יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא האני־העליון של הקבוצה השלטת-בת יאור

יסודות פסיכולוגיים: קלונו ואצילותו של הנדכא

האני־העליון של הקבוצה השלטת

כל המשטרים האימפריאליסטיים מבקשים צידוק לעצמם בטענה שהם נושאים ב״שליחות ציביליזאטורית״ המוטלת על עם עליון שנצחונותיו הם עדות להתקדמות הטוב, הצדק והמידות הטובות עלי־אדמות. מעשי־הנבלה הקשורים בכיבושים — שחיטות, החרמות, הגליות ואמצעי־דיכוי — מושתקים, או שהם מושמטים מסיפורי־הקורות. בזרועות פתוחות כביכול מקבלים העמים הנכבשים את מצעד־הנצחון של האמת. ההיסטוריה עצמה נעשית אפוס המצדיק את יתרון־זכויותיהם של המנצחים ומעלה אותו על נס. אגדות מייחסות למנוצחים מקיאבליות דמיונית, המבליטה את המידות הטובות הבדויות של המנצחים: הללו מוצגים כגיבורים ישרים ונדיבי־לב.

הדיכוי המתנהל באין מפריע, בתוקף החוק וכוח־הזרוע, מפתח אצל קבוצת־הרוב דפוסי־התנהגות הנקבעים על־ידי המסורת, המנהגים וההיסטוריה. לא נחזור כאן על ניתוחיהם של סוציולוגים שהתמחו בחקר התנהגותם של קיבוצים שליטים ונשלטים. לצורך עיון זה די לנו שנעלה מספר רעיונות בנוגע לסימני ניוון שאפשר להבחין בהם אצל קיבוצי ד׳ימים.

אך תחילה ראוי לומר שאי־אפשר לקרוא את ההיסטוריה של עמי הד׳ימים בגרסות החלקיות שמציגה העדה המנצחת. עלינו לזכור שהאומה שפטה את התנהגותם של הד׳ימים בהתאם לערכיה שלה: אם ירכוב ד׳ימי על סוס הרי יש בכך משום רברבנות, אם ילבש לבוש לבן או ירוק יש בכך משום חוצפה. הנה כי כן חובה עלינו לפרש את ההאשמות נגד הד׳ימים לאור הערכים והאיסורים של החברה המאשימה. זאת ועוד: לעתים קרובות השנאה והקנאה, המבצבצות ועולות מתוך התיאורים, מעוררות ספק במהימנותן של העובדות, הואיל ועצם החזרות התכופות על חטאי הד׳ימים —בוגדנות, ערמומיות, עשירות, מונופולים כלכליים, הפרת הד׳ימה — באות לכאורה לשמש אמתלות לענשים, מה־גם אם נזכור שהעדה המנצחת השאירה לעצמה את הזכות לבטל את הד׳ימה כל־אימת שיהיה הדבר נוח לה. דו״חות הקונסולים מן המאה הי״ט מביאים גרסות ופירושים מנוגדים לאותן עובדות עצמן. חובה עלינו להיזהר בפירוש הכתובים האלה, שהרי זכור לנו כי נמנעה מן הד׳ימיס הזכות להעיד בשבועה בבתי־דין מוסלמיים דתיים. יתר על כן, עקרון הענישה הקיבוצית, שלפיו העדה כולה אחראית לעבירותיו של אחד או אחדים מבניה, גם אם לא תמיד ננקט הלכה־למעשה, הרי הוסיף עוד יסוד של אי־בטחון למצבם. אין כוונתנו לרמוז כאן שהד׳ימים היו מצוינים במידות טובות יותר מכובשיהם. הואיל וטבע האדם אחד הוא בכל מקום, היו מעלות וחסרונות דומים מצויים בשתי הקבוצות. אף־על־פי־כן, בעיני המנצחים התבטא חטאם הראשי של הקיבוצים המנוצחים בכך שהיו יורשי התרבות, המדעים, הקרקע והאוצרות של הארצות שמכוח הכיבוש נבלעו בדאר אל־אסלאם. הואיל והטראגדיה שלהם מדינית היתה בעיקרה, הרי בלי חשש שנסתור את עצמנו נוכל לקבוע כי האסלאם כדת התייחס בסובלנות ל״עמי־הכתב״. לאמיתו של דבר, סתירה זו עצמה, בין הסובלנות הדתית המוסלמית — שתכופות כל־כך היא מופיעה בהיסטוריה ביחס לדתות־ההתגלות — ובין הדיכוי המדיני, היא שאיפשרה ללאומים הד׳ימיים להתקיים, ולו אך מכוח תהליך של התאבנות.

