רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

והעמידו תלמידים הרבה

בת״ת למדו החל מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, מספר התלמידים במחזור אחד הגיע ליותר מאלפיים תלמידים, גם לאחר שבע שנות עליה (תשט״ו) מוצאים אנו בספר ׳המשפט העברי במרוקו׳ בדוחות על התלמודי התורה שמספר התלמידים שהיו בת״ת: היה – אלף ושלש מאות תלמידים. (יש לציין שהוא היה הת״ת היחיד שהיה בעיר הגדולה מקנס) ואכן זכתה מקנס שבמשך שבע עשרה שנה עמד רבנו וניהל את הת״ת של העיר.

בראשות הישיבה

רבנו שהיה ער לתהפוכות העוברות על יהדות מרוקו, בעקבות חדירת התרבות הצרפתית, שהביאה את מרבית ההורים מהערים הגדולות להמיר את הלימוד שבחדר והתלמוד תורה ־ ללימוד בבתי הספר הצרפתיים, כמו כן עסקים ומקצועות רבים שהיו חסומים בפני היהודים, נפתחו אז בפניהם. ובד בבד החל אז הזלזול בשמירת המצוות והמנהגים המקודשים מדורי דורות, גרם שגם תלמידים שלמדו בתלמודי התורה וסיימו את שנות לימודיהם רובם עזבו את ספסל הלימודים ויצאו למלאכה ולמסחר, גם בישיבות החל מספר התלמידים להתמעט, לכן גבר החשש שלדור הבא לא ימצאו רבנים ומנהיגים רוחניים מתאימים, רבנו כמחנך ביטא פעמים רבות את חרדתו מהמצב.

וכארי יתנשא

לכן לאחר שקם ממטת חוליו ממחלת הטיפוס בשנת תש׳׳ג בשנת ה – 34 לחייו, בה חלו הוא ואשתו עם רבים מבני העיר, ורבים חללים הפילה. החליט רבנו שבמקביל לתפקידו כמנהל התלמוד תורה עליו להוסיף בתורה, וזה על ידי שיגביר חיילים לתורה, להקים ישיבה לבחורים מובחרים שחשקה נפשם בתורה בדרך הלימוד שלמד אצל רבותיו, בתקוה להצמיח מהם תלמידים הראויים להוראה.

ואכן השמועה עשתה לה כנפיים ובחורי חמד שחשקה נפשם בתורה התאספו מסביבו, ובי׳ באדר תש״ד נפתחה הישיבה, כשרבנו משפיע עליהם תורה הלכה מוסר והשקפה בכל כוח החן שחונן בו, ומתוך רצון בטובתם ובאושרם, ומתוך רגש שזהו התפקיד שמוטל עליו משמים, והכל בלימוד חי ושמח, כפי שהיה רבנו רגיל להדגיש שהדברי תורה נאמר בהם"הלא כה דברי כאש נאום ה״, וגם נאמר בהם "וחי בהם״ לומר: שהלימוד יהיה לימוד שיש בו חיות ורגש ולא ח״ו לימוד בקרירות, והכל היה כמובן במאור פנים ובשמחה, כדרכה של תורה הנמסרת מרב לתלמיד. גם מוסר חי ראו ולמדו מהליכותיו של רבנו.

וכיון שרבנו היה עסוק במשך שעות הבוקר בצרכי התלמוד תורה, חיפש מי שמבין ומנוסה בחינוך ובלימוד שילמד בשעות הבוקר, לשם כך מינה הוא את רבו רבי יצחק סבאג זצ״ל. ולשעות אחה״צ מינה את הדיינים רבי רפאל ברוך טוליאדנו זצ׳׳ל ורבי יוסף משאש זצ׳׳ל, והוא לימד בישיבה בערב כ – 3 שעות. דמותו חוללה מהפכה בעיני תלמידיו, ולישיבתו יצא מוניטין ולכל רחבי מרוקו יצא קוום, ואם עד אז היו צריכים האבות לשכור מלמד לבניהם, הרי שעתה רבנו היה מוכן ללמד לכל מי שרצה, הישיבה היתה בבית הכנסת של הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל והיתה בבחינת ״מועט המחזיק את המרובה״ בדרך כלל מנתה כעשרים תלמידים, מצומצמת אך מובחרת. אנשי העיר עשיריה וסוחריה, בראותם את היקר והתפארת שהוסיפה ישיבתו לעירם, בראותם איך שבחורי חמד נוטשים כל דמיונות תאוות העולם הזה, ובאים מקרוב ומרחוק להסתופף ולהתחמם באורם של חכמים, תמכו בו ביד רחבה.

כמה גדולים מעשי חייא

התמסרותו לתלמידיו היתה ממידת החסד שהיתה בו, שבאה לידי ביטוי, בזה שריכז כל מחשבותיו לענות לשאלותיהם ומחסורם בגשמיות וברוחניות, תלמידיו יודעים לספר היטב את מעלותיו בסבלנות. בכשרונותיו היה קולט מיד מתוך שאלות התלמידים היכן נעוצה טעותם, והיה חוזר על הקטע בגמ׳ וכדו׳ שעליה יש קושיה בשפה ברורה ובנחת. תלמידים אלו נשארו הדוקים בו בקשרי אהבה עד יומו האחרון, מתוך הכרה שהוא האב הרוחני שלהם.

ואכן זכה רבנו להיות חכם הרואה את הנולד, וכחכם עדיף מנביא, שראה בעינו הבדולח כי נשקף במקום זה אפשרות גדולה להקים עולה של תורה, ולהקים תלמידי חכמים שיאירו את חשיכת התורה, ואם עד כה השקפת התלמידים נצטמצמה לשנות לימוד אחדות בישיבה, בישיבתו נתעוררה בהם שאיפה לגדלות ולרכישת ידיעות רחבות בכל חדרי התורה בהבנה מעמיקה ויסודית, כשרבים מהם המשיכו להשקיע את כל חייהם בדרך זו ללמוד וללמד, כל זה הביא את רבנו להשליך נפשו מנגד ולהתמסר לתלמידיו ביתר שאת וביתר עוז.

ולכך היה מוכן להקדיש את מרכז חייו מגיל עשרים ושלוש ועד גיל ארבעים ללמד דרדקי בתלמוד תורה