נר המערב-י.מ.טולידנו – פרק שלישי
רב נסים בן מר רב יעקב בר נסים בן שאהון, הוא רבנו נסים גאון חברו של רבי חננאל ותלמידם של רבי חושיאל ורב האי גאון, אשר עד כה נחשב אצל כל סופרי ישראל, ליליד ותושב עיר קירוואן כנודע, אמנם הקדמון רבי סעדיה בן דנאן ששמעותיו החזקו לנאמנות מאד, יצג אותו לבן מרוקו וכי נולד בעיר קלעא חמאד ( עיר מולדת הרי"ף ) שבפאס.
הדבר הזה אין לכחד כי הוא מוזר אצלנו כל כך כי עוד אביו של רבנו נסים, מר יעקב חי מכבר בקירוואן ומשם שלח את שאלותיו לגאוני בבל רבי שרירא גאון, ואחרי כן אם חפצים הננו להצדיק את דברי רבי סעדיה בן דנאן, עלינו להציג גם את מר יעקב גאון אביו של רבי נסים גם כן ליליד קלעא חמאד, ולומר כי שניהם האב והבן בעוד היה נ"ר נער, הלכו מעיר מולדתם ההיא ללמוד לפני רבי חושיאל בקירוואן ויתיישבו שם.
מר שלמה הדיין בן פורמאש, זהו האחרון בזמן של רבני המערב שחיו בדור הזה, ועליו יאמר הראב"ד שכאשר נפטר רבי חננאל ורבנו נסים ( תתט"ו בערך ) " פסק התלמוד מארץ אפריקה ונשאר מעט מזעיר במדינת אלמהדייא ביד בני זומאר ובמדינת קלעא חמאד ביד מר שלמה הדיין בן פורמאש, אבל לא נסמכו ברבנות ולא יצא טבעם בעולם וחזר כח התלמוד לספרד ".
הנה כן אחרי כל ההשפעה שקבלה אפריקה מהגאונים השבויים, ואחרי הדור אליה קוי אורה וזיקי נוגה, אסף נגהם לימי דור אחד ופעלם והדרם לא נראה כליל.
החזיון הזה כשהוא לעצמו מוזר באמת, אבל כאשר נוסיף עוד לראות שגם מאלה שידענו מרבני מרוקו, חיוג, רבי שמואל הכהן ורבי נסים גאון, מצאנו אותם חוץ למקומם, כי לא נשארו בארצם כי אם נסעו לארצות אחרות, לא יפלא איפוא בעינינו איך חלפה הלכה השפעתם הכבירה של הגאונים השבויים, בארץ המערב, מיד לימים מועטים, בלי ספק כי כחיוג ורבי שמואל כהן ורבי נסים גאון.
היה גם גורלם של הרבה מגדולי התורה וחכמי חלב שחיו במערב אז, לנדוד מארצם , כי המצב המדיני היה הגורם גם ליציאתם של חיוג , רבי שמואל הכהן ורבי נסים גאון, מפאס, שאז בעת ההיא, בה בעת שהחלה השפעתם של תלמידי השבויים בארץ המערב לזרום ולהתפתח.
בה בעת ההיא התערער המשטר המדיני ויבואו שינויים לרעה בפנים עד שרבים מאלה מגדולי תורה שחיו בדור זה, נאלצו לצאת לארצות הקרובות במקום ששם נראתה השפעתם וחכמתם בעצם תמה.
הממשלה אשר לקח לו מוסא אתסולי שזכרנו נשארה גם לצאצאיו אחריו עוד עשרות שנים, ושוב באה עוד הפעם ליד האדרסים – תשל"ו – 976 , אך גם אז נשארה בידם רק כעשרים שנה, וכבר בעת ההיא היה חלק גדול ממרוקו למורשה לממשלת הכליף האנדלוסי מושל קורדובא אלחכים, ובנו השאם, ויהי גבולו מזרחה מרוקו עד סגלמסא, בערי הכליף ההוא האנדלוסי מצאו היהודים מנוחה כי טוב על ידי השרים יעקב יוסף בן גו שנשאם הכליף על קהלות ישראל שמנהר דוירה בספרד ועד סגלמסא – תש"ל – תש"ס.
ובעוד שיהודי הערים הם התענגו על רוב שלום, באה מארוקו עול מושלים עריצים משבטי מגראווה ובני-איפראן חליפות, זיד למגראווי כבש את הממשלה מיד לחסאן המושל האדרסי האחרון,, בערך תשס"ב, אחרי כן במלוך אחריו המאמא למגראווי, בן דודו מרד עליו תאמיס אל איפראני , הוא הרג מן היהודים יותר מששת אלפים נפש.
ויהי לו לחק להלחם באנדלוסים אשר בגרנדה פעמים בשנה, הנה כן במעמד פרוע כזה של שינוי הרוחות וחליפות הממשלה מיד ליד, במעמד כזה שבעקבותיו תשררנה מלחמות אזרחים תכופות, ביחוד אחרי אשר נמסר השלטון ליד העמים העריצים מגרווה ובני איפראן, כמובן במצב כזה היו צריכים הרבה מגדולי התורה, שקבלו מפי רבי משה ורבי חנוך ומפי רבי חושיאל ורבי חננאל בנו, שחיו בארץ המערב, לנוע מארצם זאת, והשפעתם נפסקה על ידי פה.
בימים ההם בעת שיהודי מרוקו המרכזית התגלגלו תחת עול מושלים שונים, אתסוליים,, האדרסים, המגראווים ובני איפראן, היו אז ימים טובים אל היהודים שישבו בנגב מארוקו בנוף וואד דרעה אשר במדבר סאחרא שבו הייתה, כאשר כבר הזכרנו, ממשלה והודית נכבדה.
להממשלה היהודית זאת התקוממו אז בסוף המאה העשירית לספירה הנוצרים התושבים שעד כה ישבו תחת חסותו של המושל היהודי יוסף, ויחפצו עתה לכבוש להם מעמד חפשי לעמוד ברשות עצמם. לאשורם מת גם המושל יוסף ההוא, והמלוכה נסבה לאחיו יעקב אשר יחד עם בנו שמואל אחזו את הנהגת השלטון, ואלה, יעקב ושמואל בנו, ראו כי טוב להם להתפשר עם הנוצרים האזרחים לבלי עורר עליהם את חמת הנוצרים שביניהם שכנפות ה מדבר סאחרה האלג'יריות שמספרם רב ושהיה להם גם שלטון מסודר.
לכן התפשרו אתם לחלוק את כל החבל לחצי, וכן, הנוצרי לקחו את החלק המזרחי, היהודים נשארו מושלים בחלק המערבי, שלפנים נקרא וואד אזיתון ובהכרת ברית השלום הזה, קראו לו וואד דרעא. אמנם הברית הזה לא נתקיים כל כך, כי בעוד זמן מצער הראו הנוצרים כי לבם לא נאמן אליו, הם הרגו מהיהודים היושבים לבטח אתם עשרה אנשים בעיר רבאט- אלחג'ר, וכמעט קט חפצו עוד להרוג את הנשארים, אך הם נסו בנפשם לגבול העיר תאגמאדורת ובים כה וכה עד אשר הספיקו הנוצרים לחשוב לרדוף אחריהם, הגיעה כבר השמועה לאזני יעקב ובנו שמואל, ואז נוכחו הם לדעת כי עליהם ליכון למלחמה נגד הנוצרים שביניהם בכלל אשר פניהם בגד ומרמה.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שלישי
ובכן התעודדו יעקב ובנו שמואל לאסוף את מחניהם ויקדימו ללכת להעיר תאגמדורת הנזכרת לארוב אל הנוצרים הרודפים אחרי יהודי רבאט-אלחג'ר שם חכו יעקב ושמואל להם עד בואם, ותכך כבואם הוקפו הנוצרים ההם מאנשי צבא יעקב ושמואל, ויהיו הרודפים ההם לנרדפים מכל עבר ופנה, ובתגרה ההיא יכלו מחנה היהודים להכות חרם את כל אויביהם אשר נמצאו אז במערכה ההיא עד שמספר הגברים לבד מטף ונשים,, היה ששה עשר אלף איש חללים.
הרב יעקב משה טולידאנו
לא עברו ימים מועטים וימת גם בראנץ נציב סיטה העומדת ביון רוכסי הרים ושאר הייתה אז בירת משכנם וחסנם של הנוצרים במערבו של המדבר סאחרה. במות בראנץ מושל העיר ההיא נפל עוד יותר לב הנוצרים אשר על יד גבול המדינה היהודית וואד דרעא, וינוסו רובם לסגלמסה אך יעקב ושמואל בחפצם להפטר מהם רדפו אותם עד שם ויהרגו מהם עוד שמונת אלפי איש, ויש שירחיקו עוד יותר וילכו למדינת אגמאט אשר בגבול מארוקו.
ואמנם גם לשם רדפו אחריהם אנשי יעקב ושמואל וילחצום ויכו מהם עוד ארבעת אלפים. אז שבו היהודים ויאחזו בכל הערים שישבו כבר בם הנוצרים, מעבר לוואד דרעא צפונה ומזרחה וגם יעקב ושמואל בנו רכזו אז לבירת ממשלתם בהמדינה תאמגרות בה ישבו במנוחה שלוים ושקטים מספר שנים כי פליטי הנוצרים שנשארו בערי החבל ההוא דלו מאד ושיארו מתי מעט, רק פעם אחת התעוררו הנוצרים יושבי העיר סיטה שזכרנו, משם היה עוד מספרם רב.
ויבואו ויחנו על ראש ההר אג'באל ומשם חשבו להתנפל על היהודים בגבול ממשלת יעקב ושמואל, אך בטרם נועזו לגשת הלאה, יצאו לקראתם יעקב ושמואל בחיל כבד ויסתערו עליהם בחרב שלופה עד כי אלצו אותם לשוב על עקבם לעיר סיטא.
ואז צרו אנשי צבא יעקב ושמואל על העיר סיטא שבעה חודשים, עד ארש נכבשה לפניהם. ובחימה שפוכה הרסו את כל מבצרי הנצרים בעיר ההיא, השחיתו וישוסו את תושביה עד בלתי השאיר לה שריד. הם, יעקב ושמואל, ידעו כי כל עוד שהעיר סיטה נקודת המרכז של הנוצרים בכל החבל המדברי וההררי ההוא, עומדת על תלה צריכים הם תמיד להתחשב עמה.
היא תהיה להם בכל עת לצור מכשול ולאבן נגף, וממשלתם לא תכון בידם, ולכן כל כך חשבו כל שך התעמלו ויתיצבו הכן להפילה להבקיעה ולהחריבה כליל, שרק אז יוכלו לבטוח כי לא תהי כל תקוה עוד להפליטים הנוצרים להתקומם ולהרגיז את מנוחתם.
רק שנים אחדות עברו אחרי התרוקן החבל ההוא מתושביו הנוצרים לפנים, וכבר על מקומם החלו המושלמנים לבוא בהמון מצפון הארץ מערי מרוקו המרכזית, ויבואו ויתישבו בעריהמדבר ההוא, לאט לאט התפשט מושבם בכל חבל ואאדי דרעה ואל האירב והלאה נגבה, ומזרחית צפונית, בכל זאת, זמן לא מעט ישבו המושלמנים ההם תחת שלטון היהודים.
יעקב ובנו אחריו שמואל, כמאה שנה חיו בחסות השולטנים ההם באושר ומנוחה ושתיהם היהודים והמושלמנים עזרו להאחבת גבול המדינה היהודית הזאת ולהתבצרות מעמדה וכל זה, כל הקורות האלה, מלחמת היהודים בנוצרים והתחזקותה של הנסיכות היהודית זו, הייתה אז בעצם העת ההיא שיהודי מרוקו בפנים המדינה התענו תחת גלגול מחלות של חליפות המושלים בין סוף השלטון האדריסים ובוא המוראביטין.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..
רושם מעציב ועמוק היה הרושם אשר השאיר אחריו מותם של גאוני קירוואן רבי חננאל ורבי נסים גאון, בחייהם הרוחניים של כל קהלות ישראל באפריקי, על כי לא היה כמעט איש ממלא מקומם, נושא דגל התלמוד בארץ.
אמנם מתוך ריקנות זו ומתוך החשכה והאפילות, הופיע בזמן קצר ארח כך אור גדול כטוהר השמש המופיע ביום סגריר אחרי התפזר העבים, כן היה האור הזה בשמי היהדות בארץ המערב ויבוא תור זהב ותקופת נגה עוד בארץ ספרד מקום ששם כבר התרכזו מיטב הכוחות של דור השני לרבנות, האור הזה נצנץ בעיר פאס עוד בארם כבה גרם של שראוני אפריקי ר"ח ור"נ, אבל רק אז, רק אחרי מותם זמן מה החל להראות להופיע ולהאיר.
גבור האור הזה היה רבי יצחק ב"ר יעקב אלפסי – הרי"ף – איש רב פעלים בתורה התלמודית, רבם של גדולי הרבנים בספרד בדור שאחריו, ושבו תוכל באמת ארץ המערב להתגאות, הוא נולד שם בפאס במגרש קלעא חמאד תשע"ג, או תשצ"ג.
וימנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירוואן וילמוד לפני ר"ח ור"נ, ובשובו לעיר מולדתו נשאר שם ימים רבים עומד על משמרת התורה ויתפרסם שמו בכל הארץ ויפנו אליו בשאלותיהם, שם חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפסי ", הנודע למקור הראשון של דיני היהדות ושמפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו בזמנים שונים קודם.
גם חיבר מחזור ליום הכפורים, וכנראה גם פירוש לתלמוד. בהיותו כבן שבעים שנה או כבן חמשים, הלדינו עליו כליפא בן אלענב וחיים בנו, יש שמשערים כי המלשינות ההיא היה כפשע מדיני, ויתכן אם כן להיות כי נגעה אל הריב שהיה בין מגרווא ובני איפראן, שבטי המושלים הקודמים, ובין אלמוראביטין שהתנשאו זה קרוב למלוך, או אולי התייחסה המלשינות ההיא למלחמתם של האמוראביטין עם הנוצרים בספרד שהייתה אז סביב תתמ"ז.
כשנודע בתוך המחנות שני הנלחמים היו יהודים רבים ואפשר שהרי"ף התערב אז בזה מה שנוגע ליהודים הנלחמים, דבר שהיה לא לרצון למושל האלמורביטין. אם כה ואם כה נאלץ הרי"ף לצאת בגלל זאת מפאס.
לראשונה התגורר בקורדובה ואחר הלך לגרנדה ואחרי כן התיישב באליסונא בשנת תתמ"ט – 1079 -, שם מצא הרי"ף כר נרחב להרביץ תורה ויהיו לו מעריצים רבים עד כי גדל שמו למרחוק ויחשב בראש גדולי רבני ספרד בדור ההוא, ושם חיבר את ספרו " השאלות והתשובות " להשיב לכל אשר פנו אליו.
הרי"ף התנוסס לא רק בידיעתו התלמודית אשר מימי רב האי גאון לא קן כמוהו בזה. כמו כן גם נוסף על חכמתו וגדולתו היה בעל נפש נדיבה ורוח יקרה, ויהי גם לסמל התום והיושר. כמופת לזה תהיה לנו עובדה אחת אשר הגדול שבתלמידי הרי"ף רבי יוסף בן מיגאש, יספר אודותיו.
פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.
אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.
על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.
יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.
מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.
וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.
אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.
על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.
יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.
מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.
וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.
יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו, אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק אלפסי ויספחו בתוך הזרם של עם התושבים שזרם וסחף כרובו ארצה ספרד ושהם – המרביטין – מלאו את חללה.
מהרבנים שחיו אחרי הרי"ף, במערב, במשך התקופה האלמרביטית, ידענו רק אלה, רבי יעקב אלפסי בנו של הרי"ף, רבי יהודה יחייא בן אבון אבן עבאס, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, רבי משה דרעי. הראשון ( בנו של הרי"ף ) נסמך ברבנות באלוסינא עוד לפני מות אביו, ואף על פי שהיה חכם גדול לא מלא מקום אביו על כסאו על כי ככה היה רצון אביו שרק תלמידו רבי יוסף אבן מיגאש ישב על כסאו.
לשון רבי סעדיה אבן דנאן " ואף על פי שרב יעקב בנו היה חכם גדול ונסמך ברבנות, צווה הרב קודם פטירתו שרבי יוסף הלוי ישב על כסאו וימלא מקומו כי אין בארץ כמוהו " ולו היה רב יעקב רך בשנים מבן מיגאש לא היה בזה שום חידוש בסמיכת בן מיגאש במקומו, אך שיהיו שניהם במעלה אחת.
מזה נדע כי רבי יעקב אלפסי היה גם גדול בשנים כרבי יוסף אבן מיגאש, או עוד יותר, ואם כן ידענו כי נולד עוד בהיות אביו בפאס ויחד היה לו להרי"ף שם ראובן, וכי בו הבן הזה היה רבי יצחק בו ראובן שחיבר הספר " שערי שבועות ", אמנם עוד דבר זה איננו מוכרע.
רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה הכהן אבן סוסאן שני הרבנים האלה חיו בפאס, הראשון נולד תת"מ והשני כנראה נולד כמה שנים אחר כך. רבי יהודה אבן עבאס היה רבם שם ויהי גם משורר, וביותר שר שירי קדש לתפלות ולזמנים, ( מחבר עקדת יצחק, אותה אנו קוראים בראש השנה " עת שערי רצון " ) הוא היה ידידו ואיש בריתו של רבי יהודה הלוי המשורר, וזה האחרון אהב את רבי יהודה אבן עבאס
מאד ויתן לו כבוד ותהלה.
בנו של רבי יהודה אבן עבאס זה היה שמואל עבאס המומר שהוא ואביו יצאו מפאס בערך תתק"ו לארם צובא, מפני חרב האלמווחידין.
גדול ממנו – מרבי יהודה אבן עבאס – בחכמת התלמוד היה רבי יהודה הכהן אבן סואן, אבותיו באו מבבל ( ויש גרסא אחרת הגורסת שאבותיו דווקא באו מארץ פרס, מהעיר שושן כפי שמעיד שמו ) לפאס ושם נולד הוא ויגדל מאד בידיעתו בתורה עד כי נתפרסם כל כך שמו בארץ המערב ובספרד, ובעת שנפטר שם בספרד רבי יהודה אבן מיגאש ושמם הועלם מן הישיבות, נשאר הרב הזה עומד על משמרתו ומרביץ תורה בתלמידים.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..
בין אלה שלמדו לפניו נחשב גם האיש רב העליליה רבי משה בן מימון, אשר הובא עם אביו מקורדובא ללמוד לפני רבי יהודה אבן סוסאן זה, ואך במעט שנים אחרי בוא אליו רבי משה בן מימון, באה עת פקודתו ויהרג בידי האלמווחידין.
רבי משה דרעי, רבי שהיה מפורסם, כנראה, בדור הזה בארץ המערב וילך אחרי כן לארץ ישראל, יותר מזה לא נדע אודותיו, ולפי השערתנו חי לראשונה בעיר דרעה בנגב מרוקו ויצא משם אולי בעת ההרג בדרעה שנזכיר הלאה.
עוד איש נכבד וחכם לבב חי במערב אז, שמו יוסף בם עמרון, או בן עמראן, איש חסדו ומיטיבו של רבי אברהם אבן עזרא, אשר לפי עדות זה האחרון, היה האיש הזה שר וגדול בארץ המערב, גבר חכם ורב פעלים, יפה תואר ומשורר נעלה, נדיב ומרבה להטיב, ואין ספק שהתוודע אליו הראב"ע במסעו אשר נסע בארץ המערב ואפריקה ומאז התרועע אתו.
באחד משירי נהי שקונן הראב"ע נמצא גם את תוגתו בעת שמת השר יוסף זה על כי אז נשבר לו מטה לחמו, להשר יוסף ההוא, היה בן ושמו שלמה ואותו זכר רבי אברהם אבן עזרא גם כן באחד משיריו.
לפי השערה ברורה יש לנו עוד לחשוב לאחר מרבני המערב בן הדור הזה בערך, את רבי שלמה ב"ר אברהם בן פרחון מעיר קלעה, מחבר ספר הערוך לשרשי לשון הקדש, שישב אחרי כן בעיר סאלירנו באיטליה, ושם גמר את ספרו ההוא שנת תתקכ"א, עד כה הכל חשבו את החכם המדקדק הזה לבן ספרד, וכי העיר קלעת איוב בארגוניא.
אמנם מאין יסוד לזה כלל, בצדק נוכל לחשוב וגם על פי הוכחות, כי רבי שלמה בן פרחון לא היה ספרדי, כי אם נולד וחי בעיר קלעה חמאד בפאס, הידועה כבר למדי, או יתכן גם לומר שחי בהעיר קלעה אשר בחבל אלג'ריין באפריקי ושם בארץ מולדתו ההיא, במרוקו, או באלג'יריין, נפגש עם רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא בבואם שמה לאפריקי.
הערת המחבר אודות מולדתו של רבי שלמה בן רבי בן פרחון. להלן ההערה עליה לא שמתי דגש מיוחד.
" די-רוסי היה הראשון שכתב כח העיק קלעה מולדת הפקחון, היא קלעת איוב שבארגוניא, ואחריו נמשכו ש"יר במבואו למחברת הערוך ורבים עוד וביניהם גם גראטש-שפ"ר, ואולם איני יודע מאין בא להם זאת אחרי כי בשם זה קלעה, בליווי או בלא ליווי, יש הרבה ערים בספרד ובאפריקי, ויותר היה להם לומר בהיא קלעת חמאד שנזכרה כבר פעמים אחדות לפני דורו של פרחון ושממה יצאו המדקדקים חיוג ודונש גם גן.
וכן יש לנו להוכיח גם בהוכחות אחדות.
1 – השם פרחון או יותר נכון לומר משפחה כזו ישנה עד היום במרוקו ובאלג'יר.
2 – בכמה מקומות מהפרחון ניכר שלראשונה ישב בארצות הישמעאלים בשו' גלב, צם, צמם שתן. ובסוף הספר שכתב כי לא נהגו במקומנו לדבר בשלון הקודש כל כך מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן….אבל ארץ אדום משונים לשונותיהם וכו….ובשו' שקל, זכר דינר מוראבטי, רוצה לומר של האלמוראביטין.
הנה אם כן שארץ מולדתו הייתה בממשלץת האחמוראביטין, ואיך אם כן נוכל לומר שנולד בארגון שעוד הרבה דנים לפני דור רבי משעון פרחון, הייתה כבר ביד האלפונסונים.
3 – בהקדמתו עמוד ד' יאמר וכן קורין כל בני ארץ ידראל ומצריפ ואפריקי ובני המערב חוץ מספרד . וכשבאו מרבי היודה הלוי ז"ל ורבי אברהם אבן עזרא לאפריקי וראו קורין אשתים תמהו בזה והצרכו לחפש אחריו עד שידעו כי כך צריך וכו…." וכשבאו " דיה להוכיח שחי בן פרחון במערב באפרייק, כי לו היה בספרד היה לו לומר וכשהלכו, שהרי רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא ספרדים הם.
4 – פה הננו מוצאים את בן פרחון יש לו איזה נטיה לבני מערב ואפריקי. והנטיה הזאת תתבטא בכמו מה ששיבח את יהודי ארצות ישמעאל ויטיל גנאי ביהודי ארצות אדום, כן בכל ספרו ממעט מאד מהזכיר מדקדקי הספרדים, וגם בבן סרוק על כי באיטליה ידעו רק את ספרו, קנא בו להסב אותם מעליו.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..
ויקח לקח מפיהם משך זמן מה בידיעת הלשון והדקדוק, אך רבו המובהק של רבי שלמה פרחון, היה רבנו אפרים, שהוא כנראה רבנו אפרים הידוע, תלמיד הרי"ף.
כבר ידענו כי התקופה הזאת, דל ממשלת האלמורביטין, נחשבה להיותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו. ואמנם גם אז בימים הטובים האלה, לא נקו יהודי מרוקו מצרה, פעם אחת בשנת תתפ"ז עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר ושולחו של המשיח בעצמו לגאלם, כנראה מצא לו בקרב יהודי המערב מאמינים רבים אשר נהרו אחריו, והמקרה הזה העלה חמת עם הארץ כאשר נגלו כזבי המבשר ההוא ויתחדשו על היהודים בגללו צרות רבות.
כן בעת ההיא הייתה עת צרה והרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד דרעא, הזיק האחרון של תקות יהודי מרוקו, הנסיכות היהודית של וואד דרעא אשר עוד טפחה וגדלה יותר בימי המושלים יעקב ובנו שמואל, אחרי שישיבו בטח זה רבות בשנים מקנאת הנוצרים ותגרותם, ואחרי רדותם בהתושבים החדשים המושלמנים, יותר ממאה שנה, כאשר זכרנו כבר ( סוף פרק שלישי ).
אחרי כל ההתבצרות הגבוהה הזאת שעמדה עליה הנסיכות היהודית אז, באה רוח רעה סוערת, ותהפוך משורש את כל עמדתה וחסנה ואת תקפה, השפל עד לעפר, במשך הזמן ההוא, כמאת שנה לבוא המושלמנים שמה ויהיו תחת חסות היהודים.
ראו כי מספרם רב, ויחלו, לדרוש מאת השולטן היהודי לחלוק את הארץ. וכן, מבלי לסרב נאות השלטון לתת להמושלמנים את כל חבל הארץ שישבו בו הנוצרים לפנים, ובכן נחלקה המדינה היהודית הזאת כאשר בראשונה בימי השולטן יעקב, והחלק המזרחי שהיה אז להנוצרים נמסר עתה לידי המושלמנים.
שבע שנים היו שתי האומות אחרי חלוק הארץ בשלום ובמישור, אף מקץ שבע שנים הרימו המושלמנים ראש ויחפצו לא להסתפק בחלקם, כל אחד גם לקחת את השלטון בידם, פעם כפעם נסו להתקומם על היהודים, אך הם הוכו בכל עת וישובו מנוצחים.
בתגרה הראשונה הרגו מהם היהודים מאה איש ויאלצו להשלים אתם משך ארבעה חודשים, ובתגרה השניה משכה המלחמה ביניהם כשלושים יום, ולבסוף שבו המושלמנים בפחי נפש.
אז עשו ברית שלום לזמן מאה שנה, שלא יכלו אחד משני הצדדים להתגר מלחמה בהצד השני. אמנם אחר כמה שנים לכריתת ברית השלום הזה, קם איש קנאי וחפץ קרבות אברהים לברדעי לגרגרי, הוא בא ממקום רחוק לכבוש ארצות, וידבר תחתיו גם את המושלמנים שבחבל וואד דרעא המשרחי והלאה צפונה.
ואז המשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינת לחזר עשרים שנה, שנה שנה חודש וחודש, עד כי נגף לפניהם, וכראותו כי לא יכול יותר להלחם אתם, השלים עמהם, ואמם הוא עשה כן במרמה למען יכול יותר להחליף כח ולרכוש לו עוד חיל חדש.
וכה אחרי זמן קצר בא עוד פעם לברדעי, ובכל זאת נלחמו היהודים גם אז במרץ ויהרגו מחילו ארבעת אלפים איש, כלם מדוקרי חרב, ויהי לברדעי נאלץ עוד לעשות שלום זמני לששה חודשים, ושוב, אחרי עבור ששה חודשים נלחם אתם וינגף עוד.
ויפול אז מאנשים עוד שלשת אלפים, אך הפעם הזאת נשאר לברדעי זמן מה, כארבע חדשים מגביר חיילים ומאסף צבא רב למען יוכל עמוד נגד היהודים, וכן אמנם, בא לברדעי אז בלווית צבא רב וישתער עליהם וכמעט נצח אותם, לולא מיהר השולטן היהודי שמואל וישלח לעיר פאס וישכור מהם שנים עשר אלף פרים מאת משפחות הקירוואנים, ןיערוך אז מלחמה נוראה עם חיל לברדעי.
איומה ומשכלת הלכה המלחמה ההיא ותתלקח בין המושלמנים אנשי לברדעי ובין החיל של השולטן שמואל, עד כי לאחרונה גבר שמואל על איש מלחמתו לברדעי וימת מאנשי חילו עם רב מאד, וגם נתק מעיר תאמגרות מקום מושבו וילך עד נפת תאפיללת שפ קבע לברדעי את משכנו מני אז, אחרי אשר היה מוכרח לכרות ברית שלום עם הולשטן שמואל, ואמנם צאיבתו ועברתו אשר קנה בלבו, שמר נצח.
ויהי יושב ומצפה בכליון עיניים לעת בה ימצא לו שעת כושר להכחיד מארץ את היהודים אנשי ריבו, אהה . כי שעה כזאת סוף סוף נמצאה לו, ימים אחדים עברו והשולטן היהודי ההוא הגבור הנעקץ שמואל בא קצו למות, ואז לא אחר לברדעי לבוא בגדודי חילו השואפים נקם.
ויקרע בסערת מלחמה את רוב חבל וואד דרעא מיד היהודים, ועוד לא אמר די בקחתו את ארצם ויחפוץ גם לאנוס אותם להמרת דת לשוב לדת המושלמנית. אך אז אספו הם את שארית כחם וישתגבו במדינות לחזר, במקומות שמצד התבצרותם הטבעית אפשר להם להלחם נגד רודפיהם, כאשר באו חיל לברדעי לא יכלו להסתער על היהודים ויהיו צריכים לשם מצור עליהם.
עשרה חודשים ארכו ימי המצור ההוא, ובכל זאת נבצר מחיל ברדעי לחדור למחנה היהודים, אז שת לברדעי את המרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום, וגם הועד הועיד אותם לבוא את מישור החול איסיל ששם יכרת ברית השלום למחרת היום ההוא ביום השבת.
ראשי היהודים נפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי לברדעי, וביום השבת, יום הנועד לכריתת הברית התפרקו את נשקם, ויבואו לאיסיל המקום המיועד לכריתת שלום. אמנם לברדעי ואנשיו למען לא יבינו היהודים את תרמיתם, הקדימו לבוא ולהחביא את נשקם בתוך ערמות חול, ולכן כאשר שלחו היהודים ויראו כי אנשי לברדעי גם הם באו לא מזוינים, יכלו לבטוח כי שלום אמת בלבבם.
אך, רק נאספו היהודים במישור איסיל, ולברדעי החל לדבר אחרת, בני ישראל ! – כה היו דבריו – מטרת בואנו הלום היא רק למען תשובו לדת האסלאם ונהיה כולנו אנו ואתם לעם אחד, את זאת הננו מבקשים מכם עתה לעשות. אך היהודים שחשבו עד אז כי אין נשק לחיל ברדעי פה באיסיל, הסבו את פניהם לראשי החיל ויענו להם, הוי, בוגדים, בוגדים, הלמען זאת נועדנו לבוא הנה, לשלום כזה לא נאבה לכם ולא נסכים לעולם.
הושלמנים שחכו למענה כזה מצד היהודים מהרו ויוציאו מתוך החול איש איש את נשקו, ובבט עברתם התנפלו על כל היהודים שנמצאו אז באיסיל, האצילים והורי הארץ שבאו להיות נוכחים בדבר השלום, ויהרגו שבעה עשר אלף איש, אחרי כן עלו חיל לברדעי למדינות לחזר ויבקיעו את מבצרי היהודים ובלי חמלה הרגו וטרפו ביהודי חבל וואד דרעא אנשים נשים וטף, רצח נורא אשר הכחיד לא רק את שם המדינה היהודית שלטונם וחפשיותם, כי אם גם את זכר קהלותיהם.
ונצולו רק מספר מה מהיהודים אשר מצאו מפלט להם אצל מכריהם מקרב התושבים המושלמנים, כן היו גם עבדים, אלה אשר הביאו סוחרי מדבר סחרא פעם כפעם מארץ סודאן וימכרום לאצילי היהודים בוואד דרעא, העבדים האלה רבים מהם אחרי שבתם אצל היהודים אדוניהם, למדו תורת דת ישראל ומנהגם ויתנהגו כיהודים.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..
ויש, כנראה שהתגיירו גם כן על ידי אדוניהם. ועליהם, על העבדים האלה אף שהתנהגו בדת היהדות חמלו אנשי לברדעי ולא הרגום. בראש העבדים ההם נחשב האיש מימון אנג'אר, שלפי הנראה התגייר בידי אדוניו ויהי גם ליהודי אדוק.
הוא אסף אליו עוד עשרה עבדים כמוהו ויאמר להם, דעו אחי, את בעת כזאת שאדונינו מושלכים ארצה מתבוססים בדמם, לא נעשה להם את חובתנו, למתי עוד נוכל לעשות אתם טובה ולגמול להם כאשר גמלונו, דברי מושלם זה, העבד מימון, עשו רושם על לבם, ויתאחדו עשרת העבדים ההם לשאת עד מהרה את אדוניהם היהודים ההרוגים ולהובילם לקברות.
עשרת העבדים נשאו איש איש הרוג אחד, ולכל עשרה הרוגים קברו בקבר אחד, וכן הלאה עשרה עשרה נתנו בכל קבר עד תום ההרוגים. אל המקרה הזה נלוו גם סיפורי בדים שונים, שהם התהלכו אחרי כן גם בקרב תושבי המקום המושלמנים, ההגדות ההם תספרנה, כי כאשר היו העבדים מוליכים את אדוניהם היהודים לרחצם על שפת הנחל, היה הנחל גאה ובא לקראת ההרוגים ושוטף את בשרם מדם ומלכלוך, וכאשר הוליכם לקברים, מוצאים היו קברות פתוחים ולפניהם גם תכריכין.
ואחרי אשר קברו את ההרוגים נסגרו הקברות מאליהם מבלי שהעבדים יצטרכו לקחת העבודה הזאת עליהם. כן, יסופר כתשלום הדבר, כי בפעם האחרונה שגמרו לקבור את כל החללים, נשארו להקבר תעה אנשים וילכו העבדים לקבור אותם, ואמנם בפעם ההיא האחרונה, לא חפץ הקבר ההוא אז להסגר מאיליו כראשונים.
וידעו כי עליהם להביא עוד להשלים את מספר עשרה ואז יקברו העשרה ביחד. ובכן פנה מימון אנג'אר זקן העבדים אל ראש היהודים הפליטים שנמלטו בבתי מכריהם המושלמנים, וידרוש מאתו לתת לו עוד יהודי אחר להשלים " מנין " לתשעת החללים ההם הנשארים עוד.
וכן, ראש היהודים, דרש כזאת מזקן יהודי אחד מבני בן סעדון, ואמנם האיש ההוא בן סעדון נאות לזה, ורק אמר להתייעץ עם בני ביתו, כי יתנו לו הרשות לזכות במצווה זו, להלוות את ההרוגים על קדושת השם התשעה הנשארים ולהקבר יחד אתם, אך אנשי בית בן סעדון לא הסכימו לזה, ויהי שקן העבדים ההוא נאלץ לעשות זאת בנפשו, ועד מהרה שם קץ לחייו ויוטל בקבר.
ויסתם הקבר עליו ועל תשעת החללים יחד כאשר כבר היו עתה במספר עשרה. ההגדה הזאת עוד תוסיף כי גם האיש בן סעדון ההוא אשר שמע לקול משפחתו לבלתי בוא להקבר עם התשעה ההרוגים, מת ביום ההוא בעצם, וכאשר חפצו לקוברו, קאה הארץ אותו ותשליכוהו מחוץ לקברו רחוק כתחום שבת.
עם כל הזרות והדמיון שיש בספורים הללו שנטפלו את המאורע הזה, יכולנו גם להוכיח כי באמת כל כך מאורע רע, מעציב ומדכא, היה המקרה הזה בקורות יהודי וואד דרעא, הרס נורא וכליון חרוץ יחשב גם בחיי כנסת ישראל כלה המרוקאית, ובקורות האומה בכלל.
סופר אחד מרוקאי יספר עוד אודות המאורע הזה, כי מקודם כאשר עמדה הממשלה היהודית הזאת על תלה, היו אנשי החיל היהודים יחד עם המושלמנים שנלוו אליהם, לובשים על ראשם כובעים אדומים גבוהים, ואחרי כן כשגברה יד המושלמנים לא הניחו עוד ללבוש כובעים כאלה כי אם שיהיו כפולים בשפתם וזה לאות קלון לבלתי יחשבו עוד ליטול שררה ושלטון.
כן במות לברדעי המנצח, וימשול תחתיו משנהו קאיים בן עלי, קבע מס גולגולת שנתי – אלג'זיה – על יהודי ואאד דרעא, מלבד אשר לקח מהם תחלה את אדמתם כל חבל העיר תאמגרות, וכה נשארו יהודי וואד דרעא הולכים ומתנונים, נענים ונדכאים, תחת המושלים השונים הפראים והאכזריים אשר משלו אחרי כן, ואשר עשו את הארץ בכל החבל ההוא כמרקחה על ידי מלחמת כתות וריב משפחות, עד שעתה שמשלו במרוקו שבא בני מרין במחצה השנית של המאה השלש עשרה לספירה, שאז התאחד גם כל חבל וואד דרעא להיות תחת ממשלת מרוקו זמן רב.
אמנם כן, בכל חשיבותו וערכו של הסיפור הזה לקורות המדינה היהודית הזאת של וואד דרעא, במלואה ובחורבנה, עוד לא מצאנו לו זכר כלל אצל כותבי קורות עם ישראל וסופרי זכרונות האמה, אבל הסבה לזה ידועה כבר כי תנאי המקום ההוא ורחוקו, העלימו כל המקרה המשמח והמעציב הזה מעין חוקרי התולדות לבלי דעת עד מה אודותיו.
ואולם על פי חקירתנו יכולנו למצוא שמץ דבר מעקבות המאורע האחרון, האחרית המרה של המדינה היהודית שוואד דרעא, אצל החוקר והנוסע הקדמון רבי אברהם אבן עזרא בקינתו המפורטת על חרבן קהלות מערב וספרד על ידי אלמוואחידין, שתבוא הלאה בפרק החמישי שם וקונן הראב"ע במר לבו ויאמר :
ומה אקרעה, עלי דרעא, אשר לפנים נתפשה
וביום שבת, ובן עם בת, שפכו דמם כמים
דברי הקינה הזאת יראו לנו בראי מלוטש את דבר אחריתה המרה של המדינה היהודית בחבל דרעא, שכפי מה שזכרנו קרה באמת ביום השבת, כן המלות, " אשר לפנים נתפשה " כמו יעידו לנו כי הייתה מקודם למדינה יהודית חפשית ורק אז נתפששה בידי המושלמנים.
על פי הדברים האלה אשר גלה לנו המקונן ראב"ע – בתור שריד – זכרון למאורע הנוחכי, הננו יכולים גם לדעת כי זמן המאורע הזה, של תפישת דרעא, והריגת בניה, היה שנים אחדות לפני כיבוש האלמוואחידין את ארץ מרוקו, לאמר, בסוף תקופת האלמורביטית, ובכן היה המאורע הזה, כמבשר רע אל ירידת היהדות במרוקו וספרד, ומפלתם על ידי האמוואחידין.
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
פרק חמישי 1140 – 1270
ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.
בימי המושל השלישי וגם האחרון להאלמוראביטים, תאשפין, שמלך רק שנתיים תתק"ד – תתק"ה, כבר היה להאלמווחידין יד ושם במרוקו, בן תמורת האלמווחד הראשון רכש לו לבבות במקומות הרבה – תתק"ב.
ויפוץ קל מהרה מחבל סגלמסה והלאה, ועבד אל מומין תתק"ח נלחם עם תאשפין אלמוראביטימסביב לעיר תלמסן באלג'יריין. וינגף תאשפין לפניו, אז נכבשה כל מרוקו ועוד חלק גדול באפריקי לפני האלמווחידין, חרב, חרב, קראו בני המפלגה המרשעת הזאת בכל מקום בואם, לכל בני דתות שונות.
יהודי מרוקו היו הם ראשונה למפגע לחצי קנאתם, עבד אל מומין נתן צו להם כי כל איש אשר לא יחפוץ להמיר דתו עליו להסגיר נפשו להורגים, וכן, היו תוצאות הגזירה הזאת חרב והרג, ואבדן קהלות שלמות, שמד, והמרת דת באונס וברצון, גלות וטלטול ממקום למקום בתוך ממשלת האלמווחידין, וחוצה לה, מטאנג'יר במערב, ועד אלמהדייא, במזרח בגבול תוניס, חדרו חצי גזרת האלמווחידין, המושלים ונציביהם, ותעשינה שמות, בתי כנסיות ומדרשות סגרו על מסגר או נהרסו כלה.
ויש שנעשו לבתי מסגד והמושלמנים ולהמון המומרים מקרב היהודים, כמעשה בן תמורת מחולל המפלגה הזאת, וכמעשה עבד אל מומין מלכם הראשון תתק"ה – תתקי"ג, כן עשו גם יתר מושלי האלמווחידין אחריהם, למוהדי תתקי"ג – י"ז, ובנו אבו יוסף יעקב אלמנצור תתקמ"ה – נ"ט.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק חמישי 1140 – 1270
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
פרק חמישי 1140 – 1270
ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.
ואלה, השנים האחרונים הוסיפו עוד יותר להתחקות על צעדי האנוסים אם בלב שלם המירו את דתם ויהיו למושלמנים גמורים, או רק למראית עין קבלו את הדת החדשה להיות להם למחסה ולמסתור\ ולאנוסים כאלה גרשו מן הארץ או פקדו עליהם פקודות מעיקות, להבדל מן המושלמנים, ללבוש בגדי עדים נתעבים.
עוד בשנת תתקי"ח בערך בעוד עבד אל מומין אזנאתי מושל מרוקו נמנה בנו אבו יעקב יוסף, לנציב בקורדובא וכל אנדלוסיא, ויראה כבר העריץ הזה או את מחשבתו הרעה להציק להיהודים שם בכל חמתו וקנאתו, ובימים ההם בימי נציבותו של אבו יעקב יוסף בספרד הדרומית, נאלצו, רבי מימון, רבי משה ( רמב"ם ורבי דוד בניו לצאת מספרד לארץ מערב ויבואו לעיר פאס.
שם בעיר פאס כתב רבי מימון את "אגרת הנחמה " לאחיו יהודי ארץ המערב בראותו כי הייאוש החל כבר לתוקפם מלהיות עוד פוסחים על שתי הסעיפים, מושלמנים בפה ויהודים בלב. ויהיו צופים להמרת דת חפשית, גם רב י משה בנו כתב בארבע שנים אחרי כן את " אגרת השמד , לאחיו אלה, להוכיח כי גם בהיותם במצב כזה של אנוסים, ישראלים גמורים הם ויש להם חלק בכל היעודים והתקות אשר לכל ישראל.
את אגרתו זאת כתב רבי משה נגד רב קנאי אחד מפאס – ולפי השערתנו הוא רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין הגאון וחסיד – אשר קרא את האנוסים בשם " עם טמא שפתים " וירבה להוכיח אותם, כי בזה שהם פוסחים על שתי הסעיפים, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, ומי מהם שחפץ באמת להשאר יהודי עליו להגיד זאת גלוי ולקדש שם שמים ברבים, ולא להודות אף למראית עין במוחמד נביאם.
נגד האיש הקנאי הזה יצא רבי משה באגרתו ההיא ויסתור דבריו, מדברי האגרת הזאת נוכח לדעת כי יהודי המערב נפלגו אז לפלגות שונות, יש שחשבו לנכון להם לצאת משם, לסכן בנפשם וללכת לארצות אחרות לאסיה ולאירופה, להנצל מפני הרעה ולבלתי יהיו אנוסים לשאת על פניהם את הדת המושלמנית.
וזאת הייתה עצתו של דבי משה לידידיו ולשומעי דבריו, ואחדים מצאו טוב יותר להשאר במקומם בתור " אנוסים ", מהם הוצרכו לעשות ככה על כי הונם ורכושם היה להם למכשול מאין ביכלתם לקחת גם אותו ולעזוב את הארץ, ומהם תעו לחשוב מרוב הצרות והרדיפות כי אלה הם חבלי משיח.
ויהיו בטוחים כי מתוך צרתם זאת יבוא הגואל המיועד לגאול אותם וממצוקתם יושיעם, הדבר ברור כי עוד רבים היו אשר יכלו גם על ידי מעמדם הנכבד במדינה, להשאר בדתם בלי מפריע ולחיות בתור יהודים בפרהסיא, בין אלה נחשבה גם משפחת המיימוני בפאס.
יש אומרים כי גם הם המיימונים נשאו על פניהם מסוה הדת המושלמנית אז במשך ימי שבתם שם בפאס, ואמנם רבים דחו את הדעה הזאת בשתי ידים. וכן לדעתנו יש לשער כי באמת יכלו המיימונים לעמוד בדתם גלוי, רק בגלל מצבם הנכבד בחברה, מצד האחד התרועע רבי משה עם חכמי הערביים ופילוסופיהם שחיו אז בפאס ויקחו לקח מפיו.
באגרת הרמב"ם למר יפה, ועד היום נמצאה בפאס בחלק העתיק שבעיר שנקרא " פאס אלבאלי " ששם היה מקום מושב היהודים לפנים עד שנת קצ"ה, עליה אחת עתיקה וקבועים בחלונותיה קערות נחושת, ואומרים שמספרם שלשה עשר קערות, העליה ההיא נחשבת עד כה למקום קדוש, כי שומה בפיהם שבה דרו המיימונים בשבתם בפאס ויסחרו שם.
והקערות ההם היו לו להרמב"ם ואביו, לפי המסורת, לדעת על פיהם העתים והשות על פי ידיעתם בתיכונה, הדברים האלה ידועים הם למדי בפי אחינו תושבי פאס עד כה, וגם ראיתים בכתבי יד מאוחרים, ואחשוב כי מסורת זו ועוד לא ידועה לחקרי תולדותיו של רבנו המיימוני.
ופה המקום להעיר, כי מפעלות הרמב"ם בפאס, נודעו, אגרת השמד, ורוב פירושו על המשניות.פירוש על המשניות הנ"ל, כתב יד הראשון שכתב הרמב"ם שם ועם נוספות ותיקונים רבים, הכל בלשון ערבי, מצאתיו בדמשק וגם העתקתי ממנו לעברית כל מסכת פסחים שתודפס אי"ה בעוד זמן.
ובמבוא להעתקתי הנ"ל דברתי הרבה אודות כתב היד היקר הזה שכעת הוא נמצא בלונדון אצל הגברת החכמה מרת פרחה די ששון מקלקוטא.
ומצד השני נהל רבי דוד אחיו משא ומתן מסחרי באבנים טובות ומרגליות, מסחר הנותן בארץ כזו ערך חשוב לבעליו בעיני העם ושרי המדינה, ועל ידי זה, על ידי ההתערבות שהיה להם בין התושבים, רכשו להם בלי ספק חיבה וידידות עמהם, ויוכלו לחיות בתור יהודים גלויים.
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
אך כל זה, עמידתם האפשרית של המיימונים בפאס אם בתור יהודים ידועים וגלוים, או אם אנוסים כדעת החושבים כך, הנה זה היה רק באותם השנים אשר עוד עבד אל מומין אזנאתי מושל האלמווחידין בפאס, שאז רופפו חקי בן תמורת ( היכן שכתוב תמורת, הכוונה לפי עניות דעתי היא לאבן תומרת, ונראה לי שזהו שיבוש לש המחבר, ולמרות זאת אני מעתיק את הדבר ככתבו וכלשונו ) וגזרות עבד אל מומין מושלם הראשון.
וגם האנוסים גם אלה שיכלו להשאר ביהדותם בפרהסיא, לא פגשו כל כך מעצורים בימי המושל עבד אל מומין אזנאתי עד שגם סדרי הקהלות ולימוד התורה נשארו על מכונן, ויתקימו עוד גם אחרי קבלם את מוחמד לנביא בדבור פה.
אמנם בשנת תתקכ"ד – כ"ה בה בשנה שמת עבד אל מומין אזנאתי ויבוא הנציב שבאנדלוס אבו יעקב יוסף וימשול תחתיו, אז הושם עוד הפעם בקורת נמרצה מטעם המושל הקנאי ההוא, על האנוסים ויחודשו גזרות האלמווחידין בעאצם תקפם. ואז נהרג רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין.
וגם משפחת המיימונים כאשר נסו ראשונה מספרד הדרומית לפאס מפני חמת המציק ההוא אבו יעקב יוסף, כן נאלצו עוד עתה לנוס מפניו מפאס. וברביעי לחודש אייר שנת תתקכ"ה נמלטו באניה דרך הים התיכון.
הנה כן חזרו רדיפות האלמווחידין ונשנו בפעם השנית על יהודי המערב ותגרת יד המושל ההולל ההוא, וכן גם הימי המושל שאחריו אבו יוסף יעקב איש נוקם ועריץ כאביו, שעוד הוסיף לחדש סימני נוול ואותות קלון על האנוסים במרוקו בגזרו עליהם ללבוש בגדים כבדים, לעשות בתי אזרוע ארוכים המגיעים עד לשוקיהם, לכסות את ראשם בצעיפים גדולים סרי טעם, וכאלה.
ואמנם בנו של המושל ההוא, מחמד אנאציר ( תתקנ"ט – ע"ד ) חד מלהטיל על האנוסים ההעקות ההם, וישתפק להבדיל את האנוסים מהמושלמנים, רק בזאת, בלבוש האנוסים עליהם בגד עליון מצבע צהוב, וכן לצנוף מצנפות צהובות. הוא, המושל הזה, בנה על היהודים יושבי מדינת ריף אשר לחוף ים התיכון במרוקו, חומה גבוהה סביב, האמנם לא נדע אל נכון מה היא הסבה שהניעה אותו לזה, ואם לרעת היהודים או לטובתם בנה את החומה ההיא ?
" את אשר השאיר החגב אכל הארבה ", את אשר השאיר אדריס הפאטימי אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי מרוקו לפני כארבע מאות שנה, אכלו עתה האלמווחידין בכל פה וילחכו את מובדות הקהלות במרוקו ובכל ברבריה כמעט, מי לחרב ומי לשבי, מי לנוע ולנוד, ומי להמרת דת.
בתור זכרון מפורט להקהלות היותר גדולות שהייתה בם יד מושלי האלמווחידין להשמידם ולהחריבם, הננו נותנים בזה את קינתו של רבי אברהם אבן עזרא שנכתבה כמובן עוד בשנים הראשונות לממשלת האלמווחידין, לפני מושל הקנאי אבו יעקב יוסף, ובנו אבו יוסף יעקב, שחדשו את הרדיפות שנית, כן, מהקינה הזאת נדע לנכון כי בכל הקהלות האלה היו מקודם גדולי תורה וחכמה במספר הגון, סדרי קהלותיהם היו במצב פורח ופורה, וזה נוסח הקינה.
אהה ירד, עלי ספרד, רע מן השמים
וספוד רב, עלי מערב, לזאת רפו ידים
והוי אקרא, כמצרה על קהלת בגלמסה
ועיר גאונים, ונבונים, מאורם חשך כסה
ושה עמוד, והתלמוד, והבניה נהרסה
והמשנה, לשנינה, ברגלי נרמסה
ועיר מלוכה, והנבוכה, מראכס המיוחסה
עלי יקרים, מדוקרים, עין אויב לא חסה
אהה אפס, קהל פאס, מיום נתנו למשסה
ואי חסן, קהל תלמסן, והדררתה נמסה
וקון ארים, בתמורים עלי סבתא ומכנאסא
וסות אקרעה, על דרעא, אשר לפנים נתפשה
ובים שבת, ובם עם בת שפכו דמם כמים
ולמה רבי אברם, קצת מקומות שכחת
עיר לחמה, וגם קפצה, וג'ירבא לא זכרת
אשר גלו ברוב גלות, ועונם דלגת
עדת צורמאן הנבונים, וגם קהל מסלאתה
ושכחת את קהל, הנבונים מצראתה
אשר עונם ( עונשם ) גדל מאד, ולשונם נשתה
וכתבו עליהם מסים, ועבודה קשתה
והלך קצתם וברח, ולא באו עד עתה
וקצת גלו לג'ירבא, העיר אשר שכחת
מהם הלכו לצומראן, ותעו ונשארו חיתה
כל ימיהם מדוכאים, ועינם ונפשם כלתה
מקוים לעת הרוחה, ומנוחה לא באתה
יום יבא בן ישי, וגם את בן אפרים
בהעתק מהקינה הזאת נמצא עוטד זכרון חרבן קהלות אחרות בגבול תוניס אשר יקונן עליהם אבן עזרא וכה יאמר :
ואתפלשה בעפר, על תונס ועל סוסא
וגם אכה לחיי, על אלמהדייא הרמוסה
ונמס לבי בקרבי, לקאבים המיוחסה
ופניתי לטראבלס בעודה נעמסה
מדברי הקינה הזאת בכלל, נקל להכיר כי לא בפעם אחת ולא בימי מושל אחר קרה כל החרבן הנורא הזה של הקהלות האלה ודומיהם, במרוקו באלג'יריין, בתוניס ובטריפולי, אמנם, מרוקו הייתה הראשונה, וגם האחרונה אחרי כן, אשר לקתה כפלים מידי האלמווחידין, אך גם בה, גם בכל ברבריה, באו ההריסות האלה שבערים השונות, בזמנים שונים ומחולפים, ובעת שבמקום האחד נתישנו ויהיו כבר למכת מדינה, לדברים רגילים והווים, היו במקום אחר לשמועות חדשות מבהילות, ומעוררות רתת וחלחלה.
נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק חמישי 1140 – 1270
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
הרב יעקב משה טולידאנו
איש טבריה ת"ו
ובהמצב הזה של השנים הראשונות לממשלת האלמווחידן, כן היה גם בימי המושלים אבו יעקב יוסף, ובנו אחריו, שזכרנו. גם בהשנות רדיפות האלמווחידין ותגבורתם, עברו הרדיפות ההם גם כן מעיר לעיר וישיבו ידם כבוצר על סלסלות, פעם הנה ופעם הנה, ועל הימים ההם, ימי ממשלת האב והבן ההם, יאמר הרמב"ם באגרת לרבי יוסף עקנין תלמידו : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא, ואור ישראל שם כבה " וכן יאמר באגרתו גל לחכמי לוניל, " ערי המערב בעוונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה "
ככה נמשכו ימי הממשלה החטאה הזאת ממשלת האלמווחידין, בתקפה ובגבורתה למן בן תומרת ועד המושל מחמד אנאצר, שאז בסוף ימיו החלה לרדת\ המלחמה הנודעת שנלחם המושל הזה עם חיל הספרדים בעיר שלאווטירא תתקע"ב ערב יום פורים, היא הייתה קץ להצלחתם.
אחריה הוכה חיל מחמד אנאצר שוק על ירך וישב ברגליו לעיר מרוקה הבירה וימת בעוד ימים – תתקע"ד והמושלים אחרי כן, יוסף אלמנצור תתקפ"ד – צ|ג – כל אלה לא יכלו עוד להחזיק מעמד ולחדש נעורי ממשלתם.
מבית התקוממו להם מורדים אחדים, ומחוץ שכלה בם חרב מלכי הנוצרים בספרד במלחמותיהם אתם, ושתיהם יחד הורידו את גאן האלמווחידין עד לעפר, ואמנן ירידת האלמווחידין זאת שארכה עשרות שנים, מצד אחד הטיבה את מצב היהודים מיד המושלים ההם, ויוכלו האנוסים הנרדפים לשוב מעט מעט ליהדותם בגלוי, ומצד שני התגוללו היהודים תחת שואת המריבות והמרידות ומלחמות הנוצרים שרבו אז לרגלי נפול ממשלת האלמווחידין.
אחד המתקוממים יחייא אשר התגרה בהמושל אבו לעאלה תתקצ"ג, בא בחזקה לעיר מארוקה הבירה ויהרוג הרג רב ביהודים וישלול שללם, ולפי הנראה כי מפני התערבותם המדינית בנטותם אולי אחרי אבו לעאלה, עשה המתקומם ההוא את ההרג הזה ביהודי מארוקה, בן נשארו היהודים במצב כזה תחת ממשלת האלמווחידין המתמוטטת עד לשנת כ"ט – 1269 – בערך, שאז נזף מלכם האחרון אבו דאבוס לפני שבט בני מרין, הם חמדנים\ וממשלת האלמווחדין אבדה ותמחה כליל.
אם גדולי התורה שנמצאו מכבר בימי האלמוראביטין לא יעלו להשאר ולחיות בארץ המערב בבוא ימי האלמווחידין הנה אם כן הדבר מובן מאליו, כי לא נוכל עוד לשאול מה נצנה לנו ארץ המערב בתקופה את האלמווחידית, בתקופה שבה " כל מבקש ה' נחבא ", ואור היהדות שמה כבה וכבה, בלי ספק יש לנו לחשוב כי עוד זמן רב יעבור, שנים ושנים יחלפו אחר ההרס הנורא והאויום הזה, והיהדות בארץ המערב לא ימצא לה זכר ושארית, פצע חד כזה ותבוסה שלימה כהתבוסה הזאת, לא מיד יכלו להרפא ולגהות מזור.
ואמנם כן, היהדות בארץ המערב פסק ממנה מאז ההכרה המושכלת, דרכי ההגיון והחקר הדתי, האור הזך והצלול שבנתיבות התורה והחכמה, תורתו של האלפסי, וחקירותיו של חיוג, לא נשאר שמץ דבר מנהם, ועוד עד דור הגירוש מספרד, נשארו היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר ומהולה בהזיות ומנהגים מוזרים שריח הערביים – אותם האנוסים – של ימי האלמווחידין, נודף מהם, דרך כבושה ומסותרת, ופתאית הייתה דרכם של יהודי מרוקו מני אז.
בכל הליכותיהם ואורחות חייהם ומנהגיהם, דרך אחוזה ומסובכת בחבלי שוא והבלי קסם של אחיזות עינים ושטי כזב. ואולם בתור יוצא מן הכלל, ובנקודת אורה של כוכבי שחק בעת תשרור עלטה וחשך מסביב, כן הננו מוצאים פה לא רק, בזמן שאחרי התקופה האלמווחידית בארץ המערב, כי אם גם בעצם ימי הרעה, בתוך ההפכה של התקופ ההזאת, ובה, בעצם הימים הראשונים לממשלת האלמווחידין, נולד תלמידו החשוב והידוע של הרמב"ם, רבי יוסף בן רבי יהודה בן שמעון אבן אעקנין המערבי בעיר סווטא בעיר הזאת, שגם בה הייתה יד האלמווחידין כנזכר כבר בקינת רבי אברהם אבן עזרא, ואחדים מאנשיה נסו לאיטליה.
במסעות רבי בנימין מטודלא יזכיר כי שראה באיטליה בעיר ג'ינובא שני בתי אבות יהודים שבאו מעיר סבתא אשר נסו מפני חרב אלמווחידין.
העיר בה נולד התלמוד החשוב ההוא – תתק"ך וכה נשאר עד הארבע ושערים שנה לימי חייו שוקד על לימודיו במסתרים, ובכל זאת השתלם בידיעת התלמוד וגם בחכמת השיעורים והרפואה, ואז בהיותו כבן ארבע ועשרים שנה, בו בפרק שמושל מרוקו אבו יעקב יוסף נטה למות או כבר מת, ובנו אבו יוסף יעקב אחז בידי רסן המלוכה, נאלץ רבי יוסף בן אעקנין מפני תוקף הרדיפות אז לצאת מן המערב ארצה מצרים ושם התוודע את רבי משה בן מימון מורו אשר חבב אותו ויוקירוהו מאד.
משם נסע אחר כך לארם צובא ויבלה בה רוב ימיו, ובה יצא שמו למרחוק בכל ארצות הקדם, משירו של אלחריזי ששר לכבודו של רבי יוסף אז בהיותו בארם צובא, כנודע, נוכל להכיר כי גם בהיותו עול ימים בעיר מולדתו סווטא, נחשב לאיש נכבד וגדול בעדתו.
עוד חכם אחד חי בארץ המערב אז בדורו של בן אעקנין או מאוחר לו בזמן מעט, ושמו רבי נחום מערבי, שלפי הנראה ברור יצא גם הוא בגלות וילך לארצות המזרח, הוא העתיק " אגרת תימן " של רמב"ם, והביאור לספר היצירה של רבי יצחק הישראלי, מערבית לעברית, ומהם ניכר כי היה מומחה גדול ובקי בשתי הלשונות, ויעתיק עוד ספרים אחדים שלא ידענום עוד.
סוף פרק חמישי.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק ששי 1243 – 1490
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
הקדמת המחבר.
הרב יעקב משה טולידאנו
ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )
החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.
כפי מה שהננו קוראים בהמשך דברינו בספר הזה חדש היישוב הישראלי במרוקו בתקופות ובזמנים שונים. לפי כל אחת מהתקופות ירד מצב יהודי מרוקו כל כך ויתמוטט עד כי היה אפשר לחשוב כי נכחד ישובם מעל אדמת מרוקו, ואמנם, כמו שכתבנו, בכל פעם אחרי הירידה והדלדול, נראו מיד סימני עליה וישובם פרח עוד וישגשג, כן מקרה עמנו ישראל בכל המקומות אשר נפוץ בם ככה היה מקרהו גם פה בארץ מרוקו בפרט.
פרק ששי 1243 – 1490
ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.
הממשלה החדשה של שבט בני מרין עוד בשנים הראשונות יכלה לבצר לה מעמד חשוב במרוקו עוד גם בימי האל מווחידין. גם ימיו נמשכו זמן רב מכל ממשלות השבטים האחרים שמשלו עד כה מראשית התקופה הערביאית, ויותר משלש מאות שנה ארכו ימי ממשלתה, אמנם בכל זאת במה שנוגע ליחוסה של הממשלה הזאת אל היהודים בכל שנות קיומה אין עוד אתנו כי אם ידיעות מעטות ומקוטעות, אשר על פיהן לא נוכל להוציא משפט ברור מה הייתה הממלשה הזאת אל יהודי מרוקו ואיך התיחסו אליהם המושלים המריניים אם טוב ואם רע.
ניכר הדבר כי אחרי החרבן הנורא והשממון שעשו האלמווחידין ביהודי מרוקו, נדלדלו הקהלות ומעטו ויתרוקנו, עד שמפני זה לא נשאר זכר קיים ממצבם של הקהלות ההם שכמותם ואיכותם לא היו כנראה מורגשים כל כך, להסב אליהם תשומת לב.
ואולם על פי עובדות אחדות שתבאנה הלאה מקורות יהודי מרוקו בתקופה הזאת של ממשלת בני מרין, נוכל לשער כי המושלים האלה המרינים רחקו מרחק רב מאותה הקנאה הדתית והמשטמה של מושלי האלמווחידין שקדמו להם, ויהיו נוחים וסבלנים ביחוסם אל היהודים וגם התנהגו עמהם ביחס של רצון וצדק.
עוד בימי המושל השני להמרינים אבו יוסף אבן יעקב אבן עבד אלחק תתקכ"ט – מ"ד , אחרי אשר נלחם המושל הזה עם הנוצרים בעיר פאס ששנאתם אל היהודים נזרעה עמוק בלבם מימי שלטון האלמווחידין, ויחפצו להרוג את יהודי פאס על לכלה, והחלו כבר להוציא מחשבתם לפועל ויהרגו עשר איש, אך אז קדם המושל ההוא אבו יוסף את פני הרעה ויתיצב לנגד הפרעים ההם ויניא אותם.
וככה יש לשפוט עוד, את התיחסות מושלי המרינים אל היהודים אז, לפי המצב הרוחני שעוד בימים ההם, מיד בכניסתה של ממשלת המרינים, התרומם ויתפתח, תחת שעד כה הורע המצב הרוחני כל כך בתגרת ידם של האלמווחידין החשובים והקנאים, רבי יוסף בן כספי יאמר בספרו " אם יחייני ה' אז אעבור…ואסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת " , שם עוד יאמר, וכל שכן הישמעאלים בפאס ובשאר ארצות קבעו שם מדרשות ללמוד ספר המורה מפי סופרים יהודים.
מזה נודע כי בעשרות שנים כבר הספיקו המושלים המרינים להביא סדר ומשטר מדיני ישר ולשכח את הקנאה הדתית האלמווחידית מלב העם, ויחד הישמעאלים עם היהודים יכלו לשקוד על דלתי החכמה והמדע במחיצה אחת.
כן הננו מוצאים עוד במאה הראשונה לממשלת המרינים רבנים ולומדי תורה בקרב יהודי המערב, שמהם, נחזה ברור כי עסק התורה מצא לו אז מהלכים בקרב היהודים במרוקו, בגלוי ובפרהסיא לעין כל, ואלה שמות הרבנים שידענו מרבני המערב שחיו אז במאה ההיא, שהיא גם המאה הראשונה של האלף הששי.
מר שחמה עמאר מסגלמסה נסע מעירו ההיא עם אשתו ריינא ובניו וחותניו לספרד לאי מיורקה, ולפי הנראה שיצא מסגלמסה לרגלי האלמווחידין אשר בעת בוא בני מרין לפאס, רכזו הם את ממשלתם ממרוקו ועש סגלמסה, והמושל האלמווחידי עאלי אסאעיד שמשל שם 1240 – 1267 היה בלי ספק כהמושלים האלמווחידין שלפניו לרדוף את יהודי מרוקו וסגלמסה, ולכן היה רבי עמאר הנזכר נאלץ הוא וביתו לצאת מעיר מולדתו ההיא.
רבי דוד בן זכרי ורבי משה בן זכרי, שניהם מעיר פ
אס, ויחליפו מכתבים בענייני הלכות עם רבי שלמה בן אדרת גדול הרבנים שבספרד, ויש לשער כי נמנו שני הרבנים האלה זה אחר זה לרבני פאס, והאחד היה בנו של השני, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן מעיר תאזה, גם הוא נשא ונתן עם הרשב"א הנזכר.
רבי יהודה גואן ממרוויקוש ( כנראה מראכש ), רבי יצחק עמאר מעיר סווטא שלפי ההשערה נראה שזה היה אחד מבניו של מר שלמה עמאר הנזכר כבר, רבי יוסף בן גליל, שניהם היו עוד אחרי שנת 1330, רבי סעדיה ב"ר יצחק מסגלמסא, תלמידו של רבי אברהם אבולעפייא איש הרזים הנודע שחי אז בספרד, וכנראה שבהיותו עול ימים יצא מסגלמסה מאותה הסבה שכתבנו אודות מר שלמה עמאר הנזכר, ורבי סעדיה הלך לאיטליה ששם למד רבי סעדיה לפני רבי אברהם אבולעפייא ויהי ממעריציו ומחזיקי שיטתו בידיעת הקבלה.
בעוד שבמאה הזאת, הראשונה לממשלת המרינים, לא ידענו כי אם שמות רבנים בלבד, מבלי לדעת מה פעלו בתורת ישראל ואם חברו איזה ספרים ? הנה במאה שאחריה נשאר לנו זכר עוד לרבנים אחדים שחיו אז בארץ המערב, שהדר פעלם יזכר על ידי איזה ספרים שחוברו מהם, ואלה הם.
רבי נסים בן מלכה הישיש, מתושבי פאס חי סביב שנת 1360 מקובל גדול וחיבר בזה ספר " צניף מלוכה ", גם רבי יהודה בן מלכה בנו, היה גם הוא חכם פילוסופי ומקובל. כרבי נסים כן גם בנו רבי יהודה לא נדע אם עוד חיברו ספרים אחרים, וגם הספרים ההם שזכרנו, נאבדו אבוד ואינם.
בימי שני הרבנים האלה חי עוד בפאס רבי יוסף הכהן הדיין אבן סואן, רב גדול ומיוחס נצר מגזע רבי יהודה הכהן הקדוש שנהרג בראשית ימי האלמווחידין, ויהי גם הוא כאבותיו תופש ישיבה, ומרביץ תורה שם בפאס, לאחד מתלמידיו נחשב רבי יהודה בר רבי יוסף אלכרסאני האצטגנין, שחיבר ספר " ארון העדות ", קרוב לשער כי הוא רבי יוסף אלכרסאני, היה בן משפחה ילידת העיר כורסאן (כורסאן, במדינת פרס על גבול אפגניסטאן ) אשר באסיה שבאה למערב לעיר פאס, שם בספרו " ארון העדות " שחיבר שעודנו מצוי בכתב יד יספר בהקדמתו :
" ויהי כאשר הכסף אפס, יצאתי ללכת אל עיר פאס, למצוא מנוחה, והנה אנחה, ויהי בבוקר כעלות השחר, לבי סחרחר, והנה רכב וסוס ומלחמה ערוכה, בזה ושלל וחימה שפוכה ובחרון ועברה, שבתי העירה.
בליל בא זדון בקלון, בתחלת שעה ראשונה בשכון עננה על כוכבי נגה בהיותה נזורה ודרכה לאחור ישרה בכאין בררה, כ"ג יום לחדש אדר לא תואר לו ולא הדר גם בהיות הלבנה ברביע האחרון בחסר חילה., בביש גדא וטמיע מזלא… ובשנה הזאת ברגזות בדרך כחי, קצרה רוחי, והחלפתי נוה שאנן ומקום רענן בבית מאסר על שן סלע אשכון ואתלונן.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שישי
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
הרב יעקב משה טולידאנו
ויהי כאשר ארכו ימי המאסרים ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים ואתענה ואצום….ואקח קסת הסופר והנייר לשכוח ענוי בית הסוהר ואשים מגמתי לחבר מאמר " ארון העדות " לתפארה….כי בבית הסוהר יסדתיו בלחם צר ומקום צר יושב בעפר כאיש אשר ברית הפר, ועני בוכיה, ואני ערום ועריה ".
בכל הדברים האלה לא מבורר, איפא הייתה המלחמה הזאת שמנעה את רבי יוסף אלכסאני מלכת לפאס מחוז חפצו, ובאיזו עיר היה שבה הושם בבית הסוהר ? אם בארץ המערב בעצמה או אולי בספרד, איך שיהיה, ההשערה נראית כי עוד לפני השנה ההיא קכ"ה, חי רבי יוסף כרסאני זמן מה בפאס וכנראה נולד שם, ואז למד אצל רבי יוסף הכהן אבן סוסאן ולא אחרי שנת קכ"ה, שכבר היה גדול בשנים ויחבר כבר את ספרו ההוא.
זולת ספרו זה " ארון העדות " עוד נמצא ממנו מחברת קטנה באיצטגנינות בשם " סימני רעשים ורעמים " על הוראות העתים מהמאורעות שתהיינה, ומתוך מחברתו זאת ניכר ברור כי חיברה במערב, בפאס או באיזו עיר אחרת.
הערת המחבר : המחברת " סימני רעשים ורעמים " באה לידי בכתב יד ממרוקו בהעתקות אחדות ומסמן ביותר על מה שאירע במרוקו, בפאס, דרעה, תאפילאלת, סוס, מראכש ועוד. גם רוב המחברת היר בלשון ערבית מרוקאית, והעתקה אחת מהנ"ל שלחתי להפרופסור ד"ר ברלינר נ"י זה כבר, מתי נתחברה וזמן כתיבתה לא נרשם, ורק בהעתקה היותר קדומה שבידי כך בסופה, " עכ"ם בכתב יד בעיר פאס "
מכלל הדברים ידענו כי גם אז בשליש בראשון להמאה השנייה ( לאלף השישי, ולממשלת המרינים ) בה בעת שבקסטיליה היו היהודים כנודע במצב של רדיפות נוראות, הייתה אז ממשלת פאס למקום מנוחה, ויהודי מרוקו ישבו בשלוה והשקט לעומת אחיהם הקסטיליינים. הנה כן יתראה לעינינו חזיון מוזר באמתכי אחרי כן בגירוש של שנת קנ"א – 1391,
הגירוש הנורא שהיה בספרדשכל כך היה מרובה באוכלוסי הגויים והנסים, בעת שחלק רב מהגולים ההם, נדדו הלכו לכל ארצות ברבריה, אלג'יר, אורן, קונסטונטינה, תלמסן ותוניס, לא מצאנו זכר להם בארץ מרוקו כאשר אחר כך בגירוש השני של שנת רנ"ב – 1492 – , עקבותיהם של הגולים הספרדים אז בשנת קנ"א לא נודעו ולא ניכרו כמעט בכל המערב.
החזיון הזה, אם לא נתלה בחסרון וידיעה ולומר כי מגולים כאלה שהלכו למרוקו, לא באה עוד לנו הידיעה כלל, אם לא נתלה בחסרון ידיעה זאת צריכים הננו לומר כי המצב המדיני במרוקו אז בחצי המאה הזאת נשתנה לרעה מאשר היה, והמצב ההוא עצר בעד הגולים ההם מלבוא למרוקו.
ויבחרו להם ללכת ליתר ארצות ברבריה, ואמנם כן, אחד מהגולים ההם והמפורסמים שבהם, רבי אפרים אלנקאווה בנו של רבי ישראל אלנקאווה הקדוש שנהרג בטולטולא, שרק אותו ידענו שהתגורר זמן מה במרוקו בבואו מהגירוש, יאמת את השערתנו, כי כה יספר בספרו " שער כבוד ה' " דף פ"ח.
" וכבר קרה לי אני בעצמי…בהיותי בעיר מראכש בתמוז שנת אבן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי ועברנו על שער המושל, השר בעיר והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי.
ובראות הזקנים שעמי שהיה יוצר לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם….ודברתי על לבם דברי ניחומים…….וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי….אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ינאץ אויב…..אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם.
ואף על פי כן סעדו הם עד לערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי וכן עשו ואני נכנסתי לחדר מטתי וישנתי וארא בחלומי העבד הכושי מכני וישבור זרועי ואצעק….."
הסיפור הזה מראה לנו את השפלות וההכנעה שבה חיו יהודי מרוקו, להיות גיום למכים ולמורטים אף ביד עבד כושי מבלי שיוכלו להתיצב נגדו. אין זאת כי אם, כי הממשלה עינה אז את היהודים ותחל להציק להם, והדבר הזה עוד יוצא לנו מהמאורעות של סוף המאה הזאת והלאה שיבוא זכרונם לפנינו.