שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִבּוּתָא
מצבת קבורתו של רבי מסעוד קדושים. המנוח היה כל ימיו נוהג בקיום מצוות ומזכה את הרבים, זכה לשם טוב בקרב בני קהילתו, התנהג בענוותנות ולא החזיק טובה לעצמו, מזרע קדושים. בשלב מאוחר בחייו שימש מלמד תינוקות. ראה בהמשך מסמך אודותיו החתום על ידי שלושת חברי בית הדין הרבני של מוגדור רבי מסעוד כנאפו, רבי יוסף בן עטר ורבי דוד כנאפו.
חריזה: א/א // ב/ב // ב/ב // ג/ג
וְהַחָכְמָה מֵאֵין תִּמְצָא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה
צִיּוֹן
וִי עַל הָאִי שׁוּפְרָא / דְּבָלֵי בֶּעַפְרָא
צִיּוּן לַנֶּפֶשׁ נַעֲנָה / נִגַשׂ וְגַם נֶהֱנֶה
- מִזִּיו הַשְּׁכִינָה / מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ פִּנָּה
בַּעַל מִצְווֹת טוֹבוֹת / מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת
וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ / גַּם לְעֵת זִקְנָתוֹ / צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ
אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים / כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים
זַיִת רַעֲנָן / רָחִים וּמוֹקִיר רַבָּנָן
- 10. זָקֵן וּנְשׂוּא פָּנִים / מֵימָיו נֶאֱמָנִים
דָּחִיל חֲטָאִין וְכָיִף עִם בְּנֵי מָתָא / וּלְנַפְשֵׁיהּ לָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא
הֶחַ[כם] הַמֻּפְלָא / וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא / וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה
כמוה״ר רַבִּי מְסְעוּד קְדוֹשִׁים זלה״ה
והמ״כ יוֹם שִׁשִּׁי לַח[וֹדֶשׁ] אָב
- 15. שְׁ[נַת] הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ
יְמֵי חַיָיו ע״ו שָׁ[נִים]
- 4. לנפש נענה: ראה לעיל. נגש וגם נהנה: התקרב. לאחר מותו. פרפראזה על הקינה הנאמרת בט׳ באב ׳נגס וגם נענה׳ על פי הכתוב בישע׳ נג,ז ׳נגש והוא נענה׳. 5. ונם… השכינה: עתה שנשמתו בעולם הבא הוא זוכה ליהנות מזיו השכינה. ראה: עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. ממנו… פנה: על פי זב׳ י,ד. בשבח המנוח שהיה דומה לאבן הפנה בבנין והיתד שמחזיק את האהל, כך המנוח היה הראש לקהילתו, שהכל תלוי בו ועליו כולם סומכים. 6. מאליפות מדובבות: הלצה על פי תה׳ קמד,יג ׳ציאוננו מאליפות מרבבות'. וכוונתו המצוות שעשה המנוח היו לאלפים ולרבבות. 7. וענתה בו צדקתו: צדקתו תבוא ותעיר. גם לעת זקנתו צדיק באמונתו. גם שזקן נשאר נאמן לה׳ וצדיק כפי שהיה בצעירותו. 8. אשר… ערבים: על פי לשון ברכת קריאת שמע של ערבית ׳אשר בדברו מעריב ערבים׳ וכר. מלשון ערב וחשיבה. והמחבר הליץ לענין עריבות ומתיקות. דבריו – דרשותיו, היו ערבים על שומעי לקחו. 9. זית רענן. על פי ירמ׳ יא,ז. המנוח היה כעץ הזית שעליו אינם נובלים לעולם, ותמיד נראה רענן,לח ורטוב. כר המנוח גם בעת זקנתו היה מתמיד בלימוד והרבצת תורה, וזריז למצוות כאדם צעיר ונמרץ. רחים ומוקיר רבנן. מארמית. אוהב חכמים ומכבדם. 10. זקן ונשוא פנים: ראה מצבת הרב יאודה סמאנא לעיל. מימיו נאמנים: על פי ישעיה לג, טז. דבריו ותורתו המשולים למים, לא יפסקו, וימשיכו גם לאחר מותו. 11. דחיל…בני מתא: מארמית, ירא חטא, ומכופף עצמו בפני בני עירו. ולנפשיה… טיבותא: מארמית, לא מחזיק טובה לעצמו. ראה בבלי, סנהדרין פח,ב. 12. וכבוד ה׳ מלא: ראה ביאור במצבת הרב יעקב הכהן. ובתר… עולה: ראה לעיל מצבת הרב אהרן הכהן. 13. מסעוד קדושים: המנוח מצאצאיו של המקובל האלוקי המלומד בניסים כמוהר״ר שלמה בן באהא קדושים מהעיר ׳תמנארת׳. 17.והמ״כ: והייתה מנוחתו כבוד. 15. שנת… ורע: המילה ׳הרחקת׳ עולה לשנת תשי״ג – 1953 למניינם. על פי תה׳ פח,יט.
עוד על רבי מסעוד קדושים:
באחד משני החדרים שבביתו גידל פרה שאת חלבה היה מוכר על מנת להשלים את הכנסותיו. (ראה La vie juive à Mogador עמ׳ 117 (כתב העת ברית גיליון מיוחד- תשס״ט) מאת שלמה חי כנפו. בשלב מסוים בחייו כאשר נוכח לראות שהכנסותיו הולכות ופוחתות החליט לצאת ״לגלות״ כדי לאסוף כסף. לשם כך הצטייד בתעודת המלצה מרבני העיר (ראה מסמך) לעת זקנתו, כאשר כבר לא היה מסוגל ללמד, הוא התפרנס משחיטת עופות בשוק.
זכרון אישי: רבני מרוקו המכהנים כדיינים התבדלו מיתר הרבנים בלבושם. בין היתר הגלימה שלהם הייתה בצבע חום כהה ולא שחור. אני זוכר שרבי מסעוד קדושים לבש גלימה חומה כמו זו של הדיינים(א.כ.).
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. כ. כמוה״ר מְסְעוּד קְדוֹשִׁים
עמוד 81
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-מבוא
- 3. המטרה החינוכית. המסר של הסיפור העממי משתנה ממקום למקום, מדור לדור ומחברה לחברה, הכל בהתאם לנסיבות ההיגוד, לקהל שבשבילו מיועד הסיפור, לאמנות ההיגוד של המספר ועוד. הרב־מישוריות של הסיפור באה לביטר בעיקר במטרה זו.
הנה לדוגמה סיפור י״ד בילקוטנו: עלילתו פשוטה והיא נותחה מבחינה טיפולוגית בהערת העורכות: ערבי המבזה־המחלל את קבר הצדיק (ר׳ יחיה לחלו, שהוא, כרוב ה״קדושים״ במארוקו, שד״ר מארץ־ישראל שנפטר במרחקים, בתקופת שליחותו) בענש השיתוק (מידה כנגד מידה — היד שהורמה או שביצעה את עבירת הגניבה מן הקבר מוצאת מכלל פעולה): משפחתו מתערבת לטובת הנפגע־הנענש אצל היהודים ובזכות תפילתם נסלח העוון. הערבי נרפא ומנדב מדי שנה כד שמן לקבר הקדוש.
השווה את דברי המספר ר׳ מכלוף לסרי בתום הסיפור: ״גם הערבים רואים אותו (את ר׳ יחיא לחלו) כקדוש אלוהי, ובאים ומשתטחים על קברו, והוא נעתר להם וממלא את בקשותיהם…״
מבחינת הסיווג ברור כי לפנינו אויקוטיפ [אויקוטיפ: ייחוס מעשייה אוניברסלית לתרבות מסוימת.] סיפורי יהודי, כלומר טיפוס סיפורי המיוחד למרחב־התרבות היהודי, הנפוץ ביותר בספרותנו העממית. אך מה המסר?
האמת היא שאפשריים כאן כמה מסרים:
א. העלאת התדמית העצמית בחברה המאזינה, המדוכאת במציאות החיים לעומת נצחונו בסיפור של היהודי, נציג המיעוט המדוכא, נענש־נכשל המבזה־מחלל הקודש שהוא נציג הרוב המדכא.
ב. אפשרות של דו-קיום בשלום בין יהודים למוסלמים (לערבים), כי הרי הצדיק היהודי מסייע בסיפור גם לערבים והערבי שחזר בתשובה מקיים את נדרו.
ג. הבלטת מידת הסליחה, המחילה והרחמים היא מאז ומתמיד מידה יהודית(״מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום״ — שבת קל״ג ע״ב) ו״כל המרחם על הבריות(והרי גם הגוי שביזה את הקבר הקדוש הוא בין ברואיו של הקב״ה) מרחמין עליו מן השמים״ (שבת קנ״א ע״ב). מובן שאפשר להטיף הטפה פרונטאלית לרחמים, אפשר להביא מאמרי־חז״ל לרוב(בכללם: ״כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו״ — ביצה ל״ב ע״ב), אך גדולה השפעת המסר הסמוי בסיפור עממי יותר ממאמרי־הכרזה שבהם נקראת המידה בשמה…
ד. ערך התשובה. אכן, בסיפורנו החוזר בתשובה הוא גוי, אך מהתקבלות תשובתו משתמע קל וחומר. אם אצל גוי כך, הרי אצל יהודי החוזר בתשובה על אחת כמה וכמה, כי ״גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד״ (יומא פ״ו ע״א).
ה. הדגשת הזיקה אל העבר, אל הדמויות שמילאו בעבר תפקידים לאומיים־ חברתיים־דתיים ואינן עוד אתנו; ומה עוד כאשר הדמויות האלו קשורות בארץ ישראל ופעלו(כשד״רים) למענה. אם אכן, בית־העלמין, הוא בית־החיים, מסמל את העבר, וקברו הקדוש של ר׳ יחיא לחלו מסמל את הדמויות החיוביות בעבר, שבכלל פעילותן נמצא גם טיפוח הקשר עם או־ץ־ישראל והסיוע לשוכני ארץ־הקודש ולחונני עפרה, הרי המסר הוא בכיוון חיזוק התודעה ההיסטורית היהודית (״הזיכרון הלאומי״) והזיקה אל ארץ־ישראל.
המיישמים את הסיפור — מורה (לגילאים שונים), סופר הרואה בסיפור חומר היולי שכדאי לעבדו עיבוד ספרותי, מחזאי ההופך את הסיפור למחזה אגב שיפורו הלשוני ועריכתו, מספר או דרשן המבליט רעיון מסויים — כולם ישתמשו בסיפור שימוש שונה, אך הם יבחרו באחד מחמשת המסרים כמוקד למוסר־ההשכל שלהם. אגב בחירת המוקד, יבליטו המיישמים יסודות שונים, ידגישו הדגשים שונים,אך הסיפור ישמש לכולם נקודת מוצא שממנה מובילים מסלולים רבים שונים אל קהל ה״צרכנים״ — קוראים, תלמידים, חוקרים.
כך משתלב שלב ג׳ הוא שלב הפרסום עם שלב ד׳ הוא שלב היישום הרב־מישורי.
ניכר בילקוט כי העורכות מעוניינות ביותר ביישום מחקרי. על כך אפשר היה לעמוד גם מן המבחר עצמו והרושם מתחזק בעקבות העיון בהערות המקיפות והמעמיקות לסיפורים. המבחר עצמו מאפשר דיון השוואתי בתחומי הטיפוסים והמוטיבים הסיפוריים, הייחוד היהודי והאתני, המבנים התוכניים והצורניים. במיוחד חשוב החומר לחקר פולחן הקדושים במארוקו, לחקר היחסים במשפחה היהודית, היחסים בץ ישראל לעמים, בין עדות ישראל השונות, ההתייחסות אל הבעיות המרכזיות של החיים: גורל, טוב ורע, גאולה, הורים וילדים ועוד, ועוד. כמה מן הנושאים האלה יודגמו בהערותינו הבאות.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק–מבוא
הרב משה אסולין שמיר-פרשת שמיני
צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!
"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)
בזכות ההתקרבות והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')
"ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,
בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:
"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,
ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.
וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.
ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".
(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):
בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,
נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.
"לא תשנא את אחיך בלבבך…
ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"
(ויקרא יט חי).
רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).
בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –
נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,
כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.
רבנו-אור-החיים-הק' בנושא – האחדות בעם ישראל:
"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,
היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.
וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":
"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,
היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.
ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.
מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".
מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".
מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:
אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,
אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.
אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.
ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.
ואז תזכה לקיים את – 'ואהבת לרעך כמוך',
שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.
רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',
לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.
אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.
ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).
"ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).
האוהב את האב – אוהב גם את בניו.
אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,
בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).
מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".
הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.
פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.
את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".
אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.
את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:
רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.
רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:
"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).
רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).
רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".
"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.
בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".
לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.
אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).
החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).
רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.
"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון", כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.
חנה אימו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".
"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,
והווי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)
מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.
חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.
"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.
ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".
הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.
כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).
"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).
חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.
עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".
הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).
רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":
"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.
אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.
ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.
רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים – אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".
מסר אמוני:
מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:
"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,
אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".
"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).
אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".
דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".
איך מקיימים צדקה? שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט). לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).
איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?
על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).
בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).
העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.
רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים.
רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).
רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".
לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס
בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,
וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).
כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.
ויהי ביום השמיני,
קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).
"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".
בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).
פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.
המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.
באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.
תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.
גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).
"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…
וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).
ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.
ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).
ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).
היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:
ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.
ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.
ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.
ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.
ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.
ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.
מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".
גדולתו של משה רבנו,
המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:
מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" – "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.
"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.
"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.
כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,
בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).
"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –
וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).
"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.
פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.
{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').
בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",
צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.
"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).
רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.
רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.
לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".
וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.
רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.
וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".
המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':
בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).
האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".
כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.
להלן מספר דוגמאות:
אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.
דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'. בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".
במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.
הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".
הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.
המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.
המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.
זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,
ויצאו ויברכו את העם –
וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).
"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.
רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.
רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.
אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.
בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).
בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.
אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.
דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.
כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.
בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:
להלן דברי קדשו:
"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,
בכל נפשך, ובכל מאודך".
הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:
"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.
"בכל נפשך" – גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".
"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.
לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.
"ויהי ביום השמיני – קרא משה".
המספר שמונה והאות חי"ת –
בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.
האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).
לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה – שמונה ימים, שמיני עצרת.
לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.
לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".
שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…
מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…
"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.
"אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).
רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.
החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:
"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").
החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,
שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.
החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.
להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.
את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.
ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".
רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.
הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.
הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.
אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.
החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:
"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').
החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).
רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.
כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.
החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.
בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.
מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,
והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון, ועמך ישראל.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-מבוא
- 1. המטרה הציבורית־המקומית. השותף העיקרי בפרוייקט, לא רק מבחינת השחזור של היצירה העממית והנחלתה לזולת(והוא במעגל הצר — ״ארכיון הסיפור העממי״ ובמעגל הרחב — עם ישראל), אלא גם מבחינת הסיוע החומרי, היתה בית־ שאן. תושבי בית־שאן, בלי הבדל עדה או מפלגה, מעמד או גיל, התייחסו אלינו, חברי המשלחת, בחיבה ובהבנה. כעבור זמן קצר ובעקבות עבודת־הכנה שלא דרשה מאמצים מיוחדים, הבינו תושבי המקום, ובכללם המסרנים־המספרים הפוטנציאליים, שלא באנו ללמד ולהטיף, אלא ללמוד, לחשוף דברים יקרים, אוצרות גנוזים של מסורת עשירה ומגוונת, שלצערנו לא נודעה לציבור הרחב. מבחינה זו של הכנסת־אורחים ומאור־פנים למופת, לא תישכח מלבנו השבת שאותה עשינו בבית־שאן במסגרת הפרוייקט; אך האמת היא כי החמימות שבלב של תושבי בית־שאן באה לביטוי גם במגע יומיומי, גם בימי חול ועייפות, ולא רק ביום־מנוחה. בהתאם לכך חייב הילקוט לשקף את תושבי בית־שאן; לא רק את סיפוריהם, אלא גם את תולדות חייהם, את חבלי המעבר לבית־שאן, את הימים הקשים של החיים על הגבול, את המתחים בעבר ובהווה, את הקשיים בהתגברות על פערי חברה, כלכלה ותרבות, בעבר ובהווה.
מטבע הדברים הוא כי אין הסיפורים העממיים, והם סיפורים העוברים מדור לדור והיונקים בוודאי ממורשת העבר של בני עדות שונות ועולי ארצות שונות, יכולים לשקף את העבר הקרוב ואת ההווה הכרוכים בבית־שאן. אכן הם משקפים מגוון של עדות המאכלסות את בית־שאן ואת מסורותיהן האתניות בתחום ההיגוד, בארצות מוצאן, מה שאין כן חיי המספרים ויצירתם בישראל. בעבודת השדה שלנו ניסינו להשלים חיסרון זה ע״י ״תיעוד שבעל־פה״ ושאלנו לעתים שאלות החורגות מתחום הסיפור העממי שבפי המספר, מדרכי קבלתו והתייחסותו אליו. כמה מן התשובות ה״חוץ־סיפוריות״ משתקפות בקובץ שלפנינו, בפרק על המסרנים. אך לא סגי בכך.
תושבי בית־שאן אשר הילקוט שלפנינו יהווה בשביל כל אחד מהם, כתרומה אישית וקבוצתית, ביטוי של הישג מקומי, חייבים לראות בו גם אמצעי המדרבן את הרחבת התחושה ההיסטורית מסביב לבית־שאן החדשה, בניה־בוניה, חולמיה ולוחמיה. אני מקווה כי הספר ישמש בסיס להקמת ארכיון היסטורי של בית־שאן החדשה, אולי ליד המוסיאון הארכיאולוגי המפואר בה והוא ישמש עדות מוחשית, כי בית־שאן אינה רק עיר העבר הרחוק, אלא גם יישוב חי ומתפתח המגבש את ה״אני״ שלו עצמו. בארכיון זה ייכללו לא רק סרטי ההקלטה של סיפורים שבפי תושבי בית־שאן המחודשת, אלא גם תיאורים וראיונות (תעודות בכתב ובעל־פה, קטעי עתונות, צילומים וסרטים) על חייהם בעבר, בארצות המוצא ובישראל, על חבלי הקליטה במקום, על בעיות עבודה, הגנה, חברה ועוד. ארכיון כזה חשוב לא רק להיסטוריונים ולפולקלוריסטים. הוא ישמש גם מורים, סופרים ובעיקר את בני הדורות הבאים שיבואו אל הארכיון לא רק כדי להכיר בו את מורשת־התרבות של עמם ועדותיהם, אלא גם כדי לראות בו, במידה והבאים יהיו צאצאיהם של תושבי בית־שאן, צילומי משפחתם, כדי לשמוע בו את קולות יקיריהם וכדי להתחקות בו על שורשיהם.
אם יקבלו תלמידי בתי־הספר המקומיים ומוריהם את המשימה הזאת על עצמם, ישמשו להם סיפורי הילקוט שלפנינו וההערות אליהם תשתית ומודל כאחד.
- 2. המטרה הספרותית. הסיפור העממי על סוגיו השונים — מעשייה המתרחשת באלזמן ובאלמקום, אגדה גיאוגראפית־היסטורית, בדיחה ומהתלה, פתגם, שיר וחידה השלובים בסיפור — כל אלה מילאו וממלאים תפקיד חשוב בתודעה הספרותית של רוב החברות בעולם. גם בחברה המודרנית ביותר קיים ליד מסלול־הקריאה הנורמאטיבי שבו מועברות היצירות הכתובות והמודפסות, גם מסלול ההיגוד העממי שבו נקלטת הספרות באוזן ולא בעין. לספרות שבעל־פה סימני־הכר ותפקידים משלה והם משתמרים ביצירה גם כשזו מועלית על הכתב.
- 7. בין שלושים סיפורי הילקוט מיוצגים יפה המזרח והמערב של עם ישראל — שלוש יבשות־המוצא של העולים: צפוך אפריקה(20 סיפורים ממארוקו ומטוניסיה), אסיה (9 סיפורים מפרס ומקורדיסטן) ואירופה (סיפור מפולין). יש לשבח את הכללתו העקרונית של סיפור יהודי־אשכנזי בילקוט, גם אם הוא סיפור אחד ויחיד.
רבים סיפורי הילקוט שלפנינו המשקפים את המסר המקורי, שאפיין את מסירתם שבעל־פה. מילוי המשאלות הכמוסות, הפשטות (שהיא לעתים חיצונית בלבד) של הקנקן השווה לכל נפש והמוגש לשומע־קורא, פתרון העימות בין ישראל לעמים, העימות הפנים־יהודי והפנים־משפחתי, האפשרות להזדהות עם הגיבורים החיוביים — כל אלה חיבבו מאז ומתמיד את היצירה העממית על המוני העם ויסודות אלה של חיבוב וליבוב נשארו בטקסטים שלפנינו. אכן, יש גם מישור סמוי לסיפורים, ולכל אחד מהם יש גם ״בין השיטיך משלו, המעניין במיוחד את החוקר, אך הסיפורים שנבחרו לילקוטנו מיועדים בעיקר למי שמעניין אותו ה״פשט״ של הסיפור. קורא כזה ייסחף בזרם העלילה ויהנה, כאשר חוויית הספרות הטובה מלווה אותו בכל סיפור וסיפור.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק–מבוא
עמוד 13
David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975
Toute sa vie s'est passée en longs voyages. Il connaissait parfaitement tous les coins du monde, avait beaucoup d'amis et plus encore d'ennemis. Une amitié affectueuse et désintéressée nous liait bien qu'il ait été mon aîné de quatorze ans. Il aimait les jolies femmes et était aimé d'elles. Cependant, il fut un très bon père de famille. Oncle Albert n'était pas un sceptique religieux. Il était croyant et resta jusqu'à la fin de sa vie, a soixante-cinq ans, un pilier de la Synagogue Hispano-portugaise de Londres.
Jack, le sixième enfant est un instable. Lui aussi voyageait beaucoup, vécut longtemps à Londres, puis à Paris et enfin à New York qu'il habita depuis plus de trente ans, en faisant des séjours plus ou moins prolonges à Casablanca (Il y était surtout pendant la dernière guerre comme Officier de Renseignement de l'Armée Américaine), à Tunis, à Tripoli où il dirigea les sociétés créée par Oncle Albert. D'un caractère jaloux, il n'a jamais aimé Albert qui avait si parfaitement réussi.
Enfin, le plus jeune, Léon, avait été un adolescent puis un jeune homme et un homme d'un charme infini. Il avait beaucoup d'imagination et était un peu poète.
Il est mort âgé à peine de cinquante ou cinquante deux ans, laissant une femme restée jolie et deux garçons brillants. Léon était religieux, très attaché aux pratiques enseignées par notre Loi. Sa vie, toute entière, a été très morale, mais non sévère, car il avait un sens de l'humour très développé. Il était aussi érudit. D'ailleurs tous mes oncles maternels étaient fort instruits. Mes grands parents leur ont donné une solide éducation en les envoyant dans les grands lycées parisiens pour leurs études secondaires et après cela dans les universités anglaises pour leurs études supérieures. D'ailleurs, l'aîné Joseph, théologien et philosophe, termina sa carrière comme professeur à l'Université de Dublin en Irlande. Malheureusement, il se convertit au catholicisme en épousant la fille d'un amiral irlandais et changea son nom en celui de Francis Scully. Je me souviens a ce sujet d'avoir fait une de ses gaffes qu'on ne se pardonne jamais. Mon grand-père, Papa Haïm étant cloué au lit dans les dernières années de sa vie, à moitié paralysé, exprima le souhait de voir son fils aîné avant sa mort. J'étais l'excommunication, ni prononcer le divorce de la femme devenue impure pour son mari. Cet homme, originaire du Souss, était très vieux. Il avait disait-on plus de quarante ans que sa femme.
Mon grand-père souffrit beaucoup de cette affaire qui bafouait la morale et la religion. Deux choses auxquelles la veille société juive était si profondément attachée. On me raconta bien plus tard que les ennemis de mon grand-père qui étaient jaloux de la place occupée par "cet étranger" dans la société. Ivres de leur triomphe, ils poussèrent le fils aîné de la femme adultère, un vigoureux jeune homme de vingt- cinq ans, à gifler mon grand-père à la sortie de son bureau. Par dignité, mon grand père ne réagit pas, mais le lendemain ses domestiques rossèrent de coups le jeune homme. De tels événements n'auraient jamais dû avoir lieu dans la communauté si policée de Mogador. Et mon pauvre grand-père se trouva dès lors en face de nombreux ennemis dont les moins mauvais ne pouvaient lui pardonner d'avoir provoqué par son intervention un tel scandale, la cause qu'il avait défendue étant juste ou non.
L'hypocrisie bourgeoise venait de faire, tardivement heureusement, son entrée dans la communauté vertueuse de Mogador. Ce fut, me disait-on, ce qui avait réellement décidé mon grand-père d'aller vivre en Angleterre.
Mes grands- parents eurent sept enfants, cinq garçons et deux filles:
L'aîné Joseph qu'on appelait Baba parce qu'il portait le nom vénéré de son grand- père paternel, le très pieux talmudiste et poète R. Joseph Abulafia qui s'était installé à Mogador sur la demande de Mr. Victor Lumbroso, consul d'Italie et son vieil ami.
Il mourut en 1892. La cadette était ma mère Seniora Hanna. Venait en suite Meïr qui semble avoir donné du souci à ses parents. En 1916, il s'engagea dans la Légion Etrangère (Française) et fit une belle guerre. Il alla par la suite à Paris où il se maria avec la fille unique du Rabin Weil. Il fut fusillé par les Allemands en 1941. Il laissa une fille Andrée.
Puis il y eut Dona qui épousa Tajer Samuel Serfaty, d'une famille aristocratique d'origine anglaise établie depuis le XIX siècle à Mogador où elle était alliée à la fameuse famille des Guedallia.
David Corcos
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
Jérusalem, ce mois de Février 1975
Page 203
מצות הבאת העומר – וספירת העומר.הרב משה אסולין שמיר
"וספרתם לכם ממחרת השבת,
מיום הביאכם את עמר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).
מצות הבאת העומר – וספירת העומר.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
להצלחת עמ"י וחייליו במיגור האויב האיראני והחיזבלאי העמלקי ,
עוד בפסח הזה מתוך ניסים ונפלאות,
וגאולה שלמה ברחנים – עוד בפסח הזה.
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה,
והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.
והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).
לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.
א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.
זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".
ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).
ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.
הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.
הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).
לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).
כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).
לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן: הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.
הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן
מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.
ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).
ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',
עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו,
בספרו "מאור החיים".
רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואע"פ שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".
לאור דבריו הקדושים, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ואז נוכל לקבל את חידושי התורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:
"וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.
הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".
האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.
הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).
המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".
רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).
רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.
שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?
תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.
לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).
הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".
"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,
אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').
מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",
להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.
רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.
וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".
כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.
"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני" המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.
על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.
הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).
כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.
ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.
במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.
הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.
במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.
במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.
כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.
כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.
שמונה טעמים – למצות ספירת העומר,
ועשר תובנות – לתיקון המידות בימי הספירה.
א. רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…" כך:
"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,
כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,
אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".
פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,
כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.
הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,
ממנו חוצבו שני לוחות הברית,
עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.
עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית
בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.
לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת,
וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,
כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.
ב. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, וע"י כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות. "תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."
ג. ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.
"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".
ד. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).
ה. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד, כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם."והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, והשמיני בחג "מתן תורה".
ו. "צרור המור": כמו שהנידה טובלת במים, כך עמ"י טובל באש התורה שנמשלה למים. זקוקים לשבעה שבועות, היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.
ז. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות". כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות". הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת "מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו. (שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)
ח. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה, אותם נזכה ללמוד ולחדש.
תיקון המידות בימי ספירת העומר.
"בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"
(האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).
א. המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, וכו'.
ב. רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.
את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).
הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.
ג. רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".
ד. רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).
רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".
ה. המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).
ו. רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצוה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.
ו. הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברים, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).
ז. רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.
ח. רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).
ט. רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ולא הגיע בה לשלמות.
י. האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?
הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.
וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".
מדוע נקרא "עומר התנופה"?
"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה,
ונבטח בקב"ה שיפרנס אותנו, כמו שפרנס את עמ"י במן, במשך 40 שנה.
מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.
הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200 – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?
כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.
בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים". לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.
כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:
"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,
שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",
ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).
כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.
ספירת העומר בעמידה.
"שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טו – טז).
סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.
מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.
הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).
קיים כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.
מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.
"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.
שלושת השלבים במניין ספירת העומר:
א. מספר = מונה מספרים בעלמא.
ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".
ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.
כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.
אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם – הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.
להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.
כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.
הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…". הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.
ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).
הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.
שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?
התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.
לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.
דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.
הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.
התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.
כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.
בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.
במסגרת תיקון ההודיה = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה).
במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.
שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".
כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.
"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".
להתענג באור החיים – לחג הפסח, ושבת חול המועד פסח.
"רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב" (פרקו אבות, ב, ט)
"לב טוב" {בגימטריה} = 49 ימי הספירה.
"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".
התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.
רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?
רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".
אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).
ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב', האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.
בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:
"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".
כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.
רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".
בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.
כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.
צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).
רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.
בברכת חג פסח כשר ושמח – וגאולה שלמה בחסד וברחמים
מאת: משה שמיר אסולין.
ברכה והצלחה ובריאות איתנה לאילנה בת בתיה וב"ב, וכן למשב בר זוהרה וב"ב.
להצלחת עם ישראל וחייליו, ורפואה שלמה לפצועים
פ-ס-ח כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים-הרב משה אסולין שמיר
פ-ס-ח כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
דברי התורה להצלחת עם ישראל וחייליו – גיבורי חיל ה',
בהכרעת האויב – העמלקי איראני חיזבלאי,
וגאולה ברחמים – עוד בחג הפסח הבעל"ט.
חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,
ה-3338 של עם ישראל ה'תשפ"ו.
ה'תשפ"ו = 791 = ישועת ה' = 791
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.
אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?
תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)
"ביום ההוא – כי אותו לילה היה כיום יאיר – כצחות היום.
אור לישראל – חושך למצרים".
לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.
גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,
ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.
הזוהר הק': בלילה הזה – נפתחים שערי שמים,
רק תבקש מבורא עולם – ואז תקבל.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…
כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".
בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,
נוכל להביא – את ימות המשיח.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,
עתיד הוא לשמוח עם השכינה.
הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,
כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,
ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).
מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:
להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.
וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,
ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.
נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,
ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",
ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" –
מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.
(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).
פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.
מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח". זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג:
"הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).
"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.
בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".
ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.
כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.
ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?
מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".
דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.
הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה
יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים.
אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".
תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.
בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".
רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.
הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).
שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.
ע"י קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.
ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.
את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.
במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד
ואיחוד כלל עמ"י – המסב בליל הסדר מתוך אחדות.
המאורות בליל הסדר,
והדרך להשגתם.
"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:
"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).
על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק': לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.
"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)
רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.
כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק:
"שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו):
כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.
הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.
מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.
גם לנו בליל הסדר, יש מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.
בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,
אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:
א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.
ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.
א. לשוב בתשובה לפני החג.
בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).
ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.
בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.
הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'. אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.
לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" – כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.
ב. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),
מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.
הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.
הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).
המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.
אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".
בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.
לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.
אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.
הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.
רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.
כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).
רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,
כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').
בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.
הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?
כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?
שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס' המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?
בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).
המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.
לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".
מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.
החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':
אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,
ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.
ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.
מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.
סגולה לחצות ליל הסדר: לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.
את העת רצון של חצות הליל – שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).
כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם},
לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},
הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},
שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).
לילה השמור ממזיקים לאורך הדורות.
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.
וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.
א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).
ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).
ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).
ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.
ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".
הסבר הפס' כדברי קדשו:
"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…
וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.
וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…
וכנגד נס מרדכי אמר – 'הזה לה".
וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".
ניתן להוסיף על דברי קודשו:
ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.
רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.
ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.
ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.
ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.
חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.
מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?
כרטיס הביקור של הקב"ה:
"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.
כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.
א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).
חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.
רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).
בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.
לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.
המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.
רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).
ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)
במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…" (שמות יט, ה).
"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?
הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).
בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).
בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.
פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.
לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.
ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).
גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.
ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).
חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.
"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו. ואלו הם:
פסח, מצה ומרור".
שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.
שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.
פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.
פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.
מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.
עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.
כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.
מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).
המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).
בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.
על דרך החידוד ניתן לומר,
שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:
פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.
מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.
מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?
סדר בליל הסדר.
ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל
4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.
4 חלקי הסדר:
א. קידוש ב. קריאת ההגדה ג. סעודת החג. ד. הלל.
4 בנים:
חכם, רשע, ושאינו יודע לשאול, תם = ח – ר – ו – ת = חג החרות.
4 קושיות:
חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".
תם: "והיה כי ישאלך. שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".
4 לשונות גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
4 מאכלים: א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.
4 כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.
4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.
מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).
"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.
והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי – אתכם מעבודתם.
וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.
ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה
לאברהם, ליצחק וליעקב –
ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –
כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.
רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.
"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.
"וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.
"ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.
עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).
תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.
התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".
כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.
תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".
וכלשון קדשו:
"אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).
שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.
הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".
מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.
גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:
עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם. כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".
כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".
נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,
יום ההילולה של
מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},
מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,
"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',
וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},
מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.
יום ההילולה של
מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',
חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,
כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.
זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם
מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר".
ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.
כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:
"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".
מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.
לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".
כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').
הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').
מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.
במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?
בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.
מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.
רבנו משה אלשיך הק'.
יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך
רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.
"קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.
סיפור…..
"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר.
לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.
הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.
אראנו נפלאות
למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,
והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים
הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.
הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.
רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.
הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.
לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.
בברכת חג פסח כשר ושמח,
וגאולה קרובה מתוך נ' = 50 פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה אסולין שמיר
פסח כשר
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש ולתהליך הגאולה השלמה בו אנחנו נמצאים, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים, ובקרוב מאוד בעז"ה מהדורה שניה..
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
הרב חיים חייקין, מייסד וראש הישיבה, דמות מיתולוגית בקהילה באקס־לה־בן, במשך 50 שנה (1993-1945) היה הרוח החיה בישיבה. הוא נולד בשנת 1907 בקוסובה שבליטא, לא רחוק מהגבול הפולני. בנעוריו למד בישיבה של החפץ חיים בראדין במשך כשבע שנים, והיה מקורב לרב אלחנן וסרמן ולחפץ חיים. בעידודם הגיע בשנת 1938 לאלזס שבצרפת, כדי לעמוד בראש ישיבת חכמי צרפת בעיירה נודורף הסמוכה לשטרסבורג, שם החליף את הרב שמחה וסרמן שסיים את תפקידו. הבחירה ברב חייקין לעמוד בראש ישיבת חכמי צרפת הייתה בתמיכתו של הרב ארנסט וייל, מרבניה המרכזיים של יהדות אלזס־לורן.
בזמן מלחמת העולם השנייה שירת הרב חייקין בלגיון הזרים הצרפתי ואף היה שבוי בידי הגרמנים במשך חמש שנים. תקופה זו עיצבה אותו והשפיעה על דרכו החינוכית בעתיד. בתום המלחמה קרא הרב וייל לרב חייקין לסייע לו בהקמתה מחדש של ישיבת חכמי צרפת באקס־לה־בן. באזור זה גרו יהודים רבים שברחו מאירופה הכבושה, והמקום היה חלופה טובה לישיבה בשטרסבורג שנסגרה. חלקם של הרבנים המתונים משטרסבורג (הרב וייל, הרב גרשון כאהן, הרב דויטש והרב רפאל כאהן) בקביעת דרכה החינוכית של ישיבת חכמי צרפת המחודשת היה רב. הם קבעו ששפת הלימוד תהיה צרפתית ולא יידיש ובירכו על הקמת בתי הספר התיכון בעיר, מה שאפשר לתלמידים ללמוד לימודים כלליים ולהיבחן בבחינות הבגרות הארציות.
הרב אברהם קלמנוביץ והרב משה שניידר ראו בגיוס תלמידים ממרוקו מעשה הצלה מידי המסגרות החילוניות של אליאנס ועליית הנוער בישראל, ודרך מהירה לבניית מנהיגות תורנית ושדרה של תלמידי חכמים ילידי מרוקו. לעומתם, הרב חייקין רצה לסייע למוסדות החינוך היהודיים במרוקו ולשקם את החיים היהודיים בצרפת באמצעות הכשרת מנהיגות חינוכית וחיזוק הזהות היהודית של צעירים ממרוקו שיפנו ללימודים אקדמיים לאחר לימודי התיכון. לרב לא היה עניין להתחרות בסמינר לרבנים בצרפת ואף התנגד להענקת תוארי רבנות לתלמידיו. הוא ראה באקס־לה־בן מרכז להפצת תורה באמצעות בוגרים העובדים כמחנכים בערי צרפת שבהן התיישבו המהגרים מצפון אפריקה במחצית השנייה של המאה ה־20 או כמחנכים במרוקו.
הרב חייקין היה גשר בין העולם הישן לעולם החדש לאחר חורבן אירופה. מוצאו בעולם הישן, בליטא היהודית שבה היו מפעלי תורה גדולים כמו זה של החפץ חיים. במלחמת העולם השנייה נשבה הרב חייקין על ידי הגרמנים, ומשנחלץ אסף את כוחותיו והפך מפליט ומקורבן מלחמה למחוללה ולמחדשה הרוחני של יהדות אירופה בכלל ויהדות צרפת בפרט. מוראות מלחמת העולם השנייה הביאוהו להבנה שהעם היהודי נמצא בשעת חירום.
בעיני הרב חייקין יהדות מרוקו הייתה רֵזֶרְבוּאָר שעל יסודותיו ניתן היה לבנות את העולם הרוחני במרוקו ובצרפת. לרב חייקין היה יחס אוהב ומוקיר כלפי יהודי מרוקו. הוא לא ראה בהם את ה״אחר״ כמו העולם החרדי האשכנזי בישראל, להפך, הוא טיפח את בני הקהילה והכשיר אותם להיות מנהיגיה הרוחניים של צרפת. יתרה מזאת, הוא ראה ביהודי מרוקו מקור לתרומות ולגיוס כספים למען הישיבה. מידי שנה בשנה יצאו הוא או ראשי הישיבה למרוקו לגיוס תלמידים וכספים. השתתפות הרב חייקין ב״סליחות״ בנוסח יהודי מרוקו מעידה על פתיחותו ועל רגישותו כלפי מורשתם התרבותית של תלמידיו הספרדים, השונה מהמורשת האשכנזית שעליה גדל. הרב חייקין היה דמות מקרבת ויחסו לתלמידים היה חם ואבהי. הוא התגורר בקרבה החניכים בפנימייה ושימש עבורם דמות אב ואם שלא היו בקרבת מקום. עד היום תלמידיו נושאים את שמו באהבה ובהערצה.
הרב גרשון כאהן, מראשי הישיבה בשנותיה הראשונות, נולד בשנת 1924 באחד מכפרי אלזס, והיה מקורב לרבנים הראשיים שם, הרב ארנסט וייל והרב אמריק דויטש. כמו צעירים אחרים באזור זה, הוא למד לימודים כלליים והתעתד להיות וטרינר, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את תוכניותיו. מייד לאחר המלחמה, בשנת 1945, החל ללמוד באקס־לה־בן, ואחר כך כיהן כרב באזור שטרסבורג. בשנת 1955 ביקש הרב חייקין מהרב כאהן לסייע לו בניהול ישיבת חכמי צרפת. במשך עשרות שנים היה הרב כאהן יד ימינו של הרב חייקין ו״שר החוץ״ של ישיבת חכמי צרפת. במסגרת תפקידו גייס הרב כספים למען הישיבה בקרב קהילות יהודיות בצרפת ובמרוקו, שכנע תלמידים במרוקו ללמוד באקס־לה־בן ויעץ למעוניינים ללמוד לימודים אקדמיים בשטרסבורג שבה הייתה קהילה יהודית דתית מאורגנת שקלטה בחום צעירים ממרוקו. בשנות ה־60 אמר הרב כאהן על יהדות מרוקו של תקופתו שגם מה שנשאר ממנה בשנים שאחרי גלי העלייה הגדולים לישראל היה הרבה יותר עשיר ממה שנמצא בצרפת של שנות ה־60. מלבד היותו מגייס כספים ויועץ לתלמידים, לימד הרב כאהן בישיבה וקבע עיתים לתורה.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן
עמוד 78
השבת הגדול השנה וחג הפסח-הרב משה אסולין שמיר
השבת הגדול השנה וחג הפסח – יחולו באותם ימים,
בהם נגאלו אבותינו ממצרים – לפני 3338 שנים.
כאז כן עתה. נתפלל לקב"ה, שעוד הפסח – ניגאל ברחמים.
השבת הגדול – השבת הקרובה שלפני פסח.
השבת האחרונה – של עם ישראל במצרים.
שבת האמונה – בה הצטוו לקחת שה לקרבן פסח.
קרבן הפסח – המסמל אמונה בה', בניגוד לאליל המצרי.
קרבן הפסח – אותו אוכלים ביחד, המסמל אחדות עמ"י.
קרבן הפסח – ההופך את הבית לבית מקדש קטן.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר:
בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית…
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח… וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואהרן כן עשו (שמות יב, א – כח).
חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה, "וקחו לכם" צאן של מצוה, ודבקו נפשותיכם בבורא עולם.
הזהר: זכו להידבק בבורא עולם, בזכות השבת המכונה "יומא דנשמתא".
השבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הגדול, ע"ש שם הנס הגדול שנעשה לאבותינו במצרים.
באותה שבת – י' בניסן מלפני 3336 שנים, כאשר נתבקשו בני ישראל לקחת שה = טלה, ששימש אליל מצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים מיום י' בניסן ועד י"ד בניסן. לשחוט אותו בי"ד בניסן בצהרים, ובלילה ליל ט"ו בניסן, לצלות אותו על האש, וכל זאת, מבלי שהמצרים יעשו להם דבר.
כל זאת בגלל יראה ממרום שנפלה עליהם, וגם בגלל שעם ישראל חזר בתשובה מעבודה זרה בה גם הוא היה נגוע כמו המצרים, ובני ישראל קיבלו על עצמם את מלכות שמים, מלכות בורא עולם (שו"ע סימן תל ס"א).
החזקוני מסביר שהקב"ה העביר את עם ישראל סדנה חינוכית, דרכה הוציא מהם את הפחד מהמשעבד המצרי על אלילו שהוא השה = טלה, שהוא גם המזל של חודש ניסן כדברי הרמב"ם.
הם התבקשו לקחת שה תמים ולצלות אותו, כך שריחו יגיע לשכנים המצרים, ולא יוכלו להתנגד. וזה לא דבר פשוט בהתחשב במצב הדיכוי והשעבוד המצרי של אז, שנמשך 210 שנים.
המדרש אומר שרק 20 אחוז מהיהודים עלו, השאר – 80%, לא הצטרפו לחזון הגאולה, ומתו במכת בכורות.
נקווה שבימינו עם בוא הגואל, כלל עם ישראל יצטרף למרכבת הגאולה.
גאולת הגוף – מול – גאולת הרוח.
הקב"ה אמר לעם ישראל במצרים, וגם לנו כיום:
על גאולת הגוף – אני אחראי. לכן אני גואל אתכם מאימפריית הרשע המצרית.
על גאולת הרוח – אתם אחראים. לכן, קבלו עליכם שתי מצוות:
א. ברית מילה המסמלת קדושת הגוף, לכן הם מלו עצמם לפני הקרבת קרבן הפסח. הבית של כל יהודי, הפך להיות מיני בית מקדש.
ב. קרבן פסח המסמל אמונה בקב"ה, בכך שיתרחקו מעבודה זרה בדמות השה ששימש כאליל מצרי.
באותה שנה, י' בניסן בו התבקשו לקחת את השה ולקשור אותו במשך 4 ימים היה שבת, כאשר המצרים ראו איך האליל שלהם נקשר ומבוזה, ולא יכלו לעשות דבר, וזהו נס גדול, ולכן השבת נקראת "השבת הגדול".
"סור מרע – ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד, ט"ו).
שתי המצוות הנ"ל מבטאות: "סור מרע ועשה טוב" כדברי הלל.
קרבן פסח מסמל 'סור מרע', היות והשה אותו שחטו, סימל את האליל המצרי.
מצות 'ברית מילה' מסמלת "ועשה טוב". לעשות משהו טוב כמו "ברית מילה", מצוה שעברה אצלם מדורי דורות, החל מאברהם, יצחק ויעקב, דרך י"ב שבטי י-ה שירדו למצרים.
סיבה שניה: ע"ש ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג).
כלומר, כדי להיגאל, עלינו להתחזק באמונה ב"ה, וקיום מצוות התורה כנאמר בהמשך ההפטרה: "זכרו תורת משה עבדי…", כדברי הנביא מלאכי שהיה הנביא האחרון, הסוגר את תקופת הנבואה.
ה"שבת הגדול" – מנוף ל"אתחלתא דגאולא".
במשך אותם ארבעה ימים, בני ישראל עברו סדנה חינוכית באמונה בה', היות והשה אותו הקריבו, שימש כאליל המצרי, ובכך ביטאו את האמונה בה' ללא מורא ופחד מהמשעבדים המצרים, עד תמול שלשום.
"שבת הגדול" מציינת למעשה התחלה חדשה של דרך ארוכה, של "אתחלתא דגאולה".
כאז כן עתה. ב"שבת הגדול" הקרובה, נצטרך להפנים שבשביל להגיע לגאולה הנצחית, עלינו לחשוב בגדול איך להגיע לכך. לחשוב מחוץ לקופסא. התשובה נמצאת בסיבה השניה כדלהלן:
ה"לבוש"(סימן ת"ל סעיף א), הסיבה השניה לשם "שבת הגדול" – הקדמה לגאולה, כנאמר בהפטרת השבת בה אנו קוראים את דברי הנביא האחרון מלאכי:
"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות".
מהי המנחה הערבה? התשובה להלן:
בפס' שלפני האחרון נאמר:
"זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".
השכר מופיע בפס' האחרון החותם את ההפטרה בה נאמר:
"הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא,
לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם…" (מלאכי ג).
אם אנחנו רוצים גאולה, ושדרכנו תהיה ערבה לבוראנו, בבחינת הפס' הראשון של ההפטרה – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נצטרך לקיים תחילה את הפס' שלפני האחרון בנבואת מלאכי:
"זכרו תורת משה עבדי", ואז, נזכה בעזהי"ת לבשורת הגאולה המופיעה בפס' האחרון: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…".
אליהו הנביא מוכר בתנ"ך כאיש קנאי שעמד על כבוד ה' מול מלכים רשעים כמו אחאב ואשתו אי-זבל הגויה שהמיטה אסון על עם ישראל בגילוליה.
מצד שני אליהו מבשר בשורות טובות לאורך ההיסטוריה, ומתגלה לצדיקים.
קיימים שני גואלים:
משה ואהרן, מרדכי ואסתר, אליהו הנביא ומלך המשיח.
תפקידו של אליהו הנביא הוא להכין את הקרקע לקראת הגאולה, בכך שנזכור את "תורת משה עבדי", עד להשבת עם ישראל – בנים כאבות, לאביהם שבשמים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם". על שבת הגדול ראה בהרחבה בסוף המאמר.
סיבה שלישית: "שבת הגדול"
על שם ישראל הנקרא "גוי גדול עצום ורב", בפרשת הביכורים (דברים כו ה).
לאברהם אבינו הובטח ע"י הקב"ה: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גוי הארץ" (בר יח, יח).
עמ"י צריך לחשוב בגדול, ולהפנים שהוא גוי גדול בארץ, שתפקידו להיות קודם לכל אור לעצמו, ואח"כ אור לגויים.
סיבה רביעית לשם "השבת הגדול" ע"פ המהר"ל:
"יציאת מצרים נקראת גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל הקב"ה כאשר יצאו ממצרים".
בעל "חידושי הרים" משווה בין השבת הגדול שחלה ביום י' בניסן, ליום כיפור החל ביום י' בתשרי. כמו שכיפור מזכך את הנשמה, כך שבת הגדול.
הזוהר: "מיניה מתברכין כל שיתא יומין". ימות השבוע מתברכים בזכות השבת. כמו בשיר 'לכה דודי': "כי היא מקור הברכה".
כך שבתות השנה, מתברכות בזכות שבת הגדול אותה שמר עמ"י לראשונה
ה"שפת אמת" – סיבה חמישית לשם "שבת הגדול"
בשבת זו, הנקראת גדול, נעשו בני חורין בעקבות קרבן פסח ומכת בכורות, ונעשו בני חורין לקבל עליהם מלכות שמים.
עד אז היו עבדים, ועבד תלוי ברבו.
בציפייה לגאולה קרובה ברחמים – עוד בפסח הזה
משה אסולין שמיר.
לברכה והצלחה, לישועה ולרפואת משה בן זוהרה נ"י וב"ב – בתוך כלל חולי עם ישראל.
להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב העמלקי שיעי באיראן ולבנון
לאהבה ואחווה בין כל חלקי עם ישראל, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".
"ויקרא אל משה"-הרב משה אסולין שמיר
ויקרא או ויקר –
ויקר – מה שקורה לנו – זה לא – מקרה.
כולל מלחמת – 'שאגת הארי' – נגד איראן וחיזבאללה.
ויקרא – מה שקורה לנו – קריאה אלוקית.
"ויקרא אל משה",
וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".
"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח).
משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.
בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!
איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
לע"נ סבתי הצדיקה – עליה בת מרים ע"ה. יום שבת ג' ניסן.
א' זעירא במילה "ויקרא",
רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).
את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.
הפס' המאפיין את חודש ניסן הוא:
"ישמחו השמים ותגל הארץ" – ראשי תיבות י-ה-ו-ה.
כלומר, שם הוי-ה המסמל את מידת החסד המרחפת מעלינו ממרומים, לאורך חודש ניסן.
בחודש ניסן – חנוכת המשכן.
בחודש ניסן – ירדה אש התמיד מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.
בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.
בחודש ניסן – הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.
בחודש ניסן – נולדו האבות.
בחודש ניסן – נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3336 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.
בחודש ניסן – נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים
בחודש ניסן – לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.
בחודש ניסן – נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, א)
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".
גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).
כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.
גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.
כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.
הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).
משה אהרון. מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.
אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).
אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).
על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.
"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).
תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).
ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.
השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.
מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".
ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.
רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).
ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).
בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.
ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.
כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.
הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".
המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.
"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.
התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל,
מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?
א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".
ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".
ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.
רבנו רש"י מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).
לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.
רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).
מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.
דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.
מידת הענווה של משה רבנו.
המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.
רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.
ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".
כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.
למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.
המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).
מוסר השכל:
הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}.
המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף.
משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.
מוסר השכל לכולנו:
הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:
"י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו" = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.
"ואמרת אליהם:
אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).
סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.
ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת:
"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם… וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.
הרמב"ן פותח לנו צהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:
"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.
א. סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
ב. וידוי – כנגד הדיבור.
ג. שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
ד. הכרעים – כנגד ידיו ורגליו..
ה. זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).
"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).
"כי יקריב – לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות
בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).
"כי יקריב" –
מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.
רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.
רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".
רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה".
רבנו שואל: מדוע בתחילת הפס' נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בלשון יחיד, ובסוף הפס' נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן – תקריבו את קרבנכם" בלשון רבים.
תשובת רבנו: ישנם שני סוגי קרבנות:
הקרבן השני – "תקריבו קרבנכם", מדבר על קרבן בהמה.
הקרבן הראשון – "אדם כי יקריב מכם קרבן", מדבר על הצדיק המקרב אחרים לעבודת ה'.
כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).
וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".
באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".
הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה, היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.
במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהם… ורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".
חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה. הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל". לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.
"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".
כי כל שאור וכל דבש,
לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).
הקשר בין מנחת עני לחג המצות.
צניעות ואחדות – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.
"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).
בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).
רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".
על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).
כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך.
אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם: (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר:
"אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).
רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.
מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך:
"הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).
בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".
דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער: "ערער = רָע + רָע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.
רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות ורֵעות: ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).
בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי).
להתבשם באור החיים למוצש"ק
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת סבתי הצדקת מרת חנה בת מרים ע"ה – אמת – תיכון לעד.
עלתה לגנזי מרומים – ביום י"ב אדר
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",
נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א. יגאל חיון בן רינה ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה לאור של ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
כל הכתוב בו לחיים טובים ולשלום – לשם יחוד דקודשא בריך הוא, ושיתקבל ברצון בפני אלוקים ואדם
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בן זוהרה.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
מבוא
מאז החל בישראל, לפני כחצי יובל שנים(1955), הרישום המדעי של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל, מתנהל רישום זה בעיקר לפי שיטת הרישום האינדיבידואלי: רושם יחיד מנצל הזדמנות מסויימת ורושם או מקליט סיפורים מפי מספר מסויים, לעתים אף מבלי שיימצאו מאזינים במקום ההיגוד; להוציא את הרושם, כמובן. אכן, יש מקרים והרושם שוהה זמן ממושך יחסית במקום ההיגוד, הוא ״מקום החיות״ של המספר־המסרן, וע״י כך הוא מטיב להכיר את נסיבות ההיגוד ואת הקשרם התרבותי של הסיפורים, אך גם במקרים אלה יש לרישום אופי אינדיבידואלי.
במקרים הבודדים שבהם נעשתה ״עבודת השדה״ (כך נקראת עבודת הרושם הנעשית בנסיבות טבעיות, במקום חיותו של המסרן) עם מלווים שהצטרפו אליו, היתה שהותם של הרושם ומלוויו במקום ההיגוד מוגבלת לזמן קצר, ותפקיד המלווים היה בעיקר בהגשת סיוע טכני: הקלטה או צילום בשביל הרדיו או הטלביזיה, יצירת אווירה של קהל המאזין למספר וכיו״ב. המלווים לא באו כדי לעשות עבודה מקבילה, עבודת איסוף ורישום בו־זמנית, בתחומים שונים, מפי אינפורמנטים רבים ככל האפשר.
עיקר חלוציותו המדעית של ״פרוייקט בית־שאן, שבמסגרתו נרשמו בשנים 1977־1979 בבית־שאן, ע״י חברי משלחת אסע״י(ארכיון הסיפור העממי בישראל) כ־300 סיפורי־עם, רובם בשבועיים של רישום מרוכז(17 בינואר — 3 בפברואר 1978), הוא מבחינה זו — ב״שיטת המשלחת״. שיטה זו הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר ו״פרוייקט בית־שאן משמש כבר מודל לפרוייקטים דומים הניזונים מנסיונו.
המשלחת הפולקלוריסטית שפעלה באיסוף סיפורי־עם יהודיים בבית־שאן ובה שולבו אנשי בית־שאן והאיזור, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה ואסע״י, היתה הראשונה מסוגה בישראל; בשיחות של חברי המשלחת הועלה לא פעם זכרה של ״המשלחת האתנוגרפית היהודית״ הראשונה לתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, בראשותו של ש. אנ־סקי(1912־1914). ואין פלא. יש כמה צדדים שווים בין שתי המשלחות, ואחד מהם הוא, כי גם המשלחת הראשונה, אשר המשך לא היה לה, ועבודתה הופסקה עם פרוץ מלחסת־העולם הראשונה, ראתה את עצמה כפועלת ב״שליחות לאומית״.כי באין תחושת ייעוד למשלחת, יהיו המאמצים המושקעים בארגונה בגדר בזבוז.
שיטת המשלחת השוהה תקופה ממושכת במקום מסויים לשם איסוף נתונים, חאת אחרי עבודת־הכנה קפדנית וחלוקת תפקידים בין חברי הצוות, נהוגה בישרא בכמה וכמה תחומים, בעיקר במדעי הטבע, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ועוד, אך ״פרוייקט בית־שאן נותן דחיפה לשימוש בשיטה זו וליישומה גם במדעי־האדם, כלומר בפולקלוריסטיקה, אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, ועוד.
הצלחת ״פרוייקט״ מסוג זה תלויה בכמה וכמה גורמים, שאחד מהם הוא ארגונו היעיל. ארגון זה ניכר בתכנונם של שלביו השונים, אשר הראשון בהם (א) עבודת־ הכנה נזכר בסעיף הקודם. בעקבותיו באים שלושה שלבים: (ב) האיסוף והרישום, (ג) הפרסום, (ד) היישום. שני השלבים הראשונים (עבודת ההכנה ותקופת האיסוף והרישום בבית־שאן) סוכמו כבר בסקרי־ביניים של עדנה היכל, מרכזת אסע״י, ושל חיה בר־יצחק, חברת המשלחת, ודברי כאן משמשים מעין השלמה והמשך לדבריהן.
כי עם השלמת שני השלבים הראשונים של הפרוייקט אנו נמצאים עכשיו בשלב השלישי שלו, הוא השלב של פרסום החומר, והקובץ שלפנינו, על שלושים הסיפורים הכלולים בו, משמש עדות נאמנה לכך. כנהוג בשלב זה בדיסקיפלינות אחרות, אי אפשר להביא בפני הקורא (או להציג בפני המסתכל, כאשר המדובר הוא בחומר חזותי שבארכיאולוגיה או באתנוגרפיה) את כל החומר הנאסף כולו, את כל הממצאים הרבים והמגוונים. הארכיאולוגים מסתפקים בשלב זה בדוח מדעי על החפירה(או על עונת החפירה), הגיאולוגים — ב״סקר ראשוני״ של הממצאים; הצד השווה בפרסום החומר הוא אופיו המידגמי. ואכן, גם את סיפורי בית־שאן אפשר לפרסם בדפוס ולהביא בפני הקהל הרחב רק על דרך המידגם, הבא ללמד כפרט על הכלל כולו.
הקובץ שלפנינו הוא הקובץ השלישי הכולל את ״סיפורי בית־שאן, אך בניגוד לשני הקבצים שקדמו לו הוא מוקדש כולו ובאופן בלעדי לפרוייקט בית־שאן, ובכך ייחודו.
11 סיפורי בית־שאן שראו אור בשני קבצים קודמים, בהוצאת ״המרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, נרשמו מפי יוצאי חמש עדות: מארוקו(ארבעה סיפורים מפי חנה אביטן, אבנר אלגריסי, ויקי אלימלך, יעקב דדיה), טוניסיה (מפי בן־ציון כהן), קורדיסטן העיראקית (שני סיפורים מפי ז'קי כהן, מנחם עמנואל), בבל (מפי מרסל שמש) ופרס (שלושה סיפורים מפי מזל יעקובי, שלמה לארי, יחיה שמחי).
שלב הפרסום, והוא השלב השלישי בין ארבעת השלבים הנ״ל, כרוך תמיד בשלב היישום, הוא השלב הרביעי, ובעיקר באספקט המחקרי שלו, ואץ להפריד ביניהם. כל פרסום של מידגם מתבסס על סלקציה מסויימת וקריטריוני הסלקציה חייבים לענות על השאלות היישומיות: בשביל מי מיועד המבחר המתפרסם? מה מטרת הסיפורים הרואים את אור הדפוס? מה המסר של הקובץ לפי הקונצפציה של עורכיו?
עיון במבחר שנערך ע״ י שתי תלמידות,, שבמרוצת השנים הפכו לידידותי ולעמיתותי בהוראה ובמחקר, עליזה שנהר וחיה בר־יצחק, מוכיח כי העורכות עשו עבודה אחראית ונאמנה בנקטן בשיטה רב־מישורית המאפשרת דרכי־יישום אחדות בשלב הרביעי. אכן, מדע הפולקלור הוא מדע בינתחומי והתחומים המשתלבים זה בזה מטילים על הפולקלוריסט את חובת הגישה הפלוראליסטית. הפלוראליזם הזה בא בילקוטנו לביטוי בדרך בחירת הסיפורים (והרי רק כל סיפור עשירי מבין למעלה מ־ 300 הסיפורים שנרשמו בבית־שאן יכול היה להיכלל במידגם המודפס) ואלה יפרנסו בעתיד מגמות־יישום שונות. ברצוני לציין, ולו בקיצור, כמה מן המגמות האלו אגב השוואתן למגמות ששימשו נר לרגלינו בראשית הפרוייקט ובתקופת תכנונו.
לשון הרבים של ״לרגלינו״ בסוף הקטע הקודם אינה ל״ תפארת המליצה״. זוכר אני יפה את השיחות שקדמו להכרזה על הפרוייקט והובילו להחלטה על שיתוף הפעולה בין מוסדות המחקר בחיפה ובירושלים(״מבחוץ״), וחברי המועצה המקומית והאזורית ואנשי החינוך בבית־שאן(״מבפנים״). הייתי אז עד לחששות הדדיים בגלל המגמות שנראו לכאורה כסותרות זו את זו. חששות אלה נתבדו כבר בראשית העבודה המשותפת.
הצלחת הפרויקט מעוגנת בגישה הרב־מגמתית והרב־מישורית שאפינה את הפרוייקט מראשיתו. וטוב לראות כי הכלל שהיה ברור ליוזמים ולמתכננים בראשית הפרוייקט, והוא כי ״אין סתירה בין המטרות השונות״, נקוט גם בידי העורכות ומשמש נר לרגליהן בשלב זה של פרסום.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
מבוא
עמוד 11
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל- דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
כתובת מצבת המנוח הרב מרדכי צרפתי שהתורה הייתה שעשועיו יומם ולילה. התפרנס בדוחק והסתפק במועט. רבי מרדכי זכה לכינוי ׳בבליוטק׳ הן בשל חיבתו הרבה לספרים והן בשל היותו ׳ספריה מהלכת׳ כפשוטו, משום שהיה נוהג להלך שבכיסי מעילו נשא ספרים למכירה או לשם עיון. אקרוסטיכון: מרדכי צרפתי נ״ע.
חריזה: אב // אב // גג // גג
אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וְנִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב
מַצֶּבֶת קְבוּרַת אִישׁ תָּם, חֵטְא לֹא טָעַם
לֹא יָדַע יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא זוּלָתָם
כָּל־יָמָיו חָפֵץ בַּתּוֹרָה לָהּ יִקָּרֵא רֵעַ
יַעַן נַפְשׁוֹ בְּתוֹרַת ה׳ חָשְׁקָה לַיְלָה וְיוֹמָם
צָעֲדוּ רַגְלָיו וּמֵחַיִל אֶל חַיִל הָלַךְ
רָץ לְכָל מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה
פַּת בְּמֶלַח אָכַל וְשָׁתָה מַיִם בִּמְשׂוּרָה
- תָּרַם כָּל מִרְצוֹ וְכֹחוֹ בָּאֲפֵלָה כָּאוֹרָה
יָדוּעַ לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ יְדִיעָה בְּרוּרָה
עִם נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים קְשׁוּרָה
זש״ה כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
- מ״כ בְּיוֹם י״ד לֵחוֹ[וְדַשׁ] סִיוָן שְׁנַת התשכ״א.
- 2. חטא לא טעם: ראה שפתי כהן על ויק׳ א,יא ד״ה ׳שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום… לפי שאינו מתיירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כיבוס ולא ליבון׳. 4. דברי… שעשועיו: על סמך הכתוב בתה׳ קיט,צב ׳לולי תורתך שעשעי אז אמרתי בעניי'. 5. לה יקרא רע: ביטוי ייחודי, בשבח המנוח שהפך את התורה לרע. 8. קלה כבחמורה: על פי בבלי נדרים לט/ב ד״ה ׳אמר ליה אביי וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות׳. 9. פת… במשורה: כמאמר המשנה באבות פרק ו,ד 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל... ׳. 10. באפלה כאורה: ביטוי מושאל, שכוונתו בימיו הטובים בבריאות תקינה וגם בימים שחש ברע. ראה ספר אבודרהם ־ תפלת ערבית של מוצאי שבת ד״ה ׳תוציאנו מאפילה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו׳. 11. ידיעה ברורה: שמו הטוב, צדקותיו שקדנותו בלימוד התורה ומעשיו הטובים, הולכים לפניו.
עמוד 79
19/03/2026
יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
כתובת מצבת המנוח הרב מרדכי צרפתי שהתורה הייתה שעשועיו יומם ולילה. התפרנס בדוחק והסתפק במועט. רבי מרדכי זכה לכינוי ׳בבליוטק׳ הן בשל חיבתו הרבה לספרים והן בשל היותו ׳ספריה מהלכת׳ כפשוטו, משום שהיה נוהג להלך שבכיסי מעילו נשא ספרים למכירה או לשם עיון. אקרוסטיכון: מרדכי צרפתי נ״ע.
חריזה: אב // אב // גג // גג
אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וְנִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב
מַצֶּבֶת קְבוּרַת אִישׁ תָּם, חֵטְא לֹא טָעַם
לֹא יָדַע יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא זוּלָתָם
כָּל־יָמָיו חָפֵץ בַּתּוֹרָה לָהּ יִקָּרֵא רֵעַ
יַעַן נַפְשׁוֹ בְּתוֹרַת ה׳ חָשְׁקָה לַיְלָה וְיוֹמָם
צָעֲדוּ רַגְלָיו וּמֵחַיִל אֶל חַיִל הָלַךְ
רָץ לְכָל מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה
פַּת בְּמֶלַח אָכַל וְשָׁתָה מַיִם בִּמְשׂוּרָה
- תָּרַם כָּל מִרְצוֹ וְכֹחוֹ בָּאֲפֵלָה כָּאוֹרָה
יָדוּעַ לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ יְדִיעָה בְּרוּרָה
עִם נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים קְשׁוּרָה
זש״ה כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
- מ״כ בְּיוֹם י״ד לֵחוֹ[וְדַשׁ] סִיוָן שְׁנַת התשכ״א.
- 2. חטא לא טעם: ראה שפתי כהן על ויק׳ א,יא ד״ה ׳שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום… לפי שאינו מתיירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כיבוס ולא ליבון׳. 4. דברי… שעשועיו: על סמך הכתוב בתה׳ קיט,צב ׳לולי תורתך שעשעי אז אמרתי בעניי'. 5. לה יקרא רע: ביטוי ייחודי, בשבח המנוח שהפך את התורה לרע. 8. קלה כבחמורה: על פי בבלי נדרים לט/ב ד״ה ׳אמר ליה אביי וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות׳. 9. פת… במשורה: כמאמר המשנה באבות פרק ו,ד 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל... ׳. 10. באפלה כאורה: ביטוי מושאל, שכוונתו בימיו הטובים בבריאות תקינה וגם בימים שחש ברע. ראה ספר אבודרהם ־ תפלת ערבית של מוצאי שבת ד״ה ׳תוציאנו מאפילה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו׳. 11. ידיעה ברורה: שמו הטוב, צדקותיו שקדנותו בלימוד התורה ומעשיו הטובים, הולכים לפניו.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל- דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
הרב משה אסולין שמיר-פרשת "כי תישא"
ברכות חמות – לחיל האויר הישראלי – וכל כוחות הביטחון:
"וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר:
לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה – וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל
מִכַּף מִדְיָן – "אירן" – הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שופטים ו, יד)
הרמב"ן אומר: המלחמה הראשונה של ישראל,
הייתה נגד עמלק ברפידים, והמלחמה האחרונה לפני הגאולה,
תהיה נגד עמלק – המהווה סוג אחד מחמשת סוגי ה"ערב רב" {זוהר}.
יאטוללות איראן של היום – דינם כעמלק:
הצורר ח'מנאי שר"י – נהגה בפרסית המנאי = המן.
האיראנים – רואים את עצמם כגזע הארי.
את המערכה נגד איראן – התחלנו בשני שלבים ניסיים:
א. מבצע "עם כלביא" – היה בניסן {ניסים}.
ב. מלחמת "שאגת הארי" – התחילה ב"שבת זכור",
דרך "פורים" – בו הושמדו 75,500 עמלקים – ובראשם המן,
בעזהי"ת, עד ניסן ופסח – תוכרע איראן העמלקית, ונחתום בגאולה.
השם איראן נגזר מהמונח הפרסי העתיק "אריאנם .(Aryānām)
מבחינה דקדוקית, זוהי צורת הרבים של המילה "אריה (Arya) .
כלומר, משמעות השם היא 'ארץ האריים'. המילה "ארי" שימשה בעת העתיקה
כסמל לזהות משותפת של אצילות ושייכות.
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (בעל הטורים).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",
ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח העמלקי בשמחת תורה תשפ"ד,
וביתר שאת – בניסים הגלויים – במלחמה נגד איראן העמלקית,
כאשר טייסי חיל האויר הישראל הי"ו – שולטים בע"ה – בשמי איראן.
וזה המקום לברך את כל כוחות הביטחון בברכת:
"וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו – יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.
ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.
הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,
גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
בברכת גאולה בחסד וברחמים -כבר בפסח.
משה אסולין שמיר