ברית מס 37-מבט על רבאט-סאלה


אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו

אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו

העיר "אַלְרְבָּאט"- זה שמה הרשמי של בירת "ממלכת מרוקו" (בתעתיק מערבית לעברית). היא מוכרת יותר בשם "רְבָּאט״ [Rabat] והיא אחת מ-4 הערים הקדושות במרוקו. אליה מצטרפות פאס, מקנס ומרקש. העיר הוכרזה בשנת 2012 ע״י "אונסקו", כאתר מורשת עולמית. נכון לשנת 2018, מנתה העיר כ-1420,000 תושבים. זו העיר השניה בגודלה אחרי קזבלנקה".

העיר שוכנת לחופו המזרחי של האוקיאנוס האטלאנטי, במרחק של 96 ק"מ מצפון לקזבלנקה, הנושאת  בתואר לא רשמי כבירתה הכלכלית של מרוקו. ממזרחה של רבאט, זורם הנהר בּוּ­­-רֶגְרֶג שרוחבו כ-150 מטר אשר תוחם בין שתי הערים רבאט-סאלה. מימיושל הנהר נשפכים אל האוקיאנוס האטלנטי.

חוקרים שונים [Mauret, La Développement de L'agglomération de Rabat-Salé, Paris, 1954.] מקדימים את ראשית היווסדה של רבאט לסוף המאה הרביעית שלפני הספירה, כלומר כ־2500 שנה, עת הפיניקים הקדמונים שלחו לאזור משלחת מחקר לתור אחר מקום התיישבות ליורדי הים שלהם ששייטו במרחבי הים־התיכון. תחילה בנו את הנמל ואת הכפר "סאלה" במפרץ רחב הידיים שבשפך נהר בו-רגרג, ואחר כך החלו לבנות את העיר רבאט. במשך שנים רבות, שימשו נמלי-רבאט-סאלה את הפיראטים כמקום מסתור וכבסיס ממנו יצאו להתקפות על אוניות המסחר ששייטו בים התיכון. בסוף המאה ה-7, ובמהלך המאות ה-8 וה-9, בהן נלחמו ביניהן שושלות ערביות שונות על השליטה במרחב המגרב, המשיכה רבאט לשמש את השליטים הערבים השונים כנמל מסחרי. בסמוך לשנת 1150, השלטון באזור נפל לידי שושלת האל-מואחאדין, שושלת של מוסלמים קנאים במיוחד. הצבא החזק והרענן שהגיע ממדבריות דרום מרוקו והסהרה, מיגר בתוך זמן קצר את כוחות ספרד ששלטו בעיר שהייתה עדיין כפר בֶּרְבֶּרִי, ופעל ביד קשה נגד ההשפעה היהודית, שהייתה בזמן הזה באזור של רבאט־סאלה, עד לחיסולה של כל זיקה יהודית, ובכלל זה, הקשרים המסחריים שהיו עם האוכלוסייה המקומית. או אז לראשונה חשיבותה של העיר מקבלת תוקף משליטיה השונים של השושלת. עדות לכך, אנו מוצאים גם כיום בסגנונות הבניה הקיימים בעיר הניכרים במיזוג של הבניה הבֶּרְבֶּרִית והספרדית התואמים יחדיו. מאוחר יותר יצטרף גם הסגנון הצרפתי-מערבי. כבר בתחילת שלטונו של החליף עבד-אל-מואמין, השליט הראשון בשושלת המואחאדין, החליט לבנות במישוריה של העיר, בסיס צבאי גדול, ובמרכזו מצודה שתחלוש על אזור הנמלים והים. מצודה זו כונתה "רְבָּאט-אַ-פָתְח" (מצודת הניצחון), מזה נגזר שמה הנוכחי של העיר. בסוף המאה ה-12, אבו יוסוף יעקב אל-מנצור, השליט שבא אחרי אל-מואמין, בנה והרחיב את העיר, ופתח אותה למסחר חופשי, ביצר את חומותיה והפך אותה לזמן קצר לבירתה של שושלת האל-מואחאדין. בתוך־כך, החל בבניית המסגד שאמור היה להיות הגדול בעולם, עם מינרט (הצריח) שמגיע לגובה של 60 מטר, אולם עם פטירתו בטרם עת, נעצרה הבנייה, ונותר ממנה רק המגדל המרכזי (המינרט) הבלתי גמור העומד על 44 מטר, פחות מגובהו המתוכנן, ומעולם לא הושלם. גם במצבו כיום, המבנה הבנוי מאבן חול אדומה, המאוד מרשים, מזוהה עם העיר, וידוע בשם "מגדל-חסאן" ( בערבית, 'סמעת חסן' La Tour-Hassan). המסגד הגדול שנבנה לצד המגדל, נהרס לחלוטין ברעידת האדמה בשנת 1755. שרידי העמודים הנמצאים במקום, הם הזכר האחרון של השליט אל-מנצור. "מגדל חסאן", בעיר רבאט, הוא אחד משלושה מגדלים שנבנו בצורה ארכיטקטונית זהה. השני הוא "מגדל הכותוביה" הנמצא בעיר מרקש, והשלישי הוא "מגדל החיראלדה" בעיר סיביליה אשר בספרד. ממול ל״מגדל חסאן" ניבנה "מוזוליאום מוחמד החמישי", בו נמצא קברו של המלך מוחמד החמישי, סבו של מוחמד ה-שישי, המלך הנוכחי. מבנה זה מרשים ביותר, בו באו לביטוי מיטב האמנויות המרוקאיות.

אחר מותו של אל-מנצור, ירדה רבאט מגדולתה, בין היתר, בגלל המלחמות המתמידות עם האימפריה הפורטוגלית שכבשה חלקים רבים מערי החוף של מרוקו, ביניהם גם רבאט, עד אמצע המאה ה-17, עת באו ה״מוריסקוס", אנוסים מוסלמים שהתנצרו למראית עין, ונותרו בספרד ופורטוגל אחר הגירוש של שנת 1492, ועתה שבו לדת האסלאם. אלה הביאו עמם כוחות חדשים והתחדשות, בנו את אזור "המדינה" מוקפת החומה, שבתוכה מתנהל המסחר היום־יומי. סגנון הבניה של המבנים בתוך "המדינה" ניכר בהשפעה האנדאלוסית-הספרדית, המאזכרת למתיישבים את מקור הולדתם. אליהם הצטרפו כפריים שבאו מהרי האטלאס, והעיר התאוששה, התחזקה ויצרה עם שכנתה, סאלה, כוח ימי שיצא למאבקים ימיים בין כוחות המגרב לאירופה, ושמר על דרכי המסחר הימי-הבינלאומי של מרוקו. החל משנת 1657, עם עליית השושלת עלאווית-פיללית, והתבססות האסלאם בצפון אפריקה, קיבלה רבאט הכרה וחיזוק משמעותי מהשליטים. השולטאנים החדשים קבעו את רבאט כמרכז לסחר הימי וגם מקום מרכזי לפעילות הקונסולים הזרים. עם זאת, השולטאן העלאווי, מולאי איסמאעיל, העדיף לקבוע את בירתו בעיר מקנם, במקומה של הבירה ההיסטורית שבמרבית הזמן הייתה בפאס. רק לאחר מות מולאי איסמאעיל שבה רבאט להיות עיר מרכזית בחיי הכלכלה של מרוקו, עד 1912, עת הכובש הצרפתי קבע את העיר כמרכז פעילות שלטונו של הפרוטקטוראט. גם הצרפתים העדיפו את רבאט על פני ערים היסטוריות-מלכותיות אחרות שבמדינה, על שום התנגדויות ותסיסות מתמידות ומטרידות של ההמרדה נגד שלטונם.

  1. Caille, La Ville de Rabat jusqu'au Protectorat Français, Paris,1949.

אחר תקופת שלטונו של מולאי איסמאעיל (1727-1672), רבאט החלה לתפוס מקום מרכזי בחיי הכלכלה של מרוקו, שמיד עם תפיסת השלטון בידיו, העביר את הבירה מפאס, בעלת אוכלוסייה עם אופי מרדני ודתי קנאי, שהייתה שנים רבות בירת ממלכת המגרב, אל העיר מקנאס, שאוכלוסייתה ידועה כסובלנית מתונה ושקטה. מולאי איסמאעיל, הצליח להעלות את מרוקו לדרגת אימפריה ע״י מלחמותיו וכיבושיו הרבים. אחר מותו, ירדה מקנס מגדולתה ומעוצמתה הכלכלית, במקביל להרמת קרנה של רבאט. גם מעמדן של הערים המסורתיות, כמו פאס, מקנס ומרקש נסוג בפני הערים קזבלנקה ורבאט שהיו עתה למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים במרוקו.

לאור רצף של התקוממויות נגד השליטים בתקופה הזו, הקהילה היהודית סבלה מהתנפלויות ופרעות. אחד הפרוייקטים בהם התחיל השליט מולאי סולימאן בשנת 1807 היה, בניית המלאה ברבאט. ("המלאח״-רובע היהודים הממוקם בצידי העיר ומתוחם בחומה ועל פי רוב, נבנה סמוך לארמון המלך ולמרכזי השלטון, בדומה ל״גטו" היהודי שהיה נהוג באשכנז). עם השלמת בנייתו, נכפתה על יהודי העיר לעבור לגור בו. הצידוק אשר ניתן לכפייה היה, מגורים במקום שבו היהודים יוכלו לחיות באופן שיהיו מוגנים מפני התנפלות הפורעים המוסלמים עליהם, וגם למנוע הישנות מקרים בדומה למה שקרה בימי השליט מולאי יאזיד (-1792 1790), שאז, פרצו מהומות נגד הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, תוך דיכוי אכזרי, אונס, הרג ושוד. אכן, יש מן האמת באמירה זו שסיבת בניית הרובע המיוחד והמסוגר באה להגן על המיעוט היהודי. יחד עם זאת, חרף מאות השנים בהן הקהילה היהודית חייתה לצדם של המוסלמים במרוקו, מעולם לא נטמעה בתוכם, למרות ניסיונות כפיית דת האסלאם, הפרעות וההרג. העברת הקהילה היהודית למלאה המסוגר, היה גם בבחינת עונש על הדחייה של "ההצעות הנדיבות" להמרת דתם, ובכפירה בהכרה ב״נביא". היהודים שסירבו לעבור למגורים במלאח, חוייבו להתאסלם או לעזוב את המדינה. יהודים רבים התאסלמו, בעיקר מעשירי העיר, והיו כאלה שהעדיפו להגר למקומות רחוקים, כמו לדרום אמריקה. במקביל לבניית המלאה ברבאט, נבנו עוד"מלאחים" בסאלה, מוגדור ותיטואן.

אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו

עמוד 8

אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר

ההיסטוריה של מרוקו יודעת לספר על מאבקים קשים ומרים שנמשכו מאות שנים בין אימפריות, כמו אנגליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד וצרפת, אשר נלחמו זו בזו על מנת להשיג את השליטה במרוקו. עם תום המאבקים, נערכה במרץ 1912 בעיר פאס ועידת שלום בין המעצמות שבה הוחלט לחלק את מרוקו לשני אזורי חסות (Protectorate), לצרפת הוענקה החסות על רוב שטחי מרוקו, ולספרד חסות על ערים אחדות בצפון מרוקו, בעיקר אלה השוכנות לחופי הים התיכון. בראש מינהלת הפרוטקטורט הצרפתי העמידה צרפת את הגנרל ליוטיי (Maréchal Hubert Lyautey) שעמד בראשה עד לפטירתו בשנת 1934.

מיד עם התמנותו, נטל לידיו את כל סמכויות השלטון במדינה, הדיח את השולטאן מולאי יוסף שהתנגד לסמכויות שנטל לעצמו, ומינה תחתיו את מוחמד בן יוסף. המרשל ליוטיי קבע את מקום מרכז שלטון החסות בעיר רבאט, בנה אותה כעיר מודרנית והפכה לבירת הממלכה. כמו השולטאן מולאי איסמאעיל, גם ליוטיי עשה זאת על מנת לדלג על כיסי ההתנגדות שנוצרו בערים הלאומניות, זאת הייתה החלטה שנבעה משיקולים פוליטיים ומתוך אמונה שרבאט תהווה כס יציב לשלטון הצרפתי, ומן החזון העתידי כמוצא לים. בחודש מרץ 1956, תם הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו, שזכתה לעצמאות. משקיבלה המדינה את עצמאותה, נטל לעצמו השולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, את התואר "מלך", ומעתה נקרא "המלך מוחמד החמישי".

סממני הפעילות המודרנית שהביאו עמם הצרפתים, החלישו במידת מה את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודיים שחדלו בינתיים לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לעולם החיצון. כך נוצר חלל זמני עד לשנת 1882, השנה שבה נתפס השלטון בידי השושלת העלאווית-פילאלית, השלטת במרוקו עד עצם היום הזה.

ב-1940, סמוך לתחילת מלחמת העולם השניה, הושלט במרוקו שלטון "ממשלת וישי" ־צ־פתית ("וישי״-על שם העיר בה ישבה ממשלת צרפת) תחת הנהגתו של ראש ממשלת צרפת מרשאל פטן (Maréchal Philippe Pétain). שלטון זה שיתף פעולה עם הנאצים. אחת מתוצאותיו של "שלטון וישי" היה סגירת שעריהם של בתי הספר הצרפתיים והאיטלקיים בפני יהודים, תוך כדי דיכוי הרג ופרעות שאלצו את היהודים להסתגר שוב במלאח הצר והמדכא. למעשה, המצב הקולוניאלי יצר מתחים חברתיים ופוליטיים שפגעו קשות במרקם היחסים שבין היהודים לשכניהם המוסלמים, כל זאת על רקע המרכיבים האתניים והדתיים, היהודים הצטיירו כמי שמעדיפים את השלטון הנוצרי על פני המוסלמי. מרקם היחסים נפגע, ותקריות אנטישמיות תכופות פקדו שוב את הקהילה. שיאם היה בשנת 1936, כאשר לראשות ממשלת צרפת נבחר היהודי ליאון בלום. תקריות אלה תועדו ופורסמו בעיתון יהודי מרוקו L'Avenir Illustré

לאור הנתונים הגיאוגרפיים של המדינה המתבטאים באורך של כ-2500 של חוף־ים, ושרשרות שלושת רכסי-האטלאס הגבוהים, שלטון החסות המרכזי לא תמיד יכל להשליט את חוקיו על כלל האוכלוסייה, במיוחד לא על האוכלוסייה הבךברית שרובה מתרכזת וחיה באלפי הכפרים שבהרי האטלטס. לפיכך, מרוקו מחולקת לשני אזורי חוק, האחד, האזור הצפוני, הכולל את העיר רבאט המודרנית ומרכז השלטון, נקרא "בְּלָאד אֵל-מַכְזֶן" (מדינת החוק- שמעלה מסים למדינה), והאזור הדרומי, שרובו בֶּרְבֶּרִי, נקרא "בְּלָאד סִיבָּא" (מדינת החופש, שכביכול לא ניתן לגבות בה מסים בצורה סדירה).

התיישבות היהודים ברבאט, מיוחסת למאה השנייה שלפני הספירה הנוצרית, על שום שבבית העלמין הישן שבלב המלאח היהודי בעיר, נמצאה מצבה עתיקה שעליה חרוט שם הנפטר בעברית, והחוקרים שתיעדו אותה, מייחסים אותה, כאמור, למאה השנייה שלפני הספירה, עוד בטרם הגעת האסלאם לעולם. מצבה זו מוצגת כיום במוזיאון לארכיאולוגיה שברבאט. יהודים מעטים היו גרים תמיד בעיר, תנופת הגידול במספרם החלה באמצע המאה ה-15, עם הגעת חלק מהפליטים היהודים מספרד ופורטוגל, ונודעו בה סוחרים רבים עשירים ובעלי השפעה, כמו משה סנטיאגו שניהל מטעם השולטאן את המו״מ עם שלטונות צרפת, בדבר שביתת נשק אחר מלחמה עקובה מדם בין שתי המדינות. גדעון מנדס, הקונסול הכללי של הולנד וכן קונסולים נוספים מטעם מעצמות אירופה. יהודים מרבאט היו אלה שייסדו את הקהילה היהודית בגיברלטר, בליסבון ואף בדרום אמריקה. רק אחר התבססות השלטון הצרפתי, במקביל לשלטון המוסלמי שהניח ידו זמנית ממלחמות, באה תקופת העדנה הממשית לקהילה היהודית בעיר שהמשיכה לפרוח ולהתפתח.

התמורות הכלכליות שחלו בעולם בסוף המאה ה-19, והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה, גרמו לכך שיהודים רבים החלו לנהור אל רבאט, והשתלבו במילוי תפקידים דיפלומטיים, ייצגו חברות מסחריות רבות בתחום הטכסטיל, המזון, נדל״ן, חפצי עור ומינהל. בלטו בכך משפחות צרויה ולעסרי. דומה כי רישומיהם של הפעילויות האלה, נותר ברבאט עד היום.

