מורשת יהדות מרוקו

״יקר אתה בעיני מכל אוצרות אבי. לא יאה לך לגלות מורך לב״ גערה בו.

עקיבא הביט בה בהערצה ומלמל דברים ששמע מפי תלמידי חכמים:

״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה״. אחרי כן אמר לה:

״מקבל עלי את התנאי, רחל, אלך ללמוד תורה ומובטח לך שעוד תתגאי בי״.

רחל פרצה בקריאות שמחה, חוללה וברברה סביבו. פרשה כפיה למרחב, נשמה עמוקות וראתה במורד ההר אל המרחבים הירוקים, עד שנעלמה מעיניו. ״לא יתכן, אין הדבר אפשרי״ קינן חשש בלבו.

שבועות ארוכים לא ראה אותה. מדי ערב, בטרם יעלה על יצועו, היה מהרהר בה ומתאר לעצמו את גורלה. באחד הימים הוביל את עדרו אל הנחל, פשט את בגדיו וטבל במים. תחושה של טהרה והתחדשות הציפה אותו. מרחוק הבחין בצללית אדם נוהגת בשני חמורים עמוסים לעייפה. מיהר לצאת ולהתלבש כשהבחין בדמותה של רחל הולכת ומתבהרת לנגד עיניו. רעד עבר בגופו. היא התקרבה ואחזה בידו. נשק למצחה ושאל: ״לאן פנייך, רחל?״ ״נרכב ליבנה, שם תקדש אותי״ קבעה בנחישות.

״ככה, כגנבים בלילה? ומה יהא על אביך?״ תמה עקיבא.

״דואג אתה לאבי יותר מאשר לגורלנו, עקיבא״ השיבה עגומות.

ניגש אליה וחיבקה, מוקסם מעוז רוחה. הם רכבו ליבנה בשעה שהשמש כבר עשתה את דרכה לים. בהגיע השמועה לחכמי יבנה ולתלמידיה, יצאו מיד לקראתם. רחל נתנה בידיהם מטבעות של זהב, כסיוע לישיבה דיבנה. כבר למחרת היום נערכו הקידושין תחת כיפת השמים ועקיבא זכה הפעם ליחס של חיבה מתלמידי החכמים, בעיקר לאחר שהצהיר בפניהם כי בכוונתו להקדיש את חייו ללימוד תורה. כאשר הגיעה השמועה לאוזניו של בן כלבא־שבוע, נצטער מאוד, קרע את בגדיו וצם שבעה ימים ושבעה לילות. נוכח כל בני ביתו, נידה והחרים את בתו והדירה מנכסיו.

נקפו ירחים וגעגועיה של רחל להוריה ולבית אביה גברו.

היא חבשה את בהמתה ונפרדה מעקיבא. רבני הישיבה דאגו לשלוח עמה שני תלמידים ללוותה. כאשר מצא אותה אביה בביתו, הוציאה החוצה בבושת פנים ונדר נדר שלא תיבנה מנכסיו ורגלה לא תדרוך עוד על סף ביתו. אל עבדיו ציוה, שאם יתקלו בעקיבא יביאוהו בפניו למען ישא העבד החצוף את עונשו.

עקיבא ורחל התגוררו במערה מוצנעת במורדו של נחל, שם התבן שימש להם כיצוע. הם חיו בעוני רב אך באושר גדול. בלילות היה עקיבא מאמץ את רחל לחיקו ומלקט תבץ משערותיה. אותו הרגע היה נזכר בנעוריו בירושלים ובמקדש שעמד על תלו והיה אומר לה: ״לו היה הדבר ביכולתי הייתי צורף לך עדי ובו חרותה ירושלים של זהב״. באחד הלילות התדפק לפתחם זקן שפניו קרנו אור. ״יהודים טובים״ אמר ״תנו לי קצת תבן, אשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה״. מיד זינק עקיבא ממקום מושבו, מילא לו שק תבן ושלחו לדרכו. ניפנה לאשתו ואמר: ״ראי אדם זה שאפילו תבן אין לו, מה שפר גורלנו.״ מיד יצאה בת־קול ובישרה לו, כי אליהו הנביא היה זה שביקש לנסותו, וכי עתיד הוא, עקיבא, להיות גדול בתורה ובמצוות. מאותה שעה הייתה רחל מפצירה בו ומשפיעה עליו שילך ללמוד: ״עכשיו הגיע זמנך לקיים את חלקך בהסכם״ הייתה אומרת.

״עז רצוני לעשות כן, יקירה, אך ממה נתפרנס? אולי נמתין עוד קצת שישתפר מצבנו״ אמר. ״אני אעבוד ואתה תלמד, עקיבא…״ הציעה. ״אף אמכור את מחלפות ראשי מדי פעם״

נתעצב עקיבא, חיבק אותה וליטף את שערה הארוך. ״לא חבל על שיער נאה שכזה?״ קרא בהערצה מהולה בצער.

״אל דאגה עקיבא״ ניחמה אותו ״השיער יגדל כל פעם מחדש,

עם גדילתך אתה בתורה״.

חלפה שנה ועקיבא עדיין לא הלך ללמוד. והנה נולד להם בן והאיר את חשכת מעונם הדל. המתין עקיבא עד שנגמל הילד ואז אכף את פרדתו, נטל צידה ובגדים, אחז ביד הילד, ניפנה לרחל ואמר:

״רחל, אנו יוצאים ולא נשוב עד שאמלא את נדרי אליך״. רחל נדה בראשה, שפתיה חתומות ועיניה לחות. ״האם תעמדי בנטל הפרידה?״ שאל.

״צא לדרך, עקיבא!״ לחשה בקול חנוק. נכנסה פנימה, כשמאחוריה מהדהדות המילים: ״שלום לך אמא…״

עקיבא רכב עם בנו ללוד וליבנה ללמוד תורה אצל גדולי החכמים ובראשם רבי אלעזר בן־הורקונס ורבי יהושע בן־חנניה. כאשר הגיעו ללוד, עמד עקיבא על פי באר וראה מעליה אבן גדולה מלוטשת והמים חולפים דרכה. שאל: ״מי חקק אבן זו?״ אמרו לו: ״עקיבא, האינך מכיר את האמרה אבנים שחקו מים? המים שנופלים עליה תדיר בכל יום הם שמחקו אותה״. אמר להם: ״לו קראתי, ידידי, הייתי יודע, אך אני בור ועם־הארץ. וכי לבי קשה מהאבן הזו? אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה״.

הלך עם בנו לבית המדרש והתחיל קורא בלוח. אחז עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. הביט בבנו והתבייש כיצד הילד קורא. כתבו לו אותיות א־ב ולמד אותן. תורת הכוהנים – ולמד אותה. כך היה הולך ולומד ועובר מעיר לעיר ומישיבה לישיבה עד שלמד את התורה כולה.

עקיבא הלך וגדל בתורה מיום ליום. לפרנסתו עסק בקישוש עצים.

שנים רבות למד עקיבא והיה דורש תלי תלים של הלכות והעמיד עשרים־וארבע אלף תלמידים. לאחר שתים־עשרה שנות פרידה וריחוק, עשה הכנות לשוב לביתו. כל אותם שנים המתינה רחל לשובו, בודדה ומנודה ע״י אביה. היא עבדה ימים ולילות וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לקיים את עצמה. בשנים הראשונות אף שלחה כספים לעקיבא ולבנה. היא עברה מהמערה שהיוותה את משכנם הראשון, והתגוררה במגורי עניים בפאתי ירושלים. יופיה הועם ובנזר שיערה זרקה שיבה. כסף לא היה לה לרכוש בגד ראוי לשמו כדי לקבל את פני בעלה. את יופיה, נעוריה ונשיותה הקריבה למענו. לא יכלה לשכוח את לעג השכנים בעוברה, את עוקצם של הזקנים אשר לגלגו: ״רחל היפה בנשים״ היו אומרים לה ״עד מתי תחכי לו כאלמנה חיה. הלא כבר חלפו שתים־עשרה שנה?״ ורחל הייתה משיבה להם, כי מצידה יכול עקיבא להישאר עוד שתים־עשרה שנה, ובלבד שילמד. כאשר הגיעה השמועה על בואו, הייתה העיר כמרקחה כשהתקרב עם פמלייתו למבואות העיר, יצאו הכל לקראתו לחלוק לו כבוד. השמועה פשטה מפה לאוזן: ״רב גדול בא העירה״ לחש אחד הצעירים.

״גאון הדור מגיע״ קרא אופה מפתח חנותו. ״מאבות העולם״ העיר אחר.

״אומרים עליו כי שמו הולך מסוף העולם ועד סופו״ הוסיף אחד הזקנים.

יצאה רחל לקראתו. העירו לה השכנות: ״רחל, מראך איום, שיערך סתור ומאובק ויחפה את; שאלי לך בגדים נאים והתכסי. האם כך מקבלת אישה בעל גדול בתורה?״ השפילה מבט והשיבה דרך משל: ״יודע צדיק נפש בהמתו. יכירני גם כך. הן ידעתי אתו ימי שמחה ואושר, לילות רעב וסבל״.

״כבודה בת־מלך פנימה״ לחשה אחת השכנות מתוך הסכמה וחזוק.

רחל התקרבה אל השיירה, פילסה דרך בהמון והשעינה עצמה אל כותל אחד הבתים. הנה הוא, זקוף קומה, זקנו לבן ועיניו רושפות אש כעיני נער צעיר. אותו להט, אותה נמרצות, אותה שמחת חיים. אחת השכנות האיצה בה לגשת. רחל התקרבה ועמדה בדרכו. עקיבא הביט בה בהשתוממות.

״זו אני, רחל״ פלטה בקול רועד, דרך התנצלות. נפלה על פניה והייתה נושקת לרגליו. דחפוה תלמידיו ממנו כקבצנית מושפלת מעם. רכן רבי עקיבא, הקים אותה והגביה פניה אליו. ״רחל״ קרא באנחה, דמעה חמקה מעיניו וריככה מעט את תווי פניו הקשוחים, נחושי ההבעה. שניים מתלמידיו, שטרם עמדו על טיב המעמד, אחזוה בזרועותיה וביקשו להרחיקה. ״הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא! הכל בזכותה. בלעדיה הייתי עדיין מיושבי קרנות בשוק!״. היה מחבק אותה וקורא: ״רחל, רחל יפתי״ להפתעת תלמידיו ולהשתוממות הקהל.

״יופיי במחיר תורתך, עקיבא״ ביקשה לתקן.

״יפה את כתמיד״ עמד על דעתו ״הנה משהו שיוסיף לחינך׳

אמר ושלף שי מנרתיקו: תכשיט יפהפה עשוי זהב ובו חקוקה צורת העיר ירושלים; אותו עדי ממש שהבטיח לה, כאשר עדיין היה משכבם תבן והפרוטה נעדרה מכיסם. ניגש וענד את העדי על צווארה, לקול המייתן של נשות השכנים. תלמידיו לא ראו מפגן אהבה זה באהדה, הביטו ברבם ואמרו:

״רבי, ביישת אותנו על מה שעשית לה״. גחן רבי עקיבא לעומתם ואמר: ״תלמידי היקרים והרכים בשנים, הרבה למדתם מהתורה, אך מעט מאוד מהחיים. הרבה צער נצטערה אשתי כדי שאלמד, שאגיע למה שהגעתי. לה אני חייב את הכל!״ הוא הבחין ברבן גמליאל שבא להקביל את פניו.

 

עקיבא ורחל, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 42

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.

פתח דבר

״מהמגרב למערב״ – ממרוקו הנמצאת ממערב לארץ ישראל אל ארצות המערב. זהו מסלול ההגירה של שליש מיהדות מרוקו שלא הגיע לישראל ושמר על המורשת התרבותית של ארץ המוצא, מרוקו, בארצות היעד, בארצות המערב.

במשך קרוב לאלפיים שנה הייתה מרוקו בית ליהודיה. היהודים התגוררו מצפון מרוקו ועד לדרומה, מהאוקיינוס האטלנטי ועד להרי האטלס הגבוהים, באזורים העירוניים המודרניים ובעיירות ובכפרים הנידחים שהזמן עצר בהם מלכת. לרוב השתלבותם ומפגשם עם המוסלמים היה טבעי ונעדר מתח, בשונה מהחיים היהודיים במרבית ארצות אירופה. גם מלחמת העולם השנייה, שהביאה לחורבנן של קהילות רבות באירופה, פסחה על מרוקו.

ההגירה מהמזרח למערב, שאפיינה את המאה ה־20 בתום מלחמת העולם השנייה, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומיות הערבית ובייחוד הקמת מדינת ישראל הביאו לחיסולה של הקהילה היהודית המקומית במרוקו. אולם בשונה מקהילות רבות בעולם המוסלמי, נמשך תהליך הניתוק ממרוקו קרוב ל־50 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך בארץ היעד החדשה, פרט למדינת ישראל.

רוב שנותיי, מ־1975 ועד 2015, עבדתי עם קהילות יהודיות בכלל ועם קהילות יהודיות מרוקאיות בצרפת ובקנדה בפרט. כיליד מרוקו שעלה לישראל, תמהתי על יכולתם של המהגרים להתערות בארץ היעד ועם זאת להצליח לשמר את מורשתם ואת תרבותם בארץ זו.

רבות נכתב על 260,000 היהודים ממרוקו שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20. סוציולוגים והיסטוריונים כאייזנשטט, ליסק, דשן, שוקד, סעדון, לסקר, צור ועוד, דנו במחקריהם בקהילה זו מנקודת מבט סוציולוגית־אנתרופולוגית והתמקדו בעיקר בהיבטים חברתיים, כלכליים, חינוכים ותרבותיים. מאחר שהמחקר בתחום ההגירה ממרוקו לארצות המערב מועט, בחרתי להתחקות אחר מאה אלף יהודי מרוקו שהעדיפו להגר לארצות המערב על פני הגירה למדינת ישראל.

ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, וכן ההיכרות עם מנהיגיה ועם מובילי דעת הקהל בקרבה, הקלו על כניסתי לשדה מחקר זה. כך התאפשר לי להתמקד הן בקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הכלים והדרכים שבהם חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ספר זה מיועד למתעניינים ולחוקרים העוסקים בהגירה, בזהות ובטרנס־לאומיות של קבוצות אתניות שהיגרו מהמזרח למערב.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 10

""פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

אליהו הנביא חי לעולם,

והוא זה שיבשר לנו על הגאולה:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא,

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה – הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג, כג)

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

 

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

 

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

 

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר:

 "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם,

 וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. 

 וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ;

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

 

 מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס. 

א.  ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.

ב.  קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר:

"קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו,

שהיו לאליהו הנביא.

 

להלן חלק קטן מהשיר המתאר

את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

 

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות:

נפש, רוח ונשמה,

ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

 

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

 

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

 

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

 

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב))}}

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו-אור-החיים-הקדוש בהר הזיתים, עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב. למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה. פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים. לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות, חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,  ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א שביקר אצלי בשבת, מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש. רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר". הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.  למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –  והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה: "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי. לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.  אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים. הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק', ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

 הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה: "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב: "באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר. כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,  ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק', מתקבלות ועושות פרי, בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

במהלך ימי הביניים היה חצי האי האיברי גיא חיזיון למפגש היסטורי יוצא דופן בין בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות: היהדות, הנצרות והאיסלאם. קיומם של בני שלוש הדתות הללו על אדמת ספרד מתייחד באופיו – יהודים, נוצרים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ולא אלה בקרב אלה; במשכו – כשמונה מאות שנים, ובאינטנסיביות של קשרי הגומלין התרבותיים, החברתיים והמדיניים שנכונו ביניהם. במשך רובם המכריע של ימי הביניים לא התקיים בספרד שלטון מדיני אחד, והארץ היתה מפולגת ליחידות מדיניות שונות, מהן נוצריות מהן מוסלמיות, שנאבקו זו בזו. ואולם חרך מאות שנים של לחימה עיקשת התקיים בספרד רב־שיח תרבותי בין תושביה השונים. ההיסטוריה של ספרד מתנודדת בין שני קטבים: מחד גיסא עולה מבין דפיה עולם פלוראליסטי ופתוח; מאידך גיסא קמה בה ׳חברה רודפת׳, שחתרה לכונן מערכת מונוליתית והומוגנית תחת שלטון הצלב.

היהודים היו קבוצת מיעוט, שהורשתה לחיות בקרב חברת הרוב – הנוצרית או המוסלמית – בתנאים מגבילים ומשפילים. בעיני הנוצרים נתפסו היהודים כ׳עדי האמונה׳, כמי שמעידים בעצם קיומם ההיסטורי על אמיתותה של הבשורה הנוצרית מזה ועל מעמדם הנחות של מי שדחו את הבשורה הזאת מזה. היהודים לא היו אפוא רק מיעוט נסבל בקרב חברת הרוב הנוצרית, אלא חלק בלתי נפרד מהמערך האידיאולוגי והתרבותי שלה. אשר על כן, אסור היה לפגוע בהם ואף לא לכפות עליהם את הטבילה לנצרות.

אף על פי בן ניסתה הכנסייה, בדרכים מדרכים שונות, לשכנע את היהודים להמיר את דתם. ואכן, בשלהי ימי הביניים נדמה היה כי ניסיון זה צלח בידה. בעקבות הרדיפות הקשות שרדפו הנוצרים את היהודים, נוכח הניהיליזם הדתי שפשה בקרב מי שהעדיפו את האמת הפילוסופית על קיום מצוות הדת, ונוכח מתקפת הפולמוס הנמרצת, שבאה לביטוי בעיקר בהטפותיהם של הנזירים המנדיקנטים, המירו אלפים רבים מיהודי ספרד את דתם. ואולם האם אכן היתה זו הצלחה? כלום נקלטו ׳הנוצרים החדשים׳ הללו בקרב חברת הרוב הנוצרית? זה נושא דיוננו בספר זה.

מחברת הספר, פרופ׳ עליזה מיוחס ג׳יגיאו, מכהנת כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, בחוג להיסטוריה כללית, ועומדת בראש תוכנית הלימודים הכלליים והבין־תחומיים בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטה זו. נושא עיסוקה המרכזי הוא הפולמוס בין יהודים לנוצרים בספרד של ימי הביניים.

יהודים, אנוסים ו'נוצרים חדשים' בספרד-עליזה מיוחס ג'יניאו

ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.

סִדְרֵי בְרֵאשִׁית יֻצָּרוּ / וּבְיוֹם שְׁבִיעִי נִגְמָרוּ

שבת בראשית פותחת מחזור חדש של קריאת התורה, ומשלימה את חגיגות שמחת תורה, שבהן כבר קראו את תחילת בראשית בסמוך לסיום התורה ולקריאת וזאת הברכה. שבת זו היא שבתו המיוחדת של חתן בראשית, שהתחיל את קריאת התורה מיד לאחר סיומה. הוא מכבד את הקהל ב״קידושא רבא״ כאות תודה על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו. פרשת בראשית נקראת בשבת האחרונה של חודש תשרי, וכך היא סוגרת את מעגל הבריאה, המתחיל בראש השנה, הוא יום ״הרת עולם״, והוא יום ״תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון״, ומסתיים בפתיחה ״בראשית ברא אלוקים״. מחזור קריאת התורה מתחיל מחדש בסיפור הבריאה ובתולדות האדם לדורותיו עד לדור המבול ולנח אשר ״מצא חן בעיני ה׳״.

עם התחלת המחזור החדש של קריאת התורה מתחילה גם שירת הבקשות בכמה מקהילות ישראל. המונח ״בקשה״, בשימושו המאוחר, מציין פיוט הבא קודם התפילה וכולל בתוכו מיסוד התפילה, הבקשה וההכנה לתפילה. הבקשות הן בנושאים שונים ומגוונים, ולעתים נכללים ביניהן פיוטים קדומים השייכים לסוגים שונים.

פיוטי הבקשות כפיוטי הכנה לתפילה צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת ״תיקון חצות״. יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו, וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים שהיו משכימים קודם התפילה ועוסקים בשירי שבח ובקשה. לימים אף נערכו קובצי שירה מיוחדים למטרה זו. כך הם קובצי הבקשות כמנהג יהודי חלב, היא ארם צובא, המושרים בבתי כנסת שונים בירושלים, כגון ״ספר שירי זמרה השלם״ בעריכת רח״ש עבוד, ירושלים תשכ״א. כך הוא גם הקובץ ״שיר ידידות״ – שהתקבל כקובץ פיוטים מרכזי בשירת הבקשות של יהודי מרוקו (מראכש תרפ״א); ובמהדורה ערוכה למופת, מנוקדת ומבוארת בשם ״אעירה שחר׳ – מאת הרב ח״ר שושנה ז״ל, באר־שבע (תשל״ט-תשמ״א) ועוד. הקבצים כוללים משיריהם של משוררי תור הזהב בספרד, משירי ר׳ ישראל נג׳ארה ומשיריהם של משוררי צפון אפריקה ובקבצים ״החלביים״, פיוטים מעטם של פייטני המקום.

השילוב של שירת הקודש העברית עם המוזיקה הוא הגורם המרכזי במנהג שירת הבקשות, השיר דלהלן הוא אחד הפיוטים הנפוצים ביותר בקובצי הפיוטים מן המאה ה־16 ועד ימינו אלה. והוא כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בסדר הבקשות לשבת פרשת בוא. מצד תוכנו, הפיוט מתאים ביותר לפרשת בראשית. למעשה, לפנינו זמר לשבת, המעמיד במרכזו את השבת כתכלית מעשה שמים וארץ, וסיום מעשה בראשית, מחבר את הבריאה עם השבת ומקשר אותם לגאולת הפרט והכלל. זהו פיוט לשבת מאת פייטן אנונימי, מימי הראשית של שירת ״מעוררי השחר״, והוא מגיע אלינו בתפוצה רבתי של שירות הבקשות למנהגיהן ולמחוזותיהן בדפוס ובכתבי היד. דוידזון ב״אוצר השירה והפיוט״ מונה קרוב לשלושים מקורות לשירנו בדפוס מן המאה ה־16 עד למאה ה־20. תפוצה זו היא בעקבות המנהג לפתוח במזמור זה את תפילת השחר של שבת.

עדות מעניינת מציג י. רקנטי במאמרו במרשתת בשמו של יהודה הצבי על חבורות השירה בבתי הכנסת הסלוניקאיים בתל־אביב: ״הצבי מביא את ׳קמתי להלל׳ כדוגמה לפיוט ייחודי. זוהי למעשה הקדמה ל׳מזמור שיר ליום השבת׳ (תהלים צ״ב) ששרו בטנדה [ההתכנסות החברתית־המוזיקלית של המתפללים לאחר תפילת מוסף בשבת.] בבית הכנסת ׳בית תפילה״׳.

