בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

כאמור, נתרחש גירוש אנדלוסיה כמעט שנה לאחר הכרזת המלחמה על גרנדה. ב־28 בפברואר 1482 החלה ספרד לממש את ההתחייבות שניתנה לסיקסטוס הרביעי, כאשר עלו פרנאנדו ואיסבל על כיסא המלכות והאפיפיור הכיר בהם כזוג נשוי וכשליטיה של ספרד. מאמץ המלחמה היה קשה לא רק מבחינת כוח האדם שנדרש לה והפעילות בשדות הקרב עד להשתלטות המדינה הנוצרית על עריהן החשובות של מלכות גרנדה: רונדה, אלמריה, מלגה, באסה, גואדיכס, עיירות שדה רבות והעיר גרנדה עצמה. באותם ימים עברה קסטיליה משבר יחסים נוסף עם פורטוגל על זה של המלחמה בשנים 1475-1474. קסטיליה היתה מעורבת בניסיון להדיח את ז׳ואן השני לבית אוויס מכיסא מלכותו לטובת דוכס ברגנסה (מת ב־30 במאי 1483). מבחינה יהודית הביא כישלון המרד לבריחתו של דון יצחק אברבנאל ומשפחתו, שהואשם בתמיכה בבית ברגנסה, לקסטיליה. יש לציין שמיד עם בואו מצא דרך לעסקים פיננסיים בקסטיליה. בשותפות עם חתנו יוסף אברבנאל חכר מסים בסיאודד ריאל, בגואדלחרה, בטלבירה די לה ריינה ובפלסנסיה. כן היה שותף עם אברהם סניור בכמה חכירות. במיוחד היה פעיל באינטרסים הכספיים שהיו לקרדינל של ספרד, פדרו גונסאליס די מנדוסה: פעילות שנמשכה עד ליציאת המשפחה בגירוש רנ״ב .

אברהם שניור קורונל, שר אוצר יהודי בספרד במאה ה- 15, תחת שלטון המלך פרננדו והמלכה איזבלה. יש אומרים כי הפגיש ביניהם.

נולד למשפחה יהודית בספרד, במאה ה-15, בשם אברהם שניור. במהלך שנותיו, הפך להיות שר האוצר של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה. עבודה זו העלתה אותו בסולם המעמדות, והפכה אותו לידיד טוב של המלך. ארמונו שבעיר סגוביה הוא אחד מהמפורסמים שבספרד. הוא שימש גם כראש קהילת יהודי קסטיליה והשתדל למענם, יחד עם דון יצחק אברבנאל ניסה למנוע את גזרת הגירוש. תפקידו הבכיר וקרבתו למלך הייתה בעוכריו. בימי גירוש ספרד חויב על ידי המלךלהתנצר, הוא הוטבל לנצרות בעיר גוואדלופ וקיבל את שם המשפחה "קורונל". כל משפחתו, שלא רצתה לעזבו בזקנתו, התנצרה גם היא, אך הוא מת כשנה לאחר-מכן.אחיו שלמה שניור עזב את ספרד.

נכדו ברח להולנד לאחר מותו, שם חזר ליהדותו ותרם רבות לבתי-הכנסת.

אברהם שניור קורונל היה מבין מכובדי ספרד באותה תקופה.

אחד מצאצאיו הוא דוד קורן (קורונל), אשר שימש חבר הכנסת וראש מועצה בגליל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3825706,00.html

חלקן של קהילות קסטיליה במאמץ המלחמה היה מעל לכוחן במס מיוחד שהוטל עליהן, שנקרא ׳מס הקסטיליאנוס׳ ואברהם סניור היה אחראי על גבייתו. מס כבד זה נגבה בנוסף על המס השנתי שיהודי המדינה שילמו במס השנתי הישיר: Cabeca de Pecho, מס השירות (servicio) ומחצית השירות (.(medio servicio הערכת גובה המס שהיה על הקהילות לשלם היתה של אברהם סניור שבוודאי לא נהג במידת הרחמים. חלוקות הדעות מה היה הסכום שאותו תרמו הקהילות למסע הכיבוש, והוא מכלול לעצמו. לקופת המלכות נוספו גם דמי פדיונם של יהודי מלכות גרנדה בערים שנכבשו במסע המלחמה. ב־22 במאי 1485 נפלה רונדה לידי הכובשים הנוצרים וקומץ יהודיה נתפס כשבויי מלחמה. במפורש נקבע ׳ששום יהודי לא ישהה בעיר יותר משלושה ימים ולא יהא רשאי לגור בה למעט [גבריאל] ישראל [או ישראל גבריאל], המתורגמן שלנו מערבית׳. נטל הפדיון היה מוטל על השבויים עצמם. ב־4 בספטמבר 1487 נכנעה מלגה וכל תושביה נלקחו בשבי. סכום דמי הפדיון שהוטל על היהודים היה 20 מיליון מרבדי.

כמחצית מזה כיסו נכסיהם של השבויים, והם נלקחו למחנה שבויים בקרמונה. פרנאנדו ואיסבל הסכימו שהשבויים ישלחו שליחים כשהם מלווים ביהודים דוברי קסטיליאנית (משמע שלשון זו לא היתה שגורה בפיהם) שיסייעו להם במתורגמנים באיסוף דמי פדיונם הנותרים לתשלום. אברהם סניור ומאיר מלמד שימשו ערבים לסכום זה. איננו יודעים כיצד נאסף סכום זה, שכן, רק בתחילת יוני 1489 הושלם פדיונם. בתעודה מיוחדת, הנקראת horro, התירה המלכה איסבל לאלה מהם שרצונם בכך להשתקע בקסטיליה או לצאת מספרד ולעבור לארצות האסלאם שבצפון אפריקה. ברצוננו להצביע כאן שגם סכום זה של דמי הפדיון היה תוספת של לחץ כספי על קהילות שהיו כבר מדולדלות למדי גם בלאו הכי.

הכתר ראה צורך להוסיף ולהשיג הלוואות מיהודים. מלוות הוטלו על הקהילות כבר בשנת 1483. באותה שנה נתבעה קהילת אווילה להלוות לכתר 130,000 מרבדי, וסיגוביה 150,000 מרבדי. לדירו קיסאדה שיער שהעובדה שאין במדור החשבונות של הכתר רשימות של מלווים מלמדת שהכתר לא פנה אל קהילות אחרות. בנוסף על מלוות מן הקהילות הלוו גם יהודים פרטיים סכומים נכבדים לכתר, אפשר שגם דון יצחק אברבנאל היה בין אלה. קהילות אחרות חויבו בתשלום בעד חיילים שיגויסו למלחמה. כך נתבעה קהילת סוריאה לספק להרמנדאד שני רמחים (כלומר חיילים נושאי רמחים); ההרמנדאד היא ששלחה חיילים לחזית. לקראת סוף ישיבת היהודים בספרד ציווה הכתר להחזיר לקהילת סוריאה סך של מיליון מרבדי. קהילת סוריאה לא היתה בודדה במימון חיילים למלחמה. שיטה זו נהגה בשנים 1483, 1485,1484.

בשנת 1486 הוטל על יהודי סיגוביה לספק 2.5 רמחים, על המאורים רק מחצית רומח: על שאר הרמחים שהיו חמישה במספר הותר לראשות העיר להטיל מס על שישת היין וכן מס על כל שק של צמר שאותם ישלם המוכר ולא הקונה.

קהילת אווילה לא היססה בשנת 1486 למחות נגד ראשי ההרמנדאד ומחלקי המסים וההיטלים לגיוס חיילים, על שהם כופים עליהם להשתתף בתשלום ההיטלים לגיוס חיילים. ראשי הקהילה טענו שדי בקסטליאנו אחד לכל בית אב, ואם יוסיפו לדרוש מהם, יעזבו יהודי העיר את עירם ויעברו לאזורי השליטה של האצולה, senorios . הכתר נענה לקהילה וציווה שאין לגבות מיהודיה מסים נוספים לצורכי גיוס חיילים. ב־28 באפריל 1486 הוסיף הכתר ונענה לטענת קהילות בריוויאסקה, מדינה די פומאר וסרסו(Cerezo) נגד ׳מס גיוס החיילים׳ שגבו מהם בנוסף על מס ההרמנדאד, ואסר לגבות מהם היטלים נוספים לצורכי גיוס חיילים.

כל עוד נמשכה המלחמה במוסלמים של גרנדה נדחה עניין פתרון שאלת היהודים לקרן זווית, הגם שהדעת נותנת, כפי שכבר נרמז לעיל, היתה באמתחתו של הכתר החלטה בעניינם. אך כל אותו זמן נמשכה התעמולה האנטי־יהודית ועמה האנטי־אנוסית ליצירת דעת קהל נאותה.