האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל-הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל
בהקשר ההיסטורי של המזרח מסמלת ישראל את השיחרור הלאומי המוצלח של ציביליזציה ד׳ימית. על אדמה שסוערבה על-ידי הג׳האד והד׳ימה שבו-קמו לשון, תרבות, גיאוגרפיה, טופוגראפית (ערים מקראיות) ומוסדות לאומיים טרום-מוסלמיים, תוך כדי עירעור על אלף ושלוש־מאות שנים שבהן החריבה הד׳ימה את הדפוסים התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האוכלוסיה היהודית הילידית ושקדה על ההתיישבות הערבית לרעת הזכויות הלאומיות היהודיות. ״כוונתנו להילחם לבל תיעשה מולדתנו הפלשתינאית אנדאלוסיה חדשה״, – לה מונד ( פאריז ) 20-21 בינואר 1974 – כך הכריז ב־1974 אבו־איאד, השני לערפאת בסולם־הפיקוד של הפת״ח. ההשוואה בין אנדאלוסיה לפלשתינה לא היתה דבר של מה־בכך, שהרי שתיהן כאחת סוערבו ואחרי־כן הופקעו מסוערובן על־ידי תרבות טרום־ערבית. זאת ועוד: הואיל ובדרך־כלל היו היהודים הד׳ימים הנדכאים ביותר, הרי התחדשותה של ישראל על אדמתה המופקעת־מסיערובה היתה השפלה גדולה עוד יותר לאומה,כמו שאמר נאצר ב־1953:
בתולדות האנושות אין עוד אח ודוגמה לשואת פלשתינה.
וב־1955 הוסיף ואמר:
די לך שתזכיר את פלשתינה וממילא אתה מזכיר לכל ערבי — לא כי, לכל בן־חורין — את הפשע הבינלאומי הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בדברי־ימי האדם.
יתר על כן, היה חשש שישראל אולי תיעשה דוגמה לקיבוצים לאומיים אחרים של ד׳ימים ששרדו עדיין בשטחים שנכבשו על־ידי הג׳האד, ובכך תשוב הערבאות ותידחק אל מולדתה הקדומה בחצי האי־הערבי:
מטרתה של מדינת־ישראל הנפשעת היא להביא לידי כך שהערבים יעקרו לחצי־האי ערב, מולדתם הראשונה מלפני 2,000 שנה.(!)
כתב עבדאללה אל־תל ב־1964, ובכך הודה במובלע בהתפשטות הערבית, שאכן החלה במאה השביעית.
דברים מפורשים יותר אמר נאצר ב־1959:
אינני יכול לדבר על הלאומנות הערבית בלי שאדבר על ישראל, שכּן קיומה ורעיונה של ישראל מאיימים על הלאומנות הערבית בפלשתינה ומכוננים על מקומה את הלאומנות הציונית, הגוררת אחריה התפשטות וחיסול הלאומנות הערבית באיזור.
עבד אל רחמאן אל־בזאז, פרופיסור למשפטים באוניברסיטת בגדאד ומי שהיה ראש־ממשלה בעיראק, הסביר ב־1961 איך התנועה הלאומית היהודית מעמידה בסכנה את ערכי הערבאות:
הסכנה הגדולה שבישראל טמונה בעובדה שהיא מגלמת איום רעיוני על הלאומנות שלנו, ומערערת על עצם קיומנו הלאומי באיזור כולו. קיומה של ישראל שם לאל את אחדותה של מולדתנו, את אחדותה של אומתנו ואת אחדות הציביליזציה שלנו, המקיפה את כלל האיזור האחד הזה. יתר על כן, קיומה של ישראל הוא עירעור משווע על תורת־החיים שלנו ועל האידיאלים שאנו חיים למענם, והיא שמה חיץ מוחלט לערכים ולמטרות שאנו שואפים אליהם עלי־אדמות.
ועוד הכריז ב־1961 ערבי פלשתינאי בשם פאיז א. צאייג:
מלבד המאבק המדיני יש ניגוד פילוסופי ורוחני יסודי בין שתי התנועות הלאומיות המתרוצצות. אפילו אפשר היה ליישב את כל המחלוקות המדיניות הרי מבחינה רוחנית ורעיונית היו שתי התנועות, הציונות והלאומנות הערבית, נשארות עולמות נפרדים — השרויים ב׳ספירות־לשון׳ נפרדות ואינם מסוגלים להידבר או לקיים דו־שיח של ממש.
ממש כמו שהיו הד׳ימים נחשבים תת־אנושיים כך גם התנועות הלאומיות הד׳ימיות נחשבות בגדר תת־לאומיות. אחמד שוקיירי, מי שעמד בראש צבא־השיחרור־הערבי לפני מלחמת־ששת־הימים, סיכם דעה זו ב־1961 על בימת האו׳׳ם:
הציונות גרועה מן הפאשיזם, מכוערת מן הנאציזם, נתעבת מן האימפריאליזם, מסוכנת מן הקולוניאליזם. הציונות היתה צירוף של כל הפגעים האלה. תוקפנות והתפשטות היו מניעיה.
בדומה לזה נאמר באמנת אש״ף:
הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני לאימפריאליזם הבינלאומי והמנוגדת לכל פעולה למען שיחרור ולתנועות המתקדמות בעולם. מטבע־בריאתה היא תוקפנית, שוחרת־התפשטות וקולוניאלית במטרותיה, ופאשיסטית בשיטותיה. (סעיף 22)
השאם ג׳איט, סופר תוניסי, ניגש ישר לענין: ישראל חוזרת ומעמידה בסימן־שאלה את האופי המוגמר של הסיערוב והאיסלום שבאו בעקבות הכיבוש הערבי.
הקלון כצורך
במסגרת האומה מילא ביזוּיו של הד׳ימי צורך מעשי. הדיאלקטיקה הפנימית של הכוח והכיבוש חייבה את השפלתו של המנוצח, זו ההצדקה לשליטת־יחיד של המנצחים על המידות הטובות ועל הזכויות. בשלב הקולוניזציה שבא לאחר-כך(הד׳ימה) היה הרע — שהוצג בפומבי לעיני כל על־ידי קלונו של הד׳ימי — מחזק על־דרך הניגוד את עצמתה ואחדותה של האומה. במאבקי המזרח התיכון של ימינו הרע — הוא המדינה הד׳ימיח, הפסולה והמושחתת מעיקרה, כמו שהיו בזמנו האוכלוסיות שנדונו לשיעבוד — ממלא תפקיד כיוצא בזה.
כיום שנאתה של חזית־הסירוב לישראל לובשת ממדים מדהימים עד כדי כך שאחדים מגילוייה מזכירים את התקנות הקפדניות והמדוקדקות באשר לצורתה ולצבעה של הנעל הימנית של הד׳ימי להבדילה מנעלו השמאלית, באשר לארכם ורחבם של שרווליו, צורת חגורתו ואוכפו, תספרתו, וכל אותם פולחני־יומיום מפורטים ומשפילים שנועדו להמיט חרפת־תמיד עליו ועל אשתו, ילדיו, שפחתו, בהמתו, ואפילו על בני־משפחתו המתים.
הגידופים שממטירים הערבים תמיד על ישראל והיהודים בזירות בינלאומיות מחדשים את המסורת העתיקה של הכפשת הד׳ימי. ישראל היא השעיר־לעזאזל, שבצווארו תלוי קולרם של כל הפגעים שבאו על העולם הערבי ועל שאר אזורים ברחבי תבל. ישראל היא מושא ללעג ולשימצה ממש, כמו שהיו אונסים פעם את הד׳ימי ללבוש בגדים בזויים. אכן, כיום ישראל מסמלת את הבידוד, השנאה והביזוי שהיו מנת־חלקם של קיבוצי הד׳ימים בעבר. המיאוס והסלידה שישראל מעוררת בעולם הערבי, עד כדי הימנעות מכל מגע אנושי עמה, מנציחים את ההתנהגות המסורתית של האומה כלפי הד׳ימימ, שכיום הם במקרה הישראלים אלא שמחר יוכלו להיות המארונים או כל קיבוץ לאומי אחר שהג׳האד חרץ את גורלו. גדולה מזו: עצם המונחים שנזקקים להם ביחס לישראל (חוצפה, יוהרה, עונש) הם מלות הבוז הקלאסיות המשמשות לגינוי שאיפת־החירות של הד׳ימי.
יצירת השנאה
השנאה היא, בעצם, דלק וחומר־הסקה לג׳האד, ובלעדיה אי-אפשר היה להתמיד בו אף לא לקיימו. באין אותה שנאה משלהבת ומסנוורת היה החרב, נחשב בעיני המוסלמי איש כערכו-הוא. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן ב-1979 הוכיחה בעליל מה-גדול כוחה של שנאה להביא לידי פעולה: העולם נדהם לנוכח ההתפרצות של התקף-שנאה היסטרי, מתוזמר לצרכים מדיניים. הטכניקה של התקשורת ההמונית בימינו מעניקה לשנאה ממד חדש, אוניברסאלי. סכומי-עתק מושקעים בהפצתה ובניצולה של השנאה למדינת-ישראל בעולם כולו. האנטי-ציונות, ״אופיום ההמונים״ של חזית הג׳האד, מחדירה את רעלה לתחומי החינוך, התרבות והאינפורמציה. בבימות בינלאומיות יכול העולם כולו לחזות כיום בתיעול השנאה המסורתית לדאר אל־חרב אל האפיק הישראלי, שכן ישראל היא שמעמידה בפני חזית הג׳האד את התביעה להכיר בעקרון השוויון, דו-השיח והזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הזולת.