מורשת יהדות מרוקו

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

חזרה ליציבות עם עלייתו לשלטון של מולאי סלימן

לאחר מותו של מולאי יזיד עלה לשלטון אחיו, הסולטאן מולאי סלימן(1792 ־1822), שכונה ׳הצדיק׳ או'המלך החסיד׳ בשל מעשי צדק שעשה, ביניהם בניית בנייני ציבור וביטול גזירות. הוא המשיך את מדיניות אביו(בנו השני של מוחמד ־-(” בעניין ריכוז הממלכה והרחבתה, ואף נלחם בתופעת הפיראטיות שהייתה נפוצה לאורך החופים ופגעה בתנועה הימית. וכך עזר למסחר לפרוח. המעורבות האירופית התעצמה בימיו, וסוחרים אירופאים נמשכו במספרים גדולים מאוד למוגאדור. אולם כשהמסחר עם נמלים אלו היה בשפל, התפתחה תחרות קשה, ורבים מהסוחרים לא עמדו בה ונעלמו. כך, בשנת 1787 עת שלטו הסוחרים הצרפתים, נשארו בעיר רק שישה מהם. התפתחות המסחר משכה לעיר סוחרים יהודים נוספים מכל חלקי הממלכה מטטואן, ממרקש ומוואדי נון. משפחות המשיכו להגיע מאלג׳יריה, מתוניסיה, מאירופה וממקומות נוספים, בתקווה להתעשר, תקווה שלא תמיד התגשמה.

בתקופת המלחמות הנפוליאוניות וקרב טרפלגאר[הקרב הימי העיקרי והחשוב ביותר במלחמות הנפוליאוניות נערן ב- 21 באוקטובר 1805 באוקיינוס האטלנטי. במהלך הקרב הצליח כוח של הצי הבריטי שמנה 27 אוניות קו בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון להביס כוח צרפתי-ספרדי משולב.] הסולטאן שמר על ניטרליות, המסחר הטרנס-אטלנטי חודש, ואנגליה זכתה בנתח גדול של מסחר זה, כמונופול כמעט. סולטאן מרוקו אישר לשלוח מהנמל של מוגאדור למלך האנגלי משלוח פטור ממכס של 20 אלף קינטלס ( (Kintals [1 קינטלס ־100 ק״ג.]של חיטה ו-10,000 קינטלס של שיבולת שועל, מתוך רצון להקל על צבאו של המלך להביס את אויביו יחד עם ספרד ועם פורטוגל. הסולטאן שלח למוגאדור את סוכנו, יצחק ישראל, לבצע את המשלוח, ולאחר שהמלך האנגלי ביקש כמות נוספת של 50 אלף קינטלס גרעיני תירס וכמות נוספת של גרעיני חיטה וגרעיני שעורה ללא כל מכס, בהתאם לרצון הסולטאן לעזור למלך אנגליה. באותה עת עיקר היבוא היה מלונדון וכלל סוגי בדים שונים, מכונות, ברזל, סוכר, תה, גומי, נייר, מסמרים ועוד. גם אמסטרדם הייתה בין המייצאות סחורה למוגאדור, בעיקר דברי מותרות כמו מראות, אמבר, או חרוזים עשויים אמבר[הוא מונח רב-משמעי המתייחס בעיקר לענבר – שרף עצים מאובן המשמש כאבן חן בצבע צהוב-חום א.פ] ואלמוגים ואפילו ספרים בעברית. בשנת 1805 עיקר היצוא היה של שקדים, גומי מקומי או מאפריקה, צמר כבשים, עורות עיזים, שמן זית, לימונים, תמרים, וקס, נוצות יען, שיני פיל ועוד. בשנת 1817 הגיע לנמל אונייה מגיברלטר תחת דגל אנגלי ועל סיפונה ברזל, פלדה, כותנה ועוד עבור הסוחר בן זגורי(ייתכן שהכוונה למרדכי). על הספינה היה גם בנו, אליהו זגורי, צעיר לבוש בהידור אנגלי על פי מיטב האופנה האירופית של התקופה. זגורי קיבל את השכלתו באנגליה ודיבר אנגלית רהוטה. הוא למעשה היה דוגמה קלסית לסוחרים היהודים הגדולים במוגאדור באותה עת.

מולא’ סלימן שלט במשך שלושים שנה, ובמשך שנות שלטונו נשמר מכל עימות עם המעצמות האירופיות. אולם חרף גישתו החיובית כלפי אירופה פעילות הנמל במוגאדור גדלה בצורה מתונה ביותר. הנטייה של רבים באוכלוסייה להשתתף בפעילות המסחרית הביאה לחוסר נחת בקרב הסוחרים הוותיקים. נפח המסחר שלא עלה ביחס שבו גדלו מספרי הסוחרים, המתווכים, הסוכנים, הקונים וכו׳, ספקולציות, התנהלות קלוקלת ואי מציאת פעילות מסחרית הוגנת וסבירה – כל אלו הביאו לאובדן הון והתרוששות של רבים. רק חברות וסוחרים חזקים החזיקו מעמד. כבר בתחילת המאה ה־19 אחד המשברים הראשונים הביא לכך שסוחרים רבים הפכו לאביונים והיו נתונים לחסדי חבריהם בקהילה ולארגוני צדקה, ושחלק גדול מהאירופאים נאלצו לעזוב. החברות של גנואה (Génois) ואלו האנגליות שהתבססו החל מסוף המאה ה־18, עוד החזיקו מעמד. ההתמדה הייתה אז סוד ההצלחה, והן נאחזו בתקווה שהמצב ישתפר ויחזור לקדמותו. הסוחרים האירופאים במוגאדור עם החברה של משפחת גדלה הקימו ארגון סוחרים בשם ׳הקומרסיו׳(Comercio). הם הציגו עצמם בפני הסולטאן וקיבלו את פניו עם הגיעו לעיר. ארבעת הסוחרים היהודים החשובים היו אז, כאמור, מאיר מקנין, זגורי, גדלה ואנהורי. מוגאדור הפכה להיות עיר הנמל היחידה במרוקו שבה הורשה המסחר עם ארצות חוץ, ורק הסוחרים המועדפים והנבחרים על ידי הסולטאן הורשו לסחור עם אירופה. וזאת, בפיקוח חמור שהוטל על היצוא, כאשר אלו שעשו זאת ללא אישור נחשבו למבריחים. שנות שלטונו האחרונות של מולאי סלימן הביאו להתמוטטות הסדר ועם מותו האנרכיה וחוסר היציבות חזרו לשרור. את הממלכה במצב זה ירש אחיינו, הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן השני.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 42

השיירות

המסחר הטרנס-סהרי עתיק יומין והתבטא בהעברת סחורות מגוונות ממזרח אפריקה וממרכזה לעבר צפון אפריקה, מצרים, לוב, אתיופיה ועד ערב. הודות לשיירות הגדולות מצאה את עצמה מוגאדור כשער למרכז אפריקה עבור אירופה. השיירות שהגיעו מאפריקה או שיצאו אליה בדרך כלל מטימבוקטו (Timbouktou), היו בעיקר בסיוע גמלים וחצו את המסלולים הקצרים בתוך המדינה. הסחורות הוסעו על גבי חמורים ועל גבי פרדות, ואלה נשאו לעיר טונות של סחורות מסוגים שונים, שהיו מיועדות ברובן ליצוא לאירופה. הגמל שכונה ׳ספינת המדבר׳ הצדיק את תוארו, הוא החליף את ספינות המסע וכל שיירת גמלים הייתה יכולה לשאת סחורה כמו ספינת מסע אחת. המסע המפרך חצה את מדבר סהרה ויכול היה להימשך 63-65 ימים, אך יכול היה להגיע לשמונים ימים. הדבר היה תלוי בדרך שבה בחרו, בגודל השיירה ובבעלי החיים המובילים. שיירה הייתה מסוגלת לגמוע כשלושים ושמונה ק׳׳מ ביום. גודל רוב השיירות יכול היה להגיע עד 10,000 גמלים, אם כי גודלן של רוב השיירות היה פחות מכך.

רוב השיירות עברו דרך טימבוקטו, העיר החשובה מבין ערי הסהל שבסודאן, ששלטה על צירי המסחר ונכבשה על ידי המרוקאים בשנת.1591 היו שיירות שעברו דרך אקא (akka) וטינדוף (Tindouf) שהיו תחנות מעבר חשובות, מאחר ששם התבצעו קנייה ומכירה של המוצרים, בעיקר של סחורות יקרות וכבדות יותר, וכך נחסך תשלום עבור הובלתן במסע ארוך. כן היו מעבירים סחורות משיירה גדולה לשיירות קטנות יותר. טינדוף היה מקום המפגש והמפגן של השיירות באמצע המאה ה-19.

הסוחרים הפעילים ביותר מדרום מרוקו, בעיקר מהעיירות הקטנות של האנטי-אטלס, כמו איליר, אופראן, אקא וטאטא, הגיעו וחיכו לשיירות החוזרות מסודאן. רוב הסוחרים היו יהודים, נציגיהם הישירים של החברות הגדולות ממוגאדור. לא פלא שהיו מלאחים רבים בדרום מרוקו שהיו בקרבת מסלולי השיירות. במלאחים אלו חיו נציגי הסוחרים הגדולים מוגאדור, לעיתים גם עם בני משפחותיהם.

לא פעם היו סוחרים או שליחיהם עוצרים שיירה וקונים בו-במקום את כל סחורותיה המעניינות במחיר נוח יותר, ואז הצטרפו אל השיירה עד למוגאדור. השיירות נשאו את מוצרי אירופה, דברי כותנה אנגליים, סדינים, מוצרי משי, חרוזים מלאכותיים, גולות זכוכית צבועות מוונציה, אלמוגים עדינים מאיטליה, תבלינים כמו ציפורני חתול, סוכר, טבק, נשקים ואבקת שריפה, חומרי בניין מאירופה ובעיקר מאנגליה בכמויות גדולות ומראות וסכינים מגרמניה. בדרך הם נהגו להעמיס מלח מנאות המדבר שבדרך טודני, טישית, שינגרץ(Toudny Tychit, Chingerin). השיירות מאפריקה היו מחזירות גומי, אבקת זהב, תכשיטים, ביצי ונוצות יען, שנהב, סמים, דונג, ובמיוחד חטי פילים ועבדים. בסוף המאה ה-19 מסחר זה הכניס לעיתים רווח של 400 אחוזים. אולם התנאים היו קשים, ולא מעט דרמות התרחשו במסעות מסוכנים אלו. אחת מהם התרחשה בשנת 1805, כאשר שיירה של מאתיים איש ו-1,800 גמלים שהייתה בדרכה לטומבוקטו מטפיללת (Tafíllalt) גוועה במדבר בשל מחסור במים. היו מקרים נוספים, כפי שמספר הנוסע ג׳יימס ריילי בספרו. מספר הגמלים שנדדו בשיירות השנתיות מוערך בין 18 אלף ל-25 אלף. הם הונהגו על ידי מפקד השיירה (בדרך כלל ברברי שהכיר היטב את הדרכים) בארגון קבוע וקפדני. כל גמל יכול היה לשאת בין 200-150 ק״ג, כך ששיירה בת אלף גמלים הובילה כ-150 טון סחורה. ההערכה היא ששליש מהיצוא ממוגאדור הגיע דרך השיירות מסודאן וואדי נון. רווחיו של המחז׳ן מהשיירות בגביית מיסים היה גבוה. השנים 1840-1820 נחשבו במוגאדור לשנות שגשוג, וישנם חוקרים המאריכים עד לשנת 1844 , עת מוגאדור הותקפה על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-19 עיקר הסחורות שנשאו השיירות שבאו מאלג׳יריה, מתוניסיה ומלוב היו סוגי ביגוד, ברזל, מלח, מוסקטים, אבקה, עופרת, חרבות או פגיונות, טבק, אופיום, תבלינים, אמבר ועוד. בחזרה היו השיירות נושאות חטי פיל, אבקת זהב, גומי מסנגל, נוצות יען ועבדים.

העוברים בדרכי המסחר הקצרות בין מוגאדור למרקש או בנקודות אחרות על פני הארץ היו בדרך כלל בליווי שמירה הדוקה. שיירה שיצאה בשנת 1798 הותקפה על ידי בני השבטים המדבריים, דיקנה ואמג׳וט(Dikna Emjot), ובה 700 עבדים ואלפיים גמלים עם סחורה מסודאן. השיירה נשדדה ופוזרה, ורבים נהרגו.

השיירות יצאו בדרך כלל בחודשים ספטמבר ואוקטובר ובחודש אפריל ונשאו עימן מוצרים מהיבשת השחורה. הן עשו את דרכן חזרה לעיר במועדים משתנים, והביאו עימן פעילות מסחרית מחודשת. מועדי השיירות הותאמו לשורה של אירועים מחזוריים שהתקיימו לאורך השנה. חודשי הקיץ היו בדרך כלל חודשים משגשגים במסחר במוגאדור. הסוחרים הגדולים טוו רשת עשירה של מסלולים ושל תחנות ביניים בכל דרום מרוקו והעסיקו סוכנים ומתווכים רבים, שסיפקו את סחורות היבוא. לעיר הגיעו שיירות שהובילו אספקה שוטפת או מוצרים חקלאיים שהיו מיועדים ליצוא דרך הנמל. הצורך להגן על השיירות שהגיעו מאפריקה, הביא לכריתת בריתות בין יהודים למוסלמים ואף לשותפויות מסחריות, עד כי כמה מוסלמים הפכו בעצמם לסוחרים עצמאיים והפכו את התחרות לקשה יותר. למרות השינויים הגדולים והתהפוכות המסחריות שידע הנמל בתחילת המאה ה-20, במסמכים עדיין מדווח כי בפברואר 1923 הגיעו לעיר בשבוע אחד שתים־עשרה שיירות, אם כי הן היו קטנות בהרבה מאלה שידעה העיר בעבר.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור -סידני קורקוס

עמוד 45