מורשת יהדות מרוקו

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

חזרה ליציבות עם עלייתו לשלטון של מולאי סלימן

לאחר מותו של מולאי יזיד עלה לשלטון אחיו, הסולטאן מולאי סלימן(1792 ־1822), שכונה ׳הצדיק׳ או'המלך החסיד׳ בשל מעשי צדק שעשה, ביניהם בניית בנייני ציבור וביטול גזירות. הוא המשיך את מדיניות אביו(בנו השני של מוחמד ־-(” בעניין ריכוז הממלכה והרחבתה, ואף נלחם בתופעת הפיראטיות שהייתה נפוצה לאורך החופים ופגעה בתנועה הימית. וכך עזר למסחר לפרוח. המעורבות האירופית התעצמה בימיו, וסוחרים אירופאים נמשכו במספרים גדולים מאוד למוגאדור. אולם כשהמסחר עם נמלים אלו היה בשפל, התפתחה תחרות קשה, ורבים מהסוחרים לא עמדו בה ונעלמו. כך, בשנת 1787 עת שלטו הסוחרים הצרפתים, נשארו בעיר רק שישה מהם. התפתחות המסחר משכה לעיר סוחרים יהודים נוספים מכל חלקי הממלכה מטטואן, ממרקש ומוואדי נון. משפחות המשיכו להגיע מאלג׳יריה, מתוניסיה, מאירופה וממקומות נוספים, בתקווה להתעשר, תקווה שלא תמיד התגשמה.

בתקופת המלחמות הנפוליאוניות וקרב טרפלגאר[הקרב הימי העיקרי והחשוב ביותר במלחמות הנפוליאוניות נערן ב- 21 באוקטובר 1805 באוקיינוס האטלנטי. במהלך הקרב הצליח כוח של הצי הבריטי שמנה 27 אוניות קו בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון להביס כוח צרפתי-ספרדי משולב.] הסולטאן שמר על ניטרליות, המסחר הטרנס-אטלנטי חודש, ואנגליה זכתה בנתח גדול של מסחר זה, כמונופול כמעט. סולטאן מרוקו אישר לשלוח מהנמל של מוגאדור למלך האנגלי משלוח פטור ממכס של 20 אלף קינטלס ( (Kintals [1 קינטלס ־100 ק״ג.]של חיטה ו-10,000 קינטלס של שיבולת שועל, מתוך רצון להקל על צבאו של המלך להביס את אויביו יחד עם ספרד ועם פורטוגל. הסולטאן שלח למוגאדור את סוכנו, יצחק ישראל, לבצע את המשלוח, ולאחר שהמלך האנגלי ביקש כמות נוספת של 50 אלף קינטלס גרעיני תירס וכמות נוספת של גרעיני חיטה וגרעיני שעורה ללא כל מכס, בהתאם לרצון הסולטאן לעזור למלך אנגליה. באותה עת עיקר היבוא היה מלונדון וכלל סוגי בדים שונים, מכונות, ברזל, סוכר, תה, גומי, נייר, מסמרים ועוד. גם אמסטרדם הייתה בין המייצאות סחורה למוגאדור, בעיקר דברי מותרות כמו מראות, אמבר, או חרוזים עשויים אמבר[הוא מונח רב-משמעי המתייחס בעיקר לענבר – שרף עצים מאובן המשמש כאבן חן בצבע צהוב-חום א.פ] ואלמוגים ואפילו ספרים בעברית. בשנת 1805 עיקר היצוא היה של שקדים, גומי מקומי או מאפריקה, צמר כבשים, עורות עיזים, שמן זית, לימונים, תמרים, וקס, נוצות יען, שיני פיל ועוד. בשנת 1817 הגיע לנמל אונייה מגיברלטר תחת דגל אנגלי ועל סיפונה ברזל, פלדה, כותנה ועוד עבור הסוחר בן זגורי(ייתכן שהכוונה למרדכי). על הספינה היה גם בנו, אליהו זגורי, צעיר לבוש בהידור אנגלי על פי מיטב האופנה האירופית של התקופה. זגורי קיבל את השכלתו באנגליה ודיבר אנגלית רהוטה. הוא למעשה היה דוגמה קלסית לסוחרים היהודים הגדולים במוגאדור באותה עת.

מולא’ סלימן שלט במשך שלושים שנה, ובמשך שנות שלטונו נשמר מכל עימות עם המעצמות האירופיות. אולם חרף גישתו החיובית כלפי אירופה פעילות הנמל במוגאדור גדלה בצורה מתונה ביותר. הנטייה של רבים באוכלוסייה להשתתף בפעילות המסחרית הביאה לחוסר נחת בקרב הסוחרים הוותיקים. נפח המסחר שלא עלה ביחס שבו גדלו מספרי הסוחרים, המתווכים, הסוכנים, הקונים וכו׳, ספקולציות, התנהלות קלוקלת ואי מציאת פעילות מסחרית הוגנת וסבירה – כל אלו הביאו לאובדן הון והתרוששות של רבים. רק חברות וסוחרים חזקים החזיקו מעמד. כבר בתחילת המאה ה־19 אחד המשברים הראשונים הביא לכך שסוחרים רבים הפכו לאביונים והיו נתונים לחסדי חבריהם בקהילה ולארגוני צדקה, ושחלק גדול מהאירופאים נאלצו לעזוב. החברות של גנואה (Génois) ואלו האנגליות שהתבססו החל מסוף המאה ה־18, עוד החזיקו מעמד. ההתמדה הייתה אז סוד ההצלחה, והן נאחזו בתקווה שהמצב ישתפר ויחזור לקדמותו. הסוחרים האירופאים במוגאדור עם החברה של משפחת גדלה הקימו ארגון סוחרים בשם ׳הקומרסיו׳(Comercio). הם הציגו עצמם בפני הסולטאן וקיבלו את פניו עם הגיעו לעיר. ארבעת הסוחרים היהודים החשובים היו אז, כאמור, מאיר מקנין, זגורי, גדלה ואנהורי. מוגאדור הפכה להיות עיר הנמל היחידה במרוקו שבה הורשה המסחר עם ארצות חוץ, ורק הסוחרים המועדפים והנבחרים על ידי הסולטאן הורשו לסחור עם אירופה. וזאת, בפיקוח חמור שהוטל על היצוא, כאשר אלו שעשו זאת ללא אישור נחשבו למבריחים. שנות שלטונו האחרונות של מולאי סלימן הביאו להתמוטטות הסדר ועם מותו האנרכיה וחוסר היציבות חזרו לשרור. את הממלכה במצב זה ירש אחיינו, הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן השני.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 42

השיירות

המסחר הטרנס-סהרי עתיק יומין והתבטא בהעברת סחורות מגוונות ממזרח אפריקה וממרכזה לעבר צפון אפריקה, מצרים, לוב, אתיופיה ועד ערב. הודות לשיירות הגדולות מצאה את עצמה מוגאדור כשער למרכז אפריקה עבור אירופה. השיירות שהגיעו מאפריקה או שיצאו אליה בדרך כלל מטימבוקטו (Timbouktou), היו בעיקר בסיוע גמלים וחצו את המסלולים הקצרים בתוך המדינה. הסחורות הוסעו על גבי חמורים ועל גבי פרדות, ואלה נשאו לעיר טונות של סחורות מסוגים שונים, שהיו מיועדות ברובן ליצוא לאירופה. הגמל שכונה ׳ספינת המדבר׳ הצדיק את תוארו, הוא החליף את ספינות המסע וכל שיירת גמלים הייתה יכולה לשאת סחורה כמו ספינת מסע אחת. המסע המפרך חצה את מדבר סהרה ויכול היה להימשך 63-65 ימים, אך יכול היה להגיע לשמונים ימים. הדבר היה תלוי בדרך שבה בחרו, בגודל השיירה ובבעלי החיים המובילים. שיירה הייתה מסוגלת לגמוע כשלושים ושמונה ק׳׳מ ביום. גודל רוב השיירות יכול היה להגיע עד 10,000 גמלים, אם כי גודלן של רוב השיירות היה פחות מכך.

רוב השיירות עברו דרך טימבוקטו, העיר החשובה מבין ערי הסהל שבסודאן, ששלטה על צירי המסחר ונכבשה על ידי המרוקאים בשנת.1591 היו שיירות שעברו דרך אקא (akka) וטינדוף (Tindouf) שהיו תחנות מעבר חשובות, מאחר ששם התבצעו קנייה ומכירה של המוצרים, בעיקר של סחורות יקרות וכבדות יותר, וכך נחסך תשלום עבור הובלתן במסע ארוך. כן היו מעבירים סחורות משיירה גדולה לשיירות קטנות יותר. טינדוף היה מקום המפגש והמפגן של השיירות באמצע המאה ה-19.

הסוחרים הפעילים ביותר מדרום מרוקו, בעיקר מהעיירות הקטנות של האנטי-אטלס, כמו איליר, אופראן, אקא וטאטא, הגיעו וחיכו לשיירות החוזרות מסודאן. רוב הסוחרים היו יהודים, נציגיהם הישירים של החברות הגדולות ממוגאדור. לא פלא שהיו מלאחים רבים בדרום מרוקו שהיו בקרבת מסלולי השיירות. במלאחים אלו חיו נציגי הסוחרים הגדולים מוגאדור, לעיתים גם עם בני משפחותיהם.

לא פעם היו סוחרים או שליחיהם עוצרים שיירה וקונים בו-במקום את כל סחורותיה המעניינות במחיר נוח יותר, ואז הצטרפו אל השיירה עד למוגאדור. השיירות נשאו את מוצרי אירופה, דברי כותנה אנגליים, סדינים, מוצרי משי, חרוזים מלאכותיים, גולות זכוכית צבועות מוונציה, אלמוגים עדינים מאיטליה, תבלינים כמו ציפורני חתול, סוכר, טבק, נשקים ואבקת שריפה, חומרי בניין מאירופה ובעיקר מאנגליה בכמויות גדולות ומראות וסכינים מגרמניה. בדרך הם נהגו להעמיס מלח מנאות המדבר שבדרך טודני, טישית, שינגרץ(Toudny Tychit, Chingerin). השיירות מאפריקה היו מחזירות גומי, אבקת זהב, תכשיטים, ביצי ונוצות יען, שנהב, סמים, דונג, ובמיוחד חטי פילים ועבדים. בסוף המאה ה-19 מסחר זה הכניס לעיתים רווח של 400 אחוזים. אולם התנאים היו קשים, ולא מעט דרמות התרחשו במסעות מסוכנים אלו. אחת מהם התרחשה בשנת 1805, כאשר שיירה של מאתיים איש ו-1,800 גמלים שהייתה בדרכה לטומבוקטו מטפיללת (Tafíllalt) גוועה במדבר בשל מחסור במים. היו מקרים נוספים, כפי שמספר הנוסע ג׳יימס ריילי בספרו. מספר הגמלים שנדדו בשיירות השנתיות מוערך בין 18 אלף ל-25 אלף. הם הונהגו על ידי מפקד השיירה (בדרך כלל ברברי שהכיר היטב את הדרכים) בארגון קבוע וקפדני. כל גמל יכול היה לשאת בין 200-150 ק״ג, כך ששיירה בת אלף גמלים הובילה כ-150 טון סחורה. ההערכה היא ששליש מהיצוא ממוגאדור הגיע דרך השיירות מסודאן וואדי נון. רווחיו של המחז׳ן מהשיירות בגביית מיסים היה גבוה. השנים 1840-1820 נחשבו במוגאדור לשנות שגשוג, וישנם חוקרים המאריכים עד לשנת 1844 , עת מוגאדור הותקפה על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-19 עיקר הסחורות שנשאו השיירות שבאו מאלג׳יריה, מתוניסיה ומלוב היו סוגי ביגוד, ברזל, מלח, מוסקטים, אבקה, עופרת, חרבות או פגיונות, טבק, אופיום, תבלינים, אמבר ועוד. בחזרה היו השיירות נושאות חטי פיל, אבקת זהב, גומי מסנגל, נוצות יען ועבדים.

העוברים בדרכי המסחר הקצרות בין מוגאדור למרקש או בנקודות אחרות על פני הארץ היו בדרך כלל בליווי שמירה הדוקה. שיירה שיצאה בשנת 1798 הותקפה על ידי בני השבטים המדבריים, דיקנה ואמג׳וט(Dikna Emjot), ובה 700 עבדים ואלפיים גמלים עם סחורה מסודאן. השיירה נשדדה ופוזרה, ורבים נהרגו.

השיירות יצאו בדרך כלל בחודשים ספטמבר ואוקטובר ובחודש אפריל ונשאו עימן מוצרים מהיבשת השחורה. הן עשו את דרכן חזרה לעיר במועדים משתנים, והביאו עימן פעילות מסחרית מחודשת. מועדי השיירות הותאמו לשורה של אירועים מחזוריים שהתקיימו לאורך השנה. חודשי הקיץ היו בדרך כלל חודשים משגשגים במסחר במוגאדור. הסוחרים הגדולים טוו רשת עשירה של מסלולים ושל תחנות ביניים בכל דרום מרוקו והעסיקו סוכנים ומתווכים רבים, שסיפקו את סחורות היבוא. לעיר הגיעו שיירות שהובילו אספקה שוטפת או מוצרים חקלאיים שהיו מיועדים ליצוא דרך הנמל. הצורך להגן על השיירות שהגיעו מאפריקה, הביא לכריתת בריתות בין יהודים למוסלמים ואף לשותפויות מסחריות, עד כי כמה מוסלמים הפכו בעצמם לסוחרים עצמאיים והפכו את התחרות לקשה יותר. למרות השינויים הגדולים והתהפוכות המסחריות שידע הנמל בתחילת המאה ה-20, במסמכים עדיין מדווח כי בפברואר 1923 הגיעו לעיר בשבוע אחד שתים־עשרה שיירות, אם כי הן היו קטנות בהרבה מאלה שידעה העיר בעבר.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס

עמוד 45

שלטונו של מולאי עבדל אל רחמאן

בסוף שנת 1822 עלה על כס המלוכה מולא’ עבדל אל רחמאן(1859-1822), ותקווה מחודשת נולדה ביחסים עם אירופה בשל היותו ליברלי ובשל הבעת יחס חיובי מצידו כלפי נציגי המעצמות. פתיחותו הביאה לחתימת חוזים ולאמנות עם פורטוגל, עם צרפת, עם אנגליה ועם סרדניה בשנים 1825־1823. אלה הפיחו תקוות חדשות, למרות האתגר של תקופת רעב קשה עקב הבצורת שהצריכה יבוא גדול של גרעינים. בשנת 1825 הוא אף הוציא ופרסם ׳ד׳היר׳ (צו) כללי באמצעות הקאיד מוחמד אשש (Caïd Mohamed Achaach), ובו הוא ממליץ על ה׳דיהימי׳(בני החסות לא מוסלמים, יהודים ונוצרים), ומורה להעניק להם הגנה בכוונה להמריצם בפעילותם המסחרית (ראו הד׳היר). התברר שלא כך היה, ולמעשה עד שנת 1830 הפעילות המסחרית עם אירופה הייתה מינימלית, והנציגים האירופאים היו מעטים ובלתי משפיעים. על אף האמור לעיל בשנת 1831 סוחרי מוגאדור ביצעו לא מעט הפלגות ליעדים שונים, בעיקר לגיברלטר, ללונדון ולמרסיי, אך גם לפורטוגל ולארצות הברית. יודגש שמרוקו הייתה ארץ כמעט סגורה בפני ארצות אירופה טרם פרוץ המהפכה התעשייתית. הסולטאן עבד אל רחמן פתח מחדש את שערי מרוקו לסחר עם אירופה באמצעות ׳סוחרי המלך', שאותם הוא טיפח ושדרכם הוא פעל לנטרל את ההשפעה ההרסנית של החדירה האירופית על הכלכלה המרוקאית, חדירה שביקשה להשתלט על היבוא והיצוא של מרוקו. בתחילת שנות ה־30 של המאה ה-19 מגיעים למוגאדור סוחרים ממדינות שונות, כמו אברהם דרמון מתוניסיה, אברהם קורקוס III מהעיר אוראן שבאלג׳יריה, קרלו ג׳יו בוללי(Carlo Gio Bolelli) שנולד בבולוניה והגיע לעיר עם משפחתו, ולאון אמר המכונה 'בוז׳נח׳ שהגיע מאלג׳יריה והחל לסחור בעורות עיזים. ממרסיי הגיע שמואל ארביב, שהיה יליד טריפולי ויצרן אמבר, עם אשתו ועם חמשת ילדיו.

הערת המחבר: אברהם קורקוס III -סבו רבו של כותב שורות אלו. אברהם קורקוס מוצאו ממרקש אך נולד באלג׳יריה, לשם הגיע בעקבות אביו בענייני מסחר. באותה עת פעלו במוגאדור שני סוחרים בשם אברהם קורקוס, זה המדובר שהיה גם רב, והשני שהיה גם קונסול אמריקה, שאנו מכנים אברהם II.

בשנת 1836 היו במוגאדור שבע־עשרה חברות מסחר העוסקות ביבוא ויצוא סחורות דרך הנמל. אולם שלוש שנים מאוחר יותר מספר זה עלה לעשרים, כלומר עלייה מתונה שתימשך עד שנת 1844. הסתבר, כפי שהיה לאורך כל ההיסטוריה, שבקסבה לא היו די בתים כדי לשכן את כולם. היה זה נושא חשוב ומהותי שהשפיע על הגידול במספר תושביה הסוחרים של העיר(ראו הדיור והנדל״ן) וגרם להאטת קצב הבאים לעיר.

נתוני היבוא והיצוא בשנים 1836 ־1842 הראו שהיה איזון יפה ביניהם. בשנת 1834 שנחשבה לשנה ברוכה, הגיעו לנמל כשישים אוניות, והתקופה נחשבה למוצלחת מבחינה כלכלית, תקופה בה'סוחרי המלך׳ היהודים שלטו במסחר ללא עוררין. אולם עשר שנים מאוחר יותר המלחמה בין צרפת ומרוקו שפרצה באוגוסט 1844 על רקע מאבק השבטים ועבדל קאדר בראשם, החלה לתת את אותותיה על המסחר במוגאדור, וזה נעצר כליל למשך שישה חודשים ויותר, כשהמחז׳ן החל מערים קשיים על הצרפתים בעיר (ראו בנפרד פרק על המלחמה). עוד קודם לכן סוחרים יהודים שקיבלו הלוואות מהמחז׳ן לצורך הפעלת המסחר נקלעו לקשיים. בנוסף, המצב בוואדי נון לא היה שקט בשל פעילותו של השייח׳ ביירוק(ראו בנפרד בהמשך).

חרף המשבר הקונסול הצרפתי, דה לפורט, המשיך לשמור על קשרים עם שבטי ואדי נון העצמאיים שהתגוררו בגולימין ובסביבתה, ודרכם עברו השיירות מסודאן. הקונסול סבור היה שחשוב לשמור על קשרים מסחריים עם השייח׳ של ואדי נון. בשנים אלו למעלה ממחצית המסחר של מרוקו התבצע דרך נמל מוגאדור.

סוחרים נוספים – מרדכי אמר, משה כהן־סולאל ואליאז סמדג׳ה ־ שלושה סוחרים מאלג׳יריה שהיו נציגים של בני משפחותיהם בעיר. כמו כן, עבדאללה בן חטוש המורי, סוכנם של אנגלים ואמריקאים, בהם הסוחר האנגלי ווילשיר.

החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר ביקורו של מונטיפיורי בעיר(ראו בנפרד) המצב החל להשתנות, ומעמדה המסחרי של אנגליה החל להתחזק בעיקר באזור הדרום ובכל החוף האטלנטי. רוב היבוא הגיע מאנגליה (פי ארבעה משאר הארצות), בעיקר כותנה, ביגוד צבאי, תה ועוד. על איכות המוצרים המיובאים ועל היריבות הכלכלית מעידה אחת העדויות, שבה מתועד ויכוח של הקונסולים לגבי איכות הסוכר המיובא. האנגלי טען שהסוכר הצרפתי עמיד יותר בפני הלחות ואינו מתקלקל ונהרס, לכן מעדיפים אותו על פני האנגלי. לעומת זאת הסדינים האנגליים נחשבו לאיכותיים יותר, עמידים ומותאמים יותר לאנשי הארץ. לגבי היצוא, היו אלה סחורות המיוצרות בחבלי השבטים שיידמה וחחה ומוואדי נון (הנושקים לאזור מוגאדור). בשנת 1832 פעלו בעיר עשר חברות מסחריות כשרק חמש מהן עשו עסקים משמעותיים שהשפיעו על כלכלת העיר. בשנה זו המצב הכלכלי מתואר כמצב טוב, שממנו נהנו גם תושבי הסביבה שהביאו את סחורותיהם ותוצרתם לעיר. לצרפת ייצאו בעיקר עורות עיזים שהיו משווקים בשפע,

לעומת מוצרים כמו גומי ושקדים בעלי נפח קטן ועלות גבוהה. חלק מהסחורות הגיעו ללונדון ומשם יוצאו לשבדיה, לדנמרק ולהולנד. לפיכך נראה היה כי המסחר הצרפתי קטן יותר מזה האנגלי.

מדו״ח של הקונסוליה האנגלית משנת 1834 עולה שלנמל הגיעו 47 אוניות, בהן 31 מסרדיניה, שלוש מטוסקנה, שש מאוסטריה, שתיים מצרפת, אחת מארצות הברית, אחת מאנגליה ואחת מפורטוגל. בסך הכל הן פרקו 7,456 טון סחורה. לנמל סאפי הגיעו באותה עת רק שבע-עשרה אוניות ולמזגאן 35 אוניות. מוגאדור שמרה באותה תקופה על העליונות שלה כנמל הראשי של מרוקו.

עשר שנים מאוחר יותר עלה מספר החברות המסחריות בעיר לכשמונה-עשרה עד עשרים ולהן היה היתר מאת הסולטאן מולאי עבד אל־רחמאן לעסוק במסחר עם ערי אירופה. אולם עקב עליית מחירים חדה בשווקים המקומיים, ירידת ערך המטבע וחובות נצברים למכס, רוב הסוחרים נקלעו לקשיים. הקונסול הצרפתי דה לפורט(De Lapporte) דיווח שסוחרים מהקסבה חייבים כספים רבים לסולטאן. הסולטאן היה ער למצב ועשה כמיטב יכולתו להקל על הסוחרים, בעיקר על אלו הנמנים עם ׳סוחרי המלך/ שלהם ניתנו הקלות רבות, עד כדי דחייה ארוכה של תשלומי החובות לאוצר המדינה ואפשרות לצבור חובות נוספים.

על מנת לחזק את מעמדם, בספטמבר 1840 בעלי הנתינות הצרפתית ובני חסותם ביקשו להתאחד והקימו ועד סוחרים, וגם מילאו תפקידי קונסול או תפקיד אחר בעיר, וביניהם יהודים כמו יהודה סננס, שלום ועדי דלואנטה, לקייה אמזלאג שייצג את חברותיהם של שאול כהן־סולאל ואברהם קורקוס.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס

עמוד 48