Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Les gens de l’Alliance ne s’aventuraient pas au mellah. Ils n’en aimaient ni les remugles ni les sortilèges. Ils redoutaient les microbes et les virus. Ils boudaient ces repaires d’un Dieu qui ne se décidait pas à sortir de sa clandestinité. Ils n’étaient pas tant rebutés par leurs grouillements humains que par leurs étranges architectures taudiesques. Ils étaient là pour ramoner une chronique qui s’était enlisée dans la vase d’une religion qui ne semblait plus déboucher sur le ciel. Ils éclairaient les esprits, récuraient les âmes, débarbouillaient les vies, redressaient les allures. C’étaient somme toute de braves missionnaires, encore plus pénétrés de la vocation civilisatrice de la France que de son ministère des Colonies. Ils avaient pour mission de sortir leurs coreligionnaires de leurs mellahs matériels, religieux et moraux et ils réussissaient dans leurs tâches à force de conviction, de rigueur, de dévouement et de doses non négligeables de vanité coloniale :
– Pourquoi ne prendriez-vous pas les mesures maintenant, puisque vous êtes là, vous m’épargneriez une visite pour le moins ingrate.
-Je dois relever l’empreinte de vos pieds dans un baquet de plâtre, pour avoir leur patron, je ne peux procéder à cette opération hors de mon atelier.
Le délégué se résigna bon gré mal gré à rendre la politesse au cordonnier. C’était l’occasion pour lui de découvrir le mellah où habitaient une grande partie des élèves de ses cinq écoles en ville nouvelle. La visite lui permettrait d’enrichir son rapport mensuel au siège parisien de l’institution. Ne se contentant pas de plates statistiques, celle-ci réclamait des enseignants des rapports pédagogiques, des directeurs des rapports bureaucratiques, des inspecteurs des rapports touristiques (sic) et des délégués des rapports ethnologiques et politiques. Originaire de Malte, le délégué réclamait de ses directeurs et de ses enseignants de donner l’exemple et «de ne se compromettre ni entre des cuisses indignes de l’Alliance ni de s’étrangler avec des nourritures indigestes » (cité dans un rapport dudit délégué, Bibliothèque de l’Alliance, Casablanca, Liasse C, 13111922).
Il recommandait vivement aux enseignants de se marier entre eux pour ne point s’exposer «aux déboires d’alliances bâclées, de veiller à la notoriété de notre institution et de réduire les coûts de l’enseignement et de l’éclairage en terre du Maroc».
Il avait consciencieusement et valeureusement gravi tous les échelons dans la hiérarchie de l’Alliance. Il avait été maître à Céphalonie, instructeur à Réhovot, directeur à Ispahan, à Tunis et de nouveau à l’école des sourds-muets de Jérusalem avant d’être nommé délégué adjoint à Marrakech puis délégué général à Casablanca.
Le jour convenu, le cordonnier attendait le dignitaire à la porte de Marrakech qui commandait l’entrée principale du mellah. Pour l’occasion, il avait revêtu la blouse grise qui servait de tablier aux élèves de l’Alliance, s’était coiffé d’un béret noir et avait noué un nœud de papillon autour du col roulé de sa tunique. Ses chaussures étaient fermées à l’avant d’une boucle et de cordons pour en rehausser l’élégance, et ouvertes à l’arrière comme des savates. Il se proposait de conduire son hôte à son atelier quand celui-ci exprima le souhait de visiter le mellah. Bouskila perdit toute son assurance. Habilité à recevoir qui il voulait dans son atelier, à graisser tous les pieds qu’il souhaitait pour promouvoir ses chaussures et sa progéniture, il ne l’était pas pour introduire un notable au mellah et qui plus est le délégué général de l’Alliance Israélite Universelle au Maroc. Il devait ameuter un rabbin et il ne savait lequel tant ils se disputaient entre eux sur tout et sur rien, un cheikh de la Société mortuaire et il ne savait lequel puisque le mellah comptait autant de sociétés mortuaires que de communautés d’origine, le moqadem du mellah et il ne savait lequel parce qu’il connaissait autant de moqadem que de ministères dans le gouvernement marocain. Il ne demandait qu’une place dans l’une des classes surchargées des écoles «prodigieuses quoique malfamées» de l’Alliance pour que son dernier-né apprenne le solfège et prétende à une carrière internationale et il encourait un anathème qui risquait de le priver de ses clients, malgré son talent d’artisan cordonnier, et de fidèles pour sa synagogue, malgré son tabac et la belle voix de son petit chantre. Le délégué ne démordait pas de son intention d’inspecter le mellah :
- Je n’ai pas traversé la rue des Anglais d’un bout à l’autre de la ville, manquant de m’enliser dans la boue et de glisser sur les pavés, pour manquer cette occasion, protesta le délégué.
-Je dois en aviser le rabbin, le cheikh, le moqadem.
- Pourquoi pas la Résidence et le Palais?
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Page 22
עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013
עקיבא – האדם, החבר, המפקד
מדברי ד״ר יונה בן־ששון
מערכת משימות ומערך פיקודי
היה זה בבוקר היום שלאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
ירושלים חגגה כל הלילה, ובבוא הזריחה ניתנה הפקודה: ״לעמדות״!
אני מוניתי אז לא מכבר למפקד אזור 7 בשטח גבעת שאול, לאחר שירות של שנים כסגן מפקד אזור העיר העתיקה וכמפקד אזור ימין משה, לרבות המרכז המסחרי. ההעברה לאזור החדש סמוך להכרזת המדינה באה במחשבה תחילה. מטה ה״הגנה" חשש, שהשלטון המנדטורי ישחק את מערך ״ההגנה״ על ידי מעצר מפקדי אזורים שאינם תושבי המקום. משום כך הוחלט להציב את מפקדי האזורים באזורים הסמוכים למקום מגוריהם. כך נקלעתי לאזור, אשר למרות היותו סמוך למקום המגורים, היה זר לי מבחינת ההגנה והפיקוד. הרי שכונת גבעת שאול שונה מן העיר העתיקה ומימין משה במיקום ובמצב הטופוגרפי והדמוגרפי, ומכאן נובעות גם הבעיות השונות בתכנון ובמשימות של ה״הגנה״. זאת ועוד: הגעתי לאזור הפיקוד החדש בגבעת שאול ללא סגל פיקודי וללא מצבת כוח אדם. היחידה שהוותה את מערך ההגנה באזור הקודם נשארה במקומה, ואילו גבעת שאול לא אוישה ביחידה של ה״הגנה״ בשנים האחרונות. ואולם, ככל יישוב בימים ההם, התגלתה נכונות לעמידה במערכה נוכח הסיכויים והסיכונים שבהכרזת העצמאות. התושבים התגייסו, הן אלה שהשתייכו בעבר ל״הגנה״ והן אחרים, ושיחק לה המזל לגבעת שאול, שנתברכה במאגר עצום של אנשי פיקוד מעולים באיכותם האישית וביכולתם המקצועית בזירות מערך פיקודי זה, שבעזרתו נערכה גבעת שאול לקראת משימות ה״הגנה״.
אחד ומיוחד בתוך מערך פיקודי זה היה עקיבא אזולאי.
האדם – המפקד
מה מקור הסמכות והמעמד של מפקד ב״הגנה״? שניים הם המקורות לכך, ולפיהם מתמיינים המפקדים לשני סוגים: טיפוס אחד הוא המפקד הרגיל הבינוני, ששואב סמכותו ומעמדו מן התפקיד, מן המשטר והחוקה של מסגרת ביטחונית לוחמת. ברם, המפקד באמת הוא זה שסמכותו קדמה למינויו לתפקיד, שמקור הסמכות הוא באדם שבו, באישיות שלו ובמעורבותו בפעולות שבשירות החברה. כזה היה עקיבא: הוא היה אדם מפקד, וקודם לכול – אדם, ומכוח סגולות אלה, מטבע הדברים, נקרא להגנה ולפיקוד ונעשה עמוד תווך במערך הפיקודי. בעצם השראתו קמה יחידת ההגנה מבני השכונה ומהחברים הלא־מקומיים, שהוצבו בינתיים באיזור זה. יחידת הגנה זו התערתה בשכונה ונעשתה חלק ממנה.
החבר – המפקד
האדם־המפקד נבדל מן המפקד הרגיל לא רק מצד הסמכות והמעמד. אדם ניכר גם מבחינת טיב הסמכות והמרות שהוא מטיל על פיקודיו. המפקד הרגיל שולט מכוח גיבוי מצב המסגרת, על ידי יצירת מרחק, והופעה תקיפה, הגובלת לעתים בתוקפנות. ולעומת זאת, אחר הוא הסגנון הפיקודי של מי שהאדם שבו קודם למפקד שבו. מי שהמפקד שבו ניזון מן האדם, מן האנושיות, משיג השפעה וציות על ידי חברות, אמון והערכה; כזה היה עקיבא. נוכחותו במסה האזור ומגעיו עם הסגל הפיקודי ועם חברי היחידה כולם השרתה רוח טובה וידידותית, שלווה וביטחון. מעולם לא נשמע עקיבא מרים קולו, מאיים או כופה.
כאן המקום לשבח ולהודות על מעשה חברי, אישי. הכול ידעו באזור שאני שומר מצוות, ולכן אמר עקיבא לחברים בסגל הפיקודי, שכאשר אני תורן במסה ביום השבת או נמצא בו עקב מצב חירום, יימנעו מחילול השבת.
עקיבא לא סיפר על הסדר הזה ואני לא ידעתי עליו דבר, רק כעבור שנים נודע לי הדבר. אכן כזה היה עקיבא, וכאלה היו נימוסיו וחברותו.