בשנת 1911, מנו יהודי רבאט כ־2000 נפש. ב-1921 היו כ-3000 יהודים, וב-1931 עלה מספרם ל-4200. הפשיטות והפרעות שפקדו את יהודי המלאח בין שתי מלחמות העולם, הורידו את מספרם. בשנת 1936, עלה מספרם ל-6700 ומרביתם גרו במלאח, ובשנת 1946 נמנו בעיר 12400 יהודים. פריחת הקהילה המשיכה עד לשנת 1953, שאז קהילת יהודי רבאט הגיעה לשיא של 16000 נפש, מאז מספרם הלך והתמעט בשל ההגירה הגדולה לישראל, לצרפת וקנדה. כיום נותרו ברבאט כמה עשרות בודדות של יהודים הממשיכים לעסוק במסחר ובנדל״ן, ביניהם גם בני משפחת חסאן היהודית שעיסוקם היה בייצור ובשיווק היין הכשר.

בתום מלחמת העולם, באה עדנה לקהילה היהודית ברבאט ונוצרה פעילות ציונית תחת השם "פתח-תקוה". אולם בלחץ השלטונות, המועדון נסגר, ובמקומו התפתחה פעילות ציונית בחלקה היתה גלויה ועיקרה מחתרתית. כאן צמחו ארגונים יהודיים שונים כגון, ארגון "קדימה", שפעל במחתרת להעלאת יהודים לארץ־ישראל. ארגוני נוער כמו "הבונים", "דרור", "בני עקיבא" וכן"וויצו" קק״ל ועוד. כל אלה קיבלו אישור לפעילות ספורט וחברה, אולם בפועל מרבית הפעילות הייתה ציונית לקראת העליה לארץ־ישראל.

עיקר החינוך היהודי ברבאט התנהל בבית ספר "אליאנס" שהיה ממוקם בכניסה למלאח. הלימודים בו היו פתוחים להעניק השכלה רחבה, על דרך המסורת היהודית, אך לא דתית. בית הספר נחלק ל-3 חלקים, בית הספר לכיתות הנמוכות, לכיתות הגבוהות יותר ובית הספר לבנות. שאר החינוך היה ב״אוצר התורה", ובישיבות של תלמודי תורה שונים וכן בבתי כנסת במה שנקרא "צלא", בדומה ל״חדר" ביהדות אשכנז. כמו כן, פעל ברבאט "הסמינר הרבני" למורי-הלכה ודיינות. מתלמודי תורה אלה יצא המלומד ר' חיים בן־עטר שנקרא בפי כל"אור- החיים הקדוש", על שום ספרו המפורסם "אור-החיים". גאונות פרשנותו לתורה הוכרה בכל קהילות ישראל, ויהדות אשכנז העניקה לו את התואר "קדוש" כפי ניתן לר' יצחק לוריא, "הוא האר״י הקדוש".

כמו כן ר, רפאל אנקווה, ראש בתי הדין במרוקו ורבה הראשי של רבאט-סאלה. ר' שלום אזאווי שעל שמו נקרא בית הכנסת היחיד שנותר על כנו במלאה של רבאט עד עצם היום הזה. הזכרנו את ר' רפאל אנקווה שהיה רבה הראשי של רבאט ועמד בראש בתי הדין הרבניים וניהל את המערכת השיפוטית היהודית. בשידולו, התירו השלטונות הצרפתיים בשנת 1947 את כינונה של "מועצת הקהילות היהודיות" של מרוקו, שמקום מושבה נקבע ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות שקישר בין השלטון הצרפתי לבין ראשי הקהילה היהודית. זו הייתה הפעם הראשונה בה הותר להקים את המוסדות הדתיים הרשמיים של הקהילה היהודית, ובכלל זה הרבנות הראשית. לצידה של הרבנות קמה המזכירות המרכזית של "מועצת הקהילות היהודיות" שבראשה עמד זיאן־יצחק דהאן, מעשירי יהדות מרוקו ואחיו של ברוך דהאן הבעלים של מפעלי הפסטה של מרוקו Pat Melusine. מקום מושבם של מוסדות הדת של הקהילה נקבע ברבאט, ע"פ הוראות המינהלה השאריפית. ארגון זה של "מועצת הקהילות היהודיות" פוזר אחר עליית מפלגת "האיסתיקלאל" הלאומנית וחלקם מחבריו הצטרפו למפלגה ואף היו מהם שנבחרו לתפקידים פוליטיים וביצועיים, ולא תמיד לטובת הקהילה. במקום המועצה, הוקמה לשכת "המדור לעניינים יהודיים". כל אלה, מונו לראשונה ע״י השלטונות הצרפתיים, בהסכמת בית המלוכה. אחר פטירתו של ר' רפאל אנקווה בשנת 1935, מונה תחתיו בנו, ר' מיכאל-יששכר אנקווה שניהל את הקהילה יחד עם הרב יהושע ברדוגו. ר' שאול אבן־דנאן שמונה אחריהם, היה זה שהרחיב את קשרי הקהילה עם שלטונות הפרוטקטוראט והשאריפות האיסלמית. אחד ההישגים בו הותירו הצרפתים את חותמם במרוקו, ממנו גם יהודים נהנו, היה הביטוח הסוציאלי לכלל אוכלוסיית הזקנים שכלל ביטוח בריאות כללי וביטוח מפני תאונות עבודה.

קהילת יהודי רבאט נודעה כקהילה משכילה ממנה צמחו רבנים גדולים ואנשי ציבור ידועים, ביניהם דוד לוי, שר החוץ לשעבר, וזאב רווח, שחקן ובמאי תיאטרון ועוד.

אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד (1764)

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

מאמר זה מבוסס על תעודה אותה אנו מפרסמים כאן לראשונה. התעודה מתארת מחלוקת גדולה בענייני השוחטים שהיתה בקהילת מכנס בשנת 1764. אין דברים ברורים מה היה הרקע המחלוקת, לעת עתה תעודה זו היא המקור היחידי לפרשה זו, ובה ישנם חצאי משפטים המייצגים צד אחד, אין בידינו טיעוני הצד שכנגד.

מהתעודה ניתן להסיק כי פרצה מחלוקת גדולה בעיר מכנס סביב השוחטים שפעלו בקהילה. כנראה במחלוקת זו היו מעורבים גם ראשי הקהל, והם הלכו והביאו שוחטים חדשים לעיר והנהיגו שחיטה נפרדת, בניגוד לדעתו של רבי יעקב טולידאנו, רבה של העיר. בראש השוחטים שהביאו עמד חכם ממשפחת חאליווא. בנוסף הם הפסיקו לאכול משחיטת השוחטים שהיו קבועים בעיר, גם בשעת הדחק כשלא נמצא בשר משחיטתם הם לא אכלו משחיטת השוחטים הקבועים, ולו לצורך מצוה, בשר לשבת. דומה כי בתגובה ר' יעקב, אסר לאכול משחיטת השוחטים החדשים, ואף אסר את הכלים בהם התבשל בשר משחיטה זו. השוחטים התלוננו בפני חכמי פאס על התנהגותו של ר' יעקב, והללו כתבו לו שלא צדק במה שאסר גם את הכלים.

בעקבות האיסור שהנהיג ר' יעקב, החריפה המחלוקת בקהילה. ואנשים מצד השוחטים החדשים או השוחט חאליווא עצמו פגעו בכבודו של ר' יעקב:

בהוסדם יחד על משי״ח[מורנו שיחיה. והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל" ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בנים לא־אמון בם.

מדבריו יוצא כי ההמון כולו או רובו היה נגד רבי יעקב 'כולם בכלל ח״ו בנים לא־אמון בם'. פגיעה זו לא יודעים מה טיבה, אם כי היתה חריפה מאוד 'שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל'.

בהתהלטות המחלוקת נחלץ לעזרתו של ר' יעקב בן משפחתו ר' שלמה טולידאנו, בתגובה אמר לו ר' חאליווא, שגם הוא לא ימלט מידו. ר' שלמה השיב לו: יישרף גזע אביך מה אתה יכול לעשות לי'. והלה ענה לו, ישרף גזע אביך אתה. ר' שלמה הגיב, יא בן הרשע האם יוקרת משפחתך הגיעה לכדי יוקרת משפחתי. והלה ענה לו, אתה הוא הרשע בנם של שלשים רשעים.

כנראה ר' חאליווא התלונן לפני רבי רפאל עובד אבן צור, על הזלזול שנהג בו ר' שלמה, והלה כתב לר' שלמה והוכיחו על כך.

ר' חיים מזכיר טענת השוחטים ובראשם השוחט חאליווא שאם יבטלו את השחיטה שלהם, לא תהיה להם פרנסה. והוא דוחה טענה זו בנימוק שהקהילה מסוגלת לפרנסם, מה גם שיש להם הכנסות מעבודות אחרות. ומכאן שהמחלוקת והפילוג בשחיטה ארכו תקופה לפחות חודשים רבים.

רבי חיים מזכיר בלגלוג את בית המדרש שהקים ר' חאליווא וההתרברבות שלו בתלמודו ובבית מדרשו. דבריו אלה של ר' חיים מעידים בעקיפין שהמדובר בתלמיד חכם ולא בסתם מתחזה ואיש זרוע.

רבי חיים במכתבו תמה על חכמי פאס על שלא יצאו להגנת רבי יעקב ולא תבעו את עלבונו מהמתקוממים, ולא עוד אלא נתנו להם גיבוי מסרים:

ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את ה' ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל.אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-]האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא ….לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי,

רבי חיים מזהיר את חכמי פאס, שאם לא יגיבו בחריפות נגד המתקוממים, זה יעודד אחרים להתקומם נגד רבני עירם, והם עצמם עלולים להפגע מתופעה זו. בדבריו רבי חיים הרבה לספר בשבחו של ר' יעקב, שהוא כיהן ברבנות עם חכמים מהדור הקודם מהעיר פאס ומכנס. לעומת זאת, הוא סיפר בגנותו של חאליווא שנקשרות בו שמועות רעות בענייני עריות, וכי הוא היה שוחט בכפר אגוראי ויצאו עליו עוררין וסולק מעבודתו. וכשהוחזר היה בתנאי שיעמוד אחר על גביו. והיום הוא הובא לעיר הגדולה מכנם להיות שוחט בה לבדו. וגם להיות מכשיר שוחטים אחרים למלאכה זו.

רבי חיים פונה לחכמי פאס ודורש מהם שחובתם להגן על כבודו של ר' יעקב ולגעור בקהילת מכנס על שפגעו בכבודו ולהזהירם להשמע להוראותיו:

וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

רבי חיים כועס במיוחד על רבי רפאל עובד אבן צור, אשר כתב לר' שלמה טולידאנו והוכיחו על שזלזל בכבודו של חאליווא, בעוד שהוא לא תבע מחאליווא את זלזולו בשלשים דורות של חכמי משפחת טולידאנו. לכן הוא תובע מחכמי פאס לנדות את חאליווא, על שפגע באבות משפחת טולידאנו'שאחד מכ״ד דברים שמנדין עליהם, ראשון לכולן המבזה ת״ח אפי' אחר שמתי. ומאיים שאם הם לא ינדוהו, הוא ינדה אותו ויבקש מחכמי תיטואן ומראכש להצטרף אליו. בדבריו עושה הבחנה בין משפחת טולידאנו למשפחת חאליווא:

והמפורסמות א״ץ [אינן צריכות.] ראיה שאבותי נ"נ [נוחי נפש.] דור אחר דור היו מורים הוראות ביש'[ראל], וחסידים שוקדים על לימודם לילות כימים. ואבותיו ידועים וניכרים שהיו כולן הדיוטות א'[חד] חנוני ואי מוכר קמח, ואביו היה סייאג, [צורף]

במכנס השררה לשחיטה היתה נתונה בידי בני משפחת בירדוגו, ומעניין במכתבו של רבי חיים לא העלה טענה זו. ומכאן שבתקופה זו עדיין לא הוחזקה מלאכת השחיטה בידי משפחת בירדוגו.

אין בידינו תגובת השוחטים, ולא תשובתם של חכמי פאס למכתבו של רבי חיים, כדי להכיר יותר פרטים מפרשה זו.

מבין שיטי המכתב דומה שחכמי פאס הצדיקו לכל הפחות במידה מסויימת את השוחטים. ועצם העובדה שרוב הקהל הצטרף לכת המתנגדת לרבי יעקב, אומרת דרשיני.

לכן דומה כי המחלוקת קלקלה את השורה והטחת הדברים שבאו במכתב כלפי השוחטים החדשים היא מוגזמת.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד (1764)

עמוד 16

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

להלן פרטים על החכמים המרכזיים בתעודה זו:

רבי יעקב בה״ר משה טולידאנו ז״ל, הידוע בשם המהרי״ט, הוא נולד בשנת ת״ן (1690), היה תלמיד מובהק לרבי משה בירדוגו הידוע בשם הרב המשבי״ר. והיה בן אחותו של רבי חביב טולידאנו. הוא היה תלמודי והיה שקוד על תלמודו ללא לאות, ואפילו יום אחד הוא לא ביטל עיסוקו בתלמוד. הוא סיים את התלמוד ששה פעמים. בשנת הת״ץ (1730) התמנה לדיין בבית דינו של רבו. כשנפטר המשבי״ר התמנה רבי משה אדהאן לאב״ד, לאחר פטירת רבי משה, התמנה רבי חיים טולידאנו לאב״ד. ועם פטירת רבי חיים, התמנה אחיו רבי יעקב לאב״ד, משנת התק״י(1750) עד אייר תקל״א (1771) שבה הוא נפטר. רבי יעקב היה המוליך והמביא בכל ענייני העיר מכנס. רבי יעקב היה עומד על דעתו גם לפני גדולים, ודומה שהנהיג משרתו ברמה, ודברים אלו עוררו סביבו מחלוקות. אחת מהן המתוארת כאן לראשונה. רבי יעקב היה יוצר פורה וחיבר ספרים מקיפים בתחומים שונים: 'אהל יעקב' ג"כ (ירושלים תשנ״ז), ביאור על רש״י והרא״ם על התורה; חיבר חידושים על רוב התלמוד (לעשרים וחמישה מסכתות) פורסמו מהם ג' כרכים בשם 'ברית יעקב' (ירושלים תשנ״ז); נותרו בכתבי יד 'רוח יעקב' דרושים; חיבור על ד' חלקי שו״ע; חיבור על אגדות הש״ס, ושו״ת. הוא כתב הערות לחיבורי המשבי״ר, דרשות וחידושי ש״ס.

הרה״ג חיים בה״ר יהודה טולידאנו דמן סאלי זצ״ל, תלמיד מר״ן המשבי״ר, נולד בערך בשנת ת״ס ונלב״ע בי״א שבט התקמ״ג(1700-1783). בשנת תק״ט מצאנוהו חתום עם חכמי הדור. כמה הערות בערך ממנו נדפסו בראש משביר – חידושי ש״ס. בשנת התק״י עבר לסאלי וכיהן שם בדיינות מעל לשלשים שנה, בענוותנותו ונדיבות לבו היה רצוי לכל בני קהילתו. חיבר שו״ת מהרח״ט דמן סאלי, ליקוטי דינים, דרושים וקינות, גם 'קונטרס הנפטרים' הכולל שמות ותאריכי פטירותיהם של רבני המערב משנת הדע״ת עד התקל״ג(1714-1773). ולעת עתה לא פורסם כלום מיצירתו.

התעודה היא בכתב ידו של רבי חיים וחתום עליה. בקיפולי המכתב חלו קרעים וחסרו מלים אותן סיננו בסוגריים רבועים.

התעודה

ארזי הלבנון, השרידים אשר ה' קורא, שלומי אמוני ישי, הדיינים המצויינים כהה״ר שאול בן דנאן נר״ו וכהה״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכהה״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכהה״ר מתתיה סירירו נר״ו ישמרם השומר אמת לעולם, אכי״ר.

אחר ההתפקדות בשלום מעכ״ת שירבה ויגדל, אכי״ר.

היתה זאת מצאתי על אודות חאליווא, אשר הסית והדיח ברוב פית[ויו] והדחותיו לכל הנלוים אליו חיללו שמו ית' ברבים, בהוסדם יחד על משי״ח[מורינו שיחיה.והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל״ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בָּנִים לֹא־אֵמֻון בָּם. והם חושבים שבזה יתמעט ח״ו כבוד הרב ויגדל כבודם, ותהי להיפך דאדרבה ירד כבודם עד עפר, דאם בארזים וכו'.

ואומר אני דאם אלו יועילו מעשיהם והעלימו עין מעלבון זה, חוששני דגם על דפני לבו יעבור כוס זה ח״ו, שמהם יראו אחרים ולמדו גם הם להתקומם נגד רבותיהם יש״ץ. ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את הי ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל, אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-] האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא שנהג נשיאותו בימי מוריי הרב מוהריב״ע [ומורי,] הרב יעב״ץ חלקם בחיים, ודן לפני מורי הרב המשבי״ר זלה״ה, והיה דן עם מהר״ם אדהאן זלה״ה, לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי, לדחות מעל פניהם דברי המסית שהלך למחניכם הק', ופרע שכירות אדם ובהמה ממעות אשיזא, [מס פנימי שהקהילה גובה ממכירת בשר].

אשר הם מקובצים ממעות עניים ויתו'[מים] ואלמנות. והיה לכם להפוך שליתו על פניו ולוי[מר] לו יפה שתיקה לחכמים, דודאי רב העיר אלולי שנתברר לו יצתה טריפה מידם לא אסר הכלים.

ובפרט שאותו מנהיג שנגררו אחריו השוחטים החדשים אע"פ שאיני מכירו, שמעתי דיבת רבים במחנינו זה אומרים, שיצא עליו ש״ר[שם רע] בקלא דלא פסיק שבא על חותנתו חמ״ה.[ חוץ מן הכבוד. חותנתו = חמותו]. וקורא אני עליהם כד רגיז רעיא על ענא עביד למשכוכיתא סמיותא, ונסתלק מאומנותו בכפר אגראי, [אגוראי, כפר נמצא בסביבות העיר מכנס].ואחר כמה שנים החזירוהו ועשו לו סניף להיות עמו. ולא האמינו בו בכפר קטן אלא בצירוף אחר עמו. ובא למכנס העיר הגדולה והוא שוחט לבדו, דהאחרים העומדים על גבו כליתנהו דמי, כיון שהם לומדים עדין ממנו ואפילו ה'[לכות] שחיטה עדין לא למדון.

הערת המחבר: רש״י בבבא קמא נב ע״א מפרש משכוכית, דבר המושך כל העדר אחריו. ולפנינו הנוסח: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא. רש״י: עביד לנגדא סמותא – לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה. כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין.

ובוא וראה אין כוונתם לשמים אלא לקנטר, שהבשר שנשחט ע״י הטבחים הרשומים אינן אוכלים אפי' אם פגע בו שבת ובשחיטת החדשים [-] שקמו אוכלים מבשרן בשמחה, אין זה אלא להעמיד דבריהם שכתבו להם שטנה נגד ה' ונגד משיחו, ולגרום להם ולאחרים מכשול ותקלה לא יום א'[חד] ולא יומים, דמכשול זה ברוב הימים הוא נמצא. כי בעוד שילמדו לא פלטי להו מחדא, או ילכו לחומרא ויפסידו ממון יש'[ראל] מחסרון ידיעה, או יכשלו באיסור עצמו ולא ידעו ולא יבינו. דאפי' את״ל שילמדו ה' שחי' כהוגן, סוף סוף שימושה יותר מלימודה ויכשלו באיסור, והנה הוא נחבא אל הכלים והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו כבולעו כך פולטו, והמכשלה תחת ידם, ויד כל מי שהחזיק בידו והעמידם, וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

ואם אותן מנגדים אומרים שאין להם ממה להתפרנס זולת מאומנות זו, הנה אין צבור עני ויתפרנסו בפרס קבוע בלי טירחא ובלי גיהנם פתוחה מתחתיהם. כ״ז אם נאמין להם שאין להם ממה להתפרנס, אבל יודע אני נאמנה ועדי וסהדי במרומים, שאין כוונת חאליווא אלא להטיל עצמו על הקהל ולגזול את העניים. שביודעו ומכירו אני שהיה לו משא ומתן שיש בו ריוח גדול אבנים טובות ומרגליות, ועכ״ז [ועם כל זה] בפורים ובחגים היה מטיל עצמו על הקהל ונוטל [מחלק] של העניים, אף שהיתה לו מיד הכנסת בית הכנסת הי״ג [ה' יצב גבולה.]- בפורים היה דוחק את השעה ונוטל.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

גם אודיע צערי לרבים, ורבים יקחו נקמת אבותי נ"נ[נוחי נפש] מהאפיקורוס חאליווא, אשר קילל וחירף לאבותי הקדושים וקראם רשעים ח״ו, תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק (בְּגַאֲוָה וָבוּז תהי לא, יט). וכן יוודע למעכ״ת, שבשעת המחלוקת היה שם ידי״ן כהה״ר שלמה טולידאנו נר״ו, וקינא לכבוד רבו, וקם נגדו חאליווא וא"ל בזה״ל סחאבליך תפלית' מן יידי, חראם עליך מא תפלית' מן יידי. קאללו הר״ש חארק אצאל בוה, אש בידיך מא תעמיל. קם הווא ורדהאלו באותו לשון עצמו. קאם הרש״ה – אוצאל קדריך תקוללי אצאל בוי אה בן ארשע, פער פיו נתין הווא ארשע בן תלאתין רשע. אידא אוקפתו עלא האד קב״ע, הנה היא כתו' וחתו' במכנס יע״א.

תרגום: ואמר לו בזה הלשון אתה חושב שתמלט מידי, כאיסור עליך לא תמלט מידי. אמר ר' שלמה ישרף שורש אביו מה יש בידך לעשות. עמד הוא והשיב לו באותה מטבע לשון. עמד ר' שלמה הנזכר ואמר לו, בן הרשע הגיע יוקרתך ליוקרתי עד שתאמר לי שורש אבי. ואז פער פיו ואמר לו אתה הוא הרשע בן שלשים רשעים. אם תרצו לעמוד על קבלת עדות הנה היא כתובה וחתומה במכנס.

 ולא נעלם מעיני כתייר שא' מכ״ד[שאחד מעשרים וארבע] דברים שמנדין עליהם, ראשון לכולן המבזה ת״ח אפי' אחר שמת. וכתב מרן בב״י והוא שראוי להורות ויגע בתורה, ע״כ. והמפורסמות א״ץ[אינן צריכות] ראיה שאבותי נ"נ דור אחר דור היו מורים הוראות ביש'[ראל], וחסידים שוקדים על לימודם לילות כימים. ואבותיו ידועים וניכרים שהיו כולן הדיוטות א'[חד] חנוני וא' מוכר קמח, ואביו היה סייאג, [צורף] ולא נתקררה דעתו עד שנגע בשלשים דור, שאפשר שקצת מהם יהיו מחכמי הש״ס.[כנראה שהוא חישב דור לחמישים שנה] העל אלה תתאפק ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם ממנו נפשותיהם, ובפרט נפש ההוא חסידא אדוני זקני זלה״ה, שהעידו עליו בניו הרבנים שמעולם מיום יודעם אותו, לילה כיום יאיר נרו לא יכבה, שוקד על לימודו ולא מוטה אלא יושב וקורא. והרי הוא יודע זה ומכיר לבניו הרבנים ז״ל ואבותיו סיפרו לו, ועכ״ז פקר וקילל וחירף, הא ודאי דמוחרם ומנודה לשמים הוא.

וא"כ חל עליכם חובת פירסום החנפים, ולהניף עטכם עט דודים לקהל מכנס ותוכיחום על פניהם למה לא [מחו] באיש ההוא שנגע בכבוד ישיני עפר לקרותם רשעים ח״ו, ויחקרו וידרשו בענין זה ויבואו ויעידו עדים לפניהם – עליו שהוא רשע ומנודה ויתן קנס על שפקר והרשיע כ"כ, וילך וישתטח על קברות עצמותיהם הקדושים בשורה [של] י' בני אדם, וכל העם ישמעו וייראו מלעשות עוד כדבר הזה.

וסגיא באש עלי [ומאוד חורה לי] על אהובי וריעי כנפשי כהה״ר [רפאל] אב״ץ נר״ו, שהוא נחשב כאח לי, ושמעתי שבמקום שהיה לו להתקנא לכבוד אבותי חלקם בחיים, אלא אדרבה שלח [-] להוכיח לידי״ן הר״ש בן אחי, למה הוא מיקל בכבוד [–] התחת זאת לא יומת הכלב המת ההוא, אשר קרא לצדיקי [עולם] וכו'. ואם נאמנה אהבתינו ואהבת אבותיו קדושים [-], יעמד חי עם חביריו יש״ץ וישתדל להרים [דגל התורה] ולעשות בו משפט חרוץ, ולא יוסיף שום א' לעשות כדבר הזה.

ודומה לי שהיתה הקדירה רותחת וציננה [כמאז״ל על] עמלק משל לקדירה רותחת וכו'. ותמיד אני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי, אבל זה שנגע [-] בכבוד אבותי ז״ל, איני רשאי למחול לו עולמית. ומשום מצוה לפרסם החנפים, אספר לכם מה שסיפרו לי [אנשים] ממחנינו זה, שהוא וחביריו נועדו יחדיו בבה״כ של הר״ם דיאבילה ז״ל, ללמוד שם תורה שלא לשמה. וכשנשבעים [בה -] ההמון הם או'[מרים] חי ההסגר הקדוש הזה שלנו. שומו שמים [ע״ז-] הן היתה כזאת מימי אבותיכם נוסח שבועה כזה [בימי] חסידא קדישא המבדיל כמה הבדלות מהרמ״ך זלה״ה, שהתמיד! בחסידותו ויצא טבעו בכל העולם שקרוב [שקבע] בה״ך בבית מדרשו לא הוציא מפיו דבר כזה לוי[מר] [-]קרוב שלשה חדשים שקבע עצמו [—] ונחתנך ההסגר ההוא בעון חילול ה' שאין לו כפרה אלא במיתה, אומר הסגר הקדוש, אינו אלא צבוע [שאין] תוכו כברו, והא קמן שאין לו אלא יראה חיצונית לעיני בני אדם, ובקרבו אין יראת אלקים לנגד עיניו דבמעט [- כלי] מה שבתוכו תוך און ומרימה. והתקציף וקילל במלכו ובאלקיו, חילל ה' ברבים לקום נגד רב העיר והיקל בכבודו ובכבוד אבותיו ז״ל. ולבי ולבכם יודעים שאינו אלא רמאי וראוי להבדילו כדכתיב בהדיא, ולא תחניפו את הארץ. ועל ידי [חניפותו] ירבו מחלוקות בעיר, השמים והארץ לא יסבלו חניפותו, וממילא תרבה המחלוקת בעיר. וכמה היא קשה המחלוקת ב"מ וכוי.

והריני מוסר מודעא קמיהו דרבנן, שאני מיחל ומצפה תשובת כתייר, אם תדינוהו כראוי לו ולקרותו [נזוף] מכ"מ [מכל מקום] מוטב, ואם לאו מלבד שאנדה אותו לפני ארון הקדש וארדפהו עד חרמה, וזכות אבותי תסייעני, אלא אגלה עוד [קלונו] לפני חכמי המערב תיטוואן ומראכיש, עד שיתבעו עלבון אבותי זלה״ה, שנגע בכבודם אחרי מנוחתם בג״ע זה כמה מאות שנים. ברור לי שאפי' מומר לכל התורה כולה לא יוציא מפיו דבר כזה, ויירא לנפשו פן יבולע לו. והוא לא חש לכבוד קונו, ומרוב זדונו פקר ולא שת אלקים נגד עיניו.

נאם מצפה תשובתכם הרמתה עם הראשון אדם. החותם בס' ואשלחה להגיד לאדוני, בכסלו שנת שמע קול תחנונ״י לפ״ק פה סלא יע״א.

סיפור על רבי חיים טולדנו זיע״א ששמעתי מפי רבי חיים טולדנו הי״ו.

רבי חיים טולדנו זיע״א היה גדול בתורה וירא שמים. היתה לו תכונה מיוחדת. מעולם לא ישב ליד שולחנו בשבת או בחג ללא אורח. ופעם הגיע חג השבועות ולא היה אורח שיסעד עמו.

הוא קרא לשמש שלו וציווה עליו: "חפש לי בכל העיר אורח." השמש חיפש וחיפש במשך יום שלם ולא מצא. הרב לא התייאש: "בבית העלמין יש אדם בודד, לך תזמין אותו להיות לי לאורח." הלך השמש אל בית העלמין ומצא שם יהודי היושב על הארץ וממרר בבכי. השמש העמיד את האיש על רגליו ואמר לו: "בוא עמי אל בית הרב הוא מבקש שתהיה האורח שלו לחג השבועות." "לא אלך, ענה האיש, אני מיואש ובאתי לבית העלמין כדי למות כאן!"

חזר השמש ודיווח לרב. הרב החליט ללכת בעצמו אל בית העלמין. כשפגש את האיש שאל אותו: "מה קרה? מדוע אתה במצב הזה?" "קצתי בחיי", ענה האיש, "לפני שלוש שנים יצאתי מביתי למרחקים כדי להביא מעט פרנסה לאשתי ולילדיי. הצלחתי לאסוף הרבה כסף והחלטתי לחזור. הגעתי לכאן באניה עם ארגז מלא כסף. כאשר ירדתי מהאניה הארגז נפל לים וכל הכסף נעלם ואיננו. איך אחזור עכשיו לביתי מוטב לי למות." אמר לו הרב: "בוא אלי לביתי תהיה האורח שלי ואנו נפתור את בעיתך". לאחר הפצרות רבות נאות האיש להתלוות לרב. אבל גם שם לא הפסיק להאנח ולבכות. הלך הרב אל אשתו ואמר לה: אנחנו חייבים לעזור לאיש ולתת לו את הכסף שאבד לו". "מאיפה תקח את הכסף?" אמרה האשה. "נמכור את ביתנו!" אמר הרב. קראו לסוכן בתים שהעריך את ביתם. כאשר שמע את סכום ההערכה, אמר הרב בצער "זה אפילו לא מגיע למחצית הסכום שהיה בארגז!. מה עשה? אמר לאיש: "קח אותי למקום בו נפל הארגז". הלכו אל הים הגועש. הם התפללו בכל כוחם כאשר הרב זועק. "אנא ה' החזר לאיש הזה את כספו!". והנה לפתע עלה הארגז ממעמקי הים, הגיע אל החוף ונח לרגליהם. האיש הנדהם פתח את הארגז ומצא בו את כל כספו.

הדבר נודע בעיר. בבית הכנסת כאשר הרב ישב ואורחו לצדו, שאלו אותו: "רבי למה לא הלכת לים מלכתחילה וכמעט נשארת ללא בית"? "זה הענין", ענה הרב, "חזקה עלינו שאין סומכים על הנס, ניסיתי הכל והייתי מוכן אפילו למכור את ביתי אבל כאשר גם זה לא עזר, החלטתי ללכת אל הים ולהתפלל והי שמע את תפילתנו".

רשם: אשר כנפו

ע"ה חיים טולידאנו

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

עמוד23

ברית בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר שלום אלדר-רשמים מאבני זיכרון – ביקור בבתי העלמין ברבאט ובסלא

ד" ר שלום אלדר

רשמים מאבני זיכרון – ביקור בבתי העלמין ברבאט ובסלא

ביום יום ג' ט״ו בסיון בשנה שחלפה (תשס״ט), נחתנו בקזבלנקה חברי אשר כנפו ואני ולמחרת כבר היינו בביקור בבתי העלמין שבעיר רבאט ובעיר סלא המחוברת לה בגשר העובר מעל נהר הבורגרג ומקשר בין שתי הערים.

המטרה העיקרית שלשמה הגענו למרוקו היא לצורך השלמת עבודת המחקר שבה אנו עסוקים, מעל הראש מזה חמש שנים, תיעוד מדגמי ומייצג של שוכני שני בתי העלמין של העיר מוגדור.

זה אינו הביקור הראשון שלי במרוקו, אך בהחלט זהו הביקור בעל המשמעות המיוחדת, כיוון שהוא ממוקד במטרה שבה מעורבים רגשות עזים לדמויות העולות מן העבר הלא רחוק, אשר מונצחות במחקר שלנו, לצד הרגשה של שליחות קדושה, המתעדת דמויות אשר הנהיגו והשפיעו על אורח חייהם של קהילה שלימה במשך דורות אחדים.

שמונת השנים הראשונים של חיי עברו עלי בעיר רבאט, שבה נולדתי, והזיכרונות שלי כילד מתמקדים בתמונות מהמלאח, מבית הספר אליאנס, ומבית תלמוד התורה שאותו ניהלו סבי רבי מסעוד עבדלחק זצוק״ל ודודי רבי שלמה עבדלחק זצ״ל.

אך טבעי שבגיל כזה, לא יצא לי לבקר בבתי העלמין שבעירי ובוודאי לא בעיר הסמוכה לה. אולם דמויות בעלות שם, במיוחד רבנים, אשר שוכנים כבוד בבתי העלמין של רבאט וסלא, שמותם היו שגורים בפי הורי ובפי אנשי הקהילה ושמעם הגיע גם לאזניי כילד. נסענו ברכבת מקזבלנקה לרבאט, בהחלט חוויה מיוחדת במינה, ההתחככות עם האוכלוסיה המקומית, ללא תיווך של מדריך טיולים, היא חוויה המזמנת מפגש אותנטי מעניין ובדרך כלל גם נעים, בינינו לבין אנשי שיחנו, הנוסעים המקומיים.

נהג המונית שנתבקש להסיענו לבית העלמין היהודי, או ל'רודא דליהוד' כלשונו, הביא אותנו לבית העלמין שבתוך העיר ממש על הכביש הראשי. כמו שנהוג בכל בתי העלמין העירוניים במרוקו, שומר בית העלמין קיבל את פנינו, ומיד זיהה שזה לא בית העלמין שאותו אנחנו מחפשים, הוא הדריך את הנהג כיצד להגיע לבית העלמין הישן.

הביקור בקברו של רבי מיכאל יששכר אנקאווה זיע״א

אך, כיוון שכבר הגענו לבית עלמין זה, בבחינת מצווה הבאה לידך, נכנסנו ופקדנו את קברו של רבי מיכאל יששכר אנקאווה זצ״ל, שציון קברו מזמין את המבקר להשתטח על קברו הבולט כבר בפתח בית העלמין.

רבי מיכאל יששכר אנקאווה זיע״א

הרב מיכאל יששכר נולד לאביו רבי רפאל אנקאווה, כיהן כרבה הראשי, נשיא וראב״ד העליון של מרוקו בשנת 1964, במקומו של הרב שאול אבן דנן שעלה ארצה. עיקר לימודו ספג מאביו.

מצבת קבורתו ואוהל משכנו של כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווה זצוק״ל

לאחר ההשתטחות על קברו של רבי מיכאל, הדלקת נרות, בקשות ותפילה לעילוי נשמתו, שמנו פעמינו אל בית העלמין הישן של רבאט.

גם בבית העלמין הישן של רבאט, הקביל את פנינו שומר המקום, ולאחר ברכות נימוסין, ומאחר ולא היו עוד מבקרים בשעה זו, התלווה אלינו השומר והדריך אותנו במקום הזה, אשר נסוכה עליו חרדת קודש.

הישנות לבין אלה החדשות יותר. היות ולא חיפשנו קבר מיוחד כלשהו, נזדרזנו להגיע לציון מראה בית העלמין נגלה לפנינו בכל גודלו והדרו. בנקל ניתן היה להבחין בין מצבות הקבורה הישנות לבין אלו החדשות יותר.

הביקור בקברו של רבי אליעזר די אבילה זיע״א

היות ולא תכננו סדר ביקור לפי חשיבות כלשהיא, אך טבעי היה שנתחיל את ביקורנו באהלו של רבי אליעזר די אבילה זיע״א המצוי קרוב לכניסה של בית העלמין.

הכניסה לאהל משכנו של רבי אליעזר, אשר קבור בחלקה הישנה של בית העלמין, נסכה באשר ידידי ובי התרגשות גדולה מאוד, כל אחד וטעמו עמו. אני חשתי שאני נוגע בכנפי משק ההיסטוריה, הזכות להשתטח על קברו של אחד מענקי הצדיקים שבמרוקו, היא לא דבר של מה בכך. לאשר ולי יש גם סיבה נוספת להתרגש, שכן במחקרנו המשותף, אנו נוגעים בדמויות מבית העלמין במוגדור המתחברות ומתקשרות לגזע האראלים של משפחת די אבילה ורבי חיים בן עטר מחה״ס 'אור החיים', פירושו על התורה. ידנו נשלחו מאליהן וליטפו את האבן הקרה עוד ועוד, כאילו מבקשים להבקיע מבעדה על מנת להגיע ולגעת בדמות הצדיק, השוכב תחתיה. בעוד שפתינו ממלמלות מילות תפילה, מחשבותינו מפליגות וכאילו ממאמנות להאמין שאנו עומדים במחיצת אחד מצדיקי יסוד עולם. אילוצי הזמן, דחקו בנו להשלים את בקשותינו ותפילותינו, אך אי אפשי שלא להעלות הרהורים ומחשבות על קווים לדמותו של הצדיק. יצאנו מהאוהל אל המקום המיוחד שבו ניתן להדליק נרות לזכר הצדיק, ותוך כדי גם השלמנו את בקשותינו ותפילותינו להצלחה ולבריאות איתנה, ברמה האישית וברמה הלאומית.

דומני כי לא אטעה באם אפליג ואומר, כי אלפי קולמוסים נשתברו על מנת לכתוב על דמותם של צדיקי ורבני יהדות מרוקו בדורות האחרונים, ובכללם גם על דמותו של רבי אליעזר, על כן על מנת לא להלאות את הקוראים, ופטור בלא כלום אי אפשי, אביא בקצרה את תולדות חייהם ונסתפק בציון פרטים אחדים על דמותם המופלאה.

על פי המסורת והמורשת מוצא משפחת די-אבילה האצילה, מהעיר אווילה שבספרד אשר ממנה גורשו בעת הגירוש הגדול בשנת 1492. דוד, סבו של רבי אליעזר (התייחס לצאצאי דון יצחק אברבאנל) היה ידוע כאמן המפליא לעשות בכינורו בכישרון רב והיה פייטן ומשורר. פעם הוא זכה לנגן בחצר המלך חסן ואף זכה ממנו למחמאות והמשילו לדוד המלך. ר' אליעזר נולד, כבן יחיד, לאביו שמואל ולאימו שהיא אחות רבי חיים בן עטר מחבר ספר 'אורח חיים' ומכונה כשם הספר 'האו״ח הקדוש'.

בגיל ט"ו נשא ר' אליעזר ילדה יתומה בתו של ר' אליהו בן־שושן מאציליה של העיר סלא. עיקר תלמודו בא לו מאביו שהיה רבה של העיר רבאט. הוא למד מאביו את דרך הפלפול וכבר בגיל צעיר, יצא שמו כשקדן גדול וכתלמיד חריף ומיוחד. בטרם עמד על דעתו, היה נוהג לכתוב דברי חידושים וחוזר ומוחק אותם.

רבי אליעזר היה הראשון מבין תלמידי החכמים שגר בעיר רבאט ואף הקים בה ישיבה, שמשכה אליה תלמידים חריפים חכמים ונבונים מכל ערי הסביבה, ורבי אליעזר היה מפרנסם ומכלכלם.

רבי אליעזר היה אמיד מאוד, אולם עושרו לא סימא את עיניו, והוא הניח לבני משפחתו לנהל את עסקי המסחר, והוא עצמו התמסר כולו ללימוד. רבי אליעזר לא זכה להאריך ימים, הוא נפטר בגיל ארבעים ושבע (נפטר כמו בגיל דודו רבי חיים) בשנת 1761, הותיר אחריו בת אשר נישאה לרבי שלמה די-אבילה שהיה שאר משפחתה. חתנו וצאצאיו הם אלה אשר הוציאו לאור את כתביו לאחר מותו של רבי אליעזר, בניצוחה של בתו. חיבוריו שראו אור: 'מגן גיבורים' ביאורים דברי הגמרא; 'מלחמת מצווה', על שורשי ההלכות בש״ס ובפוסקים; יבאר מים חיים' שו״ת; 'מעין גנים' חידושים על חלקי הטור; 'חסד ואמתי דרשות וחידושי אגדות.

על דרכו בלימוד בפסיקה ובקבלה, שבה מצא סיפוק רב לעניין גאולת ישראל, נכתב לא מעט. רבי אליעזר נתפרסם כבעל חוש ביקורתי מפותח, שלא חשש לחלוק על קודמיו והיה בעל יכולת עיון גבוהה מאוד, הוא נודע בחריפות שכלו ונחשב לאחד המפולפלים שבדורו. הוא זכה לכינויים 'מהרש״א של המערבי, רב 'אד״א (ראשי תיבות של שמו, כשם אחד האמוראים) וגם לכינוי ירי אליעזר הגדול' (ע״ש התנא ר' אליעזר). כידוע, רבי אליעזר כיהן כאב״ד וכרב ראשי של רבאט ומלא. רבי אליעזר נודע בענוותנותו הגדולה, מספרים עליו שהוא דחה לכהן כרבה הראשי של מרוקו למרות הפצרות הרבנים מהערים הגדולות אשר ביקשוהו למלא את המשרה הרמה, הוא השיבם בטענה שאינו ראוי וטרם הגיעה העת לכך. בתי כנסת על שמו קיימים בעיר רבאט, ובערים נוספות וכן בערי ישראל. רבי דוד חסין קונן על ר' אליעזר שלוש קינות, להלן הקינה 'אקרע סגור לבי' אשר קונן עליו בעמדו על מצבת קבורת הצדיק (מתוך: תהלה לדוד, מאת אפרים חזן ואנדרה אלבאז, עמי 472-470) סימן אני דוד חזק.

קל. אקרע סגור לבי

קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו-צלעיים.

חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/בד/ב ה/וה/וו/בו/ב וכר.

משקל: שש הברות בצלע א ושבע הברות בצלע ב.

כתובת: קינה קוננתי על הרב הנז׳(= הנזכר, רבי אליעזר די אבילא) בעמדי על מצבת קבורתו.

תמרור ׳ארים על שפאים׳.

סימן: אני דוד חזק.

מקור: א־ ס ע״א; ק- עח ע״ב.

 

אֶקְרַע סְגֹר לִבִּי / אֶזְעַק 'אֲהָה' בְּמָרָה

לַעֲטֶרֶת צְבִי / וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה

 

אֶבְכֶּה וְאָהִימָה / אוֹרִיד לָאָרֶץ רֹאשִׁי

אֶת מַדֵּי אַפְּרִימָה / וְשַׂק אָשִׁית לְבוּשִׁי

יוֹם חָשַׁךְ אוֹר שִׁמְשִׁי / וְהַלְּבָנָה חֲסֵרָה

וַיָּקָם בִּי כַּחְשִׁי / וּנְשָׁמָה בִּי לֹא נוֹתְרָה

 

נָפַל רַב הַחוֹבֵל / הֵן אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ

וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל / אַרְצָה פְּנֵיהֶם דָּבְקוּ

כַּפַּיִם סָפְקוּ / קוֹל צָרָה כְּמַבְכִּירָה

10 עַד שֶׁנִּתְפַּקְפָּקוּ / כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה

 

יֹאבַד יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ / נִגְעָל מָגֵן גִּבּוֹרִים

אִישׁ אֲשֶׁר הַכֹּל בּוֹ / סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים

רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים / אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה

נִלְחַם בַּשְּׁעָרִים / אֶת מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה

15 דַּיָּן הַמְּצֻיָּן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה

בַּר אֲבָהָן בַּר אוֹרָיָן / וְזִיו לֵהּ כְּבָר בִּתְיָה

כְּסֹלֶת נְקִיָּה / דַּעְתּוֹ זָכָה וּבָרָה

מִבְּנֵי עֲלִיָּה / חַד אוֹ תְּרִי בְּדָרָא

 

וְיִגְדַּל כְּאֵבֵי / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים

20-מִיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי / אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים

כֵּן פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים וַאֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה

בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / קוֹמִי וְסִפְדִי תּוֹרָה

 

דִּמְעָה מִכָּל עַיִן / הוֹרִידוּ כַּאֲפִיקִים

אֵיךְ הָיָה לְאָיִן / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵקִים

25-מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים / שָׁמַר כַּדָּת כַּשּׁוּרָה

צוּר שׁוֹכֵן שְׁחָקִים / לָקְחוּ לְכַפָּרָה

 

חֵן חֵן עַל שְׂפָתָיו / רַבִּים זִכָּה וְזָכָה

בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו / יָגֵעַ בִּדְבַר הֲלָכָה

בִּשְׂפָתָיו עֲרוּכָה / בַּכֹּל וְגַם שְׁמוּרָה

30-אֶת נַפְשִׁי אֶשְׁפְּכָה / בְּעֵת אֵלֶּה אֶזְכְּרָה

 

זָכְרָה לוֹ אֶל עֵילוֹם / יִרְאָתוֹ וְצִדְקָתוֹ

מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם / צַוֵּה יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ

שְׁלֵמָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ / תִּהְיֶה אִתָּךְ שְׁמוּרָה

וְשִׂים מְחִיצָתוֹ / עִם יְשֵׁנֵי מְעָרָה

 

35-קָדוֹשׁ אֵין בִּלְתֶּךָ / רַב טוּב אֲשֶׁר צָפַנְתָּ

אֱלֹהִים אִתְּךָ / וְעַיִן לֹא רָאֲתָה

בְּגַן עֵדֶן שִׂיתָה / אֶת נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה

תַּשְׂבִּיעַ וְהָיְתָה / בִּצְרוֹר חַיִּים צְרוּרָה

 

  1. 1. אקרע סגור לבי: הלשון על-פי הו׳ יג, ח. והעניין על-פי יואל ב, יג. אהה: קריאת צער, ראה למשל יואל א, טו. במרה: במרירות. 2. לעטרת… תפארה: על-פי יש׳ כח, ה וכינויים של כבוד הם לנפטר, וראה דרשת הפסוק בסנהדרין קיא ע״ב. 4. מדי אפרימה: אקרע בגדי והוא לאות אבל, וראה וי׳ י, ו. ושק אשית לבושי: על-פי יש׳ נ, ג. 5. יום… שמשי: על-פי יש׳ יג, י. והוא ציור למותו של רבי אליעזר. חסרה: נעלמה ונעדרה. 6. ויקם בי כחשי: שמותו של הצדיק הוא בעוון הדיר, הלשון על-פי איוב טז, ח. ונשמח… נותרה: על-פי מל״א יז, יז. 8. רב חובל: כינוי לרבי אליעזר שהיה מנהיג ומורה דרך. חן אראלים צעקו: על-פי יש׳ לג, שמלאכי מרום משתתפים באבל על המת. 10. כפים ספקו: מצער, והלשון על-פי איכה ב, טו. קול צרה כמבכירה: כצער היולדת פעם ראשונה את בכורה. על-פי יר׳ ד, לא. 10. עד… שבשדרה: שמרוב צער כאילו מתפרק הגוף, על-פי ברכות כח ע״ב. 11. יאבד… בו: על־פי איוב ג, ג. נגעל מגן גבורים: על-פי קינת דוד שמ״ב א, א. 12. איש…בו: על-פי סוטה נז ע״ב. שהיה ׳איש אשכולות׳. סיני ועוקר הרים: שהיה בקי וחריף, על-פי שבת קיא ע״ב. 14. נלחם… תורה: על-פי סנהדרין קיא ע״ב. 19. בר אוריין: בן אבות הוא וממשפחה מיוחסת ובן תורה הוא, על-פי מנחות נג ע״א. וזיו… בתיה: זיו פניו כפני משה ׳בן׳ בתיה בת פרעה (ראה ויק״ר א, ג; ב״ב עה ע״א). 18. מבני העליה: מן המעולים והחשובים, על־פי סוכה מה ע״ב. חד בדרא: על-פי כתובות יז ע״א. 20. מיום… מבנים: על-פי סוטה ט, טו ׳משמת רבי יהושע בטלה עצה והמחשבה׳. אבדה עצה מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פסקו… הדרשנים: על-פי סוטה, שם. אנשים של צורה: על-פי מ״ק ט ע״א. והם החכמים (רש״י). 23. כאפיקים: כאפיקי הנחלים. לכפרה: שהצדיק נתפס בעוון הדור וראה טור 7 ׳כי מפני הרעה נאסף הצדיק׳(יש׳ נז, א). 27. חן… שפתיו: על-פי תה׳ מה, ג שדבריו נאים ומשובחים. רכים זיכה וזכה: על-פי אבות ה, יח ׳משה זכה וזיכה את הרבים׳. 28. כעשר… הלכה: על-פי כתובות קד ע״א. 29. ערוכה… ושמורה: על-פי שמ״ב כג, ה. 30. בעת… אזכרה: על-פי הקינה המפורסמת ׳אלה אזכרה׳ (דודזון, א:4273). 31. עילום: עולם, על-פי דה״ב לג, ז. 33. שלמה משכורתו: על-פי רות ב, יב. 34. ישיני מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. רב… צפנת: על-פי תה׳ לא, כ. 36. עין לא ראתה: על-פי יש׳ סד, ג. 38. כצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א, כה, כט: שתהיה גנוזה תחת כסא הכבוד.

 

ברית בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר שלום אלדר-רשמים מאבני זיכרון – ביקור בבתי העלמין ברבאט ובסלא

עמוד 29

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר