצעיר, והוא נעשה בכמה תחומים בחיי היום־יום:
נוסח התפילה – בבתי הכנסת המרוקאים מקפידים מאוד לשלב צעירים באופן פעיל בשירה, בפיוט ובתפילה. עבור הילדים מתקיימים שיעורי פיוט, ובתפילה הם שרים את הקטעים המיועדים להם. ברוב בתי הכנסת נמצאים הסידורים ״דרכי אבות״ של הרב משה זריהן, ״וזרח השמש״ לפי פסיקותיו של הרב שלום משאש, ״אבותינו״ של הרב מאיר אליעזר עטיה(ליאון, 2010; שוקד ודשן, 1999) ו״פתח אליהו״ (בצרפתית ובעברית) שיצאו לאור על ידי האחים יוסף ואלי שרביט.
הילולות – מדי שנה בשנה מתקיימות הילולות לכבוד הבבא סאלי ורבי שמעון בר יוחאי. ההילולות נערכות בבתי הכנסת ובקהילות ברוב פאר והדר, מוגשת בהן תקרובת מסורתית־ מרוקאית, והן כלי לגיוס כספים למען הקהילה. באירועים אלה ״מכירת הנרות״ היא המוקד המרכזי, כשהנרוה מוקדשים לחכמי מרוקו בעבר. הילולה נוספת, קטנה יותר, מתקיימת לכבוד רבי מאיר בעל הנס, בדרך כלל, בבתיהם של חברי הקהילה.
מימונה – כל שנה, במוצאי שביעי של פסח, נערכות חגיגות המימונה, הן בבתים פרטיים והן בקהילות.
טקס החינה – כחלק בלתי נפרד מחגיגות החתונה מתקיים טקס החינה.
חגים – בשנים האחרונות, במטרה לשמר את התרבות המרוקאית היהודית, רבים חוגגים את חג הפסח ואת חג הסוכות בקזבלנקה, במרקש ובמוגדור.
מנהיגות רוחנית ־ המנהיגות הרוחנית היהודית בצרפת נהנית מהערכה רבה וממעמד גבוה כפי שהיה במרוקו. המעבר של חברי הקהילה לצרפת בפרט ולחברה מערבית בכלל לא הפחית מהכבוד ומההערכה שחשים חברי הקהילה לרבניהם. יחס מכבד זה שונה מהיחס שקיבלה המנהיגות הרוחנית ממרוקו שהגיעה לארץ, שכן בישראל נדחקו רבנים יוצאי מרוקו ממרכז העשייה הרוחנית וההלכתית, ומעמדם ירד הן בעיני העולים החדשים והן בעיני התושבים הוותיקים. יש לציין כי משנות ה־60 ועד לשנות ה־2000 רוב המנהיגות הרוחנית בצרפת היה מקרב יוצאי מרוקו, בזכות קיומן של מסגרות תורניות במרוקו ובזכות מספרם הרב של יוצאי מרוקו בקרב בוגרי ישיבת אקס־לה־בן שבה הוכשרה העתודה הרוחנית של הקהילה.
המשפחה הפטריארכלית – בצרפת, כפי שמקובל במרוקו, עמדו אבות המשפחה בראש ההיררכיה המשפחתית וזכו לכבוד ולהערכה, אף על פי שהגיעו מחברה מסורתית. אומנם הדור הצעיר התמערב ועלה בסולם החברתי, אך הדבר לא יצר חיכוך בין־דורי. הדור הצעיר המשיך לעטוף את אבותיו, הגן עליהם באהבה ואף סייע בקליטתם. לעומת זאת, בישראל העולים הצעירים הוצבו במרכז תהליך הקליטה, כיוון שהם שיקפו את אידיאל היהודי־ הישראלי, הצבר, ואילו המבוגרים נדחקו ולא קיבלו מספיק תשומות כדי להיקלט כהלכה, כיוון שהם נתפסו כייצוג של הגולה והעבר וככאלה שאינם תורמים לבניית החברה החדשה בישראל.
המשפחה המורחבת – בצרפת המשפחה המורחבת הייתה העוגן הרגשי והנפשי שסייע בהתמודדות עם הקשיים שנחוו בחברה החדשה. המהגרים נצמדו למשפחה ואף סייעו אלה לאלה בתעסוקה ובקליטה. בישראל הקשיים היו גדולים יותר. המשפחה הגרעינית התמודדה עם קשיי פרנסה, ולעיתים הופרדו ילדים מהוריהם ונוצר נתק בקרב המשפחה בשל הריחוק הגאוגרפי. זאת ועוד, כדי ליצור את הישראלי החדש הדומה לדמותו של הצבר, כפו על העולים לשנות את שמות המשפחה וליצור זהות חדשה המתאימה לארץ, ואילו בצרפת שמרו המשפחות על שמותיהן. יצוין שלרבים מיוצאי מרוקו שמות פרטיים צרפתיים, בעיקר לאלה שגדלו בערים.