קַמְתִּי לְהַלֵּל לְשֵׁם הָאֵל הַנִּכְבָּד

שֶׁיָּצַר כֹּל וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת

וַאֲזַמֵּר לוֹ / בְּעוֹד בִּי הִלּוֹ / מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת

 

בְּרֵאשִׁית כֹּל בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם

5. אֵשׁ וַאֲוִיר הָאָרֶץ וְהַמַּיִם

וְאָמַר יְהִי אוֹר / וַיְהִי אוֹר / בֹּקֶר וְצָהֳרַיִם

 

וְגַם בָּרָא אֶת שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים

לְאוֹר עוֹלָם וּלְתוֹעַלְתּוֹ הֵם מְאִירִים

וְאָמַר לִהְיוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת / טְמֵאִים גַּם טְהוֹרִים

10. דָּגִים וְעוֹפוֹת וְכָל רֶמֶשׁ אֲדָמָה

וְגַם יָצַר אָדָם בְּצֶלֶם וְחָכְמָה

וְהִמְשִׁילוּ עָלַי כֻּלּוֹ / תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה

 

וּבַשְּׁבִיעִי שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ

אֲשֶׁר עָשָׂה לִהְיוֹת הַכֹּל מֶמְשַׁלְתּוֹ

15. וּבָרְכוּ וְהִמְלִיכוּ מִכָּל יוֹם / וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ

 

שַׁבָּת וְדִינִין נָתַן לָנוּ בְּמָרָה

וּבְהַר סִינַי הִנְחִילָנוּ הַתּוֹרָה

וְשַׁבָּת לִשְׁמֹר / זָכוֹר וְשָׁמוֹר / אָמַר לְאֻמָּה טְהוֹרָה

1. 1. קמתי… הנכבד: פתיחה זו מצוטטת בשו״ת המבי״ט, יליד שאלוניקי, (חלק א, סימן ק) ״קמתי להלל לשם האל הנכבד״, עדות להתקבלותו של הפיוט כבר במאה ה־2 .16. וביום השביעי שבת: על פי שמ׳ לא, יז ״… כִּי־ שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״.3.בעוד בי הלו: הלשון על פי איוב כט, ג, והעניין, כל עוד אור בקרבי ונשמתי בי; על פי משלי כ, כז ״ נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל־חַדְרֵי־בָטֶן בראשית… השמים: על פי בר׳ א, א. 5. אש… והמים: הם ארבעת היסודות שמהם נברא העולם, על פי התפיסה המדעית בימי הביניים, וכפי שהיה מקובל אז בין חכמי ישראל. 6. ואמר… אור: על פי בר׳ א, ג. בקר וצהרים: על פי תה׳ נה, יה, וציין את זמני האור. 7. וגם… המאורים: כיוון שפתח ב״אור״, המשיך לבריאת המאורות ביום ד. 8. לאור עולם: להאיר לעולם, על פי יש׳ ס, יט־כ ״… וְהָיָה־לָךְ ה׳ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ״, ורמז לאור הגאולה לעתיד לבוא. 9. ואמר: על דרך מאמרות הבריאה ״ויאמר אלהים…״ ואמר… טהורים: דילג לבריאה מן היום השישי, על פי בר׳ א, כד. 10. דגים… האדמה: חזר לבריאת היום החמישי, על פי בר׳ א, כ-כב, ובכך צירף את שלוש הבריאות שזכו לברכה. 11. וגם… בצלם: על פי בר׳ א, כו- כז. 12. והמשילו עלי כלו: על פי בר׳ א, כה. תולה… בלימה: כינוי לבורא עולם, על פי איוב כו, ז. 14-13. בשביעי… עשה: על פי בר׳ ב, ב. 15. וברכו… אותו: על פי בר׳ ב, ג. ״ וִיַבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ ״ 16. שבת… במרה: על פי בבלי סנהדרין נו, ע״ב, בדרשה לפסוק בשמ׳ טו, כה ״שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו״, וראו פירש״י על אתר.

18-17. ובהר… ושמור: על פי שמ׳ כ, ח-יא, דב׳ ה, יב, וכמדרשם, כגון בבלי ראש השנה כז ע״א, ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״. אמה טהורה: כינוי לכנסת ישראל.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית

בסיום התפילה העגומה הזאת, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובניגוניה, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.

על־פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצחיסיעל היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.

למחרת השכם בבוקר עוד גברה אוירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים ופייטנים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה שבספרנו.

חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.

בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.

הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.

שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.

בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.

פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים

קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור^: ״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״

(איכה ה-כ, כא).

 

השירה היהודית־עממית במרוקו

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

 

אנסר ספי או־עללקו, וזונה עליה מתכייא,

או קפר בללי כללקו והווא עליה יתקייא.

וואיין שכינה אננקייא, כאנת תקתל לברראני,

ווליום סאות מרכייא, חתתא דכללהא ננצראני.

פרס ותלה יריעות הספר, וזונה עליו נשענה לנוח,

וכפר האויב ביוצרו, אשר בו אני הייתי בטוח.

והיכן השכינה הטהורה, אשר שרפה בלהבה כל נוכרי?

וכאשר היוס כבר תשושה, נכנס וחילל אותה צוררי.

 

 

הוואל כתיר זאד עלינא בדכולו לירושלים,

ווזמע כבאר למדינא, עלא האד אדרם עאיים.

קאלולו דמם לבהאיים ווכתרח חחיראני,

כיף מוצציין דאיים, נקררכו לקורבאני.

בהלה גדולה נחתה עלינו, ועל לירושלים הכובש קפץ,

אסף גדולי האומה, ושאל אודות נחל הדמים שפרץ.

אמרו לו, זהו דמם של שוורים ופרים בני בקר,

כי כך אנו מצווים, להקריב קורבנות על ההר.

 

 

תלפת גיהום ייא וואייל, או בהטהום בגדבו,

קאללהום אס האד למסאייל אללי קודדאמי תגדבו.

ווידא קולחו צחיח זררכו, חתתא ללי נרא בעיוני,

מא זכרו לאיין יהרבו, בקאוו סאכתין ייא חזאני.

נתבלבלה דעתם, והבהילם בחרון ובזעם נמהרים,

אמר להם מה אלה תירוצים! ובפני אתם מכזבים בשקרים?

ואם אמת דיברתם, הוסיפו נסיון ועיני יראו.

לא מצאו לשקר מפלט, נותרו בלי מענה וייראו.

 

 

לכבארהום הווא נאדא, קאללהום עידולי כיף צאר,

כאן קאלולו וואס כיף האדא, קתלנא זכריה כיף כאן.

ודממו כא יפור פי האד למכאן, האדא צחיח לדדי ימכן

חחחא יווררי לברהמאני, יקסמוה עלא סורסאני.

הוסיף וקרא לנכבדיהם, אמר: ספרו לי מה אירע?

השיבו ואמרו כבר זה היה, זכריה הנביא הרגנו בפשע.

ודמו רתח בזה המקום, זאת האמת וכזה האסון,

כי חפץ הורותנו ישרות, ביתרנוהו לרצון ההמון.

 

 

ביכ אדעא בינא ווקבל אללאה דעותו

ונובכדנצר יכלינא ווסמע אללאה גוואתו אמא חנין בצאוותו,

לא חניו וואלא רחמאני, לעדו נקסעת מרוותו,

ווטלק אששביל ייא כוואני

בשמך אותנו הוא קילל, והאל קיבל קללתו,

נבוכדנצר יחריבנו, שמע האל קול צווחתו.

לא חנון ולא חומל, מהצורר ניטלה נחת רוחו,

ושילח בנו אש וחרב, ונחת זרוע כוחו.

 

 

נדק לעדו בהאד ללפדא, קאללהום טחנו חדאיידכום,

וותחזזמו תחזימא מנפפדא, ליום הווא עידכום.

ישראל נעטאו פידיכום, באמר אררחמאני,

אידא כססכום זזיוס נעטיכום, וותטירו בלזנחאני.

פקודתו הביע האויב לגייסות, אמר להם: השחיזו חרבותיכם,

חיגרו אזורי הלצים מועילים, כי חג לכם היום בכל מושבותיכם.

בני ישראל בידיכם נמסרו, במאמר הריבון הרחמן.

אם יחסרו צבאות אוסיפכם, בכנפיים תעופו כענן.

 

 

נכלאת ירושלים, פי לארד גרקו צווארהא,

נהאד זוגבי דאיים, חין תעווזו קצודהא

או – נכלאו דייארהם, בכיוו עליהא ייא כוואני,

מן צאב גיר נזורהא, וונרא ציון בעיוני.

חרבה ירושלים, ולארץ כרעו חומותיה,

יום ארור ומקולל תמיד, כאשר התמוטטו עמודיה.

הושחתו בתיהם, אחים ושאו בכי ונהי,

מי יתן ואראה, ואביט בנחמת ציון בעיני ומהי?

 

 

אסבר נפתאח אלכיר, תקבלו סרוטו עלינא,

זמאעין כביר ווסגיר כולנא בתוואיילינא.

בעמורנא נזלינא, ארזאל וונסוואני,

ומא חקק האדא עלינא, נמסיוו בלעוצייאני.

הסבל הוא מפתח השפע, נקבל תנאי מצוותיו ברצון,

כולנו גדולים וקטנים, כולנו בנפש ובממון.

חיים לגלות הוגלינו, נשים גם גברים,

ואין אנו צודקים, כי את פיו אנו ממרים.

 

 

יאסר מא זרא בינא, סאיין לא נקדר נוצצף,

גבינתנא מא סבחת גבינא, לחורד מא ינבאעס אוציף.

האדא הווא לקציף, מא ילו מן יעיד תאני.

אמא מאתו בססיף, וונחרקו בנניראני.

המון אסונות היו לנו, איכה נוסיף לקונן נהי ואבל,

אין דומה לקדרותנו, בני חורין לעבודת ולסבל.

זהו סיפור השואה, מה יתרון לספרו פעם נוספת,

כמה מתו בחרב, וכמה נשרפו באש רושפת.

 

 

ייא נאס תובו ללאה, ותרבו פעאייל ארדייא,

יירפד עלינא בלאה, וואלא נראוו סי מאזרייא.

בית למקדש תרזע מחדייא, וונראוו אררחמאני,

ווסעידא למורדייא, פי כול יוס לקודבאני.

בני אדם! שובו אל האל, ועיזבו מעשי בושה,

יסיר מאתנו הנגע הזה, ולא נראה מחלה אנושה.

יבנה המקדש שיהיה נשמר, ונחזה בפני הרחמן,

ועולות התמיד לרצון, ובכל יום הקורבן.

 

 

מלך המשיח נראוו בעינינא, ווררבאב ידדל גיר יציית,

עלא בית למקדש לחסינא, פיסאע תרחם עלינא.

ויכונו קטורת רוואייח בלהאני,

מעא עשוב ולפוואייח ארחים אררחמאני.

במלך המשיח תחזינה עינינו, הנבל בקולו תמיד יופיע,

למען המקדש המפואר, מהר יקשיב ויושיע.

ויפוצו ענני ניחוחות, ובנחת זבחי אשמים,

עם עצי בשמים וקטורות הסמים.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים-חלק שני

15/07/2025

ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-אפרים חזן

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ושלוחותיה

ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע, הוא מציע לקורא מסע קסום אל עולם הפיוט הספרדי ושלוחותיו בצפון אפריקה במזרח ואף באשכנז ואל עולם מופלא של מנהגי קהילות ישראל: שירת הבקשות, זמירות שבת, שבת חתן, ברית מילה, ועוד. הדיון בכל פרשה משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. חלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכדי עיון וניתוח. לחלקם זהו אף פרסום מדעי ראשון. כל פיוט זוכה לביאור מפורט ולהצגת מחברו. מפת הפיוטים והפייטנים פרושה על כל קהילות ישראל, כך שהקורא מתחבר אל קהילתו, מנהגיו ואל הניגונים ששתלו אביו ואמו.

אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחבר האקדמיה ללשון העברית, עוסק בחקר הפיוט ושירת הקודש בספרד, במיוחד בשירת רבי יהודה הלוי, ונחשב לראש המדברים בחקר השירה העברית בצפון אפריקה. בעל עיטור ׳יקיר ירושלים׳ וחתן פרס בן־צבי למפעל חיים בחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תש״ף.

על העטיפה: הפיוט שני זיתים לשבת חנוכה, מאת רבי שלמה אבן גבירול, מתוך מחזור אשכנז כתב יד דרזדן(מתוארך לשנת 1290), הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית של דרזדן.

ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-אפרים חזן-פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ושלוחותיה.

קהילת זאוית סידי רחאל

תושביה מנהיגיה ומנהגיה

דוד אזולאי

זאוית סידי רחאל

 הקדמה

מחקר זה, המוגש בפניכם, מטרתו לתאר את וחיי היהודים בקהילה קטנה בדרום מרוקו. התמזל מזלה של ־זאוית־סידי־רחאל׳, ונותרו ידיעות רבות על היהודים שחיו בה (כמובן, ביחס לשאר הכפר במרוקו). לפני כשלוש שנים התוודעתי לכפר, ומאז אספתי מידע רב אודותיו. בעקבות כך, עלה בידי לכתוב סקירה מקיפה שכוללת היבטים רבים בחיי היהודים.

מטרתו של המחקר לתעד קהילה יהודית אחת בדרום מרוקו, עם כלל הפרטים הנוגעים _בכך. על אף שסקירה זו נוגעת לקהילה ספציפית, יבוא הפרט וילמד על חיי היהודים בשאר הכפרים במרוקו, שאורחות חייהם היו בשל בני קהילה זו. זאת ועוד. הרשימה הביבליוגרפית עשויה לסייע למי שיחפש פרטים על כפר אחר. שהרי רבים מהמקורות מתייחסים גם לשאר הערים והכפרים במרוקו.

חילקתי את המאמר לשלושה חלקים: א. תיעוד חיי היהודים בכפר. ב. ביוגרפיה קצרה של רב הכפר הנערץ, ר׳ חגי פרץ. ג. חידושי תורה שכתבו שלושה רבנים מהכפר, ר חגי פרץ, ר׳ אברהם אזולאי ובנ ר' דוד אזולאי, רובם טרם פורסמו.

החלק הראשון חולק לפרקים אלו: הכפר, המלאח, תושבים ועיסוקם, בתי הכנסת, בית העלמין, הקדוש המקומי, שד"רים, פרעות, החינוך, העלייה לארץ ורשימה של תלמידי חכמים שהתגוררו בכפר.

יתכן שהחלוקה לפרקים תכביד מעט על הקורא, מכיון שנושאים רבים קשורים אחד בשני וחלק מהדברים נשנים כמה פעמים. אף על פי כן העדפתי לחלק את המידע בצורה שכל נושא ימוצה במקומו עד תום.

בכתיבת המאמר נעזרתי בכמה מקורות עיקריים. מובאות רבות, בעיקר ברשימת הרבנים, הן מהספר ׳צוהר׳ שפרסם ר׳ אליהו פיניאן לפני כ־30 שנה, בו הביא סיפורים ומעשיות על רבני הכפר, תמונות ומסמכים ועוד. נעזרתי רבות בספר זה, ישלם ה׳ שכרו.

בשנים האחרונות הודפסו שני ספרים של רבני המקום: ׳אבא בם׳ של ר׳ אברהם אזולאי, ו׳לקח טוב׳ של ר׳ חביב אלקובי. מספרים אלו למדתי מעט על רבני הכפר, בפרט מספרו של ר׳ חביב, שלא כתב חידוש ששמע בלי להזכיר שם אומרו והביא גאולה לעולם.

מלבד ספרים אלו ליקטתי מידע ממקורות רבים, ספרים ומאמרים שונים, חיבורים עבריים ולועזיים, כתבי יד וכתבי עת, תיאורי מסע שכתבו נוסעים, יהודים ונוצרים, שטיילו במרוקו ומפנקסי שדרי״ם. השתדלתי לסמוך על המקורות היותר מהימנים, לדוגמא, בפרק על השדרי״ם הסתמכתי על פנקסיהם, ובפרק על החינוך על זכרונותיהם של ר׳ רפאל עבו ואלפרד גולדנברג, שיסדו בכפר את בתי הספר של אוצר התורה ושל כי״ח.

תודתי שלוחה לר׳ מרדכי אזולאי ודני מויאל, ילידי ׳זאוית־סידי־ רחאל׳, נכדיהם של רבני הכפר, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ חגי פרץ, שמסרו לי מידע רב על הכפר, ובפרט ר' מרדכי שפתח אוצרותיו לפני ונתן לי לצלם כתבי יד ומסמכים, ישלם ה, פעלם ותהי משכורתם שלימה.

אודה להני תרי צנתרי דדהבא, ר אברהם אסולין, רב קהילת ׳תפארת־מיכאל', ור׳ יוסף פרץ, רב ומו"ץ בפנמה וראש מכון 'פי ישרים', שמסרו לי כמה ידיעות על רבני הכפר. אני מודה לידידי, אמיתי נחמיאס שסייע לי בכמה עניינים.

אחרונים חביבים, הורי, אבי ר אורי הי״ו ואמי רונית מב״ת. שגדלוני וסייעוני בכל אשר לאל־ידם, יתן להם האל שם טוב מבנים ומבנות שם עולם.

מי יתן ומחקר זה יסייע לחקר החיים היהודיים בפזורה היהודית בדרום מרוקו. אקווה שיתן השראה לכתיבת ופרסום סקירות על כפרים נוספים, והיה זה שכרי.

יהיו הדברים לזכרו של היקר באדם, סבי, אברהם אלברט אזולאי ז"ל בן יהודה ומזל, אוהב אדם, רחים ומוקיר רבנן, צניע ומעלי, שנזדכך בייסורים. משכים ומעריב לבתי כנסיות, שהיה מסיים מדי יום את כל ספר התהילים. יהי זכרו ברוך.

ע״ה דוד אזולאי

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי

עמוד 7

14/07/2025

חלק רביעי

קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו הימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים ״צום החמישי״.

מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצוין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״ (תענית ד,ו).

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה אוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים ״בסוף המגרב״. ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה ביום זכרון חורבנה. בעמים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה: ״אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״.

חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה ודוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שום ערך לשום הישג בעיניו.

והנה האבל של תשעה באב נשא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק. עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, ואיכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה. רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים.

 

החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה. הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית והציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממש בילל ומספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של ״קריה נאמנה״ הוא מוחשי מאוד. ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו אל הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורך השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם. ״כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ז, א-ג, ח, יט).

בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים; גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר: ״כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים״ (ירמיהו ט, טז, יז).

ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים ומפי הילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש; הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה. המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאדימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר. הבכי הנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא: ״כי שמענה נשים דבר אדני, ותקח אזניכם דבר פיהו, ולמדנה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה״ (ירמיהו ט, יט). צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב ונתערבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. וכך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה: ״וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא״ (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא). ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.

אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.

לא היתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל. נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם אל בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.

קינות על חורבן ירושלים והמקדש ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהרה וקדושה, ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.

בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת לחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.

דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. (ואילו בליל הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבנינו, עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.) קהל היהודים פסעו בדומיה אל בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי תורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.

אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי־תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.

מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין: ״למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנך. זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. המגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה ״איכה״ וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב עצוב, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח־ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.

קצצא עלא כלייאן ירושלים

אווילי נמסי האיים, וונזדד פי חזאני,

עלא כלייאן ירושלים מא יידחכוסי סנאני.

נבכי בדמוע אדרם, וואלא נקבל לעזא.

עלא להיכאל דדי נהדם מן כתרת למעזזא,

וודכלו כיול מסרחא, ווכלאוו למכאני,

ווכלאוו חיוט לבהזא בדדכאן וונניראני.

 

קִינָה עַל חָרְבָּן יְרוּשָׁלַיִם

אוֹיָה לִי כִּי אֵלֵכָה הָמוּם, וַאֲחַדֵּשׁ יָמִים אֲבֵלִים,

עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, לֹא יְחַיְּכוּ שִׁנֵּי הַשְּׁפָיִים.

אֶבְכֶּה בִּדְמָעוֹת דָּם, וְלֹא אֲקַבֵּל תַּנְחֻמוֹת,

עַל הַהֵיכָל, אֲשֶׁר נֶהֱרַס, מֵרֹב הוֹקָרוֹת.

פָּרְצוּ לִשְׁעָרָיו פָּרָשִׁים עַל סוּס מֵאֻכָּף, וְרָמְסוּ הַמְּקוֹמוֹת.

וְנִתְּצוּ קִירוֹת הֶהָדָר בְּעָשָׁן וּמְדוּרוֹת.

 

ייא נאס אללאה אסכט ווחנא מא בינא נשעפו,

בדדם נכתב אלכטט, לא סמאחא וואלא אעפו.

סמאוואת בתחלאלס לחפו, אווילי עלא מא זאני,

ווננצארא בחדידהום חדרפו, דבחו לוי מעא לכוהני.

אנשים! האל זעף עלינו ולקח לא למדנו,

כי בדם נחקק הסימן, בלא סליחה ולא רוחמנו.

הרקיעים עטו בשחור אמתחות, אויה על אסונים,

הצוררים בברזל מוטטו, טבחו לויים עם כוהנים

 

שממרו כמאמהום וזאוו, פארחין לדאב אננהאר,

טחפאוו פינא אוגאזאוו דבחו וחדקו בננאר.

ייא חוסרא חכמוהום כיף לחות לקננאר, סגיר וושיבאני,

חתתא לכהן הודלק בננאר למקריב לקורבני

זקפו קומתם ובאו ששים ליום ההוא נכספו,

לאידנו שמחו וגייסו חיילות, שחטו ובאש שרפו.

אויה! כמו דגים לכדום בחכה, צעיר וזקנים,

גם כהן על מוקד הועלה, זה שהקריב קרבנות ושלמים.

 

תקאלת לחאלא בינא, עלא דדנוב וולכדע,

סבבחלנא מות אנבינא, זכריה בן יהודיע.

עלא סבבתו מאתו סגיו וולמדאדדע מאל או־נטוואני,

בלא אוצאייא ובלא אודע, מדבוחין פי כול דכאני.

הוחמר מצבנו מרוב עוון ומרמה,

על המתת הנביא זכריה בן יהוידע במזימה.

מתינוק ועד טף, מאשה ועד גבר.

בלי שאול בלי התרות, שחוטים בפינות ובכל עבר.

 

מן ססמא נאדא נאדי, אוצאח עלא נבוכדנצר,

קאללו, קום חפנני אולאדי, ירושלים תכצצר,

זאב לזיוס וובקא חאצר.

עלא פממ למדינא בעד ממא זא למבששר,

מא בא ייאמן ייא כוואני.

מזבולה זעקה בת קול, קראה לנבוכדנצר,

אמרה לו, קום השמד בני, וירושלים לתל נחרב.

הביא צבאות, במצור הקיף וסבב,

ולשער העיר בא, זעזוע המתרה להיזהר,

כי איש לא האמין לנביא המזהיר.

 

 

הוודו זוז דלמלאייכא סאגוהא למדינא,

דככלוה לבלאד טאייקא, נכסר כול מא חדינא.

אמר אללאה וודדינא מא אילו סארכ תאני

מקביל מא ייעטינא ארראחים אררחמאני.

 

ירדו שני מלאכים, הובילו אותו לירושלים המדינה,

הכניסוהו לעיר המובטחת, ונותץ כל אשר נבנה.

גזר מאמר האל קיבלנו, הוא אחד ואין שני לו.

סבלנו כל אשר גזר עלינו האל, ברחמיו שלו.

 

 

בית למקדש סארת מחקורא, וולחללוף מדבוח פיהא,

קדדאם ארון התורה, אלצנאם מעא ססביהא.

ייא חצרא וואיין נביהא, ללי ייסכר אררחמאני,

וירדד סיבא פיהא, מוחת זכריה ייא כוואני

 

בית המקדש נותר נכלם, כי נזבח בתוכו החזיר,

ומול ארון קודש התורה, פסלים וצלמים למכביר.

עתה אין עומד על המשמרת, ואין משרתי האל הרחמן,

וכל זה נגזר על שהרגנו זכריה נביא נאמן.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן ירושלים

עמוד 181

תהליך הגאולה בימינו – בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל / גּוֹלַת אֲרִי-אֵל

עִלְזִי וְצַהֲלִי / בְּתוּלַת יִשְׂרָ-אֵל

לְעֵת הָרָשׁוּם / בְּסֵפֶר דָּנִי-אֵל

 

וּבָעֵת הַהִיא /  יַעֲמֹד מִיכָ-אֵל

וְיִקְרָא עַל הָר / וּבָא לְצִיּוֹן גוֹ-אֵל

אָמֵן וְאָמֵן / כֵּן יַעֲשֶׂה הָ-אֵל

(רשב"ג. שְׁבִיָּה עֲנִיָּה)

 

תהליך הגאולה בימינו: "בְּ-עִ-תָּ-הּ – דרך טבע",

מתוך ניסים נסתרים, כמו בפורים.

                    "אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב).

 

רבי יהושע בן לוי אומר:

                   "זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח ע"א).

 

  גאולה "בְּ-עִ-תָּ-הּ בדרך טבע" – בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם",

בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם".

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה / אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב,

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב / וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב / וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו / וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

(במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' לפס':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה,

וכנגד שני קצים אלו, דיבר בכתוב…

גאולה בְּ-עִ-תָּ-הּ  – או –  אֲחִישֶׁנָּה".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

לכבוד ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק'

שתחול ביום שישי טו בתמוז, לסדר פרשת בלק

 

הגאולה אליה עינינו נשואות,

רוחנו ונשמתנו מייחלות,

יכולה לבוא באחת משתי דרכים:

 

'בְּעִתָּהּ' –  "בדרך טבע" מתוך ניסים נסתרים,

או 'אֲחִישֶׁנָּה' – מתוך ניסים גדולים וגלויים.

 

מבוא קצר:

תהליכי הגאולה בימינו,

ותפילה לביאת משיחנו.

 

נושא הגלות והגאולה,

תופס מקום נכבד וכר נרחב בתורה, בנביאים, בכתובים, ובדברי חז"ל:

נביא דוגמאות בודדות, כדי להראות, עד כמה הנושא העסיק את חכמינו לאורך הדורות.

לכן, מחובתנו לעסוק בכך, כדי להכיר את תהליכי הגאולה, ובאיזה שלב דורנו נמצא, כדי למצוא נקודות תורפה אותן אנו צריכים לתקן, ובכך נזכה לזרז את גאולתנו.

 

פרקים שלמים בספר, עוסקים בתפילה ובציפייה לגאולה.

בגלות ישמעאל בה אנחנו נמצאים, והדרכים להיגאל ממנה.

אפשרויות הגאולה – בעיתה או אחישנה.

ההבדל בין עידן משיח בן יוסף בו נמצאים כיום, מול עידן משיח בן דוד – אליו עינינו צופיות ומייחלות, בגאולה השלמה וכו'.

 

"אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן: כל הנביאים כולם, לא התנבאו בדבריהם  על הגאולה ואחרית הימים – אלא לימות המשיח.

הנביאים לא עוסקים בעולם הבא, היות והוא למעלה מבינת אנוש, אותו לא ניתן לתאר בעין אנושית, כאמור בישעיה (סד, ג):

" עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה {אלוקים} לִמְחַכֵּה לוֹ" (סנהדרין צט ע"א).

 

כלומר, נבואותיהם של כל הנביאים, עסקו בעיקר בימות המשיח – ימים בהם נצטרך לתקן את העולם במלכות שדי, ע"י קיום תורה ומצוות, כמו בימינו, כדי לזכות לגאולה השלמה.

כלומר, ישנם שני שלבים לגאולה, כדברי רבנו אור החיים הק' בחזון בלעם (במ' כד, יד – כה), אותו נסביר בהרחבה בהמשך בעז"ה.

שלב ראשון: תיקון עולם במלכות שדי – בבחינת עידן משיח בן יוסף, שהוא מצבנו כיום.

שלב שני הגאולה השלמה, עידן משיח בן דוד.

 

הגמרא עוסקת רבות בנושא, ובפרט במסכת סנהדרין פרק חלק, לו מקדישה הגמרא, ארבעה דפים (עמ' צו – צט).

פרקי דרבי אליעזר בשם רבי ישמעאל כהן גדול, מקדיש לנושא שלושה פרקים (פר' ל – לג), ובעיקר לגלות ישמעאל, בה אנחנו נמצאים.

רבי שמעון בר יוחאי וחברי האדרא רבה בזוהר הק', ראשונים כמו רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, הרמב"ן בספר הגאולה, ואחרונים, כמו האר"י הק' ותלמידיו.

רבנו אור החיים הק', הגאון מוילנא, ובפרט בספר {'קול התור' לתלמידו רבי הלל משקלוב}, הבעש"ט ותלמידיו, הרמח"ל, והרשימה ארוכה מיני ים.

 

ברכות תפילת שמונה עשרה,

עוסקות ברובן בתהליך הגאולה:

 

החל מברכת "גואל ישראל", "ברכת השנים", "קיבוץ גלויות", "השיבה שופטינו" {שלב בתהליך הגאולה, בו נמצאים כיום, לכן אנו עדים לעימותים הבלתי פוסקים ברשות השופטת והעומד בראשה, ובפרט בבג"ץ, המתנהל בצורה שערורייתית בכל קנה מידה}… דרך ברכת "בונה ירושלים" {משיח בן יוסף}, "צמח דוד" {הציפיה לגאולה השלמה – משיח בן דוד}, וכלה בברכת העבודה במקדש {והשב העבדה לדביר ביתך}.

כל הברכות הנ"ל – עוסקות בתהליך הגאולה, כפי שקבעו אנשי הכנסת הגדולה, ע"פ הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב),

יוצא שבשלוש תפילות ביום, עוסקים אנו בעיקר, בתהליך הגאולה.

 

על כך כבר אמר ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר שני סעיף כד):

המשיח מתעכב, בגלל שתפילותינו על הגאולה, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר". כמו שהציפור מצפצפת באופן אוטומטי, כך תפילותינו עוברות לאוטומט, ללא כוונה אמיתית.

 

וכלשון קדשו:

"ואילו היינו מזדמנים {מתפללים} לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ונפש חפצה – היינו פוגעים {משיגים} ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים {גאולה}.

ואין דיבורנו {תפילותינו}: "השתחוו להר קדשו",  "והמחזיר שכינתו לציון", וזולת זה – אלא כצפוף הזרזיר".

את ספרו הוא חותם כך:

"ירושלים תיבנה – כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה".

 

החתם סופר:

אנחנו חותמים את התפילה ב"עלינו לשבח" – המדברת בחלקה השני על הציפיה לתיקון עולם במלכות שדי, וגאולת עולמים, בבחינת הכתוב בדברי הנביא זכריה (יד, ט):

וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

כדי שכל מאתנו כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, יחשוב מה יוכל לעשות במשך היום, כדי לקרוב את הגאולה.

 

ובכך נזכה לקיים הלכה למעשה, את דברי רבא בגמרא (שבת ל, ע"א):

בין יתר השאולות ששואלים את האדם בעולם האמת, נמצאת השאלה: האם ציפית לישועה?

הר"ן מוסיף מילה אחת על דברי רבא: "בימיך".  כלומר, בכל יום ויום, מה פעלת למען ישועת הגאולה. {לנושא הציפיה לגאולה, מוקדש פרק שלם בספר}.

 

יעקב אבינו, היה הראשון שניסה לגלות לבניו את מועד הגאולה, אבל לא אפשרו לו משמיא (בר' מט, א):

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בסופו של דבר, הוא רק ברך אותם, אם כי, הוא רמז להם שהגאולה תלויה באחדות שבניהם, כדברי רבי יעקב אביחצירא (פיתוחי חותם לפס').

 

כמו כן אצל דניאל, חוזה חזיונות הגאולה (יב, ט):

"וַיֹּאמֶר: לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים, עַד עֵת קֵץ".

 

כאן המקום להדגיש שהדעות בנושא הגאולה, הן מגוונות, ולעיתים אף סותרות בצורה קיצונית, לכן חשוב מאוד מאוד לעיין היטב במקורות, ולנסות למצוא את הדעות המתאימות לדורנו, והמקובלות על חכמי הדור.

לדוגמא: איך יבנה בית המקדש, כאשר הישמעאלים שולטים בהר הבית מזה 1,300 שנה, ומצד שני האיסור לעלות להר הבית כפסיקת הרבנות הראשית לדורותיה.

האם בית המקדש ירד משמיא מאש כדברי הזוהר הק' ורש"י, או כדעת הגמרא והרמב"ם, שאנחנו צריכים לבנות. {קיים פרק שלם בספר}.

 

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

הרמב"ם מזכיר את משיח בן דוד, ואינו מזכיר את משיח בן יוסף.

חכמי הקבלה לעומת זאת, כמו האר"י הק', רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א וכו', כן מזכירים את שניהם, ולאורם הם בונים את כל תהליך הגאולה. בבחינת הכתוב (ויקרא כו, יג):

 

" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם,

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

קוֹמְמִיּוּת – שתי קומות הגאולה.

קומה ראשונה – עידן משיח בן יוסף בו אנו נמצאים.

קומה שניה – משיח בן דוד בגאולה השלמה, אליה עיננו צופיות ומייחלות ('קול התור' מאת רבי הלל משקלוב).

 

על נושא הגאולה, כתבתי בהרחבה, בספרי "להתהלך באור החיים" כרכים א – ב.

עד כאן המבוא.

‘

רבנו-אור-החיים-הק'

מרחיב את היריעה בנושא הגאולה, במקומות רבים בפירושו "אור החיים" לתורה, ובפרט לפס' הבאים בחזון בלעם.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם.

 

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה,

אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב,

וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו

 וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

 (במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בפירושו לפס' הנ"ל, הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צח ע"א), המדברת על שתי אפשרויות הגאולה: בדרך הטבע, או בדרך ניסית, ע"פ דברי הנביא ישעיהו (ס, כב):

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף

וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

רבי יהושע בן לוי שואל בגמרא, לפשר הסתירה בפס': אם הגאולה תבוא בזמנה – בְּעִתָּהּ, אז מה פירוש אֲחִישֶׁנָּה, כלומר לא בזמנה. וכן להיפך.

 

תשובת רבי יהושע בן לוי:

"זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, על המצב הרוחני השפל בארץ}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך" {בהמשך הפס' במ' כד, יז):

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

 

השֵׁבֶט השולט בארץ, יצטרך להילחם עם אויבינו מסביב, כמו 'פַּאֲתֵי מוֹאָב {בעבר הירדן} ובְּנֵי שֵׁת' – "כללות הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת, בנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כדברי קדשו.

זהו בעצם מצבנו כיום, כפי שקורה לנו מזה 77 שנים מאז קום המדינה – מלחמות אינסופיות עם אויבינו מסביב ובתוכנו, וגם עם מדינות רחוקות 2,000 ק"מ מאתנו, כמו איראן והח'ותים בתימן, וכן כנגד האנטישמיות הגואה בעולם, ובפרט בימינו, לאחר מלחמת "התקומה בשמחת תורה תשפ"ד" – מלחמת 7 החזיתות.

 

המלחמות הנ"ל תמשכנה לצערנו,

עד שהשֵׁבֶט השולט בארץ יפנים,

שרק אם ישוב לאבינו שבשמים,

וישיב את העם לדרך התורה,

אויבינו יכירנו בנו ויניחו לנו, מפני שהם משמשים כשוט לרדות בנו כדברי רבנו אור החיים הק' בתחילת פרשת 'ראה' כפי שיוסבר בהמשך, עד שנתקן את רוע מעללינו, ונאמין שאנחנו חיים בארץ ישראל, רק מכוחו של בורא עולם, ובתנאי שנלך לאור תורתנו הקדושה, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר שמלחמת גוג ומגוג הייתה בשואה, והדור האחרון יבחן בנושא האמונה בה'.

{כנראה ש-גוג – רומז ל-גוגל המשתלט על הדור, ומשעבד אותו לעולם החומר.

המשימה שלנו, להתגבר עליו, ולהתחבר לעולם הרוח אצל בורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 אומר על הפס' (חבקוק ב, ד):

 "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ – יִחְיֶה".

 'יִחְיֶה' – בזמן עתיד. כלומר, הצַדִּיק יחיה ויגאל, רק בזכות אֱמוּנָתוֹ בקב"ה.

 

המצב הרוחני באחרית הימים,

יהיה כל כך ירוד,

האמורא עולא, אמר על המשיח:

"ייתי ולא אחמיניה". כלומר, יבוא המשיח, ואני לא אראה אותו. לדעת עולא, הצטרפו עוד שני אמוראים: רבה ורבי יוחנן.

 

האמורא רב יוסף אמר:

"ייתי, ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". כלומר, המשיח יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו. ובלבד שאזכה לראותו.

 

הרב קוק (אגרות הראיה, תקנ"ה) מסביר, שחלילה לנו לומר על שלושת האמוראים הנ"ל, שהם לא רוצים להיות בתקופת ביאת המשיח, הרי זה מעיקרי האמונה, כדברי הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד… וכל מי שאינו מאמין בו, ואינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו…" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א).

 

הרב קוק מדייק מדברי עולא שאמר: "ייתי" = יבוא: כלומר, הוא מאמין שהמשיח יבוא. אבל הוא כביכול לא יהיה. כלומר, יהיה לו קשה להבין איך המשיח יבוא לגאול דור כל כך ירוד מבחינה רוחנית, דור השקוע בעולם החומר, והגאולה תבוא בדור של רשעים.

רב יוסף לעומתו, לא נרתע מהצב הרוחני, ומוכן לשבת בין גללי החמור המסריחים של המשיח, המסמלים עבירות. העיקר שהמשיח יבוא ויגאל אותנו.

לפי רב יוסף, החמור מסמל את עולם החומר.

 

חמורו של משיח.

החמור – כסמל החומריות.

 

בהיסטוריה היהודית, יש לנו שלושה מנהיגים, עליהם נאמר שהם רכבו על חמור: אברהם אבינו, משה רבנו, ומלך המשיח.

 להלן תרשים זרימה, המסביר את תהליך התפתחות האמונה בה', מאז אברהם אבינו, דרך משה רבנו, ועד ביאת משיח צדקנו.

 

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ).

רש"י: עַל הַחֲמֹר – הוא הַחֲמֹר שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו. שנאמר:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ

 

צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר,

וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט)

 

החמור הוא חיה טמאה.

מצד שני, הוא החיה היחידה שבכורותיה קדושים (שמות יג, ב).

כלומר, מבחינה חיצונית הוא טמא, אבל מבחינה פנימית, יש בו קדושה. כנראה, זה יהיה דורו של המשיח.

 

החמור מסמל את עולם החומר.

א.  אברהם אבינו גייר יחידים:

"וַיִּקַּח אַבְרָם… ואֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בר' יב, ה).  הוא קירב נפשות לאבינו שבשמים, בכך שהרים אותם מבחינה רוחנית מעל החומר – 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' (בר' כב, ג).

ב.  משה רבנו, הצליח לקחת עם שלם – עם ישראל, ולהרכיב אותו מעל החומר – 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' (שמות ד, כ).

ג. משיח צדקנו – יקח את כל העולם – וירכיב אותו מעל עולם החומר – 'עָנִי, וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר', בו דורנו שקוע עד שד עצמותיו.

כדוגמא, ניתן לציין את הטלפון הנייד, ההופך "לאליל" התורן של דורנו, אליו משועבדת האנושות.

 

כדי להבין את דברי קדשו, של

רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל,

עלינו להסביר בהרחבה את שני הזמנים האפשריים לגאולה, ע"פ הפס' בישעיהו (ס, כב):

"אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

א. "בְּעִתָּהּ" – גאולה בזמנה בדרך הטבע – קמעא קמעא, בבחינת "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), מתוך ניסים נסתרים הנפרשים על פני שנים רבות, כמסופר במגילת אסתר,  היות והקב"ה מהווה את כל הנעשה בעולם, בכל רגע ורגע,

 

ב. "אֲחִישֶׁנָּה" – מתוך ניסים ונפלאות שיעשה לנו הקב"ה לפני הזמן הקבוע, כמו ענני שמיא, כדברי דניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא

 וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

פירוש מצודת דוד לפס':

"חָזֵה – רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא כדמות בן אדם, ועל מלך המשיח ירמוז".

 

הנביא ישעיהו, מבשר לנו על תהליך הגאולה באחרית הימים, ורומז לנו לאור דברי חז"ל, שזמן הגאולה, תלוי אך ורק בנו ובמעשינו, כדברי רבי יהושע בן לוי לפס' בתהלים (צה, ז):

"כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ,

וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ,

הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

להלן תמצית המפגש בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא, ומלך המשיח, המסביר את הכתוב בתהלים (צה, ז): הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (סנהדרין צח, ע"א).

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רשב"י, ושאל אותו שאלה שכולנו שואלים:

מתי יבוא המשיח?

 

אליהו הנביא הפנה אותו למשיח עצמו, היושב בשערי רומא.

ריב"ל שאל את המשיח: מתי אתי מר?

המשיח ענה לו: הַיּוֹם.

 

לאחר שהמשיח לא הגיע באותו יום, ריב"ל פנה שוב לאליהו הנביא לפשר התשובה – הַיּוֹם.

אליהו הנביא הסביר לו ולנו:

המשיח התכוון לכתוב:

"הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך – היו נגאלים מיד, אפילו לא יעבור עליהם – אלא יום אחד בגלות. דכתיב (תהלים כ, ב):

"יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה,

יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".

 

המסר האמוני:

עם ישראל הוא עמו וצאן מרעיתו של בורא עולם, ולעולם לא יעזוב אותנו, בבחינת הכתוב (תהלים צד, יד):

'כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ,

וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"

הקב"ה רוצה לגאול אותנו בכל יום ויום – זה תלוי בנו, במידה ונשמע בקולו, ונקיים את דברי תורתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר בהרחבה את הבטחת הקב"ה על תהליך הגאולה, לאור ברכת בלעם:

ההבטחה היא כפולה ומכופלת במילים נרדפות, ע"י שימוש באמצעי אמנותי ספרותי הנקרא תקבולת נרדפת:

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה

{גאולה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה"},

 אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב

{גאולה "בְּעִתָּהּ" כגאולתנו}

 

 דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

{גאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה},

 וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

 {גאולה בְּעִתָּהּ, כגאולתנו}

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במ' כד, יז).

{המלחמות נגד אויבינו}.

 

כלומר, במסגרת תהליך הגאולה בְּעִתָּהּ – בדרך הטבע,  כאשר העם לא ראוי להיגאל, יקומו שליטים עליהם נאמר – 'שְׁפַל אֲנָשִׁים' – שאינם מחוברים מספיק לתורה ולמצוות, שיצטרכו להילחם כל הזמן עם האויבים, בבחינת 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' (זכריה ט, ט) הרומז לתהליך גאולה איטי ומסורבל בו אנחנו נמצאים, כדי לנסות למחוץ את אויבינו ממזרח – 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב',  כמו  = ירדן, עיראק, איראן, ח'ותים בתימן וכו', וכל אויבי ישראל האחרים מבני שֵׁת – 'וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' – על שם בנו של אדם הראשון הנקרא שֵׁת, ממנו הושתתה האנושות.

 

לצערנו, במשך 77 שנות קיום המדינה, מדינת ישראל נלחמת עם אויביה ללא סוף, וללא הכרעה. בהתחלה זה היה עם מדינות ערב – מלחמות העצמאות, ששת הימים, כיפור, אח"כ עם כנופיות טרור כמו חמאס, אש"ף חיזבאללה וכו'.

 

מלחמת התקומה "שמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" נגד כנופיות הטרור של החמאס ברצועת עזה, נמשכת מזה שנה ושמונה חודשים, ועדיין אין הכרעה, ואין אור בקצה מנהרות החמאס, הממשיך להתל בנו, ואינו משחרר את כל חטופנו היקרים הי"ו.

זו המלחמה הכי ארוכה מאז קום המדינה, וזה דבר לא הגיוני. מדובר במלחמה נגד כנופיות טרור ללא טנקים ומטוסים. לכן, צריך לחפש את הסיבות האמוניות למצב הבלתי הגיוני הזה אליו נקלענו.

רק שיבה לאבינו שבשמים – תפתור את הבעיה, כפי שיוסבר בהמשך.

 

המלחמה עולה שלב,

מדינות כמו איראן והח'ותים בתימן, הרחוקות מאתנו 2,000 ק"מ, משגרות לעברנו טילים בליסטיים המדירים שינה מעינינו.

המדינות הנ"ל נלחמות נגדנו מלחמה דתית. אחרת, איך ניתן להבין את הח'ותים היחפנים, המשגרים לעברינו טילים בליסטיים מידי שבוע, למרות הנזקים הקולוסליים שהם סופגים מארה"ב וישראל, המפציצים אותם השכם והערב.

 

אותו דבר קורה באיראן.

ההנהגה הפונדמנטליסטית איראנית, מרעיבה את אזרחיה, ומשקיעה את רוב כספה במלחמה בישראל, ע"י יצור מאסיבי של נשק מתוחכם כמו טילים בליסטיים, וניסיון ליצור פצצה גרעינית, והן בתמיכה מאסיבית בכנופיות טרור כמו החמאס והחיזבאללה וכו', למרות 2,000 קמ"ר המפרידים בינינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אכן כיוון כנראה לדורנו,

כאשר אמר שבמסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ",  ישלטו מנהיגים עליהם נאמר: "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", שיצטרכו להילחם כל הזמן עם אויבינו, כפי שקורה לנו במשך 77 שנות קיום המדינה, מבלי לנסות גם את הדרך השניה – דרך התורה והאמונה בבורא עולם.

 

וכלשון קודשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, כאשר מתמנים מנהיגים "שפלים" – שאינם אמונים על התורה}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך"- {בהמשך הפס' במ' כד, יז},

 

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"

{להילחם עם אויבינו:

 פַּאֲתֵי מוֹאָב ובְּנֵי שֵׁת}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בעיון, ומעט הרחבה:

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת (במ' כד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מפרש את הפס' הנ"ל, בשני אופנים שונים:

אופן א':

בבחינת הכתוב בברכת בלעם – "דרך כוכב מיעקב", התואם גאולה בדרך של "אֲחִישֶׁנָּה" כדברי הנביא ישעיהו. כלומר, גאולה היכולה להגיע בכל זמן כמו כוכב הזורח בשמים, בזכותם של היהודים הבינונים בעם ישראל, ההולכים בדרכי ה' יתברך.

 

גאולה זו תהיה מלווה בנסים ונפלאות. הגואל יזרח כמו כוכב בשמים – דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, ועליה נאמר "אראנו ולא עתה". אפשר לראותה בעתיד הנראה לעין. אמנם לא עתה, אבל קרוב.

 

אופן ב':

בבחינת "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", התואם גאולת "בְּעִתָּהּ"  כדברי הנביא ישעיהו, כפי שהסברתי קודם לכן בדברי רבנו.

אם עם ישראל לא זכאי, הגאולה תתרחש בזמנה ובְּעִתָּהּ. הגאולה הזו, תבוא "בדרך טבע", בזכותם של הצדיקים בעם ישראל, בכך שיקום שבט מעמ"י, בבחינת "עני ורוכב על חמור" כדברי הנביא זכריה, כמו המצב כיום, ועליה נאמר ע"י בלעם: "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", כצופה מרחוק, והיא תהיה רחוקה, כמו מצבנו כיום.

 

וכלשון קדשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום לצערנו, במדינת ישראל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מביא עוד פירושים, לגבי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אותם מסמלים דברי בלעם לגבי סוג הגאולה:

"דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"

 = משיח בן דוד.

 

"אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב"

 = משיח בן יוסף

 

 אם ישראל יהיו בגדר יַּעֲקֹב – יאיר להם משיח בן דוד, ואילו משיח בן יוסף יהרג במלחמה חלילה. ואם ישראל יהיו צדיקים, בגדר יִּשְׂרָאֵל – משיח בן יוסף לא יהרג.

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" – תהיה לו תקומה בפני אויביו.

 

רבנו שואל: לכאורה הדברים נראים סותרים, הרי יַּעֲקֹב מסמל את המצב הירוד של עמ"י, לעומת השם יִּשְׂרָאֵל, המסמל דרגה גבוהה של שלמות.

אז איך יתכן שהפירוש הראשון לפס' "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב", מתייחס לגאולה העליונה – "אחישנה", בה כל הבינונים שבים בתשובה, וזוכים לגאולה נסית.

 

ואילו בפירוש השני – "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל"  – זוהי גאולה בדרך הטבע – "בְּעִתָּהּ", בה משיח בן יוסף יהרג חלילה, ונחשבת לגאולה פחותה בה בני ישראל לא שבים בתשובה, והגאולה תבוא רק בזכות הצדיקים, ותהיה גאולה טבעית.

 

רבנו מיישב את הדברים:

גאולה בבחינת "אחישנה",

היא גאולה "בינונית",

המקצרת תהליכים, ומלווה בניסים ונפלאות. בגאולה כזו, הבינונים שהם רוב בני אדם, אינם שותפים בתהליך קירוב הגאולה ע"י שמירת תורה ומצוות, וסומכים בעיקר על הצדיקים שיעשו את המלאכה במקומם. בגאולה זו, משיח בן יוסף עלול להיהרג.

 

זה מזכיר את גאולת מצרים,

שהייתה מהירה מתוך ניסים שמעל הטבע. התוצאה הייתה, שרק 20% מבני ישראל נגאלו, והשאר מתו במכת החושך. והרי כתוב "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב'. י"ד, י"ד). לכן, הגאולה בה הבינונים המהווים את רוב עם ישראל חוזרים בתשובה, עדיפה מהגאולה שתהיה רק בזכות הצדיקים, כאשר רוב העם נשאר מאחור.

ב"ה, תהליך התשובה בבינונים עם ישראל הולך ומתעצם, כך שאנחנו בדרך המלך העולה בית אל, למרות מנהיגי המדינה וזרועותיה, וכך נזכה לגאולה ניסית.

 

רבנו-אור-החיים הק',

פונה לגדולי הדור – לפעול בקרב עמ"י למען הגאולה.

רבנו גם פונה לקהילות עם ישראל – לעלות לארץ.

 

רבנו-אור-החיים הק',

מיישם את הפס' על הגאולה.

 

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ

וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו,

וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"

(ויקרא 'בהר'. כה, כה).

 

"פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל… ואמר: 'וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ', ירצה על משכן העדות {בית המקדש} אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

 

ובעוונותינו, נמכר הבית {חורבן בית המקדש} ביד האומות…  {כפי שקרה בעבר בחורבן המקדש, וקורה לצערנו גם כיום, כאשר בית המקדש לא נבנה מחדש, והר הבית נשלט בידי הישמעאלים, אותו הפכו ל"שיקוץ שומם" כדברי דניאל (יב. יא) לאור פירושו של רב סעדיה גאון, כפי שיוסבר בהרחבה בספר, בפרק על גלות ישמעאל}, והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו "בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג)…

 

{הצדיק מכונה אח כדברי הזהר (ויקרא כב ע"א): "וקודשא בריך הוא משתעשע בגינתא דעדן {בגן עדן}… ולא עוד אלא דאלין אקרון – אחים ורעים ליה {הצדיקים קרויים אחים ורעים לקב"ה}, דכתיב בתהלים (קכב, ח):

"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי,

אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"

 

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק החייב לעורר את בני אדם לגאולה}, ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ  גולים מעל שולחן אביכם {בית המקדש}. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם – הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד…

 

ועל זה עתידים ליתן את הדין

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

{שאינם עושים די למען הגאולה},

ומהם יבקש ה',

עלבון הבית העלוב"

 (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק',

מעביר את תוכן הפס' הנ"ל מהמישור הפרטי בו אדם נאלץ למכור את אחוזתו, ובא גואלו הקרוב וגואל את השדה, למישור הלאומי אמוני בו עמ"י, אחרי שחרב מקדשו וגלה מארצו, חייב להתעורר ולפעול למען גאולתו, כאשר בראש המיזם הגאולי, חייבים לפעול מנהיגי העם  – "אדוני הארץ גדולי ישראל", כדברי קדשו.

 

בעל "מנחת אלעזר ממנונקאטש (דברי תורה מהדו"ת אות ק') הביא ראיה ניצחת מדברי רבנו אור החיים הק' הנ"ל, שיש לדבר על הגאולה ברבים, ויוצא נגד אלה האומרים שעדיף שלא לדבר על הגאולה ברבים, כי זה מביא לידי יאוש.

אדרבה, ע"י שאינם מזהירים על הגאולה, הם יתייאשו לגמרי, ולא יתקנו מעשיהם, כדי לקרב את הגאולה ("כל הכתוב לחיים" כרך א' עמ' רכט).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פונה לקהילות בגולה, ומזרז אותן לעלות לארץ ישראל.

להלן קטע קצר ממכתב ששלח לקהילת קסלי לעלות לארץ:

 

"כי קול יצא מלפני ה',

בלב כל בחירי המוני

 עם אלוקי אברהם.

 

נאספו ממזרח, הללו בלב ים,

והללו ממדבר הרים,

להתגולל בעפרה ובקדושתה,

 ולומר די לצער השכינה…

 

קומו ונעלה אל הר ה',

 שם נתוועד על התורה,

 כדי לרומם דגל התעודה".

 

עבד ה' ויראיו –

חיים ן' עטר. לסדר

'ואתה ת'צ'ו'ה' תק"א.

 

 

 

 

עמ' חדש

"כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ – וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ".

הגאולה יכולה לבוא מתוך "כביסה" ברחמים – 'יַּיִן לְבֻשׁוֹ',

או "כביסה" – מתוך דם, יזע ודמעות – 'עֲנָבִים סוּתוֹ'.

(רבנו-אור-החיים-הק'. בר' מט, יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מדבר לדורנו – דור אחרית הימים.

הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים: מתוך ניסים ונפלאות, או מתוך יסורים, כפי שקורה בימינו.

 

התורה משתמשת בדימוי של ניקוי עוונותינו, ע"י מכונת כביסה.

המכונה הראשונה – עובדת על בסיס יין – "יינה של תורה". כאשר עוסקים בתורה, ניקוי העוונות המעטים, יהיה יותר קל, ותהליך הבירור באחרית הימים, עליו מדברים הנביאים, יחזקאל, זכריה, ודניאל, יהיה יותר קל:

 

"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים,

וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים

וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים,

וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י).

 

המכונה השניה {גרמנית'!!} – עובדת על בסיס דם, כדי להסיר מעלינו את כתמי עוונותינו. התהליך מלווה בדם יזע ודמעות, כפי שקורה בימינו.

כאשר רודפים את "יינה של תורה", חוטפים במקומו "דַם עֲנָבִים"- במקום מיץ ענבים.

 

המלחמה שלנו נגד האיראנים, החמאס והחיזבאללה וכו' – מתחילה בשמים, וכל עוד שלא מכריעים את השר שלהם למעלה בשמים, ע"י עיסוק בתורה והליכה בדרכיה, לא נוכל לנצחם למטה. המלחמה שלנו נגד כנופיות הטרור החמאסיות, נמשכת מעל שנה ושמונה חודשים, בניגוד לתורת השכל הישר. אלה בסך הכל לוחמי גרילה, ללא טנקים ומטוסים וכו', כאשר מולם, מתייצבת מעצמה צבאית.

 

יעקב אבינו, רק לאחר שנאבק עם שרו של עשיו, ומנצח אותו, הוא זוכה לנצח את עשיו, ללא יריה אחת. עשיו אף מחבק אותו, למרות שבא עם 400 חיילים, כדי לחסלו

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ,

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בר' לב, כה – כו):  

 

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בר' לג, ד – ח"י).

 

יעקב אבינו יצא "בזול" מהמאבק עם עשיו {פגיעה קטנה בכף הירך}.

מאוחר יותר, הוא הבריא ממנה לגמרי:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שָׁלֵם בגופו ובממונו. כדברי חז"ל.

 

זה הדגם למאבקנו נגד אדום,

וגם נגד ישמעאל בדורנו.

 

דרך א' -'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ':

היין – רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השירים רבה ב).

אם עם ישראל יעסוק בתורה וילך בדרכיה, הגאולה תבוא מתוך ניסים ונפלאות.

 

הביטוי 'לְבֻשׁוֹ', מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר כמו מעיל, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים, בבחינת הכתוב בדניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

וכלשון קדשו:

"גלות רביעית שבו יגלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל – מצות עסק התורה. וזולת זה, יתעכב מבוא. ולזה רמז באומרו: 'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ'.

 

פירוש: כי כוחו של המלך המצופה 'שילה' {מתוך הפס' "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו – עד כי יבוא שילה". בר' מט, י}, שמו הוא בחינת עסק התורה, שיעסקו ישראל ביינה של תורה.

ועיין מה שפירשתי בפס' "הביאני אל בית היין" (ראשון לציון שיר השירים ב, ד), שם מדמה רבנו, בין ארבע ההנאות מהיין – אכילה, שתיה, ריח, שמחה, לבין ארבע הדרכים בלימוד תורה:

פרד"ס = פשט {אכילה}, רמז {ריח}, דרש {שמחה}, סוד {שכרות}.

ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו, שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו".

 

דרך ב' – 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ':

רומז לגאולה מתוך יסורים, בבחינת הכתוב בנביא זכריה (ט, ט):

גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

 

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ,

 צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

 

וכלשון קדשו:

"ואומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ'. נתכוון לומר, כי אם יגיע זמן הגאולה, ולא ימצא יין. פירוש, שאין בנו תורה – תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון {צרות} האומות לישראל. כאומרם ז"ל:

כי כשיגיע קץ הנחתם, ולא יהיה בישראל זכות לגואלם – יעמיד להם מלך קשה כהמן (תענית פ"א ה"א. כדברי רבי אליעזר הגדול לרבי יהושע בן חנניה. מלך – לאו דווקא, אלא גזירות קשות, כמו הטרור החמסי והאיראני).

 

והוא אומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים', כי באמצעות היסורין, יזדככו הנפשות, ויתבררו ניצוצות הקדושה, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה {ע"י התורה}, וזו מלאכתו בלתי נאה {ע"י יסורין} וכו'.

 

ניתן לדמות את תהליך הגאולה,

לכיבוס במכונת כביסה:

'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ' – כביסה ע"י "יינה של תורה" – מתוך חסד ורחמים, ניסים ונפלאות,

'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ' – כביסה ע"י "דַם עֲנָבִים", מתוך דַם יזע ודמעות, בדמותם של מחבלים צמאי דַם יהודים,  המקיפים אותנו מכל עבר, עד שנשוב בתשובה לאבינו שבשמים.

 

בינתיים, מכונת הכביסה הלאומית,

עובדת שעות נוספות על בסיס דם, יזע ודמעות, עד שנשים בראש מעיינינו את "יינה של תורה", והליכה בדרכיה.

(הדימוי למכונת כביסה, נלקח ממאמרו של הרה"ג אמנון סבג, בעלון "משכן שילה).

 

עמ' חדש

 

הגאולה – בבחינת 'אֲחִישֶׁנָּה'.

 

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא ,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה.

 וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי" (דניאל ז, יג).

 

תרגום הפס': רואה הייתי בחזיונות הלילה,

 והנה עם ענני השמים כבן אדם מגיע.

 ופירשו רב סעדיה גאון, רש"י ומצודת דוד,

 שהכוונה למלך המשיח.

 

על החשת הגאולה, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "ואני ה' בעתה – 'אֲחִישֶׁנָּה' (ס, כב),

 אומר רבנו-אור החיים-הק'.

 

וכלשון קדשו:

אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בזוהר, גאולת אֲחִישֶׁנָּה בזכות ישראל" (במ' כד, יז).

 

רד"ק מסביר את הפס' " אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – "כשיגיע עיתה – אֲחִישֶׁנָּה,  לגומרה מהרה, כי לא יארך זמן מעת החל הישועה, עד כלותה".

רד"ק מציין גם את הפירוש בגמרא בשם רבי יהושע בן לוי:

זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ

 

המלבי"ם מוסיף ומבאר שהפועל אֲחִישֶׁנָּה, לא מתייחס לזמן הגאולה, אלא על צורתה, וכדברי קדשו: "בבוא העת המיועדת, אעשה הדבר בזריזות". וכן כדברי רבי אברהם אבן עזרא ומצודת דוד.

הפרשנים הנ"ל מתייחסים לפועל ח.י.ש, שורש המילה אחישנה. כמו בגאולת מצרים, כאשר הגיעה העת, מיד הקב"ה גאל אותם.

 

רש"י מציין את הגמרא (סנ' צח):

"זכו – אחישנה.

לא זכו – בעיתה".

כלומר, קיימות שתי תקופות שונות ליישום נבואת הגאולה, דבר התלוי בעם ישראל. ככל שיהיו ראויים מבחינה רוחנית, הקב"ה יחיש את הגאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה, ויקדים אותה.

 

כידוע, הנבואות ניתנות ליישום בדרכים שונות, זה תלוי בעם ישראל. כלומר, הנבואה עשויה להשתנות בהתאם למעשינו מול בוראנו, כפירושו של רד"ק לדברי חז"ל: "אין מזל לישראל". אנחנו מעל המזל, כמו נוזל המשנה צורתו בהתאם לסוג הכלי אליו יצקנו אותו, כך הנבואות יכולות להשתנות לאור מצבנו הרוחני, בבחינת דברי חכמים: 'רק נבואות שהוצרכו לדורות נאמרו'.

 

כדוגמא,  נציין את נבואת יונה הנביא על נינווה: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".

לאחר שחזרו בתשובה, נינווה לא נחרבה.

 

באותו הקשר, ניתן להשוות את נושא הסתירה כביכול, בין 'בעיתה' ל'אחישנה', עם דברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בבקעת ארבל, כאשר החל השחר להאיר: 'כך גאולתם של ישראל קמעא קמעא' (ירושלמי ברכות ד ע"ב).

 

מצד שני, מלאכי (ג, א) אמר:

שהמשיח יבוא 'פִתְאֹם':

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי

 וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי,

 

וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ

הָאָדוֹן {מלך המשיח}

אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים,

 

וּמַלְאַךְ הַבְּרִית {אליהו הנביא}

אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים

הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"

 

הסבר הסתירה כביכול:

הגאולה באה קמעא קמעא כדברי רבי חייא, אבל לעיתים קיימים דילוגים מהותיים בתהליך הגאולה, כמו איחוד ירושלים בכ"ח באייר, הקמת המדינה בתש"ח באישור האו"ם, כפי שהיה בבית שני ע"פ רישיון כורש (עזרא א, א).

וכן כפי שהיה ביציאת מצרים ע"פ אישור פרעה, שרק אחרי שאישר לצאת בליל ט"ו בניסן אחר מכת בכורות והקרבת קורבן פסח, הם יצאו. כך שלא עוברים על מדרש איסור שלוש השבועות – 'שלא יעלו בחומה' בניגוד לאומות (כתובות קיא, ע"א).

כדאי לציין, שלאיסור שלוש שבועות, המופיע כמדרש אגדה, אין תוקף הלכתי, והרמב"ם והפוסקים, אינם מזכירים אותו.

 

בימינו, זכינו לשפע כלכלי וקיבוץ גלויות, בקנה מידה עצום, כפי שלא היה בהיסטוריה היהודית, דבר המתכתב עם שני הסימנים הראשונים לתהליך הגאולה (מגילה יז ע"א), ועל פי שתי הברכות בתפילת שמונה עשרה:

ברכת השנים – שפע כלכלי,

ו"קיבוץ גלויות" –

כ-8 מיליון יהודים בארץ.

 

וכן ברכת "בונה ירושלים" – ההולכת ונבנית, ומתפתחת בקנה מידה עצום, והופכת לעיר הגדולה מבחינת מספר תושביה בארץ ישראל. וכן להתפתחות הביטחונית, הכלכלית והמדעית, ומעל לכל ההתפתחות התורנית, כפי שלא היה מעולם בארץ ישראל.

 

כל זה מצביע על תהליך מואץ של תהליך הגאולה, בו עם ישראל משמש כאור לגוים בבחינת הכתוב:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים

כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט, ה).

 

בלעם מדגיש שחזונו הנבואי,

דן באַחֲרִית הַיָּמִים,

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי – לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ – בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במ' כד, יד).

 

בעל הטורים,

מתייחס לתוספת המילים 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן' ע"י בלעם בנאומו הרביעי, מילים שלא נאמרו בשלושת הנאומים הקודמים:

 

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה,

נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

"אמר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", לפי

שרצה לגלות ימות המשיח".

  

הרמב"ן מרחיב את היריעה:

"והנבואה הזאת {של בלעם} לימות המשיח היא… ועתה בנבואה הזאת הרביעית – יוסף לראות ענין המשיח… ואמר שזאת עצת ה' – להיות בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

 

הרמב"ן מדגיש את עוצמת הנבואה הנ"ל, בכך שבלעם הוסיף את הביטוי: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, טז)

הרמב"ן: "והוסיף לקרוא עצמו "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", והאומר כך "יודע אני דעת פלוני", ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בליבו, הדברים שלא יגיד בפיו. וכן זה יכוון לומר שהוא יודע, ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו – בסוף כל הימים".

 

הרמב"ן אף מוסיף: "וזה כעניין שנאמר (בישעיה סג, ד):

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

 

הרמב"ן מביא את המדרש (קוה"ר יב י):

"ואומרו 'ליבא לפומא – לא גלי'. והנה אמר הכתוב כאן: "וישא משלו ויאמר", ולא הזכיר שהיה זה בנבואה, כאשר הזכיר בשלוש הפעמים הקודמות, כי כיון שאמר:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

 מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה

 נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

כידוע שהייתה עליו יד ה',

כאמור בפעם השלישית".

 

מדברי המדרש לפס':

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

לומד הרמב"ן, שהקב"ה גילה את מועד הגאולה והנקמה ברשעים באחרית הימים, רק לליבו, בבחינת – 'ליבא לפומא – לא גלי'. כלומר, איש לא ידע מתי זמן הגאולה.

 

הרמב"ן  לומד מדברי בלעם:

"וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", שבלעם הגיע למדרגה גבוהה בנבואה בנושא הגאולה באחרית הימים, שרמז בדבריו, שהבין כביכול "דַּעַת עֶלְיוֹן". כלומר, מה שהקב"ה  חשב בליבו על מועד ותהליך הגאולה – וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", והנקמה באויבי ה' לפני הגאולה – כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי".

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר על כך, שמועד הגאולה ידוע רק לקב"ה, ושום אדם לא ידע את התאריך המדויק של הגאולה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בר' א, ג): "הוא אור הגאולה העתידה המופלא. ואומרו "וַיְהִי אוֹר", על דרך אומרם בתיקוני הזוהר: 'ויהי רז – אור בגימטריא רז' {= סוד} (זהר חדש בר' יב ע"ב).

 

וכלשון קדשו:

"הכוונה, שגזר ה' יתעלה שמו – שאור זה של מלך המשיח {שיבוא באחרית הימים במסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ דרך הטבע} – לא יתגלה בעולם {תאריך הגאולה} – ויהיה סוד טמון אצלו, כאומרם (תיקוני הזוהר. תיקון כא) לליבי גיליתי -מליבא לפומא לא גלי".

 

הסיבה לכך שקץ הגאולה האחרונה לא נתגלה, בניגוד לגלות מצרים שם נאמר במפורש לאברהם:

 "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם,

 אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בר' טו, יג).

 

 וכן בגלות בבל, נאמר לירמיה (ירמיה כט, י) שהגלות תימשך שבעים שנה:

 

"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה,

 כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל

שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם,

 

 וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב,

 לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה",

 

 מפני התיקון השלם שצריך להיות בגאולה האחרונה שלנו, ונפילת הסיטרא אחרא, בניגוד לשתי הגאולות הקודמות, שהיו זמניות.

 

לאור דברי קדשו,

חשוב מאוד לזכור ולהזכיר, שאיש לא יוכל לנבא את התאריך המדוייק של הגאולה,

אבל כן ניתן ללמוד על תהליכי הגאולה, ואיך ניתן לזרז אותה, כפי שנביא בהמשך בדברי הזהר הק' (וירא קיח, ב), וכן בדברי רבנו-אור-החיים-הק', על פי חזון בלעם (במ' כד, יז. ומקורות אחרים).

 

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר:

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם,

 

אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בר' מט, א).

 

יעקב אבינו ניסה לגלות לבניו את הקץ, אבל נסתם ממנו משמיא. ובמקום זאת, הוא ברך אותם.

מצד שני, הקב"ה רמז להם ולנו במה תלוי הקץ – באחווה, שלום ורעות בתוך עם ישראל, כדברי רבי יעקב אביחצירא, ורבי דוד אזוג הכהן ממרוקו לפס' הנ"ל, כדלהלן:

 

רבנו יעקב אביחצירא: 

"מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

 ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מ"ב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, כדברי הנביא ישעיהו:

"שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב,

 אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו" (נז, יט).

 

הכתוב מקדים את הרָחוֹק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקָּרוֹב . ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358 (פיתוחי חותם. בר' מט, א – ב).

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן

המלומד בנסים מרבני מרוקו:

 "הגאולה תלויה בכך שתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

 

גם חמורה מצוה זו –  שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום יש כמה אלפי רגעים, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

 

עמ' חדש

 

תהליך ראשית תהליך הגאולה משנת ה'ת"ק {1,740},

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 ומשנת ה'ת"ר {1,840} – בתורת הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פתח את עידן העליה לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות, ולא רק של עליית יחידים כפי שהיה עד כה, כמו עליית הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן, רבי יוסף קארו וכמה מתלמידיו כמו רבי שלמה הלוי אלקבץ וכו', הרדב"ז, האר"י הק', רבי חיים ויטל, רבי חיים אבולעפיה וכו'.

 

רבנו היה הנחשון והחלוץ הראשון לפני המחנה, כאשר עלה לארץ ישראל בראש תלמידיו הרבים ובני ביתם, כדי לקרב את הגאולה.

הם יצאו מליוורנו שבאיטליה ביום כ"ח אב תק"א – 1741, ולירושלים הגיעו  ביום ט"ו אלול תק"ב – 1742, לאחר שהייה בעכו, בגלל מגפה שהייתה בירושלים.

 

רבנו רואה בשנת ת"ק = 1,740 כשנה בה נפתחו שערי תהליך הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל.

שנת ת"ק היא תחילת השעה הראשונה של אור בוקר יום השישי באלף השישי, בה החלה רוח אלוקים לפעם – רוחו של מלך המשיח.

 

הגאון מווילנא כותב ששנת ה'א ת"ק 1,740 היא "סף דאתחלתא" של הגאולה. במילים אחרות: 'אתחלתא דאתחלתא של הגאולה',

 אבל שנת ה'א ת"ר 1,840 היא זמן אתחלתא של הגאולה ע"פ (הזוהר הק' ח"א קיז):

"כאשר יבוא האלף השישי… בשנת שש מאות לחיי נח, נבקעו מעיינות תהום רבה… וכדין לזכור ברית עולם – שהיא כנסת ישראל, אותה יקים מעפרא, ויזכור אותה…".

 

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ,

 בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו" (בר' ז, יא).

 

על הפס' הנ"ל אומר הזהר

(חלק א קיז, א. בתרגום חופשי):

 

"במאה השישית לאלף השישי {שנת ה'ת"ק. 1840}, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתוקן, כדי להיכנס לאלף השביעי".

הזהר הק' מתייחס לשתי תגליות שיתרחשו בתקופת המאה השישית לאלף השישי – משנת ה'ת"ר, 1,840 למניינם ואילך:

 

הראשון – "שערי החכמה למעלה",

רומז לחוכמת התורה.

השני – "מעיינות החכמה למטה",

רומז לחכמת המדע.

כל זה משמש כהכנת העולם לביאת משיח.

 

אכן, משנת ת"ר ואילך,

חלה התפתחות עצומה בעולם,

בשני התחומים הנ"ל:

 

"וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו",

נפתחו שערי חוכמת התורה.

 

מאותה תקופה, התפשטה תורתם

של שלושה ענקי רוח,

שעסקו בתורת תהליכי הגאולה לאור פנימיות התורה, כמו הזוהר הק' וכתבי האריז"ל, ובראשם – העליה לארץ ישראל, כמרכיב מהותי בתהליך הגאולה, כדברי הגמרא (מגילה יז ע"א).

וכן, כברכת 'קיבוץ גלויות' בתפילת שמונה עשרה, ברכה אותה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה, כחלק חשוב בתהליך הגאולה.

 

הספר מתאר את חיי היהודים בקהילת ׳זאוית־סידי־רחאל׳ שבמרוקו. בספר שלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בנושאים: הכפר, המלאח, התושבים ועיסוקם, בתי הכנסת, בית העלמין, הקדוש המקומי, השדרי״ם, הפרעות, החינוך, העלייה לארץ. בסופו באה רשימה של תלמידי חכמים שהתגוררו בכפר. החלק השני עוסק בתולדותיו של רב הכפר, ר׳ חגי פרץ. בחלק השלישי באים חידושי תורה שכתבו שלושה מרבני הכפר, ר׳ חגי פרץ, ר׳ אברהם אזולאי ובנו ר׳ דוד אזולאי. רוב החידושים טרם ראו אור. מטרת המחקר היא תיעוד קהילה יהודית אחת בדרום מרוקו, על כלל הפרטים הנוגעים לה. על אף שסקירה זו ממוקדת בקהילה אחת, יבוא הפרט וילמד על כלל חיי היהודים בשאר הכפרים במרוקו, שאורחות חייהם דמו לאלו של בני קהילה זו.

המידע שבספר לוקט ממקורות רבים: ספרים ומאמרים שונים, חיבורים עבריים ולועזיים, כתבי יד וכתבי עת, פנקסי שדרי״ם ותיאורי מסע שכתבו נוסעים, יהודים ונוצרים, שטיילו במרוקו. כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את הווי החיים היהודים של בני כפר קטן במרוקו.

דוד אזולאי-קהילת לאוית סידי רחאל, תושביה ומנהיגיה ומנהגיה