המפקד אחרי
המעשה הפיקודי, באשר הוא, בנוי בדרך כלל משגרה רבה אך גם מיוזמות ופעילויות מיוחדות, ומטבע הדברים, הוא מושפע מן הכישורים, מן היכולת ומנכונות הסגל הפיקודי.
עקיבא נמנה עם סוג מיוחד של מפקדים. הוא צעד בראש, היה הראשון ליזום פרוייקטים הגנתיים באזור וראשון לנשיאה באחריותם. האחרים נענו וצעדו אחריו. יצויינו כאן שני פרויקטים שהוקמו על ידו ונוהלו בפיקודו:
א-פל״מ (על משקל פלמ״ח), באזור גבעת שאול, פעל נוסף על ההגנה ההיקפית של עמדות. זו הייתה יחידה ניידת, המורכבת מהצעירים שבין חברי ההגנה שבשכונה. חברי יחידה זו לא שובצו בעמדות הסטטיות. הם הוצבו בבסיס, בכוננות למצבים קריטיים. עקיבא היה ממונה על פרויקט זה. הוא הרכיב את הפל״מ והיה אחראי לו. למעשה, לפי טבעו, עקיבא היה יותר מזה: הוא היה האבא של היחידה הזו, הדואג לצרכיה ולגורל חבריה.
ב-הסדר השכונות עם דיר יאסין.
גבעת שאול סיכמה הסדר של הבנה ותיאום יחסים, בידיעת מטה המחוז ובהכוונתו, עם הכפר דיר יאסין השכן, ואף נקבעו אנשי קשר של השכונה ושל הכפר, שדאגו להבהרת עניינים ומניעת אי הבנות. הסדר זה, שהחזיק מעמד עד לליל ההתקפה על דיר יאסין, נבנה על ידי עקיבא והודרך על ידו.
איש העדה וראש המשפחה
תחום אחר שבו נבחן האדם המפקד, הוא מקומו וייעודו בחברה, במשפחה.
מה עמדתו של מפקד לשעבר לחיי חברה ומשפחה? בקיום היום־יומי של נשיאה בעול המשפחה ניכר ביותר האדם באשר הוא אדם: הרעות עם האשה, האם, החברה לחיים, הדאגה המתמדת לבני המשפחה, החינוך והטיפוח של הדור הצעיר – אלו הם מערכות החיים המכריעות ביותר. הערצנו את חן הרעות והאהבה ששררו בין עקיבא לבין אסתר, אשת הנעורים. רחשנו הערכה לחיבה ולנאמנות של האב, ראש המשפחה, לדור הבנים, ולמעשה, של טיפוח ההמשך, המשפחות הצעירות.
עקיבא האדם, המפקד, החבר, ראש המשפחה, העוסק בצורכי ציבור באמונה – הוא הוא הבעל האוהב והאב הרחום.
עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013
עמוד 95
מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא-חלק שלישי.
׳סדר הפסקה גדולה׳: ׳סדר הפסקה גדולה׳ נדפס בחלקו בעילום שם באיזמיר תצ׳׳ב עם סדר תיקוני תשובה. הספר כולל בתוכו קבלת תענית ההפסקה, ואחריה – התיקון לשישה חלקים בהתאם לשישה ימים, ובכל יום ניתנות הוראות לכוונות שצריך לכוון ולסדר הקריאה בימי התענית השבועית. להלן תקציר הדברים:
קבלת ההפסקה: הריני מקבל לעשות הפסקה גדולה אם אוכל… לכפרת כל עונותי ופשעי וחטאתי… בהמשך מופיעות כוונות שמות בכל יום ובכל טבילה. כשיצטער בתענית יאמר זה: ׳רבון העולמים תן לי כח….
יום א: עולם הבריאה יכוון בשם ס״ג(=יוד הי ואו הי) – יקרא ספר יחזקאל מפרק מ׳ עד סופו, ישעיה כולו, תהלים איל, משנה סימן אמ״ת(אבות, מידות, תמיד), פרק א׳ מספר דצניעותא ופרק א׳ מספר יצירה.
יום ב: עולם היצירה – יכוון בשם מ״ה(=יוד הא ואו הא) – יקרא ספר יחזקאל מפרק מ׳ עד סופו, ירמיה, תהלים ל-ם, פרק ב׳ מספר דצניעותא ופרק ב׳ מספר יצירה.
יום ג: עולם העשייה יכוון בשם ב״ץ(=יוד הה וו הה): – יקרא ספר יחזקאל כולו, תהלים סא־צ, משנה סימן אמ״ת (אבות, מידות, תמיד), פרק ג׳ מספר דצניעותא ופרק ג׳ מספר יצירה(טבילה עם כוונות).
יום ד: עולם העשייה יכוון בשם ב״ן(=יוד הה וו הה) – יקרא ספר יחזקאל מ עד הסוף, תרי עשר, תהלים ל׳ משנה סימן אמ״ת(אבות, מידות, תמיד), פרק ד׳ מספר דצניעותא ופרק ד׳ מספר יצירה.
יום ה: עולם היצירה – יקרא תהלים כולו, משנה סימן אמ״ת(אבות, מידות, תמיד), פרק ה׳ מספר דצניעותא ופרק ה, מספר יצירה.
יום ו: עולם הבריאה – עוד יכוון ביום זה למתק ק״ך צירופי אלהים שבמוחין דזעיר הבריאה ויצירה.
ב. הסתרת התענית
כמה מן המתענים לא עשו זה בשביל יחסי ציבור או כדי לעשות להם שם, אלא לפרישות ולטהרה ויעידו על כך שני המקורות הבאים. הראשון על ר׳ דוד אביחצירא:
׳נקל להבין, שרבנו לא סיגף עצמו ולא מיעט חלבו ודמו לריק. צומותיו ותעניותיו, אשר גזר על עצמו, הובאו בחשבונות מיוחדים, שהיו שמורים עמו. אולם יותר משהחשיב את התעניות – החשיב פי כמה וכמה את הצנעתן והסתרתן מידיעת הבריות׳. ׳היה זה ביום חמישי האחרון של ימי השובב״ים, בהם נהג להרבות בתעניות, והוא שרוי ב׳תענית הפסקה׳, שנהג ממוצאי שבת עד ליל שבת, והנה באו להזמינו לברית מילה לרך הנולד לאחד מנכבדי העיר תאפילאלת. לאחר הברית, כיבדו את רבנו לברך על הכוס. ברצונו שלא לחשוף את סוד התענית, שהוא שרוי בה, הכריח רבנו את עצמו לברך ולשתות מן הכוס… ההשקעה הכבירה ב׳תענית הפסקה׳ נפסקה באחת. למעשה, יכול היה להתחמק ולומר רק, שהוא נמנע משתיית יין באמצע השבוע וכדומה, ולא היה נאלץ להפסיק את ׳תענית ההפסקה׳, שהוא שרוי בה. אלא שרבנו העדיף, שלא להודיע ברבים אפילו הנהגה קטנה, שכביכול הוא נוהג בה, אפילו אם יצטרך בשל כך לוותר על ״תענית ההפסקה״ על מעלותיה הנשגבות וסגולותיה הרמות״.
ג. ייסורי התענית
תענית ההפסקה הארוכה הייתה קשה, ומצב המתענים הוחמר מיום ליום. כמה מהם סבלו רבות עינויי גוף ונפש ללא מאכל וללא משקה, ולמעשה, קיבלו עליהם חרפת רעב מרצון. מהם גם שנדדה שנתם עליהם, ולא יכלו לישון מחמת הרעב והצמא. אחרים חבשו תחבושות נגד כאב ראש, ולמרות כל הייסורין קיבלו עליהם מאהבה ומיראה לענות גופם ונפשם, לזכך נשמתם ולטהרה.
גופם של המתענים הלך ונחלש מיום ליום עד כדי מצב של עילפון וניתוק מן המציאות. המתענים העדיפו את השיתוק הזה על הכול. האיזון שבין גוף ונפש הופר, והגוף שועבד לנפש. ברגע זה של שליטת הנפש על הגוף משיג המתענה חירות של הנפש בבחינת ׳אתהפכא חשוכא לנהורא׳.
ד. סיום התענית
תכונה רבה אפופת קדושה והילה ניכרת בשעת סיום ההפסקה בליל שבת. אנשים רבים באים בערב שבת סמוך למנחה מרחבי היישוב ומחכים בתור לקבל ברכה מן המתענה, לפי שמסורת מקובלת היא, שבשעה זו לפני סיום התענית נפתחים שערי ברכה ורחמים לפני המתענה, ורבים רוצים לזכות לברכה ולישועה של חתן התענית, ביניהם כמובן הקרובים והידידים. כל אחד ובקשתו, כל אחד ומשאלתו, אבל דא עקא, המתענה היה במצב של עילפון, וקשה לו לענות; אולם הצובאים לפתחו העדיפו, שהברכה תינתן בעודו בתעניתו סמוך לעלפונו ובתוקף השעה הרוחנית הגדולה בבחינת ׳תוסיף רוחם יגועון׳.תופעה זו גרמה לאריכות התענית והחמירה את צערו של המתענה. זה היה המצב בראשונה, שהמתענה היה משלים את התענית עד לאחר ערבית של שבת כדעת ר׳ יוסף בגמרא, שפוסקים כמותו בין בתענית, שאדם מקבל על עצמו בערב שבת בין בתענית ציבור, שהדין הוא ׳מתענה ומשלים׳, כלומר שאינו מפסיק את תעניתו לפני שבת, אלא מסיים את כל התענית
אולם זכור לטוב אותו צדיק, ור׳ ישראל אביחצירא שמו, מרא דאתרא. הלה חש במצבו הקשה של המתענה שנגע לליבו וחס על הייסורין, שמוסיפים לו המבקרים המבקשים ברכה. לפיכך התקין, שהמתענה יפסיק תעניתו לפני כניסת השבת הן כדי שלא יכנס בשבת בתענית והן כדי להקל עליו מחמת עומס המבקרים. ואף על פי שההלכה כר׳ יוסי, שמתענה ומשלים, הרי הפרש יש בין תענית דחד יומא לתענית של שישה ימים רצופים. חכמים שם בסוגיה התלמודית ניסו להבחין בין ההפסקה מבעוד יום בשבת, כאשר חל תשעה באב ביום ראשון, שהרי אכל ושתה כל היום לבין הכניסה לשבת, כשאדם מעונה.
