אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר

ההיסטוריה של מרוקו יודעת לספר על מאבקים קשים ומרים שנמשכו מאות שנים בין אימפריות, כמו אנגליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד וצרפת, אשר נלחמו זו בזו על מנת להשיג את השליטה במרוקו. עם תום המאבקים, נערכה במרץ 1912 בעיר פאס ועידת שלום בין המעצמות שבה הוחלט לחלק את מרוקו לשני אזורי חסות (Protectorate), לצרפת הוענקה החסות על רוב שטחי מרוקו, ולספרד חסות על ערים אחדות בצפון מרוקו, בעיקר אלה השוכנות לחופי הים התיכון. בראש מינהלת הפרוטקטורט הצרפתי העמידה צרפת את הגנרל ליוטיי (Maréchal Hubert Lyautey) שעמד בראשה עד לפטירתו בשנת 1934.

מיד עם התמנותו, נטל לידיו את כל סמכויות השלטון במדינה, הדיח את השולטאן מולאי יוסף שהתנגד לסמכויות שנטל לעצמו, ומינה תחתיו את מוחמד בן יוסף. המרשל ליוטיי קבע את מקום מרכז שלטון החסות בעיר רבאט, בנה אותה כעיר מודרנית והפכה לבירת הממלכה. כמו השולטאן מולאי איסמאעיל, גם ליוטיי עשה זאת על מנת לדלג על כיסי ההתנגדות שנוצרו בערים הלאומניות, זאת הייתה החלטה שנבעה משיקולים פוליטיים ומתוך אמונה שרבאט תהווה כס יציב לשלטון הצרפתי, ומן החזון העתידי כמוצא לים. בחודש מרץ 1956, תם הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו, שזכתה לעצמאות. משקיבלה המדינה את עצמאותה, נטל לעצמו השולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, את התואר "מלך", ומעתה נקרא "המלך מוחמד החמישי".

סממני הפעילות המודרנית שהביאו עמם הצרפתים, החלישו במידת מה את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודיים שחדלו בינתיים לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לעולם החיצון. כך נוצר חלל זמני עד לשנת 1882, השנה שבה נתפס השלטון בידי השושלת העלאווית-פילאלית, השלטת במרוקו עד עצם היום הזה.

ב-1940, סמוך לתחילת מלחמת העולם השניה, הושלט במרוקו שלטון "ממשלת וישי" ־צ־פתית ("וישי״-על שם העיר בה ישבה ממשלת צרפת) תחת הנהגתו של ראש ממשלת צרפת מרשאל פטן (Maréchal Philippe Pétain). שלטון זה שיתף פעולה עם הנאצים. אחת מתוצאותיו של "שלטון וישי" היה סגירת שעריהם של בתי הספר הצרפתיים והאיטלקיים בפני יהודים, תוך כדי דיכוי הרג ופרעות שאלצו את היהודים להסתגר שוב במלאח הצר והמדכא. למעשה, המצב הקולוניאלי יצר מתחים חברתיים ופוליטיים שפגעו קשות במרקם היחסים שבין היהודים לשכניהם המוסלמים, כל זאת על רקע המרכיבים האתניים והדתיים, היהודים הצטיירו כמי שמעדיפים את השלטון הנוצרי על פני המוסלמי. מרקם היחסים נפגע, ותקריות אנטישמיות תכופות פקדו שוב את הקהילה. שיאם היה בשנת 1936, כאשר לראשות ממשלת צרפת נבחר היהודי ליאון בלום. תקריות אלה תועדו ופורסמו בעיתון יהודי מרוקו L'Avenir Illustré

לאור הנתונים הגיאוגרפיים של המדינה המתבטאים באורך של כ-2500 של חוף־ים, ושרשרות שלושת רכסי-האטלאס הגבוהים, שלטון החסות המרכזי לא תמיד יכל להשליט את חוקיו על כלל האוכלוסייה, במיוחד לא על האוכלוסייה הבךברית שרובה מתרכזת וחיה באלפי הכפרים שבהרי האטלטס. לפיכך, מרוקו מחולקת לשני אזורי חוק, האחד, האזור הצפוני, הכולל את העיר רבאט המודרנית ומרכז השלטון, נקרא "בְּלָאד אֵל-מַכְזֶן" (מדינת החוק- שמעלה מסים למדינה), והאזור הדרומי, שרובו בֶּרְבֶּרִי, נקרא "בְּלָאד סִיבָּא" (מדינת החופש, שכביכול לא ניתן לגבות בה מסים בצורה סדירה).

התיישבות היהודים ברבאט, מיוחסת למאה השנייה שלפני הספירה הנוצרית, על שום שבבית העלמין הישן שבלב המלאח היהודי בעיר, נמצאה מצבה עתיקה שעליה חרוט שם הנפטר בעברית, והחוקרים שתיעדו אותה, מייחסים אותה, כאמור, למאה השנייה שלפני הספירה, עוד בטרם הגעת האסלאם לעולם. מצבה זו מוצגת כיום במוזיאון לארכיאולוגיה שברבאט. יהודים מעטים היו גרים תמיד בעיר, תנופת הגידול במספרם החלה באמצע המאה ה-15, עם הגעת חלק מהפליטים היהודים מספרד ופורטוגל, ונודעו בה סוחרים רבים עשירים ובעלי השפעה, כמו משה סנטיאגו שניהל מטעם השולטאן את המו״מ עם שלטונות צרפת, בדבר שביתת נשק אחר מלחמה עקובה מדם בין שתי המדינות. גדעון מנדס, הקונסול הכללי של הולנד וכן קונסולים נוספים מטעם מעצמות אירופה. יהודים מרבאט היו אלה שייסדו את הקהילה היהודית בגיברלטר, בליסבון ואף בדרום אמריקה. רק אחר התבססות השלטון הצרפתי, במקביל לשלטון המוסלמי שהניח ידו זמנית ממלחמות, באה תקופת העדנה הממשית לקהילה היהודית בעיר שהמשיכה לפרוח ולהתפתח.

התמורות הכלכליות שחלו בעולם בסוף המאה ה-19, והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה, גרמו לכך שיהודים רבים החלו לנהור אל רבאט, והשתלבו במילוי תפקידים דיפלומטיים, ייצגו חברות מסחריות רבות בתחום הטכסטיל, המזון, נדל״ן, חפצי עור ומינהל. בלטו בכך משפחות צרויה ולעסרי. דומה כי רישומיהם של הפעילויות האלה, נותר ברבאט עד היום.

בשנת 1911, מנו יהודי רבאט כ־2000 נפש. ב-1921 היו כ-3000 יהודים, וב-1931 עלה מספרם ל-4200. הפשיטות והפרעות שפקדו את יהודי המלאח בין שתי מלחמות העולם, הורידו את מספרם. בשנת 1936, עלה מספרם ל-6700 ומרביתם גרו במלאח, ובשנת 1946 נמנו בעיר 12400 יהודים. פריחת הקהילה המשיכה עד לשנת 1953, שאז קהילת יהודי רבאט הגיעה לשיא של 16000 נפש, מאז מספרם הלך והתמעט בשל ההגירה הגדולה לישראל, לצרפת וקנדה. כיום נותרו ברבאט כמה עשרות בודדות של יהודים הממשיכים לעסוק במסחר ובנדל״ן, ביניהם גם בני משפחת חסאן היהודית שעיסוקם היה בייצור ובשיווק היין הכשר.

בתום מלחמת העולם, באה עדנה לקהילה היהודית ברבאט ונוצרה פעילות ציונית תחת השם "פתח-תקוה". אולם בלחץ השלטונות, המועדון נסגר, ובמקומו התפתחה פעילות ציונית בחלקה היתה גלויה ועיקרה מחתרתית. כאן צמחו ארגונים יהודיים שונים כגון, ארגון "קדימה", שפעל במחתרת להעלאת יהודים לארץ־ישראל. ארגוני נוער כמו "הבונים", "דרור", "בני עקיבא" וכן"וויצו" קק״ל ועוד. כל אלה קיבלו אישור לפעילות ספורט וחברה, אולם בפועל מרבית הפעילות הייתה ציונית לקראת העליה לארץ־ישראל.

עיקר החינוך היהודי ברבאט התנהל בבית ספר "אליאנס" שהיה ממוקם בכניסה למלאח. הלימודים בו היו פתוחים להעניק השכלה רחבה, על דרך המסורת היהודית, אך לא דתית. בית הספר נחלק ל-3 חלקים, בית הספר לכיתות הנמוכות, לכיתות הגבוהות יותר ובית הספר לבנות. שאר החינוך היה ב״אוצר התורה", ובישיבות של תלמודי תורה שונים וכן בבתי כנסת במה שנקרא "צלא", בדומה ל״חדר" ביהדות אשכנז. כמו כן, פעל ברבאט "הסמינר הרבני" למורי-הלכה ודיינות. מתלמודי תורה אלה יצא המלומד ר' חיים בן־עטר שנקרא בפי כל"אור- החיים הקדוש", על שום ספרו המפורסם "אור-החיים". גאונות פרשנותו לתורה הוכרה בכל קהילות ישראל, ויהדות אשכנז העניקה לו את התואר "קדוש" כפי ניתן לר' יצחק לוריא, "הוא האר״י הקדוש".

כמו כן ר, רפאל אנקווה, ראש בתי הדין במרוקו ורבה הראשי של רבאט-סאלה. ר' שלום אזאווי שעל שמו נקרא בית הכנסת היחיד שנותר על כנו במלאה של רבאט עד עצם היום הזה. הזכרנו את ר' רפאל אנקווה שהיה רבה הראשי של רבאט ועמד בראש בתי הדין הרבניים וניהל את המערכת השיפוטית היהודית. בשידולו, התירו השלטונות הצרפתיים בשנת 1947 את כינונה של "מועצת הקהילות היהודיות" של מרוקו, שמקום מושבה נקבע ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות שקישר בין השלטון הצרפתי לבין ראשי הקהילה היהודית. זו הייתה הפעם הראשונה בה הותר להקים את המוסדות הדתיים הרשמיים של הקהילה היהודית, ובכלל זה הרבנות הראשית. לצידה של הרבנות קמה המזכירות המרכזית של "מועצת הקהילות היהודיות" שבראשה עמד זיאן־יצחק דהאן, מעשירי יהדות מרוקו ואחיו של ברוך דהאן הבעלים של מפעלי הפסטה של מרוקו Pat Melusine. מקום מושבם של מוסדות הדת של הקהילה נקבע ברבאט, ע"פ הוראות המינהלה השאריפית. ארגון זה של "מועצת הקהילות היהודיות" פוזר אחר עליית מפלגת "האיסתיקלאל" הלאומנית וחלקם מחבריו הצטרפו למפלגה ואף היו מהם שנבחרו לתפקידים פוליטיים וביצועיים, ולא תמיד לטובת הקהילה. במקום המועצה, הוקמה לשכת "המדור לעניינים יהודיים". כל אלה, מונו לראשונה ע״י השלטונות הצרפתיים, בהסכמת בית המלוכה. אחר פטירתו של ר' רפאל אנקווה בשנת 1935, מונה תחתיו בנו, ר' מיכאל-יששכר אנקווה שניהל את הקהילה יחד עם הרב יהושע ברדוגו. ר' שאול אבן־דנאן שמונה אחריהם, היה זה שהרחיב את קשרי הקהילה עם שלטונות הפרוטקטוראט והשאריפות האיסלמית. אחד ההישגים בו הותירו הצרפתים את חותמם במרוקו, ממנו גם יהודים נהנו, היה הביטוח הסוציאלי לכלל אוכלוסיית הזקנים שכלל ביטוח בריאות כללי וביטוח מפני תאונות עבודה.

קהילת יהודי רבאט נודעה כקהילה משכילה ממנה צמחו רבנים גדולים ואנשי ציבור ידועים, ביניהם דוד לוי, שר החוץ לשעבר, וזאב רווח, שחקן ובמאי תיאטרון ועוד.

אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר