נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק ששי 1243 – 1490
ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.
וכל האנוסים שנשתמדו חזרו בהחבא לאחר זמן והיו מקיימים כמה מצות ובפרט שלא היו אוכלים נבילות וטריפות, וכשמלך המלך פרנאנדו שחיק טמא ואיזבל הארורה אשתו קנאו קנאה גדולה ליראתם משנת רח"ל והלאה שחקרו על הדבר התחילו לשרוף האנוסים מהם חיים ומהם מתים ונתייעצו לעשות סיג לחזק דתם המלך והמלכה עם כומריהם.
וגזרו אומר שכל האנוסים והנוצרים לא יאכלו מבשר שחיטה של ישראל ולא ישתו יינם שאמרו שמו שישראל אסור להם בשר הגויים ויינם, אף אנו נאסור עלינו בשרם ויינם וכל זה עשו לחזק דתם ואמונתם, ואנחנו בראותנו שהבשר שנטרף הוא מושלך לכלבים, בכמה מקומות בקשטיליא, עמדו ובקשו עלות וסבות להפילו חומות ולפרץ גדרות ותפסו הקולות וכסמו על ר"ת…..
ודרשו אולי עת לעשות לה' הפר תרתך….שהרי כמה מהם חזרו משומדים אוכלי בשר החזיר השקץ שיש מהם לאלפים ולרבבות בארץ הנוצרים כיום הזה…אבל אגיש ואומר מה שבא לידי והוא שזאת הצרעת והחולי הנדבק הוחל לבוא בקצת מקומות בקשטילייא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שבאו לידינו שלשה קונדריסים, אחד לחכם רבי משה אלפאנג'י שהיה ראש ישיבה בכל דולת, ואני הרכתיו.
אף אם בעוונותינו הרבים חזר והורה לקולא מהטעם שכתבתי למעלה מפני גזרות הנוצרים פרנאנדו, וגם קונדריס רבי שמואל בן אלעזר ז"ל, שנבל"ע קודם הגירוש במעט שנים. וגם קונדריס החכם רבי משה אבורביע תלמיד חכם אלקלאע שהרי הרב חיים קאלהוראני ס"ט ידעו והכירו קודם שנבל"ע מעט מזער קודם הגירוש, ואביא מעט מזעיר הקונדריסים שלו ומשם תדעו עדות שקר שהעידו על אבותינו הקדושים.
וזאת לראיה ראה ראיתי דברי פיך חכם חן שכתב על שפשט מנה בארץ מגוריך…וזה חזיתי ואספרה כך היה מעשה שעיני ראו ולא זר בהיותי תלמיד בבית החכם רבי ומורי הרב רבי שם טוב אלקחלי ז"ל היה חצר המלך בכאן אלקלעא והיה שם הנכבד החכם דון אברהם בנבישתי ז"ל רב כל הקהלות הקדושות, ממלכות קשטילייא וחכמים גדולים שהיו הולכים עמו לא נזכר שמותם והוגד להם המנהג הרע הזה והשיב…..
וחרה מאד את הרב ז"ל והחכמים, ותפסוהו והיה ימים במשמר ובכבלים, והיה מן הרב ז"ל להעבירו ולהענישו ולהלקותו אלא שבקשו הדבר הזה אנשים גדולים משרי המלך ונעתר להם והעבירו ושלו מאתו בנזיפה, וכתו הרב והחכמים אל הקהל הקדוש מאוקניא על הנמנהג הרע הזה בדברים קשים, ועתה….זעירא דמן חברייא משה אבורביע, ומכאן נודע לי אני חיים גאגין שלא התחיל המנהג הזה בקשטילייא אלא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שהרי החכם רבי משה אבורביע העיד בזקנתו שכתב זה הקונדריס על מה שראה בילדותו.
ובילדותו היה הרב דון אברהם בן באנישתי רב כלח הקהלות ממלכות קשטילייא והיה בימי המלך דון גוואן אבי המרשעת איזבל שגירשה אותנו. וזה כתבתי לומר שחס ושלום חכמי קשטילייא הראשונים פרצו גדר וחלפו חק ולא נפרץ זה הפרץ אלא בקצת מקומות בקשטילייא מפני המשדות מטעם שכתכבי לעיל….
והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם המסייעים אותי, אף אם האלהים הצילני עד כאן וכן יתמיד, להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה' הנעשה בזה האלמללאח עד שנתפשט בקצת מקומות מן המערב שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור על שהוכיחם…
ועוד מה שכתבו כי התושבים ששואלים להם מאחר שהם בעצמם החזיקו בזה הדבר ואני בעצמי הוא שנתמניתי עליהם אף על פי שאיני כדאי…ועל כל זה במקום שאיו אנשים מינוני לאיר, וכן חבירי שלמדו לפני וראשי הקהל הם ורק הם פרצו גדר והפילו והפילו החומה על צוארם שאמרו כיצד יהי אחד עומד כנגד עשרה, ומה שקראו ההלכה עם התלמידים בבית מדרשם, וגם החכמים אלו עם אלו בפלפולם וכו…
ומה שלמדתי בפלפולם הוא זה…..זהו הפלפול ששה ראשי ישיבות עם תלמידיהם לעשרות ולמאות….נאום החותם חיים גאגין.
הנה העתקנו את כל החלק הספורי שבדברי רבי חיים גאגין הנזכר, בהיותו הוא מאריה דעובדא בכל המחלוקת הזאת בין המגורשים ובין התושבים בעניין זה של הנפיחה, מחלוקת שארכה כתשעים שנה, מדבריו של רבי לחיים גאגין אנו יודעים כי עוד פרצה מחלוקת כזאת בעניין הנפיחה עוד כשלושים שנה קודם לכן, בערך בשנת ר"ס – 1500 פחות או יותר.
נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק שביעי
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
בין רבי משה חליוואה הגדול שבחכמי המגורשים אז, ובין חכמי התושבים שמצדם עמד רבי שלום מסגות הרב והסוחר שבא אז מתוניס ויגר בפאס, וגם במחלוקת שבפעם הראשונה ההיא עברו דברי ריב ומדון והיו " דברים בגו " כמו שסיפר רבי חיים גאגין בתחלת דבריו.
ואמנם כל ההתנגדות הנמרצת שהראו התושבים, ורבי חיים גאגין בפרט, לעצור בעד המנהג של המגורשים ההוא ומלפשט את היתא הנפיחה בפאס. הנה לפי מה שראינו אחרי כן יכלו המגורשים סוף סוף לגבור על כל המכשולים ההם, ומנה הנפיחה ההוא יחד על כל מנהגי קשטילייא בענייני הדת שהביאו אתם המגורשים לפאס, התפשטו ברוה ערי המערב.
והתושבים כמו המגורשים אחזו במו וימצאו להם מהלכים ביניהם ולפי הנראה שזה היה אחרי אשר רבי חיים גאגין הלוחם הגדול נגד המגורשים הלך לעולמו בסוף המאה השלישית בערך שאז עלה בידי חכמי המגורשים לבצע את זממם, וגם מנהגיהם גם כל ההנהגה הציבורית, השררה והדיינות וכל מכשירי הקהלות ומשטרם נסבו יד ויעברו לידי המגורשים, והתושבים נבלעו בקרבם ויתאחדו אתן.
רק בדבר אחד נשארו התושבים נפרדים מעל המגורשים בפאס עוד עד הדורות האחרונים, בהשאיר להם בית הכנסת מיוחדה שבה יתפללו צאצאי התושבים בנוסח מיוחד ונבדל, ובית הכנסת הזה שבעיר פאס, נמסר למורשה ולצאצאי בני המשפחה " אבן דנאן " עד היום הזה.
אך בעוד שבחבל הצפוני מערבי של ארץ מרוקו, בהערים הנחשבות לגבול פאס, בהערים אלה, מכנאס, אלצאר וואדזן באדיס דבדו וערי החוף טאנג'יר, תיטואן, סאלי, ארזילא, לעראייש, רבאט, אסאפי ובנותיהן הייתה פעולת המגורשים ניכרת כל כך עד כי כמעט לא ניכרו עוד הוהודים התושבים לפניהם, הנה בחבל הדרומי של מרוקו, הערים הנחשבות לגבול עיר הראשה מארוקה, שמה לא הביאה ההשפעה הספרדית של המגורשים, פעולה ממשית וניכרת.
זולת בערים אחדות כבמארוקה העיר הראשה בעצמה, ובעיר החוף מוגאדור וכן בעיר דאדיש אחת מערי השדה שבגבול מארוקה, שבם היה איזה רושם לפעולות המגורשים ועקבותם, זולת אלה לא ניכר בכל הערים הדרומיות ההם אף רושם מה לעקבות המגורשים והתושבים.
יהודי הערים ההם לא קבלו שום שינוי במעבר החדש הזה של בוא מגורשי ספרד במרוקו. וישארו נופלים בערכם לעומת אחיהם יושבי צפון הארץ, כן בהליכות חייהם וכן במנהגיהם הדתיים ובידיעותיהם, הסבה לזה מובנה היא מאילה מפני כי מגורשי ספרד עוד בעת בואם הצטמצם מושבם רק מסביב לעיר פאס, אשר בה נאספו שמה כל העדרים.
וכמובן גם אחרי כן, אחרי שהתפזרו המגורשים מחוץ לגבולות פאס, התפשטו אך ורק בהערים הסמוכות בחבל ההוא הצפוני, ולהערים הדרומיות באו רק אנשים מתי מספר.
באחת הערים הדרומיות ההם, בעיר דאדיש שזכרנו, נמצאה אמנם קהלה חשובה בערכה על ידי אחת מהמשפחות המכובדות מהמגורשים, שהתיישבה שם בעיר ההיא, בני משפחת פרץ, אחת המשפחות המיוחסות שביהודי ספרד ושהתייחשה במוצאה לגלות ירושלים ומשבט יהודה, כאשר גורשו מספרד באו ישר עד לגבול מארוקה ויקנו להם בכסף מאת מלך מארוקה את העיר ההיא דאדיש שמצאו אותה טובה בעיניהם.
הם ישבו בהעיר ההיא מאז שנים רבות ואיש זר לא התערב בקרבם, גם נשמרו לבלי התחתן במשפחה אחרת ויקחו להם רק מתוך משפחתם. לכלם היה נמצא אתם ספר היחש אשר הביאו עמם מספרד ושבו נכתב התייחשותם מדור דור לבית אבותם עוד למן העת אשר הגלו מירושלים ועוד אביהם הראשון פרץ בן יהודה, בספר היחש ההוא נזהרו כל בני המשפחה גם אז בשבתם בעיר דאדיש, לכתוב בו איש איש את צאצאיו.
כן זמן לא מעט נשארה המושבה היהודית הזאת, ובני המשפחה ההיא גדלו והצליחו בה וירבו ויעצמו, וכאשר לא יכלה אחרי כן העיר ההיא דאדיש לשאת אותם הוסיפו וירחיבו את גבולם בקנות להם עוד את העיר הסמוכה לה את העיר טיולית ועוד עד תחלת המאה החמישית התקיימו כל צאצאי המשפחה הזאת שם בשתי הערים דאדיש וטיולי.
ובם נמצאו גם גדולי תורה ואנשים בעלי הון, אך מאז והלאה לא נדע עוד מה היה בגורלם, וכנראה שטף הרדיפות שנרדפו יהודי מארוקה במאה החמישית כאשר נזכיר הלאה בקורות המאה ההיא, שטף ועבר גם לתוך שני הערים ההם ויעש רושם רב, כי לפי הידיעות שיש לנו אודותם כיום, נוכל להגיד כי הרבה מהם מבני המשפחה ההיא פרץ, שישבו כלם לראשונה בשתי הערים ההם, נתפזרו ביתר ערי השדה שמסביב לגבול מארוקה ויש גם שנדדו הלכו לארצות רחוקות.
ובשתי הערים ההם דאדיש וטיולית נשאר רק חלק מה מהם, וגם אלה הנשארים שונו בתכונתם ולא נכרים בהם כי צאצאי מגורשי ספרד המה, ואף שפתם המדוברת ביניהם היא השפה הברברית, כשכניהם תושבי הארץ.
סוף פרק שביעי
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שמיני. הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
פרק שמיני.
הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.
מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.
רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.
ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570
על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.
כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.
במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו/
ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.
כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.
עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.
וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.
פרק שביעי. גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
פרק שביעי.
גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
המעבר החדש להיהדות במרוקו על ידי המגורשים מספרת שנת 1492, תלאות המגורשים שבאו דרך החוף ראזילא, סאלי, לעראייש, המחלה בפאס, שריה גדולה, דבר ורעב……
בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם.
גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.
בכלל ניכר הדבר כי המצב של יהודי מרוקו ופאס בפרט בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה היה – כמו שכתבנו – לא רע, וזאת עובדה אחת שתוכל לאשר השערתנו זאת תסופר אצל כותבי הזכרונות אחדים בשנת ר"ף – 1520, שרר רעב נורא בפאס ומתו כל הבהמות ובני אדם הרבה מתו ומבני ישראל לא מת עוד אחד.
כי עושרם ואוצרות הרב אשר היה אתם עמדו להם בעת צרה ההיא, גם בשנת רצ"ה – כמו שיספר רבי חיים גאגין הנ"ל – הייתה שנת בצורת במרוקו, הויה העולם בצער גדול, ובכל זאת לא נמנעו היהודים המגורשים מלשלוח חטים לחוץ לארץ מבלי להרגיש ביוקר השורר בארץ שמפני זה חרה אפם של בני עם הארץ ויחשבו עצות להרוג ולאבד את היהודים ואת המלך שהיה מגן עליהם לולא שעד מהרה נפתחו שערי רקיע וירדו גשמים מרובים.
אמנם לפי דברי בעלי זכרונות אחרים קרו עוד אז בחצי המאה הראשונה של המאה הי"ז, רדיפות גדולות ליהודי מרוקו, סופר דברי הימים החכם מ. קאיזרלינג יספר על פי מקורות אחדים כי איזה שנים אחר גירוש ספרד היה היה שמד גדול, העם הצורר התנפל בזעפו על היהודים ויבז את רכושם וגם עשה בהם נרג ואבדון רב. בפאס חי אז בעת ההיא יהודי אחד ושמו אהרן, אשר היה חכם גדול משכיל ונבון דבר שידע לרכוש לו את לב המלך וימצא חן בעיניו מאד והיה לו יד בכל עסקי המלכות.
שנאת העם וביחוד כהני המושלמנים גברה למלכם עוד יותר מאשר לאיש הזה על כי הטה לו כל כך חסד וגם נשמע אליו ויתקוממו עליו ויהרגו את המלך וגם את אהובו זה ביום אחד ובו ביום נכנסו לרחוב היהודים ויהרגום וישימו אותם לבז ולמשסה את בתיהם החריבו וכל רכושם שללו למו.
הד ההרג הזה נשמע ויתפשט כמרוצת הברק גם ביתר ערי המחוז, ובמקרה יהודי פאס קרה גם ליתר היהודים אשר בכל הערים הקרובות, ועל ידי השמד הזה רבים היו אשר המירו את דתם מיראתם אך בסתר לבבם נשארו נאמנים לדת ישראל, והדבר הזה לא נכחד גם מעיני המלך החדש שמלך שמלך על מקום הנרצח.
ולכן הוא נתן צו לכל היהודים המומרים האלה כי הרשות בידם לשוב לדת אבותיהם בתנאי כי עליהם להכנע אל החקים המיוחדים האלה : לבל יוכלו לנעול מנעלי עור כאצילי הארץ כי אם נעלים העשוים מנעורת פשתן וקנבוס, לבל יוכל איש לרכוב על סוס ולשאת כלי נשק, צריך גם ללבוש בגד עליון שחור, ובשום אופן לא יתנו על בשרם בגד בצבע ירוק.
ועם כל ההגבלות האלה אשר צוה המלך ההוא להבדיל בם את המומרים, הרוב מהם חזרו לדת אבותיהם ויסבלו בדומיה. עוד אחרי זמן רב בשנת 1532 ( רצ"ב ) קבל הצרפתי אנדרי די ספוליט, שבא לפאס, רשיון מהמושל מולאי איברהים, לריב את היהודים ולהתוכח אתם בפומבי, אכן הם הראו אז אומץ לב ובשתי פעמים אשר התוכח אתם לא הצליח ולא יכול להעבירם על דתם.
רשימת שמות המשפחה בספרד לפני הגירוש-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.
וכאשר נואש מחפצו זה וירא כי לא יכול להם שם קץ לחייו, כל הדברים האלה הצגנו על פיו של החכם סופר דברי הימים הנזכר, טכן בהמקורות שבידינו אין כל רמז לשפוט על אמתתם, אמנם זאת ידענו על פיו של רבי חיים גאגין כי בכפר אחד ממחוז תאפילאלת בנגב מרוקו קמו הישמעאלים על היהודים ביום ה' סיון בשנת רפ"ו ויעשו בם שמות, את נשותיהם ובנותיהם טמאו ואת רכושם שללו ויבוזו להם, גם את הספרים לקחו וירמסו ברגליהם ויקרעו וישרפו אותם.
משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.
בטרם נחל לדבר מתולדות הרבנים וגדולי הדורות שחיו במרוקו בתקופה הזאת, מדור גירוש ספרד והלאה, מוצאים אנו לנכון חהציג זכרון שמות משפחות יהודי מרוקו שחיו אז. בזה אפשר להכיר גם את אותם המשפחות צאצאי המגורשים מספרד שנושבו במרוקו ושהיו לרוח החיה בכח ענייני הקהלות מני אז והלאה בכל ימי התקופה הזאת.
למשפחות הספרדיות ביחוד אלה שהצטיינו בפעולתם בתורה ובחכמה בדורות אחדים, נתנו יהודי מרוקו כבוד ויקר מאד ולהם ניתן תמיד זכות הקדימה בשררות ובמשרות ציבוריות בכל ערי מרוקו הגדולות, פאס, מארוקה, מכנאס, טאנג'יר, ראבאט, סאלי, תיטואן, מוגאדור ועוד, עד למפרץ גיברלטר.
הרבה מהמשפחות הספרדיות ההם ידעו גם המה להוקיר את ערכם ולתחבר על פני העם, הם שמרו גם טהרת הגזע והמשפחה לבלתי התחתן במשפחות לא מיוחסות, ודור דור כתבו זכרון יחושם ועוד עד היום הזה נשמר אצלם סדר היחש לכמה דורות.
את סדר היחש שלהם כותבים הם ברוב פאר והדר בה " כתובה " שכותב החתן ןהכלה, ושני הצדדים החתן והכלה מזכירים שם בהכתובה את יחושם. מהמשפחות המיוחסות היותר מפורסמות בין יהודי מרוקו ושפעולתם נכרת עוד עד כה.
נודעות ביותר משפחות האלה, אבן דנאן, הצרפתי, אבן צור, טולידאנו, בערדוגו, מימראן, סירירו, אבן זמרה, בן עטר, אלמושנינו, אלבאז, עמאר, ביבאס, נהון, קירקוס, בן אלכאלץ – כהנים, סקילי – כהנים, ויתר המשפחות, אלה שפעלו בזמן מן הזמנים ואלה שלא פעלו – אולא נדע אם פעלו – מאומה בספרות יהודי מרוקו אותם בכלל הננו מציגים את שמותיהם בפי מה שיכולנו לדעת.
אבודרהם, אבוהב, אבורביע, אבזארדיל, אבי חצירא, אביכזור, אביצרור, אביקציץ, אבירג'יל, אברכיך, אברבנאל, אבילא די אבילא, אג'ווילום, בן אגורייאן, אדארוקי, אזרדאב, אזולאי, בן אריאול, אזנקוט, אזאגורי, אזאווי, אזנאתי, אזראר, בן אחרפי, אטיג'אר, אינביטו, אכסאס, אלבו, אלבאז, אל בדנג'ני – לויים, בן אליד, אלבראהניץ, אלמושנינו, אלשיך, בן אלישע, אלכחאל, אלחדאד – כהנים, אלעג'ימי, אלכיים, אלקבץ, אלמאליח, אלמדאדסי, אלנקאר, אלשקאר, אלפאסי, אלקאיים, אלקארוג'י, אלקלעי, בן אמוזג, אמזלג, בן אמלאל, אמיגו, אמסילי, אמסלם, אנהורי, בן אנקאב, אנפוי, אסאיזל, אסיאו, אסולין, בן אספאג', אסודרי, אסבאג, בן אסוגייאר, אסקורא, אפלאלו, אפרייאט, אמייאג, אצבאן, אצראף, בן אקדר, בן אקרקאב, ארוליו, ארובאש, אראגוניץ, ארוואח, ארוואץ, ארוימי, אראג'יל, אנקאווה.
באנון, בהתית, בהלול, בודוך, בואינוש אומברי או אונבריש, בירג'יל, בוזאגלו או אבוזאגלו, בונו, בואינו, בוסידאן, בוחבוט, בונאן, בוטבול גם אביטבול, בוחזיזא, בן בועמוד, בונפאד, בועאש, בוגזלא, בושכילא, בטאן ( חללים ) בטאנג' או בטאש, בירדוגו, ביבאס, ביטין, ביבי, בילידו, ביגה, די בלאניש, בלאנסי, בנבנישתי, בקיש, ברוכאל, ברג'ילון, בר ששת, בן ברוך, בן באהא.
גאביזון, גאגין, גארסון, גבאי, בן ג'גמיס, גדליה, בן גדעלו הלוי, בן גאושאש, בן ג'ו, בן גוזי, ג'ייאן גם אלג'ייאני, בן ג'יקיטו, גיגי, דיקאטיליא, ג'לקין, בן גנון, גריגוטא, גרשון, בן ג'אקו.
דאסה, דונזיל, דוסייא, בן דוד וחיון, בן דודו ויוסף, בן דודו, בן דודון,דונדון המכונה דנון, בן דלוש, בן דלאך, אבן דנאן, דיין, בן דן, דאנינו גם דאנינוס, דרמון.
בן אל-האכוז, בן הרוש, השוחמי.
ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין
זאברו גם זאברה, בן זאזון, בן זבולון, בן זיזא, בן זכרי\ בן שמירו, גם בן זמרה, בן זנו, בן זקן, בן זרי, בן זרזאר, זריהן.
חאג'יג גם חאג'יז, בן אלחאג', בן חביב, חג'ואל, חדידה, בן ותא, חימי, אבן חיים, בן אלחזאן, חליואה, חלובה, בן אלחכים, בן חמו, בן חמיים, בן חמרון, בן חנון, חסאן, בן חסון, בן חסין, חקון, חקוק, חראר, חרוש, בן חרמון, בן חרובי, בן חרבון, בן חאכו.
טאפיירו, בן טאטא, טאריגאנו, טנגי, טיטצק, אולידאנו, טובי, טוב עולם, בן טולילא, בן טובו – לויים, בן טאיל, אטורקי, טינדירא, טריגו, בן אטנפצי, טשטיאל.
אבן יולי – לויים, לויים, בן יונס, אבן יחייא, בן יחיאל, ילוז, בן ימין, יפלח, בן יפנזי, יפרח, בן ישראל, בן יתאח.
כאלץ או אלכלאץ – כהנים, כלפון, בן כמון,בן כסוס – חללים, אלכסלאסי, בן כעבאלו, בן אל כאפרי, אל כרחט, אל כרסאני.
לארידו, לאלטאד, בן לאהון, לאדירו, לאמאר, בן לביא, לגראבלי, בן לדג'אם, לובאטון, לוגאשי, לואל, די-לויה, בן לזראע, בן ליחסן, בו לחדב או אלחדב, לוברושה, בן לילתי, ליריאה, לארמה, בן לכרויף, למהדי, למדיוני, לנייאדו, בן לקובי.
מאימראן, בן אל מאלקי, מאמאן, בן מרקוש, בן מגירץ, בן מגירא, מויאל, מונסניגו, בן מוסא, מורטירא, בן מוריג'ון, בן מורינו, בן מזור, מחפוטא, מטראני, בן מיירא, מינרא, בן מכיר, בן מלך, בן מלכה, בן מלול, בן ממון, מנסאנו, מגדיל, בן מסנות, בן מציבח, מריגן, בן מר יוסף, בן מראגי, מר עלי, בן מרגי, מרציאנו, בן משיח, משיש או משאש, משקל, מתתיה.
בן נאים, נבארו, בן נגאר, נגרי, בן נגמיש, נהון, בן נונו, בן גונה, נחמיאש, נחמני, בן נחמן, נעמייאש, בן נעים כהן המכונה נהוראי, נצאם, בן נחמיה.
סאמגאנו – כהנים, בן סאמון, סבעון, הסבעוני, סורייאני, בן סוסאן – לווים, בן סוסי, בן סונבאל, סוטו, בן סחיג, סירירו, די סילוה, סיסו, סידי קארו הלוי, בן סיניור, בן סבורי, בן סמחון, סעדון, סקילי – כהנים, בלאמה, סנאניץ.
עבו, בן עבד אללאה, בן עבד אלחאק, בן עברים, עוזיאל, בן עולייל, בן עולו, עובדיה, בן אל עופיר, בן עזרא, בן עזראן, עטיאה, בן עטייא, בן עטר, בן עיישן, בן עיסי, בן עלאל, אלעלוף, בן אלעלושין, עלוש, עלון, עמנואל, בן עמארה, עמאר, בן עמרם, עמיאל, בן עמור, ענקונינא, לענקארי, אלעסרי, בן עקיקא, עראמה.
פארטאני, פאראח, פאיון, פאלקון, פאלקאר או פולגאר, פאריינטי, בן פגין, פאראגי, פדאווניל, פוינקינוס, בן אלפזוואטי, פוזיאילי, פרסאדו, פונין, די פוני, פורטאל, בן פורת, בן פחימה, בן פחימאת, פינטאדו, בן אלפירסי, בן פישי, פיסו, פימיינטא, םינטו, פיירו, פציצה, פרץ, פקראנקו, בן פרג, בן פרחון, פריסייאדו בן אל פשתן, פאליאני.
צבע, צבאח, צדוק, אבן צור, בן צולטאן, בן צפת הלוי, צירוליה, צרפתי, הצרפתי, בן אצראקא, צרויה.קארו, קאלהיראנו, קאסטרו, די קאשטרו, קאלדירון, קאלבו, קאביסה, קארטוזו או קרדוזו, קבאליירו, קאדוס, קדוש, קורייאט, אל קונקי, בן קוטא, קורקוס, קרסיינטי, קורייאל, די קואילייאר, קטן, בן קיקי, קמחי, בן קנדיל, אל קצבי, בן קריקוב, קריאדו, קשטיאל.
בן ראש, בן רבוח, רביבי, ריינו, רואיף, רוגאליש, רושליו, רוגריגיז.
בן שבת הלוי, אשבילי ( מן שביליא ), אשרקי, בן אשומר, שושנא, בן שושין, בן שושן, בן שטון – לךויים, שטרית, בן אשיך, בן שלום, בן שלוש, בן שלוחא, שניאור, בן שמלון, בן שמעון, בן שמחון, בן שמנון, בן שמול או בן שמואל, בן שענאן, בן שעלון, בן שפט, בן שפורט המכונה בן בריהמאת, בן שקרון – לויים, שרביט, ששפורטאש, בן ששון.
בן תאבית, בן תאזי, בן תאבו, בן תאבולית, בן תגידה, בן תיזטת, אתרוגמאן.
רוב זכרון המשפחות האלו העתקתי מסדר גיטין כתב יד מרבי יעקב בן צור שחיבר בפאס בע" הת"ס, ונדפסו בכמה שיבושים בשו"ת זכות אבות מק"י קורייאט. במקצוע זה של חקירת שמות משפחות בני ספרד, מקצוע שעוד לא נחקר עד הנה, עסק באמונה החכם הגדול ר"ש רוזאניש בספרו " דברי ימי ישראל בתורגמה צד 146 ואילך במה שנוגע למשפחות הספרדים שבטורקיה וסוריה, אכן רוב משפחות יהודי מרוקו, הנזכרים פה, לא באו שם, ויש לחקור כזה לענות בם.
משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.
לפי המובן הפשוט כי השם טולידאנו הוא " איש טולידא, וכמו כן רוזאניש בספר דברי ימי ישרקאל בתוגרמה, אכן אבותינו ספרו לנו כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על על עצמם לבלי שוב לספרד קראו להם מאז טולידט-נו, לאמר " טולידא-לא בשפה הספרדית ואמנם דבר ברור שזוהי רק אגדה בעלמא.
בשמות המשפחות האלה של יהודי מרוקו נמצא כי יש מהם שמקורם הוא מהשפה העברית ויש ממקור השפה הערבית גם הברברית, אמנם חלק גדול מהם חוצבו ממקור השפ-ה הספרדית או נאצלו משמות מחוזות וערים שבספרד, ואלה הם בלי ספק ממשפחות מגורשי ספרד שנושבו במרוקו.
כבר זכרנו כי יד אחרי זמן קצר להתיישבות הרהנים המגורשים בפאס, אחרי שרק הונח להם מעמל נדודם ומתלאותיהם, שמו את לבם לסדר ענייני קהלתם שהייתה לקהלה מיוחדת אך מצוינה ורבת ההשפעה והיכולת.
כל תקנות הרבנים המגורשים אשר עשו ותקנו לחזק הדת וטובת הציבור, כתבו למשמרתבספר מיוחד, הוא " ספר התקנות של קהלת קודש המגורשים וגדוליהם בפאס " אשר היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקו בכלל ול " שולחן ערוך " שהכל סמכו עליו, ספר התקנות ההוא יכיל כל התקנות שנעשו טנתקנו מגדולי דורות אחדים זה אחר זה במשך שתי מאות שנים בערך רנ"ד – ת"ס 1494 – 1700.
ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהודי מרוקו מבלי להשגיח כלל אם גם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים, לרוב נמצא זרבני המגורשים נטו בספר התקנות שלהם להקל הרבה עד שמפני כן נתפשטו בין יהודי מרוקו כמה מנהגים דתיים הרחוקים ונבדלים מאד ממנהגי היהודים ביתר נארצות ומהם ידענו כבר " מנה הנפיחה ", שפגש בראשיתו התנגדות קשה.
ובכל זאת פשט סיג וסיח היתרו למרות מה שנמצאו עוד אחדים מגדולי רבני המערב בדורות האחרונים שחפצו לבטלו.וכן מנהג אכילת החגבים שבכל ארץ המערב נוהגים הם לאוכלם, וכן לישא נשים רבות, ועוד כאלה מנהגים שיש להם יחס להדת.
ספר התקנות ההוא נכתב בעבריתורק תקנות אחדות, הראשונות המה בשפה הספרדית בעוד הייתה חליה בפיהםומדוברת בפי הכל. כן נמצאו עוד איזה תקנות שנכתבו בזמן מאוחר, בלשון ערבית אחרי שהשפה הספרדית החלה כבר להשכח ועל מקומה באה הערבית.
הרבה מהתקנות ההם בכלל שייכים גם להמצב המדיני והחברתי של יהודי פאס ומרוקו, ובם מתבטאת צורתם ותמונת חייהם של ההמון, ושל הרבנים בפרט, הרבנים שהיו במשך הזמן ההוא של מאתיים שנה ויותר, מראשית המאה השש עשרה ועד המאה הי"ח, שאותם נזכיר הלאה בפרקים הבאים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.
מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.
התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנרה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.
והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, הודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.
ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.
הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).
רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.
כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות שלהמאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בם רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה, כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.
הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קוריס ורבי יוסף מידא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה שי"א. 1545 – 1551.
ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.
הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.-נר המערב
רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :
רבי שם טוב בן רבי אברהם שהובר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.
אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.
מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.
רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.
ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב "
רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הקבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזהשל רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל.
מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כימ חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר שם עוד יסופר כי בשנת :
ש"ב נלכדה העיר תלמסאן בידי עכו"ם ושפט ה' באותו הקהל בכל מיני שפטים רעים, ונהרגו ונשבו היהודים כמו אלף וחמש מאות נפשות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהלות הקדושות פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה עליהם, לרבוי השוביים וליוקר המעות יותר משווין, וקצת מהשבוים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו את נפשם ונלכדו אחר כך.
כי ישובי המקום שברחו שם מכרום לעכו"ם ההגידה שבגדו בם…וקצתם נתעצלו ולא ברחו ולא זזו ממקום עש שתפשום בידים, ובעת בואם לפני החכם הרב יוסף עוזיאל ז"ל יצא משפט מלפניו כי אותם שברחו ועשו יכלתם גם בחור וגם בתולה, הכל יוקדמו בפדייה ואותם שהועד עליהם שהתעצלו יתאחרו עד עת קץ.
השבי של יהודי תלמסאן, זה נזכר בדברי הימים לרבי יוסף הכהן , " וגם היהודים אשר היו בתלמסאן שם לרוב ניתנו לשלל בעת ההיא וימכרום לעבדים ולשפחות בחודש אדר ש"ג בארבע נכנפות הארץ מהם נגאלו באוראן ומהם נגאלו בפיס ומהם הלכו שבי בארץ ספרד טימירו דתם וכו…על פי זה נראה כח התנפלות הספרדים על תלמסאן הייתה בסוף שהת ש"ב ונמשך השלל עד אדר ש"ג.
על פי הסיפור הזה נתברר לנו כי נשאר רבי יוסף עוזיאל חי עוד עד שנת ש"ב, ובכן כפי מה שכתבנו עוד למעלה כי בשנת ש"ה כבר לא היה בחיים, יוצא כי גוע וימת בין שנות ש"ב – ש"ה.
רבי נחמן בן סונבאל, בא במשא ומתן של הלכה עם רבי צמח דטראן שהיה רב באלג'יר בדור הזה, וזה חלק לרבי נחמן כבוד גדול ויחשב לקטן מקטני תלמידיו הוא רבי נחמן, וכן אחדים מהרבנים שהזכרנו, והם רבי אברהם די ליאון רבי יצחק נהון, רבי שם טוב אמיגו, רבי שמואל חאגיז ורבי יצחק בן פישי חיברו – כנראה – איזה ספרים בביאורי תנ"ך
רבי אברהם אדריטאיל ידענוהו מספרו שחיבר לתשלום ספר הקבלה מהרבא"ד ושבו השאיר לנו זכרונות חקרים לקורות גדולי ספרד במארוקו בני דורו, וכפי שסיפר הוא בעצמו היה אז בשנת הגירוש כבן עשר שנים, ובפאס למד לפני רבי יעקב לואל המגורש מפורטוגל.
ובשנת ר"ע בהיותו בן כ"ח שנה חיבר ספרו ההוא אשר שב בשנת רפ"ה וישת עליו נוספות שהם לא נראו אלינו. בשנת רפ"ו מצאנוהו כבר נמנה בין רבני המגורשים בפאס, וכפי שזכרנו כי מת רבי אברהם אדרוטאיל לפני שנת ש"ה, נדע אם כן כי חי בערך ששים שנה פחות או יותר מעט.
רבי אברהם עוזיאל, נזכר בכבוד גדול בתשובת הרב שמעון דוראן, לבנו של רבי אברהם, רבי יצחק עוזיאל הנזכר בדור שאחר זה. שם יאמר ולאבותינו הקדושים אראלים ותרשישים…למקחוק שמענו…כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הנערב אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק….
ומדברי רבי שמעון דוראן שם מבואר רבי אברהם עוזיאל עם רבני פאס החליפו שאלות ותשובות עם רבני אלג'יר ויהי שם רבי אברהם עוזיאל ביחוד נערץ אצלם ביותר. גם רבי אברהם גבישון שהיה מגולי ספרד באלג'יריין היה ידי ורע לרבי אברהם עוזיאל ויחליף אתו תמיד מכתבים ושירים שבם הרבה לספר בשבחו של רבי אברהם עוזיאל ויפזר לו כבוד ויקר. לדוגמא נציג את החרוזים האלה שכתב לט רבי אברהם גאבישון לרבי אברהם עוזיאל.
הן דבר רוח קדושה בך גבור. ערבי נבואות וחזונות החלום
קומה עבור לפני מתי חכמה לשר, ולפה היה להם ואת עדים בלום.
ולפי הנראה שחבר רבי אברהם עוזיאל איזה ספרים שנאבדו כבר.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי יחייא בר אברהם בן חמו, הוא יצא בסוף המאה השלישית או אולי בתחלת המאה הרביעית מפאס, ויעבור דרך עיר וורליגאן ( העיר הזאת נזכרה בספר הקדוש לראב"ד ובאבן עזרא כי הייתה ידועה בימיהם לעיר של קראים ) דרומית מזרחית למרוקו ומשם יצא וילך לו עד לעיר ויניציא ששם מצאנוהו אחרי כן מגיה את ספרו הטורים שנדפסו שם בשנת של"ד – 1574.
רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.
כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.
ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.
ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.
בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.
אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.
רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא
רבי יוסף הכהן.
רבי שלמה בן מלך.
רבי שמעון בן לביא.
כלם ישבו בפאס.
רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.
ורבי חיים ביבאס.
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב, מגולי פורטוגל. אביו רבי משה נודע בפירושו על הספר " בחינת עולם " ובנו זה חיבר בשנת רס"ה בפאס " ספר הבתים " שני חלקים, והם קבוצת כל שאלות ותשובות הרשב"א יותר משלשת אלפים, בסדר ישר כפי תוכנם וענייניהם.
הספר הזה נשאר בפאס בכתב יד עוד עד המאה החמישית ואז הובל לירושלים. בחתימת הספר חתם המחבר את שמו בזו הלשון " הברכים אשר לא כרעו לבעל והאש והעצים סביב, חיים בן לאדוני הרב משה בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי מגולי ספרד, הוא היה רב מפרסם והתייחס אל משפחת עתיקה שמוצאה מצרפת ואשר מסורת בידה כי הם מזרע רבנו תם נכד רש"י, אמנם כל פרסומו של הרב הזה בקרב רבני המערב לא נשאר זכר אם חיבר איזה ספרים.
רבי אברהם אזולאי מגולי ספרד גם הוא, והיה גדול בתורה אכן לא נודע אודותיו עד מה.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי " מגולי ספרד, ועל פי שמו זה ניכר נכי היה לראשונה מן האנוסים משך זמן מה ובבואו לפאס שב ליהדותו ויחשב שם לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר. רבי דניאל בן רבי יוסף טוילדאנו, בן משפחה מיוחסת ועתיקה בעיר טולידא שרוב אנשיה נדדו בעת גירוש ספרד, איזה לפורטוגל ואיזה לטורקיה ומהבאים לטוריה לעיר שאלוניקי היו גם רבי יוסף ובנו רבי דניאל, וזה האחרון נסע מסבה לא נדע שחאה, משאלוניקי לפאס.
ויהי שם לראש ישיבה וגם נין לו האחד ובמיוחד " ראש חעמי קשטילייא " ובכל זאת לא נודע אם השאיר אחריו איזי חבורים, אכן ממנו נשאר חוג משפחה גדול רבת אוכלוסין טרבת השפעה בקרה יהודי מארוקו עד הדורות האחרונים.
רבי יוסף הכהן אחד מחכמי פאס בדור הזה, ולא נודע אם מגולי ספרד או מן התושבים היה. הוא היה חותנו של רבי אברהם גבישון מתלמסאן ויחליף אתו מכתבי ידידות גם התרועע עם רבי אברהם עוזיאל הנזכר למעלה בפאס.
רבי שלמה בן מלך נולד בפאס סביב לשנת ר"מ ושם רכש לו את ידיעותיו בחכמת הדקדוק ובלימוד התלמוד, לפני שנת ר"ץ זמן מה נסע באיזה מערי המערב ואחר כך הלך לטורקיה, וכנראה כי מפני מצבו החומרי נחלץ להעתיק מושבו, שם בעיר קונסטונטינופנול ישב רבי שלמה בן מלך ויחבר בשלש שנים את ספרו " מכלל יופי ".
שם בהקמתו יאמר " ואני בראותי כי בכל המערב ובפרט בפאס עיר מולדתי עיר ואם בישראל אשר בה לומדים מקרא יותר מכל בעיירות אשר ראיתי גם במלכות תוגרמא אשר באו בה רוב קהלות ספרד י"צ ".
בספרו זה השתדל ביותר להעיר על הטעויות והשגיאות העלולים לבוא בקריאת במקרא, ולהודיע באופן קריאתם על פי הדקדוק. רבי שמעון בן לביא, בהיותו ילד קטן בא בין הגולים מספרד לפאס, וילמוד שם, ביחוד שם פניו ללימודי הקבלה ויעמיק בם.
סביב לשנת ש"ט נסע מפאס ללכת לארץ ישראל אך בדרכו עבר אל טריפולי הברברית ושם ראה את יהודי העיר ההיא במצבם הרוחני שפל ונורא מאד, כנראה אחרי אשר נכבשה טריפולי אז בידי התוגרמנים ורבים מנכבדי היהודים שבה הלכו שבי, בשנת שי"א, או אולי הכיבוש שכבשו הספרדים את טריפולי עוד לפני כארבעים שנה בשנת ש"ע.
והיהודים היו אז לשלש כנודע, השאיר רושם עוד עד העת שבא רבי שמעון לביא שמה, והוא ברואותו כי יהודי טריפולי ריקים ומנוערים נשא לבו להתיישב ביניהם וללמדם תורה ודעת, שם ישב לו הרב הזה שנים רבות ויהי מרביץ תורה בתלמידים רבים.
הוא מת בשנת שמ"ה לפי קבלת חכמי טריפולי, ואם כן חי רבי שמעון לביא כמאה שנים. מחיבוריו נדפסו " כתם פז " פירוש ארוך על הזהר, שני חלקים ופיוטים אחדים המפוזרים במחזורי אפריקה, ומהם נודע ביורת הפיוט " בר יוחאי ".
גם חיבר ביאור מלות זרות שבספר הזהר, שמהם נראה כי היה רבי שמעון בקי בשתי הלשונות ערבית וספרדית. בספרו " כתם פז " נמצאהו כבר פלוגתא של בן דורו רבי יוסף חייט ומדבר אתו קשות.
רבי אברהם בן זמרא, מגולי ספרד, הוא הלך ראשונה לאלג'יריין ויתמהמה שם זמן מה, ואחרי כן נתיישב בעיר אספי במרוקו. עוד בהיותו בספרד התרועע עם אנשי שם ויהי לו יד ושם בין שרי המדינה, וכן גם אחר כך בעיר אספי ששם נמנה לרב העדה, התודע אל נכבדי העיר בכלל ויהי לו השפעה ויכות פעולה.
כי היה חכם גדול ומשורר ומליץ נפלא נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.
במעט השירים שנדפסו ממנו על ידי רבי אברהם גאבישון בן דורו אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם בן זמרא לעשות בידיעות השיר, על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים ובמלים מצלצלים עם רעיונות נעלים. הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בורין וישר בהם, גם התאונן על בני דורו הערירים מן החכמה הזאת ואינם שמים לב לה, רבי אברהם גאבישון יספר עוד אודותיו ויאמר.
" כי חכמי דורו היו קוראים לו לרבע אברהם בן זמרא " גורן נכון " ….שהיה " מורה נבוכים " שגור על פיו ובמפרשיו, וכל ארבעה ועשרים ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה שאפשר שתשתתף בהם אותה מלה, ויעשה בשיתופי אותה המלה בתים מחולפים כאלו הוא…."
נר המערב-י.מ.טולידנו
היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח עד שהעידו עליו שיום אחר בא מוכר חצר וקונה לפני הסופר והשופט לכתוב להם שטר המכר, והיה שם עומד לשורר להם בעוד הם עומדים השטר קול בשיר הערבי ונושא בו כל מיני חזוקים…
בשיר וביתד ובתנועה בסימניו ומיצריו וגם שמות העדים שיעידו בוש קולים שמותם וכו….גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו ואחרי שכתבו הכתובה במעמד כל גדולי העיר בכל יופו והדר על פי הסופרים..לא מצאו בה מום רק בזה שמבין השורות היה ריוח גדול, אל לא יכלו לקרועה כי אינו סמן טוב להם לחתן ולכלה.
ויקראו להרב ז"ל לדעת מה לעשות ובהביטו בה קרא לסופר שכתב ויחדש אז שורות חדשות אשר יכונו להיות מבין להשורות הכתובות מכבר מבלי שהורגש איזה שינוי לא לבלשון ולא בכתב וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם אז אמר להם המלך, מה תתפלאו כבר העיד יוצרם עליהם עם חכם ונבון…
העובדות הללו יראו לנו כמה היה רבי אברהם בן זמרא כחו גדול בידיעת השלשון וההשמשות בו לכל נטיותיו בערבית ובעברית, וגם נוכחנו לדעת כי ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני המלך ושרים ולהמצא בחברתם. ניכר הדבר שחיבר רבי אברהם בן זמרא זולת שירים גם באורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.
רבי חיים ביבאס בהיותו נער בא עם מגורשי ספרד לפאס ( אולי בנו של רבי אברהם ביבאס. המלמד שנזכר בעץ החיים לרבי חיים גאגין ) ובשנת ר"ץ נקרא מאת קהלת ישראל בעיר תיטואן, ויהי שם לרב ולמרביץ תורה, גם נתנה לו בעיר ההיא חזקת " השחיטה " לו ולזרעו אחריו.
שם בתיטואן נשאר הרב הזה מכהן פאר ויעזור הרבה הוא וצאצאיו אחריו כמה דורות להתפתחות התורה בקרב יהודי העיר ההיא, עד כי בזמן מה אחרי כן נעשתה קן לרבנים גדולים ובעלי תורה.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטילא, הרב הזה ששמו נודע כבר בספרות ישראל עח ידי ספריו, " שערי אורה ", " גנת אגוז ", ועוד…היה לדעת אחדים, ממגורשי ספרד ועל פי דעה זו הצגנוהו בדור הזה לאחד מרבני המערב.
הוא חי בעיר סאלי ושם חיבר את ספרו " גנת אגוז " בהיותו בן כ"ו שנים, אמנם דעה אחרת יש כי רבי יוסף גיקטילא זה חי מכבר עוד בהמאה השנית וגם היה תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה בספרד ובכל אופן אם חי במאה השנית או בהשלישית יחשב כמובן לבן המערב, בן העיר סאלי.
פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.
ממשלת המרינים מתומטטת, התקוממות השריף מוחמד, נבואת היהודי מסעוד מצליח בן גואשאש מתושבי העיר דרעא, השריף חמל על יהודי המגורשים בפאס, הטורקים במרוקו, שוד והרג ביהודי שוש על ידי הטורקים, מגפה נוראה בפאס אשר במרוקו, עצירת גשמים, עבד אל מאליך מושל אלגיר הגיח על פאס ויטל מס כבד על היהודים.
נקמות ונאצות ביהודי מרוקו משך י"א ימים על ידי מולאי מחמד, מלחמת השלשה מלכים במסכי אלקצר, ב' אלול של"ח נקבע יום פורים בפאס, יהודי אחד סעיד בן לעוואד נהרג על קידוש השם, רעב גדול בשנות שס"ד – שס"ז, חזיונות מעציבים, מתו בפאס כשלשת אלפים והמירו דתם גם כן יותר משני אלפים.
מסים וארנוניות, חרם מרבני פאס למשמטים מן המס, הצורר באריהאן שליש המושל מולאי זידאן, חילול יום הכפורים וחד הסוכות מפני גבית המסים, הרג ובזה בעיר תאדלא. השנות הצרות בשנות שע"ד – שפ"ג, מגערת ביהודי פאס, יהודים בחצר המלכות, שמואל פאליאגי ור"א הירירה קונסולים הארצות חוץ.
1460 – 1550.
המאה הזאת לא הייתה כהמאה שלפניה ברדיפות מיוחדות ליהודים ורוח השנאה והקנאה הדתית לא נשבה בה כל כך, אך תחת שבמאה הקודמת היה המצב המדיני שוקט פחות או יותר, הנה בהמאה הזאת הרביעית באו שינויים מפתיעים במדינה והשינויים האלה הסבו לא פעם דאגות ורוב עמל ליהודי בפרט.
עוד לא שקטה הארץ מתנועת כיבוש הפורטוגלים שיכלו לקרוע כמה ערים וחופי ים מידי המרינים, יהנה התחוללה עוד מדרום הארץ מנגב מרוקו, סופה יותר נוראה, שני אחים בני חיל מערי מדבר סחרא מעיר דרעא, שם האחד חמד והשני מחמד אשר התימר להיקרא בשם שריף ( מגזע נביאם ), קבצו אליהם עם רב מהברברים וישאפו לרשת ארצות.
ויהודי אחד בשם מסעוד מצליח בו גואשאש מתושבי ערי המדבר ההוא אשר נודע היה ביניהם בתור מנחש ומגיד עתידות, נבא אטל אל השריף מוחמד ההוא כי בעציד קרוב יצליח הוא ואחיו ללכת לכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו כל ארץ המערב, וכן השריף מוחמד נשען על נבואת היהודי ההוא הרהיב עוז וילך רחוק עד תאזא וילכדה ויפקוד עליה אחד משלישיו.
ובאשר כי בשם שה נמצאות שתי ערים במרוקו, הלך גם אל השניה וילכדה, ובמשך זמן מןעט בשנת ש"ט – ש"י 1549 – 1550 כבר היו רוב ערי ממשלת המרינים והפורטוגלים בידו. הוא כבש גם את פאס ואז עשה מיד בה מטבע חדש.
שם בפאס מצא השריף מחמד כי יש בה יהודים רבים ממשפחות המיוחסות יוצאי ספרד, ויחמול עליהם ויט אליהם חסד, אך לפי הנראה כי בערים אחרות מצאו את היהודים רעות רבות לרגלי החיל הרב והפראי שנלוו אל השריף מחמד, כן גם בפאס הייתה המנוחה עד ארגיעה כי ידידי המרינים לא החביאו את נשקם, ומאז נקרו בין שני הצדדים מלחמות רבות בפאס ובמרוקה בירות הארץ.
ויהי זה נסבה גם ליוקר השערים והתגברות המחסור בצרכי אוכל נפש. בשנת שי"ג בתחלתה נעצרו גם הגשמים והיוקר האמיר עוד יותר במדה מרובה כל כך. אך עצירת הגשמים נמשכה רק זמן מועט ובחודש שבט של השנה ההיא רותה הארץ, רק המלחמות והמהומות לא חדלו.
ובשנת שי"ד גברו עוד יותר לרגלי בוא הטורקים בשערי הארץ וילחמו בחימה שפוכה עם השריף מחמד, ואז היו היודים וביחוד יהודי פאס בצרה גדולה כי רבו עליהם כל כך הטלות ומסים כבדים מנשוא לרגלי הוצאות המלחמה אשר נשנתה פעמים רבות ותמשך עד לשנת שי"ח.
בשנת שי"ח נהרג אף השריף מחמד בתוך אהלו על ידי הטורקים במסבי שוש ( אכן נפלא הדבר, כי את אשר לא עשו הטורקים בארצם ביחוסם אל היהודים, עשו פה במרוקו, מיד כאשר נהרג איש ריבם השריף מחמד וילכדו את הנוף שוש ההוא, התנפלו כדובים שכולים על היהודים תושביו, וישללו אותם וגם השחיתו והתעיבו ויענו בתולות רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות.
בלי ספק כי היהודים היו לראשונה נוטים אחרי השריף מחמד, ולא חפצו שתנתן הארץ ביד הטורקים המוזרים להם, ולכן כלו הטורקים את חמתם בם, ואמנם הנבלה הזאת אשר עשן הטורקים ביהודי שוש, הושבה עד מהרה אל חיקם.
פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.
פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.
ממשלת המרינים מתומטטת, התקוממות השריף מוחמד, נבואת היהודי מסעוד מצליח בן גואשאש מתושבי העיר דרעא, השריף חמל על יהודי המגורשים בפאס, הטורקים במרוקו, שוד והרג ביהודי שוש על ידי הטורקים, מגפה נוראה בפאס אשר במרוקו, עצירת גשמים, עבד אל מאליך מושל אלגיר הגיח על פאס ויטל מס כבד על היהודים.
בניו של השריף מחמד, מולאי עבד אללאה ואחיו עותמאן, מהרו לקבץ חיל רב ויצורו על הטורקים מדי צאתם מהנוף שוש ללכת הלאה בדרכם, והמלחמה הייתה אז בין הטורקים ובין בני השריף מחמד השואפים נקם, חזקה ומשכלת, וסוף סוף יד הטורקים הייתה אז על התחתונה ורבבות אנשים נהרגן אז מהם.
וגם נשבו ביד חיל מולאי עבד אללאה חמשת אלפים נשים מהטורקים, ומולאי עבד אללאה הומלך אז על מקום אביו בפאס בה בשנה ההיא בשנת שי"ח.
ועל המצוקות המדיניות האלה, נוספה עוד מיד אחר כן מצוקה כללית, בחודש שבט של השנה ההיא החלה בעם כנראה לרגלי ההריגות המרובות ושפך הדם מגפה איומה ונוראה, ומהיהודים בלבד מתו על ידי המגפה ההיא, בפאס אלף ושש מאות וארבעים נפש, ובמרוקו שבעת אלפים ושש מאות נפש. וששים אנשים מראשי הקהל רבנים וחכמים.
מלבד המתים בערים אחרות שלא ידענו מספרם, ואנשים רבים יצאו אז בהמון מן הארץ למקומות רחוקים מפחד המות. בשנת שכ"א – 1561, הייתה עוד הפעם עצירת גשמים שארכה עד אחרי הפסח ותדכא את מצבם. בשנת של"א היו תגרות אחדות מצד ממשלת ספרד במרוקו.
ביום ב' ט' אלול מהשנה ההיא והלאה הוקבע יום חג פורים ליהודי ערים שונות במרוקו על כי ניצלו מהספרדים שצרו עליהם וביחוד בתיטואן ומסביה.
אך בעוד שבכל זאת היה המושל מולאי עבד אללאה ההוא, לא רע כנראה ביחוס הפרטי אל היהודים, הנה קם תחתיו אחרי שנים אחדות בנו מולאי מחמד, איש עריץ ורע לב, אשר הכביד אכפו על היהודים, ואמנם הוא לא החזיק מעמד בממשלתו ימים רבים כי בשנת של"ו – 1576, בא עבד אלמאליך מושל אלג'יר ויתקוף אותו.
עם מולאי מחמד היה , אז מאה אלף איש רכבים, ועשרים אלף רגלי מזוינים, הרבה יותר מחיל עבד אלמאליך, ובכל זאת נוצח מולאי מחמד ויהי נאלץ לנוס מפאס למראכיש, ועבד אלמאליך נכנס לפאס בחזקה. הוא הטיל אז מס עצום על יהודי פאס, מאה ואבעים אלף אוקיות לכלכלת צרכי המלחמה.
חלק גדול מהמס הזה הוטל ביחוד עח הנגיש של המגורשים רבי אברהם רותי שהיה עשיר ובעל הון. אחרי כן יצא עוד עבד אלמאליך לרדוף אחרי מולאי מחמד, למראכיש, ושתי המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי וילחמו בחירוף נפש, ותוצאת המלחמה הייתי כי מולאי מחמד נגף לםני איש ריבו וינס אל ההרים ובד אלמאליך מכנז אז למראכיש.
בהיותו שם השיב ששים אלף אוקיות מהמס שנלקח מיהודי פאס, ויתנם על ידי יהודי מראכיש לשולחם לאחיהם בפאס, אך בין כה וכה כאשר רק יטצא עבד אלמאליך ממראכיש לשוב לפאס ולרדוף בדרכו את מולאי מחמד, הצליח זה לשוב בדרך אחרת מראכישה ןיספק לשבת בה אחד עשר יום בחודש אדר, ובי"א ימים ההם שפך את כל חמתו ביהודי מראכיש, ומה שכותב דברי הימים אז בזו הלשון :
ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האובים להאלקצבא ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה, ונתנו סימן , אחד עשר יום בחורב, שתמיד הגירוש והששים אלף של הקהל כולה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם.
ואחר כך באה השמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח…ואני ראיתי לאדוני אבא, אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל תשעה באב על חרבן שאירע במדינת מראכש. ואחר עבור הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות, ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהלות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד.
ואחר כך בשנת השל"ח – 1578, בראש חדש כסליו עבר מולאי מחמד הנזכר ביום ז' והצילנו השם יתברך מידו, ונשאר משוטט על כל הארצות, ולא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה ( ליסבון ) עיר רבתי עם ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו להלחם עם מולאי עבד אלמאליך, ובא מולאי עבד אלמאליך ממראכיש בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאד סמוך לאלקצאר בוואד למכאזין.
ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבות מותוהנה קצת מנעוריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי, ובאותו יום מתו שלש מלכים, מולאי עבד אלמאליך שהביאוהו לכאן לפאס וקברוהו, ומולאי מחמד, ועשה לו המלך מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אלמאליך בזיון גדול שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו קיים.
ושבאשטייאן מלך ליזבואה, והייתה המלחמה חזקה עד מאד בשנת השל"ח יום שני באלול ולכן נתקבצו החכמים וקבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך.
את הדברים האלה כתב רבי שמואל אבן דנאן השני אחד מרבני פאס אז ששמו יזכר הלאה, ואשר בתור עד ראייה נתננו את דבריו כמו שהם, ובם הננו רואים כי הרבה סבלו יהודי מראכיש בפרט ויהודי ערים אחרות בכלל, מיד מולאי מחמד ומתגר המלחמות הרבים שהסב אז, עד אשר נספה וימת במלחמה ההיא מלחמת השלשה מלכים יחד, שאודותיה ספר כבר בקורות ימי עולם כנודע.
נר המערב-יעקב משה טולידנו-פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.
שנים אחדות אחר כך והמושל החדש מולאי אחמד שכנראה היה משבט המרינים יכול היה להביא שקט במדינה. הוא הרג את כל השרים שנמנו מטעם עבד אלמאליך ויקים אחרים תחתיהם.
בשנת שנ"ה, כנראה בימי המושל שאחרי מולאי אחמד ההוא, נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש ה' וגזר המלך ונתנו היהודים שני אלפים אוקיות.
אך לא נדע מה הסיבה של הריגת היהודי ההוא והטלת המס הנזכר עוד, בשנת שנ"ט יצא דבר מלכות מלפני המלך למנוע את היהודים, מאיסור לקיחת שתי נשים, ושכל מי שירצה לישא אשה על אשתו יהיה רשאי ואין לרבני הקהל הרשות להניא אותו, אך כאשר ראו רבני פאס אז כי על ידי זה פרצו מחלוקות הרבה בין איש לאשתו, השתדלו באמצעות " אנשים מרואי פני המלך " שדבר הנישואין על שתי נשים יהיה מסור לבית דין, שהם יראו למי ראוי לתת הרשיון בזה.
בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדינים ומקרים רעים. בחבל שוש בעיר תארודאנת היו בשנת שנ"ח רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר ההיא לגלות ממנה וילכו ויתיישבו בכפר אקא, אך גם אז עוד שנת בצורת שהגיעו החטים, שש אוקיות לסאה, וארחי כן, באו עוד בשנה ההיא, בשנת שס"ח – 1608, בסופה, משפחות ברבריים להלחם ביושבי הכפר ההוא.
ויהיו היהודים במצור ובמצוק עשרה ימים רצופים, עד אשר נאלצו לפדות נפשם בכסף רב. בשנת שס"ט חזרו עוד פעם האויבים ויצורו על הכפר, והיהודים נאספו אז כלם לחצר אחת של אחד מגדולי הכפר, וכן נשארו משך עשרה ימים בצרה גדולה, ואחרי כן נלכדה החצר ההיא בידי האויבים וישרפו אותה ואת הנצורים בה שללו וישאירום ערומים.
בשנת ש"ע גלו היהודים משם כליל ויתיישבו בהכפר העתיק תאמגרת. שם באו היהודים ההם עניים צומרודים ומשוללי כל עזרה ויחיו בדוחק ובלחץ. עם זה הוסיפו עוד יושבי המקום להתעולל עליהם עלילות ברשע וידריכום מנוחה.
בין הגולים המעונים ההם היה גם כותב דברי הזכרונות האלה רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן. אותו תפשו ויסרוהו בנחשתים שלש פעמים, ויהי צריך לפדות את עצמו בכסף אשר הציל אותו בגלותו. ולסוף הוכרח גם לנדוד עוד מהכפר ההוא ולישב בקר הערביים יושבי אהל שבסביבות הכפר.
ואחר כך נסע לכפר אופראן וישב שם שלשה חדשים. אך גם שם פחד לנפשו וילך וישב אל הכפר אקא שבו ישב לראשונה אחרי צאתו מעיר מולדתו תרודאנת. ואחרי שנה באו גם יתר היהודים אחוזת מריעיו מהכפר תאמגרת. וישובו ויאחזו בכפר אקא.
אמנם גם בערי המדבר ההם, לא יפלא בעיניו חזיונות כאלה ביחס אל היהודים שמה, הנה חזיונות יותר מעציבים קרו אז באותם השנים ההם, בערי הישוב, צרות צרורות ופגעים רעים מצאו אז את יהודי המדינות במרוקו, שתמונתם באופן כה מבהיל, יתאר אחד מרבני הדור ההוא בפאס, רבי שאול סירירו, בזכרונותיו, שהננו נותנים אותם כתמם ובעצם לשונו. :
אמר שאול בן לאדוני אבי דוד סירירו, אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם, זה חנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות, משנת שס"ד עד שנת שס"ו ספו תמו יושבי פאס ברעב.
מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסליו של שנת שס"ו הנזכרת מתו ברעב קרוב לשמונה מאות, בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם תרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.
היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב, איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי…אין לך יוטם שקללתו מרובה מחבירו בכפלי כפלים ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מחיים.
וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שהעביר סכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת המות לבניהם. דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם, אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב והתענינו יום שבת קדש שני ימים לכסליו שנת שס"ו ולא נענינו.
בערים לאדר שני שנת שס"ו על ההרים אשא קינה על פיס העדינה, הייתה למשל ולשנינה, נתחזק הרעב רובע קב קמח שוה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, הרכים והענוגים יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים, מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה, ועתה היא זוללה…
כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש, ראש חדש אדר ב' בשנת שס"ו, מת איש חסיד וקדוש כה"ר יעקב בן עטר ז"ל גם הוא בעוונותינו הרבים והרעים מת מזה רעב.
אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, נהמת זקן ועולל כנהמת ים הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פאס או לעינים שכך ראו, ויהיו המתים ברעב קרוב לשלשת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם ותשאר עיר פאס שדודה וגלמודה.
כותב הזכרונות הזה כמו נקל בעיניו להודיע את מצב ביחס אל הממשלה אז, כי כל הרדיפות מצד הממשלה במה נחשבו מול צרת הרעב ההיא שנגעה עד לבשרם, האמנם ממקורות אחרים ידענו כי נוסף על מצוקת הרב ההיא הייתה גם הממשלה אז בעוכרם ותוסף להם הוה על הוה.