הערת המחברת: ההפרדה המשתמעת מדברי המחברת בין האסלאם כדת לבין המערכת המדינית המדכאה שבמסגרתה חיו הדימים עשויה להטעות. האסלאם הוא מערכת הלכתית כוללת־כל; הוא חוקת המדינה כשם שהוא מסדיר את יחסי האדם עם ריבונו וכשם שהוא קובע בדיוק בחוקים מוגדרים היטב את מעמדם של הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית. במסגרת חוקת־המלחמה שלו, המערכת המדינית בכל מדינה מוסלמית ראתה עצמה אחראית להוצאתו של החוק לפועל, ובכלל זה חוקי הד׳ימה. כפי שהראתה המחברת בפרקים הקודמים, חוקי הד׳ימה מבוססים היו על שלילת זכותם של העמים הד׳ימיים והפיכתם לנסבלים, כלומר תלויים בחסדיו של השלטון המוסלמי ובמידת החומרה שבחר ליישב בה את חוקי הד׳ימה. הדיכוי המדיני של הד׳ימים הוא, אפוא, פועל־יוצא של פירוש החוק הדתי ואינו נפרד ממנו.ע"כ

ניכורו של הד׳ימי

לעתים קרובות היתה הרמה המוסרית והאינטלקטואלית של העדות הד׳ימיות תלויה במנהיגיהן. אם היו הללו בורים ומושחתים, היתה העדה המדוכאה כבר ממילא שוקעת בבינוניות וקופאת על שמריה. התפקיד המכריע שמילאו המנהיגים ניכר במיוחד בתקופות של שמד, כשהיו ההמונים המהססים הולכים בעקבות אלה הנושאים באחריות להנהגת העדה ולהגנת ערכי־הרוח שלה. אולם גם מצבם של הנכבדים לא היה נטול דו־משמעות. הנכבדים, שהיו מתווכים בין המוני הד׳ימים לבין השלטונות המוסלמיים המנצלים אותם, נעשו לעתים קרובות סוכני הדיכוי ומשענתו דווקה בגלל זכויות־היתר שנתלוו לתפקידיהם. מעמדם זה, שאיפשר להם להתעשר, ביסס את שליטתם על עדתם. נכבדים אלה מסורים היו פי-כמה לשליטים מפני שיוקרתם וקיומם הרופס תלויים היו בגחמותיו של העריץ. הואיל והכירו באחריות הרובצת עליהם אך גם הושפעו מן האינטרסים המעמדיים שלהם, הרי על-ידי ששימרו את מנגנון הדיכוי הבטיחו את קיום עדותיהם עד שהבשילו התנאים לאכיפת האמאנציפאציה על־ידי מעצמות אירופה. ביטולה של הד׳ימה איפשר את שיחרורם של הכוחות שפעלו נגד מימשל־העריצות של הנכבדים ונגד השליטה הרוחנית של כלי-קודש חשוכים, וכך הגיעו הדברים לידי משבר־זהות בקרב מיעוטים שלא הוטמעו על־ידי האומה.

כוחם הכלכלי של הנכבדים, הילתם הרוחנית של החכמים ואיומיהם של כלי־הקודש כל אלה בצירופם סייעו לקיים את ליכודו של הקיבוץ. אולם לעתים קרובות היתה הסתאבותו של קיבוץ מבוזה מביאה לידי עריקות בקרב המשכילים.

המשכיל הד׳ימי, שנמשך אחר תרבות־הרוב, שבעת־ובעונה־אחת השפילתו ולא נתנה לו דריסת־רגל בתוכה אף הכשילה את שאיפותיו — ואשר בתוך כך גם נמעך על־ידי כוח־שלטונם של הנכבדים בעדה — נפל, במקרים קיצוניים, קרבן לעיוותי־אופי אישיים וקיבוציים הקשורים בשנאה־עצמית. תופעה זו נתגלתה בעיקר לאחר 1860, מאז החלה האמאנציפאציה של העדות הנוצריות, ויש בה משום הסבר חלקי להכרעתם הערבית של משכילים נוצרים.

ה״המרה״ של הנוצרים המזרחיים לערבאות תוצאות רבות היו לה. היא ניתקה אותם מן ההיסטוריה הנכבדה שלהם מלפני האסלאם, והורידתם לרמת הכובשים הערבים־הבדווים, אשר להם הנחילו את הציביליזציה שלהם. מאחר שבכך ויתרו על ההיסטוריה שלהם, על לשונם ותרבותם, נעשו עמים תלושים, מרוסקי־אברים, כרותי־זכרון. הקשרים המסורתיים, התרבותיים והדתיים שגיבשו את הסולידאריות והאחדות של ציבורי הד׳ימים הנוצריים התפרקו. על הפאלימפסֶסט המחוק הזה צמחו מיתוסים. תוך שהם מתחפשים לערבים,נלחמו הנוצרים למען הזכויות הערביות שלהם ולא על זכויות־האנוש שלהם כנוצרים. משך תקופת הקולוניזציה הנוצרית הצליחו רבים מהם לתפוס מקומות רבי־השפעה בתרבות או בפוליטיקה כערבים, הנלחמים לעצמאות לאומית(ערבית), אבל בכך לא ביססו את זכויות הציבורים הנוצריים שלהם להוציא את לבנון. היהודים בחרו בדרך אחרת. רק לעתים רחוקות היה להם חלק בפן־ערביות, ולפיכך לא מילאו שום תפקיד פוליטי, ואף־על־פי־כן הוקאו מתוך האומה. לסיכום, אפשר לומר שלאחר אלף ושלוש־מאות שנה של תלאות והשפלות הסתיים הנסיון היהודי־הנוצרי בדאר אל־אסלאם בכשלון.

מתוך ויקיפדיה:

פַּלִימְפסֶסְט (בכתיב לועזי: Palimpsest; במקור דרך לטינית מייוונית: פַּלִימְפּסֶסְטוֹס, παλίμψηστος‏, παλιν – שוב, ψαω – מוחק) הוא מגילתקלף כתובה, בדרך כלל מימי הביניים, שנמחק או גורד ממנה הכתוב הקדום, ונכתב תחתיו טקסט חדש. הכתוב הנוסף נכתב אם משום חיסכון ומחסור במגילות קלף, ואם משום הקשר בין מה שנכתב בעבר לבין מה שנכתב מאוחר. ייתכן גם שעל גבי הכתוב הקדום נכתב רובד חדש יותר של פרשנות או הרחבה.

הפלימפססטים הם מקורות מעניינים וחשובים לגילויים בפלאוגרפיה, חקר כתבי היד העתיקים, משום שהם מביאים כמה סוגי כתב על אותה יריעת קלף עצמה. בפלימפססטים מסוימים ניתן להיעזר גם בחקר הפרשנות, שינויי נוסח וחילופי גרסאות.

ובהשאלה, פלימפססט הוא סמל לכתוב רב רובדי, רב שכבתי, שבו החדש מתרבד על הקדום. וגם להפך, מגילה מחוקה, שהמקור נמחק ממנה על ידי כתובים חדשים.

דלת־העם, המדוכאה ביותר, מטבע־הדברים היתה עשויה ביותר להתלונן על הדיכוי מצד הנכבדים מבית ומצד הקבוצה השלטת מחוץ. אך כל דחייה של המבנה המידרגי בעדה פנימה, הנחוצה לשיחרורה הגמור, היתה מצריכה מחשבה מדינית ואירגון מדיני. במצבו וסביבתו של הד׳ימי לא די שהיה הדבר בגדר הנמנע, אלא גם היה בו משום התאבדות. התקוממות בתוך העדה היתה עלולה לשמש עילה למעשי־תגמול קיבוציים אלימים מצד המוסלמים, שהרי הד׳ימים נסבלים היו רק בשל התועלת שהביאו לאומה. משטר הניצול שפעל באמצעות הנכבדים — אותו משטר עצמו ששימש ערובה לגביית מסים ולתשלומי־כופר — הוא גם שהבטיח את קיומן של העדות. מרד נגד הנכבדים לחיסולם של מסי־העושק עלול היה באותה עת לתת היתר חוקי לחיסולם הפיזי של הד׳ימים ולהחרמת רכושם. חקר העדות הד׳ימיות שידגיש את התבססותם הכלכלית של הנכבדים, אלה משתפי־הפעולה המיוחסים עם המשטר, יהיה בו אפוא משום התעלמות מתנאי־קיומם הממשיים של ההמונים. תנאי הסביבה גם הם מנעו כל אפשרות של מרד. היעדרם של בתי־דפוס, מיעוטן של הדרכים, סכנותיו של מסע ממקום למקום ואיבתה של הסביבה — כל אלה הדגישו את בידודן הגשמי והרוחני של מובלעות הד׳ימים מעוטות־האוכלוסים, שפזורות היו

על־פני שטח עצום וחסרות־מגן, ועמדו בפני כוח־הזרוע והחוק כאחד. ועל כל אלה יש להוסיף את הניגודים בין העדות השונות עצמן, שנתפלגו מחמת רגשי־שנאה כיתתיים שטופחו בקפידה על־ידי השלטון — אם לא לובו על־ידיו.