שעת הפסקת התענית שעה של חגיגה זוטא הייתה המלווה בסעודה של מצווה. כמניין אנשים באים ומתפללים מנחה, ואחריה – סעודה. זאת לא הייתה סעודה גדולה, אלא סעודת עראי בגלל השעה הסמוכה לכניסת השבת. התפריט כלל מזונות, ביצים קשות ותה, והעניים, שסיימו הפסקת התענית, היו זוכים לסעודה, שתרמו לכבודם עשירי הקהילה. על סיום התענית של בבא/סאלי בבודניב מספרת בתו ללא/ שרה: ערב שבת קודש סמוך למנחה הולך ר׳ ישראל למקווה וטובל, ומשם מביאים אותו הביתה ומתפללים מנחה במניין ואחריה נערכת סעודה.
[1] בשיחה טלפונית יום חמישי 28 דצמבר 2006. בסעודת ההפסקה של שלמה נזרי המכונה בא לביתו בבא/ סאלי והתפלל מנחה כשליח ציבור.
מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא-חלק שלישי.
עמוד 153
יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב
פרק רביעי
שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב
1. המוצא
בכל התקופה הארוכה שבין חורבן הבית השני לבין הג׳רת מוחמד היו קיימים, במרחבי חצי־האי הערבי, קיבוצים יהודיים, שנהנו למעשה מעצמאות מדינית. היו אלה שבטים של יהודים ומתייהדים בצפת חג׳אז׳
בתימא, בח׳יבר־ואדי אל־קורא וביתרב (אל־מדינה) מצד אחד, וכן חטיבות מדיניות, שבהן תפסה היהדות עמדה חשובה, ולעתים אף שלטת,
ב״ערב המאושרת״ (בדרומו של חצי־האי) — בשבא ובקתבאן, בתימן,
בעסיר, בחצרמות, ואף בטאיף של מכה, מצד שני.
שני קיבוצים יהודיים אלה היו שונים זה מזה בתכונותיהם ובמצבם המדיני: תושבי הצפון היו בעיקרם עובדי אדמה ונוודים־למחצה! ואילו תושבי הדרום היו ברובם עירונים, ורק מקצתם עסקו בחקלאות. הללו שבצפון היו נפרדים לשבטיהם, שלעתים נלחמו זה בזה, בד! מה לשכניהם הערבים, ולפרקים התלכדו לחטיבה אחת כמותם! בעוד שבני הדרום היו מאוחדים, פחות או יותר, במסגרת ממלכתית אחת. אמנם הדת היהודית המונותיאיסטית, שהפרידה ביניהם לבין שכניהם הגויים! המסורת חמשותפת על אבות האומה! הקשר העמוק, שלא נותק, עם ארץ מחצבתם; ולבסוף, הלשון העברית, לשון כתבי־הקודש כל אלה היו גורמים׳ שליכדו את שני הקיבוצים והפכו אותם לעם אחד בפגי עצמם ולעומת שכניהם.
חוקרים מוסלמיים רבים, ובעקבותיהם גם חוקרים אירופיים, תהו על מוצאן של אותן קהילות יהודיות בצפון־ערב ובדרומה, שנודעה להן חשיבות מרובה, ביהוד לפני הופעת האיסלאם. כמה חוקרים קבעו, כי הסיפורים על חדירתם של היהודים לערב ועל קשריהם שם, יש להם זיקה ישירה אל מאורעות היסטוריים מכריעים בדברי ימי עם ישראל, כגון: יציאת מצרים בהנהגתו של משה רבנו! ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך! כיבושו של נבוכדנאצר! חורבן בית־המקדש, וכיוצא באלה. ברור, שסיפורים אלה על נדידת שבטי־ישראל בימי־קדם ברחבי מדבר- ערב אינם אלא אגדות בעלמא. החוקרים של זמננו לא מצאו תעודות מוסמכות על המאורעות ששימשו רקע למסורות הללו, תעודות שעל־פיהן יכלנו לקבוע זמן הקמתן של הקהילות היהודיות הגדולות בצפונו של חצי־האי ערב ובדרומו, עד לגילוי הכתובת, המסומנת באות 112, H2ופענוחה על־ידי הפרופ׳ גאד. וספק הוא, אם תימצאינה ראיות יותר חזקות מכתובת זו בענין התישבותם של יהודים בנאות־ערב בימי־קדם.
איזה קיבוץ משני אלה הוא המוקדם ואיזה המאוחר? כתבי־הקודש מספרים לנו, כפי שצוין למעלה, לא רק על חדירתם של שבטי־ישראל בתקופה קדומה ביותר לצפונה של חג׳אז, אלא גם על הקשרים ההיסטוריים עם שבא וכן על קשרי־המסחר, בים וביבשה, עם דרום־ערב בתקופת שלמה ויהושפט. אין ספק בדבר, שארחות הגמלים, שקשרו בין דמשק וערי הצידונים לבין ״ערב המאושרת״ בתקופה העתיקה, שימשו גם גשר מתמיד בין ארץ־ישראל לבין כל ארצות ערב. ראינו, שכבר בתקופה הקדומה נטלו שבטי־ישראל חלק במסחר החליפין, כמו גם בפשיטות של קרב ובהתפשטויות לשם התישבות של קבע, בחלק־עולם זה. והנה מתוך תגליות מצבות חרן של נבונאיד, שעמדנו עליהן בפרק הראשון, נתברר, שבמאה השישית לפמנה״ג היו קיימים ישובי־קבע של יהודים בתימא, בוואדי אל־קורא וביתרב; משמע, שיש להקדים את הישובים היהודיים שבצפון לאלה שבדרום.
מסתבר, שהמתישבים היהודים בצפונה של ערב חדרו גם לדרום, היינו, לשבא ולתימן, בתקופה קדומה למדי! ומובן מאליו, שהמתישבים הראשונים הביאו עמם לכאן גם את האמונה היהודית המונותיאיסטית, תחילה לשבא ולאחר־מכן לחמיאר.
יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב
הרב משה אסולין שמיר-"חיי שרה"
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.
"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.
"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,
והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').
הרב משה אסולין שמיר.
להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.
"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –
שני חיי שרה" (בר' כג, א).
"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת} ש-מ-ש {בעל הטורים}.
שרה האירה את חייה כמו שמש,
וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.
הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –
ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).
מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,
הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.
פרשת "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:
הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.
כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).
אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".
עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.
אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.
הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).
יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.
בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.
הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.
רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.
בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.
מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.
יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.
גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).
מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:
- מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
- 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
- האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:
א. שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.
ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".
ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).
כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".
הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".
.
בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).
כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.
הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.
כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).
איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?
"הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".
הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.
שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.
שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".
כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.
שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.
כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).
יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".
לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.
יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.
"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).
"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.
למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.
רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.
בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".
הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?
תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט). רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).
הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.
"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.
שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.
גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.
הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.
הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.
מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.
א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".
- הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.
פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.
ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.
ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.
גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.
פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.
יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).
ברובד השלישי: ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).
עניין הזיווג, נגזר מן השמים כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).
למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:
א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).
ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.
ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.
ב. זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?
סוגים שונים של זיווג.
א. אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק בעיקר את ההתאמה.
ב. הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.
ג. הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.
ד. הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.
ה. מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.
ג. "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).
הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.
"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור (הרב יצחק גינזבורג).
ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,
בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.
הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו". הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.
כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}.
נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.
ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.
בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.
כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.
הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…
"אלוקים מושיב יחידים ביתה,
מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).
"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).
מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?
המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,
כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:
"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".
"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.
אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,
שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).
רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).
פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.
לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.
מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.
בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.
שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.
"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.
ראשית הקניין בארץ ישראל.
"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.
ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).
"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…
ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).
"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).
"אחר שקבר אברהם את שרה…
בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').
מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:
כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).
דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').
הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.
במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).
בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.
שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.
בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.
הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).
כמו כן, היא מהווה את המקום דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').
רבנו האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').
רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':
"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).
מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.
פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.
התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.
השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?
רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).
רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:
העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.
העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.
כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.
מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:
א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.
ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).
ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".
ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.
רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.
אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".
האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".
בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.
כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".
ייחודם של מערת המכפלה בחברון,
בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.
הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.
לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.
"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:
- מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).
א. בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).
ב. קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.
ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.
ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.
המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.
בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.
בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.
תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.
האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.
על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".
"אור זרוע לצדיק"
למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה
שזכה להיכנס ולצאת בשלום – לפתח גן עדן במערת המכפלה.
יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.
המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.
הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.
הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.
לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.
הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.
בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.
גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.
חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.
רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.
האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.
אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.
גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.
"במעלת המחזיק תלמיד חכם"
(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.
מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).
עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,
עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,
תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.
בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).
לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,
ובשבת יש לו כפליים", כדברי קדשו.
כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,
"כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".
מסר לדורנו:
א. תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).
ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:
"אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.
חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).
"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.
מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".
רבי בנאה –
האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,
וביקורו במערת המכפלה.
רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.
כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).
לרפואה שלמה למשה בן זוהרה
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת חיי שרה-פיוט לשבת
שבת חיי שרה / סדרה ה׳
דודי ירד לגנו — רצד
ידיד נפש — נועם ״מצוק זמני״ <מס׳ 113)
בקשה — שירו בשיר חדש — נועם ״שער אשר נסגר״ (מס׳ 114)
(111) — בקשה — סי׳ שלמה ע״מ בת״י ב״ת בתי״ ת
שִׁירוּ בְּשִׁיר חָדָשׁ וּתְנוּ זְמִירִים
לָאֵ-ל אֲשֶׁר יָצַר כָּל־הַיְּצוּרִים:
לִפְנֵי גְּדֻלָּתְךָ אָשִׁיר בְּשִׁירָה
וָאֶתְּנָה אֶל מוּל כִּסְאָךְ עֲתִירָה
הָאֵ-ל וְהַגָּדוֹל, גִּבּוֹר וְנוֹרָא
גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, מוֹצִיא אֲסִירִים:
מוֹשֵׁל בְּרוּם עוֹלָם, הָשֵׁב שְׁבוּתִי
וּרְאֵה בְּרֹב עָנְיִי אֹרֶךְ גָּלוּתִי
וּבְרַב חֲסָדֶיךָ הַחֵשׁ פְּדוּתִי
חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי, קַבֵּץ פְּזוּרִים:
הִתְבַּשְּׂרוּ, עַמִּי, עִמְדוּ לְפָנַי
וַאְנִי אֲקַבֶּצְכֶם אֶל בֵּית מְכוֹנִי
שָׁם תַּעֲנוּ יַחַד ״קָדוֹשׁ יְיָ״
תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה תִּשָּׂא וְתָרִים:
לִמְיֻחָלִים שִׁמְךָ, נִשָּׂא וְנֶעְלָם,
קָרֵב מְשִׁיחֶךָ, מַהֵר גְּאָלָם
וּנְשְׁלְּשָׁה יַחַד ״קָדוֹשׁ״ לְעוֹלָם
מִשְׁמָר לְמוּל מִשְׁמָר עוֹנִים וְאוֹמְרִים:
זָכְרָה בְּרִית אָבוֹת, וּבְנֵה מְהֵרָה
צִיּוֹן נְוֵה קָדְשְׁךָ, בֵּית הַבְּחִירָה
עֵת יֶחֱזוּ עֵינַי אוֹר הַמְּנוֹרָה
עִם כָּל־כְּלֵי מִקְדָּשׁ תֻּמִים וְאוּרִים:
כנפי שחר
(ווו) הנושא: תתלה, שיבת עיון, רשות ל״קדושה״.
ואתנה…עתירה — אסדר תפלה. התבשרו… — מחרוזת זו כולה דברי ה'
משמר — חבורה.
אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת חיי שרה-פיוט לשבת
עמוד קכט
מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+חלק שני
האווירה האופפת את הפיוט היא של שמחה רבתי. השמחה׳ השרויה במעונו של המתענה ובעולם המלאכים, שמחה העושה רושם עז בכל העולמות ומזמנת במחיצה אחת את המתענה, את המלאכים, את רשב״י, את המשיח ואת השכינה גם יחד.
מָה טוֹב נָעִים חֵלֶק מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים / לַיְלָה וְיוֹמָם לְשֵׁשֶׁת הַיָּמִים
יָמִים אֵלֶּה לְשֵׁשׁ רִבְבוֹת עוֹלִים / עוֹד חֲמֵשׁ אֶלֶף שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁלֵמִים
אֲשֶׁר שָׁב בָּם בִּתְשׁוּבָה בְּלֵבָב שָׁלֵם / יֵחָשֵׁב כְּמַקְרִיב עוֹלוֹת וּשְׁלֵמִים
נִטְהַר נִקְדַּשׁ גּוּפוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים / נִתְרַפֵּא מִכָּל נְגָעִים וּמוּמִים
5 יִשְׂמַח לֹא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם / נִשְׂגָּב מְקוֹמוֹ הוּא יִשְׁכֹּן מְרוֹמִים
יָשְׁבוּ בְּצִלּוֹ מַלְאָכִים חַיָּלִים / שָׂשִׂים שְׂמֵחִים וְדוֹרְשֵׁי שְׁלוּמִים
עוֹנוֹתָיו כֻּלָּם שְׁרוּיִים מְחוּלִים / נִשְׁכְּחוּ לָעַד לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים אֶרְאֶלִּים חַשְׁמַלִּים / לְטוֹבָתוֹ יַחַד כֻּלָּם מַשְׁכִּימִים
בְּמָקוֹם שֶׁחָיוּ לְחוֹבָה מִשְּׂמָאלִים / חוֹזְרִים מְלַמְּדִים זְכוּת וְחוֹתְמִים
10 אֵל חַי פָּתַח לוֹ בִּתְשׁוּבָה שְׁבִילִים / מִתְמַלֵּא עָלָיו חֶסֶד וְרַחֲמִים
בַּאֲבֵדָתוֹ לְסַךְ לֵךְ צָנַח וּצְלָלִים / מְצִלֵּהוּ מִכָּל פַּחַד וּזְעָמִים
יוֹבֵל שְׁנַת חֶחָמָשִׁים שְׁנַת גְּאוּלִים / בַּד יוֹחַאי שָׁב דֶּרֶךְ וּנְעִימִים
חָצֵר הַפְּנִימִית לְשִׁבְעָה נְחָלִים / שִׁפְעַת מַיִם חַיִּים וּבְשָׂמִים
אוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים עַל יָדוֹ מִתְגַּלִּים / שְׁלַח אִישׁ שֶׁלָּהּ לוֹ יִקָּחַת עַמִּים
15 חִזְקוּ יְאַמֵּץ לְבַבְכֶם בַּל חֶמְיַחֵד־םִ / בָּטְחוּ בְּשֵׁם לָעַד וְחִישׁ נְחוּמִים
- 1. מה…דדמים: כמה טוב ונעים חלקו של מי שזוכה להתענות שישה ימים רצופים לילה ויום. מה טוב נעים: על פי תה׳ קלג,א ׳שיר המעלות…מה טוב ומה נעים/ מה…חלק: מעין הנוסח, שאומרים לפני התפילה ׳אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו׳(ראה טור אורח חיים סימן מו). מתענה ומשלים: על פי בבלי תענית י ע״ב ׳מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא – הרי זה מתענה ומשלים׳, כלומר אינו מפסיק את תעניתו, אלא ממשיך. כאן במובן: מתענה ברציפות. לילה… דדמים: שישה ימים לילה ויום בלי הפסקה. 2. ומים אלה: שישה ימים ושישה לילות אלו ברציפות. לשש…שלמים: מי שצם ימים אלה, נחשב לו, כאילו צם ששים אלף וחמשת אלפים ושש מאות ימים(=5600). על ערך זה ראה משנת חסידים מסכת התשובה פרק א׳ וחמ״י כרך א׳ ימים נוראים, עמ׳ 208. 3. אשר…ושלמים: ומי שחוזר בהם בתשובה בלב שלם, נחשב לו, כאילו הקריב קרבנות של עולה ושלמים.
4.נטהר…הלולים: המתענה שישה ימים – גופו הופך טהור וקדוש. קדש הלולים: על פי ויק׳ יט,כד. שם: המביא את המעשר מהלל לה׳. כאן בשלושה משמעים: המתענה הוא בבחינת קדש הלולים, שהקריב מחלבו ודמו גם כביטוי של עבודת ה׳ ועל כך זוכה גם לתהילה. נתךפא…ומומים: מומים רוחניים של חטאים ועוונות.
5.יגיל ישמח: על שזכה לדרגה רוחנית גבוהה. לא…יכלם: במעשיו לא בפני
הבריות ולא בפני ה׳, על דרך נוסח התפילה ׳שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא׳ (מנוסח אהבת עולם). נשגב מקומו: מעמדו הרוחני רם ונעלה. הוא ישכן מרומים: על פי יש׳ לג,טז. 6. ישבו…חילים: המלאכים ילווהו וישבו במחיצתו. ישבו בצלו: עדה׳׳כ הושע יד,ח ׳ישבו יישבי בצלו׳. ששים שמחים: בו במחיצתו על צדקותו. השווה ׳שמחים בצאתם ששים בבואם׳(אל אדון על כל המעשים׳. ודורשי שלומים: דורשים בשלומו, מתעניינים בו ודואגים לו. 7. עונותיו…עולמים: תענית זו מכפרת על כל עונותיו לעולם. 8. קדושים…משכימים: כל המלאכים למיניהם מזומנים לפעול לטובתו ולמלא משאלותיו. 9. במקום…וחותמים: בעקבות התענית חל מפנה ומהפך לטובה במצבו. אותם מלאכים וקטגורים, שהיו מלמדים עליו חובה, הם עצמם מהפכים מידתם ומלמדים עליו זכות ואף חותמים על עדותם. 10. אל…ורחמים: על ידי התענית והתשובה של המתענה סולל ה׳ בפניו שבילים רוחניים ומזכה אותו בסייעתא דשמיא. 11. 3באברתו…וצללים: ה׳ מגן עליו בצילו. עדה״כ תה׳ צא, ד ׳באברתו זיסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו׳.. מצילהו…וןעמים: השווה תה׳ שם, ה ׳לא תירא מפחד לילה מחץ זיעוף יומם׳.
- 12. יובל…גאולים: שנת החמישים, היא שנת היובל, נחשבת לשנה של גאולת האדמות החוזרות לבעליהם, שחרור עבדים ועוד. היובל בקבלה הוא גם סמל לגאולה הרוחנית והלאומית. היובל מסמל את התשובה. כך כותב הרב רקנאטי על הפסוק ׳בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחזתר [ויק׳ כה, ח – יג] ״והרמז בו(ביובל) לתשובה, כי שם ישוב הכל ותפסק ההשפעה ויחזור הכל כתחלתו׳… ברוח זו כותב גם ר׳ יעקב אביחצירא מחבר הפיוט ״בשנת היובל הזאת תשובו׳ קרי ביה לשון תשובה ולשון חזרה דהיינו אם תעשו תשובה תשובתכם מתקבלת מיד ומיד תחזרו איש אל אחזתו״(מחשוף הלבן, ירושלים תשל״א, דף סג ע״ב). יובל שנת החמשים: על פי ויק׳ כה,יא ׳יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם׳. בר…ונעימים: מן הגאולה הרוחנית של הפרט עובר לגאולה הרוחנית של רשב׳׳י, שבזכותו תבוא גם הגאולה של הכלל. 13. חצר… נחלים: החצר הפנימית היא ההיכל וקדש הקדשים על פי יח׳ מו,א ׳שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח׳. כאן: אולי גם ביטוי לכח הרוחני המגיע בשבת למי שזכה להתענות שישה ימים שלפניו. שבעה נחלים: שבעה נחלים מייצגים על פי כמה מקורות קבליים, שבע ספירות ושבעת ימי השבוע. שפעת…ובשמים: סמל של השפע והאור הרוחני. 14. אורות…מהגלים: על ידי רשב׳׳י. שלח…עמים: בקשה לבוא המשיח. מן הגאולה הרוחנית של הפרט עובר המשורר לגאולה הלאומית של הכלל. איש… עמים: על פי בר׳ מט, י ׳עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים׳. 15. חזקו…המיחלים: על פי תה׳ לא,כה. בטחו בשם לעד: עדה׳׳כ יש׳ כו,ד. וחיש נחומים: נחמת הגאולה קרובה לבוא.
מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+חלק שני
עמוד 148
10/11/2025
מאיר נזרי-שירי דודים-פיוטים בערבית יהודית-פז. טלבנא מן לאה עם תרגום לעברית
|
פיוטים בערבית יהודית-רבי דוד קיים פז. טלבנא מן לאה |
|
|
שירים אלה על מעלות החכמים וחסידים בעבור מנהג אחר שיש בערינו ערי המערב בליל ל״ג לעומר שהיא 18 לח׳ אייר בהמון חוגג לנים בבית מועד לכל חי וכל קהל היהודים גדולים וקטנים כמעט ונשים ובתולות ונערים וגו׳ משוררים בזמירות ורננים ואוכלים ושותים וששים ושמחים ומבקשים מהי״ת על זכות התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ועל זכות התנא האלקי רבי מאיר בעל הנס זיע״א ומכניס יומא דהילולא של הרשב״י וחביריו זיע״א וביום 14 לח׳ הנז״ל שהוא פסח שני מכנים ז״ך הילולא של רבי מאיר בעל הנס זיע״א ומחכמי כל עיר ועיר מחכמי המערב חברו שירים למינים ומהללים בשבח כל חד וחד מהחכמים והחסידים שכבר הלכו לבית עולמם זה כמה ומקבצים צדקות בעד עניי העיר ויתומים ואלמנות ובר שיר בלשון ערבי המתהלכת בעיר מוגאדור יע״ה חברת התנא הרשב״י זיע״א |
כתובת השיר: |
|
מעין אזורית. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. |
התבנית: |
|
אאאב / גגגב / … |
החריזה: |
|
שמונה הברות בטור לרוב. |
המשקל: |
|
קיים (על פי טור 27 =שמו 150 ועוד). |
החתימה: |
|
אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. MSS-D 3499), עט׳ 313; צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשע״ג, עט׳ 238. |
מקורות: |
טלבנא מן לאה הוא ראעינא / מן פדלאהו יתוב עלינא
מן בעד עמר עאע כ׳טאנא / ביזאה לאה ועאליחין
ביקשנו מאלהינו הוא רוענו / בחסדו ישוב אלינו
לאחר שנתמלאה סאתנו / בזכות ה׳ והעריקים
זמאעת אטולבא וסובאן / קאעדו ביקאעד ארחמאן
ובליאקין ובליאמאן / וקלוב אצפא מופאריחין ביזאה
חבורת תלמידים וזקנים / יושבים בישיבת הרחמן
ובאמת ובתמים / וליבות נקיים משמחים
5 מן כול פם יתמדחו בתמאם / שכראן זדיד בלא תכמאם
קאצדין בל מן הו ביה להמאם / ולקלוב למוזאריחין ביזאה
בכל פה משבחים באמת / שבח חדש בלי הרהור
מטפלים בבל אדם מוטרד / ובליבות פצועים
בזהד ובלקווא ולמאל / מאסיין בעפ׳אווא ואלא הואל
למנפעת כל מכ׳לוק זאוואל / ובמיתאקאת אצאליחין ביזאה
בכוח וגבורה וממון / הולכים בטוהר ותום ובלי בלבול
לתועלת כל בריה חדלה / ובאמונת הצדיקים
איא מָאלִיךְּ למאלאייכא / אלדי מא ילו סָארִיכָּא
10 תרזק פ׳י כ׳באהום בָארָכָּא / אימאן דאימאן מוראביחין ביזאה
הוי מלך המלכים / אשר אין לו שותף
תטיל ברכה בכיסם / שהיו תמיד מרוויחים
זוד בכ׳ירף יא מולאנא / עלא נוואר דרארינא
כבאר וסגאר בליעאנא / וזהר ולמאל ולחם ולחין ביזאה
השפע בחסדך אלוהינו / על פרחי ילדינו
גדולים וקטנים באמת / ובה, ממון קול חן ונועם
בקדר לאה ולחכמים / ולחפפאדא ולעאלימין
ובר יוחאי צדיק מומין / ועהאבאהו מונאעיחין ביזאה
בעזר ה׳ והחכמים / והלומדים והמורים
ובר יוחאי צדיק מאמין / וחבריו הנאמנים
15 יתנצבו רבאייע כנזם אשמא / במחבא קוייא ועצ׳ימא
קעדא מסרארא ונעימא / ובזמעייאת מוסאמיחין ביזאה
יתקיימו הכיתות בכוכבי השמים / באהבה חזקה וגדולה
ישיבה שמחה ונעימה / ובחבורות סלחנים
ויפעלו במן מנפעייאת / וצאדאקאת ולפדלייאת
לכול זאואל ולולייאת / וליאתאם כא מודאביחין ביזאה
ויעשו הרבה תועלות / וצדקות וחסדים
לכל נזקק ואלמנות / ויתומים וקרבנות
לזיארת קבור אנאיימין / בירחמאת לאה מרחומין
חאלמין נאעסין ושאלימין / נפוש וסזוד מוטאריחין ביזאה
בביקור קברי ישנים / ברחמי ה׳ מרוחמים
נחים ישנים ושלמים / נפשות וגוויות מוטלים
קאוומנא חאפיד לכ׳אליל / פאלא יוקע פיהום גאליל
דאיים ישכרו בתהליל / רז־אל ונסא מוגאריחין ביזאה
תקננו שומר אברהם / שלא יארע להם פגע
תמיד ישבחו בהלל / אנשים ונשים פגועים
מטלובנא יא רב לחאנין / תפך לאב מעא לבנין
תפררח לקלוב לחאזינין / תחיי לרואה מוקאריחין ביזאה
בקשתנו האל הרחום / תפדה אב עם בנים
תשמח לבות אבלים / תחיי נשמת הפגועים
25 תרזקנא במשיח חקאן / יזמע סמלנא עלא כול טורקאן
בעין מחננא וקלב ספקאן / וירטאבו קלוב לקאציחין ביזאה
תבשרנו במשיח אמת /יקבץ נידחינו בבל הדרבים
בעין חיננית ובלב רחמן / ויתרככו הלבבות הקשים
שמו מחבוב אוזה וקפא / ומייא וב׳מסין ולופ׳א (50 ו =קים)
צאהר דאהר ובליטאפא / בחסאב לסאן לפאציחין
ביזאה לאה וצאליחין
שמו אהוב פנים… / ומאה וחמישים ועודף
גלוי וברור ובעדינות / בחשבון לשון המדברים צחות
בזכות ה׳ והצדיקים
A
מאיר נזרי-שירי דודים-פיוטים בערבית יהודית-פז. טלבנא מן לאה עם תרגום לעברית
עמוד 715
מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא.חלק ראשון
מעגל האדם / פרק שביעי
ההפסקה הגדולה השבועית
תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+
א-תיאור המנהג ותקופתו: מנהג ייחודי כישראל, שיחידים עושים תענית הפסקה שבועית שישה ימים ושישה לילות רצופים ממוצאי שבת ועד ליל שבת. מנהג זה הידוע בנדירותו בכמה מקהילות ישראל בכלל ומרוקו בפרט, היה נפוץ יחסית בכל קהילות תאפילאלת אצל אנשים ונשים. ההפסקה מתקיימת בימות החורף בתקופת השובבי״ם, ראשי תיבות של הפרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, הנקראות בסביבות חודשי טבת ושבט. תענית זו היא בנוסף לתעניות שני וחמישי בתקופה זו ולתענית ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, שצמים אנשי אמונה.
תענית ששת הימים הייתה חלומם של כמה אנשים ונשים בקהילות תאפילאלת, ששאפו להגשימו לפחות פעם אחת בחייהם.
ב-מקורות התענית: תשתיתה הראשונית של ההפסקה השבועית היא תענית שישה ימים בלי הלילות בעשרת ימי תשובה על פי סידור הרוקח הוא רבנו אלעזר (מגינצא ד״א תתק״כ/1160-וורמייזא, תתק״ץ/1230) ותענית שבועית בעשרת ימי תשובה, שמקורותיה מפורטים בספר ׳חמדת ימים׳.
מקורות התענית השבועית הכוללת ימים ולילות הם כתבי רבי מנחם עזריה מפאנו – (הש׳׳ח/1548 – הש״פ/1620); ספר משנת חסידים מאת ר׳ עמנואל חי רפאל ריקי(1688/פירארא-1743/איטליה); חמדת ימים; ספר בשם ׳סדר הפסקה גדולה׳ ו׳קונטריס היחיאלי׳.
החקר והמעקב אחר קדמות התענית השבועית מוביל למתענה הראשון של הפסקה זו הוא משה רבנו ׳וישכין כבוד ה׳ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים׳ (שמות כד,טז) וכדעת ר׳ נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים, ולא שרה עליו דבור? בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו, עד שעה שנתקדש, ויהא כמלאכי השרת׳.
על פי רבי נסים בן ראובן גירונדי (הר׳׳ן), ברצלונה ה״א פ׳ (1320) – ה״א ק״נ (1380), ששת ימי הפרישה של משה הם כדגם וכאב לכל מי שרוצה להיכנס למחנה שכינה.
אזכורים נוספים לתענית השבועית מופיעים במקורות הלכתיים, נושאי כליו של השולחן ערוך: מגן אברהם, משנה ברורה, החיד״א, כף החיים ושו״ת צדקה ומשפט לד׳ צדקה בן סעדיה חוצץ.
ג-תכונת התענית: תענית זו הייתה קשה, ומצב המתענים הוחמר מיום ליום. האיזון שבין גוף ונפש הופר, והגוף שועבד לנפש. ברגע זה של שליטת הנפש על הגוף משיג המתענה חירות של הנפש בבחינת ׳אתהפכא חשוכא נהורא׳. כמה מן המתענים הסתירו את תעניתם לתוספת פרישות ולטהרה.
ד-סיום התענית: תכונה רבה אפופת קדושה והילה ניכרה בשעת סיום ההפסקה בליל שבת. אנשים רבים באים בערב שבת סמוך למנחה לקבל ברכה מן המתענה בשעה זו הנחשבת לשעת רצון. אולם מצבו הקשה של המתענה, שמוסיפים לו המבקרים המבקשים ברכה ומאריכים את תעניתו בשבת, נגע ללבו של מרא דאתרא יש״א ברכה. לפיכך התקין, שהמתענה יפסיק תעניתו לפני כניסת השבת. שעת הפסקת התענית היא שעה של חגיגה זוטא המלווה בסעודה של מצווה.
ה-הפסקה השבועית הרצופה בשאר קהילות:. 1-תענית הפסקה שבועית ידועה גם בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה: טריפולי, תורכיה, ארם צובא ואשכנז, אבל לא פשטה אצל ההמונים כמו בתאפילאלת. 2. המנהג הפילאלי של תענית ההפסקה השבועית נמשך גם בישראל, אם כי רק אצל יחידים.
ו. פיוטי התענית
תענית ששת הימים זכתה לפיוטים אחדים, שניים מהם מפורסמים: הראשון הוא הפיוט ׳לאל אשיחה אהמה׳ לר׳ רפאל אהרן מונסוניגו (פאס תק״ס / 1760-ת״ר / 1840) המופיע בקובץ שיריו ׳נאות מדבר׳. הפיוט השני ׳מה טוב נעים׳ לר׳ יעקב אביחצירא (תאפילאלת תקס׳׳ו/1806 – תר״ם/1880) המופיע ב׳יגל יעקב׳.
מָה טוֹב נָעִים חֵלֶק מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים
כתובת השיר: פיוט סימן אני יעקב אביחצירא חזק למתענה שישה ימים.
התבנית: תבנית קבע סטרופית. פיוט בן חמישה עשר בתים דו טוריים בשני חרוזי קבע.
החריזה: אב. המשקל: אחת עשרה הברות בכל טור(לרוב). החתימה (סימן): אני יעקב אביחצירא חזק.
מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמ׳ נא ; היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ׳ 239. אוצר השירה: מ-363.
מבוא לפיוט
הפיוט בנוי שני חלקים: א) תיאור סגולות התענית. ב) גאולת הכלל. בחלקו הראשון
של השיר מפרט המשורר את סגולותיה הרוחניות של התענית השבועית:
- התענית שקולה ל׳שש רבבות עולים עוד חמש אלף שש מאות שלמים׳.
- והשב בתשובה אמיתית בתענית זו נחשב כמקריב עולות ושלמים: ׳אשר שב בם בתשובה בלבב שלם /יחשב כמקריב עולות ושלמים׳.
- גופו נטהר ומתקדש: ׳נטהר נקדש גופו קידש הלולים׳.
- הוא מתרפא מכל הפגמים הרוחניים: ׳נתרפא מכל נגעים ומומים׳.
- כל עונותיו של המתענה נמחלים לעד: ׳עונותיו כלם שרויים מחולים / נשכחו לעד לעולמי עולמים/
- זוכה לשמחת חיים רוחנית מושלמת: ;יגיל ישמח לא.יבוש ולא יכלם׳.
- קונה לו מקום רם במרומים: ׳נשגב מקומו הוא ישכין מרומים׳.
- זוכה למלאכים החוסים אצלו בשמחה ודורשים בשלומו.
- זוכה למלאכים המוכנים למלא משאלותיו וטובתו: ׳קדושים עליונים לטובתו ןחד כלם משכימים׳.
- המתענה הופך בתעניתו את המלאכים המקטרגים לסנגורים: ׳חוזרים מלמדים זכות ןחותמים׳.
- המתענה זוכה לחסדו של האל ולרחמיו: ׳מתמלא עליו חסד ורחמים׳.
- זוכה להגנת ה׳ ולהצלה מכל פחד ודין: ׳באבדתו זיסך לך צנה וצללים / מצילהו
מכל פחד העמים׳.
בחלקו השני של הפיוט נקטע הרצף של הסגולות, שמביאה התענית לפרט, והפיוט עובר לגאולת הכלל של ישראל, שתבוא ב׳יובל שנת החמשים שנת גאולים׳ וברקע הופעתו או התגלותו של רשב״י ׳בר יוחאי שב .דרך ונעימים׳, שעל ידו מתגלים אורות עליונים ׳אורות העליונים על זידו מתגלים׳ ואז מתגלה גם המשיח: ׳שלח איש שליה לו יקהת עמים׳, כאשר רשב״י נתפס כאן בדמות משיחית, המשיח של הזוהר.
נראה, שהזיקה בין שני החלקים, היא הגאולה: גאולת הפרט וגאולת הכלל. התענית והחזרה בתשובה של הפרט מעוררות השפעה רוחנית להחשת הגאולה של הכלל. היובל מסמל את התשובה כך כותב הרב רקנאטי על הפסוק ׳בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחזתו׳ [ויק׳ כה, ח – יג] ״והרמז בו(ביובל) לתשובה, כי שם ישוב הכל ותפסק ההשפעה ויחזור הכל כתחלתו/.. ברוח זו כותב גם ר׳ יעקב אביחצירא מחבר הפיוט ״בשנת היובל הזאת תשובו׳ קרי ביה לשון תשובה ולשון חזרה דהיינו אם תעשו תשובה תשובתכם מתקבלת מיד ומיד תחזרו איש אל אחזתו״.
מאיר נזרי-ההפסקה הגדולה השבועית-תענית שישה ימים ושישה לילות רצופים- סתייא+
עמוד 148ְ
דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום
מהממצאים שלי ביחס למנהג המתקיים בעירי דימונה אפשר לציין את הנקודות הבאות, שיכולות להיות משותפות גם לחבורות נוספות בערים אחרות. מימצאים אלה מתייחסים ״לנקודה החילונית״ שציינתי בזאת:
1-בעיר קיימת חבורת בקשות אחת בלבד ובמפגש משתתפים 60 עד 80 איש.
2-למפגש מגיעים עד 15 אחוזים משתתפים חילוניים. הם מגיעים כמה דקות לאחר שמסתיים הפיוט ״דודי ירד לגנו״.
3-החילוניים שבין המשתתפים במנהג רואים במנהג זה המשך הקשר שלהם עם המורשת והמסורת מבית אבא. לגביהם זהו מפגש עם מחוזות ילדות נשכחים מהעבר המחזק את הזיקה התרבותית העדתית שלהם לקהילה.
4-מספר המשתתפים הנמוך מעיד על כך, שמנהג הבקשות נמצא בתהליך של ירידה. אפשר להסביר זאת בכך, שרמת דתיותם של יוצאי מרוקו אינה כבעבר. אפשר גם להוסיף ולציין,כי שעת ההשכמה (3:30 לפנות בוקר) ומועד ההשכמה (לילות החורף) מקשים על הקימה למנהג הבקשות. במרוקו עסקו היהודים בעיקר במסחר. עבודתם לא היתה קשה, וזה הקל עליהם את ההשכמה, אך לא כן בישראל. כאן המשתתפים בבקשות עובדים קשה בימות השבוע, ומכאן גם העצלות לקום.
ישנן פרשיות הידועות כמושכות קהל כמו פרשת ״וישב״ או פרשת ״בשלח״. הלחנים בפרשיות אלה מוכרים בחלקם וזה מדרבן קהל רב יותר, יחסית, להשכים קום לבקשות. בשבתות, שבהן ידוע מראש כי הפיטן הראשי לא ישתתף, מיד יורד העניין מהמפגש וכך גם מספר המשתתפים.
לעתים הם אינם מסתפקים בשתיה החמה שמגיש השמש התורן, והם נעזרים בשתיה חריפה ובפיצוחים שהם מביאים מהבית . עניין זה פוגע בקדושתו של המנהג, אך צריך לראות את החשיבות בהמשך יצירת הקשר שלהם עם המסורת. פרנסי הקהילה המשתתפים במנהג אינם יוצאים בגלוי כנגד התופעה מתוך דאגה לשמירת שלמות המנהג וכבוד בית ־ הכנסת.
סיכום
פרק זה סקר את מקומם של הפיוט, של הפיטן ושל מנהג ״שירת הבקשות״ בישראל בהשוואה למעמדם במרוקו. המנהג למעשה יונק את כוחו ממעמדו של הפיטן בחברה. ככל שהמעמד שלו גבוה ביותר, כך גם קיבל המנהג את מקומו כמוביל בין המנהגים התרבותיים ־ דתיים אצל יהודי מרוקו. בארץ זו מקבל מנהג זה את המסגרת החברתית והמוסיקלית שנקבעה בחברה המוסלמית. מהשוואה זו עולה כי רקע הגידול וההתפתחות של המנהג במרוקו היה חיובי לאין ערוך, שם הוא קיבל תמיכה ועידוד מבני הקהילה, שבה היה הפיטן במעמד חברתי מכובד. כאן בישראל, בחברה פתוחה ודמוקרטית, נחשפים יוצאי מרוקו לחילוניות החודרת לבני הדור השני והשלישי, והללו הנחשפים לחילוניות זו עוזבים את המסורת ואת השורשים מבית אבא. יוצא אפוא שהתחככות זו בתרבות הישראלית העכשוית (שאף היא טרם גובשה לחלוטין), פוגעת במנהגים ובמסורות שהביאו יהודי מרוקו איתם. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא אחד מהם.
במקום שבו קיימים פיטנים בולטים, ולפחות פיטן אחד מעל כולם הבולט ביכולת הכרתו את המנהג ואת לחניו הרבים והמורכבים, במקום זה נמשך מנהג ״שירת הבקשות״. במקום שאין פיטנים דומים, היכולים להוביל אחריהם את חובבי השירה לערב של שירה, המנהג מתבטל ואינו קיים עוד. ביטולו האפשרי של המנהג במספר ערים קיים זה מכבר. המנהג ממשיך להתקיים רק בישובי פיתוח ובשכונות של הערים הגדולות שבהם התודעה התרבותית של יוצאי מרוקו בולטת יותר.
הרב שלום משאש כותב על המנהג במרוקו:
"וזכורני בימי חורפי מזה חמישים שנה בעיר הולדתי מקנאס יע"א שבית הכנסת היה מלא מפה לפה כארבע מאות איש ויותר….וכמה ספסלים וכסאות היו מוסיפים בביהכ"נ לקבל האורחים הנוספים"
הרב שלום משאש ניהל בקשות מעל לשלוש שנים, עלה ארצה ונתמנה לרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים. ראה דברי ההסכמה שכתב לקובץ ״אעירה שחר״, עמי 11־6.
דבריו של הרב משאש נכתבו בתשל״ט ־ 1979, והוא מתיחס למעשה למנהג במקנס, 50 שנה מוקדם יותר ב־1929, אלו הן השנים הטובות של המנהג. לעומת העבר הזוהר (במרוקו) וההווה ״הצולע״ (בישראל), לאחרונה אני מגלה כי המנהג הופך למעין ״קרקס נודד״: מתארגנת קבוצה של מספר פיטנים בולטים המקיימים את מנהג הבקשות, דרך אמרגן, באחד מבתי המלון או באחד האולמות המארח את המנהג, כדי לספק דרישה קיימת בציבור יוצאי מרוקו.
האם מנהג זה ימשיך את חייו בישראל גם בעוד עשרות שנים? מספר הפיטנים הצעירים השולטים במקאמאת האנדלוסיים ובכל לחני הפיוטים בשירת הבקשות מצומצם ביותר. האם עובדה זו תשנה את צורתו של המנהג ואת המסגרת בה הוא פעל? האם ייתכן מצב שבו ישולבו לחנים ישראליים חדשים ומקוריים לפיוטי הבקשות, כמו שהדבר קורה בקטעים מסויימים בתפילות השונות או, אולי שילובם של לחנים שעביים שיעוררו ויעודדו אנשים ־ מבוגרים כצעירים ־ להגיע למנהג הבקשות וכך, לתת לו. תנופה חדשה? האם הוא, בכלל, ימשיך לחיות את חייו למרות התחיה המסוימת שיש לפיוט של יהודי מרוקו, או, אולי, מנהג עתיק יומין זה ישקע ויסיים את חייו? העתיד יאמר את דברו.
כבר כיום אפשר לציין, כמעט בודאות, כי המנהג במספר ערים ישבוק את חייו לאחר שהפיטנים המובילים בעיר יפסיקו לתפקד וילכו לעולמם כדרך כל האדם. בעיר דימונה קמה חבורה בראשותו של פיטן צעיר המנסה ללמוד וללמד את הפיוטים באופן שיטתי ומסודר. האם הוא יהוה תחליף לר׳ יהודה ללוש? ימים יגידו.
דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- סיכום
עמוד 170
אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת וירא-פיוט לשבת
פרשת וירא / סדרה ד'
דודי ירד לגנו — חגאז משרקי
ידיד נפש — נועם ״אם קמי עלו על ראשי״
בקשה — קוראי עונג. נועם ״בוא יבוא נא״
(80) — בקשה — סי׳ פרג׳י
קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו / שִׁיר מְנוּחַת חַי הָעוֹלָמִים
יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוֹ מַעְבָּדָיו / בָּרְכוּ מִכָּל־הַיָּמִים:
פַּאֲרוּ, עַמִּי, יוֹם שַׁבָּת / הַמְּפֹאָר לִפְנֵי עֶלְיוֹן
חָק־שְׁמִירָתוֹ בַּל יֻשְׁבַּת / לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְתִּי רִפְיוֹן
אִם יְדַעְתֶּם אַנְשֵׁי חִבַּת / לֹא נָתְנוּ שׁוֹכֵן חֶבְיוֹן —
לֹא לְזָרִים עוֹבְדֵי בִּלְעָדָיו / הוֹלְכִים עַל דֶּרֶךְ לֹא־תָּמִים
רַק אֲלֵיכֶם זֶרַע דּוֹדָיו / עַם בְּחוֹתָמוֹ נֶחְתָּמִים:
רָם בְּקָרְאוֹ לִיקוּתִיאֵל / לַעֲלוֹת אֵלָיו הָהָרָה
אָז בְּעָמְדוֹ שָׁם לִפְנֵי אֵ-ל / שָׁת בְּרֹאשׁוֹ צִיץ וַעְטָרָה
וּלְעַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל / מִלְּפָנָיו הוֹרִיד תּוֹרָה —
הַיְּקָרָה מִכָּל־מֵחֲמָרָיו / מִפְּנִינִים מִפָּז וּכְתָמִים
מִשְׁפְּטֵי שַׁבָּת עִם סוֹדָיו / עַל סְפָרֶיהָ נִרְשָׁמִים:
גַּם יְקוּתִיאֵל חָשׁ _וַיְצַ- / -וֶה לְעַם מִדְבָּר הִנְהִיגָם
תִּשְׁמְרוּ, עַמִּי, יוֹם נִרְצָה / מֵעֲשׂוֹת בּוֹ דֹפִי וּפְגָם
הֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵת בּוֹ נִמְצָא / בַּאֲבָנִים רָגוֹם נִרְגַּם
כֵּן לְכָל־עוֹבְרִים עַל פְּקוּדָיו / בַּאֲבָנִים יִהְיוּ נִרְגָּמִים
רַק אֲשֶׁר יִשְׁמֹר מִצְעָדָיו / יִשְׁמְרֵהוּ רָם עַל רָמִים:
יִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַיּוֹם / הָעֲמֵלִים קִצְרֵי רוּחַ
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֵ־ל אָיֹם / מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ
עַד יְמַהֵר לָכֶם פִּדְיוֹם / גַּם דְּרוֹרִים יִפְקַח קוֹחַ
רַחֲמָיו לֹא כָלוּ וַחֲסָדָיו / לֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר לָאֲשֵׁמִים
יֶאֱסֹף עַמּוֹ צֹאן יָדָיו / אֶל דְּבִירוֹ מִבֵּין עַמִּים:
כנפי שחר
(80) הנושא: שבת.
מעבדיו — מעשיו. פארו — כבדו. דודיו — ידידיו. בחותמו — אות ברית קודש. ליקותיאל — משמותיו של משה רבינו. ובתמים — זהב נבחר. מצעדיו — דרכיו של הי. מרגוע — מנוחה. יפקח קוח — עד ימהר…עד יפקח קוח, יתיר הכבל, ישחרר.
אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת וירא-פיוט לשבת
עמוד צח
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.
אוכלוסיית ארפוד:
אוכלוסיית ארפוד מוצאה משני אזורים: אזור תאפילאלת ואזור תיזמי. 40% מיהודי ארפוד מקורם מאזור תאפילאלת, קרי למלאח ריסאני וגלילותיו. בארפוד פעלו 3 בתי כנסת, שרוב מתפלליהם מתאפילאלת: סלאת פילאלה (ביכ״נ של אנשי תאפילאלת), סלאת בא/יא בן יוסף (ביכ״נ של ר׳ יחיא ב״ר יוסף תרג׳מאן), וסלאת בא/יהודה (ביכ״נ של ר׳ יהודה סמחון), שרוב מתפלליו הם משיפא, קהילה השייכת לריסאני. שאר היהודים שהיוו 60% מאוכלוסיית ארפוד מקורם מארבעה כפרים של אזור תיזמי המרוחקים כ-4 ק״מ מארפוד: א. כפר אזראנה, שתושביו אכלסו רחוב שלם בארפוד שנקרא על ידם ׳דרב אזראנה׳ והתפללו רובם בביכ״נ של ר׳ מכלוף אביחצירא שנקרא לפנים ׳סלאת אזראנה׳.
כפר לקסבא או קסבת בן עלי שאנשיו התפללו בארפוד בביכ״נ ׳סלאת לקסבא/
כפר אולאד עלי שתושביו חלקם התפללו בביכ׳׳נ של ׳באלו בן יחיא׳(ר׳ מכלוף נזרי) יחד עם ילידי לקסבא וחלקם התפללו בביכ׳׳נ בבא סאלי. ד. למעאדיד – תושביו התפללו בבתי כנסת שונים בארפוד.
מבחינת המורשת, ההווי והמנהג ארפוד היא בבואה של ריסאני/תאפילאלת בכל המובנים, ואם תאפילאלת היא יורשתה של סג׳למאסא, הרי ארפוד, יורשתה של תאפילאלת, והיא יורשת יורשתה של סג׳למאסא.
מבנה הספר ונושאיו
עשרה נושאים נידונים בספר: רקע היסטורי וגיאוגרפי של העיר ארפוד; הקהילה היהודית; מוסדות הקהילה; החיים הכלכליים; תנאי החיים: דיור, ריהוט ולבוש; בריאות, רפואה ותזונה; חכמי ארפוד; נתונים סטטיסטיים על הקהילה; סופה של קהילה, פזורתה בארץ ומורשת הקהילה.
מקום נכבד המפרנס את הספר הוא הפרק העוסק במוסדות הקהילה הכולל את ועד הקהילה, פעילותה ומקורות תקציבה; מוסד הרבנות על תקופותיו: תקופת ר׳ מכלוף אביחצירא (1920־1928), תקופת ר׳ ישראל ואחיו ר׳ יצחק אביחצירא (1932־1952) ותקופת בבא מאיר (1964-1953); שמות שבעת בתי כנסת שפעלו בארפוד – מייסדיהם, חזניהם ומתפלליהם; שמות שבע החברות שפעלו בקהילה: חברת רשב״י, חברת ר׳ מאיר בעל הנס, חברת מגן דוד, חברת אליהו הנביא, חברת עץ חיים, חברת ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ יצחק אביחצירא. במוסדות הקהילה נכללים גם מקוואות ובתי מרחץ; מתקני אפייה; שני בתי עלמין הוותיק והחדש ומוסדות החינוך הכלליים (בתי ספר) והתורניים (חדרים ותלמוד תורה).
הנושא הרביעי בספר, החיים הכלכליים בארפוד, עוסק בשני ענפים: ענף המסחר – – סחר דקלים ותמרים, בדים, תה וסוכר; סיטונאים וחנוונים, בעלי איטליזים, מוכרי פחם, תה, חיטה, שמן ומלח. וענף התעשייה המקומית המיוצגת על ידי אומנים ובעלי מלאכה: אומני מלאכת עור, צורפים, חייטים, רוקמים, סנדלרים, נגרים, נפחים, בנאים, צבעים, טוחני קמח, צלמים, ספרים ומקיזי דם. כל זה בנוסף לעוסקים בענייני קודש: שוחטים, מוהלים, סופרי סת״ם, סופרי בית דן וחזני בתי כנסת. נושאים אחרים(7-5) עוסקים בתנאי החיים של הקהילה: דיור, ריהוט ולבוש; בריאות, רפואה ותזונה והוויי חברתי.
פרק נכבד בספר מוקדש לביוגרפיה של חכמי ארפוד, אלה השייכים למשפחת אביחצירא (ר׳ מכלוף, ר׳ שמואל, בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר) ולחכמים אחרים שאינם ממשפחת אביחצירא(ר׳ משה מלול, בנו ר׳ יצחק ונכדו ר׳ מסעוד; ר׳ יהודה סמחון ור׳ יצחק נזרי).
פרק אחרון בספר מוקדש לנתונים סטטיסטיים על אנשי קהילת ארפוד לפי שמות מתפללי בתי הכנסת: בכל בית כנסת מובאים שמות כל המתפללים ופרטים של כל מתפלל: שמו, שם אשתו ושמות בניו ובנותיו. ככה אנו מתוודעים לגודל האוכלוסייה, שמנתה בשנות ה-60 כ-2500 נפש, מפקד אוכלוסין שאינו כולל תושבים שהיגרו מארפוד לווהראן ולמחוזות אחרים.
הספר נחתם בכותרת ׳סופה של קהילה׳, פזורתה ברחבי הארץ ומורשת הקהילה.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.
עמוד 20
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה -הרב משה אסולין שמיר
בזכות מה,
נוכל לזכות בברכת הקב"ה לאברהם אבינו אחרי העקידה?
"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי
הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,
וְ-יִ-רַ-שׁ זַ-רְ-עֲ-ךָ אֵ-ת שַׁ-עַ-ר אֹ-יְ-בָ-י-ו",
כמו: אירן, חמס וחיזבללה… (וירא כב, יז)
בזכות – שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')
ודבקות – בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9 במאמר),
דבר שהופך אותנו להיות – מרכבה לשכינה
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם
וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו
וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"
ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,
לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים (רבנו-אור-החיים-הק')
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
מבוא.
פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).
כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).
אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.
מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".
אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.
"וירא אליו יהוה" –
"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').
מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,
ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.
ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,
נזכה למגר ולהשמיד – את כל אויבינו בניסים ונפלאות
"וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?
רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).
רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".
ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.
הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.
הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".
כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).
רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".
א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:
"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".
הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).
ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:
- 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
- 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
- 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.
לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א'). לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י.
ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.
ד – הזרוע בבחינת ד.
י – ברית המילה בבחינת י.
כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל ש-ד-י {חסד ורחמים}.
"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.
הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).
ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.
כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).
הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).
השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.
רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח = 248 = רמ"ח איברים.
לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.
חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.
לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,
בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.
הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.
הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.
כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.
אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".
גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:
"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".
א. "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…
ב. ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…
ונמלתם את בשר עורלתכם,
והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).
ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.
בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל,
כולל גוש קטיף ודרום לבנון
מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.
את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".
הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.
אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.
כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.
שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.
מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).
דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).
"ויהי אחר הדברים האלה,
והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).
תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.
שלבי התגלות ה' לאברהם:
א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"
תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.
תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו
עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:
א. "לך לך". בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.
ב. "במחזה". "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).
ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.
מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.
אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".
רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.
בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.
באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.
בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.
בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.
בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.
בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.
ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,
ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..
פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:
וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.
ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:
א. אור כשדים. ב. לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה
ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.
ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.
י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).
הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.
רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:
א. בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.
ב. בממונו – עליות וירידות בפרנסה.
ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.
ד. באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".
הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'. ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:
"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.
הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו':
ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.
רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".
כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.
הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:
אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.
אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,
לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"
(בר' וירא. כב, א).
פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"
רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.
מהי המשמעות הסמנטית שלו.
אחרי אלו דברים ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.
רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.
אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.
אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.
הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.
יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,
וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).
בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:
אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ
אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"
(בר' כו, כד).
להלן פס' מרכזיים בהסכם:
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:
אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)
"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.
הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}
כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,
וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).
"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}
וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).
"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).
בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':
ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,
מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).
נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.
וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".
כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.
"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.
להלן כמה דוגמאות לכך:
'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:
אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.
לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.
הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".
בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות והם רשעים גמורים.
כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים טו, ח"י)
דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:
'ויהי אחר הדברים האלה' אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה – שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.
כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.
וכלשון קדשו:
"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,
והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).
יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון
הקב"ה אומר ליהושע:
"אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:
העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).
מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,
אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.
לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך".
רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.
ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.
הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.
הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"
מסקנה מדברי קדשו:
איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,
לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.
"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך
ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.
וירש זרעך את שער אויביו,
והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).
הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:
ברכה גלויה וברכה סמויה
הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.
הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.
הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).
הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):
על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.
על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).
על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.
הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.
רבנו–אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו:
"שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.
לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.
הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.
הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.
על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.
אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,
ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,
למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).
בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.
"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,
לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,
ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.
מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.
רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).
הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?
מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.
לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).
סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:
האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).
והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו". לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.
הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.
כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.
דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.
כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).
את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.
"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,
ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).
כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.
כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).
תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).
רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.
בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.
רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.
תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:
אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).
לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).
כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".
כוח ההולדה באות ה',
בשמה של כל איש – ה.
בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל).
שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים: פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.
לרחל אמנו, לקח הקב"ה ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).
האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן יש החורטים אותה ותולים אותה.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.
רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",
מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.
סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,
בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.
רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.
בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.
רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.
התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.
רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:
"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".
בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.
רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:
א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?
ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?
לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.
את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.
לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.
זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.
אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים", לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.