"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.-הרב משה אסולין שמיר
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.
את הברכה – אשר תשמעו אל מצות יהוה…
והקללה – אם לא תשמעו" (דב' יא כו).
"ראה" = ר– בותי א– לול ה– גיע {ר"ח אלול יחול בימים א+ב}
"ראה" = מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.
"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.
"היום" = כל יום הוא יום חדש, {בו נוכל לפתוח דף חדש}.
א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).
הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".
כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",
גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.
"ברכה {או} וקללה".
הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,
תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "ראה" וראש חודש אלול.
"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".
השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.
במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה
עושה הטובה".
המסר האמוני מאמור לעיל:
הטוב והרע,
הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.
"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.
המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).
הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).
על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".
הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).
הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,
ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.
ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –
יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).
"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,
ולהמעיט כל טובות העולם הזה"
מדברי רבנו-אור-החיים-הק'
רבנו-אור-החיים-הק' שואל 3 שאלות:
א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות שמיעה כמו "שמע".
ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"? ג. מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את" בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:
א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.
ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".
פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:
"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".
כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).
פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).
"היום – ברכה או קללה".
עם מידת הזריזות – יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,
ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.
בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.
משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.
השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.
רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)
"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').
או – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).
חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,
מידתו של רבי מאיר בעל הנס.
התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).
"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.
הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?
רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.
ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.
רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.
כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).
הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.
רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).
ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,
את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:
"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /
ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".
.
"בנים אתם ליהוה אלהיכם:
לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.
כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,
ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)
בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.
הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.
רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".
רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.
האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.
יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".
הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .
הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".
רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.
רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.
רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.
המסר האמוני:
כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.
חשיבות מצות הצדקה.
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן
מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ – מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ – וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה
יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ – וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
(דב' טו, ז' – יא)
התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".
כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".
האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.
תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.
חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.
רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.
במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.
כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה בלי כלום.
"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).
עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.
בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16 פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.
הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).
רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).
רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':
"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.
מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.
ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":
"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.
על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה
בברכת שבת שלום
וחודש אלול טוב ומבורך
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .
להתבשם באור החיים למוצש"ק.
לרבי מאיר בעל הנס הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,
ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.
רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.
שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).
רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).
רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).
מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.
רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.
רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).
רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).
רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.
לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).
כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).
הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".
המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.
אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).
דוגמאות נוספות מתורתו של רבי מאיר בעל הנס –
המשמש כסנגורם של ישראל:
כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).
רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".
רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).
רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).
רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.
רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.
רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.
כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.
רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.
זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.
כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.
פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,
רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.
שבת שלום ור"ח טוב ומבורך –
ביקרא דאורייתא – משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Cependant ses parents, et surtout son frère, lui déconseillaient vivement de s’affirmer comme juif: «Tu veux donc, l’avertissaient-ils, humilier notre famille?» David de Andrade entra néanmoins en relation avec Helio Daniel Cordeiro, qui venait de fonder le SHEMA et l’introduisit auprès de Francisco Corrêa Neto. À son tour, David de Andrade se mit à étudier la religion juive au Beit Chabad de Sáo Paulo, puis partit pour Israël, muni d’une recommandation du même rabbin Abraham Anidjar, de Rio de Janeiro, qui avait prononcé la conversion de Francisco Corrêa Neto. Mais, à la différence de ce dernier, David de Andrade refusait de se soumettre à la procédure formelle de conversion ; or se posait le problème, inévitable pour tout descendant de nouveaux-chrétiens, des preuves de son ascendance juive. Après beaucoup d’efforts, David de Andrade réussit néanmoins à être reconnu comme juif non pas à la suite d’une «conversion», mais au titre d’un «retour».
L’une des figures importantes des retornados de la région de Sáo Paulo, enfin, n’est autre que Paulo Valadares, avec qui j’avais eu un premier entretien en 2001, et dont le témoignage est publié dans l’Epilogue de La Foi du souvenir. De son récit, on ne mentionnera donc ici que quelques points à fin de comparaison. Il est intéressant de relever, notamment, que son père (comme celui de Helio Daniel Cordeiro) était venu du Portugal, en l’occurrence deTrancoso, et qu’il se disait explicitement admirateur d’Artur Carlos de Barros Basto. Lorsque Paulo Valadares évoque son enfance, il insiste lui aussi sur les lectures assidues, à la maison, de l’Ancien Testament, notamment des Psaumes. Quant au présent, s’il affirme une foi très vive, le problème de la reconnaissance ne le préoccupe pas particulièrement : la pratique religieuse, selon lui, « c’est d’abord une question de morale, d’éthique». On se permettra de rappeler la conclusion de son témoignage: «Je ne peux pas toujours aller à la synagogue le samedi, parce que j habite très loin. Alors généralement je reste chez moi, je prie et j étudie. J ai mon interprétation, je sais que le rabbin ne serait pas d accord, mais j’écris aussi. J’étudie et j’écris, parce que pour moi ce n’est pas un travail. » – De fait, depuis 2001, Paulo Valadares a beaucoup travaillé et étudié: il a continué ses recherches historiques sur les nouveaux-chrétiens du Brésil, dont il a fait connaître les résultats dans de nombreux articles.’ Depuis plusieurs années il collabore régulièrement à la Société de généalogie juive du Brésil, dans le cadre de laquelle il a publié (avec deux autres co-auteurs), en 2003, un très utile Dictionnaire sefarade des noms de famille. Plus récemment encore, il a rédigé un mémoire de maîtrise sous la direction d’Anita Novinsky, dont le texte a donné lieu à un ouvrage paru en 2007, intitulé : A Presença Oculta. Genealogia, ldentidade e Cultura Cristânova Brasileira nos Séculos xix e xx. Il s agit d une excellente contribution aux études sur le marranisme, dans laquelle 1 'auteur se propose, en se fondant principalement sur la méthode des reconstitutions généalogiques, de mettre au jour l’apport considérable, et resté en grande partie « occulté », des descendants de nouveaux-chrétiens (dont l’immense majorité s’est fondue dans la population globale) à la formation de la société brésilienne, à sa culture, à ses pratiques quotidiennes. On ne manquera pas ici de faire un rapprochement suggestif : il est remarquable que Paulo Valadares inscrive son livre dans la tradition juive des «livres du souvenir» (les Yisker biher du martyrologe ashkénaze), et qu’il le conçoive, lui aussi, comme une manière de pierre tombale en mémoire aux milliers de marranes qui, au cours des siècles, furent victimes des bûchers.
*
Si un petit noyau de quelques personnes a fini par former, entre Rio de Janeiro et Sâo Paulo, un embryon de réseau d’échanges afin d’orienter les descendants de nouveaux- chrétiens sur la voie d’un retour au judaïsme, il ne s’agit cependant pas de la constitution d’un groupe organisé ou d’une communauté durable. En revanche, le polygone du Nord-Est défini précédemment présente une remarquable originalité : pour la première fois depuis la conversion forcée, des mouvements internes y ont institué d’authentiques communautés de «Juifs marranes», au moins dans deux cas, à Natal (capitale du Rio Grande do Norte) et à Campina Grande (deuxième ville de la Paraiba) ; à Recife (Pernambuco), le phénomène de retour au judaïsme n’est pas moins intense, mais ses résultats paraissent plus fragmentés.
À Natal, l’action de deux personnalités exceptionnelles, José Nunes Cabrai de Carvalho et Joâo Fernandes Dias Medeiros (de générations différentes), aboutit dès la fin des années 1970 au renouvellement de la communauté juive locale grâce à l’apport majoritaire de descendants de nouveaux-chrétiens.
José Nunes Cabrai de Carvalho est né en 1913, à Macaiba, près de Natal, fils du capitaine Abdon Nunes de Carvalho et d’Ana Cabrai, issus de familles sertanejas. Il accomplit une brillante carrière universitaire : après avoir été élève, au lycée de Natal, de l’ethnologue Luís da Cámara Cascudo, il se rendit à Niteroi pour étudier à la faculté d’odontologie. Il exerça quelque temps la profession de chirurgien-dentiste, puis continua sa carrière comme professeur d’anatomie, d’abord à Niteroi, ensuite à Natal. Ses intérêts se portaient en fait vers des domaines pluridisciplinaires, notamment vers des recherches archéologiques et ethnographiques : c’est ainsi qu’il fut l’un des fondateurs de 1 Institut d’anthropologie de l’université fédérale de Natal, qui plus tard devint le musée Cámara Cascudo. – En ce qui concerne son itinéraire religieux, ses parents l’initièrent aux coutumes judaïsantes, puis, à Niteroi, la fréquentation de familles juives l’incita à s’engager plus avant, et plus ouvertement. Aussi apparaît-il comme un pionnier car, dès les années 1950, il s’affirmait juif et était reconnu comme tel dans les milieux où il évoluait (sinon par les autorités rabbi- niques). À Natal, des immigrés ashkénazes, venus soit pendant l’entre-deux-guerres, soit plus récemment, avaient formé une petite communauté qui subsistait péniblement. Dans les années 1970, José Nunes Cabrai participa à sa réorganisation, et reçut alors le concours de Joào Medeiros : tous deux ouvrirent la communauté aux descendants de nouveaux-chrétiens. La première assemblée du Centre israélite du Rio Grande do Norte se tint en mars 1979 ; celui-ci comptait alors dix-sept membres en grande partie «Juifs marranes » ; José Nunes Cabrai et Joào Medeiros faisaient partie du comité de direction en tant que « guides spirituels », mais José Nunes Cabrai mourut quelques mois plus tard, en août 1979 .
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 55
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שני
- 2. משפחת פאלאץ׳
בסוף המאה הט״ז ובמשך המחצית הראשונה של המאה חי״ז לקחה משפחת פאלאץ׳ חלק חשוב בדיפלומטיה ובחיים המדיניים של מארוקו ושל ארצות השפלה. מוצא המשפחה מספרד. צאצאיה נקראים במארוקו Paiias, Paias או Peiias וכמה מהם עודם חיים במאראכש. אף כי הענף ההולנדי של המשפחה שמר עד היום על השם פאלאץ' יש לשער כי הם נקראו גם de Palacio, de Palatio, Palagi. תחילה השתקעו בפאם, ואחר כך בתטואן. בשנת 1579 או 1580 הטיל כנראה מולאי אחמד אל מנצור על שמואל ועל אחיו יוסף, לפתוח במשא ומתן עם פילים השני. שני המלכים היו מעונינים אז בהידוק הקשרים ביניהם: האחד היה מעוניין בברית עם המנצח האמיתי בקרב שלושת המלכים, והאחר היה מעונין בתמיכה כנגד התורכים, שארבו לשלטונו. החל משנת 1593 ואולי כבר משנת 1591 ייצג שמואל בארצות השפלה את סולטאן מארוקו.
הערת המחבר:
הטיל כנראה מולאי אחמד אל מנצור על שמואל ועל אחיו יוסף, לפתוח במשא ומתן עם פילים השני
כך אני מפרש את הרמז בדבריו של שגריר צרפת במדריד de Barrault להנרי הרביעי על יחסיהם של שני האחים עם מלך ספרד:
Sire, Depuis avoir accusé le XIII0 de ce mois la réception de la depesche que j’avois eu l’honneur recevoir de Vostre Majesté… à laquelle je diray maintenant que , comme un Juif nommé Samuel, qui est icy il y a long temps, où il a un frere apelle Josef' lequelz estoient entrtenuz par feu roy d’Espagne (Philippe II)
et le sont encores de celuy qui est à présent pour la negotiation de quelques affaires traictoient en Affricque, m’est venu veoir depuis deux jours, m’ayant demandé sy je pensois que Vostre Majesté eust agréable qu’ilz l’alassent trouver pour luy faire aucunes propositions
qui luy seroient fort utiles et honnorables, dont il avoit traité avec ledit defunct roi ”. . . d’Espagne, ainsv qu’il feroit apparoir par lettres et bons mémoires. ואגרת מיום 29 בספטמבר 1616) Paris, Bibliothèque nationale, Fonds français, כתב יד 16122 גליון 354 ; מקורות … צרפת תעודה 99 סידרה א' כרך ב' ע, 343 : H. J. Bloom, The Economie activities of the Jews of 1937 .Amsterdam in seventeenth and eighteenth centuries, Williamsport Pa, ע, 80 הערה 29. בלום מקדיש למשפחת פאלאץ' רק עמודים אחדים (ע׳ 79—82) וכמדומה שלא השתמש כראוי במקור הראשי, ה״מקורות…״.
לאחר מותו של אל־מנצור תמכו כנראה תחילה האחים שמואל ויוסף באחד מבניו, שהוכרז לסולטאן בצפון והיה מתחרהו של מולאי זידאן, שכן הם עצמם היו אנשי פאס ומשפחתם התגוררה אז בתיטואן. מועמד זה לכם המלכות ביקש לעמוד בקשרי ידידות עם ספרד. לשם כך חזרו האחים ונסעו לספרד אולם נכשלו כנראה בשליחותם, שלבם אולי לא היה שלם אתה. תחת זאת השתדלו לקשור יחסים בין הסולטאן והנרי הרביעי מלך צרפת והדוכס־הגדול מטוסקנה, אשר יחסם ליהודים היה טוב יותר.
שמואל עורר בביקורו זה בספרד את חמתה של האינקוויזיציה, אולי משום שעזר לאנוסים לעזוב את הארץ, ועודד אחרים לחזור ליהדות. שגריר צרפת, דה בארו, הסתירהו בביתו במדריד.
שני האחים פאלאץ׳ ביקשו אז להתישב באמשטרדם, אך בקשתם הושבה ריקם. אכן כעבור חודשים חזר שמואל והתישב בה בתורת שגריר של מולאי־זידאן.
לשמואל היו שני בנים. הבכור יצחק חזר לסאלי, וישב שם על פי מצוותו ופקודתו של הסולטאן; בשנת 1623 הטילה עליו אספת המעמדות את הדאגה לאינטרסים של ההולנדים הנמצאים במארוקו. הבן השני, יעקב־קארלוס, שימש בשנת 1654 שגריר מארוקו בקופנהגן.
בימי חייו של אחיו שמואל שימש יוסף סוכן למלך מארוקו ואחר כך שגרירם של שלושה סולטאנים, בזה אחר זה. הוא מת בשנת 1638, כפי הנראה בארץ־ישראל. חמישה בנים היו לו ואלה הם:
1-יצחק, המכונה ״הפיסח״, התנצר ונסתכסך בשל כד ובשל ענייני ירושה עם אחיו הצעיר דוד. באחד הימים אף הסגיר אנוס אחד מאנטוורפן לשלטונות הספרדיים. אספת המעמדות הטילה עליו שליחויות שונות, בין היתר פדיון שבויים הולנדיים מידי מידי עלי מוסא, שליטה של סוס.
2-משה היה תחילה מזכירו של דודו שמואל. לאחר מכן השתקע במאראכש, היה מזכירו של הסולטאן מולאי זידאן ובימי בניו ויורשיו שימש ״שר החוץ״. היתה לו השפעה מכרעת על מדיניותם של הסעדים האחרונים.
3-יהושע ״רינטירו״, חוכר המכס, פעל בשנת 1640 בנמל סאפי, שהתנועה בו היתה רבה מאד .
4-אברהם שהיה סוחר, התגורר לעתים קרובות בסאפי ועסקיו שגשגו לאחר מותו של שמואל. אף הוא תיווך לפעמים בין הסולטאנים לבין הסוחרים והשגרירים הזרים.
5-דוד, הצעיר, העשיר באחיו, היה סוכן הסולטאנים מאז 1628. מלך צרפת, לואי הי״ג,
דרש מן אספת המעמדות לאסרו מטעמים שאינם ברורים . הסולטאן תמך בדרישתו של לואי הי״ג אולי שלא בלב שלם, אולם בסופו של דבר הכיר בצדקתו של דוד וייפה את כוחו לשוב ולשמש נציגו בארצות־השפלה .
כדאי להזכיר כאן אף את שמואל פאלאץ׳, נכדו של יוסף, שהיה אך הוא ״רינטירו״ של הנמל סאפי וסוכן הסולטאנים. הוא חזר להאג והגיש שם לאספת המעמדות מכתב המלצה מאת הסולטאן. הוא מת בהולנד בשנת 1653 .
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון-פרק שני
עמוד 252
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-י. כמוה״ר יוסף הכהן
י. כמוה״ר יוםף הכהן
שמים קדרות שמו לבושם
המנוח זוכה כאן לתואר ׳החכם השלם והכולל׳ שהיה שמור לרבנים חשובים. הוא היה מלמד וחזן בבית הכנסת. התארים המרובים: ארון האלקים, דרך כוכב מיעקב, ענוותן ושפל ברך שבהם נתכנה, מצביעים על אישיותו הגדולה.
חריזה: אב //גב // דב
יוֹם הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים
עֵינֵי בַּת-עַמִּי בִּבְכִי נִדְמְעוּ
וְשָׂמִים קַדְרוּת שָׂמוּ לְבוּשָׁם
לֵיל" שַׁבָּת שַׁעֲרֵי דִּמְעָה נִבְקְעוּ
- סַף וְנֶאֱסַף אָבִינוּ רוֹעֵנוּ
קוֹל הַיְּלָדִים נִשְׁמַע לֵבָב קָרְעוּ
פְּאֵרֵנוּ מַלְבִּישֶׁנּוּ אוֹי לָנוּ
שְׁנֵי וַעֲדָנִים מִמֶּנּוּ נִמְנְעוּ
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
- הָאִי כַּהֲנָא רַבָּא וְיֵקִּירָא
נִכְתַּר בִּשְׁנֵי כְּתָרִים
כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה
מַרְבִּיץ תּוֹרָה בָּרַבִּים
נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם
- נִין אַהֲרֹן בְּעוֹבָרָא דְּאֲהַרֹן
אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם
בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים
עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ שַׁיֵף עַיִל שַׁיֵף
נָפִיק גָּרִיס בֵּינִי עַמּוּדֵי
- עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה
זָקֵן שֶׁקָּנָה חָכְמָה הַכָּשֵׁר בְּיִרְאַת קוֹנוֹ
הֶחָכָם הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל
אוֹר גּוֹלֵל נו״ע
כמוה״ר יוֹסֵף הַכֹּהֵן זלה״ה
- נָח נַפְשֵׁיהּ דֶּרְבִּי בְּלֵיל שַׁבַּת קֹדֶשׁ
י״א לֵחוֹ[דַּשׁ] סִיוָן תרס״ג
לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתְךָ לפ״ק.
ביאור
- 1. הלקח ארון האלקים: פרפראזה של הכתוב בשמו״א ד,יט. משום שספר תורה היה מונח בתוך ארון האלוהים, כמו כן נפטר זה שלמד תורה הרבה, משול לארון האלוהים.
3-ושמים… לבושם: גם הטבע משתתף בצער מות המנוח, וכביכול גם השמים לבשו שחורים כאות אבל. על דרך הכתוב ביש׳ נ,ג: ׳אלביש שמים קךרות ושק אשים כסותם׳.
4-ליל… נבקעו: ביטוי לכאב הגדול, שעל אף שבכי והבעת צער אסורים בשבת, בכל זאת בהסתלקות נפטר גדול זה שערי דמעה שהיו סגורים מחמת השבת, נבקעו והזילו דמעות. 5. סף ונאסף: מצלול, הגיע לסופו, עלתה נשמתו ונאסף אל עמיו. 7־8. פארנו… ועדנים: על דרך הנאמר בשמו״ב א,כד: ׳בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן עדנים׳.
9-דרך כובב מיעקב: על פי במ׳ כד,יז. ביטוי של גדולה על המנוח שהיה ככוכב מזהיר.
10-האי… ויקירא: מארמית, זה הכהן הגדול והיקר. 14. נאה… מקיים: מקיים בעצמו את מה שהיה דורש מציבור שומעי לקחו ומוסריו לקיים, שלא כדרשנים ומגידים אחרים. 18. שייף… נפיק: ביטוי בארמית: כפוף נכנס וכפוף יוצא. 19. גרים ביני עמודי: מארמית, עפ״י שבת י,א. ביטוי לענוותנותו של המנוח שלא רצה להתבלט ולהתכבד בתורתו, אלא היה גורם ולומד תורה בבית המדרש במקום צדדי ולא מרכזי. 20. עובר לפני התיבה: שליח ציבור, חזן. ומרבה ישיבה: היה מתמיד גדול בלימוד התורה. 23. אור גולל: על דרך ׳גולל אור מפני חושך׳, שבאור תורתו והסבריו הבהירים, היה מאיר את החושך הרוחני שהיו שרויים בו לומדי הסוגיא. נו״ע. נוחו עדן: 26. תרס״ג: 1903 למניינם. 27. באמרתך: עולה למניין תרס״ג.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-י. כמוה״ר יוסף הכהן
עמוד 59
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון
דוד קורקוס־אבולעפיה
שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון
המלצה לקרוא את ההערות, המידע הטמום בהן, חשוב לא פחות מאשר המאמר עצמו
שמואל פאלאץ' שגריר מארוקו בהולנד, הוא אחת הדמויות המעניינות ביהדות של המאה הי״ז, ואף על פי כן לא הקדישו לו ההיסטוריונים אלא שורות מעטות. שמו נזכר בהרבה תעודות הדנות בענייני מארוקו, שנשמרו בארכיונים שבבירות אירופה. חומר זה נפתח לפנינו עם פרסומם של ״המקורות שעוד לא ראו אור על תולדות מארוקו". מפעלם הענקי של הנרי דה קאסטר וממשיכיו, עליו בעיקר מבוסם המאמר הזה.
הערות המחבר
הוא נזכר בספר ״מקוה ישראל״ מאת בן־זמנו מנשה בן ישראל. ההיסטוריון הראשון של קהילת אמשטרדם דניאל לוי די באריוס (Miguel de Barrios) מזכיר אותו בכתביו. באנאז׳ (Basnage) שאב מאצל די באריוס את המלים האחדות על פאלאץ׳ שבספרו Continuation de Josèphe ou Histoire des Juifs. שמו של שמואל פאלאץ׳ מופיע שוב רק במאה האחרונה, במחקרו המקיף של קנן (Koenen) על יהודי הולנד. על־פי די באריוס, דרך קנן, נודע שם זה לגרץ ולאחרים.
התעודות המתייחסות למשפטו של פאלאץ׳ הן בעיקר המכתבים של שגריר ארצות־השפלה בלונדון והחלטות של ״אספת המעמדות" Staten-General וכן כמה מסמכים אנגליים, אמנם יש לציין כי כמה מן הפירושים לתעודות טעונים בדיקה, ולכמה דברי המבוא חדרה עמדה עוינת לגבי היהודים בכלל ומשפחת פאלא׳ץ בפרט, שהיא אופיינית לרבים מחוקרי תולדות מארוקו הצרפתיים.
בצלאל רות העירני על קבוצת מסמכים המתייחסים למשפט זה הנמצאת עכשיו ברשותו של מוכר עתיקות בלונדון
1-הרקע
לאחר קרב אל־קצר אל־כביר (1578) שבו נפלו דון סיבאסטיאן מפורטוגל ושני סולטאנים מארוקניים ״(קרב שלושת המלכים״) הפכה מארוקו למעצמה שהעמים חפצים בידידותה. אפילו ספרד אויבתם המושבעת של המוסלמים ושל היהודים׳ שאפה לכרות ברית עם הסולטאן מולאי אחמד אל־מנצור, המכונה ״המוזהב״.
לאחר מותו של דון סיבאסטיאן, עבר כתר ממלכת פורטוגל לפיליפ השני מלך ספרד. המשימות העיקריות שראה לפניו בנו הקפדן של קארלום החמשי היו: להלחם עד חרמה בכל הסוטים מדרך הכנסייה הרומית, למנוע גידול השפעתן של האומות שנתפשו לריפורמה, ולמנוע הסגות גבול מצד הקיסרות העותומאנית. ואילו אנגליה וארצות־השפלה ניצלו אותה שעה את כוחן הכלכלי, המדיני והצבאי כדי להכשיל את ספרד העשירה והמשתלטת מאבק זה נכפה על מארוקו בשל מצבה הגיאוגרפי והמוניטין שיצאו לה אותה שעה.
היהודים, אשר גורשו באכזריות מארץ, שתרמו לעושרה ולחכמתה במשך יותר משבע מאות שנה, סייעו בכל מאודם לאויביה של ספרד. בקושטא הוסיף לנהל נגדה מאבק בלתי־פוסק יוסף נשיא, שחי קודם לכן בתורת נוצרי בארצות־השפלה הספרדיות ועודד את ההולנדים להשתחרר מעול ספרד. המגורשים במארוקו(כגון משפחות באלינסי, רוזאליס, רותי, קורקוס, קאביסה, אבן־ יעיש) נלחמו, עתים בסתר עתים בגלוי, נגד אויב עמם. במרכזיהם החדשים (פאס, תטואן, סאלי, סאפי ומאראכש) היה מאבק זה ידוע לכל; כל אחד ניהל אותו על פי דרכו, וכולם עסקו בו בכל לבם. ליהודים היה חלק רב בעצוב דמות הכלכלה של מארוקו. במדיניות החוץ השפעתם היתד, ניכרת והם שימשו המתווכים הטבעיים בין אירופה לאפריקה.
מגורשי ספרד, אשר מקצתם התיישבו באירופה במסווה של נוצרים, סייעו— עד —1560לערך להתעצמותה הכלכלית של פורטוגאל על חשבון ספרד וחיזקו את המדיניות האנטי־ספרדית של תורכיה. אף פעולתם במארוקו באותו כיוון לא הייתה מבוטלת, אם כי לא תמיד היו שם נסיבות נוחות לכך. אנו רואים, למשל, כי בשנת 1555 ציווה הסולטאן מחמד אל־מהדי לנהל את המשא ומתן עם הספרדים לשם גירוש התורכים מצפון־אפריקה בסודיות גמורה; התנגדות היהודים לברית עם ספרד עלולה היתד, להכשילה, ויהודי פאס ואוראן עמדו בקשרים עם אחיהם באלג׳יר.
הערות המחבר: היהודים שנמלטו למארוקו לאחר גירושם מחצי־האי האיברי, לא התיישבו בפאס בלבד. לפאס עצמה הגיעו גלים של פליטים בזה אחר זה, וזה במקומו של זה. כדוגמת הרבנים המפורסמים יעקב בירב, דוד בן אבי זמרא (עיין י״מ טולידנו ״נר המערב״), אברהם סבע, עברו מקצתם לארץ ישראל וגם לאיטליה ולתורכיה ואילו רובם נתפזרו במארוקו. כך משך עמנואל הראשון מלך פורטוגל מספר רב של פליטים, הן מספרד והן מפורטוגל, לערי־הגבול (Fronteiras) שלו על חופה האטלנטי של מארוקו, בהעניקו זכויות גדולות ליהודי סאפי (רשיון המלך שניתן בעיר Evora, ביום 4 במאי 1509 ! העתק ממנו בארכיון הלאומי Torre do Tombo, עיין Livro das ilhas גליון 179/179, מקורות… תעודה 32 פורטוגל כרך א' ע׳ 174 ואילך) וליהודי אזימור (רשיון המלך מיום 28 ביוני 1514, עיין Livro das Tehas, גליון 141 מקורות, פורטוגל כרך א' ע׳ 175 הע׳ 1). יש להביא בחשבון גם את העובדה, שיהודים ספרדים מסוימים, ובמיוחד יוצאי רמון־ספרד (גרנדה) העדיפו לחיות עם המוסלמים האנדאלוסיים הקרובים להם במנהגיהם ובלשונם. דאסון המשותף איחדם והם השתקעו יהד (E. Mercier, Histoire de l'Afrique septentrionale, Paris 1888, כרך ב׳ ע׳ 416) בעיקר בתטואן וברבאט־סאלי, ערי המקלט של כל אויבי A. Cour)Tte0, שם ע׳ 136). הקהילה היהודית בסאלי גדלה עד 1580 במספר וברכוש (כותב דברי ימי פורטוגל עלום השם, תרגום דה קאסטר, שם ע׳ 107). לבסוף, עם עלותם לשלטון של הסעדים, עלתה מאראכש על פאם והיתה לעיר הבירה (1554)¡ הרבה יהודים ספרדיים התישבו שם (עיין הע' 9).
לאחר מותו של דון סיבאסטיאן ללא יורש ישיר הכריז עצמו דון אנטוניו (בנו שלא מן הנישואין של דון לואים ושל ביולאנטי גומיס, יהודיה שהמירה את דתה), בשנת 1580 למלך על פורטוגל. הוא נוצח על ידי פיליפ השני, נמלט לצרפת ומשם לאנגליה; שם נתמכה טענתו לכתר פורטוגל. המלכה אליזבת קיותה, שכוחו של בן בריתה מולי אחמד אל־מנצור יספיק כדי לעזור לבן חסותה. האנוסים בפורטוגל היו מראשי התומכים בדון אנטוניו, על אף הקשר שזמם נגדו אחד מהם, רופאה של המלכה אליזבת, רודריגו לופיס, שסופו ידוע. יהודים אחרים העבירו לדון אנטוניו בשבתו באנגליה ידיעות ממארוקו (Relation de Pedro Anez de Canto, הארכיון הלאומי, אוסף k 1560 Simancas מס. 21. מקורות… צרפת, סידרה א' ירך ב׳ עמ׳ 98. יעקב רותי איש אמוניו של הסולטאן, עליו הוטל לקבל את שליחה של המלכה אליזבת שבא למרוקו להסדיר ענייני דון אנטוניו. עי, Public ,Lettres de Edward Prynne à Walsingham Record Office, State Papers, Foreign, Barbary States, כרך י״ב תעודה 5 ! מקורות … אנגליה כרך ב׳ ע' 20 ואילך). זמן קצר לאחר מכו חגגו הסוחרים הנוצרים במראכש, אנגלים, הולנדים וצרפתים, דבר השמדתה של הארמדה (מקורות… אנגליה כרך ב׳ ע' 13 הערה 1). סוחרים אלה התגוררו בדומה לשגריריהן ולסוכניהן של מעצמות אירופה במלאח (עיין בין היתר Jean Mocquet, Voyage Afrique etc., Rouen 1647, מקורות… צרפת, סדרה א׳ כרך ב' ע, 400) ואין ספק כי יהודי מראכש שכפי הנראה היו אז כולם מגורשי ספרד(עיין 1586 Diego de Torres, Relación del origen y successo de los Xerifes, Sevilla. תרגום צרפתי פריז 1636 ע' 82 המזכיר שני מלאחים במאדאכש, שבהם ״היהודים הם אלה שגורשו מספרד" נטלו חלק בשמחת הנוצרים. (מלאת— היא השכונה היהודית במארוקו).
דוד קורקוס-אבולעפיה-שמואל פלאץ' ומשפטו בלונדון
עמוד 255
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
מימון אלפאסי מחכמי פאס במאה החמישית. חתימתו מובאת בשנת התפ״ט/ 1729.
מסעוד אלפאסי מחכמי פאס במאה הרביעית. שאף לעלות לארץ ישראל ויצא את עירו יחד עם ר׳ שמעון לביא ור׳ אהרן פרץ (סיפור זה נפוץ בין יהודי תוניס, ג׳רבה וטריפולי־לוב, מבחינה היסטורית לא יתכן שיצאו שלושת הרבנים יחד כי קיים פער עצום בזמן שהם חיו. נוכל רק לומר שלשלשתם קרה אותו מקרה כל אחד בזמנו) אולם בדרכו התעכב בתוניס והחליט להשתקע בה כדי ללמד את הציבור הצמא לתורה. בימי שבתו בתוניס זכה להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים רבים. בית מדרשו היה קיים עד התקופה האחרונה בעיר תוניס. זכה לשם טוב ונרקמו עליו אגדות. הוא פטר בשנת התקכ״א/ 1761
.
ראובן אלפאסי בן הרי״ף. נולד בפאס ועבר להתגורר עם אביו בספרד.
יוסף אלשקאר מחכמי קאשטיליה בדור גירוש ספרד. התיישב בפאס וממנה עבר לתלמסאן. שרד מחיבוריו ספר ״צפנת פענח״ בכ״י על כמה מסכתות בדרך קבלה ופשט.
משה אלשקאר מחכמי פאס בדור השלישי לגירוש ספרד. נזכר בסביבות שנת הש״ל/1570 בדרושי ר׳ משה אסולין שבכ״י (ראה נר המערב, עמ׳ 107), ובדרושים בכ״י שנמצאו באחת הגניזות.
דוד כן אמוזיג (אמוזג) מראשי קהילות פאס במאה החמישית. חתום על תקנה מי״ג תמוז הת״ס (1700) הדנה בשידוכים בפני בי״ד (כרם חמר,ח״ב, מז).
חיים כן אמוזיג נכד ר׳ כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד. היה הבודק של התושבים ומומחה בדיני טרפיות. נזכר בכתבי רבני פאס. יעב״ץ מתארו כחכם שלם. זקן וחסיד. חידושים ממנו הובאו בספר ״מראה עינים״ שבכ״י לר׳ אלעזר בהלול. הוא חי כנראה במאה הד׳ או בראשית המאה הה'
כלפון כן אמוזיג מחכמי פאס לערך במאה (החמישית) [הרביעית], הוא סבו של ר׳ חיים.
עזריאל אמוזיג מחכמי פאס במאה השישית.
שם טוב כן אמוזיג חי במאה הה׳, היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאז, למד גם לפני ר׳ חיים בן עטר, כשקבל האחרון את הנהגת הישיבה. מחביריו ידוע לנו ר׳ שמואל בן זקן אשר הספיד אותו בפטירתו, ההספד נדפס בספרו ״פרי עץ הגן״ ח״ב (דף ל, ב), דרוש… שדרשתי לפטירת אהובי אחי ורעי איש האלקים כהה״ר שם טוב בן אמוזיג זלה״ה״. שנת פטירתו לא ידועה, הוא נמצא חתום בשנת התצ״ב/1732. השאיר אחריו ספר דרושים כת״י וכנראה חיבר עוד חיבורים נוספים.
משה אמזלג מחכמי פאס במאה הרביעית. נפטר בחוה״מ סוכות השפ״א/1920. ר׳ שאול סירירו הספידו, וההספד נמצא בספר הדרושים שלו בכת״י.
יעקב אמיגו מחכמי פאס בדור הראשון לאחר התיישבות חכמי המגורשים, ואבי ר׳ שם טוב. נפטר לערך בסוף המאה השלישית— תחילת המאה הרביעית.
שם טוב אמיגו ב״ר יעקב. בן למשפחה שהתיישבה בפאס לאחר גירוש ספרד. יתכן שלמד לפני ר׳ אברהם סבע מחבר ״צרור הכסף״. חתום על תקנות המגורשים בפאס בשנת ש״ה/1545 (כרם חמר, ת״ב, כב) ועל פסק דין בשנים הש״י/1550 והשכ״ג/1563 וכן על הסכמת חכמי העיר מח׳ תשון השי״א/1551 (שם, כד, כז, כה). חתימתו מופיעה גם על פס״ד משנת הש״ד/1544. נפטר לפני שנת השכ״ח/1563.
יהודה בן אנעים מחכמי פאס במאה הרביעית. נזכר בפסק דין משנת השע״ח/ 1618.
משה אנפאוי מראשי הקהילה החתומים על תקנות התושבים הותיקים בענייני כתובה בחודש אייר הש״י/1550 (כרם חמר. תקנות. כג).
יעיש אנצ׳אם חי במאה החמישית. היה בין הרבנים שהספידו את ר׳ יהודה עוזיאל בשנת התמ״ט/1689 ואת ר׳ שלמה עמאר בחשון התנ״א/1691.
דוד אנקאב חי לערך בתחילת המאה השישית. צאצאיו תיארוהו כצדיק וישיש.
מסעוד ן' אנקאב חי כנראה במאה הה/ יעב״ץ מציין את חצרו בשנת הת״ף/ 1720 ומתארו כ״חכם שלם״, בשנה זו לא היה בחיים.
מרדכי אסבאג חי במחציתה הראשונה של המאה החמישית. היה סופר.
אלעזר אסולין חי במאה השישית. היה סופר שטרות חתום על פסק דין משנת התקכ״ו/1766 ועל פסק משנת תק״ח/1748 עם ר׳ רפאל עובד אבן צור.
מכלוף בן אסולין חי בדור השני לגירוש ספרד. חתום על העתק תקנות המגורשים בפאס בשנת הש״ה/1545 והעתיק במאמר בי״ד את תקנת התושבים הוותיקים בפאס בענייני כתובה משנת הש״י/1550, חתום על קיום פסק דין משנת השי״א/1551 (כרם חמר, ח״ב, כב. כג, כד) חתימתו מופיעה גם על תקנות דייני פאס משנת השכ״ג/1563 ועל הסכמה בשנת שס״ד/1604 (שם, כה, כו) ועל פסק דין חכמי העיר משנת הש״ן/1590 (שם לג). ר׳ מכלוף היה גם מסופרי העיר וחתום על פסקי דין ותקנות אחרות כסופר בשנים השכ״ג/1563, השל״ג/1573, השנ״ט/1599. הש״ס/ 1600, השס״ג/1603 והשע״ד/1614 (שם, כז, לה, לח, לט. מג, מח, צא).
מרדכי אסולין אבי ר׳ משה. מחכמי פאס במאה השלישית.
משה אסולין [א] ב״ר מרדכי מחכמי פאס במחציתה השניה של המאה השלישית ובמחציתה הראשונה של המאה הרביעית. חיבר ספר דרשות שנשאר בכ״י בירושלים. ממנו ניתן ללמוד שהיה בן דורו של ר׳ סעדיה ב״ר שמואל אבן דנאן, משום שמזכירו בברכת נר״ו, וכן מציין שם את ר׳ מוסי בן מחפוטא. מכאן שחיבר את דרשותיו לערך בשנת הש״ל/ 1570.
משה אסולין [ב] ב״ר עיוש חי במאה הה/ היה סופר בית דין בימי יעב״ץ. חתימתו מופיעה בשנת התפ״חי/1728.
משה אסולין [ג] אח ר׳ שמואל.
עיוש אסולין אבי ר׳ משה.
שמואל אסולין ב״ר משה. מחכמי פאס במאה החמישית.
אליהו אסקורי ב״ר רפאל משה. נזכר באגדות המסופרות על אביו.
יהודה אסקורי אבי ר׳ רפאל משה.
רפאל משה אסקורי ב״ר יהודה. חי במאה השישית. חכם נודע בפאס שחכמי דורו העטירו עליו שבחים למכביר, ואגדות שונות נרקמו עליו. נשארו ממנו גליונות על מסכת כתובות, ופירושים על המסכתות ביצה, סוכה, אבות, תענית, מגילה וחולין וכן הגהות על המשניות, ופירוש על רש״י שנשארו בכ״י בידי זרעו.
מימון אפלאלו ב״ר חיים. נולד בכפר אזאוויא ובשנת התי״א/1651 עם גירוש היהודים מהכפר עבר להתגורר בפאס. בבואו לשם שימש ברבנות עם ר׳ יהודה עוזיאל, ר׳ מנחם סירירו ור׳ וידאל הצרפתי, וזה האחרון נתן לו עליה (=בית) והקים בה בית כנסת לבני קהלו. הוא חתום על תקנות בשנים התמ״ח—התנ״ד/1694—1688. נפטר אחרי שנת התנ״ו/1696.
בנו הוא ר׳ סעדיה (כרם חמר, תקנות, מה, מו, עה, קלז).
סעדיה אפלאלו ב״ר מימון. חי במאה החמישית. כיהן ברבנות עם הרבנים וידאל הצרפתי. מנחם סירירו יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, יעקב בן מלכא ושלום אדרעי ועוד. התום אתם על פס״ד. וכן חתום עם דייני פאס על הסכמה משנת התפ״ח/1728 בדבר סדרי גביית כספים עבור שלוחי ארץ ישראל (כרם חמר, ח״ב, קנה). נזכר גם במקורות שבכ״י מתקופתו.
אברהם אצבאג אבי ר׳ יצחק.
יוסף אצבאג חי במאה החמישית והשישית. ובשנת התקט״ו/1755 העיד לטובת ר׳ אברהם מאנסאנו שתורתו אומנותו, לפוטרו ממס.
רבני פאס וחכמיה-פאס וחכמיה-כרך א' ר' דוד עובדיה
עמוד 263
שירי דודים-מאיר נזרי-לָמָּה בְּנֵי אָמָה חִישׁ קָמוּ
לז. למה בני אמה (קכה)
רקע לשיר: זה על אוע״ה [־אומות העולם] שקמו ועל ישראל שנפלו.
תבנית וחריזה: שיר בתבנית אזורית. השיר פותח במחרוזת פתיחה, ואחריה חמש מחרוזת שבכל אחת שלושה טורי ענף ושניים שלושה טורי אזור: אב.אב.אב. גד.גד.גד. אב.אב. / הו.הו.הו.אב.אב. / … לחן: קד מאל זשמי מא בא יברא סקאמו.
חתימה: לדוד חזק קיים.
מקור: אוטוגרף מקיף לדוד קיים, ב״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. 3499 d־mss) עמ׳ 881.
לָמָּה בְּנֵי אָמָה חִישׁ קָמוּ / עַד עֵת רַבָּה דָּרוּ בְּמָשְׁלָם
עַל עַם קָטָן אֵין כֹּחַ שָׂמוּ / עֲלִילוֹת לְהַכְבִּיד אֶת עֻלָּם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם
דָּלוּ בִּשְׂפָתָם כָּל עִנְיְנֵי / עַמִּי פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת מְזֹרָה
5 בְּשִׂיחָתָם קָנוּ קִנְיְנֵי / קִנְיְנֵי חָמָס שֶׂה פְּזוּרָה
יִלְאוּ יְסַפְּרוּ בְּמִנְיְנֵי / מַס וּנְפָשׁוֹת אֶרֶץ גְּזֵרָה
וְדֻבִּים כְּמִי יַם סוּף הָמוּ / פִּסְגָּתִי תַּעַזְבוּ שָׁפֵל כֻּלָּם
אֵין מִלָּה כִּי פִּיּוֹת נֶחְסְמוּ / אֵין מִסְפָּר אֵין קֵץ פֶּה נֶאֱלַם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ2-1. לטה…עלם: הגויים המושלים נתאחדו נגד ישראל. בני אמה: הישמעאלים. עד עת _רבה: במשך תקופה ארובה. דרו: לפי ההקשר צ״ל רדו: שלטו ונקשר להמשך במשלם. ואולי במובן הקיפום בדירה. על…ב'ח: על עם חלש וחסר אונים. 2. שמו• עלילות: עדה״ב דב׳ כב,יג.
3.אנא…ישלם: בקשה מה' להחיש להם מבשר הגאולה. צדיק ישלם: על פי משלי יא,לא.
4.דלו…מזרה: הגויים דנים בגורל ישראל לרעה. פרשו רשת מזרה: הכינו מארב נגד ישראל, על פי משלי א,יז. 5-6. בשיחתם…גזרה: מתכננים ומטילים מסים, מסי כסף ונפשות על ישראל.
- 5. קניני חמס: שלילת רכוש. שה פזורה: כינוי לישראל על פי יר׳ מיז. 6. ילאו…ונפשות: עסוקים כל הזמן בחישובים מסים נגד ישראל. ארץ גזרה: כינוי לגלות (ויק׳ טז,כב). ודכים…המו: תיאור ציורי לסכנת הגויים הדומה לגלי ים עמוק. פסגתי…כלם: מעמד ישראל נחשב בעיניהם השפל ביותר. 8. אין…נאלם: אין מילים לתאר את מעמד ישראל השפל. 9. אנא״״למו: ישראל זקוקים לסיוע דחוף. 10. דלת…אלה: שאל המון העם מה קרה לעם ישראל? 12-11. אם…תלא: כל העמים שגלו מארצם אבדו מן העולם.
10 דַּלַּת עַם הָאָרֶץ יִשְׁאֲלוּ / מָה רַב זֶה קָרָה לְעַם אֵלֶּה
אִם כָּל עַמִּים יָצְאוּ וְגָלוּ / וְאִם גָּלוּ יֵשְׁבוּ בֵּית כֶּלֶא
מִיְּמֵי קֶדֶם אָבְדוּ וְכָלּוּ / כָּל לְשׁוֹן תָּאַר פִּשְׁעָם תֵּלֶא
קַלִּים הָיוּ בְּיוֹם לָחֲמוּ / כָּרְתוּ בְּרִית נִצָּחוֹן עוֹלָם
שִׁמְשָׁם הוֹפִיעַ מִמְּרוֹמוֹ / כִּי מִי הִקְשָׁה לָהֶם וַיִּשְׁלָם
15 אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ
יָדָם רָמָה הָיְתָה כְּלָבִיא/ לָבְשׁוּ נֵזֶר חֹטֶר גַּאֲוָה
נִצְבֵּי קוֹמָה קַשְׁתָּם רוֹבֶה / וְחֶרֶב הוֹצִיאוּ מִגֵּוָהּ
הוֹן וָעֹשֶׁר נָחֲלוּ הַרְבֵּה / לֵב מִבְטָחִים וּמִשָּׁכֵן שַׁלְוָה
יִתְרוֹן לָמוֹ גַּם אִם אָשֵׁמוּ / יוּקַל מֵעָנְשָׁם בְּמַעֲלָם
20 עַל עַם הָאֵל פָּנִים רָעֲמוּ / שָׁתוּ רָווּ מִכּוֹס סַף רַעְלָם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם
מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי / בִּמְקוֹם אָב הָמוֹן מִשָּׁם הָעַתִּיק
אַכִּיר יִשְׁעִי טֶרֶם יוֹם מוֹתִי / עַם חָבִיב תֶּאֱסֹף מִכָּל אַתִּיק
אָז יָדְעוּ כָּל כִּי עַם בְּרִיתִי / נִטְהֲרוּ מִנֶּגַע וְנֶתֶק
25 חֲזוֹן עַמִּי שִׁמְעוּ נַחֲמוּ / קַיָּם נָא הַחָשׁ לְגָאֳלָם
תָּסֵב לֵב עַמִּים בְּרוֹחֲמוֹ / וְיֵדְעוּ כִּי הָאֵל צַר בָּלַם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם
זָכוּר לְטוֹב מַהֵר חִישׁ יָבוֹא / מִכָּל עַם שַׁי וּתְשׁוּרָה יוּבָל
יַגְדִּיל יַרְבֶּה שָׁלוֹם בִּסְבִיבוֹ / יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו עַל יוֹבַל
30 יַשְׁמִיעַ שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוּבוּ / וִירְפָּא כָל כֹּל מִי רוּחוֹ חִבֵּל
קַיׇּם יָחִישׁ גְּאֻלָּתֵמוֹ / וִיבִיאֵם לִמְקוֹם חָזָה סֻלָּם
וְזָרִים שְׁאָרוֹ בִּשְׁמוֹ / יִרְאוּ בִּנְיַן מִקְדָּשׁ וְאוּלָם
יִתְגַּדָּל בְּעֹז תַּעֲצוּמוֹ / יִתְקַדָּשׁ אֵל חַי מֶלֶךְ עוֹלָם
- 12. בל״.תלא: אי אפשר לתאר את פשעי העמים. 2ו. תאר: צורת מקור הפועל להתאמת המשקל במובן תתאר. תלא: תלאה, תתעייף. 13. קלים…עולם: מוסב על לוחמי ישראל לדורותיהם במו החשמונאים שהיו מעטים מול רבים ונחלו ניצחון מוחלט מול היוונים. 14. שמשם הופיע ממרומו: מעמדם הורם. מי…_וישלם: מי העז להתמודד עם ישראל ויצא בשלום? עדה״ב איוב ט,ד.. 16. יךם…כלביא: נחלו ניצחון. לבשו…גאוה: גדל שמם ומעמדם. 17. קשתם רובה: עדה״ב בר׳ בא,כ. מגוה: מתוכה, מתערה. 19. יתרון…במעלם: בזכות מעלתם יש להקל בענשם אם חטאו ומעלו. 20. על עם האל: עם ה׳ (יה׳ לו,כ). פנים ךעמו: של ישראל. שתו…_רעלם השווה יש׳ נא,יז ׳התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד ה׳ את בוס חמתו את קבעת בום התרעלה שתית מצית׳. 22. מי…שאלתי: על פי איוב ו,ח. אב…העתיק: בינוי לאברהם. 23. אכיר…מותי: אזכה לגאולת ישראל בחיי. טרם יום מותי: עדה״ב בר׳ בז,ז. עם…אתיק: תקבץ את ישראל מבל מקום. אתיק: מילה יחידנית על פי יה׳ מב,ג. 25. חזון…לגאלם: קיים את נבואת הנחמה של נביאי ישראל ומהר לגאולם. 26. תסב…ברודומו: תסב רחמים לעמים. 28. זכור לטוב: כאן כינוי למשיח גואל. מבל …יובל: עדה״ב יש׳ יה,ז ותה׳ סח,ל. 29. ישלח…יובל: עדה״ב יר׳ יז,ח.
- 30. שובו…חבל: עדה״ב יר׳ ג,בב ׳״שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם׳. ו 3. למקום חזה סלם: לארץ ישראל על פי בר' כחרב. 32. וזדים שארו בשמו: הזרים ששיתפו פעולה לטובת עם ישראל. 33. יתגדל…עולם: בעקבות הגאולה יתקדש שם ה׳ בעולם (יח׳ כ,מא).
עמוד 754
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת
בני חסות כבני בית
בבית נותר עמרן. נער מאומץ שנאסף לביתנו כדי לתת לו קורת גג. עמרן הגיע אלינו אחרי שמספר נערים בוגרים חיו אתנו לפניו ונשלחו לארץ כעולים צעירים. אמי הכינה לו רשימה, איתה היה אמור ללכת לשוק כדי לרכוש מצרכים להכנת ארוחת הצהרים. ביתנו היה פתוח לרווחה לילדים שהיה צורך לאמצם. כמו אותו ילד, שאביו נפטר ואימו לא יכלה לפרנס את כל ילדיה. אבי שמע את הסיפור בבית הכנסת והציע שיביאו את הילד אלינו. למחרת בבוקר עמד בפתח הבית שלנו ילד די גבוה ורזה ובידו צרור בגדים בלויים. אמי הכניסה אותו מיד פנימה ושלחה אותו לרחוץ את גופו. בסבלנות רבה הסבירה לו את נוהל רחיצת הגוף והשימוש בסבון. כמו שמלמדים תינוק, החלה ללמדו את הלכות החיים, נימוסים והתנהגות. כיצד לדבר, לא לצעוק, לא להתפרץ. באהבה רבה ובסבלנות נהגה, כך שהילד שאומץ, יוכל לגבש דפוסי התנהגות בדיוק כפי שספגנו אנחנו. התייחסנו אליו כאל אחד מבני הבית, כמו אל אח גדול. במשך היום היה עוזר לאמי, מבצע שליחויות עבור אבי בחנות ובחלק מהזמן היה לומד את המקצוע שאבי הקנה לו באהבה גדולה, להיות חייט. כך הצילו הוריי יתומים, או ילדים שהיו במצוקה אחרת, ואספו אותם אל ביתנו. איש לא שילם להם על כך ולא תמך בהתנדבות זו. שניהם ראו בכך מצווה גדולה. "ילדים הם מלאכי השם," והוריי ראו חובה לעצמם בסיוע למלאכים הקטנים הללו למצוא את דרכם.
'המאומצים; שהיו כל העת חלק מהבית, הנחילו לנו הבנה והרגשה שבית הוא מקום פתוח, מכניס אורחים, ושעלינו לנהוג ברוחב לב כלפי האחר, במיוחד לזה שידו אינה משגת או שהגורל הפנה לו עורף. אימי מעולם לא אמרה לנו לנהוג כך. במעשיה שמשה דוגמה ולימדה אותנו להיות כאלה. זה התחיל בשתי בנות דודות ממשפחתו של אבא שהיה צורך למצוא להן מקום והוריי אימצו אותן לביתנו. לאחר שבגרו ועזבו, המשיכו אבי ואמי, ואימצו בכל פעם ילד אחר. זה לא היה מתוכנן. זה פשוט קרה.
בכל פעם היו אבי או אמי מתוודעים למקרה של ילד יהודי שזקוק לעזרה והיו פותחים את ביתם ואת ליבם באהבה גדולה על אף המאמץ שהיה כרוך בכך. הקושי לחנכו מחדש, להכיל את הבעיות שעימן הגיע, ולהתמודד עם החוויות הנפשיות מהעבר. התיחסנו אליהם כאל אחים בוגרים. אהבנו אותם, שיחקנו אתם, הקשבנו לצרותיהם, ולפעמים אף הגנו עליהם מפני גערות ההורים לתקן את התנהוגתם. היינו להם לאוזן, לפה ולעין טובה בכל, עד שבגרו. הבית היה עולם של עשיה מבוקר ועד לילה. לאחר שיצאנו לבית הספר אליאנס החלו העבודות השונות. עוזרת בית מוסלמית שגרה איתנו עבדה בניקיון ובכביסות ועזרה בהכנת הארוחות. אימי יצאה לשוק וקנתה מכל מצרף או ירק יותר ממה שהיה נחוץ לה וכמובן את האיכותי והטרי ביותר. קנתה גם לחם פתה, לחם ערבי-מרוקני, שטעמו היה מנחם להפליא.
המטבח היה מתמלא בכל טוב. ארוחת צהרים וערב היו בדרך כלל בשריות מלוות בתוספות של ירקות או תפוחי אדמה, לעיתים רחוקות גם אורז. רק בשבת בסכינה (חמין מרוקאי) הוסיפו אורז עם בשר טחון ועשבי תיבול. לא תבשילים לרוב, גריל טרי של בשר או דגים טריים מטוגנים. בארוחות הערב הוגש בדרך כלל מרק עשיר ולעתים גם בשר. האוכל הוגש בשפע והיו גם קינוחים ומתוקים כמו עוגיות מרוקאיות, שבקייה, מרציפן, עוגיות מאגוזי מלך רכים שאותן מאוד אהבתי. האוכל הרב שנותר ניתן לאחר מכן לשכנים ולאחרים שהיו זקוקים לכך.
לפני חג הפסח וראש השנה התרעננה המלתחה. אמא קנתה לנו, כמובן, בגדים חדשים ואיכותיים. הבגדים הישנים היו נשלחים לבני משפחה אחרים במתנה, כדרכה של אמי, כל העת לתת ולתרום לאחרים. אבי העריץ את אמי, את יופייה הרב, את היותה אצילית שמתלבשת, תמיד, באופן נאה ביותר ומוקפד כאילו הייתה גברת מפריז,. אמי הייתה מבורכת בחכמת חיים ובעיקר, היה לה לב ענק מלא באהבה וביכולת נתינה.
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת
עמוד 39
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים מנהגי אבלות
ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:
כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):
ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:
כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:
י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:
כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:
יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:
כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:
יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:
כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:
יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:
כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):
נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:
יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות
עמוד 154
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-תושבים ועיסוקם.
תושבים ועיסוקם
מסוף המאה ה־19 ועד המחצית השנייה של המאה ה־20 חיו בכפר כ־600 יהודים. דבר זה נכתב בעדויות ותעודות מזמנים שונים. בשנת 1883 חיו בסידי־רחאל כ־1000 תושבים, יהודים ומוסלמים. על פי נתונים אלו, היוו היהודים, בתקופה זו, כ־60% מאוכלוסיית הכפר! לימים, בשנת 1949 נמנו בכפר כ־2600 תושבים, מתוכם 600 יהודים. דומה שהפרעות וההגירה למראכש, שהתחזקה בשנים אלו, השפיעו על הקהילה היהודית שלא גדלה יחסית לקהילה המוסלמית.
המיסיונר תיאודור אלי זרביב, שערך מידי שנה, בזמן שהותו במרוקו, מסע בין הקהילות שבדרום מרוקו, ביקר בכפר באוקטובר 1886 (תרמ״ז). הוא מדווח שבסידי־רחאל חיים 650 יהודים, כמעט כולם סוחרים והם לא עשירים ולא עניים. במקום אחר מתאר זרביב באריכות את ביקורו בכפר. הוא מציין שוב שבכפר גרים 650 יהודים, ולהם שני בתי־כנסת. לדבריו, הכפר מלוכלך וחרב כמו שאר הכפרים במרוקו. זכיב התארח בביתו עול שיך הכפר ׳כליפא ברמוחא'.
זרביב, דו״ח, 1887, עם׳ 132. זרביב התווכח בכפר עם הרב ויהודים נוספים: שם, עמ׳ 134; הנ״ל, מודיעין, מאי 1887, עם׳ 69-68. הדים לביקורו של זרביב בסידי־רחאל נשתמרו בסיפור על ויכוח בין כומר נוצרי לרב הכפר, ר׳ חגי פרץ: צוהר, עמ׳ קה-קיא. זרביב, שהגיע לכפר בשמיני עצרת, מספר שיהודי הכפר מיסיווא (Missiwa) הסמוך, בו חיו 51 יהודים ללא בית כנסת, הלכו לסידי־רחאל כדי לחוג את החג, ונשותיהם נשארו לבדן בכפרם: זרביב, מודיעין, מאי 1887, עמ׳ 68. על זרביב: קורקוס, מוגאדור, עמ׳ 305- 322; בשן, המיסיון, עמ׳ 136-113 ועל פי המפתח.
בשנות חילופי השלטון בין המלכים מולאי חסאן הראשון ובניו מולאי עבד אל־עזיז ומולאי חפיץ׳, סבלו יהודי סידי־רחאל ממושלים קשים ומרדיפות. במכתב ששלחו לחברת כל ישראל חברים (כי״ח) שבפריז, בסביבות שנת 1913 (תרע״ג), הם מציינים מספר מדויק של תושבי הכפר לפי עיסוקיהם. לפי מקור זה חיו בכפר 572 נפש, מתוכם 176 גברים מפרנסים והשאר (396 נפש) נשים וילדים. ברשימה נספרו 48 אלמנות ו 45- יתומים ויתומות, מספר גבוה יחסית לגודלה של הקהילה. דומה שהפרעות עליהם מסופר במכתב ותוחלת החיים הקצרה ששררה במרוקו בימים ההם גרמה למספרים אלו לגדול בצורה לא פרופורציונלית.
בתעודה מוזכרים עיסוקיהם של תושבי הכפר: סוחרי פשתן ומשי (40 איש). מוכרי בשמים (7). סנדלרים (67). צורפים ויוצרי כלי נשק (10). נגרים ועוסקים בעץ (13). נפחים (12). מוכרי שמן (8) מכיני אוכפים (5). מוכרי תבואה (4). מלבדם מוזכרת קבוצה גדולה של יתוימים ואלמנות. מוזכרים גם עשרה אנשים שאינם עושים במלאכה, דומה שהם ׳עשרת הבטלנים׳, הרבנים וכלי הקודש.
בשנת 1934 (תרצ״ד) חיו בכפר יותר מ־100 משפחות שכולן התגוררו במלאח. בשנת 1947 (תש״ז) נמנו בעיר 560 יהודים, מהם 85 ילדים.
בפברואר 1949 (תש״י) דווח על 600 יהודים בכפר. על פי מקור זה, רוב היהודים מתעסקים ברוכלות זעירה או בעלי מלאכה. אחת לשבוע נערך שוק בכיכר המרכזית של הכפר, הסוחרים היו סוגרים את חנויותיהם, לוקחים מעט סחורה והולכים למכור אותה בשוק.
בסביבות שנת 1950 (תש״י) נכתב שהמלאח הוא מלאח גדול וחיו בו 549 יהודים. חיים זאב הירשברג, שביקר בסידי־רחאל בשנת 1955 (תשט"ו), מספר שחיים בכפר כ־600-500 יהודים.
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–תושבים ועיסוקם.
עמוד 14
אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג
היחסים עם סגן הקונסול
בשנה הראשונה לפעילותו במוגדור, זכה גינצבורג כאמור לשיתוף פעולה של הגורמים השונים בעיר. בשנים הבאות הסתבך בעימותים עם סגני הקונסולים של בריטניה וצרפת במקום, עם המושל והקהילה היהודית.
עד פברואר 1876 יחסי גינצבורג עם סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי היו טובים. סגן הקונסול ואשתו נכחו בתפילות שניהל גינצבורג. בסוף ינואר הפסיק ר׳ דרומונד האי להשתתף, וב־7 בפברואר כתב לגינצבורג מכתב ובו הודיעו, כי בגלל האופי האישי החמור והבלתי מקובל שבו פונה הנמען לקהל בזמן הטכסים הדתיים, הוא נאלץ להפסיק את השתתפותו. גינצבורג ענה לו בלשון ידידותית ומפויסת וביקשו לשקול שוב את החלטתו. למחרת קיבל מסגן הקונסול מכתב נוסף המגיב על פנייתו של גינצבורג, והאומר כי אין לו כל כוונה אישית כלפיו, אבל עליו לחזור על כך שלשונו גסה ושהיא נושאת אופי של הטפת מוסר, ולא של דרשה טכסית. הפסקת ביקוריו של סגן הקונסול בכנסייה לא השפיעה בשלב זה על היחסים ביניהם.
באותה השנה ביקר במוגדור ג׳והן דרומונד האי, ובארבעת השבועות של שהייתו בה בא לכנסייה יחד עם אשתו ובנותיו, וכן נכח שם בנו סגן הקונסול, עם אשתו. כל אלה הוזמנו על ידי גינצבורג לארוחה, ובה נפגשו עם הקהילה האירופית בעיר. באותו זמן גילה גינצבורג כי הוגשו תלונות על כי הטכסים שהוא מנהל אינם תואמים את הרגליהם של האנגלים, והופצה שמועה כי דתו שונה מזו של סגן הקונסול, כלומר אינה אנגליקנית. כוונת השמועה הייתה להזיק לפעילותו ולחבל בדימויו בעיני השלטונות והאוכלוסייה המוסלמית. בהקשר זה הזכיר גינצבורג, כי כבר בבואו למוגדור הופצה ידיעה כי הוא מטיף לדת חדשה המאיימת להשחית כל דת ומוסר. ייתכן שידם של הקתולים הייתה במעל זה, כי לדברי גינצבורג, אלה הפריעו לפעילותו מראשית בואו למוגדור.
לדבריו, עד 14 בינואר 1877 עלה מיום ליום מספר המשתתפים בתפילות בכנסייה ובלימודים בבתי הספר. גינצבורג כתב שהוא זכה לכבוד מצד האוכלוסייה המוסלמית והיהודית ומצד השלטונות, שהכירו בכך ששליחותו היא בעלת רצון טוב לכל אדם באשר הוא אדם. זו הערכה סובייקטיבית של גינצבורג, ודומה שהמשבר עם היהודים החל כבר קודם.
עמדת הרבנים
אף שהרבנים ראו בעין יפה את השירותים הרפואיים שהגיש המיסיון, לא יכלו להשלים עם פעילותו החינוכית, וכבר בשנה הראשונה התנגדו לכך שילדים וילדות יהודים ילמדו אצל מורים נוצרים. התנגדות זו גרמה לכך שמספר התלמידים לא היה גדול. ב־1876 למדו בבית הספר המיסיונרי 30 יהודים. בשיעורי הערב למבוגרים נכחו שמונה עשר יהודים וחמישה מוסלמים. מספרים אלה היו קטנים מהמצופה על ידי הצוות. גינצבורג היה מודע ליחסם השלילי של הרבנים כלפיו וראה בהם את המכשול העיקרי להצלחת שליחותו.
את מועדון התפירה לנשים שנוסד על ידי הגברת גינצבורג, ראו החכמים בעין יפה, כי לפי תפישתם מקומה של האישה בבית, ומלאכת החוט והמחט תואמת את העיסוק המסורתי של האישה מקדמת דנא. לא נעלם מגינצבורג כי לאחר שכי״ח פתחה בית ספר לבנים, פנה אליה הרב יוסף אלמאליח בינואר 1875 וביקש עזרה לשם פתיחת בית ספר לבנות, שלאחר מכן נתמך גם על ידי יהודי אנגליה. לדברי גינצבורג, חינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים כדבר בזוי, הוא הכיר את ההתנגדות המסורתית של החכמים ללימוד תורה לנשים.
בתגובה לפעילות המיסיון, בייחוד בתחום החינוך, שבה ראו הרבנים סכנה גדולה ליהדות, הם הטילו חרם, כנראה בתחילת 1877, על כל מי שמתקרב ל״מצפה״, מספק לצוות ולמבקריו מצרכים, כולל מזון, או משרת את המוסד. חל איסור על קבלת שירותים כלשהם, לרבות שירותי המרפאה. אלה שהועסקו על ידי ״מצפה״, נצטוו להפסיק את עבודתם. דומה שהיה תיאום בין הרבנים והקונסולים לגבי צעד זה. הכרוז שהכריז במלאח, כי מי שיתקרב ל״מצפה״ יוחרם, הודיע כי זו פקודה של הרבנים והקונסולים גם יחד. אין פלא אפוא שזעמו של גינצבורג היה מופנה לא רק כלפי ״הרבנים העשירים״, אלא גם כלפי הקונסולים. לדברי גינצבורג, אמר לו שיך היהודים (הנגיד) שהוא מצטער על החרם, הפוגע בחינוך של המיסיון. כן הביע תקווה שה ״ניצחוך בוא יבוא וציין שדרושה סבלנות.
בית הספר נחל מכה ניצחת כשקטן מספר התלמידים. אבל ככל שהדבר תמוה חלה עלייה במספר הבנות הלומדות. חלה ירידה במספר הספרים שהופצו. באיסור על מכירת מצרכי מזון לצוות היה ניסיון להרעבתם. ניכר קושי במציאת יהודים לביצוע שירותים ל״מצפה״, אפילו תמורת תשלום הוגן. לדוגמה, סבלים יהודים שמדי יום ראשון היו נושאים אנגלי זקן ומוגבל לכנסייה — הפסיקו להובילו, ומוסלמים לא היו מוכנים לבצע שירות זה עבור הנוצרים. חולים שנזקקו למרפאה ולבית המרקחת חששו לבוא. אחדים הביעו את צערם בפני הרוקח מר דהאן, ופנייתם לרבנים להסרת החרם לא הועילה. הדבר יצר תסיסה נגד הרבנים, ויהודי אחד הגיב: ״אין לרבנים שלנו ראש ולב, יש להם רק כיסים ואלה בלבד קדושים״. בין שגינצבודג הכניס דברים אלה בפיו של היהודי, ובין שהדברים אותנטיים, הם מרמזים שהחרם פעל.
למרות החרם, לא הפסיק צוות המיסיון להעניק שירותים ליהודים שנזקקו להם. הגב׳ גינצבורג, למשל, טיפלה בעיניהם החולות של ילדים יהודים. המעשה זכה להערכה מצד היהודים, ואישה יהודייה אמרה לה: ״אנו מקללים אתכם והקללות חוזרות אלינו, ככל שאנו מעליבים אתכם יותר, אתם אדיבים יותר כלפינו״.
אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג
עמוד 60
מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-
מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-
הברחות ימיות חשובות 1960-1959 בנתיב הים התיכון מצפון מרוקו לספרד ומשם לגיברלטר יושמו במבצעי ׳דג׳. מבריח ספרדי מסיאוטה בעל ספינת מנוע בינונית בא על פי תיאום עם ׳המסגרת׳ למקומות שונים על החוף, בין מפרץ רינקון ובין קסטיכוס (בקרבת הערים תיטואן וטנג׳יר), ואולי אף למפרצים אחרים, והעביר את העולים בשעת הפלגה אחת לסיאוטה.
שיא הפעילות בהברחות ׳דג׳ התנהלה בשלהי .1959 למעט סערות קשות שפקדו את אירופה, בכלל זה בים התיכון, ואי ההבנה שהתגלעה בין המבריח ל׳מסגרת׳ בענייני כספים שני המכשולים העיקריים במבצע הזה — טרם הציבו השלטונות מגבלות רציניות כדי לבטלו. באוקטובר-נובמבר 1959 בלבד יצאו 563 עולים בדרכם לסיאוטה.
חילוקי הדעות עם השליח גרמו להפסקה זמנית של שיתוף הפעולה. מבצע ׳דג׳ חודש בעזרת ערבי מוסלמי, אלברטו, אף הוא מסיאוטה, שעבד עם אחיו. השניים שימשו כמאבטחים ומורי דרך לעולים שהורדו על כביש החוף בעזרת פעילי ׳המסגרת׳, והובילום למקום ההעלאה.
במחצית הראשונה של 1960החלו שלטונות מרוקו לעקוב אחרי ׳דג׳; לאחר תפיסת שני נהגי ׳המסגרת׳ שהובילו את העולים למפגש עם המבריחים, נפסקה פעולה זו, אך התחדשה שוב ביוני 1960 עם הספרדים שאתם עבדה ׳המסגרת׳ בתחילת המבצע.
ואולם כבר בפעם הראשונה נתפסו כל שלושים העולים ושלושה מאנשי ׳המסגרת׳ בידי סיירת המכס במארב שהוטמן להם. לפי דיווחו של אפרים רונאל, אז מפקד ׳המסגרת׳ בצרפת, השלטונות המרוקניים ירו על הסירה, והעצורים עונו קשות לפני ששוחררו. לאחר מקרה זה הבינו המרוקנים שההעברה בים נעשתה שגרה באמצעות סירות של דייגים ספרדיים, ואף איימו בפעולות תגמול. בעקבות זה פנו השלטונות הספרדיים לאנשי ׳המסגרת׳ בסיאוטה ואמרו למארגני העלייה שהעניין הועבר לטיפול אצל השלטונות המרכזיים במדריד, ועד קבלת תשובה אין הם יכולים להמשיך בפעולות. למרות המגבלות בסיאוטה, אלה כנראה לא חלו על מובלעת מלייה. בסופו של דבר, נמצא פתרון שאפשר את חידוש נתיבי ההברחה הימיים והיבשתיים השונים דרך סיאוטה, וזאת לאחר שהספרדים השתכנעו כי בקרב שלטונות מרוקו חלף הזעם.
מבצע ׳דג׳ תוגבר בעקיפין או במישרין במבצע ׳דג קטן׳; לא היו הבדלים מהותיים בנתיבי שני המבצעים, אך הספינה הייתה קטנה יותר, ובמקום להעביר כ־30 איש במבצע אחד, מספר העולים היה קטן שבעתיים. באותה העת הפעילה ׳המסגרת׳ מבצע ׳סרדין׳; מכוניות ׳המסגרת׳ הסיעו עולים לארקמן בצפון מרוקו, ומשם הועברו העולים לספינת דיג של מבריח ממלייה. המבצע הופסק לאחר שנתפסו עולים על החוף בידי סיירת מכס מרוקנים בקיץ 1959.
למשך זמן מסוים יושם מבצע ׳גיל׳, שבו העביר בעל ספינה גדולה מסיאוטה עולים מחוף אואד־לאו, לא הרחק מתיטואן. במבצעים האלה עלו בכל הפלגה כ-90-60 עולים.
כמו ׳דג׳ הופעלו מבצעי ׳שמר׳ ו'שמה׳. ב׳שמר׳ באו נהגי ׳המסגרת׳ לקזבלנקה, וקיבלו את פני העולים שהובאו לבית מבטחים ליד תיטואן, ומשם הם הוסעו בכביש תיטואן־ סיאוטה לחוף רינקון עד הספינה שהפליגה לסיאוטה; ב׳שמה׳, הנהג שהיה מן המבריחים עצמם אסף את העולים בקזבלנקה ברכבו, והסיע אותם לחוף סיאוטה, ומשם בסירה לסיאוטה. יהודים הוצאו גם במבצע ׳וין׳, הפעם מן החוף האטלנטי בלאראש בספינות לכיוון סיאוטה בים התיכון, ובמבצע ׳שלי׳, שבו הוברחו משפחות ממעגן על יד קאסר אל סג׳יר בין סיאוטה לטנג׳יר. למבצעים הימיים האלה יש להוסיף את מבצעי ׳אגוז׳(הידועים גם בכינוי מבצעי ׳ג׳רי׳, על שם בעל הספינה) מאזור מלייה היישר לגיברלטר, שבהפלגה השלוש עשרה ירדה הספינה למצולות הים, וכל העולים שהיו על סיפונה טבעו. מספר מבצעים לא יצאו לפועל הן בגלל התחרטות המבריחים הן בשל היסוסי אנשי ׳המסגרת׳, למשל, במבצע ׳בזר׳ תוכנן להעביר עולים בסירה מהירה שניהלה מלחמה במבריחי טבק בדרום ספרד ובאזור הגבול עם מרוקו. האיש האחראי על הסירה פנה לאנשי ׳המסגרת׳ והציע את סירתו להעברת עולים. על פי התכנית, על בעל הסירה היה לבקש מן השלטונות המרוקניים אישור למרדף אחר סירות העוסקות בהברחת טבק בקרבת חופי מרוקו הים תיכוניים. אישור זה נועד לשמש מסווה לסירה לעגון בכל חוף בקרבת סיאוטה כדי להעלות משם אנשים. התכנית לא מומשה, ככל הנראה, משום שהספינה — בטיחותית יותר מרוב ספינות המבריחים — הייתה קשורה לשלטונות במרוקו ובספרד, והתעורר חשש מפני בעיות עם ממשלת מרוקו ומחשיפת המבצעים.
למעט מבצעים אחדים בחוף האטלנטי, עד טביעת ספינת ׳אגוז׳ בינואר 1961 התרכזו הפעילים במבצעים ימיים בחציית הים התיכון הן דרך המובלעות הספרדיות הן בקו ישיר לגיברלטר ללא מעבר ביניים. מאביב 1961עברה ׳המסגרת׳ להפעלת מבצעים ימיים בחוף האטלנטי של מרוקו ליד רבאט, מבצעים שנעשו באמצעות אונייה איטלקית גדולה, בת טון, שקיבלה את השם ׳קוקוס׳. האונייה נרכשה באיטליה, וצוות העובדים היה איטלקי, אך מפקד הספינה היה ישראלי, איש חיל הים בעל ניסיון רב במבצעים ימיים. אם במבצעי ׳דג׳ הוצאו לרוב עד 350 איש בחודש, ובתריסר ההפלגות של ׳אגוז׳ מסתיו 1960 ועד ראשית ינואר הוצאו קרוב ל-340 עולים, הרי ב׳קוקוס׳ הפליגו יותר מ-500 עולים בתוך חודשים אחדים בתנאים יותר איכותיים ופחות מסוכנים. במשך כל תקופת המחתרת הוצאו יהודים בדרכונים מקוריים ומזויפים בהשגחת ׳המסגרת׳ דרך הנמל הימי קזבלנקה לכיוון מרסיי. ואולם מדובר בעולים מועטים ובמבצע שהופסק מדי פעם משום שאחדים מן העולים לא ידעו להגן על הדרכונים שלהם או ענו תשובות לא מניחות את הדעת לאנשי המכס והמשטרה.
עמוד 439
מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
ספר התקנות
אך מבעד לעליונות של בני הממון מבצבצת חולשתם של בני המעמדות הנמוכים. בצד הדאגה לסוחרים, לבעלי אשראי ולבעלי רכוש ביקשו חכמי התקנות לדאוג ליסודות החלשים שבחברה־ יש לשמור על זכות חדייר לחזור ולרכוש בית בדמי מפתח היא רק דוגמא מני רבות!״).
הפיקוח חציבורי היה הדוק ביותר, גם משום שנגידי הקהילה ששירתו בתפקידים מדיניים נכבדים השתתפו בכינוסים של תיקוני תקנות ופיארון בחתימותיהם. הדמויות המרכזיות בתקנות הראשונות היו בני היהודים שלהם היתה , כאמור, השפעה כלכלית ודיפולומטית גדולה בחצרות מלכי פורטוגל ומרוקו כאחד. נגיד אחד היה יעקב רוזאלס.
סניף בפעולתו של יעקב ושל הסוחרים היהודים בכלל הוא במסחר הבינלאומי שהתחיל להתפתח באותם זמנים בין אירופה לבין העולם החדש. עסקה אחת מדגימה את הגורמים השונים שפעלו באותו זמן ושבהם היה מעורב יהודי: התעודה היא על שני סוחרים פורטוגזים בארזילה. אחד מהם מוכר בדים לשריפים מרוקניים המשייטים בשיירת בין פורטוגל לבין סלא. לשיט זח ערבים מלך פאס ושליט מראכש. שייטת הספינות שייכת ליעקב רוזאלס שפועל בליסבון אך זוכה בזכות קשריו להגיע להשפעה בחצר מלך פאס ולהנהגה בקהילה היהודית. את הבדים שמכר הוא הביא מאיי הודו המערבית עמם מקיימים הסוחרים הפורטוגזים באזמור ובסאפי קשרים רבים בזכות הסוחרים היהודים, ‘.
כידוע היתה שרויה הארץ באותו זמן במאבק על השליטה במרוקו ובאמת כמעט כל הפעילות המסחרית הדיפלומטית וחבטחונית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל התרכזו בשלב הראשון בדרום הארץ שהיה בתחום שלטונו של מלך מראכש.
מוקד אחר של פעילות הסוחרים היהודיים היה ממלכת פאס יריבתה של זו. בשנת 1530 ליווה יעקב רוזאלס את אחיינו של מלך פאס לפורטוגל, שם ׳הוא זכה לכבוד רב'. בשנים 1535-1534 הוא שימש מתווך בין יוחנן השלישי לבין מרוקו בהשכנת שלום ביניהם.
יותר מכולם שירת מלך זח יעקב רותי שהיה צאצא ליהודים פורטוגזים Aróte או Rude מן המאה ח-15 שחיו Covilha ובבראגח. הוא זכה להנהגה היהודית בפאס ולכבוד רב בתקנות.
יעקב שימש מרגל בשירות מלכי פורטוגל. סוכנו היה אחיו משח בארזילה. ב-1537 הוא נסע כשגריר של רצון טוב בפאס וב-1539, הפעם כשליח למלך פורטוגל, בשליחות הפורטוגזי סבסטיו ורגאס,״.
יש בעלייתו של יעקב רותי כדי ללמד תכונה נוספת מדוע זכו יהודים דווקא לעדיפות על פני סוחרים נוצרים. אין תימה בזח שהמרוקנים רצו אותו כמתרגם וכיועץ בגלל קירבתו לפורטוגזים. אך המלך מנואל העדיף אותו על פני ורגאס כיוון שלא הביע אימון בהערכותיו של זח את פני הדברים וגם דאג יותר מדי לעסקיו. כך עלה שמו של רותי כמועמד בעל תואר צנוע, ׳היהודי רותי׳. מינויו של ורגאס כשגריר במרוקו או שיגור ׳שגריר מיוחד׳ מפורטוגל היתה יומרנית מכדי להתחיל בה יחסים רגילים עם מלך מראכש הווטאסי. חם יכלו להיות בני ערובה שמחירם יקר מאוד, לעומת היהודים.
השושלת הווטאסית (בברברית: ⵉⵡⴻⵟⵟⴰⵙⴻⵏ; בערבית: الوطاسيون; בתעתיק: אל-ווטאסיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה על רובה של מרוקו החל משנת 1472 ועד 1554.מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה, פוליטיקה, חברה, תרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.(מתוך ויקיפדיה)
ריקר מערער על איכותו של רותי כיהודי אבל במסחר ובפרט במסחר בדים ובסמכות שנתן לו מלך מרוקו לא היה איש כמוהו. השנה היא 1539 ומלך השריפים בדרום היה מולאי אברהים ולשליטי פורטוגל ופאס בצפון היה עניין משותף.
לדידו של הפורטוגזי דה טבורה אין יותר יהודי טוב במלכות פאס מאז גירושם של יהודי ארזילה מרותי. בפעילותו באפריקה מילא יעקב תפקידים רבים: בספטמבר 1542 הוא נשלח ממלך פאס לתטואן כדי לשאת ולתת עם מושל צאוטה, פעם אחרת באותה שנה הוא נשלח לטנג׳יר לשחרר את אחיו משח שנאסר בפקודת האינקביזיציה. ב-1545 הוא נמצא בארזילה למשא ומתן על שלום, שם נודע לו על ארמדה תורכית שמפליגה לכבוש את עדן. הוא יודע את מה שקורח בכל מרוקו.
ייתכן שהקנאה בהצלחתו היא בבסיס דבריו של שגריר פורטוגזי מיוחד במרוקו שאין לסמוך על יעקב רותי, ולפיכך הוא הביא עמו פורטוגזי שיודע ערבית כיוון שהסוחר ורגאס לא היה איתו באותו זמן.
פחות מרשים מיעקב היה אחיו משה,.
הבעייה הקשח של הפורטוגזים היתה בעיות האספקv של מזון, ציוד ונשק בניגוד למאורים תושבי הארץ. מכאן היותן של המבצעים הצבאיים של פורטוגל (ושל ספרד) במצב של מגננה. הפורטוגזים חיפשו כל דרך כדי לבסס את מצודותיהם ואת רצונם להתפשט במרוקו. כדי לעשות זאת הם חיפשו בני ברית שיסייעו בידם והיהודים ענו על משימה זו. מנגד לא היה השלטון המוסלמי בממלכה מסוגל לנהל את ענייני החוץ והכספים באופן יסודי ומקיף. היהודים חיו החלפנים, שוקלי הכסף, מנהלי החשבונות, עובדי המטבעה המלכותית והסוחרים באבנים יקרות ועוד.
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר