אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו

אמנון אלקבץ- רְבָּאט-בירת מרוקו

העיר "אַלְרְבָּאט"- זה שמה הרשמי של בירת "ממלכת מרוקו" (בתעתיק מערבית לעברית). היא מוכרת יותר בשם "רְבָּאט״ [Rabat] והיא אחת מ-4 הערים הקדושות במרוקו. אליה מצטרפות פאס, מקנס ומרקש. העיר הוכרזה בשנת 2012 ע״י "אונסקו", כאתר מורשת עולמית. נכון לשנת 2018, מנתה העיר כ-1420,000 תושבים. זו העיר השניה בגודלה אחרי קזבלנקה".

העיר שוכנת לחופו המזרחי של האוקיאנוס האטלאנטי, במרחק של 96 ק"מ מצפון לקזבלנקה, הנושאת  בתואר לא רשמי כבירתה הכלכלית של מרוקו. ממזרחה של רבאט, זורם הנהר בּוּ­­-רֶגְרֶג שרוחבו כ-150 מטר אשר תוחם בין שתי הערים רבאט-סאלה. מימיושל הנהר נשפכים אל האוקיאנוס האטלנטי.

חוקרים שונים [Mauret, La Développement de L'agglomération de Rabat-Salé, Paris, 1954.] מקדימים את ראשית היווסדה של רבאט לסוף המאה הרביעית שלפני הספירה, כלומר כ־2500 שנה, עת הפיניקים הקדמונים שלחו לאזור משלחת מחקר לתור אחר מקום התיישבות ליורדי הים שלהם ששייטו במרחבי הים־התיכון. תחילה בנו את הנמל ואת הכפר "סאלה" במפרץ רחב הידיים שבשפך נהר בו-רגרג, ואחר כך החלו לבנות את העיר רבאט. במשך שנים רבות, שימשו נמלי-רבאט-סאלה את הפיראטים כמקום מסתור וכבסיס ממנו יצאו להתקפות על אוניות המסחר ששייטו בים התיכון. בסוף המאה ה-7, ובמהלך המאות ה-8 וה-9, בהן נלחמו ביניהן שושלות ערביות שונות על השליטה במרחב המגרב, המשיכה רבאט לשמש את השליטים הערבים השונים כנמל מסחרי. בסמוך לשנת 1150, השלטון באזור נפל לידי שושלת האל-מואחאדין, שושלת של מוסלמים קנאים במיוחד. הצבא החזק והרענן שהגיע ממדבריות דרום מרוקו והסהרה, מיגר בתוך זמן קצר את כוחות ספרד ששלטו בעיר שהייתה עדיין כפר בֶּרְבֶּרִי, ופעל ביד קשה נגד ההשפעה היהודית, שהייתה בזמן הזה באזור של רבאט־סאלה, עד לחיסולה של כל זיקה יהודית, ובכלל זה, הקשרים המסחריים שהיו עם האוכלוסייה המקומית. או אז לראשונה חשיבותה של העיר מקבלת תוקף משליטיה השונים של השושלת. עדות לכך, אנו מוצאים גם כיום בסגנונות הבניה הקיימים בעיר הניכרים במיזוג של הבניה הבֶּרְבֶּרִית והספרדית התואמים יחדיו. מאוחר יותר יצטרף גם הסגנון הצרפתי-מערבי. כבר בתחילת שלטונו של החליף עבד-אל-מואמין, השליט הראשון בשושלת המואחאדין, החליט לבנות במישוריה של העיר, בסיס צבאי גדול, ובמרכזו מצודה שתחלוש על אזור הנמלים והים. מצודה זו כונתה "רְבָּאט-אַ-פָתְח" (מצודת הניצחון), מזה נגזר שמה הנוכחי של העיר. בסוף המאה ה-12, אבו יוסוף יעקב אל-מנצור, השליט שבא אחרי אל-מואמין, בנה והרחיב את העיר, ופתח אותה למסחר חופשי, ביצר את חומותיה והפך אותה לזמן קצר לבירתה של שושלת האל-מואחאדין. בתוך־כך, החל בבניית המסגד שאמור היה להיות הגדול בעולם, עם מינרט (הצריח) שמגיע לגובה של 60 מטר, אולם עם פטירתו בטרם עת, נעצרה הבנייה, ונותר ממנה רק המגדל המרכזי (המינרט) הבלתי גמור העומד על 44 מטר, פחות מגובהו המתוכנן, ומעולם לא הושלם. גם במצבו כיום, המבנה הבנוי מאבן חול אדומה, המאוד מרשים, מזוהה עם העיר, וידוע בשם "מגדל-חסאן" ( בערבית, 'סמעת חסן' La Tour-Hassan). המסגד הגדול שנבנה לצד המגדל, נהרס לחלוטין ברעידת האדמה בשנת 1755. שרידי העמודים הנמצאים במקום, הם הזכר האחרון של השליט אל-מנצור. "מגדל חסאן", בעיר רבאט, הוא אחד משלושה מגדלים שנבנו בצורה ארכיטקטונית זהה. השני הוא "מגדל הכותוביה" הנמצא בעיר מרקש, והשלישי הוא "מגדל החיראלדה" בעיר סיביליה אשר בספרד. ממול ל״מגדל חסאן" ניבנה "מוזוליאום מוחמד החמישי", בו נמצא קברו של המלך מוחמד החמישי, סבו של מוחמד ה-שישי, המלך הנוכחי. מבנה זה מרשים ביותר, בו באו לביטוי מיטב האמנויות המרוקאיות.

אחר מותו של אל-מנצור, ירדה רבאט מגדולתה, בין היתר, בגלל המלחמות המתמידות עם האימפריה הפורטוגלית שכבשה חלקים רבים מערי החוף של מרוקו, ביניהם גם רבאט, עד אמצע המאה ה-17, עת באו ה״מוריסקוס", אנוסים מוסלמים שהתנצרו למראית עין, ונותרו בספרד ופורטוגל אחר הגירוש של שנת 1492, ועתה שבו לדת האסלאם. אלה הביאו עמם כוחות חדשים והתחדשות, בנו את אזור "המדינה" מוקפת החומה, שבתוכה מתנהל המסחר היום־יומי. סגנון הבניה של המבנים בתוך "המדינה" ניכר בהשפעה האנדאלוסית-הספרדית, המאזכרת למתיישבים את מקור הולדתם. אליהם הצטרפו כפריים שבאו מהרי האטלאס, והעיר התאוששה, התחזקה ויצרה עם שכנתה, סאלה, כוח ימי שיצא למאבקים ימיים בין כוחות המגרב לאירופה, ושמר על דרכי המסחר הימי-הבינלאומי של מרוקו. החל משנת 1657, עם עליית השושלת עלאווית-פיללית, והתבססות האסלאם בצפון אפריקה, קיבלה רבאט הכרה וחיזוק משמעותי מהשליטים. השולטאנים החדשים קבעו את רבאט כמרכז לסחר הימי וגם מקום מרכזי לפעילות הקונסולים הזרים. עם זאת, השולטאן העלאווי, מולאי איסמאעיל, העדיף לקבוע את בירתו בעיר מקנם, במקומה של הבירה ההיסטורית שבמרבית הזמן הייתה בפאס. רק לאחר מות מולאי איסמאעיל שבה רבאט להיות עיר מרכזית בחיי הכלכלה של מרוקו, עד 1912, עת הכובש הצרפתי קבע את העיר כמרכז פעילות שלטונו של הפרוטקטוראט. גם הצרפתים העדיפו את רבאט על פני ערים היסטוריות-מלכותיות אחרות שבמדינה, על שום התנגדויות ותסיסות מתמידות ומטרידות של ההמרדה נגד שלטונם.

1949. Caille, La Ville de Rabat jusqu'au Protectorat Français, Paris,1949.

אחר תקופת שלטונו של מולאי איסמאעיל (1727-1672), רבאט החלה לתפוס מקום מרכזי בחיי הכלכלה של מרוקו, שמיד עם תפיסת השלטון בידיו, העביר את הבירה מפאס, בעלת אוכלוסייה עם אופי מרדני ודתי קנאי, שהייתה שנים רבות בירת ממלכת המגרב, אל העיר מקנאס, שאוכלוסייתה ידועה כסובלנית מתונה ושקטה. מולאי איסמאעיל, הצליח להעלות את מרוקו לדרגת אימפריה ע״י מלחמותיו וכיבושיו הרבים. אחר מותו, ירדה מקנס מגדולתה ומעוצמתה הכלכלית, במקביל להרמת קרנה של רבאט. גם מעמדן של הערים המסורתיות, כמו פאס, מקנס ומרקש נסוג בפני הערים קזבלנקה ורבאט שהיו עתה למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים במרוקו.

לאור רצף של התקוממויות נגד השליטים בתקופה הזו, הקהילה היהודית סבלה מהתנפלויות ופרעות. אחד הפרוייקטים בהם התחיל השליט מולאי סולימאן בשנת 1807 היה, בניית המלאה ברבאט. ("המלאח״-רובע היהודים הממוקם בצידי העיר ומתוחם בחומה ועל פי רוב, נבנה סמוך לארמון המלך ולמרכזי השלטון, בדומה ל״גטו" היהודי שהיה נהוג באשכנז). עם השלמת בנייתו, נכפתה על יהודי העיר לעבור לגור בו. הצידוק אשר ניתן לכפייה היה, מגורים במקום שבו היהודים יוכלו לחיות באופן שיהיו מוגנים מפני התנפלות הפורעים המוסלמים עליהם, וגם למנוע הישנות מקרים בדומה למה שקרה בימי השליט מולאי יאזיד (-1792 1790), שאז, פרצו מהומות נגד הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, תוך דיכוי אכזרי, אונס, הרג ושוד. אכן, יש מן האמת באמירה זו שסיבת בניית הרובע המיוחד והמסוגר באה להגן על המיעוט היהודי. יחד עם זאת, חרף מאות השנים בהן הקהילה היהודית חייתה לצדם של המוסלמים במרוקו, מעולם לא נטמעה בתוכם, למרות ניסיונות כפיית דת האסלאם, הפרעות וההרג. העברת הקהילה היהודית למלאה המסוגר, היה גם בבחינת עונש על הדחייה של "ההצעות הנדיבות" להמרת דתם, ובכפירה בהכרה ב״נביא". היהודים שסירבו לעבור למגורים במלאח, חוייבו להתאסלם או לעזוב את המדינה. יהודים רבים התאסלמו, בעיקר מעשירי העיר, והיו כאלה שהעדיפו להגר למקומות רחוקים, כמו לדרום אמריקה. במקביל לבניית המלאה ברבאט, נבנו עוד"מלאחים" בסאלה, מוגדור ותיטואן.

אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו

עמוד 8