סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והרוכלים בדרכים
המסחר והרוכלים בדרכים
שנים לפני הקמתה של מוגאדור כבר התקיים מסחר של רוכלים־נוסעים שנקראו ׳דואוה׳ (Duwwa) ומקצועם 'תדוואסט׳(Taduwwast). הם הובילו את סחורותיהם על גבי בהמות ופרדות בצפון המדינה, ועל גבי גמלים בדרומה ובמרכזה. הסחורות כללו תוצרת חקלאית ומוצרים שיוצרו באזור הכפרי, אלה הובלו לעיירות מרכזיות או לעבר הערים, ולהפך. הקמתה של מוגאדור המבודדת הצריכה קיום מערך של סוחרים ורוכלים־נוסעים לא רק לשם הובלת תוצרת טרייה לאספקה סדירה לתושבי העיר, אלא גם להובלת סחורות ליצוא מפנים הארץ וכן להובלת סחורה מיובאת מהעיר עצמה לאזור הכפרי, כמו סוכר, תה, נרות, טבק ואף סבון שהגיע ממרסיי. כך נוצרו רשתות תחבורה של רוכלים־נוסעים, ששיעור גדול מהם היו יהודים מהמלאח, שלא הייתה עבורם תעסוקה אחרת בעיר. רבים מהם שירתו את ׳סוחרי המלך׳ של הקסבה, שימשו סוכניהם באזורים הכפריים ומילאו תפקיד חשוב מאוד בהתנהלות המסחר הסדירה של מוגאדור. הם היו אלו שקישרו בין העיר לאזור הספר.
בומייה, הקונסול הצרפתי, מיטיב לתאר את הקשיים הרבים שעמדו בפני אותם מובילי סחורות והרוכלים בדרכים. בנוסף לקשיים טכניים־לוגיסטיים שעמדו בפניהם, המעבר הבטוח של סחורות בדרכים היה גורם כלכלי ראשון במעלה בחשיבותו. הם נאלצו להתמודד עם מרידות שבטי הסביבה, מלחמות ביניהם או בינם לבין בית המלוכה, מצב כלכלי רעוע שדחף שודדי דרכים לבצע מעשי שוד ואף גרוע מכך – מעשי רצח, וכאלו היו רבים (ראו פרק על הנרצחים היהודים במוגאדור). היהודים היו מקובלים כרוכלים בדרכים, מאחר שהם לא השתייכו לאף שבט ואף לא היו קשורים לדת האסלאם. הרוכלים־הנוסעים נהגו לעבור בין העיירות במסלול שנקבע על פי ימי השווקים שהתקיימו בהן. אלה הותאמו לימי החג והמועד של הדתות היהודית והמוסלמית. היה ידוע כי ימי שישי ושבת היו ימי מנוחה, ורוכלים שהיו בדרכים נמנע מהם לחזור לביתם בסופי שבוע מתוך חשש לחילול השבת. היו גם נוסעים־סוכנים שכל תפקידם היה גביית תשלומים וחובות מקמעונאים שקנו סחורות מסוחרי מוגאדור. גם לאלה ארבו בדרכים סכנות שוד ורצח, למרות שתפקידו של המחז׳ן היה להגן עליהם. ואכן, הממשל יצר תחנות מעבר שנקראו!נזלה', שבהן מצאו הנוסעים בדרכים מקלט וביטחון בלילות תמורת תשלום נמוך. היו ראשי שבטים שהגנו על הנוסעים בדרכים מתוך אינטרס כלכלי ופוליטי, ואילו אחרים סגרו את הדרכים במטרה לגבות מיסים גבוהים כדמי מעבר.
- סיפורו של משה בן דוד או יוסף (1976-1894 , (Moshe Ben-David ou Yoseph(על פי עדותו של משה בן דוד או יוסף שהיה סוחר נוסע כפי שסופר בשנת 1972 לאבי דוד קורקוס, עדותו מובאת כאן לראשונה.) ממחיש את העיסוק של סוחר נוסע. משה נולד בכפר קוזמנט והגיע למוגאדור בשנת 1915. הוא נישא לשמחה לוי, שהייתה אחות במשך למעלה משלושים שנה בבית החולים של מוגאדור ועבדה עם הרופא המפורסם בוברה (ראו הרחבה בפרק הרפואה במוגאדור). משה נסע באופן קבוע לאזור מרקש ולכל אזור שבט חחה מסביב למוגאדור. הוא סיפק לקמעונאים של שווקי האזור נרות (באין חשמל), תה, סוכר ומוצרים מיוחדים אחרים ובתמורה קיבל סחורה שנקראה ’ריטורנו׳(Ritoumo), כלומר ׳תוצרת הארץ', ואותה היה מוכר ליצואנים היהודים של מוגאדור. סחורה זו כללה תבלינים, כמו כמון, שקדים, דונג דבורים וגומי סנדראק שלוקט מעצי הטואיה (Tuya) או הערר (Arrar) המקומיים או מעצי השקדייה. אלו היו מוצרים מבוקשים ליצוא. משה בן־דוד דיבר היטב את השפה הטשלחית, הברברית המקומית, כך שלא הייתה לו בעיית תקשורת עם בני האזור.
סנדרק הוא שרף פותח לב המגיע מעץ מחטני ממשפחת הברושיים. יש לו אנרגיה ירוקה ורעננה והוא מביא למרחב את רוח היער. יוצר בהירות, הגנה ניקיון והתחדשות.
סנדרק מסייע בפיזור בלבול ועומס מחשבתי, ומתאים במיוחד לזמנים של חוסר מיקוד, עומס מחשבתי, יצירת הגנה, מרפא לב סגור ויכול לאורר אנרגיה של חולי.[א.פ]
- עניין הרוכלים־הנוסעים מוצא את ביטויו במסמכי בית הדין של מוגאדור, מאחר שסכסוכי משפחה נוצרו בשל היעדרות הבעל מהבית לתקופות ארוכות, וזו הייתה הסיבה שבגינה לא מעט נשים דרשו לקבל גט. בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי מצבם של הרוכלים בדרכים היה קשה בשל כניסתם של סוחרים אירופאים, ואף החלה תחרות קשה עם מוסלמים שחדרו לתחומים שבהם עסקו יהודים. לכל אלה יש להוסיף את סלילת הדרכים ואת כניסתן של משאיות תובלה. יהודים שנכנסו לשוק המשאיות והתובלה בתקופה זו, כמו משפחת קקון, שגשגו.
הכתרת מולאי יזי׳ד לסולטאן
עלייתו של מולאי יזיד לשלטון(1792-1790 ) לא עוררה קשיים, אולם בהמשך מדיניותו הייתה קשה כלפי יהודי מרוקו, כלפי נוצרים וכלפי מוסלמים. שלטונו שכונה ׳שלטון האימים׳ נמשך שנתיים ולווה באכזריות כלפי כל התושבים, אם כי מוגאדור ניצלה מנחת זרועו של סולטאן זה, יש אומרים בדרך נס. אולם רבים מהיהודים במרקש ובמקנס שילמו בתקופתו בחייהם. היו אלה שנתיים מבוזבזות בשל המשבר והאנרכיה שהשתררו באזור הדרום והובילו לאירוע הטרגי של ׳נשרפי אופראן׳ (ראו פרק בנפרד). במהלך אותן שנתיים היגרו יהודים מעיירות הדרום, כמו אופראן, גולימין, אקא, אימין־טאנות, איגלי, קוזמט, טיזניט ועוד, לעבר מוגאדור, ביניהם היו משפחות סוחרים חדורי מוטיבציה ואמביציה, חלקם היו כבר בעלי קשרים עם ראשי שבטים באזור סוס ודרום מרוקו. דוגמה לכך היא משפחת אפריאט, שיצרה קשרים עם השייח׳ ביירוק (Bayrouk), ראש שבט בעל עוצמה והשפעה, והייתה לאחת המשפחות המשגשגות של מוגאדור (ראו משפחת אפריאט). מולאי יזיד הסתכסך גם עם הספרדים, לאחר שציווה לאסור באופן תמוה את הקונסולים הספרדים במוגאדור ובלראש(Larache). שנתיים לאחר עלייתו לשלטון הוא נהרג בקרב מול כוחותיו של אחיו.
על פרעות יזיד וסיבתם ראו ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, עמ׳ 302-295.
פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והרוכלים בדרכים
עמוד 40
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-David Corcos
Dans les années 1919 avant son départ pour Londres, il eut de graves ennuis résultants de son intransigeance religieuse. On lui apprit qu'un marchand juif de Mogador, un nouveau riche, il est vrai; avait des relations honteuses avec une femme juive et mère de famille de surcroît. Il les fit surveiller et un jour ses domestiques surprirent le couple en flagrant délit d'adultère. Aussitôt prévenu, mon grand-père crut de son devoir de dénoncer cette liaison, dont il n'y avait jamais eu d'exemple a Mogador, au Tribunal rabbinique.
Ce fut un énorme scandale ou toutes les vieilles familles se déclarèrent pour la cause soutenue par mon grand père qui exigeait l'excommunication publique du couple adultère et le divorce immédiat de la femme. Mais un autre parti, formé des parents nombreux des personnes incriminées, achetèrent avec beaucoup d'argent deux des témoins de l'affaire qui renièrent leurs premières paroles et le scandale fut étouffé malgré l'aristocratie et les Rabbins qui ne purent plus, légalement, ni prononcer l'excommunication, ni prononcer le divorce de la femme devenue impure pour son mari. Cet homme, originaire du Souss, était très vieux. Il avait disait-on plus de quarante ans que sa femme.
Mon grand-père souffrit beaucoup de cette affaire qui bafouait la morale et la religion. Deux choses auxquelles la veille société juive était si profondément attachée. On me raconta bien plus tard que les ennemis de mon grand-père qui étaient jaloux de la place occupée par "cet étranger" dans la société. Ivres de leur triomphe, ils poussèrent le fils aîné de la femme adultère, un vigoureux jeune homme de vingt- cinq ans, à gifler mon grand-père à la sortie de son bureau. Par dignité, mon grand père ne réagit pas, mais le lendemain ses domestiques rossèrent de coups le jeune homme. De tels événements n'auraient jamais dû avoir lieu dans la communauté si policée de Mogador. Et mon pauvre grand-père se trouva dès lors en face de nombreux ennemis dont les moins mauvais ne pouvaient lui pardonner d'avoir provoqué par son intervention un tel scandale, la cause qu'il avait défendue étant juste ou non.
L'hypocrisie bourgeoise venait de faire, tardivement heureusement, son entrée dans la communauté vertueuse de Mogador. Ce fut, me disait-on, ce qui avait réellement décidé mon grand-père d'aller vivre en Angleterre.
Mes grands- parents eurent sept enfants, cinq garçons et deux filles:
L'aîné Joseph qu'on appelait Baba parce qu'il portait le nom vénéré de son grand- père paternel, le très pieux talmudiste et poète R. Joseph Abulafia qui s'était installé à Mogador sur la demande de Mr. Victor Lumbroso, consul d'Italie et son vieil ami.
Il mourut en 1892. La cadette était ma mère Seniora Hanna. Venait en suite Meïr qui semble avoir donné du souci à ses parents. En 1916, il s'engagea dans la Légion Etrangère (Lrançaise) et fit une belle guerre. Il alla par la suite à Paris où il se maria avec la fille unique du Rabin Weil. Il fut fusillé par les Allemands en 1941. Il laissa une fille Andrée.
Puis il y eut Dona qui épousa Tajer Samuel Serfaty, d'une famille aristocratique d'origine anglaise établie depuis le XIX siècle à Mogador où elle était alliée à la fameuse famille des Guedallia.
Le cinquième enfant a été Albert que j'ai aimé le mieux et dont j'admirais l'envergure en affaires tout en regrettant ses faiblesses. Oncle Albert était un extraordinaire mélange de folle générosité, de charme, d'implacabilité, d'élégance raffinée, de savoir-faire et de manque de scrupules. Il était dictatorial, et tous devaient plier sous sa volonté. Homme d'affaires de classe internationale, il amassa, malgré ses folles dépenses, une grande fortune, présida aux destinées de sociétés commerciales anglaises, françaises etc. et travaillait avec un acharnement que je n'ai jamais vu ailleurs.
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-David Corcos
page 204
Jérusalem, ce mois de Février 1975
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לאקס־לה־בן
אפשר לחלק את הגירת בני הנוער לישיבת אקס־לה־בן לארבעה גלים: הגל הראשון, 1950-1945, פליטים מאירופה, ניצולי שואה ותלמידים אחדים ממרוקו; הגל השני, 1967-1950, פליטים ומהגרים מארצות האסלאם, מצרים וטורקיה, ותלמידים מצפון אפריקה, תוניסיה ואלג׳יריה, ובעיקר ממרוקו; הגל השלישי, 1968- 1990, הגירת בני נוער ממרוקו בעקבות מהומות ופרעות במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהצעירים הפסיקו לראות את עתידם במרוקו; הגל הרביעי, 2017-1990, רוב תלמידי הישיבה מצרפת, בני דור שני או שלישי ליוצאי צפון אפריקה(בעיקר ממרוקו) החיים בצרפת או בנים של בוגרי אקס־לה־בן, ותלמידים מעטים מהקהילה הקטנה שנותרה במרוקו בעשור האחרון.
הרב ד״ר יצחק דיין, רבה הראשי של ז׳נבה, בוגר אקס־לה־בן בראשית שנות ה־70, בעל תואר ד״ר לכימיה ממכון ויצמן, שלח את שני בניו ובתו ללמוד באקס־לה־בן.
בשנים 1990-1960 רוב תלמידי הישיבה היו ממרוקו. על פי הנתונים הנמצאים בארכיונים באקס־לה־בן ושנמסרו על ידי הרב הלל ברששת, מנהל הישיבה, והרב רפאל כאהן, מנהל הסמינר לבנות, תומר דבורה, במשך 30 השנים האלה הגיעו ממרוקו למוסדות החינוך (ישיבה, סמינר ובית ספר תיכון) כ־2,500 בנים וכ־1,500 בנות, מתוך יותר מ־5,000 נערים ונערות שהיגרו ללימודים בארצות המערב (לופו, 2004). תלמידים רבים ממרוקו יכלו להזין את מוסדות החינוך באקס־לה־בן, כיוון שבשנת 1948 חיו בקהילה כ־000,263 יהודים, ומלחמת העולם השנייה לא פגעה כלל בקהילה. לרוב התלמידים שלמדו באקס־לה־בן היה רקע תרבותי צרפתי, כיוון שבמרוקו הם גרו בערים פאס, מרקש, מקנס, רבאט וקזבלנקה ולמדו במוסדות אקול נורמל [מוסד יוקרתי לחינוך תיכוני וסמינר למורים בקזבלנקה שבו היו תנאי קבלה מחמירים. הוקם בשנת 1949.], אליאנס, אוצר התורה ותלמוד תורה אם הבנים.
הרב אהרון מונסונגו היה התלמיד הראשון ממרוקו באקס־ לה־בן. אביו, הרב ידידיה מונסונגו[היה הדיין והרב הראשי של העיר פאס במרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של מרוקו.], שלח אותו ללמוד בצרפת ב־1946, והוא למד בישיבה שבע שנים. בשנת 1952, בעידודו של הרב חייקין, ראש הישיבה, שב הרב מונסונגו לקזבלנקה כדי לנהל את בית הספר אוצר התורה, ובשנות ה־60 וה־70 הוא ניהל את רשת החינוך אוצר התורה ברחבי מרוקו. בתפקידו זה סייע הרב מוגסונגו בגיוס תלמידים לישיבות באירופה, בעיקר לאקס־לה־ בן, וכן עסק בגיוס כספים בקרב קהילות מרוקו עבור המוסדות התורניים באקס־לה־בן. משנות ה־90 ועד לפטירתו ב־2016 היה הרב אהרון מונסונגו רבה הראשי של מרוקו. הרב גבריאל טולידאנו, נכדו של הרב ברוך טולידאנו, למד אף הוא באקס־לה־בן, אך שלא כרב מונסונגו, הוא לא חזר למרוקו, אלא עלה לישראל, לישיבת פונוביז' ולאחר מכן הקים עם אחיו, הרב מיכאל, אה מוסדות אור ברוך בירושלים (טולידאנו, תשע״ט).
מאפייני הקהילה באקם־׳לה־בו
העיר אקס־לה־בן נמצאת בקרבת העיר ליון שבצרפת וז׳נבה שבשווייץ, למרגלות הרי האלפים, ומתגוררים בה כ־30,000 תושבים. הקהילה באקס־לה־בן היא ליטאית־ספרדית ומורכבת בעיקר מיוצאי מרוקו. בשנת 2019 מנתה הקהילה כ־150 משפחות (כ־1,500 נפש). רוב חברי וחברות הקהילה הם בוגרי הישיבה וסמינר בית יעקב תומר דבורה. הקהילה היא ״חברת לומדים״, דהיינו רוב הגברים מייחדים חלק ניכר מזמנם ללימוד תורה בכולל המקומי או בכוללים שבאזור אקס־לה־בן(ליון, שומברי, גרנובל, ז׳נבה). תחומי העיסוק של תושבי הקהילה הם חינוך, הוראה ומתן שירותים כ״כלי קודש״. בקהילה אין ייצוג למגוון הזרמים ביהדות, פרט לקהילה ברסלבית קטנה(עד שנת 2000 היו בקהילת ברסלב המקומית כ־20 משפחות, אך רובן עלו לישראל) בראשות הרב בן־דיין, מנהל הלימודים הכלליים בסמינר תומר דבורה, ונציג חב״ד במקום, רבי דורון נגר, ישראלי ממוצא תימני. מספר בעלי המקצועות החופשיים בקרב תושבי הקהילה קטן, ביניהם רופא ופסיכולוג, אך הם תושבי חוץ שחזרו בתשובה ואינם בוגרי המוסדות המקומיים. מעמדה החברתי־ כלכלי של הקהילה בינוני־נמוך. רוב חברי הקהילה חיים בצניעות, מאחר שהלימוד הוא העיקר ולא הפרנסה.
סמינר בית יעקב ותיכון חרדי לבנות הוקם על ידי הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר ביוזמתו של הרב חיים חייקין.
על פי הגדרתו של מנחם פרידמן את הקהילה החרדית, אם כי בניגוד לקיים בישראל, רוב החרדים באקם־לה־בן משלבים לימוד תורה ועבודה.
חזר בתשובה בשנת 1975, חסיד ברסלב ציוני, בעל תואר ד״ר במדעי המדינה מאוניברסיטת סורבון בפריז.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 67
"בשלח"-הרב משה אסולין שמיר
שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,
ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,
בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
שירת הגברים
מול שירת הנשים בים סוף:
שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,
את השירה הזאת ליהוה,
ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).
שירת הנשים: "ותען להם מרים:
שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).
שירת הגאולה:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:
הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.
פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.
הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').
פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).
הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.
בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.
בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.
רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).
הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.
פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).
הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.
המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).
"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".
כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה – יהיו פי נ' = פי חמישים.
האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:
"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":
"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /
לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".
פרשת בשלח – שבת שירה.
"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).
השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".
המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.
רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.
כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).
שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:
"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.
יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.
"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).
השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.
"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",
בתפילת שחרית.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' – יש לאל ידו".
או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".
"אשירה לה'": "אשירה" – בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".
מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.
רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:
"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".
"שירו ליהוה כי גאה גאה
סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).
שירת הנשים – מול שירת הגברים.
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב'). מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.
רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).
הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.
"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".
"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.
חוקרי השירה קבעו:
משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,
במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,
דוגמת מרים הנביאה,
שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.
"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,
דבר אל בני ישראל ויסעו.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).
כוחה של אמונה ומסירות נפש.
רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.
כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).
על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
"מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.
ארבע דרגות בעבודת ה'
לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':
- יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.
"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.
ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).
א. יראת העונש.
רבנו-אור-החיים-הק': "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".
הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.
ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע – המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.
במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).
ב. ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).
יראת הרוממות.
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".
ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).
האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.
רבי נחמיה אומר:
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,
שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',
זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:
"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא, בשלח).
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,
והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,
כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,
כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.
המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.
בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).
וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.
בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד ל).
ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.
עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,
ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).
"נחית בחסדך – עם זו גאלת.
נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.
שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.
חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.
אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.
אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.
נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…
מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).
תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,
במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".
רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.
רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).
הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב 'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).
הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.
מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.
אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.
פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.
שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.
א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".
לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל, החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.
ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".
בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).
בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".
בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).
אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.
ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.
מסר אמוני:
אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.
פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה – להפריע לעמ"י למשול בארץ.
מואב – מסמל הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.
רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).
"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.
ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא).
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך – יהיו כמוך".
"שירת הים" –
ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.
הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:
"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":
האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).
המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.
"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),
הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.
המילה "בכושרות" = בכי + שרות.
על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?
הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.
כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.
כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).
השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.
אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים. "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.
המסר האמוני:
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,
זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני"
טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"
(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).
בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו. חיה בת שרה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי
פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
כתובת מצבתו של ר דוד צרפתי מתארת דמות של אדם תלמיד חכם סבלן ולמדן שהיה מוכר וידוע בקהילתו, חוקר ובקי בפירוש רש״י. הוא היה בעל ידע בזוהר ופניו כפני חמה בדומה לנאמר על משה רבינו. אקרוסטיכון: דוד צרפתי ז״ל.
חריזה: אב // אב // אב
אַשְׁרֵי אִישׁ בְּעוֹדוֹ אִישׁ
דִּיֵאָמְרוּ לְדָוִד שֶׁבַח וּתְהִלָּה / נוֹסָף עַל צִדְקָתוֹ וְעַנְוָתוֹ
וְהוּא אֶחָד בְּקֶרֶב עַם סְגֻלָּה / דַּי לוֹ אֲשֶׁר מֵעוֹדוֹ בִּתְקוּפָתוֹ
דָּרַךְ כּוֹכָב נִשְׂגָּב בְּכָל מַעֲלָה / עַד זִקְנָה עַד שֵׂיבָה בְּטָהֳרָתוֹ
- צוּרוֹ צִוָּהוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה/ לָרוּץ יוֹם יוֹם וְלִשְׁקֹד דַּלְתּוֹ
רַחְמָן נֶאֱמָן בְּלִי קֵץ וְתִכְלָה / בְּלֵב נִשְׁבָּר בְּלִי עֶצֶב שִׂמְחָתוֹ
פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה מִכֵּס אֲצֻלָּה / סַבְלָן לַמְדָן בְּזֹהַר הַר יִפְעָתוֹ
תּוֹרַת חָכָם לוֹ כְּאֹרַח סְלוּלָה / פֵּרוּשׁ רָשִׁ״י חוֹקֵר בּוֹ כִּתְבוּנָתוֹ
יַחַד לַכֹּל תְּהִלָּתוֹ מְגוּלָּה / זִכְרוֹ לִבְרָכָה בְּצֵל שַׁדַּי נִשְׁמָתוֹ
10 . קְטַנָּה אֶבֶן שַׁיִשׁ מֵהָכִיל שִׁבְחֵי הָאִישׁ הַצַּדִּיק הַזֶּה
זֶה שְׁמוֹ הַטּוֹב הַר דָּוִד צָרְפָתִי ז״ל
שנלב״ע יוֹם חֲמִישִׁי בַּשָּׁבוּעַ
שְׁמֹנָה יָמִים לְח[וֹדֶשׁ] נִיסָן הַמְלֻמָּד בְּנִסִּים
בִּשְׁ[נת] פְּטִּרַת בָּא סִי[מִן] רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ תנצב״ה.
- 1. דיאמרו… ותחלה: בשבח המנוח. על ררך הכתוב בפיוט ׳לדוד שיר ומזמור…׳. 2. והוא אחד: מיוחד בקהילתו. די… בתקופתו: ביטוי לכבוד הרב שרחשו לו. 4. דיד כוכב: על פי במד׳ כד,יז. 5. צורו… דלתו: מתמיד ומקפיד להתפלל כל התפילות. 7. פניו כפני חמה: דימוי נכבד. במקור נאמר על משה רבנו. ראה ילקו״ש במד׳ כז ־ רמז תשעו ד״ה ׳נמצינו למדין פני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה׳. מכם אצלח: ממשפחה נכבדת. 10. האיש הצדיק הזה: מעטים כונו כך. 14. פטרת: היא שנת תרפ״ט. שמים בעזרד: עולה למניין תרפ״ט 1929 למניינם.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
עמוד 78
ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה-הרב משה אסולין שמיר
"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).
הקב"ה אומר למשה רבנו – ולכל אחד מאתנו: "בא איתי".
בֹא איתי אל פרעה – ללא מורא וללא פחד,
ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים/איראן העליונים,
ואח"כ עם התחתונים {חמינאי הפרסי}, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').
הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו:
בא איתי – ובטח רק בי.
כאז – גם היום. ככל שנבטח בבורא עולם, ולא בכוחי ועוצם ידי,
נצליח למגר סופית – את ציר הרשע האיראני
הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.
לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה": כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?
הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.
הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').
משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.
דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.
כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.
"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".
מה ההבדל ביניהם?
לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,
ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".
וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.
ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם.
ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).
ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.
אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט
מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.
מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:
ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},
רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,
ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים: שם – ספר = 340. שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').
א. במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.
ב . במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.
ג. במכת הבכורות – החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).
רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם" בבתי המצרים בזמן מכת החושך, ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').
אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.
המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית, שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.
במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.
מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.
"ויאמר משה. כה אמר ה': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,
ומת {מאליו} כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא, ד – ה).
רבנו-אור-החיים-הק': המצאת המגנט,
כדי להבין איך מתים הבכורים, רק ממבט אלוקי.
כך גם מטרת המצאת הטל' והצילום.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.
"ומת כל בכור": לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" {ע"י שליח}, להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט)
הפעולה נעשית בבחינת "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.
דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').
כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את קדושתם העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שכל המצאה מדעית, כמו המצאת המגנט, נועדה כדי להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו, מבלי שנראה אותו.
בפס' נאמר: "ומת כל בכור". הקב"ה אינו מכה את הבכורים, אלא מספיק שהוא עובר במצרים ושואב ע"י כוח המשיכה כמו במגנט, את כוח החיות של הבכורים, ואז הם מתים מאליהם.
את החיות שבהם העביר לבכורי עמ"י,
וכן כמו הרשב"י שנתן עיניו ביהודה בן גרים ושאב ממנו את החיות שבו, ומבלי לנגוע בו, הוא הפך לגל עצמות.
גם המצאת הטלפון, אינטרנט, צילום וכו' – נועדו כדי להבין שגם הקב"ה משגיח עלינו ממרום, וכל אחד יגיע למרום עם תיק מצולם
משה רבנו דואג לעמו,
פרעה דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.
המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.
לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.
הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",
והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.
משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).
המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.
"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).
"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).
דגם למבנה מצוות התורה.
האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.
לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.
עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.
המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.
בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.
כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.
סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן.
חלוקת המצוות היא:
- 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
- 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
- על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
- 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח – תפילין של ראש.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.
הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".
רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".
פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות – להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.
חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.
ספר החינוך אומר על כך:
"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.
ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה, ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.
ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .
"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /
להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /
הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /
שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).
ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.
פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.
מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.
זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.
א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.
ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.
ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.
ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר.
ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".
המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא עכבם כהרף עין:
בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.
בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.
בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.
בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').
מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).
ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).
"משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').
תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.
קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.
החזקוני אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.
רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.
בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.
המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.
זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).
"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.
קדושת הזמן אצל עם ישראל.
מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.
מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.
המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.
השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70 (מספר שמותיו של ה') = 1820.
כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.
כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.
בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,
בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.
"אור זרוע לצדיק"
לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.
יום ההילולה שלו – ד' שבט, יום חמישי.
מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –
וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.
"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.
בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.
במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.
הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.
הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.
בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.
בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.
את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.
כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.
בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.
ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.
הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.
הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.
מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:
הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.
הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.
מסירות הנפש של "בבא סאלי",
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.
א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.
ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".
בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).
ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.
מהו סוד ברכת הלבנה?
מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.
מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.
רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).
ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.
כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".
כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.
המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא".
רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".
"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.
מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".
לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
מעין יציאת מצרים
עזיבת כל היהודים מן הכפרים לארפוד בתקופה קצרה לאחר חייהם בכפרים מאות בשנים הייתה בגדר חיזיון היסטורי ששיוותה לו מעין יציאת מצרים: היהודים יצאו מבתים ברחובות צפופים לבתים מרווחים, מחשכה של הבתים היורדת על הרחובות משעה מוקדמת לאורך כל הלילה לתאורת חשמל ברחובות ובבתים, מדליית מים מן הבארות למים הזורמים בברזים, מתחבורה על בהמות לתחבורה ציבורית מפותחת, מרפואה עממית לרפואה מודרנית עם בית חולים גדול, מפזורה של קהילות יהודיות קטנות עם ביכ״נ אחד לעיירה רחבת ידיים עם שבעה בתי כנסת ושבע חברות המשרתות את הקהילה הגדולה, ממצב כלכלי דחוק למצב כלכלי טוב עד סביר, מחינוך מסורתי מצומצם בחדר לחינוך יהודי מקיף במוסד תלמוד תורה גדול לצד בית ספר צרפתי המקנה יסודות של השכלה בסיסית של חשבון והיסטוריה בליווי שתי שפות, ועוד הרבה תמורות. כל אלה שיוו לעזיבת היהודים את משכנותיהם וקיבוצם לעיר אחת מעין קיבוץ גלויות. מאוחר יותר במיוחד עם עליית יהודי ארפוד ארצה נוצרו גם גלי הגירה של ערביי הכפרים לארפוד, כאשר הרבה מן הכפרים הפכו לאתרי תיירות של ילידי ארפוד הערביים עצמם העורכים ביקורים בחורבות הכפרים שמהם היגרו. עם זאת כפרים אחרים נבנו מחדש, ונוצרו בהם תשתית של חשמל וכבישים לתחבורה.
יחסים תקינים עם הערבים
יחסי היהודים עם שכניהם היהודים היו תמיד תקינים עד מעולים, כי הערבים מייסדי הכפרים ראו ביהודים בני חסות, העריכו את תרומתם והגנו עליהם. אין לראות אפוא ביציאת היהודים מסביבתם מעבר של עבדות לחירות, אלא מעבר מחיי כפר לחיי נחת ורווח. יחסים תקינים אלה נמשכו גם בארפוד.
ארפוד עיירה יהודית
במשך תקופת הפרוטקטורט הצרפתי עד 1956 רוב האוכלוסיה בארפוד הייתה יהודית, ובימי שבת וחג שבתו המסחר והמלאכה כליל. [הקהילה היהודית בארפוד מנתה כ-3000 יהודים; במשך הזמן היגרו רבים לווהראן שבאלג׳יריה ועם הקמת מדינת ישראל עלו הרבה משפחות לארץ, כך שב-1950 ירדה האוכלוסיה לכ-2500 נפש.]סמוך לחגים העבריים מגבירים הערבים את קניותיהם, כי יודעים שהחנויות של היהודים תהיינה סגורות. נהגי התחבורה הציבורית (M.T.C)היו נדהמים בפני התופעה שבארפוד הכול סגור בשבת ובחג והיו שואלים בתמיהה ׳ואש האדי בלאד ליהוד׳(=האם זאת עיר של היהודים)? חוקרי האזור מדווחים על כך שבשנת 1927 נעשה סקר אוכלוסין ראשון המדווח על כך שרוב האוכלוסיה הייתה יהודית שמנתה קרוב ל-800 נפש, שבמהלך השנים גדלה עד ל-3000 נפש.
מוסדות ארפוד שהוקמו על ידי הצרפתים במאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 בין השנים 1940-1930 הניחו הצרפתים תשתיות והקימו מוסדות בארפוד: התשתית הראשונה היא חומת העיר שכללה ארבעה שערים, ומלבד מגדל הפיקוח שבראש הר הבליקוס הם הקימו מחנה צבאי לחייליהם המשרתים בסביבה ותחנת משטרה בשם Gendarmerie . כמו כi ייסדו את משרדי העירייה והרחבה הגדולה הסמוכה להם המשמשת למופעי תרבות. הם בנו מוסדות נוספים למען התושבים: בית דואר מרכזי, בית חולים, בריכת שחייה, בית מטבחיים, השוק המרכזי, תחנת תחבורה ושני בתי ספר אחד לבנים ואחד לבנות וכן הקצו שטחים לשלושה בתי עלמין: אחד לנוצרים, אחד למוסלמים ואחד ליהודים. החל מ-1940 החל החשמל לפעול בבתי העיר יחד עם זרימת מים, ותחבורה ציבורית.(M.T.C) בין־עירונית החלה לפעול ולהסיע תושבים מארפוד לערי המרכז ולהיפך.
- 3. מוסדות הקהילה
ועד הקהילה
קהילת ארפוד כללה כמה מוסדות המפורטים בהמשך: ועד הקהילה, מוסד הרבנות, בתי כנסת, חברות, מקוואות, בתי מרחץ, מתקני אפייה, בתי עלמין ומוסדות חינוך.
א. ועד הקהילה ־ תפקידו והרכבו
ועד הקהילה הקרוי בצרפתית ׳קומיטי Comiteהוא הגוף המנהלי המטפל בצרכי הקהילה: דואג למוסדותיה, מתקן תקנות כלכליות וחברתיות לטובת הפרט והכלל ומייצג אותה בפני השלטונות. הוועד מורכב משבעה חברים הקרויים ׳שבעת טובי העיר׳, שאחד מהם משמש נשיא או נגיד הקרוי פריזידנט president כל אחד מנבחרי הוועד היה מתמנה לנשיא תורן אחת לכמה חודשים. במשך קיומה של הקהילה ייצגו אותה שני ועדים: ועד לדור ראשון וועד לדור שני. חברי הוועד של הדור השני היו בדרך כלל בניהם של חברי הוועד של הדור הראשון. שבעת טובי העיר היו אנשים נבחרים מטעם שבעת בתי הכנסת של הקהילה, וכל בית כנסת היה מיוצג בוועד על ידי נציג משלו. בהמשך תוצג רשימת חברי הוועד של הדור הראשון ורשימה שנייה של הדור השני.
'שבעת טובי העיר׳ הוא מונח תלמודי(מגילה כו ע״ז), שמובנו הוא שבעה ממונים מוסכמים להנהגת הקהילה. בארפוד שבעה טובי העיר היו מיוצגים על ידי שבעת בתי הכנסת שבקהילה ופועלים בתיאום עם רב הקהילה.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
עמוד 29
22/01/2026
יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"-הרב משה אסולין שמיר
יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"
האדמו"ר רבנו-ישראל-אביחצירא-זיע"א.
"תעתיר אליו וישמעך – ונדריך תשלם.
ותגזור אומר ויקום לך – ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כז-כח).
כאשר מעתירים לה' ומקבלים עלינו "נדרי" = התחזקות בעבודת ה',
זורח על דרכינו "אור" אלוקי, ותפילותינו מתקבלות ע"י בורא עולם.
"הצדיק {בבא סאלי} גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א)
גדולתו וקדושתו של
מרנא ורבנא הרה"צ – באבא סאלי זיע"א.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
הרה"צ "באבא סאלי" = האבא ושער התפילה: כך מכונה מרנא ורבנא רבנו-ישראל-אביחצירא זצ"ל.
דמותו קורנת האור וההוד, מאירה ומשקיפה מאלפי בתים בארץ ישראל לרבות שלנו, ועוד יותר, בבתי עסק.
את רבנו בבא סאלי ע"ה, זיכו משמיא לשמש כיהלום בכתרם של הצדיקים המלומדים בניסים של הדורות האחרונים בחייהם, וביתר שאת אחרי מותם, בבחינת "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א. מ"ק טז ע"ב).
משפחתנו גדלה לאורו, ומו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל התחבב על רבנו בבא סאלי, בהיותו למדן ופייטן שנהג לשיר משירי רבני אביחצירא בסעודות מצוה בהן רבנו השתתף, ובפרט את הפיוט החוויתי הבנוי לתלפיות מבחינה רעיונית וספרותית, אותו חיבר רבנו בבא סאלי:
"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני, להאיר את נרי".
זכיתי להתברך על ידו בביתו שבאשקלון בטרם עבר לנתיבות. מניסיוני, עד היום ניצוצי אור מברכתו, ממשיכים להאיר את נרי ודרכי, בבחינת הכתוב:
"וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כדברי הנביא (מלאכי ג, כ).
רבנו-באבא-סאלי-ע"ה נולד בראש השנה שנת "קבל ר'נ'ת עמך, שגבנו טהרנו נורא" {תר"ן} (1890) לאביו חסידא קדישא, סבא דמשפטים האדמו"ר כמוה"ר רבי מסעוד אביחצירא, בנו של רבנו ה"אביר יעקב" רבי יעקב אביחצירא זיע"א, ולאימו הרבנית הצדקת מרת עישה זצ"ל לבית בן חמו, אשר ברוב צדקותה וצניעותה כי רבה, לא סבלה מצירי לידה, וכלשון קודשו של האדמו"ר: "לא הייתה בפיתקא של חוה".
רבנו בבא סאלי ע"ה, נולד ביום הקדוש ראש השנה, דבר שוודאי הקרין על שרש נשמתו הגבוהה. מו"ר אביו הצדיק, קבע משמרות תלמידים שלמדו מסביב לשעון ליד חדר הלידה, כך שהתינוק יספוג את קדושת התורה מרגע זריחתו לאוויר העולם, כדברי הזוה"ק בפרשת לך לך. מו"ר אביו גם שימש כמוהל, ובכך קיים ההלכה שעל האב למול בנו.
"ישראל – אשר בך אתפאר" (ישעיה מט ג)
ישראל – אביחצירא זיע"א.
הקב"ה מתפאר בצדיק – ישראל.
רבנו צם 75 פעמים "סתייאם" שבוע רצוף.
רבנו בבא סאלי ע"ה, התגלה כבר בצעירותו כחריף ובקיא בתורה אותה למד מתוך התמדה וקדושה יתירה.
בהיותו בגיל 17 שנה, התמנה לראש ישיבת "אביר יעקב", תפקיד בו שימש במשך 13 שנה. בן 30 נבחר לכהן כרב הראשי וראב"ד למחוז תאפיללת.
עם פטירת הרשל"צ הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל, הוצע לו על ידי רבני וראשי המדינה להתעטר בכתר
"הראשון לציון" ורב הראשי הספרדי לא"י, אבל בענוותנותו כי רבה, הוא דחה את ההצעה.
ראסי [ראשי] ואחר כך רש"י:
הביטוי הנ"ל שימש כמוטיב מנחה בלימודי הגמרא בישיבה בהוראת "באבא סאלי", כפי שנהג רבו המובהק –
הרה"ג רבי משה תורג'מן ע"ה. כך סיפר האדמו"ר רבי מכלוף אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי למראקש והיה חברותא של "באבא סאלי", ואחיו "באבא חקי" האדמו"ר רבי יצחק אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי לרמלה לוד.
בזמן הלימוד, היו לומדים את הגמרא מבלי להסתכל בפרשנים כמו רש"י ותוספות. הם היו מכסים את הפרשנים, כדי להוציא מעצמם את המירב ממה שקיבלה נשמתם בהר סיני, וכן כדי לחדד את שכלם, ולטעום מהו עמל תורה.
דרך הלימוד הזאת, הייתה מאוד מקובלת במרוקו, ורבנו-אור-החיים-הק' למד לאורה, כפי שכתב בהקדמה לפירושו "אור החיים" על התורה.
רבנו באבא סאלי ע"ה יגע בתורה על כל חדריה:
פשט, רמז, דרש וסוד יומם ולילה מתוך קדושה, מיעוט שינה ואכילה.
המקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצ"ל סיפר,
שה-"אביר יעקב" סבו של באבא סאלי ע"ה,
גילה לו בחזיון לילה שנשמת נכדו ה"באבא סאלי",
חוצבה מנשמתו של חזקיהו המלך ע"ה,
וכל אדם שזכה לקבל את ברכתו,
כאילו קיבל את הברכה מחזקיהו המלך ע"ה.
מסירות הנפש של "בבא סאלי",
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו בבא סאלי ע"ה היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.
א. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב עקב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר בצרפת. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".
ב. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג ב-י"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו:
"גילו לי זה עתה מן השמים
שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך".
השניים יצאו ללילה הקפוא,
אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.
ג. כאשר התארח אצל בתו וחתנו הרב דוד בוסו בפריז,
הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה,
אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח.
לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו ,
בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה".
הרב הרים ידיו למרום,
ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים",
עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
סוד ברכת הלבנה –
שכל כך רבנו בבא סאלי התמסר אליה?
מצות קידוש לבנה היא המצוה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה:
"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו:
"ידעת מה שכתוב: "שאו מרום עיניכם – וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (ת' ח, ד), ובאתו פרק, קיים גם הפס': "ה' אדוננו – מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פר' ב' עמ' ט"ו)
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כך בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קיט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו. את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים
ניסים ומופתים מרבנו "באבא סאלי" ע"ה.
"ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא).
הכנסת אורחים של רבנו "באבא סאלי"
בהמשך לגדולתו בתורה בכלל, ותורת הנסתר בפרט, ה"באבא סאלי" מוכר יותר בקרב כלל הציבור כבעל מופתים, וקוימה בו אמרת חז"ל: "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים".
מקובל היה אצל "באבא סאלי" לערוך סעודות מצוה, וכל אדם שנכנס לביתו רעב, זכה לכיבוד כיד המלך כמקובל מאז אברהם אבינו שציפה בחום השמש להכנסת אורחים, ואז שלח לו הקב"ה שלושה מלאכים. כנ"ל אצל משה רבנו שקיבל את יתרו בסעודת מצוה, בה הוא שימש כמלצר.
רבנו בבא סאלי ע"ה תפס את מנהג אבותיו אותו הוריש גם לבניו האדמורי"ם רבי מאיר מאשדוד ע"ה, רבי ברוך שליט"א מנתיבות – וכן לנכדיו: רבי אלעזר ע"ה מבאר שבע, רבי דוד שליט"א מנהריה, רבי יקותיאל שליט"א מאשדוד וכו' אליהם נוהרים רבבות להתברך. הם מפעילים בית הארחה לאורחים הרבים.
האדמו"ר סבא דמשפטים סידנא "באבא סאלי" ע"ה,
והרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה.
בשנת תשל"ד, באבא סאלי ערך סעודת מצווה בבית אחד מנאמניו בבאר שבע, בה שימש הרב מרדכי אליהו כדיין. כאשר סיפרו לו שהרב אליהו בבאר שבע, מיד ציווה להזמינו לסעודה. הרב אליהו אמר לשליחים שהוא נמצא בשנת אבל על מות אמו ולא יכול לבוא. "באבא סאלי" ציווה מחדש שילכו להביאו בכל מחיר. הרב אליהו אכן הגיע לסעודה.
רבנו מזג לו כוס ארק והחל לפלפל אתו בגמרא ובפוסקים בהם עסק הרב אליהו בבית הדין. לקראת סוף הסעודה, הופיעו שוטרים שחיפשו את הרב אליהו. התברר שאדם אלים שעמד לדין באותו יום בפני הרב מרדכי ועוד שני דיינים, לא היה מרוצה מפסק דינם והחליט לנקום בדיינים. הוא הספיק לעשות שפטים בשני דיינים, והמשיך לביתו של הרב מרדכי. "
באבא סאלי" שראה ברוח קודשו את האסון שהיה עתיד להתרחש, דאג להזמין את הרב מרדכי. "באבא סאלי אמר לרב מרדכי: "נו, חכם מרדכי, וכי היכן היה טוב יותר להיות, בשמחה של מצוה או לסבול מאותו תקיף… לכן קראתי לכבודו. אכן, רוח הקודש במלוא הדרה בחצר ה"באבא סאלי".
הרב מרדכי אליהו ע"ה גם סיפר שרבנו בבא סאלי ע"ה,
נהג כל יום שישי ללמוד
את פירוש "אור החיים" הקדוש לפרשה,
מראשיתו ועד סופו.
. נס ופלא על ציונו הקדוש
של ה"באבא סאל"י בנתיבות.
"ויעלו בנגב – ויבא עד חברון".
הגמרא שואלת: "ויבואו {בלשון רבים} מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות".
"צדיקים במיתתם קרואים חיים" (ברכות יח ע"א). האדמו"ר ר"מ מאמשינוב לומד ממה שכתוב "קרואים" ולא נקראים, משמע שהצדיקים קוראים את הפתקאות שהאנשים כותבים ומשאירים על הציון הקדוש.
לפני שנים, שימשתי כמפקח מחוזי, והוצע לי תפקיד של מפקח ארצי. משום מה ההצעה נפלה, ועד היום אינני יודע מדוע. ניגשתי להתייעץ עם המקובל הרה"ג נעים אליהו ע"ה אחיו של הרשל"צ הרב מרדכי ע"ה, שחיתן אותי והתפללתי בבית הכנסת שלו כאשר הגעתי לשבתות וחופשות בירושלים.
הרב אמר לי שמאן דהוא שלא ראיתיו 22 שנה, מאוד מקפיד עלי, ואני חייב לבקש ממנו סליחה, אחרת עננת ההקפדה תימשך. דבר הגורם למהמורות מיותרות במעלה החיים.
אמרתי לרב, שמאוד יהיה קשה לי לאתר את האיש אחרי שנים כל כך רבות שלא ראיתיו. תשובתו הייתה: "תתפלל על זה, ותעשה כל מאמץ להגיע אליו, בבחינת "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה".
שבוע אחרי השיחה והברכה של הרב, עליתי לציון הקדוש של ה"באבא סאלי". בעומדי בתפילה ליד הציון, פנה אלי רב צעיר ודרש בשלומי: "שלום עליכם – הרב משה, שנים לא התראינו, כשהרגיש שאני לא זוכר אותו, הפטיר לעברי: מה אתה לא זוכר אותי? אני האיש כך וכך…".
התברר לי שזה היה האיש אותו הייתי אמור למצוא. המפגש כל כך הדהים אותי, היות ונוכחתי לדעת עד כמה מצודתו של רבנו בבא סאלי ע"ה – פרוסה לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל.
האירוע אירע לפני 22 שנה בטבריא, השיחה עם הרב נעים הייתה בירושלים, אני גרתי בזמנו בנתניה, והפתרון של הבעיה היה על ציונו הקדוש של רבנו הבבא סאלי בנתיבות.
אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם".
השבח לבורא עולם שהכול בא על מקומו בשלום – בכות הצדיק.
שיתקבלו תפילותיכם ותפילותינו ברצון –
בזכות הצדיק בבא סאלי ע"ה, בתוך כלל ישראל.
משה אסולין שמיר
התעלות בעבודת ה' מתוך בריאות איתנה וכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה ואילנה בת בתיה וב"ב.
לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
ברכת ה' זכה ותמה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" – הקורם עור וגידים, בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה.
ונזכה להוציא מהדורהה שניה לספרי הקודם: "להתהלך באור החיים", אמן סלה ועד.
מזל טוב וברכות הצדיק רבנו בבא סאלי לנכד האהוב יונתן בן קרן נ"י – ליום הולדתו – ג' שבט.
שיזכה להתגדל בעבודת ה' מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, החכם השלם רבי אברהם בן אסתר ע"ה, המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח
שליח עושה שליח
הרב מטוסוב עבד כל העת כחייל במערכה, כאשר המפקד העליון הוא הרבי. כל העת חשב כיצד לכבוש עוד יעד ועוד יעד, כדי להגיע לכל יהודי, לסייע לו ללמוד תורה ולהתחזק בשמירת מצוות.
כאשר העבודה הלכה והתרחבה ידע הרב מטוסוב כי לבדו לא יוכל לנהל את המוסדות המפוארים בקזבלנקה, ובד בבד לצאת בתדירות רבה למסעות הכפרים. לכן מינה מפקחים מיוחדים, שכונו גם "מבקרים׳׳, והללו פיקחו על העבודה החינוכית שנעשתה במוסדות חב״ד. כל"מבקר" יצא בתדירות גבוהה למסעות בכפרים בהדרכת הרב מטוסוב, ובכל מקום שוחח עם המורים והתלמידים, בדק את הצרכים הלימודיים ותנאי המחיה, ואת התרשמויותיו העביר לרב מטוסוב.
ואלו הם ה׳׳מבקרים" שסייעו רבות בעבודת מוסדות חב׳׳ד ברחבי מרוקו: הרב אהרן בן חמו, הרב חיים אלבז, הרב משה לחיאני, הרב עמרם אזולאי והרב שלמה בן שושן.
ה׳׳מבקרים" הללו היו נמרצים ביותר, ולפי ההוראות שקיבלו לא התמהמהו עד לשובם, אלא כבר בהיותם בדרך דיווחו על כפרים בהם הכל הולך למישרין, לצד דו״חות עם בשורות לא מרנינות תוך הצגת פתרונות אפשריים לבעיות שראו במקום. ה״מבקרים״ לא באו רק לפקח, אלא גם סייעו בקשרים, בהתאמת מבנים והגישו עזרה בכל נושא נדרש, מארוחות מזינות ובגדים ועד ספרים, ריהוט ודרכי הוראה.
הפיקוח הישיר היה חשוב כדי לדעת אם בכפר בו יש מספר תלמידים מצומצם אכן יושבים ושוקדים על הלימוד, או שאין כדאי להחזיק את המקום עקב עזיבת יהודים את הכפר. עבודת ה״מבקרים״ סייעה רבות, וגם הרב מטוסוב כמנהל המוסדות המשיך לצאת מפעם לפעם למסעות בהם ראה בעצמו את המוסדות מקרוב. לעיתים הגיע עם הרב גורודצקי או אורחים מהג׳וינט, ויחד בדקו את הנעשה והגו רעיונות לבעיות שהבחינו בהן.
מסעות מרתקים בין המוסדות
בארכיון הרב מטוסוב מצויים דו״חות רבים של ה׳׳מבקרים״ ובהם פירוט על התפתחות המוסדות בעיירות ובכפרים. הנה הצצה לדו״ח שנכתב על ידי ה״מבקר" ר׳ אהרן בן חמו בתחילת חודש ניסן תשי״ד. מהדו״ח ניתן ללמוד עד כמה קשה היה לארגן מסגרת מסודרת בכפרים, בהם חלק מהתלמידים לא היו מורגלים למסגרת לימודית:
הנני מודיע לכבודו שאני נמצא במידלת. באתי אתמול בחצי היום והיום בעז״ה אלך ל[כפר] איסור…
בליל יום ד׳ הייתי [הגעתי לכפר]ריש, ביום ד׳ בבוקר ישבתי עד יום ה׳ בערב בכפר ריש, התלמידים והתלמידות שהם תדירים [קבועים], לפעמים באים כולם ולפעמים מפגרים [לא מגיעים] מהם אחדים, אבל הסיבה היא מפני שעודם קטנים. 2 תלמידים לומדים הגדה של פסח כפשוטה, ומקודם היו לומדים פרשה והתחילו ללמוד טעמים, 4 לומדים ספרנו חלק א׳ והתחילו ללמוד בפירוש המילים. 3 ב׳ תלמידים ובת לומדים ספרנו חלק א׳ מילים, 7 ד׳ תלמידים וג׳ בנות לומדים בלוח בהתחלה מחברים המילים ואח׳׳כ לומדים מילים, 9 ז׳ תלמידים וב׳ בנות, לומדים אלף בית […]
התלמידים של בית הספר [הלומדים בבית ספר אחר] יש שתי כיתות, כל כיתה יש בה שני סוגים, בימים שיש בית הספר לומדת שעה לכל כיתה, ביום א׳ לומדים כיתה א׳ משמונה ועד עשר, וכיתה ב׳ לומדת מעשר עד שתים עשרה…
קצאר שוק: הייתי בקצאר שוק ביום ה׳ בערב וישבתי עד חצי יום של יום ראשון. התלמידים התדירים 5 לומדים מילים בהגדה של פסח, ויש מהם שיכולים ללמוד מילים מעצמם. 12 תלמידים לומדים בלוח, מחברים המילים, 5 ב׳ תלמידים וג׳ תלמידות לומדים אלף בית בבוקר לומדים מתשע או מתשע וחצי עד שתים עשרה ובערב [אחר הצהרים] משתיים וחצי או משלוש עד חמש, וחמש וחצי. אין להם זמן קבוע ללמוד, יען התלמידים קטנים רק בן חמש שנים או ארבע שנים, פעם באים בתשע פעם אינם באים, פעם כך ופעם כך.
תלמידים של אליאנס ושל בית הספר נוצרים… בימים שיש בית הספר לומדים שתי שעות לכל כיתה חוץ מיום שישי, שלומדים רק שעה וביום שבת קודש לומדים שתי שעות בבית הכנסת וביום ראשון לומדים בבית הספר של אליאנס מתשע ועד אחת עשרה.. ובחצי יום אחרון לומדים משתיים וחצי עד חמש גג כן בבית הספר. 9 תלמידים לומדים הגדה של פסח בפירוש המילים ומקודם הם לומדים פרשה בפירוש המילים וקצת הבנה, 39 לומדים הגדה כפשוטו ומקודם לומדים פרשה מילים והתחילו ללמוד טעמים, 10 לומדים הגדה מילים יש בהם שיכולי ללמוד מילים מעצמם, 8 תלמידים מחברים המילים בלוח אצל ר׳ יצחק לעסרי.
על ענין הספסלים… [הרב בן חמו דאג להעבר ספסלים ממידלת לקצאר שוק].
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח
עמוד 52
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים-הרב משה אסולין שמיר
דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים,
וגאולתנו אנו – ע"פ שמות ה':
י-ה-ו-ה, אהי-ה, אלוקים, א-ל, א-ל שד-י.
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,
הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,
והרומזים לתהליך הגאולה במצרים – ולגאולתנו כיום.
"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}
"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב- א-ל ש-די" וארא ו', א-ב
"וידבר אלוקים אל משה: אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')
מאת: הרב משה אסולין שמיר,
המצפה לגאולה בחסד וברחמים – בקרוב מאוד מאוד.
"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').
הקב"ה משגב את מי שמכוון בשמות ה' (השל"ה הק')
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:
אהי-ה, אלוקים, הוי-ה, דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.
השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?
השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.
"חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).
א. "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).
רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת. משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.
השם אהי-ה, מתייחס לעתיד, כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".
ב. "וידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,
וארא אל אברהם… ב-אל שדי" שמות ו' א-ג)
רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".
רבנו-אור-החיים–הקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.
.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל". הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.
הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.
הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.
בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.
"אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: ניסים מעל הטבע דוגמת הניסים במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".
לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א):
שואל רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?
על שאלת רבינא עונה רב אבהו:
"אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.
לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.
ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בא-ל שדי"
הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".
לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש הבטחותיו ושולט בזמן.
האלוקים…
פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע. לפי רבנו-אור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים", כדברי אליהו הנביא בהר הכרמל.
הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.
הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:
- הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
- הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם
ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.
- הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.
רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.
והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.
וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.
ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:
והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).
תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.
תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים. בסוף – נזכה לגאולה.
"רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)
רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.
רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,
הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".
"אראנו נפלאות"
למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.
סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.
"כי ירושלים אמנם תבנה –
כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה"
ברגע שנבקש באמת על הגאולה – הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.
(ריה"ל בספרו הכוזרי).
רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?
כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?
לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.
לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.
רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.
בראשית דרכו הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.
הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.
הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.
רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:
"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר:
"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".
בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת ספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
להוצאה השניה בעזהי"ת של הספר, עם חידושים מאירים מתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים.
לברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", שיראה אור בקרוב בעזהי"ת החונן לאדם דעת.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
הרב עובדיה יוסף בן גורג'יה ע"ה. הרב מרדכי אליהו בן מזל טוב ע"ה. הרב שמעון בעדני ע"ה. הרב שלום כהן ע"ה. הרב דוד חיים שלוש ע"ה. הרב יצחק כדורי ע"ה.
עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לזיווג הגון: אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
הקשר לישראל ולציונות
ישראל היא נושא מרכזי בשיח של היהודים בצרפת. הם חשים קרבה לארץ בזכות קרובי המשפחה הרבים החיים בה ובגלל המשמעות הדתית שלה בקרב יהודי התפוצות בכלל ובקרב יהודי מרוקו בפרט. ישראל היא יעד תיירותי ודתי שבו אפשר לציין אירועים חשובים במעגל החיים היהודיים (בת־מצווה, בר־מצווה, חתונה), וכן היא יעד של משלחות המגיעות לישראל למטרות שונות. ביטוי נוסף לקשר העמוק של יהודי צרפת לישראל ניכר ביחסם ליום העצמאות הישראלי הנתפס כיום חג, ולעיתים, בשונה מרבניהם, הם קוראים את ההלל בתפילה. זאת ועוד, בבתי הכנסת של יוצאי מרוקו נאמרת התפילה לשלום המדינה בכל שבת. מלבד זאת, קהילת יוצאי מרוקו בצרפת תורמת כספים לישראל, בעיקר לצרכים דתיים, לישיבות, לכוללים ולבתי כנסת.
בצרפת חיים יוצאי מרוקו רבים שעלו לישראל או נולדו בה ואחר כך היגרו לצרפת. מקצתם טוענים שהאפליה היא מאפיין בולט של החברה הישראלית והמניע לעזיבתם את הארץ, ומקצתם הם דור שני של ישראלים־מרוקאים הגרים בצרפת. רבים מהם בוחרים לחזור לארץ ולהתגייס לצבא (פיקאר, 2013; לב ארי, 2010). כך מדי שנה בשנה מגיעים מצרפת לישראל עשרות צעירים יוצאי מרוקו המשרתים כחיילים בודדים. רבים מהם בוחרים בשירות ביחידות קרביות. לצעירים אלה מוטיבציה גבוהה ורצון עז להגן על המדינה. נוסף על כך ישנן משפחות השולחות את ילדיהם ללימודים בבתי ספר תיכון או במוסדות האקדמיים בישראל. רבים מהם מסיימים את לימודיהם ומחליטים להישאר בישראל, ובעקבות החלטת הילדים עולים גם ההורים לישראל.
ישראל היא יעד עלייה מושך גם לפנסיונרים המעדיפים לגור בה מאשר לחיות בדרום ספרד או בדרום צרפת. בדרך כלל הפנסיה שיקבלו בצרפת מאפשרת להם לחיות ברווחה בערי החוף של ישראל(דהן, 2015).
מאז שנות ה־90 ישראל היא יעד לתיירות קיץ של יהודים צרפתים רבים, כשבמוקד נמצאת העיר תל אביב. לפיכך בחודשים יולי־אוגוסט נשמעת היטב השפה הצרפתית ברחובות המובילים לחופי הים. הציבור התורני־חרדי מצרפת מעדיף לנפוש בשכונות בית וגן והר נוף בירושלים.
אנשי עסקים ואישי ציבור יהודים מצרפת משקיעים בישראל, לדוגמה פטריק דרהי ולורון לוי. נראה שמשנת 2000 ואילך השקעה בנדל״ן בישראל אטרקטיבית, ואפיק ההשקעה במגורים בישראל נפוץ בקרב יהודים צרפתים רבים.
[1] לורון לוי הוא יזם ואיש עסקים בתחום הנדל״ן בירושלים, הקים את מתחם כיכר המוזיקה בבירה.
ישיבת חכמי צרפת – מרכז להכaרת מנהיגות רוחנית
במאה ה־20, משנות ה־50 ועד לשנות ה־80, גויסו תלמידים, בנים ובנות שהתחנכו במרוקו, לישיבות חרדיות־ליטאיות במערב: בצרפת בעיקר לאקס־לה־בן שליד ליון ולפובלן שליד פריז; באנגליה לסנדרלנד, לגייטסהד ולשניידר׳ס שבלונדון; בארצות הברית למיר, לליקווד ולמגן דוד. הרבנים שעסקו בגיוס התלמידים היו: אהרון מונסונגו(מרוקו), רפאל עבו (ישראל ומרוקו), אברהם קלמנוביץ(מיר, ניו יורק), זיידל סמיאטיצקי(תורת אמת, שניידרס, לונדון) יוסף וולטנר (עץ חיים, סנדרלנד אנגליה) גרשון ליבמן (אור יוסף, פובלן צרפת), חיים חייקין וגרשון כאהן(חכמי צרפת, אקס־לה־בן, צרפת)(לופו, 2004; לסקר, 2006).
רפאל עבו יליד צפת, בן למשפחה מיוחסת במרוקו, למד בישיבת פורת יוסף ויצא בשליחות הרב אברהם קלמנוביץ לנהל את רשת אוצר התורה במרוקו. היה נציג הישיבות החרדיות באירופה ובארצות הברית ופעל רבות לשלוח תלמידים ממרוקו בעיקר למוסדות החרדיים באנגליה ובארצות הברית.
הרב קלמנוביץ כתב על העברתם של בני נוער ממרוקו לישיבות במערב ועל כך שבתום לימודיהם ממשיכים בוגרי מוסדות החינוך ללמוד במוסדות תורניים גבוהים ובאקדמיה:
"וב״ה הם המה תלמידנו שהצלנו הממלאים את כותלי הישיבות באירופה וגם בארץ ישראל, בפריז, בפובליענס, בעקם לעבען, בלונדון, גייטסהד, באמריקא אין ישיבה שלא ימצא תלמידי מארק [מרוקו] וכבר יש מהם קצת בני תורה ובעלי הוראה, מורים ומדריכים. וכן יש חבר מלומדים גדולים בעלי תשובה בצרפת מתלמידי מארק [מרוקו] – דוקטורים פרופסורים אינג'נערים המקדשים שם שמים (קלמנוביץ, 1996: קכ״ז-קכ״ח).
בזהירות אפשר להעריך שבמחצית השנייה של המאה ה־20 היגרו ממרוקו למוסדות חרדיים במערב כ־5,000 בני נוער, מתוכם כ־4,000 לאקס־לה־בן וכ־1,000 למוסדות חרדיים אחרים. על רקע הגירת בני הנוער אמר הרב מכלוף פחימה:
התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה בקודש כי זו הייתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס־לה־בן ובפובלן לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש. הלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבות אלה הייתה גדולה מאוד. ההורים חששו מעליית הנוער לישראל שתעביר את ילדיהם על דתם. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי(לופו, 152:2004).
הרב מכלוף פחימה למד בישיבת תורת אמת (שניידר׳ס) בלונדון, עלה לישראל בשנת 1967 והקים את ישיבת אור תורה בבני ברק.
מדבריו של הרב פחימה עולה שהרמה התורנית בישיבות באנגליה נחשבה גבוהה יותר בהשוואה לישיבות בצרפת. הרב פחימה גם ציין שהמניע להעברת הילדים למוסדות החינוך בצרפת נבע מהחשש הן מפעילותה של עליית הנוער ששלחה בני נוער לקיבוצים חילוניים בארץ והן מתוכני הלימוד החילוניים בבתי הספר של האליאנס במרוקו (פיקאר, 2013; צור, 2001). ככלל התלמידים שלמדו באנגליה באו בעיקר ממשפחות שבהן ההורים היו מעוניינים בחינוך תורני משמעותי לילדיהם. כמו משפחות טולידאנו, מונסונגו וברדוגו.
קיים שוני בין הגירת בני נוער וצעירים ללימודים בצרפת ובין הגירת מבוגרים ומשפחות. המהגרים הצעירים הגיעו למסגרת חינוכית, שנתמכה על ידי ממשלת צרפת, והיא סיפקה להם מעטפת חומרית, חברתית וחינוכית. יתרה מזאת, צעירים שזכו במלגת לימודים בתיכון קיבלו אזרחות, והשתלבותם בחברה הכללית הייתה פשוטה יחסית, כיוון שלרוב השפה הצרפתית הייתה שגורה בפיהם, כי במרוקו הם למדו באליאנס. לעומתם, מבוגרים, מהגרי עבודה או פליטים, לא דיברו את השפה המקומית ולא זכו למסגרת תומכת מסודרת, כפי שזכו בני הנוער והצעירים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 65
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo
Mon père semble avoir été son confident et il lui aura manqué le reste de sa vie jusqu’à ma naissance. C’est pourquoi je porte son nom. J’ai également bénéficié de toute la tendresse qu’il avait reçue de lui. On ne saura jamais rien sur sa vie puisque personne, pas même mon père, n’eut le temps de le questionner sur son passé. De l’avis de tous ceux qui l’ont connue, ma grand- mère paternelle n’était pas bavarde. Elle était calme, réfléchie et délicate. Elle n’a jamais cessé d’étreindre, de caresser et d’embrasser ses enfants. Elle avait une autre vision de la vie et passait pour être passive, car elle ne faisait aucun cas de tout ce qui passionnait son entourage. Bref, elle était fille d’un Juif allemand qui, au détour d’une longue existence, était venu à Safi et s’était marié là, sur le tard, pour enfin créer une petite famille. Ma grand-mère, Zohra, Pnina Sibony était donc née Weismann et avait un frère blond aux yeux clairs du nom de Réuven, (¿zizi Ruben comme l’appelaient mon père et ma tante Reine). Leur père Yaacov Weismann avait inauguré à Safi un style de vie particulier. Il avait une petite ferme à la campagne et une maison en ville avec une vache et un poulailler, un peu comme dans les Shtetels de l’Europe de l'Est. C’est donc avec eux qu’étaient partis vivre ma grand-mère, mon père et ma tante Reine après la mort de mon grand-père. Le vieux couple avait deux vaches : une à la ferme, l’autre à la maison. De ce fait, ils avaient du lait frais, du petit lait qu’ils fabriquaient eux-mêmes, du lait caillé et du beurre. Ils faisaient aussi leur pain. Mon père comme ma tante Reine adoraient leurs grands-parents et le genre de vie qu’ils menaient, contrairement aux autres Juifs de Safi. De plus, mon père, comme ma tante, profitaient de la traduction en arabe de tous les contes européens pour enfants que leur grand-père leur racontait. (Smida Rmida était Cendrillon). Ils ont vécu auprès d’eux jusqu’à leur mort qui survint alors qu’ils avaient plus de 90 ans. Yaacov Weisman mourut en 1913 et sa femme Fréha en 1917. Yaacov Weisman était ébéniste, et mon père s’était engagé, par admiration, dans le même métier dans une ville où tous les Juifs qui se respectaient étaient commerçants. On sait peu de chose sur ma grand-mère. On se souvient de sa tendresse, sa sensibilité, et du silence qu’elle adopta face à sa souffrance. C’est pour elle que mon père renonça à recommencer sa vie au Brésil, à s’engager dans l’année française pour devenir Français ou à mettre fin à ses jours après une série de drames et de malheurs qu’il eut à affronter. Il fut très influencé par le stoïcisme de sa mère "si calme". Elle s’est éteinte dans
notre maison. J’étais petit et on m’avait éloigné de la maison ce jour-là. Je n’ai pas assisté à son enterrement, mais je me souviens de la tente dressée au cimetière et de la nourriture servie onze mois après pendant la construction de sa tombe. Mon père n’a jamais cessé de célébrer l’anniversaire de sa mort et ma mère a continué jusqu’à la fin de sa vie, à allumer tous les vendredis soirs sa lampe à huile en cuivre qui portait son nom, Zohra (Pnina) Sibony et 5700, année juive de la date de sa mort. (1940)
Ce qu’il faut souligner, c’est le soutien de toute la famille pendant les moments difficiles, car on ne saura jamais combien la colonisation bouleversa la vie des Juifs du Maroc dans leur besogne et leur gagne-pain, à cause des produits finis, importés de France. Quand quelqu’un de la famille connaissait un mauvais moment dans son activité commerciale, il était aussitôt soutenu par les autres. A cette occasion c’étaient cinq à huit personnes qui étaient logées et nourries, le temps que le chef de famille reprenne son affaire. Les familles ont été ainsi sauvegardées.
Les enfants ont souvent abandonné leurs études pour se mettre à travailler et soutenir leur père dont le métier était devenu instable, suite à la concurrence de la métropole. On s’organisait dans les autres pièces de la maison pour faire de la place à tous.
Je n’ai jamais cessé d’admirer tous les membres de notre famille, tous dévoués à leur femme, à leurs enfants et aux proches parents. Ils voulaient pousser leurs enfants pour qu’ils aient une vie meilleure. Leur croyance en Dieu, profondément ancrée leur avait permis de traverser les moments les plus mouvementés de ce XXe Siècle. Puisse Dieu bénir leur descendance comme
furent bénis Jacob et les Tsadikim.
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo
Page 18
David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975
Je me souviens parfaitement que je ne savais alors quoi répondre et que me voyant gêné, il eut ce sourire qui éclairait tout son beau visage et ajouta: "Tu auras des raison d'être fier d'être le "scion" (c'est le mot qu'il avait employé) d'une grande famille si comme tes ancêtres tu es bon, charitable, droit et pieux – Dieu soit avec toi et qu'il te mène dans le droit chemin. Evites la compagnie des gens frivoles et recherches celle du juste. Remercie tous les jours ton Créateur de t'avoir fait naître sous une bonne étoile et de t'avoir préservé du mal."Un des vœux les plus chers de mon père était que je sois un bon juif, que j'aille a la Synagogue le samedi et que je ne prenne pas ma voiture ce jour là.
Hélas j'avais déjà abandonné les pratiques religieuses auxquelles mon père restait scrupuleusement attaché. L'exemple des jeunes gens de mon âge n'était pas meilleur et un fort vent de ce que l'on a si stupidement appelé l'Emancipation soufflait sur la jeunesse dorée, juive ou non juive: Les Catholiques n'allaient plus à l'église, les Protestants au temple et les Musulmans à la mosquée. C'était général au Maroc.
Mon père avait dix-sept ans de plus que ma mère le jour de leur mariage dans l'année 1916.
Ma mère avait alors dix-neuf ans. Elle était belle, très blanche de peau avec des joues roses, une jolie bouche, un tout petit nez fin et de magnifiques yeux bruns, mais déjà myopes. Son teint de rose, me racontait mes veilles tantes, était transparent. Ses portraits d'alors montrent en effet une jeune fille fort séduisante, d'une taille plutôt petite, mais svelte comme un lys. Mais ce n'est pas seulement pour cette raison que
mon père l'avait choisie avec, bien entendu, la bénédiction de mes grands- parents. Ma mère appartenait à la noble famille des Abulafia qui jouissait d'un prestige considérable dans tout le monde Juif:
Mon grand père qui été né à Livourne alors que son père venu de la ville de Tibériade, avec sa femme et deux filles qui étaient nées en Terre sainte, vivait dans une grande aisance à Mogador, notre ville d'origine. Il se maria en 1894 avec Mas'uda fille de Simon Corcos et d'Estrella Corcos.
Sa femme, ma grand' mère, lui avait apporté une grosse dot qui permit à son mari, Tajer Haim Abulafia, de se lancer dans le grand commerce. Très entreprenant, il partit vivre avec ses fils et sa femme à Londres en 1919. Ses affaires prospéreront jusqu'en 1925 où 1926 quand il subit un retour de fortune. Il finit par perdre tout son capital après un séjour de deux années à Paris où il possédait un très beau pavillon à Enghien.
La famille décida alors de rentrer à Mogador. Trois de ses fils retournèrent à Londres où ils restèrent définitivement.
Ma grand-mère maternelle qu'on appelait Mamyda, nous ses petits enfants, était une femme de caractère résolu, très intelligente quoique peu instruite et extrêmement économe. Malgré la ruine de son mari, elle revint au Maroc avec de magnifiques bijoux et beaucoup d'or avec lequel mon grand père reprit des affaires d'exportation et d'importation en s'associant, d'ailleurs, avec un Monsieur Semana. Cette fois encore, la chance n'aida point mon grand-père qui au cours de la grande crise des années 1929, perdit dans les thés et les sucres la grande partie de ses biens.
Il décida alors de vivre à Casablanca. C'est une fois de plus, Mamyda qui lui permit de rentrer dans les affaires en ouvrant son bas de laine.
Haïm inaugura alors un grand commerce d'épices en important directement des pays du Moyen-Orient et de l'Asie. Tout marchait parfaitement quand il eut une attaque d'apoplexie. Mamyda quitta son appartement cossu de l'immeuble Ferrara à Casablanca et vint s'installer avec mon pauvre grand- père paralysé dans le premier étage de notre maison de Mogador. Il y décéda en 1935.
Papa Haïm était un bel homme fort distingué qui comme toutes les personnes appartenant à la haute bourgeoisie de Mogador d'antan étaient élégant dans ses costumes toujours de couleur sombre, coupé à Londres par un grand tailleur chez qui ces messieurs avaient leurs mensurations. Il portrait le chapeau melon qu'on appelait "coco". Les samedis et les jours de fête il portait le chapeau haut de forme avec une redingote, pantalon rayé et des guêtres blanches et souples recouvraient ses chaussures vernis. Mon grand-père était un homme gai et très charmant, mais qui ne plaisantait pas sur les choses religieuses. Dans les années 1919 avant son départ pour Londres, il eut de graves ennuis résultants de son intransigeance religieuse. On lui apprit qu'un marchand juif de Mogador, un nouveau riche, il est vrai; avait des relations honteuses avec une femme juive et mère de famille de surcroît. Il les fit surveiller et un jour ses domestiques surprirent le couple en flagrant délit d'adultère. Aussitôt prévenu, mon grand-père crut de son devoir de dénoncer cette liaison, dont il n'y avait jamais eu d'exemple a Mogador, au Tribunal rabbinique.
David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975
ge 202