אם כן, בצרפת נהנו המהגרים מחופש פעולה בחייהם. הם שמרו על המסורת ועל המורשת שלהם מחד גיסא, והיו נאמנים לרפובליקה הצרפתית והשתלבו בחברה הכללית מאידך גיסא. במידה מסוימת של אירוניה, דווקא בצרפת המערבית שימור המורשת והתרבות של מרוקו המסורתית התקבל טוב יותר מאשר במדינת ישראל, שכן במדינה הצעירה ציפו שהעולים יוותרו על הזהות התרבותית הקודמת ויאמצו את התרבות הישראלית של הצברים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 61
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים מנהגי אבלות
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות
טו.נהגו להקפיד מאד, שלא תתערבנה נשים בין הגברים במהלך ההלויה, ויש שנהגו להחמיר שנשים לא יוצאות כלל להלויה:
טו. כן כתב בספר נחלת אבות (דיני אבלות עמ׳ פ״ט), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (סימן שנ״ט), וכ״ז לחשוש לדברי הזוהר בריש (פרשת ויקהל) שיש סכנה גדולה בדבר, ובספר נו״ב(עמוד ל״ו) כתב שאם לא ישמעו, אזי לפחות לא תתערבנה עם הגברים, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר, וראה בזה באורך בספר פני ברוך (סימן ה׳ ס״י) ובמקור חיים (פרק רפ״ב ס״ז):
טז. נהגו לפרוס על מטה תלמיד חכם את טליתו, ובסיום ההלויה מחזירים אותה לבית:
טז. כן המנהג, וכמובא בספר נו״ב (עמוד קע״ג) וכן מנהג ירושלים ומקורו בכתבי האריז״ל, וראה בזה בספר נחלת אבות (עמוד ע״ט):
יז. יש נהגו לפרוס על מטת הנפטר אחד מבגדיו, ובסיום ההלויה מחזירים זה לבית:
יז. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ד), והוא להרבות עגמת נפש וצער על הנפטר, וראה בזה בספר יפה ללב (אה״ע סימן פ׳ סק״ב):
יח. נהגו שאין האונן אומר קדיש לפני הקבורה, וכשחכם דורש, אחר אומר קדיש, או אחד מחברא קדישא:
יח. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (מנהגי אבלות), ובספר נחלת אבות (עמוד צ״ו) והטעם כיון שאונן פטור מן המצוות איך יאמר קדיש, וראה בזה בברכ״י(יו״ד סימן שמ״א סקי״ב), שהביא שמנהג ישראל שאונן אומר קדיש:
יט. נהגו בסתימת הגולל, שאין מוסרים את המעדר מיד ליד, וכן המנהג בכלי הנטילה שלאחרי הקבורה:
יט, כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט) ובנהגו העם (אבלות סמ״א), וכן המנהג פשוט, וכן מנהג ירושלים, והטעם כדי שלא למסור צרה מיד ליד, וראה בזה בחכמת אדם (סימן קנ״ח), ובפני ברוך (סימן ה׳ סכ״ג):
כ. נהגו בסיום סתימת הגולל, מתכבדים הבנים לכסות גם הם מעט את הגולל, כשהם ממלמלים ״והוא רחום״ ג׳ פעמים, על כל מילה מכסים מעט:
כ. כן הביא בספר נחלת אבות(דיני קבורה), והטעם כדי לזכותם בכבוד אביהם ואמם, בדרכם האחרונה:
כא. יש נהגו בשובם מהלויה, תולשים עשבים וזורקים לאחוריהם, כשהם אומרים ״הציצו מעיר כעשב הארץ", ומשתדלים לשוב בדרך אחרת:
כא. כן יש נוהגים, והביאם בנו״ב (עמוד ט״ו), ובנחלת אבות (עמוד ק׳), והיא בא לחזק את אמונתנו הצרופה בתחית המתים, ומ״מ מנהג זה לא נפוץ במרוקו, וכעדות שנמסרה בספר יהדות מרוקו (אבלות) עיי״ש, וראה בזה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ו) ובמקורות שם, וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ג):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות
עמוד 155
פרשת ויחי-הרב משה אסולין שמיר
"המלאך הגואל אותי מכל רע –
יברך את ה נ-ער-ים…" (בר' מח, טז).
נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – ב– ים.
"ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…
והמשילם לדגים – שאין עין הרע שולטת בהם"
(רבנו-אור-החיים-הק').
הזוהר הק': יעקב ברך את נכדיו ברוח הקודש.
המלאך = השכינה = מלכות. (בלק קפז ע"א)
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אור-החיים-הק').
רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות
של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.
ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,
מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.
לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.
המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).
"וידגו לרוב בקרב הארץ":
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הברכה הנ"ל:
"שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.
את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).
בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".
רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.
'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי
"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".
ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח ח)
רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".
רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).
חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".
אחווה ורעות בין הנכדים,
מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.
נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?
הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.
האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות.
לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת.
שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים.
אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).
גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.
לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).
אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).
שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.
ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).
אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.
לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.
ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).
למעשה, יוסף מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.
ויהי ימי יעקב שני חייו,
שבע שנים וארבעים ומאת שנה".
"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).
פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').
חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.
"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב). לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".
הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.
האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.
לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.
שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".
שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?
שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.
שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.
בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.
א. "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.
ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.
להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ). באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.
מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.
לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).
כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".
לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".
רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.
דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).
מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.
"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:
האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).
רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:
"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:
בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:
גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).
איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת
תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.
"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).
רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).
המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.
"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.
באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א). אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.
"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.
יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.
אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".
כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3533 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3338 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.
קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –
צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).
"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,
והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).
"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").
אחדות עם ישראל – כבסיס לגאולה.
רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,
שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.
רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.
שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".
מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.
"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.
רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.
גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').
רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.
רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.
לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.
לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.
לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".
כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.
עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.
בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני
"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…
פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…
שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).
"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.
חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".
ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:
בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.
את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".
על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".
ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).
כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.
הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.
לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.
ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".
רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.
הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.
בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".
כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.
כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…
אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).
א. המלכות – מזרעו של יהודה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.
רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.
לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)
ב. "עד כי יבוא שילה".
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).
משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.
הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.
רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).
רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".
הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.
עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.
ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).
עירה, אתונו" – המשיח והחמור.
בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.
שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.
החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.
ד. "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".
הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.
הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).
הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.
"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.
קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.
הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.
רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.
רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.
בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.
הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.
נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".
רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.
הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.
מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד
שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…
כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.
שבת שלום ומבורך
משה אסולין שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. והצלחה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם אור הגנוז בע"ה.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בנ/תי חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח-מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח
מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
כתובת מצבת קבורתו של רבי אברהם צבאה אשר שימש כדיין במוגדור. כנראה היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע למרוקו והשתקע שם. בכתובת מרובים דברי השבח על המנוח ועל מיומנותו וידיעותיו המופלגות בתורה. לשון הכתובת עשירה במובאות מהמקרא וממקורות חז״ל וכלולים בה גם מילות שבח בארמית. אקרוסטיכון: אַבְרָהָם צַבָּאח ז"ל
חריזה: אב // אב
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ
אוֹי צְעָקָה רָקַת אָבַד כְּלִי חֶמְדָּתָהּ
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶחָד מִבָּנֶיהָ
בע״ש בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עָרְבָה שִׂמְחָתָהּ
- רָחַק מִמֶּנָּה פְּרִי עֵץ הָדָר
אֵי חָסִיד אֵי עָנָו אוֹר גּוֹלֵל
הָרַב הַמּוּבְהָק מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
אֵיתָן הָיָה אַבְרָהָם עָלָיו נְיַלֵּל
מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם דָּן דִּין אֱמֶת
- יָדִין יָדִין יוֹרֶה יוֹרֶה אַבְרָהָם תִּקֵּן
צוּר נֶעְתַּק מִמְּקוֹמוֹ חַיָּתוֹ יַצְמִית
עָלָה הַשַּׁעַר לְטַהֵר בְּקֵ״ן
בַּתּוֹרָה לוֹ שֵׁם וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ
וַי לְאָזְלָא חָשַׁךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
15 .אֲסַלְּדָה בְּחִילָה עַל סָפְרָא רַבָּה בַּעֲדָתוֹ
וִי לָחַבָּלָא הִכָּה בֵּין הַשִׁרִיֹן וְהַחוֹמֶּשׁ
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ
בְּצֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ
זֶרֶם דֶּמַע יְדִידוֹ נוֹשְׂאֵי עַרְשׂוֹ
- וְקוֹל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה בִּבְכִיָּה יִנְאֲקוּ
לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד עַל הָאִי מַרְגָּנִיתָא
דְּלֵית בָּהּ טִימִי טוֹבִּיָאנָא דְּחַכִּימֵי
הָרַב הַמּוּפְלָא וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא
כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבַּאח זצ״ל זיע״א
בָּא שִׁמְשׁוֹ וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד
בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
עֲשָׂרָה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁנַת תרס״ג
בֹּא סִי [מָן] פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי.
1-ארץ… שעשועיה: ראה מצבת יוסף שמואל אבולאלעפיא. 3. בא השמש: שקעה השמש, כינוי למוות. לאחד מבניה: מן החשובים והיקרים שבארץ ישראל. 4. בע״ש: בערב שבת. ערבה שמחתה. על פי ישע׳ כד,יא. ערבה מלשון עו־ב, החשיכה שמחתה, משום שבשעה זו נפטר המנוח. 5. רחק ממנה: ביטוי מעודן למילה מוות. על דרך הכתוב באיכה א,טז: ׳כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. פדי עץ הדר: כינוי כבוד למנוח, רומז לאתרוג שיש בו טעם וריח וכך דימו חז״ל את הצדיקים. על פי ויק׳ כג,מ. ראה גם מדרש הקושר את הדימוי של שם המנוח לאברהם אבינו, ויק״ר – פרשה ל פסקה י ד״ה ׳ד״א פרי עץ הדר זה אברהם וכר. 6. אי חסיד אי עניו: איה חסיד איה עניו. על פי בבלי ברכות ו,ב ׳כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו׳. אור גולל. על דרך הנאמר בתפילת ערבית (ומקורו בברכות יא,ב) ׳גולל אור מפני חושך׳. וכאן, בהשאלה, המנוח היה מגלגל ומסבב את האור על ידי נוכחותו, היה מפיץ אור ושמחה על סביבתו. 7. מגן עוז נאדר: כינויי כבוד למגן על התורה. 8. איתן היה אפרהם. המנוח היה חזק ויציב בדעתו ודרכו. אברהם אבינו כונה איתן, ראה בבלי בבא בתרא טו,א: ׳איתן האזרחי זה הוא אברהם… ׳. ומשום ששמו של המנוח כשם אברהם אבינו, בחר המחבר בביטוי זה. עליו נילל: עליו נקונן. 9. מי מלל לאברהם: מי יאמר ויאמין שאברהם המנוח נפטר מן העולם. על פי בר׳ כא,ז ׳מי מלל לאברהם׳. 10. אברהם תיקן: על דרך מה שאמרו חז״ל בברכות כו,ב אברהם תיקן תפילת
שחרית. וכאן הכוונה על המנוח שגם כן תיקן תקנות. 11. צור נעתק ממקומו: על דרך הכתוב באיוב יד,יה ׳וצור ןעתק ממקמו׳. 'צור' דימוי של כבוד למנוח שהיה כמו סלע איתן וחזק שעליו סמכו כולם, אבל המוות גבר עליו, העתיקו והזיזו ממקומו. חיתו יצמית: לשון מוות, חייו נפסקו. על דרך הכתוב באיכה ג,נג ׳צמתו בבור חך. 12.עלה השער: ביטוי על פי רות ד,א ׳ובעז עלה השער'. שער, הוא כינוי למקום ישיבת בית הדין. לטהר בק״ן: על דרך מה שאמרו בבלי, עירובין יג,ב ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק״ן(=מאה וחמישים) טעמים׳. כלומר, היה מפולפל וחריף מאור, ובכה פלפולו יכול היה לתת(על דרך גוזמא) ק״ן טעמים לטהר את השרץ. ובהשאלה, המנוח דרכו הייתה לחפש שערי היתר, ובכה חריפותו ופלפולו היה ומצא הרבה טעמים לכך.14. וי לאזלא: מארמית, אוי על ההולך, חלופה למילה מיתה. 15. אסלדח בחילה: אדאג ברעדה. על ררך הכתוב באיוב ו,י'ואסלו־ה בחילה'. על ספרא רבה: מארמית, הסופר הגדול(=החכם הגדול).16די לחבלא: מארמית, אוי לו למחבל והמשחית. הכה… והחומש: שילוב של שני מקורות ׳דכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרץ׳ מל״א כב,לד, וכן שמו״ב ב,כג ׳דכהו אבנר באחרי החנית אל חמש׳. וכוונתו, שאף שהמנוח היה כביכול מוגן עם שריון, ותורתו מגן לו, לא הועיל, וחנית המוות חררה את השריון והכתה אותו אל החומש. 17. חבל על דאבוין: מארמית, חבל על האובדים. על פי סנהדרין קיא,א ׳חבל על דאברין ולא משתכחין׳. הפסד גרול יש לאומה על גדולים שאבדו ואין בנמצא גדולים כמותם. חסד… נשקו: תכונות המאפיינות את המנוח והיו נר לרגליו בעת שעסק בדיינות. על דרך הכתוב בתה׳ פה,יא ׳חסד ואמת נפגשו צךק ושלום נשקו׳. 19. נושאי ערשו: מוליכי ארונו. 20. וקול תאניה ואניח: בכי וצער רב. על פי ישע׳ כט,ב. בבכיה ינאקו: בוכים בקול. 21. לן… מרגינתא: ראה לעיל.22 דלית בה טימי: מארמית, מרגלית שאין בה פגם. טוביאנא דחבימי: המאושר שבחכמים. ראה כתובות מ,א. 28. פעמי הכן באמרתך: תהלים קיט, קלג. באמרתך. מניין ׳באמרתך׳ עולה תרס״ג. 1903 למניינם.
עוד אודות רבי אברהם צאבח
כנראה עלה ממרוקו לישראל וחזר משם כשליח טבריה והתיישב בעיר מוגדור. היה חבר בית הדין של מוגדור יחד עם רבי יהודה בן מויאל(מחבר ״שבט מיהודה״) ורבי מסעוד כנאפו. דומה שהיה ויכוח בקהילה במי לבחור לבית הדין, אותו או את רבי יהודה בן מויאל, כפשרה בחרו בשניהם. יש הסכמה ממנו לספר'נחלת אבות׳ של רבי יצחק קוריאט. ראה הקדמת רבי משה עמאר לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו.עמ 40
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח-מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Le jeudi ils se dirigent vers le camp de G'ebala et vers Dar El Maghzen par la porte Boul Khsissat que le Sultan a ordonné d'ouvrir. Selon certains témoignages, voyant du haut des remparts de son palais ce qui se passe, il fut attristé par le spectacle. Pendant trois jours les habitants du Mellah, adultes et enfants de tous âges, n'eurent rien à boire ni à manger. Certains cherchent de quoi se nourrir en fouillant les détritus. Les ruelles sont encombrées de cadavres qu'on doit enjamber pour passer.
Le vendredi matin 19 avril, l'armée française appelée de Mekhnès commence à canonner la ville. Quelques maisons musulmanes et une mosquée sont atteintes. Des personnalités de la cité demandent à Mr. Reignault, ministre délégué de cesser le canonnage. Celui-ci accepte après les avoir sermonnés pour la tuerie de ressortissants français. Le drapeau français est déployé sur la ville. Le pillage du Mellah cesse également. Des soldats et des policiers français protègent la ville et arrêtent les rebelles.
Le vendredi dans la soirée, le Sultan Moulay Hafid fait parvenir aux Juifs du pain et des olives noires. Seuls les hommes valides ont la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnent aux enfants. Le samedi a lieu une autre distribution.
Le samedi, les Juifs peuvent retourner au Mellah, mais c'est pour constater l'ampleur des dégâts. Ils rassemblent les cadavres jusqu'au moment de leurs enterrements qui ne peut se faire le shabbat même (3-4-56). Hubert-Jacques en fait un témoignage saisissant .
Shlomo Cohen dans le "Yoman Ir Fes"décrit la situation après le 19 avril. Le dimanche le consul d'Angleterre a envoyé 1300 pains. Le même jour le Général Dalbiess écrit au Grand Rabbin Vidal Hassarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'ils ont prévu une livraison quotidienne de deux mille pains.
L'intérêt du témoignage de Mr Shlomo Cohen est qu'il a vécu directement ces événements. Il était un des responsables de la communauté et son trésorier (guisbar). Son journal comprend 76 pages très denses en hébreu et se trouve dans le livre édité par le Grand Rabbin David Obadia (3), livre incontournable en ce qui concerne l'histoire du Judaïsme de Fès et publié uniquement en hébreu.
Poursuivons avec Shlomo Cohen qui nous parle longuement de la suite de ces événements.
Il détaille les maisons détruites .Il donne la liste des morts et des blessés ( 44 morts dont des femmes et des enfants et 27 blessés dont un chrétien espagnol). Le 20 avril, par dahir (decret) du Sultan, est nommée la Commission de Secours et d'Hygiène du Mellah de Fez présidée par Sidi Mohamed Tazi, ministre des Travaux Publics et comprenant treize autres membres dont des fonctionnaires marocains et français, des médecins et ingénieurs français et pour la communauté juive, le Grand Rabbin Vidal Hassarfati, le Rabbin Shlomo Aben Danan et le Cheikh (responsable administratif). Un peu plus tard la commission fut remaniée, et le consul d'Angleterre en fit partie.
Sidi Tazi réunit les rabbins et les responsables et exige de mettre à sa disposition cent Juifs, qui recevront un salaire et auront pour mission de déblayer les ruines du Mellah. Ces hommes sont repartis par groupes de dix avec un responsable à la tête de chacun. De plus l'armée française met à leur disposition des soldats et des policiers. Puis il faut également organiser un groupe de juifs qui savent descendre dans les puits pour déblayer tout ce que les mutins y avaient jeté, objets, détritus et même des corps. Il faut se hâter pour éviter toute possibilité d'épidémie.
Les habitants du Mellah restent dans les cours du palais jusqu'au 28 avril. Ils s'installent tant bien que mal dans les espaces plus vastes près de la ménagerie du Sultan, voisinant parfois avec les fauves.
Une fois rentrés, il faut se réorganiser. Il n'y a plus ni riches ni pauvres .Tous sont pauvres. Des dons parviennent de différentes sources: de communautés du Maroc, mais aussi de Londres, d'un particulier de New York, de Buenos Aires, de l'Alliance Israélite de Paris. Et aussi… de Mekhnès. Et voici ce qu'écrit Shlomo Cohen: "De Meknes ils ont envoyé des condoléances et de l'argent, et de vieux vêtements et du pain rassis, qu'ils ont recueillis dans les familles. Notre communauté s'est sentie vexée de cette aide venue de la communauté de Mekhnès, et le bruit se répand que les gens de Mekhnès se sont réjouis de ce qui arrivait aux Juifs de Fès et qu'ils médisaient sur eux. En ce qui concerne l'argent il n'y avait pas de choix, mais les vêtements défrichés nous les avons distribues aux Juifs de Mekhnès qui habitaient chez nous, et le pain nous l'avons jeté car il était immangeable." Cette citation reflète l'animosité qui existait entre les Juifs de Fès et de Mekhnès. Mais elle n'existait pas chez les rabbins, bien au contraire, comme en témoignent les correspondances, et les liens fréquents entre rabbins. Et puis heureusement de nos jours cela s'est transformé en amitié et en .. .bon humour.
Le Mellah doit être reconstruit. Il le sera selon des plans nouveaux, des rues plus larges, plus aérées, des balcons au lieu de petites ouvertures.
Pour aider la population à se refaire une situation, des prêts et des dons sont accordés. Les ouvriers, les artisans peuvent acheter leurs outils. Les écoles rouvrent déjà en mai. La situation est plus difficile pour les petits commerçants. Et un peu plus tard, la première guerre mondiale freinera d'avantage le développement économique.
Le 13 août 1912, Moulay Youssouf succède a son demi frère, Moulay Hafid, et décide que les communautés juives doivent s'organiser autrement et élire un comité de six membres dont la moitié sera renouvelable chaque année par vote. Le premier comité est tout de suite critiqué, en particulier Mr. Amram Elmaleh. Un autre comité de dix huit membres se forme avec comme président le Rabbin Vidal Hassarfati.
En 1913 est imprimé à Tanger le rapport sur l'activité de la Commission par Mr. Amram Elmaleh, directeur de l'école de "l'Alliance Israélite Universelle".(8).
Commence alors un conflit de personnes sinon de partis. Dans un échange de lettres le Rabbin Hassarfati exige de l'AIU le renvoi de Mr. Elmaleh, qui ne sera remplacé qu'en octobre 1916.(9).
Les revendications, les demandes d'indemnisation ne progressent pas. Quatre membres du comité, les rabbins Hassarfati et Aben Danan, accompagnés de Mr. Azuelos et Mr. Bensimhon se rendent à Rabat pour rencontrer le Général Lyautey, puis à Paris, où ils auraient résidé près de trois mois, et où ils rencontrent différentes personnalités dont le ministre des affaires étrangères, Mr Pichon, grâce à l'aide de l'Alliance Israélite.
En février 1915, une commission française présidée par le consul de France siégera et présentera ses conclusions. C'est en septembre 1916 que la communauté percevra enfin des indemnités.(4 et 5).
Dans ce Mellah de Fès, créé en 1438, vivaient à l'époque du Tritl près de 2000 personnes qui se sont retrouvées du jour au lendemain démunies de tout. Ce mot de Tritl vient de l'arabe utilisé exclusivement pour ce saccage de Fez. Cette période devint une date de référence chez les Mellahis qui disaient par exemple tel événement, naissance, mariage…eut lieu tant d'années après le Tritl. Ce fut un traumatisme énorme.
Aussi quelle volonté, quelle foi a-t-il fallu à ces personnes, en majorité des gens simples, pour se relever, pour recréer et pour continuer à transmettre leur patrimoine exceptionnel au monde juif ?
Dr. Vidal Serfaty est né en 1938 à Fès. Son grand père Rabbi Vidal Hassarfati était Grand Rabbin de Fès (décédé en 1921). Son ascendance est une longue lignée de Rabbins a Fès venant d'Espagne et originaire de France et, selon une tradition, remontant à Rabbinou Tam et Rashi. Chirurgien-dentiste, il réside en Israël depuis 1969. Il a enseigné de longues années à l'Ecole dentaire de Tel Aviv et a dirigé un important service à l'hôpital municipal de Tel Aviv. Il a été actif dans différents organismes juifs au Maroc, en France et en Israël.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Page 221
29/12/2025
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים הוא הארגון הראשון מבין הארגונים הספרדיים שנוסדו בירושלים לאחר הכיבוש הבריטי, ואשר חברו למוסד המסורתי הוותיק ״ועד עדת הספרדים״. הארגון נוסד בסוף שבט תרע״ח, פברואר 1918. מייסדיו היו עשרות צעירים בוגרי בתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״, חניכי בתי־ספר עבריים ומוסדות תורניים מתלמידי המחנכים יוסף בר״נ מיוחס, דוד ילין וחיים אשריקי. רוב המייסדים היו ילידי הארץ ומיעוטם ילידי סאלוניקי, ואליהם נספחו גם כמה צעירים אשכנזים, בוגרי הגימנסיה העברית בירושלים. בראשם עמד המחנך דוד אבישר.
* מבוסס על חומר שנאסף לכתיבת עבודת דוקטור באוניברסיטת תל־אביב על הנושא: הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי.
הוועד המייסד של ההסתדרות קבע ביום ח׳ באדר תרע״ח, 20 בפברואר 1918, את שם הארגון: ״הסתדרות הצעירים הספרדים בירושלם״; בראשית תר״פ— 1919 הוסב השם ל״הסתדרות חלוצי המזרח״ (להלן: ההסתדרות). השם האחרון נועד לטשטש את הגוון העדתי הספרדי, שעלול היה לחבל ברעיון של איחוד כל חלקי האומה, ואילו המלה ״חלוצי״ ביקשה להחדיר את אידיאל החלוציות שלבש אז תוכן ממשי, עם יציאת עולים חדשים וותיקים לכיבוש העבודה ולהתיישבות. ההסתדרות לא התארגנה כמפלגה פוליטית ולא אסרה על חבריה ותומכיה להצטרף למפלגות, על ־פי הכרתם ובחירתם. היא היתה הלק מפירות ההתלהבות וההתעוררות שפקדו את היישוב, לאחר מתן הצהרת באלפור.
מרכז ההסתדרות היה בירושלים, ובשנותיה הראשונות נוסדו סניפים לה בתל־ אביב, יפו, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, חיפה וצפת. שתי שלוחות פעלו בירושלים: השלוחה האחת — ״הנצן״, שמרכזה שכן בשכונת מזכרת־משה, פעליה בקרב הנוער של הנחלאות; והשלוחה האחרת — ״בני ציון״, בעיר העתיקה. ביום א׳ בחשון תרפ״ז, 9 באוקטובר 1926, נפתח מועדון ההסתדרות לפעולה חינוכית ותרבותית במרכז העיר, בסיוע הנדיב סר אליאס כדורי מהונג־קונג .
המקור העיקרי למימון הפעולות היה תשלום מס החבר, שהיה בתחילה שני גרושים מצריים לחודש, מתרפ״ד—1924 — שלושה גרושים מצריים, ומראשית תרפ״ז—1926 — חמישה גרושים מצריים. כמה שבועות לאחר הקביעה האחרונה הוחלט, שכל סכום שמשולם בקביעות יראוהו כמס חבר, ובתרפ״ח—1928 נקבע תשלום מינימום של לירה ארץ־ישראלית אחת. מקורות המימון האחרים היו תשלומיהם של ״חברים תומכים״ (דהיינו של אלה שתמכו ברעיונות ההסתדרות, בלי להיות חברים בה, ואשר תרמו לא פחות מחמישים גרושים מצריים בשנה), נשפים (בעיקר נשפי פורים)!ותרומות מקריות ביניהן מאת ההסתדרות הציונית.
ועדה בת שלושה חברים דנה בכל בקשת הצטרפות להסתדרות, שהיתה טעונה חתימתם של שני ממליצים מוכרים. על־פי תקנותיה, התקבלו אליה בתחילה צעירים מגיל שבע־עשרה שנה, ומתרפ״ד—1924 — מגיל שמונה־עשרה שנה, ללא הבדל מין ומעמד. החברים חויבו לדבר עברית, לרכוש את השקל הציוני, לתרום לקרנות הלאומיות ולשלם את המס למוסדות הקהילה העברית. בחודשים הראשונים לייסודה מנתה ההסתדרות כמאה וחמישים חברים (גברים ונשים), בתרפ״ד—1924 הגיע מספר חבריה לכשלוש־מאות, ובתרפ״ז—1927 מנתה כמאתיים חברים. ירידה זו היא פועל־יוצא מירידת הנציגות הספרדית באסיפת הנבחרים השנייה, והצטרפותם של ספרדים למפלגות הפוליטיות.
מבנה ההסתדרות כלל שלושה מוסדות:
א-אסיפה כללית, שהורכבה מכל החברים והתכנסה אחת לשישה חודשים. היא דנה בשאלות יסוד, שמעה דינים־וחשבונות מן המוסדות האחרים, ביקרה את פעולותיהם והנחתה אותם בעבודתם.
ב-מועצה בת עשרים ואחד הברים, שנבחרו על־ידי האסיפה הכללית לשנה אחת. המועצה התכנסה אחת לחודש. היא בחרה את יושב־ הראש ואת הוועד, ודנה בתכנית העבודה השנתית.
ג-ועד בן אחד־עשר חברים, שהורכב מיושב־הראש, גזבר, מזכיר ועוד שמונה חברים. הוועד ייצג את ההסתדרות כלפי פנים וכלפי חוץ, הציע תכנית עבודה שנתית למועצה והוציא־לפועל את החלטות המוסדות האחרים. כל ההחלטות התקבלו בהכרעת רוב רגיל.
להסתדרות נועדו תפקידים לאומיים וחינוכיים: הפצת הרעיון הלאומי הציוני ורעיון התחייה הלאומית בקרב עדת הספרדים, שיתוף בני העדה בהקמת הבית הלאומי, לימוד השפה העברית והפצתה, והקניית ידע בתולדות עם ישראל. המטרה העיקרית היתה: ״לעורר בצעירים הספרדים ובקהל הספרדי את ההכרה הלאמית ולשתפם בעבודת תהית העם ובישוב הארץ״. סעיף קצר זה, שכולו ציוני טהור, ללא שום מגמה או נטייה מפלגתית, בא לתקן עיוותים מסוימים, כפי שסיכם זאת אחד מחברי הוועד המייסד:
"מצבם ההמרי של הספרדים בארץ־ישראל היה טוב לפנים אך מלחמת העולם הרסתו. עתה שעתיד בהיר נשקף לארץ אין מי שידאג לאלמנטים האלה וידריכם. חטאנו לעצמנו ולעמנו ע״י זה כי ההנוך אשר ניתן לנו שלא בידיעתנו לא היה מתאים לרוח התקופה. מסיבה זו אנו הולכים ויורדים, והקרקע שמתחת לרגלנו נשמטת. עלינו להתעורר בעוז בכדי להגן על זכיותינו ולא לאבדן בידים כאשר עד כה. התאספנו ליסד אורגן שמסביבו יתרכזו צעירי הספרדים ואשר לאט, יקיף אח״כ את כל החוגים המתקדמים שבקרב עדת הספרדים הגדולה".
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
עמוד 184
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 – 1912-על חומותיך מכנאס.יוסף טולדאנו
על חומותיך מכנאס.
" ובימים ההם התחילו איזה משפחות פלשתים למעול מעל המלך, ומתחילה התאזר המלך עז וגבורה נגדם, בתחבולות שר צבאו נוצרי צרפתי, בשם ביזאני, ואך המרד היה הולך וגדל עד כי גדל מאוד, שכל שבטי הברברים הקרובים והרחוקים נעשו לאגודה אחת להלחם עם המלך, והמלך לא מצא און לו לשלוח צבאותיו להכניעם, רק העמיד את חילו סביבות עיר מלכותו פאס הבירה להגן בעדה מפני אויב, ושאר הערים, כל אחת עמדה הכן על עצמה מפני אויב ואז רבו המהומות בכל המקומות. ונשמו הדרכים, כי שבת עובר אורח, וביום י"ג לאדר, נקבצו רבבות פלשתים, ויבואו ברכב ובפרשים לשלול ולבוז העיר עז לנו מכנאס יע"א, ותהי צעקה גדולה בעיר, ואת העיר סגרנו, והיהודים ואנשי מלחמה, עלו על החומות, עומדים הכן למלחמה, ושאר העם בבתי כנסיות צועקים אל ה'. העמידו עליו היהודים שומרים והכינו כלי מלחמה וצידה וכל דבר הצריך לימי המצור, וכל אחד הטמין את כספו ואת זהבו וכל חפציו ושטרותיו, במקום שלא תשורהו עין. וירבו בלימודים ובצומות וזעקות ותרועות ימים ולילות עם פיזור צדקות לרוב.
באחד בניסן, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי בא חיל עצום של פלשתים, ויקיפו את העיר מסביב, וברגע שהייתה מתעוררת מלחמה גדולה, התחילו לנסוע לעיר פאס, כי נזעקו מהר לעזור לאחיהם הלוחמים עם חיל המלך. והייתה לנו הרווחה, וכל הקהל בלב מלא פחד מחשבות שונות, היו מכינים צרכי חג האביב, והודות לה' שלא חסרנו דבר, כי ממעט מהערביים אוהבי שלום, היו מביאים לנו בהחבא כל דבר אוכל נפש עד פתח השער של האלמללאח, בשפע גדול, ובמחיר נמוך. גם העזים והתישים והרחלים, והיהודים פותחים דלת אחת, וקונים ומכניסים וסוגרים, וגם בימים ההם איש יהודי היה במכנאס ושמו מרדכי עטאר ישצ"ו, שהיה גדול ליהודים ודורש טוב לעמו, בכל לב ובכל נפש, והייתה לו ידיעה גדולה עם כמה ערבים ופלשתים.
והיו מביאים לו אוכל נפש למכביר, והוא היה הקברניט הגדול בכל הסדרים והתיקונים שנעשו בעיר. וביום א' בשבת שהוא ב' לחול המועד, עמים נאספו לרבבות להכות את העיר חרם, ויצבאו על מדינת הגויים, ושר העיר בראותו כי אבדה ממנו כל תקווה, יש אומרים ברח, ויש אומרים הרג את עצמו, והפלשתים בצבאותיהם הרבים והעצומים נכנסו למדינת הגויים, ויהרגו וישללו ויבוזו, וקרוב לשלוש מאות אוצרות וחנויות של יהודים מלאים סחורות מכל מין, הם היו לבוז ולמשסה ולמאכלות אש, וילכו גם לחצר המלכות שיש בעיר, וישבו נשים ופלגשים ועבדים ושפחות, וכל הנמצא שם שללו ויבוזו, וילכו לדרכם, ובשעה תשיעית בלילה באו עוד, ועמהם כל צר ואויב מהרקים והפוחזים שכנינו הרעם יושבי המדינה, ובקולן המולה נוראה באו כולם בקרדומות לנתוץ ולהרוס דלתות המללאח, ויהי חושך אפלה ומהומה גדולה, וכל הקהל מתגוללים בעפר ובטיט חוצות בשווקים וברחובות, ומתחננים לאבינו שבשמים להושיענו מכף אויבינו ושונאנו. כמו שהושיע לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ותוקעים בשופרות ובי"ג מדות, והיהודים אנשי המלחמה, ממטירים על האויבים מעל החומה, אבנים גדולות ואש וגופרית בקנה השרפה,, ושואלים עזרה מה' במר נפשם, ויערם ה' ויפלטם, ויפילו חללים הרבה משונאיהם, והנשארים נסו לנפשם, לא נשאר בהם עד אחד, ותהי תשועה ה' גדולה בלילה ההוא.
ויהי ממחרת, ויבואו עוד האויבים כארבה לרוב, וכאשר פתחנו הספר תורה ובירך הכהן ברכת התורה הראשונה, בבית הכנסת שהייתי אני הצעיר מתפלל בו, והייתי חזן, גם לפתע פתאום שאון גדול העיר, והתחילה עוד מלחמה, ותכף נתפזרנו והנחנו ספר התורה פתוח מרוב בהלה, ובמרוצתי ברחוב נפל כדור עופרת לפני ברחוק שאמה אחת, לולי ה' שהיה לי , וחיש מהר נכנסתי לחורבה אחת. נסתתרתי שם, ועיני בוכיה ולבי רועד והומה, עד קרוב לצהרים שאז שקטה המלחמה, והאויב ברח כצל אחר שנפלו ממנו חללים, ומהיהודים מת בחור אחד צדיק וישר, כה"ר יהשע פריינטי ז"ל, בן הרבי יוסף י"ץ, ויקברהו בבהלה, ובערב נתעוררה עוד המלחמה, ולא נמשכה רק כשעה אחת, גם בחצות הלילה היו איזה יריות משני הצדדים, ולמחר ביום שישי לחג הפסח, נגמר הבדיל והעופרת להאומנים היהודים להתיך כדורי שרפה.
והיו מחזרים על הפתחים לאסוף כפות ומזלגות וכל כלי בדיל ועופרת מבעלי הבתים, והודות לה', כי נמצא בעיר מאלו הכלים די והותר, והכינו את אשר יביאו לבל האויב כרטוס"ם לאלפים. ובו ביום נאספו כל סרני פלשתים, והמליכו עליהם מלך חדש, זה שמו מולאי אזין אחי המלך מולאי חפיד, ואז התחילה הרווחה מעט. ובליל ז' כשהתחלנו למוד הסדר הנהוג, באו הרבה מעבדי המלך החדש רוכבי סוסים מזוינים אל האלמללאח, בשליחות המלך, לשלוח לו שני אנשים עבריים צורפי זהב, כי רק היהודים הם היודעים את המלאכה הזאת, כדי לעשות לו טבעת לחתום בו האגרות, ותכף הלכו עמהם שני יהודים, הרב שמואל עטייא, והרב שמואל פצ'יצא הי'ו, שכנינו, ועמהם הנגיד הרב יצחק תימשטית הי"ו, ואחר עמל רב ותלאה עצומה, הגיעו לחצר המלך, ולא נמצא אצלו זהב מספיק, והצורפים הנזכרים, השלימו בנזמים אשר באזניהם, ובבוקר השכם חזרו לביתם בשלום ".
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 – 1912
על חומותיך מכנאס.
עמוד 107
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק "וחרב פיפיות בידם" (תחלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.
ברנרד פיקאר(1733-1673)
אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״ (monde religieuses de tous les peuples du (Cérémonies et coutume, שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכנן. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.
הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)
בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באבן העזר; מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.
ברוב קהילות ישראל השתמשו המוהלים בסכין לחיתוך הערלה, אך בקהילות האימפריה העותימאנית ובאיטליה השתמשו גם בסכינים בצורת אולר, ולו להב רחב ומעוגל בחלקו העליון. ידיות האולר נעשו לרוב כסף,ועליהן נחקקו עיטורים וכתובת בעברית, שכללה בדרך כלל את שם המוהל. כמו חפצים מפוארים אישיים אחרים, באיטליה נוסף לעתים על ידית האולר סמל המשפחה של המוהל. ערכות המוהל בסלוניקי, באיסתנבול ובאזמיר כללו גם מגן ערלה עשוי כסף, הקרוי ביהודית ספרדית אלמודראסה. כמו כן כללה הערכה בקבוקון, ובו אבקה לזרייה על הפצע. כדי להפסיק את זיבת הדם, השתמשו בעבר גם בפיסת בד טבולה בחלבון ביצה, שהקריש מייד בבואו במגע עם הגוף. במאה העשרים נכנס לשימוש בתורכיה וביוון צינור זכוכית ששימש למציצה, כנראה בעקבות דרישה מצד רשויות הבריאות בשתי המדינות (במערב אירופה היו שהשתמשו בצינור כבר במאה התשע־עשרה, בעקבות הוויכוח הגדול שפרץ על ההיגיינה של המציצה).
גם בקהילות המזרח נעשו כלי המילה על־פי רוב כסף, ועליהם קישוטים וכתובות, הקושרות לעתים בין תפקיד החפץ למשמעותו בהקשר יהודי רחב יותר. כך למשק על מגן ערלה מאפגניסתאן נמצאת הכתובת "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), הקושרת בין כריתת הערלה לזבח שמקריב המאמין לבוראו כדי לכרות עמו ברית – היא ברית המילה. רעיון זה מקביל למנהג של המוהלים בסלוניקי, שנהגו בזמן הברית לאחוז בקופסה ובה עפר. טיפות הדם שטפטפו על האדמה שבקופסה סימלו את הקרבת הקורבן על המזבח בבית המקדש.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
עמוד 66
פרשת וירא-״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –אפרים חזן
פרשת וירא
״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –
תחושות העקדה מפי הנעקד
״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.
בעקבות ספרות חז״ל והמדרשים הרבים, עוסק הפיוט לדורותיו ולמרכזיו בנושא העקדה.
ענייני העקדה עולים בפיוט במסגרות שונות: בפיוטים הפותחים בסיפור בריאת העולם ותולדותיו, כגון פיוטי ״סדר העבודה״ וכגון פיוטי ״מי כמוכה״ הספרדיים. במסגרת סיפור חיי אבות האומה עולה מאליו סיפור העקדה, והפייטן מעלה את הדברים בדרך הנראית לו מתאימה למסגרת שהוא מצוי בה, שהרי אין הוא מבקש במקרה זה להציג את הסיפור במלואו, אלא להזכירו ברצף המאורעות המסופרים בסוגה המיוחדת של פיוטי ה״מי כמוכה״. מבחינה זאת, מאלף לעקוב אחרי דרכם של פייטנים שונים בפיוטי ה״מי כמוכה״ למועדי השנה השונים ובהשפעת ענייני דיומא על בחירת המאורעות המסופרים ועל מידת ההרחבה שהפייטן מרחיב את הסיפור. כך, למשל, מתפרס סיפור העקדה בפיוט ״מי כמוכה״, שכתב ר׳ יהודה הלוי ליום הכיפורים, על פני עשר מחרוזות, כמעט פיוט בפני עצמו. כנגד זה, בפיוט ״מי כמוכה״ לחג השבועות מועלה סיפור העקדה במחרוזת בודדת אחת, ובפיוט ״מי כמוכה״ לחג הפסח מדלג הפיוט על סיפור העקדה, כדי לפרט בסיפור השעבוד והגאולה.
כנגד פיוטים אלה, שבהם סיפור העקדה הוא חוליה ברצף סיפורי האבות, עומדים פיוטי העקדה שנתחברו לשם כך מלכתחילה, כסוגה בפני עצמה, ומתוך כך אמור הפיוט להביא עניין שלם. ברם, גם הפייטן וגם אומרי הפיוטים יודעים היטב את הסיפור המקראי על מדרשיו השונים, והם מצפים להעמדה מיוחדת של הסיפור או של חלקים ממנו, תוך מחשבה מיוחדת על דרכי העיצוב הספרותיים שייחדו את היצירה ויחדשו את חוויית הסיפור המוכר כל כך.
מכל פיוטי העקדה שניים הם הנפוצים ביותר. האחד הוא הפיוט, ״אם אפס רובע הקן״, לרבי אפרים ברבי יצחק מרגנשבורג, והוא מן הפיוטים האשכנזיים הבודדים שנתקבלו לסדר מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, ולא עוד, אלא שנוהגים בו כבוד גדול כיאה לאורח מכובד, שכן פיוט זה משתלב בסדר הסליחות, והוא נאמר בכל יום מימות חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ואילו במנהגי אשכנז הוא נאמר פעם אחת בלבד.
יתר על כן, ישנן קהילות ספרדיות האומרות פיוט זה גם ביום שני של ראש השנה. פיוט העקדה האחר, מוכר יותר, הוא ״עת שערי רצון להפתח״, שחיבר ר׳ יהודה בן שמואל עבאס. פיוט זה נאמר במעמד המרגש שלפני תקיעת שופר, והמעמד הזה מצטרף לסיפור המרגש כפי שמעלה אותו הפייטן, ואלה, יחד עם הלחנים המיוחדים לפיוט זה, יוצרים אווירה של התלהבות והתרגשות והכנת הלבבות לקראת תקיעת שופר.
כאמור סיפור העקדה המקראי מסופר בריכוז עצום. הוא אינו מתעכב על פרטים של תיאור או על דמויות שאינן חלק מעצם הניסיון עצמו. שרה, למשל, אינה נזכרת כלל, ואף הליכתם של אברהם ויצחק היא מתוך שתיקה מוחלטת, ומלבד שאלתו הנוקבת של יצחק – ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ ותשובתו הרב־משמעית של אברהם – ״אלהים יראה השה לעולה בני״ אין אנו שומעים דבר, לא מחשבותיו והרהוריו של אברהם ולא תחושותיו של יצחק, ולא תגובות שני הנערים, ולא מידת שיתוף הפעולה של יצחק בעת העקדה עצמה. דבריו של אריך אוארבך בעניין זה ראויים לציטוט, והם יובילו אותנו לפיוט העקדה המיוחד שאנו מבקשים להציג בזה. ואלה דבריו:
"בסיפור גופו מופיעה נפש ראשית שלישית: יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשטות בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״. אבל אין זו הגדרת יצחק כפי שהוא בכלל.
גם מחוץ ליחסו ומחוץ לסיפור זה. אין זה תיאור של הסחת דעת והפסקה, שכן אין זה ציון מגדיר, המראה על קיומו של יצחק בכלל. ייתכן שהוא יפה או מכוער, חכם או סכל, גדול או קטן, נעים או דוחה – דבר זה לא נאמר כאן. אין מואר אלא מה שצריך לדעת עליו כאן ועכשיו, תוך העלילה – כדי שיובלט, כמה איום הניסיון שנתנסה בו אברהם, ואכן אלוהים מודעת וזאת. השיחה בין אברהם ויצחק בדרך למזבח איננה אלא הפסקת השתיקה הכבדה, הנעשית בשל־כך מעיקה יותר. שניהם, יצחק עם עצי העולה ואברהם עם האש והמאכלת, הלכו ״יחדיו״. בהיסוס מעז יצחק לשאול בדבר השה לעולה, ואברהם עונה את המענה הידוע. והמקרא חוזר ואומר ״וילכו שניהם יחדיו״. הכול סתום ולא פורש."
דווקא סתימות זו והחידתיות המלווה את יצחק לאורך דממת הדרך בת שלושת הימים היא היא שמשכה אליו את עיניהם של בעלי אגדה, של הפייטנים לתקופותיהם ושל הפרשנים לדורות. מקומו של יצחק בניסיון הגדול הזה, שהוא, לכאורה, ניסיונו של אברהם, תלוי בהחלט בשאלות הללו גילו של יצחק, למשל, משנה את מקומו מן הקצה עד הקצה. וכך כל שאר דברים שלא פורשו. לא ניכנס כאן לא להשערות ולא לניסיונות פתרון ואף לא לפרשנויות העולות מן העיון. על אלה דובר בהרחבה רבה, לעתים בהרחבה רבה מדי, על ידי רבים וטובים. אנו מבקשים בזה להציג את דמותו של יצחק העולה מפיוט מיוחד, ״עוקד לעקוד לקח״, המובא בזה מתוך כתב־ יד בן המאה ה־16 , מתוך אוסף ששון. פיוט זה בחר לבנות עצמו על פי תבנית שאלתו של יצחק בפסוק ז.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו.