Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים יגאל בן־נון

 

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

ההיסטוריה של יהודי מרוקו אחרי עצמאותה היא סיפור של פינוי כמעט מוחלט של קהילה בת רבע מיליון יהודים והעברתה המאורגנת לישראל. מעבר אוכלוסין זה שם קץ להיסטוריה ארוכה של קהילה, מן הגדולות בתפוצה היהודית שנעשתה בבואה לישראל לעדה הגדולה ביותר במדינה.

לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו יש תשובות רבות. חלקן מהותיות ובעלות חשיבות עקרונית וחלקן נסיבתיות וקשורות למועד הספציפי של יציאת היהודים בראשית שנוח השישים.

היו כמה גורמים שהכריעו את הכף לצד עזיבת מרוקו. אחד מהם היה הניידות הדמוגרפית הפנימית במרוקו. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק אינטגרלי מתהליך דמוגרפי טבעי שהתחולל במרוקו בכלל, ועוד יותר בקרב היהודים מכוח המעמד החברתי־כלכלי של חלק מבני הקהילה היהודית. תהליך דמוגרפי זה התקיים לאורך המאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה והואץ בתקופת החסות הצרפתית. תושבים רבים נטשו את כפריהם ועקרו אל העיירה הסמוכה ואחר כך עברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות. עם הצמיחה הדמוגרפית נמשך תהליך עיור מזורו שבעקבותיו ירד ב־1957 שיעורם של היהודים תושבי הכפרים לחמישה עשר אחוז בלבד מכלל הקהילה היהודית. מוקד החיים היהודיים עבר במהרה אל העיר החדשה קזבלנקה. בד בבד, נמשך בערים הגדולות המעבר מהשכונה היהודית הישנה, המלאח, לרובע יהודי חדש או להיטמעות אינדיבידואלית בשכונות האירופאיות.

תנועת האוכלוסין הפנימית היא סימן מבשר ושלב ראשון כתהליך שעתיד להוביל להגירה אל מחוץ למרוקו. הכלכלה הקפיטליסטית החדשה שהתפתחה עם החדירה הקולוניאלית, ערערה את מעמדם של המקצועות היהודיים המסורתיים ופגעה בייחוד במלאכת הצורפות. עם הפיכת קזבלנקה למוקד הכלכלי החשוב ביותר במדינה, נעשה המעבר לעיר זו ישירות מן הכפר הנידח והמרוחק אל המרכז החדש. בינואר 1960, מנתה האוכלוסייה הכפרית היהודית לא יותר משלושים אלף איש מתוך אוכלוסייה של כ־ססס,250 יהודים.

במקביל לעקירה מן הכפרים והערים הקטנות לקזבלנקה, היו יהודים שיצאו אל מחוץ למרוקו עוד לפני הקמת מדינת ישראל. הם נדדו לא רק לצרפת ולספרד אלא גם לברזיל ולוונצואלה, לגיברלטר הבריטית, לאנגליה, לארצות הברית ולקנדה. נטישת מרוקו לטובת מוקדי משיכה מפתים יותר שיבטיחו לטווח ארוך איכות חיים משופרת הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהלך וגבר עם הזמן. את ההגירה ממרוקו יש לראות כחלק מתהליך התפתחות התרבות וההשכלה שחוללה החסות הצרפתית. בפרק זמן קצר יחסית, ספגה הקהילה בצימאון רב את יתרונות הציוויליזציה הצרפתית עד שנפער פער בינה ובין סביבתה הגאו-חברתית הערבית־מוסלמית, שהניע אותה לחפש אופקים חדשים מעבר לים. במוקדם או במאוחר הייתה הנחשלות היחסית של החברה המרוקאית דוחפת החוצה את היהודים שרצו לשפר את מעמדם החברתי ולדאוג לעתידם החינוכי־תרבותי של ילדיהם. עוד תרם לכך הזעזוע הכלכלי שנבע מן ההגירה הפנימית, מהיחס של השלטון הצרפתי, מהתערערות האיזון החברתי בין מוסלמים ליהודים ומהמעבר מסטטוס של יהודים בני־חסות בתקופת השלטון המוסלמי למעמד מועדף אצל השלטונות הצרפתיים.

תהליך התמערבות מזורז פקד את תלמידי בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי׳׳ח) ועורר תקוות בקרב חסידי הציוויליזציה הצרפתית. יהודים רבים ציפו להענקת האזרחות הצרפתית לכל יהודי מרוקו, על פי התקדים של צו כרמייה מ־1870 שנתן אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכניעת צרפת, ביקשו כשמונת אלפים צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת ולהילחם בנאצים. השלטונות דחו את בקשתם בטענה שהמגויסים יתבעו להעניק להם אזרחות צרפתית מה שיערער את רקמת היחסים בין מוסלמים ליהודים. עד מהרה הרגישו בוגרי כי״ח שצרפת אכזבה אותם, והאכזבה החריפה עם הפעלת חוקי האפליה של משטר וישי שהנציבות הצרפתית במרוקו אימצה אותם בחפץ לב. חוקים אלה פגעו במעמדם של יהודים בעלי אזרחות צרפתית וזרה, בהם כעשרת אלפים יהודים ממוצא אלג׳יראי. יהודי מזרח אירופה שמצאו מקלט במדינה רוכזו ב״מחנות שהייה שמורים״ בבּוּ־עַרְפָה ובאַגָדֶז בפאתי הסהרה. הדים למאורעות האלה אנו מוצאים בשירי עם יהודיים המהללים את המושיע האמריקאי אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, ומגנים את צרפת. צו מיוחד מ־22 באוגוסט 1941 כפה על יהודים שעקרו בספטמבר 1939 לרבעים האירופאיים של הערים, לחזור למלאח. בעיר פס, נאלצו ארבעים מתוך 342 יהודים לציית לצו המפלה. המצב בקזבלנקה היה גרוע פי כמה, כי עשרת אלפים מתוך חמישים אלף יהודי העיר התגוררו כבר בעיר הארופאית. פגיעה כואבת נוספת היה הנומרוס קלאוזוס שנגזר על היהודים במוסדות חינוך צרפתיים וכפה על צעירים רבים להפסיק את לימודיהם. גזרה זו חלה גם על בעלי מקצועות חופשיים.

במשך ארבעים ושלוש שנות החסות הצרפתית, ידעה הקהילה היהודית לנצל את הנוכחות הצרפתית כדי להאיץ את התפתחותה החברתית והתרבותית. נציגיה הרשמיים פעלו כמעט יד ביד עם נציגי צרפת במרוקו. עם זאת, אף על פי שהיהודים התלהבו מן התרבות ומן ההשכלה הצרפתיים, הקשרים שלהם עם המתיישבים הצרפתים במרוקו היו מסויגים, ולא רק בגלל ההתנהגות של משטר וישי. הקידום החברתי, הצירפות וההתמערבות המופגנת של יהודי מרוקו לא נעמו למתנחלים הצרפתים במדינת החסות. אחוז תומכי הימין הקיצוני הגזעני שהתיישבו במרוקו ובאלג׳יריה השכנה היה גדול יותר מבמטרופולין. נציגי המעצמה הקולוניאלית התייחסו בזלזול לאוכלוסייה היהודית ועיכבו לא אחת את תהליך התפתחותה. במקום לעודד ולטפח את קידום היסוד באוכלוסייה שהתחיל להיטמע בשפתה ובתרבותה של צרפת, התאמצו נציגיה לשמור על איזון מסורתי היפותטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס־קוו וב״מדיניות הילידית״ שקבע הנציב הראשון המרשל לייקזה, כך, למשל, סירבו שלטונות החסות לאשר פתיחת בתי ספר ובתי חולים ליהודים כל עוד לא נפתחו כאלה אצל המוסלמים. כך נפסלה גם הקמת תנועת הצופים היהודים. כל סממן של קדמה השכלתית בקרב המוסלמים במרוקו נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזת צרפת בצפון אפריקה. היחס השלילי ליהודים המתיישבים הצרפתים במרוקו גרם לכך שסטודנטים יהודים שיצאו בערב קבלת העצמאות ללמוד באוניברסיטאות בצרפת העדיפו לשוב למרוקו וליטול חלק בבניית המדינה העצמאית במקום להשתקע בצרפת, אף שחלקם היו בעלי אזרחות צרפתית. תלמידים יהודים שלמדו עם צרפתים יחד בבתי ספר במרוקו הרגישו שהם מקופחים והעדיפו את חברת המוסלמים. החברה הצרפתית במרוקו הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתנחלים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן אל הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. באווירה זו הוקל ליהודים עם יציאת הצרפתים, מה גם שחל שיפור משמעותי במעמדם ובתנאי חייהם. כך קרה שערב העצמאות. היהודים הוסיפו לאהוב את שפתה ואת תרבותה של צרפת, אך שנאו את מתנחליה היהירים.

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית-יגאל בן־נון

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

עם זאת, אין להתעלם מן השינוי החיובי שחל במעמד היהודים בתקופת החסות לעומת התקופה הטרום־קולוניאלית. מעמד הד׳ימי אמנם לא בוטל רשמית, אבל היהודים הרגישו שצרפה העניקה להם אמנציפציה הלכה למעשה וביטלה דה־פקטו את מגבלות הד׳ימי. הם לא חששו להתהלך בחופשיות כשכונות המוסלמיות וללבוש בגדים אירופאים מבלי לעקוף מסגדים ואתרים קדושים למוסלמים. אמנם במארס 1935 נעשו ניסיונות להגביל את מגורי היהודים בשכונות האירופאיות בקזבלנקה, וגם הגלאווי של מרקש, ששיתף פעולה עם שלטונות החסות, ניסה למנוע בשנת 1937 העסקת נערות מוסלמיות בבתים יהודיים, אך אלה היו פרפורי גסיסה אחרונים של עבר שחלף מכוחה של המודרנָה הצרפתית הגואלת. בזמן קצר עברו היהודים ממעמד נחות למעמד מועדף בהשוואה למוסלמים. ההשכלה הצרפתית, גם אם מינימלית, שרכשו היהודים בבתי הספר של כי״ח וההטמעה המהירה של מודרניות זו, יצרו פער של דור שלם בינם ובין רוב המוסלמים. למרות חששות הצרפתים, היהודים לא ניצלו את ההשכלה שרכשו למאבק נגד הכובש הזר אך גם לא כיוונו אותה במופגן לתמיכה בו. אין ספק שהמודרנה היהודית שעתה לבלי הכר את היחסים בין היהודים למוסלמים והעניקה להם יתרון בלתי הפיך שהמשיך להתקיים גם משנעשו המרוקאים לאדונים במדינתם. לאמתו של דבר, בתקופת החסות, לא היו היהודים מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו ליהנות מההטבות שניתנו למתיישבים הצרפתים והקנו להם עדיפות על הרוב המוסלמי. אם עד חדירת צרפת למרוקו, הזהות היהודית הייתה ברורה ופשוטה, הנה המהפך התרבותי שחוללה המעצמה הקולוניאלית הוסיף מורכבות למצב, יצר מוקדי אהדה חדשים והזדהויות חדשות. התסיסה התרבותית הצרפתית אפשרה ליהודי מרוקו, לפחות להלכה, לבחור על פי נטיות לבם את הלאומיות המרוקאית, את הזהות הישראלית(אחרי הקמת מדינת ישראל) או את הזהות הצרפתית.

התרבות הצרפתית והחינוך הצרפתי העניקו לשכבה רחבה בחכרה היהודית חלופה רוחנית להזדהות לאומית. החינוך הצרפתי העניק ליהודים מעמד נפרד ואף מועדף בהשוואה למוסלמים. שלא כקהילות יהודיות אחרות במערב אירופה, התהליך האמנציפציוני לא התרחש באמצעות התבוללות בחברת הרוב. ההטמעה החברתית־תרבותית כוונה למעצמה הקולוניאלית ולא לחברה הערבית־מוסלמית של מרוקו. אף כי החינוך הצרפתי ועקרונותיו המתקדמים לא יצרו הזדהות עם שלטונות החסות. הם יצרו בכל זאת קשר תרבותי לצרפת ואף תלות בשפתה. כך נוצרה לא רק הזדהות כפולה כמקובל בקהילות יהודיות במערב, אלא הזדהות תלת־כיוונית, דומה במידת־מה למצבן של כמה קהילות יהודיות באירופה המזרחית שמשכיליהן נשאו את מבטם אל מערב היבשת.

שלטון צרפת במרוקו בא אל קיצו בד2 במארס 1956 . מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון תושבים בעת קבלת העצמאות, מנתה הקהילה היהודית כ־ססס,230 נפש שמרביתם התגוררו בערים הגדולות ובעיקר בקזבלנקה. עוד מראשית שלטון החסות הצרפתי יצא קילוח דק של יהודים לכיוון צרפת, ספרד וארץ ישראל. מקובל לחלק את ההגירה היהודית אל מחוץ למרוקו לשלוש תקופות: תקופת קדימה, למן הקמת מדינת ישראל עד לעצמאות מרוקו; תקופת המסגרת, כפי שנקראה העלייה החשאית בביצוע המוסד, (מ־1956 עד נובמבר 1961); ותקופת מבצע יכין (1961- 1966), שבמהלכו יצאו היהודים לישראל בדרכונים קבוצתיים. בשנים 1948־1949, עלו לישראל 22,900 יהודים. מעצמאות ישראל עד לעצמאות מרוקו עלו למדינת ישראל הצעירה 108,243 יהודים בקצב של כשלושת אלפים איש לחודש. בכל שנות קיומו של ארגון קדימה (1957-1949) יצאו את מרוקו כ־110,000 יהודים ועוד כ־120,000 נשארו בה עד שנת 1961. משנת 1957 עד נובמבר 1961. תאריך שהותרה בו יציאת יהודים בדרכונים קבוצתיים, עזבו את מרוקו 29,472 יהודים באופן לא חוקי. מנובמבר 1961 עד סוף 1964 יצאו ממרוקו באופן חוקי עוד 83.707 יהודים. ב־1965 חיו במרוקו כ־55,000 יהודים, ב־1972 נשארו בה לא יותר מ־30,000 ונד2003 פחות מחמשת אלפים. מ־1948 ער 2000, הגיעו ממרוקו לישראל בסך הכול 248,900 יהודים.

ב־1958, עם קבלת העצמאות, הייתה הממלכה המרוקאית צריכה לבחור בין המשך הקשר לצרפת, לתרבותה ולשפתה ולמערב הדמוקרטי ובין התיישרות עם מדינות המזרח התיכון, עם מדיניותן הכל־ערבית והיחס ליהודים. עתיד המשטר במדינה ומעמדם המשפטי של היהודים לא היו ברורים. האם היהודים היו צריכים לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או להתמזג בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי טמיעה, כמו הקהילות היהודיות במערב אירופה. אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, שכן חסידיה הפוטנציאליים העדיפו פשוט לעלות לישראל, הרי שהאופציה השנייה נהנתה מעדיפות לטווח קצר יחסית, בשכבה היהודית המשכילה, עד שהמציאות טפחה על פניה. עד מהרה התבדר שמה שהיה נכון ליהודי צרפת אחרי המהפכה וליהודי

אירופה המערבית בעקבותיהם, אינו עולה בקנה אחד עם מצבה ועם אפשרויותיה של המדינה הערבית-מוסלמית החדשה, גם אחרי החסות הצרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה.

אף על פי שתולדות הקהילה היהודית במרוקו בתקופה העצמאית אינן סיפור של גירוש כמו בארצות ערביות אחרות, בכל זאת מדובר ברצף של חששות מתמידים מעתיד לא ברור ומאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם ספקות רבים שהתשובה עליהם תקבע את עתידה לשבט או לחסד. המדינה העצמאית ניצבה בפני אפשרויות שהבררה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה דמוקרטית ומתקדמת ואם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר גם החשש לאיבוד היתרונות בהשוואה למוסלמים שהושגו בעבר. אימוץ הערביזציה במנהל הציבורי ובמערכת המשפט היה עלול לשים קץ לעדיפות בקבלת משרות ממשלתיות שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. כקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן הם נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, שהלהיבו אותם, ובין הערביזציה הצפויה, שתביא אתה מטען תרבותי-מוסלמי שיד היהודים תהיה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות בתחומי התרבות וההשכלה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה בררה אלא לצאת את הארץ.

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

החוגים הליברליים בהנהגה המרוקאית התנהגדו ליציאתם של היהודים גם כי רצו להצטייר עם קבלת עצמאותם, כמנהיגי מדינה מתקרבת שיים בה שוויון זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, וגם מחשש שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה. לעומתם, החוגים הכל־ערביים באגף המוסלמי־שמדני של מפלגת איסתיקלל התנגדו לב־ שיהודים מבוססים ממרוקו יחזקו את הציונים בישראל נגד האומה הערבית. בשונה מהעמדה של נציגי ארמון המלוכה, ראשי האיסתיקלל ועיתוניהם אתחריר ו-AVANT GUARDE דרשו בזמנו לסגור את מחנה המעבר לעולים קדימה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית ליד אל ג׳רידה (מאזאגן). עם זה, גם מנהיג האיסתיקלל השמרן עלאל אלפסי הצהיר פעמים אחדות שעל פי עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים אותו, אין הוא מתנגד לזכות היהודים לעזוב את מרוקו.

בפברואר 1956, פרסם עיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות מאמר מערכת שפנה ליהודי מרוקו וביקשם לא להירתע מפני הקשיים העומדים לפניהם ולוותר על כוונתם לברוח מן הארץ. מארגני ההגירה היהודית, אמר העיתון, הם אויבי מרוקו ואויבי האומה כולה. במאמר אחר הסביר העיתון:

לא נסבול שהציונים האימפריאליסטים יגייסו יהודים מרוקאים, שהם אזרחי המדינה, ויעשו אותם למתנחלים עתידים באדמה ערבית השייכת לפלשתינים. אל לנו להיות שותפים לעוול זה. לכן, על שר הפנים לנקוט מיד באמצעים המתבקשים: לא להעניק יותר דרכונים קבוצתיים ליהודים ולא לאפשר את יציאת מי שבדעתם לנסוע לישראל.

עם שובו של אלפסי למרוקו באוגוסט 1956, פרסם ביטאון האיסתיקלל, אלעאלם, מאמר פרי עטו של המנהיג הגולה שניסה שוב לתפוס את מקומו בהנהגת המדינה בתום היעדרות ארוכה. הוא הרעיף שבחים על המלך על שמנע הגירת יהודים לפלשתין הערבית המשועבדת לאימפריאליזם הציוני ועל שפירק את ארגון קדימה שעסק בהגירת היהודים בתקופת החסות. אלפסי הגדיר כך את זהותם של המהגרים:

"ידוע לנו שהמהגרים אינם נמנים עם העניים אלא עם המעמד הבינוני הנוטל עמו כסף שקיבל תמורת רכושו. פירוש הדבר שאנו מגישים לישראל מאות ציונים עשירים ובריאים ליישוב ארץ ערבית ולמלחמה באחינו הערבים. יש גבול לסלחנות. הזכויות שמהן נהנים אחינו היהודים מטילות עליהם חובת נאמנות למולדת על כל יושביה. התעמולה הציונית מוליכה שולל את היהודים ומנסה להוליך שולל גם אותנו. אנו מבקשים משר הפנים שיסיר מעלינו חרפה זו הפוגעת בציפור נפשה של מרוקו ולא יתיר מתן דרכונים קבוצתיים ולא יאפשר את היציאה של אלה הרוצים להגר לישראל".

למרות התקפתו על הציונות ועל ישראל, אלפסי מכנה את היהודים בשם ״אחינו״ אך מתנה את זכויותיהם בנאמנותם למדינה. מנהיג צעירי האיסתיקלל, מַהְדִי בן־בַּרכָּה, הצטיין ביחסו החיובי ליהודים ואף על פי כן לא היסס לכנות את העוזבים את מרוקו בוגדים. נשיא האספה המייעצת הזהיר בנובמבר 1957, ש״הגירה מלאכותית״ עלולה להסית את המוסלמים נגד היהודים שנשארו במרוקו ולחשוף אותם לפגיעות אנטישמיות, שהמהגרים עצמם יהיו אשמים בהן.

עמדת ארמון המלוכה בנוגע להגירת היהודים נחשפת בשיחתו של ד״ר וולפגנג בְרֵטהוֹלץ מִבֵּרְן ביולי 1958 עם אחמד עלאווי, ראש לשכת העיתונות של הארמון. עלאווי הודה ללא היסוס שהשלטונות מערימים קשיים על קבלת הדרכונים ושהפקידים:

משהים את הוצאת הדרכון כרי לתת ליהודי שהות לחשוב. אנו מביאים לתשומת לבו מה מצפה לו בישראל ומספרים לו על היהודים המבקשים לחזור למרוקו בגלל אכזבה מניסיונם בישראל וגם על הממתינים במחנות המעבר במרסיי לקבלת רשות לחזור. את ההכרעה האחרונה אם מותר ליהודי לצאת או לא, אנו שומרים לעצמנו כמובן. אם הגירתו מנוגרת לאינטרס של מרוקו, למשל, אם אותו יהודי חשוב לארץ מבחינה כלכלית, אין אנו מאפשרים לו לצאת.

לשאלתו של בֶּרְטְהוֹלץ מה יקרה אם היהודי יתעקש בכל זאת להגר לישראל. השיב עַלאוּוי: ״שילך לעזאזל״.

האירוע שגרם להִדרדרות ביחסי השלטונות עם הקהילה ופטרוניה בישראל ובעולם וחיבל באופוריית ימי העצמאות, התרחש ב־22 בספטמבר 1959, בימי ממשלת השמאל. ביזמת המלך, התכנסו בקזבלנקה שרי החוץ של הליגה הערבית לוועידתם ה־32. דיוני הוועידה וביקורי המלכים חוסיין מירדן ופייצל מערב הסעודית הולידו הרבה הכרזות אנטי־ישראליות והטפה לערביזציה לשונית.

ההחלטה על הקמת איחוד הדואר הערבי לוותה בניתוק חד צדדי של קשרי הדואר. הטלגרף והטלפון של מרוקו עם ישראל. באופן יוצא מן הכלל, ההחלטה לא חלה על קריאות חירום מאניות ישראליות ועל קריאות עזרה בשעת חירום. שלושה ימים לאחר ההכרזה, הודבקו בבתי הדואר מודעות המציינות שכל דברי הדואר שמענם ישראל יוחזרו לשולחיהם. היקף קשרי הדואר בין שתי המדינות עמד על כשלושים אלף מכתבים לחודש בכל כיוון. כל משפחה יהודית במרוקו שלחה בממוצע מכתב אחד לחודש לישראל. הניתוק הנחית מכה קשה על היהודים במרוקו ועל קרוביהם בישראל. מאה חמישים אלף יהודים במרוקו נותקו בבת אחת ממאה עשרים אלף קרוביהם בישראל. צעד זה העכיר את מצב רוחם והנחית מכה על הדו־קיום שהסתמן ביחסיהם עם המוסלמים במרוקו. יהודים רבים שרפו את בולי ישראל שהיו ברשותם והסתירו כל דבר שיכול להזכיר את ישראל מחשש שיבולע להם.

הניתוק הבליט בבירור את אווירת החשדנות והדאגות שהייתה מנת חלקם של רבים שראו בצעד זה אירוע גורלי שהשפיע על תפיסת עתידם במרוקו.

זמן מה לאחר העצמאות, הקימה ללה עיישה, בתו הבכורה של מוחמר החמישי, את אגודת העזרה ההדדית הלאומית שכללה את כל ארגוני הסיוע במדינה. האגודה פרסמה תקנון חדש שדרש להציב אישים מקומיים בראש הנהלות הסניפים המקומיים של ארגונים ומוסדות זרים. עד אז, נהנו מוסדות סיוע יהודיים ממענקים כספיים של אגודת העזרה ההדדית הלאומית. עכשיו חששו שהדבר ישתנה בעתיד. והאגודה תדרוש לקבוע בעצמה את אופן חלוקת כספי הג׳וינט. באותה תקופה, שאל חבר האספה המייעצת ממפלגת האיסתיקלל, למה מרשים לארגון זר להעדיף אוכלוסייה אחת על חשבון אוכלוסייה שנייה והתכוון לארגון הג׳וינט היהודי.

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עיתוני המפלגה תמכו בעמדתו והדבר עורר חששות במוסדות הסיוע היהודיים. בחודש מארס, התקבלה החלטה בסוגיית התרומות מחוץ לארץ וחלוקתן במרוקו על־ידי ארגונים זרים. גופים כמו הג׳וינט, כי״ח, אורט, ואוז״ה (ארגון הומניטרי יהודי צרפתי) הרגישו שסכנה גדולה מאיימת על המשך קיומם, אך למרות החששות, בשטח לא השתנה עריץ דבר לרעה. יתר על כן, באותה תקופה חילק הג׳וינט עודפי מזון למעונות של ילדים מוסלמים וגם העניק סיוע כספי למפעל הזנה לילדים מוסלמים.

הדבר שערער את ביטחונם של מוסדות הסיוע היהודיים קשור להחלטה הממשלתית מ־26 בנובמבר 1958, שדרשה מכל הגופים הוולונטריים, יהודים כמוסלמים, להירשם מחדש. הרישום כעמותה הותנה במינוי אזרחים מרוקאים בלבד להנהלת הגוף ההתנדבותי. יתר על כן. ההחלטה החדשה אסרה על הארגון הציבורי לקבל את תקציבו ממקורות חיצוניים למדינה אלא רק מדמי חבר ומתרומות הממשלה. המוסדות היהודיים חששו שהשלטונות לא יסתפקו במינוי תומכי האינטגרציה לוועדי הקהילות אלא יחייבו את מוסדותיהם לפתוח את שעריהם גם בפני מוסלמים. הם חשבו כי בהתחלה יידרשו להעניק את השירות למוסלמים בודדים, אך בהדרגה יהפכו המצטרפים החדשים לרוב וישתלטו על ההנהלות. הצעת התקנון של מועצת הקהילות ביזמתו של ראש הקהילה דוד עמר הייתה אמורה להתגבר על בעיות משפטיות מסוג זה במוסדות הקהילה שתוגדר כמיעוט אתני נבדל. השלטונות לא ששו להתעמת עם הקהילה היהודית בסוגיה כה עקרונית בגלל בעיות בוערות יותר שהעסיקו אותם והתקנון נותר בגדר הצעה בלבד. כיוון שרוב מוסדות הסיוע היהודיים נוהלו בידי יהודים בעלי אזרחויות זרות שחיו במרוקו או מחוצה לה, נאלצו חלקם לבצע שינויים בהנהלותיהם ולהציב בהן מנהלים בעלי אזרחות מרוקאית, ובו בזמן להמשיך בפעולות שתלנות כדי לזכות בוויתורים. בחלק מן ההנהלות הפכו המנהלים הקודמים ליועצים.

הבעיה שהדאיגה את ראשי הקהילה הייתה זו שלמרות כל ההודעות המרגיעות של השלטונות לא היה אפשר להתעלם מן העובדה היסודית שמרוקו העצמאית הוגדרה לפי חוקתה כמדינה מוסלמית שמעניקה לאסלאם מעמד מיוחד. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה חוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף חמש קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לשאלה חופש התנועה לא מצאו בסעיף תשע את הזכות לצאת או להגר ממרוקו, אלא רק את ״הזכות להתיישב באופן חופשי בכל הממלכה״. לא זו בלבד. הבעיה לא נותרה רק בתחום ההגדרות המשפטיות. באורחות החיים של החברה המרוקאית הפוסט־קולוניאלית נשמר לדת מקום ראשון במעלה וכל התרבות התמקדה באסלאם. מצב חברתי־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כמו בארצות המערב הקלאסיות. מנקודת מוצא זו, כל ניסיון לפתור את בעיית קיומה של קהילה יהודית בתוך חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם בלהט ההתלהבות מן העצמאות, ניסה חלק מן השכבה היהודית המשכילה להתעלם מן הבעיה, אך ההתפכחות לא איחרה לבוא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערביות דמוקרטיח ובין האחווה הכלל־ערבית שנשבה ממזרח, אך הֵדֵי הפאן ערביזם והפאן־אסלמיזם לא פסחו על מרוקו. הצטרפותה לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, ותהליך הערביזציה של המינהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי להשוואת מעמדם של היהודים במדינה העצמאית למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־־דמוקרסיות.

המפנה בשנת 1961

1961 הייתה שנה קריטית בתולדות מרוקו. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל יהודיה: ב-3 בינואר הגיע גמאל עבד אל־נאצר למרוקו להשתתף בוועידת קזבלנקה ובואו חולל גל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. כעבור שבוע, ב־11 בינואר, טבעה ספינת המעפילים אגוז(פיסס) כשעל סיפונה ארבעים וארבעה נוסעים, חציים ילדים. חודש לאחר מכן, לרגל יום האזכרה לטביעתם, הפיצה המסגרת, כלומר המחתרת היהודית במרוקו, כרוזים נגד השלטונות מה שגרם למאסרים רבים. במארס הלך לעולמו המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה כדי להרגיעם. בנו מולאי חסן הוכתר למלך תחתיו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאים בדבר יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה וב־21 בנובמבר נפתח מבצע יכין לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, מה ששינה גם את המבנה הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

ביקורו של נשיא מצרים בעיר קזבלנקה זעזע קשות את הקהילה היהודית. המנהיג המצרי סימל את הגאווה הכלל־ערבית והפיח רוח לאומנית באוכלוסייה המרוקאית. מלחמתו בישראל קירבה את הסכסוך הישראלי־ערבי ללבו של המרוקאי מן השורה, חיזקה את לאומיותו הערבית ועוררה בדלת העם עוינות למערב שלא אובחנה קודם. היהודים המתינו בחרדה לאויבה הראשי של ישראל כדי לראות איך ישפיע הביקור על יחס המוסלמים אליהם. ב־2 בינואר 1961 נחת נאצר במרוקו, אך כבר ביום הקודם, הגיעו עדויות על התנכלות שרירותית של שוטרים לעוברים ושבים יהודים. שוטרים העליבו זקנים, נשים וילדים ברחוב מכיוון שלבשו בגדים בשילוב של כחול ולבן, דגלה של ישראל, או מפני שלבשו בגדים שחורים, שפורשו כהפגנת אבלות כלפי אויב ישראל. היו שוטרים שקיללו את ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון. היו שוטרים ששיבחו והיללו את מנהיג העולם הערבי. זו לא הייתה הערצה ספונטנית אלא תולדה של הטפה שיטתית בביטאונים המפלגתיים.

ראשי הקהילה ערכו רשימה מפורטת של פגיעות ביהודים בעשרת הימים השחורים בתולדות הקהילה, מ־1 בינואר עד טביעת אגוז בליל 10 בינואר. הדו״ח מפרט כעשרים אירועים של התנכלות שוטרים למאתיים עד שלוש מאות יהודים שחלקם אף נעצרו. אמנם האירועים הסתיימו ללא פגיעות חמורות והעצורים שוחררו אחרי שעות אחדות, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת השפעתם הרעה על המורל של היהודים. האירוע החמור ביותר במסכת ההתנכלויות של משטרת מרוקו התרחש בשבת, 8 בינואר, אחר הצהריים ברובע עֵין שְׂבְע בקזבלנקה שבו נעצרו עשרים וחמישה תלמידי ישיבת נווה שלום. התלמידים יצאו לפי תומם לצפות בשיירה של נאצר בדרכו לשדה התעופה לפני צאתו ממרוקו ונעצרו על ידי שוטרים שלקחו אותם לחקירה. בתחנת המשטרה האשימו אותם שהם יצאו להפגין נגד נאצר בהשראת ישראל. כשמנהל הישיבה, הרב מאיר וְרֶשְׁנֶר, אזרח שוויצרי, הגיע לתחנה לטפל בשחרורם, ניצלו שוטרים אלימים את ההזדמנות כדי להעליב ולהכות אותו והובילוהו למעצר. במוצאי שבת שוחררו כל התלמידים אך הרב הוחזק במקום. למחרת, נפגשו חברי מועצת הקהילות עם ממלא מקומו של מושל העיר סַדיק אבו איברהימי שהתנצל על התנהגות השוטרים שלא הבינו את ההוראות. הקונסול השוויצרי ומנהל אורט בֶרְנַרד וַאנְד פּוֹלאָק התערבו למען הרב. דוד עמר יצר קשר עם ראש שירותי הביטחון אופקיר. מקס לב החבר היהודי של מועצת העיד קזבלנקה והשר היהודי לשעבר לאון בן־זקן פנו יחד ביום שני לאיברהים זַכֶּרִיָה ממשטרת קזבלנקה שהודה שאכן הרב הוכה ולכן לא רצו לשחררו בעודו חבול. הרב שוחרר רק כעבור יומיים, ב־10 בינואר.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ראשי הקהילה אספו בשיטתיות נתונים על האירועים, ומסרו אותם למלך כעדות למתרחש. החומר כלל אישורים רפואיים על סימני פגיעות וגם עדויות על ילדים ומבוגרים שהושפלו בידי שוטרים. נשיא קהילת קזבלנקה מאיר עובדיה הגיב מיד על המתרחש. הוא פנה לממלא מקום מושל העיר, מוחמר מדְבוח, ולמפקד המשטרה עלי בֶּלְקָסֶס ותיאר בפניהם את התנהגות שוטרי העיר שפגעו ללא הצדקה בנשים וילדים. המושל הודיע לנציגי הקהילה שמתנהלת חקירה בנושא וביקש להרגיע את הרחוב היהודי. גם איש העסקים יצחק כהן־אוליבר פנה לשותפו הנסיך מולאי עלי עלאווי והתלונן על התנהגות משטרת קזבלנקה. הנסיך השיב שהדברים ידועים לו אך ציין שברבאט למשל לא ידוע על פגיעות ביהודים. הוא הוסיף שהציונים מפעילים מערך תעמולתי גדול במרוקו ומגזימים בתיאור הפגיעות. השר לשעבר לאון בן זקן ציין במרירות בפני זכריה שׁוּסְטֶר ואברהם קַרְלִיקוֹב מראשי הוועד היהודי האמריקאי: ״לפחות המצב ברור והפצע התגלה לעיני כול״.

ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות את ההתנכלויות והעדיפו לא להתערב מחשש שייגרם להם נזק בדעת הקהל, דבר שלא עלה בקנה אחד עם הסתייגותם האישית מן הדמגוגיה הנאצרית. עיתון השמאל אַתַחְריִר אף פרסם ב־4 בינואר גינוי להתנהגות הקהילה היהודית בזמן הביקור:

יש לציץ את היעדרות הרב הראשי של קזבלנקה [מן הטכסים החגיגיים לכבוד ביקור נשיא מצרים]. הקהילה היהודית הכריזה על יום זה כיום אבל. כן ניתקו היהודים את עצמם מכלל האומה.

שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם את תגובת ועד קהילת קזבלנקה, שאמר כי רב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שלא הוזמנו אליהן. נראה שהשלטונות היו מפוכחים די הצורך לא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנה מסוג זה.

אירועי ועידה קזבלנקה חוללו זעזוע פסיכולוגי ברחוב היהודי, למרות ניסיונותיהם של השלטונות לתקן את הנזק. בשאר היישובים שחיו בהם יהודים לא נרשמו פגיעות, אבל תדמית ״המרוקאי הנחמד״ התערערה. היהודים שהיו רגילים לשמוע רק הצהרות אוהדות הקוראות להם לראות במרוקו את מולדתם ומסבירות להם שהמדינה זקוקה לכישרונותיהם, הופתעו לגלות צד אחר של החיים כמדינה העצמאית. רבים תהו אם אירועים אלה יהיו חד־פעמיים, כתוצר של הסכסוך הישראלי־ערבי במזרח התיכון, או התפתחות מבשרת רעות. גם בחוגים מבוססים נבטו פחדים וחששות ויהודים מן המעמד הבינוני שאלו את עצמם בחרדה מה פשר האירועים הללו ומה הסיבות להתפרצות אנטי יהודית זו. בגלל הפחד התחילו גם יהודים ממעמד זה לתכנן הגירה. משפחות שמעולם לא התענינו בעלייה לישראל לא שללו עוד את הרעיון, מפני החשש מאלימות ברחובות. חסידי מגמת האינטגרציה. בהם מאיר עובדיה ומרק סבח, שינו את טעמם והקצינו את דרישותיהם למימוש זכויות היהודים.

חודשים מעטים לפני טביעת אגח הציג דוד עמר, מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, תמונה קודרת של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כשמונים אחוזים מיהודי הקהילה רוצים להגר ושישים אחוזים מתוכם מבקשים לעשות זאת מיד וזקוקים לעזרה לשם כך. עשרים האחוזים הנותרים מקווים שיוכלו עדיין להישאר במקום אך מביאים בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנו אנשי עסקים החרדים לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי. אולם אין לשכוח. טען עמר. שתוך חמש שנים בקירוב יכינו בתי הספר מאגר של עובדים מוסלמים צעירים שיכבשו את שוק העבודה. אז תתעורר בעיית ההתחרות בין עובד יהודי למוסלמי. והיהודים יצטרכו להיאבק על זכויותיהם. והיהודים. אמר עמר, אינם אופטימים: ״היום צריכים אותנו, אבל מה יהיה מחר?״

הסכם הפשרה

אחרי מסע גינויים בעיתונות העולמית בעקבות טביעת אגוז, הבין המלך חסן השני שכדי להבטיח את המשך הסיוע הצרפתי ולזכות בתמיכה כלכלית וצבאית מממשל אייזנהאור עליו לשוות לשלטונו מראה חיובי. למרות החשש לחשוף את שלטונו להתקפות של האופוזיציה, אחרי טביעת הספינה, הבין השלטון המרוקאי שאי אפשר להחזיק באופן מלאכותי את היהודים הדורשים לעזוב את המדינה ואי אפשר לחסום הרמטית את ההגירה הבלתי חוקית מבלי להסתבך עם דעת הקהל העולמית. ישראל יצרה אמנם קשרים הדוקים עם מנהיג האופוזיציה השמאלית מֶהְדִי בן־בַּרְכַּה בעניין הגירת היהודים, אבל העדיפה בסופו של דבר להמר על המלך הצעיר. המטרה הייתה להגיע ללב לבו של השלטון ואם ייווצר קשר, לנצל אותו לא רק לצרכי העלייה אלא גם כצינור דיפלומטי עם מרוקו ולמען האינטרסים המדיניים של ישראל.

למרות ההקלות שהורגשו בתחום הנפקת הדרכונים, חששו ראשי הקהילה שליברליזציה זו תיפסק. ואילו נציגי ישראל השתכנעו שדרכונים לא יספיקו כדי להוצאת יהודים במספרים גדולים. דרוש היה גוף שיתכנן, יארגן ויבצע את הוצאתם הקולקטיבית של היהודים ובמיוחד כדי לפנות את תושבי הכפרים בהרי האטלס שלא היו מסוגלים לעזוב בכוחות עצמם. הם העריכו כי למרות החששות, המצב היה בשל לנטישת השיטות החשאיות להברחה דרך הים שבהן היה אפשר לפנות רק אנשים במספרים מוגבלים. כבר בשלבי התכנון לפני פתיחת השיחות שנוהלו עם השלטונות בדבר הסכם הפשרה, עלה רעיון הפעלתו של גוף נייטרלי, לא ישראלי, שיספק את המנגנון המבצע. גוף מבצע זה היה אמור לפעול במרוקו באופן חופשי באישור השלטונות, אם כי בדיסקרטיות. ארגון היא״ס בעל התדמית ההומניטרית והניסיון בתחום ההגירה, התאים לביצוע המשימה. כך נפחחו, בחודש מאי 1961, ערוצי השיחות בתיווכם של שר העבודה עבּדּ אֶל קָדֶר בֶן גֶ׳לוּן והנסיך מוּלַאי עלי עַלַאוּוי, דודנו של המלך.

תחילה הטילו נציגי ישראל ספק בעצם יכולתו של חסן השני להחזיק מעמד בשלטון במדינה. אך כשהחלו לחפש דרכים להידבר עם הארמון, נוכחו לדעת שעומד לפניהם אדם נבון ומדינאי מתקדם. מסביב למלך היו כמה יהודים ידידיו מנוער ששמרו על קשרים עם החצר אף שלא החזיקו במשרות ציבוריות. לדברי אפרים רונאל ראש המסגרת בפריס:

היו כמובן סיבות סבירות להסכם הפשרה. המלך בוודאי לא התייחס בזלזול להנאה החומרית שהיה יכול להפיק מן ההסכם אתנו. אך לא פחות מדה היה ערך לא מבוטל לאוריינטציה המערבית שלו ולהערכתו את כוחם של היהודים בזירה הבינלאומית.

בראשית מאי 1961 החליט איסר הראל להטיל על ראש המסגרת במרוקו אלכס גַתְמוֹן ליצור קשר עם מתווכים יהודים לניהול שיחות דיפלומטיות עם השלטונות. עד אז מילאו את התפקיד הזה ג׳ו גולן ואלכסנדר איסטרמן מן הקונגרס היהודי העולמי או מתווכים כאנדרה שוּרַקי ומרסל פרנקו מחברת כל ישראל חברים, מכיוון שמגעיהם עם ראשי השלטון לא השיגו את התוצאות המבוקשות, הוחלט לעקוף אותם ולהציע בצעד עצמאי פיצוי כספי גבוה תמורת הסכם מקיף להוצאה קולקטיבית של היהודים. שני אנשי קשר יהודים תיווכו בין נציגי ישראל לשלטונות מרוקו, סם בן אַזְרַף וד״ר יצחק כהן־אוליבר. האחרון המכונה זזאק (שם חיבה לאיזאק), הוא יליד טַנְגָ׳ה, עורך דין, איש עסקים ואיש יחסי ציבור העוסק בשדולנות כלכלית. משנת 1951 ניהל כהן־אוליבר קשרי ידידות הדוקים עם הנסיך חסן. הנציבות הצרפתית החרימה אותו בגלל קשריו עם משפחת המלוכה והאשימה אותו בסיוע לתנועה הלאומית. אחרי הדחת המלך באוגוסט 1953, נעצר על ידי אנשי הנציב הגנרל גִיוֹם. אחרי העצמאות, מינה הנסיך את כהן־אוליבר כ״יועץ אישי מיוחד״. יש לציין שלמרות מה שכתבו שמואל שגב, אַנְנֶס בן־סימון וטד שולץ, הרי לאלי תורג׳מן מקורבו של מוחמר אוּפְקִיר, לרוֹבֶר אַסַךַף עוזרו של השר רֶדָה גֶדיֹרָה ולשר המרוקאי לשעבר ד״ר לאון בן־זקן לא היה קשר להסכם הפשרה עם שלטונות מרוקו.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עם פתיחתם של תיקים בארכיון הציוני ובארכיון המדינה התבררו עובדות חדשות בעלות השלכות מפתיעות. כבר בחודש אוקטובר 1960, כשלושה חודשים לפני טביעת אגוז, החלו המגעים של ישראל עם הנסיך מולַאי עלי עַלַאוּוי באמצעות כהן אוליבר. אנשי המסגרת ביקשו מאיש עסקים בשם בֶּקיבג ל יצור קשר עם איש עסקים נוסף בשם גוֹמֶנְדְיו ולבדוק אם יהיה מוכן לעדור בהוצאת יהודים ממרוקו באמצעות הספינות שלו או במתן כיסוי נאות לספינות שהופעלו על ידי המסגרת בים התיכון. איש הספנות הסכים לבדוק עם אנשי החצר את הנושא וכאשר היו שניהם במרוקו, הציג גוֹמֶנְדְיו את בֶקינג בפגי כהן־אוליבר. ב־3 בנובמבר 1960 הודיע כהן־אוליבר לשניים שהוא שוחח עם מולַאי עלי עַלַאווי על בעיית יציאת היהודים ושהלה השיב שהוא מוכן לעסקה וביקש עוד פרטים.

שתי בעיות הטרידו את כהן אוליבר בשיחותיו עם בֶקינג: גובה הסכום שישולם על כל מהגר והערבויות או הביטחונות שהישראלים מוכנים לתת כדי להבטיח שהסכום המוסכם אכן ישולם. כאשר בקינג נקב באופן סתמי בסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר לנפש, כהן־אוליבר הגיב שזהו סכום קטן פי ארבעה או חמישה מההערכות שלהם. בקינג התרשם שאיש סודו היהודי של הנסיך הוא איש הגון וישר וניתן לסמוך על הבטחותיו. להערכת רונאל, ברור היה מעל לכל ספק שאנשי הארמון חיפשו דרך להפקת רווחים מן היהודים והם ממהרים למצוא הסדר לפני שיאחרו את המועד. לדעת הישראלי יורש העצר מולאי חסן שניהל באמצעות סם בן־אָזֶרַף משא ומתן עם איסטרמן ידע בוודאי על המגעים של מולאַי עלי עַלַאווי וכהן־אוליבר עם הישראלים והוא בודק ובוחן מי מבין הפרטנרים רציני יותר וגם מבטיח יותר רווחים. הוא ביקש מבֶקינג למסור למרוקאים שהערבות הטובה ביותר נמצאת כבר בידי המרוקאים בצורת מספדים גדולים של יהודים שנשארו במרוקו והישראלים מעוניינים להוציאם.

יש לזכור כי מגעים אלו הם חוליה בשורת שיחות שנוהלו עם יורש העצר וסביבתו. המגע המשמעותי הראשון החל בחודש מארס 1960 עם ביקורו של שר העבודות הציבוריות המרוקאי בן סַאלֶם גֶסוּס בירושלים ופגישתו עם גולדה מאיר ואנשי משרד החוץ ונמשך על פי המלצותיו עם פגישתו של איסטרמן עם יורש העצר באוגוסט אותה שנה. לא ברור למה נפסקו הפגישות עם מולאי חסן, אך אפשר רק לשער שהישראלים הבינו שהם הגיעו לשלב שבו דובר כבר במפורש על הפיצוי הכספי שיש להעניק למרוקו על הנזק הכלכלי שייגרם לה עקב עזיבתם הצפויה של היהודים, טאבו שרק יורש העצר העז לשבור. במצב דברים זה היה על הישראלים להחליט אם הם מוכנים לבצע ״עסקה׳׳ מסוג זה או להמשיך להוציא משפחות בקצב אטי בדרך מחתרתית. נראה שהחלטתם הייתה להמשיך בשני המסלולים מתוך כוונה שפעולה ספקטקולרית בתחום ההגירה תאלץ את מרוקו להעניק חופש יציאה. ניתן היה לחשוב שבשלב זה ההסכם היה על סף חתימה, אך באופן מפתיע הדברים התרחשו אחרת. האירוע הספקטקולרי אכן התרחש מבלי שהישראלים תכננו אותו או התכוונו אליו. כלומר, המחדל של טביעת אגוז.

ההסכם לא נחתם בזמן ואסון אגוז לא נמנע.

אחרי האסון, במארס 1961, התחדשו המגעים עם ארמון המלוכה בדיוק אחרי הכתרתו של מולאי חסן למלך. מסיבה לא ברורה נעלם שמם של כהן־אוליבר ושל מולאַי עלי עַלַאווי והחלו להופיע שמותיהם של סם בן־אַזֶרַף והשר עבּד אֶל קַדֶר בן־גֶ׳לוּן. הפרטים הנוגעים לחלקו של בן אַזֶךַף במשא ומתן עם השלטונות רחוקים מלהיות מדויקים. הכוונה לתיאוריהם הדמיוניים של שמואל שגב ושל דב גולדשטיין המציירים את אלכס גתמון כמושיעם של יהודי מרוקו בדרגה של משיח. בן־אַזֶרַף שימש עם קבלת העצמאות כמנהל כללי במשרדו של שר האוצר הראשון עבד אל קדֶר בן־גֶ׳לוּן. בתום כהונתו התמסר בן־אַזֶרַף לעסקים וחבר מפלגתו בן־גֶ׳לוּן התמנה לשר העבודה והעניינים הסוציאליים בממשלתו של חסן השני. ימים אחדים אחרי שיחת איסטרמן עם יורש העצר בחודש אוגוסט 1960, נערכו התייעצויות במשרדה של גולדה מאיר בירושלים שבהן הוחלט על הידברות חשאית עם הנסיך חסן בתיווכו של בן־אַזֶרַף. כל הגורמים היו תמימי דעים שבן־אַזֶרַף הוא המועמד הטוב ביותר למשימה עדינה זו של ״קניית הנסיך׳ גם מפני ששימש כמנהל עסקיו של הנסיך וגם מכוח מעמדו במועצת הקהילות היהודיות ובזכות רמתו האינטלקטואלית שהנסיך העריך מאוד. אחרי אסון אגוז היה ברור שאין לעסוק יותר בשתדלנות דיפלומטית אלא בעסקה שתמורה כספית בצדה. ישראל העניקה בעבר פיצוי כספי למדינות, כגון עיראק ורומניה. שהיו עלולות להינזק כלכלית מיציאת היהודים מארצותיהן. את העיקרון הזה החליט משרד החוץ להחיל גם על מרוקו.

כרמית גתמון מעידה על וויכוחים קשים שהתנהלו בין בן־אַסזֶרַף ואשתו זַ׳אניןַ ובין בעלה שהגיע לביתם להתייעצויות במשך חודשים אחדים. גתמון היה חסר סובלנות ולא תמיד קיבל את ניתוחיו האינטלקטואליים של בן אַזֶרַף. הוא לחץ לבצע את הדברים מהר ככל האפשר אך מארחו התעקש לגשת לנושא בזהירות כדי לא לסכן אנשים לשווא. הוא ביקש לנהל בעדינות את המגעים עם בית המלוכה ובמיוחד לא לדבר עם המלך ישירות על נושאים כספיים דבר שהיה מתקבל כגסות רוח. בן־אַסֶרַף לא נכנע ללחצי גתמון והציע ליצור מסלול גישושים מקביל בתיווכו של מולַאי עלי עַלַאווי ובאמצעות כהן־אוליבר. הוא דרש לא לערב ישירות אישים יהודים בנושא ישראלי מובהק ובמיוחד לא את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עַמַר. בחודש מאי. הצליח בן־אַזֶרַף לארגן פגישה בפריס בין גַתְמון לשר בֶן־גֶ׳לוּן. על פי גרסה זו, גַתְמון הופיע לפגישה בתחפושת והציג את עצמו בשם בדוי. בֶן גֶ'לוּן עדיין לא ידע את זהותו של גַתְמון ומה מעשיו במרוקו אך ניחש בוודאי שמדובר בנציג ישראלי בכיר. השלושה בילו שעות אחדות בליבון בעיות ההגירה ובתום השיחה הודיע בֶן גֶ׳לוּן שעליו להתייעץ תחילה עם המלך אך כבר עכשיו היה ברור שהיא״ס תופיע כגורם בכל הסכם בין הצדדים. הסיכום העקרוני בין הסוכנות היהודית ובין היא״׳ס. שהארגון ישמש כיסוי לפעילות השליחים הישראלים, הוצג בפני בן־אַזֶרַף עוד לפני חודש מאי. בין מחצית מאי לסוף יולי 1961, התקיימו שש פגישות בין גַתְמון לבן אַזֶרַף. חלק מהן בהשתתפותו שגריר ישראל בפריס ולטר איתן. ההבנות של סם בן־אַזֶרַף עם בֶן־גֶ׳לוּן כללו סעיף כלכלי שהפך לתקדים ביחסי ישראל עם מדינות המסרבות לאפשר יציאת יהודים משטחן. הדרישה לפירוק רשת העלייה המחתרתית הישראלית עוררה קשיים במהלך המשא ומתן. בעיני השלטונות המרוקאים תנאי זה היה עקרוני, משום שהמחתרת גרמה מבוכה לממשלה ולמלך. גַתְמון ואנשיו סירבו להפסיק את פעילותם עד שיהיו בטוחים שהממשלה המרוקאית תעמוד בהבטחותיה. אמנם הובטח לישראלים שהדבר יסתדר מאליו כשיושג ההסכם הסופי, אך על כל צרה שלא תבוא המשיכו ראשי המסגרת להוציא יהודים באופן מחתרתי גם בתקופה זו. במהלך המשא ומתן אף נתפסו יהודים בצאתם את הארץ שלא כחוק, אך השלטונות לא ניצלו עובדה זו להכשלת המגעים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הפרטים והביצוע של העסקה עוררו במה מחלוקות:

כשהושג ההסכם על הוצאת היהודים, החל מיקוח בענייני ביצוע, שנסב על כמה צירים. הייתה שאלת גובה הסכום שיש לשלם תמורת מתן רישיון יציאה ליהודי וכן היה מיקוח מייגע על סדרי התשלום (מפרעות ותשלום לאחר יציאת מספר מוסכם של יהודים) ועל המספר הכולל של רישיונות יציאה שבדעת השלטונות לתת.

 בישראל, הציג גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר שביט, את השאלה אם המלך ער לעסקה ומוכן להתחייב אישית לדאוג ליציאת היהודים עם קבלת המקדמה הכספית. שר האוצר לוי אשכול טען שישראל אינה יכולה לשאת בהוצאות התשלום. לשאלה לשם מה דרושה מקדמה של חצי מיליון דולר, השיבו המרוקאים שהם מעוניינים לדעת אם הישראלים מתייחסים ברצינות להצעותיהם. אך הראל חשש שכוונת המרוקאים הייתה לעצור את ההגירה הבלתי חוקית עד שיתאימו כראוי לחיסולה: ׳׳היינו משוכנעים שוו הייתה מלכודת עבורנו(…) אולי הם רק משטים בנו ומוליכים אותנו שולל״׳. ראשי הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן. ג׳ו גולן ואיסטרמן לא התייחסו למרוקאים בחשד כמו הראל, אך התנגדו להסכם שכן לדעתם לא צפויה ליהדות מרוקו סכנת השמדה ולכן אין הכרח בפינוי קולקטיבי.

נוסף על הדרישה להפסקת ההגירה הבלתי חוקית, דרשו המרוקאים שהגוף שיבצע את ההגירה לא יהיה ישראלי או ציוני, אלא גוף וולונטרי-הומניטרי וביקשו גם לשתף חברות הובלה מרוקאיות במבצע. להבטחת החשאיות, היו פעולות היציאה צריכות להתבצע בדיסקרטיות בשעות הלילה. המרוקאים הקפידו לדרוש שההגירה תכלול את כל בני המשפחה ולא רק חלקים מסנה. הם התנגדו לכך שהצעירים, המשכילים והבריאים יהגרו ואילו במרוקו יישארו הקשישים, החולים והנכים. כך אילצו שלטונות מרוקו את המוסדות הישראלים לבטל את מדיניות הסלקציה. מצד שני, נציגי ישראל שחששו מיציאה בדרכונים אישיים המחייבים את מבקשיהם לפנות לדרגים מקומיים, דרשו שהיציאה תתבצע רק בדרכונים קבוצתיים המאפשרים גמישות בביצוע.

בסוף יולי, הביא בֶּן-גֶ'לוּן הסכמה אישית של המלך שכללה בשלב ראשון יציאה של חמישים אלף יהודים לאירופה, לקנדה או לאמריקה אך לא לישראל.

בהתייחסו להצעה הפיצוי הכספי. ביקש בֶּן־גֶ׳לוּן מקדמה על סך 500,000 דולר וכן 250 דולר לכיסוי הוצאות היציאה של כל מהגר יהודי. השר ביקש שהכסף יימסר במזומן בז'נבה. סכום זה של 250 דולר לנפש היה גבוה בהרכה מן הסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר שהציע בזמנו המתווך בֶּקינג לפני אסון אגוז או מסכום גבוה פי ארבעה או חמישה שהציע כהן־אוליבר. על פי המשך הדיווחים מתברר שהסכום שעליו סוכם לגבי חמישים אלף היהודים הראשונים היה מאה דולר לנפש. אך סכום זה כוחו יפה היה רק -לתקופת הביניים׳׳ ולפי ההסכם היד. אמור להשתנות בהמשך ולעלות עד ל־250 דולר. אחרי פגישת איתן וגַתְמון עם בֶּן־גֶ׳לוּן. הושג באוגוסט הסכם על יציאת חמישים אלף יהודים, אך המשא ומתן על פרטי הביצוע נמשך גם בספטמבר. רונאל מדגיש שההסכם עם המרוקאים נשאר בעל פה ולא נחתם שום מסמך בנושא. גם מקורות היא״ס מציינים שלא היה צורך בהסכם פורמלי. לדבריהם זה היה סיכום דיסקרטי בעל פה: הכסף החליף ידיים והנוגעים בדבר נדרשו לעמוד בהבטחותיהם.

מסמך של המסגרת מ-8 באוגוסט 1961 מתייחס להסכם כדבר שכבר נחתם בין שני הצדדים. לאור המצב החדש. הציע רונאל למפקדו בישראל היערכות חדשה של המסגרת שתותאם לתנאי ההסכם ולקשר של המסגרת עם ארגון היא״ס. לדבריו יש להחזיק במרוקו שני גופים. המסגרת תמשיך לפעול ״בקונספירציה מוחלטת כפי שהיא פועלת כיום אם כי בשיטות שונות״. היא תתרכז בהמרצת העלייה ובהכנת המשפחות ליציאה. הגוף השני. היא״ס, חלקו האחד יהיה חשאי למחצה ויפעלו בו ישראלים בתפקידי סגני מנהלים או במיון העולים בהתאם לסדרי העדיפויות שיקבעו על־ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בארץ. בין עובדים אלה יהיו גם שניים או שלושה רופאים ועובדת סוציאלית שימיינו את המועמדים לעלייה לפי מצב בריאותם. חלקו השני יישא אופי גלוי ורשמי, אם כ״הנהלת חברת הנסיעות״ שתוקם אם כנציגי ארגון סעד. עובדיו יהיו גם ישראלים בעלי נתינות דרה ותיעוד אותנטי וגס יהודים מקומיים. דבר נוסף שהובא בחשבון היה הדרישה לספק רשימות של עולים לשלטונות המרוקאים, אלה ינפיקו ליוצאים דרכונים קבוצתיים והמסגרת תדאג להסעת המשפחות בדרכים לגיטימיות.

ב־21 באוגוסט 1961. מסר המלך חסן השני לעַבְד אֶל קַדֶר בֶן־גֶ׳לוּן שהוא עומד להודיע לממשלה באותו יום על מתן חופש יציאה ליהודי מרוקו, שיאשר את הסכם הפשרה עם הישראלים. לפחות שישה מתוך שמונה-עשר שרים בממשלת המלך חסן השני ידעו על ההסכם עם היא״ס, בהם שר העבודה בֶן־גֶ׳לון. שר הפנים רֶדָה גֶדירַה. שר המסחר ד״ר מוחמד בן חיִמָה. ושל החינוך ד״ר יוּסוּף בֶּן עַבָאס. לשרים אלה הצטרפו בממשלה שהוקמה ב-19 ביולי 1962 השר לעבודות ציבוריות בֶּן סָאלֶם גֶסוס ושר המשפטים אחמד בַּחְניני שגם הם ידעו על ההסכם. ייתכן שגם שר ההגנה מַחְג׳וּבִי אַחֶרְדַן והשר למפעלים ממשלתיים מוחמד לַע׳זַאוּוי היו בסוד העניינים. לשרים אלה הוסבר שההסכם על הגירת היהודים יזכה את מרוקו בסיוע כלכלי מארצות הברית. לטענת האופוזיציה משמאל שהיהודים מהגרים לישראל ובכך מחוקים את צה״ל במלחמתו במדינות ערב, השיב אחד השרים שלא ייתכן שמדינה שאוכלוסייתה מתה שניים וחצי מיליון תושבים, בהתכוונו לישראל, תהיה מסוגלת לקלוט כמות כה רבה של יהודים מרוקאים עניים.

באוגוסט 1961 נכנסה לתמונה ההנהלה הראשית של היא״׳ם בארצות הברית. משרדי הארגון במרוקו נסגרו בעבר ביולי 1959 אחרי פרסום צו המרוקניזציה של העמותות, אך נציגיו המשיכו בפעולתם מבתיהם. מנכ״ל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ברוך דובדבני נפגש בניו יורק עם מוּרי גוּךפיין נשיא ארגון היא׳׳ס והציע לו שארגונו ישמש כארגון חזית לפעילות המסגרת. על פי ההסכם הבלתי כתוב, הארגון האמריקאי יהיה אחראי רשמית להגירת היהודים ממרוקו וכל שליחי המוסד והפעילים המקומיים יהפכו לעובדי היא״ס. כשיתחילו המרוקאים בביצוע ההסכם. כל הפעילות תהפוך ללגלית עם גושפנקא של המלך.ישראל גֵיינור יעקובסון, המנהל האירופאי של היא״ס, האחראי גם על צפp אפריקה, הטיל על נציגו רפאל ספַּניאַן, את ביצוע המשימה ונראה שהאחרון נטל חלק במגעים עם בֶּן גֶ׳לוּן.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון-סיום המאמר

כצעד ראשון, טס סְפַּנִיאַן לרבאט ונפגש ב־28 באוגוסט עם שר הפנים גֶדִירָה שמשרדו עתיד להיוח אחראי לביצוע ההסכם. ספניאן הסביר לשר שארגונו יפעל מעתה במרוקו יותר מאשר בפריס שכן מספר היהודים המצפים להגירה הולך וגדל. במכתב סיכום ששלח לשר אמר ספניאן שארגון היא״ס מוכן לשתף פעולה עם משרד הפנים בהכנת ״מסמכי נסיעה קולקטיביים״ ליהודים המצפים לצאת, ״כדי לחסוך בהוצאות הכרוכות בטיפול האינדיבידואלי המכבידות על משרדך ללא צורך". מרגע זה, בעיני השלטונות המרוקאים וגם בעיני יהודי מרוקו. זוהה מבצע יכין לפינוי הקהילה היהודית כמבצע סל היא״׳ס.

כדי להסיר את החששות בסוגיית התמורה לכספים ששולמו למרוקאים, ביקשו נציגי ישראל מבֶּן גֶ׳לוּן להסדיר פגישה לנציג היא״ס עם המלך ולוודא שהוא מעודכן בעסקה וגס ערב לביצועה. בראשית ספטמבר התקבל סְפַנְיַאן לשיחה בארמון המלוכה ברבאט וזכה לקבלת פנים חמה. לדברי חיים הלחמי נציג הסוכנות היהודית, השתתפו בפגישה גם הקולונל מוחמד אופקיר האחראי על הביטחון הלאומי וגם בן סעיד לַחְרִיזי מנהל חברה הנסיעות טא״ם. המלך קבע שאיש הקשר שלו עם סְפַנְיַאן יהיה אופקיר בכל הקשור לדרכונים. בעניינים הטכניים מונה לכן בן סעיד. לאחר שיחה תרבותית בין השניים הודיע המלך לסְפַנְיַאן שארגונו זכאי לפעול במרוקו ולפתוח שוב את משרדיו. בתום הפגישה, אף שהדברים לא נאמרו מפורשות, הבץין סְפַנְיַאן שהמלך מעודכן בפרטי ההסכם. בהיותו ברבאט, ניצל ספניאן את ביקורו ונפגש עם אנשי ממשל אחדים ובמיוחד עם הקולונל אוּפְקִיר שהכיר מכמה פגישות בעבר. אף שהתברר לסְפַנְיַאן שאוּפְקִיר אינו מעודכן בנושא ההסכם בין ארצו לישראל על הגירת היהודים. הוא הביא בחשבון שחידוש הקשר אתו יהיה לתועלת במהלך ביצוע ההסכם.לדברי רונאל. המלך עדכן את אוּפְקִיר בנושא ההסכם ומן מה אחרי פגישתו עם סְפַנִיאַן.

הפיצוי הכספי ומבצע הפינוי

בחודשים נובמבר ודצמבר 1961 החל הפינוי במסגרת מבצע יכין ובינואר 1962 נפתחו כל נמלי התעופה של המדינה להגירה היהודית. המבצע נמשך עד שנת 1964 ובתקופה זו יצאו בסך הכול 97,005 יהודים. יותר ממחצית אוכלוסיית הקהילה היהודיה באותה עת ישבה בקזבלנקה. בעשרים וחמשת החודשים הראשונים למבצע עד ראשית ינואר 1964, יצאו אה מרוקו 89.973 יהודים ב־646 הפלגות או טיסות מרוכזות. במאי 1962 יצא מספר שיא של יהודים: 7151 איש לעומת דצמבר 1962 שבו יצאו רק 450 איש. רפאל סְפַנְיַאן הגיע להסכם עם אופקיר, שלא יונפקו ליוצאים דרכונים אינדיבידואליים אלא רק דרכון קבוצתי לכל משפחה מתוך קבוצה של כשבע מאות נפשות, כמספר היוצאים בכל הפלגה באנייה או בשש טיסות. בכל טופס הופיעו הנתונים האישיים של כל בני המשפחה וכן תצלום בני הזוג והילדים בני יותר מחמש. מ־27 בנובמבר 1961. יצאו היהודים ממרוקו במסגרת המבצע, בידיעת ובהסכמת הדרגים הגבוהים במדינה.

בסוף יולי 1961, טסו רונאל וגתמון לז׳נבה לפגישה עם בֶּן־גֶ׳לון ומוּלאי עלי עַלַאַוִוי. גזבר הסוכנות היהודית בז׳נבה ערן לאור הכין סכום של חצי מיליון דולר שקיבל בשטרות בבנק מקומי. בבית מלון מפואר בעיר נפגשו השגריר ולטר איתן, הגזבר לאור, רונאל וגתמון עם נציגיו של מלך מרוקו. רונאל מספר שאיתן וגתמון נכנסו לחדרו של בֶּן גֶ׳לון ומסרו לו את מזוודת השטרות. הוא עצמו ולאור המתינו בחדר סמוך. רונאל וחבריו במוסד וכן אנשי היא״ס משוכנעים שהכסף שנמסר בשווייץ לא הגיע לחשבונו הפרטי של המלך. על־פי הסיכום עם בֶּן־גֶ׳לרן, הסכום שתשלם ישראל על כל מהגר היה אמור לגדול פי שניים, ממאה למאתיים דולר, אחרי יציאתם של 26,000 נפש. עד סוף מאי 1962 יצאו 27,826 עולים ובחודש מאי בלבד יצא מספר שיא של 15,170 איש. אף על פי כן, לפי הדיווח שקיבל בֶּן־גֶ׳לון מן הישראלים יצאו רק 30,023 איש. מכאן שהסכום לראש עדיין לא הוכפל משום שלא בֶּן־גֶ׳לון ולא אוּפקיר לא יכלו לדעת אח המספר המדויק של היוצאים. לטענת רונאל, הפער בדיווח נקשר לא רק אל הרווח הכספי. הם פשוט לא רצו להבהיל את אופקיר ואת חבריו במספר גדול מדי של מהגרים. על סכומים אלה יש להוסיף אח המקדמה בסך חצי מיליון דולר ששולמה מראש לחשבון בנק בשווייץ, וכן תשלומים חודשיים ששולמו לפקידים זוטרים שהיו קשורים למבצע ובעיקר למנהל לשכתו של אופקיר, עַבְּד אֵל וַהַב לַחְלַלִי.

מנובמבר 1961 עד סוף שנח 1966, יצאו ממרוקו 97,005 יהודים. אף על פי ששלטונות מרוקו ביקשו לקבל תמורת כל יהודי שהיגר מן המדינה מאתיים חמישים דולר, הרי שבראשית המבצע הם קיבלו רק 100 דולר לאדם עבור  26,000 היוצאים הראשונים ורק לאחר מכן הוכפל הסכום למאתיים דולר. אחדי יציאתם של חמישים אלף המהגרים שעליהם סוכם תחילה, ניתן להניח שהסכום ששולם עד סוף המבצע עלה למאתיים חמישים דולר לנפש. אפשר לחשב את התשלום שניתן למרוקאים על־פי הסיכום הבא:26,000 איש לפי מאה דולר לאיש, 24,000 איש להשלמת מכסת ה־50,000 במאתיים דולר לאיש; וכדי להגיע למספר כולל של 97,000 מהגרים, נותרו 47,000 מהגרים ב־250 דולר לאיש. בסך הכל 19,150,000 דולר. סכום זה אינו מביא בחשבון דיווח מתוקן. יש להניח שעיקרון הגדלת הסכומים בהתאם להגרלת מספר היוצאים היה דרישה ישראלית במסרה לדרבן את המרוקאים לאפשר הוצאת מספר גדול ככל האפשר של משפחות יהודיות.

למרות חישובים אלה קשה לקבוע בדייקנות את הסכום הכולל שהעבירו נציגי ישראל לשלטונות המרוקאים. טֶד שולץ העריך שהסכום הגיע לעשרים וחמישה מיליון דולר, אך יש להוסיף עליו את המקדמה והוצאות נוספות במרוקו כך שהוא יכול להסתכם להערכתו בשלושים מיליון דולר בקירוב. מקופת האוצר הישראלי שולם לגֶדִירַה, שעתיד להתמנות לשר החוץ. סכום של חמישים אלף דולר להפצת עיתונו לה פאר Les Phares. יהודה דומיניץ העביר את הסכום לחשבון בנק של גֶדִירַה בשווייץ. עוד בפברואר 1961, דיווח יושב ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית לשרת החוץ בנוכחות איסר הראל ששר מרוקאי קיבל סכום של שש מאות אלף דולר כסיוע לעלייה. שרגאי מעיד על חשבונות בנק שנפתחו בשווייץ לשרים בממשלה המרוקאית. סכומים אלה לא כוללים מענקי שוחד שנתנו שליחי המסגרת במרוקו לפקידי ממשלה בכל הדרגים ולקציני משטרה. לדברי חיים הלחמי, עובדי המכס והמשטרה בנמל קזבלנקה לא קיבלו שוחד ולכל היותר הזמינו עבורם משקה או כריכים בבר מקומי. הנסיך מולאי עבדאללה שהיה בעל 51% מהזיכיון על כרטיסי הטיסה וההפלגה של החברות שהסיעו את המהגרים קיבל גם הוא טובות הנאה ממבצע ההגירה של יהודי ארצו. נציגי ישראל חשבו בעבר על אפשרות לשחד את אופקיר. אך הגיעי למסקנה שאינו מתאים לכך. גם כרמית גתמון מעידה שראשי המסגרת ניסו ליצור קשר עם אופקיר אך לא הצליחו מכיוון שאי אפשר לשחדו. בנו ראוף אופקיר מספר כי לאביו נודע רק כעבור זמן על המרכיב הכספי של העסקה והוא זועזע מכך. סכומים גדולים במיוחד נמסרו לראש לשכתו של אופקיר עבד אל והב לַחְלַלִי. על פי ההסדר אתו, לחללי היה אמור לקבל דולר אחד על כל מהגר עד 2000 איש ושני דולר מעל למספר זה. בהמשך התברר שתרומתו למבצע הייתה חסרת ערך.

 פרטים על המשך העברת הכסף מנציגי ישראל לשלטונות המרוקאים, סיפק שמואל טולדנו שישב בפריס:

בתמורה שילמנו מאתיים חמישים דולר לראש. בשקים מלאים שטרות, שנשלחו לשווייץ, רבע מיליון בכל משלוח. תמורת כל אנייה. הכסף ששולם חמורת היהודים שיצאו בכל טיסה או הפלגה הגיע מניו יורק לפריס דרך ז'נבה. כל שלושה חודשים הגיע למשרדי היא״ס בפריס נציג המלך וחיים היה מוסר לו את הכסף על־פי הסיכום של 250 דולר לאיש. גם משכורות שליחי המוסד במרוקו. שעבדו במשרדי היא״ס שולמו על ידי הלחמי.

הלחמי אומר שנציג המלך אחמד בן סעיד לַחְרִיזי היה מגיע למשרדו בפריס כל חודש ומקבל ממנו פרטים על מספר היוצאים החודשי ומצויד במספרים האלה, היה לחריזי נוסע לז׳נבה וגובה את הכספים ממשה הַשְכֶל במשרדו של ערן לאור. עוד אומר הלחמי כי בהתחלת המבצע דייק במספר היוצאים. אבל אחר כך הפחית מעט במספרם. כמו כן, כאשר היא״ס היה זקוק למזומנים במרוקו, היה הלחמי מקבל אותם בתדירות קבועה מרוֹבֶר אַסְרַף תמורת צ׳קים שהיה מוסר לידו ונגבו בדנבה.

כרמית גתמון מוסיפה הבהרות על דרכי ההעברה, בשינויים אחדים;

בבל פעם שהתאסף בדרכים או בקזבלנקה מספר מספיק של יהודים ליציאה, אלכס נסע לז׳נבה. שם הוא פגש את הנציג המרוקאי והעביר לו את המזוודה עם הכסף. הנציג המרוקאי היה מדווח על זה לקזבלנקה ואנחנו היינו מקבלים את החתימה על הדרכונים הקבוצתיים שעליהם הודפסה ארץ היעד קנדה. זה אולי לא מוסרי, ולא יפה, אך רק כך יכולנו לפתור את הבעיה.

לדברי ישראל יעקובסון, מקור הכספים למימון העסקה היה בעיקר המגבית היהודית המאוחדת. כספי מגבית זו עברו כמקובל למגבית הישראלית שהעבירה אה חלקם לסוכנות היהודית למימון העלייה הלגלית והבלתי לגלית. גם היא׳׳ס קיבל חלק מכספי המגבית והעביר אותו לסוכנות היהודית לצורכי המבצע. חלק אחר, קטן יותר, הגיע ישירות מקהילות יהודיות בקנדה, בריטניה ודרום אפריקה. מכיוון שהיציאה ממרוקו הייתה חשאית, הכספים לא הופיעו בדוחות היא״ס ורק מוּרי גוּרְפֶיין, ג׳יימס רייס, ישראל יעקובסון ועוד שני נשיאים שעמדו בראש היא״ס כעבור זמן (קרלוס ישראלס והֶרולד פרידמן), ידעו על קיומם.

ההיסטוריון של המסגרת אליעזר שושני תארך את סיומו של מבצע יכין ל־1964, אך חיים הלחמי אומר שהמבצע הסתיים רק נב-1966, כאשר לַחְרִיזִי הפסיק לבוא אליו לקבל עדכונים על מספר היוצאים בדרכונים קבוצתיים ובכך הופסק תהליך העברת הכספים. יחד עם זאת ניתן לראות במלחמת ששת הימים תאריך מפתח בתולדות הקהילה וההגירה מחוץ למדינה. יש הרואים במלחמת יום הכיפורים ובשני הניסיונות להתנקש בחיי המלך חסן השני, ב־1971 וב־1972 ובמות הגנרל אופקיר. ״ידיד היהודים״, את התאריך המכריע בסיום חיי הקהילה. בהדרגה. שינה המבצע את היקפו. הנפקת הדרכונים הקבוצתיים נפסקה ועם צמצומו הדרסטי, נראה שמבצע יכין הסתיים מאליו מבלי שאיש הכריז על כך רשמית.

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון-סיום המאמר

מי יהיה השר היהודי יגאל בן-נון

מי יהיה השר היהודי

יגאל בן-נון

באדיבותו של המחבר, יגאל בן-נון

קלפים רבים נטרפו בהנהגת הקהילה היהודית במרוקו בשנות החמישים של המאה העשרים בעקבות ההצעה למנות שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. האם יהודי מרוקו רצו להיטמע בחברה המרוקנית, לשמר את המעמד שהיה להם בימי הצרפתים או לעלות לישראל? המהומה הפוליטית חשפה את המבוכה

סיום שלטון החסות הצרפתי במרוקו הטריד את ראשי מדינת ישראל. מאבקה של התנועה הלאומית המרוקנית נגד שלטונות החסות הצרפתיים גרם לאי נוחות בקהילה היהודית ורבים חשו כי עליהם לעזוב את מרוקו. בישראל היו משוכנעים כי כאשר המרוקנים ייטלו לידיהם את השלטון יתערער ביטחונם של היהודים במדינה והם ייאלצו להגר, ולכן יש לעשות מאמץ להגן עליהם בתקופת המעבר. מסר של הרגעה במאי 1954 החלו נציגים של ארגונים יהודיים בינלאומיים לגלות עניין ביהודי מרוקו בשל החשש כי תהיה החמרה ביחס אליהם. החשש התעורר לאחר שבאוגוסט 1953 הגלו הצרפתים למדגסקר את הסולטן מוחמד בן יוּ סף שהגן על היהודים. הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בקיץ הגיע למסקנה שעליו להידבר עם התנועה הלאומית במרוקו במטרה להבטיח את שלומם של היהודים במעבר מחסות צרפתית לעצמאות. לא היה קל ליצור הידברות עם אנשי התנועה הלאומית, שכן הארגונים היהודיים בצרפת, בארצות הברית ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת, תמכו במדיניותה בצפון אפריקה ולא האמינו שהיא תוותר על מרוקו. אנשי הקונגרס היהודי העולמי שראו את הנולד ניסו לפעול מבלי לערב את הקהילה היהודית במאבקה של התנועה הלאומית בצרפתים.

ג'ו גולן, שפעל בשליחותו של נשיא הקונגרס נחום גולדמן, קיבל מראשי התנועה הבטחה כי מפקדי צבא השחרור יימנעו מפגיעה ביהודים וכי לא יאונה להם כל רע. במקביל הרבה הסולטן מוחמד בן יוסף, שלאחר המלכתו כונה מוחמד החמישי, בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית. ההנהגה המרוקנית, שביקשה להוכיח לעולם כי המדינה החדשה תתנהל בדרך דמוקרטית, ראתה בארגונים היהודיים העולמיים מפתח להשפעה על דעת הקהל העולמית. מעבר לשיקולי תדמית, לקראת המעבר לעצמאות התנועה הלאומית הייתה זקוקה לשכבת המשכילים היהודים, ואלה קיבלו תפקידים רמי מעלה במדינה המתחדשת. אלא שלמרות הצהרות ההרגעה שררה בישראל דאגה רבה. המוסד הישראלי לא ייחס חשיבות להבטחות שנתנו מנהיגי התנועה הלאומית המרוקנית. הוא חשש כי הם יפנו להן עורף ברגע שיקבלו את עצמאותם, ועל כן דרש מממשלת ישראל תקציבים להוצאת היהודים מרוקו במהירות האפשרית. באותה עת התגבשה החלטה בקרב ההנהגה המרוקנית למנות יהודי לשר בממשלה העתידית כמחווה פוליטית והומניטרית כלפי הקהילה היהודית, למרות שהנהגתה לא נטלה חלק במאבק לעצמאות. ההנהגה המרוקנית העריכה כי מחווה כזו כלפי היהודים תמצא חן בעיני אחיהם בעולם.

32 מועמדים

הודעתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי כי בדעתו למנות שר יהודי התקבלה באווירה של אי יציבות. הוא סבר כי אין למנות לתפקיד יהודי המזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי או עם ההנהגה היהודית הישנה. הוא לא רצה למנות נציג רשמי של הקהילה מפני שהמינוי הוא אישי, וגם אדם המזוהה עם מפלגת אל־אסתקלל – מפלגת העצמאות אשר ניהלה את המאבק בשלטון הקולוניאלי והייתה בתחרות עם אנשי הארמון – לא היה ראוי בעיניו. יהודים שנמנו עם האינטליגנציה תמכו באותם ימים בהשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית וראו עצמם מרוקנים לכל דבר בלי להתכחש ליהדותם, ועל כן ראש הממשלה המיועד הבין שנציג מחוגים אלה לא יזכה לתמיכת הרחוב היהודי המסורתי. הניסיון להימנע מכל המלכודות הפוליטיות האפשריות הוליד תהליך בחירה מורכב ורב תהפוכות. מספר האישים שראו עצמם ראויים לתפקיד הגיע ל־32 .בין המועמדים היו הוגה הדעות והפובליציסט קרלוס דה־נזרי, ההיסטוריון יצחק דוד עבו, איש העסקים סם בן־אזרף, נציג הנציבות הצרפתית מוריס בוטבול, חסיד זרם ההשתלבות ג׳ו אוחנה, פליקס נטף שהיה בעל אזרחות צרפתית ומקס לב שהיה מהתומכים המובהקים בלוחמי השחרור המרוקנים. אולם רק לארבעה מועמדים היה סיכוי להיבחר: ז'אק דהן, מאיר טולדנו, ג'ו אוחנה ולאון בן־זקן. כל הנציגים היהודים התנגדו להקמת משרד לענייני יהודים ודרשו לקבל תיק ממשלתי רגיל, שכן רק כך יוכיחו ראשי התנועה הלאומית שהם רואים ביהודים אזרחים מן המניין.

המלך מוחמד החמישי הרבה בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית, אך למרות ההצהרות שררה בישראל דאגה רבה.

הטוענים לשררה מזכיר מועצת הקהילות היהודיות ז'אק דהן, שהיה בעל ידיעה מעמיקה בערבית ספרותית, היה מועמד מוביל. אלא שמוסדות הקהילה נתמכו באופן רשמי על ידי הנציבות הצרפתית במרוקו, וכך נתפס דהן – שלא היה מקורב לתנועה הלאומית בשנות מאבקה – כמשרת שלטון החסות. הכיוונים שמהם הגיעה התמיכה בדהן רק המחישו את הבעייתיות שבמועמדותו. ראש ממשלת צרפת אדגר פור הורה לנציב אנדרה דובואה להבהיר לראשי התנועה הלאומית שהוא תומך במועמדותו של דהן, ואף ביקש כי סם נהון, סגנו של דהן במועצת הקהילות, ימונה לתפקיד חשוב בממשל החדש. דהן ונהון זכו גם לתמיכת ארגון כל ישראל חברים (כי״ח) וראשיו רֶנֶה קסן והסופר אנדרה שורקי. ארגון זה תרם יותר מכל להתערות הקהילה בתרבות הצרפתית ונמנע עד אז מתמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית. לקראת יציאתה של צרפת ממרוקו חש ז'אק דהן בשינויים העומדים להתחולל במדינה וביצע תפנית בעמדותיו הפוליטיות. הוא האשים את המרשל ליוטה, סמל המעצמה הצרפתית במרוקו, בהנצחת השמרנות בקרב הקהילה. מצויד בגיבוי של שלטונות צרפת ושל המפלגה הדמוקרטית לעצמאות – מפלגת הליברלים המקורבת לבית המלוכה – ביקש דהן לזכות גם בתמיכת ראשי הקונגרס היהודי העולמי שאותם הדיר בעבר מהשפעה על מועצת הקהילות.

במקביל הידק דהן את קשריו עם הוועד היהודי האמריקני, וזה פנה לראש הממשלה בעניינו. למרות יתרונותיו של דהן היו לראשי השלטון החדש שיקולים אחרים. המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן היה זה אך טבעי מבחינתם לפנות ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי – שלנציגיהם היו קשרים עם ראשי המפלגות במרוקו – מבלי להתייעץ עם ראשי הקהילה ובלי לשתפם במגעיהם. המועמד הנגדי היה המשפטן מאיר טולדנו, עורך הדו שבועון הפרו ישראלי המובהק 'נוער' — Noar  שיצא לאור בצרפתית. טולדנו תקף מעל דפי עיתונו את דרישתו של ז'אק דהן להעניק מעמד של מיעוט לאומי לבני הקהילה ולתת להם זכויות ייחודיות. טולדנו אימץ את הגישה המקובלת במדינות מפותחות שבהן שולבו היהודים כאזרחים בעלי זכויות שוות ולא כבני מיעוט מוגן. הוא היה מהראשונים שתמכו בשילוב יהודי מרוקו בחברה הכללית, אך לא ויתר על אהדתו לישראל. בהדרגה חידד טולדנו את עמדותיו והדגיש את תמיכתו בהתערות יהודית גם בפוליטיקה המרוקנית. עמדות אלה, לצד קשריו עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי, הפכו אותו למועמד אידאלי בעיני מפלגת אל־אסתקלאל. מי שתמך בעקביות בתנועה הלאומית היה ג'ו אוחנה שראה סתירה בין תמיכה בציונות לבין השתלבות במדינה המרוקנית העצמאית. הוא ראה בטולדנו אופורטוניסט המנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. העלאת שמו של אוחנה כמועמד הציתה סערה בקרב היהודים שטענו כי מי ששולל את עצם קיומה של הקהילה היהודית לא יכול לייצג אותה. אוחנה השתייך למפלגת אל־אסתקלאל, אך זו גילתה סובלנות כלפי המוסדות היהודיים אף יותר מאוחנה עצמו ולכן המפלגה לא הציעה אותו כמועמדה לתפקיד. חלוץ התמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית היה בעיני חברי מפלגתו מרוקני מדי ופחות מדי יהודי.

המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן פנו ראשי השלטון ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי.

מה יגידו נציגי הקונגרס?

 בחירת טולדנו נראתה ודאית. 15 מתוך 21 שרי הממשלה החדשה תמכו בו. מתנגדיו היחידים היו שרי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות. הם הסתייגו מזיקתו למפלגת אל־אסתקלאל והעדיפו על פניו את חבר מפלגתם סם בן־אזרף או את ז'אק דהן. מי שהכריעו לבסוף את הכף לא היו ראשי השלטון החדש, לא ראש ממשלת צרפת ונציגיו בנציבות וגם לא מוסדות הקהילה היהודית אלא ראשי הקונגרס היהודי העולמי. לנציגם אלכסנדר איסטרמן היה מועמד אחר לכהונת שר. מטעמים דיפלומטיים הוא נזהר מלהביע את עמדתו בגלוי ושמר את זהותו בסוד. על אף שטולדנו היה נציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו ראשיו לא התלהבו מפנייתו ללאומיות המרוקנית ושמרו לו טינה על כך.

בזהירות דיפלומטית הם הביעו אי שביעות רצון עדינה ממועמדותו כל אימת ששמו הועלה על ידי ראשי השלטון. איסטרמן העדיף את ד״ר לאון בן־זקן, רופא שפעילותו הציבורית התרכזה במלחמה בשחפת ובניהול מוסדות רפואיים, על פני טולדנו שהיה אופורטוניסט לטעמו. בן־זקן דגל בזהות יהודית קהילתית מהולה בציונות מתונה לצד הפגנת אהדה פושרת לזכות המרוקנים למדינה עצמאית. הוא סירב להצעת ראשי התנועה הלאומית לחתום על המנשר לעצמאות שיזמה התנועה הלאומית בינואר 1944 ,ולאחר קבלת העצמאות הוא תמך בהשתלבות היהודים במרוקו כקהילה בעלת מעמד מיוחד שצרפת או מעצמה זרה אחרת תהייה ערבה לו. הוא טיפל בעניינים קהילתיים מבלי להצטרף לאף מפלגה, וכיבד את המסורת בפומבי למרות שהיה אתאיסט. בניגוד לטולדנו בן־זקן לא קרא להשתלבות בחברה המרוקנית ולא נטה לכיוונם של המהפכנים הלאומיים. ככל בני דורו הוא רחש אהדה לצרפת, אך תיעב את נציגיה במרוקו. בזכות עמדותיו – שלא היו קיצוניות לשום כיוון – העדיפו ראשי הקונגרס היהודי העולמי, מקורבי הארמון והשמרנים שבמפלגת אל־אסתקלאל את בן־זקן על פני טולדנו שזכה לתמיכת האגף המהפכני יותר של המפלגה בראשות מהדי בן ברכּה.

ראשי התנועה הלאומית וראש הממשלה המיועד פנו לאיסטרמן פעמים אחדות בבקשה שינקוב בשמו של המועמד שהקונגרס היהודי העולמי תומך בו לכהונת שר, אך הוא העדיף שלא להתערב בעניין. הוא וחבריו שמרו על ניטרליות, נמנעו מלנקוב בשמות והסתפקו בהערות כלליות על כישוריהם של המועמדים. הם השמיעו קולות של הסכמה כשהוזכר שמו של בן־זקן ושתקו כשהוזכר שמו של טולדנו, והרמזים המגומגמים הספיקו לראש הממשלה כדי להחליט כי לאון בן־זקן הוא המועמד המתאים לכהן כשר בממשלה. הפיצול היהודי נחשף הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי בשישה בדצמבר 1955 ,אך כבר למחרת השתנה מצב הרוח כשהתברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר. הוא העדיף לשמש בתפקיד משמעותי יותר, כמו שר הבריאות או שר השיכון, וראש הממשלה שלא יכול היה לקבל את דרישתו ויתר על מועמדותו. לא נותר אלא לחדש את ההתמודדות בין דהן לטולדנו. מועמדותו של טולדנו נראתה שוב כמעט ודאית. כשהתברר לראשי הקונגרס שבן־זקן עומד בסירובו הם השלימו עם מועמדותו של טולדנו, שהיה עדיף בעיניהם על פני ז׳אק דהן, אבל השמועה על התנגדותם הראשונית לטולדנו נפוצה בחוגים הפרוגרסיביים של הקהילה ועוררה את הסתייגותם מטולדנו.

איסטרמן הכחיש בשפה רפה ומתפתלת את התנגדות הקונגרס, אך למרות בקשתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי שיצהיר בכתב על אי התנגדותו תשובתו הייתה מסויגת. הוא כתב כי אם הוד מעלתו רואה בעין יפה את מינוי מאיר טולדנו לתפקיד שר הקונגרס תומך בהחלטתו. בִּכַּאי וחבריו חשו כי אין לטולדנו תמיכה מספקת בקהילתו ובעולם היהודי, ולכן הם ביקשו מנציגי הקונגרס כי ישכנעו את בן־זקן לקבל את משרד הדואר. איש העסקים ד״ר יצחק כהן־אוליבר, ידידו של יורש העצר הנסיך מולאי חסן, נפגש לשיחה עם בן־זקן. בן־זקן הבהיר שאינו רוצה לכהן כשר בתחום שהוא אינו בקיא בו, אך כהן־אוליבר הזהיר אותו כי אם יסרב להצעה עלול להיבחר מועמד ראוי פחות שיגרום נזק לקהילה. אחרי פגישתם זימן בִּכַּאי את בן־זקן לפגישה שנערכה ברבאט ב־26 בדצמבר, ולאחר ששוחחו כשעה הסכים בן־זקן להיפגש עם המלך עוד באותו יום. בתו של בן־זקן סיפרה כי כשאביה שב לביתם שבקזבלנקה לאחר שנפגש עם המלך הוא אמר: הם הפילו אותי בפח. כך הוכרעה בחירתו של השר היהודי. הפובליציסט קרלוס דה־נזרי תיאר את התהליך המפותל שגרר הרצון למנות שר יהודי כשיקוף מדויק של הסחרור שאחז בקהילה היהודית לנוכח הנכונות לשלבה במעגל הפוליטי: אם הצטייר אחד המועמדים כמוביל, מיד נחתו מכל עבר מברקים ותיקים שהוכנו בחופזה. תחת עיניו הפקוחות של השלטון החדש התערטלה יהדות מרוקו, חשפה את חולשותיה ואת פצעיה הנסתרים, ופרסה בראש חוצות את יריבויותיה הפנימיות הנצחיות שלא משיגות דבר כשהן עוברות את תחום המושב הקהילתי Nesry De Carlo  Les Israelites marocains  a l'heure du choix

הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי, אך התברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר.

מועמד וקוץ בו

ההתלבטות בין המועמדים חשפה את סבך הנאמנויות שבו היו יהודי מרוקו נתונים. כל מועמד ייצג זיקה מסוימת שהפכה אותו למועמד ראוי אך גם היוותה בעיה

ז׳אק דהן מזכיר מועצת הקהילות היהודיות בעל מעמד במוסדות היהודיים ובקיא בערבית ספרותית

אבל מזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי

ג׳ו אוחנה פעיל במפלגת אל־אסתקלאל תמך בהיטמעות היהודים במדינה המרוקנית העצמאית

אבל היהודים התנגדו למועמד המתנגד לעצם קיומן של הקהילות

מאיר טולדנו עורך הדו שבועון הפרו ישראלי ׳נוער׳ תמך בהשתלבות היהודים כאזרחים מן המניין

אבל תמיכתו בלאומיות המרוקנית עוררה את התנגדות הקונגרס היהודי

לאון בן־זקן רופא ומנהל מוסדות רפואיים שנלחם בשחפת בעל עמדות ביניים בכל הנושאים שבמחלוקת

אבל סירב להתמנות לשר הדואר

שר בסבך הנאמנויות.

 בהודעה שמסר בן־זקן לעיתונות עם היבחרו נאמר:

להוד מעלתו סידי מוחמד הייתה הזדמנות להביע את אהדתו לבני דתי ולמרוקנים המוסלמים. מינוי שר יהודי הוא סמל חשוב. למעשה תיק זה נמסר ליהודי בתור מרוקני ולא לנציג היהודים במדינה זו (ג'ו גולן, "מרוקו 1956 ,"כתב יד, ארכיון אסתר גולן(. אחרי בחירתו למד בן־זקן ערבית ספרותית וחבש לראשו תרבוש אדום כשהשתתף בטקסים רשמיים. על אף שמונה בשל היותו יהודי הרי שבמהלך כהונתו היה עליו להלך בין הטיפות: לייצג את היהודים בלי לשדר שיש הבדל בינם לבין אחרים. כחודש לאחר מינויו, בינואר 1956 ,גילה בן־זקן השמרן אומץ לב וקיים פגישה חשאית עם עמוס רבל, יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו, אך רבל התרשם שהשר עצבני ומפוחד. בן־זקן הסכים להמשיך במגעים בתיווכו של סם בן־אזרף ששיתף פעולה עם ישראל, אך התנגד להסתרת ההגירה מהשלטונות וציפה שישראל תלך בדרך המלך הדיפלומטית. הוא גם הציע כי הגורמים שיעסקו בהגירה בגלוי ובהסכמה לא יהיו זרים אלא יהודים ממרוקו. את הצעתו של רבל להקים אגודת ידידות של שתי המדינות דחה בן־זקן לעתיד והעדיף לא ללחוץ על ממשלתו להכריז הכרזות נוספות המבטיחות את זכויות היהודים, כיוון שהדבר גורם ליהודים לתהות למה מתפרסמות הכרזות כה רבות אם הכל בסדר.

השר בן־זקן הדגיש באוזני רבל כי אין לשלול את שילוב היהודים בחברה המרוקנית, וכי ההיבדלות של יהודים ממוסלמים היא תוצאה של השפעות חיצוניות. בפער בין הנאמנות למרוקו לבין הרצון להגר לישראל נתלה בן־זקן בהצהרתו של הנסיך מולאי חסן מינואר 1956 , שלפיה טבעי כי עיני היהודים תהיינה נשואות לישראל ועיני המוסלמים לקהיר – שבתקופת נאצר מיצבה את עצמה כמנהיגה של מדינות ערב – ואין בכך כדי להפריד ביניהם כאזרחים מרוקנים. השר הוסיף כי הוא אינו מעוניין בבריחה המונית, וכי ישראל צריכה להבטיח דלת פתוחה לכל הרוצים להגר בלי לפגוע ברצונם של המעדיפים להישאר. דברים אלה לא נעמו לנציג הסוכנות היהודית והוא דיווח עליהם למשרד החוץ בירושלים. לאחר שנבחר לשר הוזמן בן־זקן למפגש שארגן לכבודו ג'ו גולן בניו יורק בהשתתפות נשיא הקונגרס נחום גולדמן ושרת החוץ החדשה של ישראל גולדה מאיר. בן־זקן ציין באוזני שרת החוץ בסיפוק את עמדותיה המאוזנות של ישראל והוסיף כי הניצחון בסיני הגביר את ביטחונם העצמי של היהודים. בדבריו חילק בן־זקן את העולם הערבי לשני גושים – מדינות הליגה הערבית ובראשן מצרים, ומדינות צפון אפריקה הנוטות למערב. הפניית העורף למצרים באה לידי ביטוי גם בעמדת הארמון במרוקו. הנסיך מולאי חסן התראיין באותה עת לעיתון אמריקני ונשאל מה דעתו על גמאל עבד אל נאצר. תשובתו הייתה מפתיעה בחריפותה: אם הוא בחר ללכת בדרכו של היטלר, יהיה סופו כסופו של היטלר. בראשית יולי 1957 נפגש איסטרמן עם בן־זקן כדי להיוועץ בו בעניין הענקת דרכונים ליהודים שיאפשרו להם חופש תנועה. איסטרמן ציין כי בן־זקן הוא יהודי טוב בעומק לבו, ותיאר אותו כאדם רגיש, כן וישר הסובל מביישנות טבעית, אך הוא גם התרשם שלמרות ההערכה כלפיו במשפחת המלוכה השר לא מרגיש בנוח בממשלה. בין המוסלמים הוא חש זרות בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים. כשר בממשלה עליו לנהוג באופן אובייקטיבי כדי להימנע מהטענה שהוא מציב את האינטרס היהודי מעל לאינטרס המרוקני.

איסטרמן התרשם שהשר חש זרות בממשלה בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים.

הנהגה במבוי סתום

פרשת מינויו של השר היהודי בממשלה המרוקנית משקפת את הסבך שבו היו נתונים יהודי מרוקו לנוכח השינויים שחלו בארצם. הארגונים היהודיים הבינלאומיים פעלו ישירות מול השלטונות המרוקניים והתעלמו ממנהיגי הקהילה המקומית, וגם בין הארגונים עצמם התגלעו חילוקי דעות. כך למשל לאחר בחירתו של בן־זקן לא התאפק אלכסנדר איסטרמן, נציג הקונגרס היהודי העולמי, ושלח מברק לעגני לזכריה שוסטר מהוועד היהודי האמריקני שתמך בדהן. הוא הודה לו על מברק הברכה ששלח לבן־ זקן ולא שכח להזכיר לו את המאמצים הרבים שהשקיע ארגונו לטובת מועמדותו של דהן. גם היחסים בין הארגונים היהודיים לבין מדינת ישראל היו מורכבים. על אף שבמגעיהם עם השלטונות המרוקניים שימשו נציגי הקונגרס היהודי העולמי כשליחי משרד החוץ, הייתה יריבות בינם לבין גורמים ישראליים אחרים. בעיני ברוך דובדבני, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, מינויו של בן־זקן לשר היה צעד מעכב בהעלאת יהודי מרוקו לישראל: לדידם של ראשי הקונגרס היהודי העולמי היה בכניסת ד״ר בן־זקן לממשלה משום הישג גדול ליהדות מרוקו המרודה. בקצרה, הייתה זו דרך השתדלנות שקנתה לה פרסום בהיסטוריה היהודית )אליעזר שושני, 'תשע שנים מתוך אלפיים' חלק ב'(. למרבה האירוניה נציגי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו על בחירתו של בן־זקן לא שבעו נחת מעמדותיו, ולימים האשימו אותו שהוא מחויב לשלטונות המרוקניים יותר מאשר לגורמים היהודיים שהביאו לבחירתו. עם הזמן התאכזבו גם שלטונות מרוקו מבן־זקן הצייתן והעדיפו מנהיגים יהודים המייצגים את הקהילה ולא את המעוניינים להיטמע בחברה המרוקנית. בן־זקן, שהיה חסר זיהוי רעיוני או מפלגתי, היה מועמד של פשרה, ובחירתו מדגימה את המבוי הסתום שאליו הגיעה ההנהגה הוותיקה של הקהילה היהודית. ההנהגה המוסדית הישנה הייתה מזוהה מדי עם הצרפתים. ז'אק דהן ניסה להתאים את עצמו לשלטון החדש אחרי כישלונו להיבחר לשר, אך נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר מועצת הקהילות בראשית ינואר 1956 ,לאחר שטענו נגדו בעיתונות היהודית כי הוא שייך לעבר הצרפתי וכי יש לפתוח דף חדש. מחנהו של מאיר טולדנו – שסימל את הניסיון להיטמע בחברה המרוקנית העצמאית – נכשל במטרתו בשל שאיפתה של התנועה הלאומית המרוקנית לרכוש את אהדתה של יהדות העולם. ניסיון קצר מועד לכונן ארגון יהודי מוסלמי בשם אל־ויפאק – ההסכמה – עורר תקווה באשר לאפשרות לבנות חברה לאומית חדשה וליצור חיים בין דתיים משותפים, אבל בצל הסכסוך הישראלי ערבי יוזמה זו לא האריכה ימים. הציבור היהודי התלהב במשך תקופה מסוימת מהתקווה לעצמאות, אך לא התחבר לרעיונות ההיטמעות בחברה המרוקנית שייצגו מאיר טולדנו, ג׳ו אוחנה, מקס לב, מרק סבח ודומיהם. רעיונות אלה התאימו יותר ליהודים שחיו בחברה חילונית דמוקרטית מבוססת מאשר ליהדות מרוקו. השלטונות המרוקניים, ששאפו בשלב ראשון לקלוט את היהודים כיחידים בחברה המרוקנית החדשה, הבינו כי התנאים לא בשלו לכך והעדיפו את המועמד שסימל במידה רבה את החבל הדק שעליו התהלכה ההנהגה היהודית המרוקנית עד לחיסול הקהילה כמעט לגמרי בשנות השבעים.

Les raisons politiques et culturelles du départ des juifs du Maroc

igal bin nun

Les raisons politiques et culturelles du départ des juifs du Maroc

Par Yigal Bin-Nun, Université de Tel Aviv

Les raisons pour lesquelles les Juifs du Maroc quittèrent leur pays natal sont diverses. Cependant, elles ont toutes un rapport avec les inquiétudes concernant un avenir confiant dans le Maroc indépendant. Ce pays, sorti du colonialisme, avait une longue tradition où l’islam constituait le noyau de sa civilisation. Il posait ainsi d’emblée un problème d’incompatibilité avec l’éventuelle possibilité d’intégrer dans sa société une minorité juive. Malgré les innombrables déclarations d’apaisement, la classe dirigeante marocaine était relativement consciente de ce problème, que les pays laïques en Europe occidentale avaient tenté de résoudre avec un certain succès.

L’émigration juive après l’indépendance du Maroc s’effectua clandestinement entre 1956 et septembre 1961. Ce n’est qu’après ce qu’on appelle « l’accord de compromis » conclu entre Israël et Hassan II que commença l’évacuation de la communauté entre le 28 novembre 1961 et la fin 1966. À la question pourquoi les Juifs quittèrent le Maroc, la cause immédiate serait une « psychose de départ » qui s’empara de cette communauté. Etant donné que dans la période évoquée ces départs s'effectuèrent dans une atmosphère de discrétion, on ne pouvait évaluer convenablement leur ampleur. Les média ne publiant pas de données sur ce sujet tabou, chacun alimentait son imagination de ce qu’il pouvait observer et en déduire. Dans l'imaginaire juif de l’époque, le rythme de l'émigration avait atteint des proportions telles que chaque famille juive pensait que tous ses proches avaient déjà quitté le pays et qu'elle était une des dernières à n’avoir pas pris son destin en main. Ceux qui n'avaient pas encore quitté savaient pertinemment que tôt ou tard ils seraient contraints de le faire.

LA PSYCHOSE DES DÉPARTS

Mais la psychose des départs fut provoquée non pas par les émissaires israéliens qui étaient étonnés de la constater, mais plutôt par les autorités marocaines qui s’efforçaient de l’empêcher. En d’autres termes, plus les autorités marocaines créaient des difficultés pour endiguer les départs des Juifs et les exhorter à rester, plus leur désir de quitter le Maroc grandissait, de peur que plus tard ce serait irréalisable. Parallèlement à la panique des départs, les Juifs étaient constamment angoissés par la question capitale : le Maroc indépendant pouvait il à long terme continuer à manifester sa tolérance envers eux ? Le simple doute quant à la réponse à cette question pouvait à lui seul suffire à les empresser à partir. Cela étant dit, durant l’époque indépendante du Maroc il n'y a presque jamais eu d’atteinte grave à leur condition. Néanmoins, le doute, les craintes et la panique pouvaient transformer de paisibles citoyens loyaux en émigrants potentiels, lorsque l'on porte atteinte à leur liberté de circulation.

La psychose devint une fuite qui alla en grandissant surtout dans les couches sociales défavorisées. Partout, se constituèrent des espaces vides, dans chaque quartier, dans chaque ville et village, suscitant des sensations de solitude chez ceux qui n’avaient pas encore quitté. Les espaces vacants aggravèrent l’anxiété chez les proches restés sur place et confirmaient le flagrant échec d'un avenir juif dans le nouveau Maroc. L’aspect troublant des logements et des magasins vides de leurs propriétaires juifs, et acquis par des Musulmans, rappelait à chacun, que tôt tard, tous devraient prendre la route du départ. En cours de sortie, la boule-de-neige entraîna avec elle les derniers hésitants et démolit totalement l'idée d'une intégration juive dans la société marocaine, idée encore chère à quelques intellectuels intraitables. Même les lettres pessimistes, parfois alarmantes, reçues par les Juifs au Maroc de leurs proches en Israël, décrivant les conditions pénibles de chômage et de discrimination, ne parvinrent pas à endiguer cette psychose. Tout au plus elles suscitèrent quelques atermoiements.

Les prototypes sociologiques de migration s’avèrent quelque peu complexes concernant les Juifs du Maroc. Alors qu’en général les motifs des départs sont dus principalement à la misère sociale qui force les couches économiquement faibles à chercher refuge à l’étranger, pour cette communauté, le processus fut contraire. Dès le début du protectorat, les diverses couches sociales juives jouissaient souvent d’un favoritisme par rapport aux Musulmans. Certes, dès le départ des Français, on pouvait constater en toute évidence qu'un âge d'or économique et social s'était ouvert à cette communauté. Le pays indépendant avait besoin d'une main- d’œuvre professionnelle qui puisse remplir des fonctions dans l'administration publique. Devant les jeunes Juifs ayant acquis des diplômes français s’ouvrirent des débouchés économiques promettant des possibilités de promotion. Mais cet avantage n’a été exploité qu’en partie, car il fut freiné à partir de novembre 1961. À court terme, le départ des Juifs vers de nouveaux pays d’adoption n'avait non seulement pas amélioré leur situation économique, mais provoqua plutôt une régression, tant soit peu temporaire.

UN MAROC ARABISÉ

Parmi les ombrages portés sur l’avenir des Juifs au Maroc, le conflit israélo- arabe constitue une source non négligeable de la dégradation des relations inter communautaires. Ce conflit raviva des troubles d’ordre affectif et religieux, qui tôt ou tard auraient accru les rivalités et soulevé la question de la double allégeance qui, incontestablement, aurait mis en doute la fidélité des Juifs à leur patrie. Qui plus est, le destin juif dans les autres pays arabes était loin de constituer une source de réconfort quant à l'avenir des relations de bon voisinage entre Juifs et Musulmans dans la monarchie chérifienne. Parallèlement à l’ingérence du conflit moyen-oriental, s'attisa un soupçon supplémentaire, celui du risque d’être privés des avantages déjà acquis par rapport à la majorité musulmane. La perte de ces avantages devait éventuellement survenir après l'adoption de l’arabisation et aurait entraîné la perte de postes de hauts fonctionnaires dans l’administration civile, postes acquis par les Juifs grâce à leurs diplômes français. Au sein de la bourgeoisie juive s’accentua une atmosphère de panique. Les Juifs de professions libérales devaient trancher entre la langue française et sa culture, à laquelle ils s'étaient appliqués avec grande avidité, et le processus éminent d'arabisation qui entraînerait indubitablement un substrat culturel musulman, dans lequel leur influence serait médiocre. La population juive comprit ainsi qu'on ne pouvait plus continuer à s'agripper artificiellement à la France et à sa culture dans un Maroc arabisé.

À la question quel aurait été le destin des Juifs du Maroc sans cette émigration précipitée, provoquée par les Marocains et les Israéliens, on peut prudemment répondre que, même sans l’émigration clandestine effectuée entre 1956 et 1961, tôt ou tard ils auraient tous quitté pour s’installer principalement en Israël mais aussi en France ou au Canada. Cependant, ils auraient été munis d’un bagage économique et culturel qui leur aurait facilité leur intégration dans leur nouveaux pays d’adoption. Sans la psychose des départs, les Juifs auraient pu vraisemblablement exploiter davantage les conjonctures favorables de l’indépendance et en tirer des bénéfices économiques et sociaux. Toutefois, ces avantages auraient sans doute diminué lorsque les diplômés d’universités musulmans auraient terminé leurs études et exigé d’accéder à des fonctions dans l'administration du pays, dans son commerce et son économie. Peut-être même que des conflits auraient opposé les fonctionnaires juifs aux nouveaux postulants qui convoiteraient leurs postes. Mais ce processus aurait survenu progressivement après que les cadres juifs auraient profité de leurs compétences. La sortie du Maroc se serait alors répartie sur une plus longue durée. Une émigration mieux programmée aurait évité aux Juifs marocains les tourments éprouvés à leur arrivée en Israël à une époque où ce pays était en récession économique et par conséquent incapable de les intégrer harmonieusement dans sa société et sa culture. Elle aurait aussi évité les vexations sociales, symbolisées en Israël par les manifestations de 1958 à Wadi Salib (Haifa) et par celle des « Panthères Noires », en 1972.

Mais le départ des Juifs du Maroc n'était pas que le résultat d'une psychose.Cette émigration doit incontestablement être perçue comme faisant partie intégrale d'un processus démographique qui commença longtemps auparavant, aussi bien dans la population musulmane que dans les communautés juives. Des migrations internes s’effectuèrent déjà au XVIIIe et XIXe siècle et accrurent sous le Protectorat français. En raison de leur statut juridique et social ce processus fut encore plus accentué dans la population juive. La mutation démographique consistait en un passage du village d’origine vers la petite ville voisine, et de la petite ville vers une agglomération encore plus grande. Quand Casablanca devint un grand pôle d'attraction, le passage vers cette métropole s'effectua directement des villages les plus éloignés vers le nouveau centre économique et social. Mais cette population villageoise ne constituait au début des années soixante pas plus que 30.000 âmes sur une population juive totale de plus de 200.000 âmes. Parallèlement à cette migration interne, s'opéra une émigration juive en dehors du Maroc, qui précéda même la création de l'état d'Israël. Les Juifs du Maroc émigrèrent aussi bien en France qu’en Espagne, mais aussi à Gibraltar, en Angleterre, au Brésil, au Venezuela, aux États-Unis et au Canada. Le départ du Juif marocain vers de nouveaux horizons, promettait à long terme une meilleure qualité de vie et constituait ainsi un chaînon dans un long mouvement migratoire. Cette émigration faisait aussi partie d’un processus d'évolution culturelle et éducatrice que procura la scolarisation française. En peu de temps, les Juifs marocains avait ingurgité avec avidité les avantages de cette culture étrangère, à tel point qu'il se creusa un fossé entre eux et leur milieu social arabo-musulman, fossé qui les incita à poursuivre ce processus de promotion dans de nouveaux pays d’accueil. L’histoire des Juifs du Maroc au long des sept premières années de son indépendance est aussi l'histoire d’un échec tripartite : celui de la classe dirigeante marocaine, de la communauté juive et des émissaires israéliens.

Les dirigeants marocains, qui souhaitaient construire une société moderne et démocratique, échouèrent dans leurs efforts d’intégrer en son sein une population non musulmane dans un pays où elle vivait depuis l’époque gréco-romaine, bien avant son arabisation et son islamisation. Malgré les efforts déployés pour retenir les Juifs et sauvegarder leur survie dans leur pays natal, leurs méthodes ne firent qu’éveiller des soupçons. L’échec des dirigeants marocains fut d’avoir maladroitement entravé la liberté de circulation des Juifs ou en termes tabous : interdire leur émigration vers Israël. À cela, il faut ajouter, entre autres, la cuisante rupture des relations postales entre le Maroc et Israël qui asphyxia les familles juives, le dahir de la marocanisation des institutions juives, l'adhésion officielle du Maroc à la Ligue arabe et l'impuissance de ses dirigeants à faire face à l’hégémonie nassérienne et à sa propagande anti-israélienne. Malgré les réticences de la classe politique marocaine envers le nassérisme, son influence inévitable sur les masses marocaines causa l’échec des efforts sincères entrepris pour préserver la survie juive dans un pays musulman.

Les relations israélo-marocaines pourraient ainsi se placer sous le signe de l'excès de zèle. D’un coté les Israéliens se sont trop empressés pour faire sortir les Juifs, bien qu’ils n’encouraient aucun danger, et de l’autre, les autorités du pays ont trop fait pour les retenir sur place. Entre ces deux pôles, on n'accorda que peu d'attention à cette communauté tourmentée entre deux sollicitudes opposées. Ses intérêts spécifiques et ses aspirations furent refoulés au profit des deux concurrents. Les Juifs marocains n'étaient plus qu'un élément passif et inquiet, ballottés entre les parties en litige. Les événements dramatiques qui bouleversèrent leur vie se sont déroulés à leur insu, et souvent même, à l'insu de leurs dirigeants. C'est aussi pour cela que le travail d'écriture de l'histoire de cette communauté et l’interprétation des étapes de son évacuation s’affrontent au secret relatif que les protagonistes s’efforcent encore à maintenir.

UNE ÉVACUATION

Dans le contexte juif, l’histoire du Maroc post colonial n’est que le récit du transfert orchestré d'une communauté de plus d'un quart de million de Juifs et de sa transplantation collective en Israël. Pour être précis, il ne s'agit point d'une « sortie » dans le sens d'un exode selon le modèle biblique de la sortie d'Égypte. Les juifs du Maroc n'ont pas suivi de leur propre initiative un leader qui les sauvera d'un esclavage pour les affranchir. Ces départs étaient une véritable « évacuation » opérée par un organisme extérieur, qui déploya un réseau de volontaires capable de transférer une grande population d'un pays à l'autre. Il est évident que sans cet organisme, l'évacuation des classes populaires des quartiers juifs, et des villages éloignés du Sud marocain n'aurait pas pu s'effectuer. Faut il aussi préciser que les familles juives qui désiraient quitter le Maroc étaient bien plus nombreuses que la capacité des émissaires israéliens de répondre à leur demandes empressées. Aucune propagande n’était donc nécessaire pour encourager leur volonté de partir. Cette opération mis fin à l’histoire d'une diaspora juive qui, arrivée en Israël, devint le plus grand groupe ethnico-communautaire de l'époque.

L'affaire de l’ingérence des Israéliens et des organismes juifs mondiaux pour le droit des Juifs à l’émigration, provoqua, presque par hasard, une réussite israélienne inespérée. Une complicité politique surprenante s’établit entre Israël et le pouvoir marocain. À partir du début février 1963, le pouvoir marocain commença à nouer des contacts directs avec des représentants agrées d’Israël, à l’insu la communauté juive. Ces contacts diplomatiques discrets avaient pour but d’obtenir de l’aide israélienne dans plusieurs domaines économiques et militaires, dans la coopération agricole et syndicale, mais aussi dans la communication, la sécurité interne et l’entrainement militaire. Curieusement, ces relations joignaient d’un côté un pays méfiant envers tout élément arabo-musulman, perçu instinctivement comme ennemi, avec un pays humilié par l'épreuve coloniale dont il venait à peine de se libérer et dont les dirigeants étaient souvent hyper sensibles à leur dignité nationale et à l'image de leur société. Cette coopération israélo- marocaine est presque unique en son genre, hormis l'exemple jordanien. Ces contacts diplomatiques secrets s’établirent à la veille de la Guerre des sables qui opposa les armées marocaines et algériennes. Grâce à ces contacts, restés longtemps secrets, commença dans les années soixante-dix une médiation marocaine qui déboucha aux accords de paix avec l’Égypte. Par la suite, de solides relations diplomatiques discrètes ou déclarées se tissèrent entre les deux pays. Le pouvoir marocain actuel poursuivra-t-il l’effort entrepris au passé par le roi Hassan II pour la contribution du Maroc à une solution du conflit israélo-arabe, avec l'aide de la diaspora judéo- marocaine ?

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 1/3

igal bin nun

מבצע אל מהדי

יגאל בן נון ובאדיבותו

המעורבות הישראלית החסויה בחיסולו המסתורי של אישהאופוזיציה המרוקאי בצרפת, נפתחה מחדש

 

תיק החיסול נחשף: 55 שנה לאחר החיסול המסעיר של האיש שניהל מלחמה קשה במלכות מרוקו – הפרשה שהושתקה וצונזרה שנים ארוכות, צפה מהדש

 בראיון ממחר ל'משפחה׳ מסיר ד"ר יגאל בן נון את הלוט מעל החיסול המסתורי של אל־מהדי בן ברקה, צעד שזעזע את המוסד הישראלי והוביל לתככים עזים, קרבות אישיים וחשיפת שלדים בצמרת מדינת ישראל | מסמך היסטורי.

אל מהדי בן ברקה היה שבע רצון באותו בוקר של יום שישי, ג' במרחשוון תשכ״ו (29 באוקטובר 1965). מזג האוויר בבירה הצרפתית היה נוח למרות התקופה – תחילת החורף. הפגישה שנקבעה איתו מצד מערכת עיתון צרפתי מפורסם, בהחלט רוממה את מצב רוחו. את מאבקיו והשקפת עולמו נגד מולדתו – הרפובליקה המרוקאית – הוא עתיד לפרוש באותה פגישה ולהגביר את החשיפה לפעולותיו המהפכניות.

אל מהדי החיש את צעדיו על גדות נהר הסיין הפריזאי ושם את פעמיו לבית הקפה הנודע על גדות הנהר – ה׳בראסרי-ליפ', אשר נחשב למקום המפגש של כל המי ומי בבוהמה הצרפתית. בשיחה המקדימה שהתקיימה כמה ימים קודם לכן, הודיע העיתונאי כי ישמח לשוחח איתו על בטן מלאה, לשם כך נבחר בית הקפה המסוגנן שהציע תפריט לאניני טעם.

מהדי היה במרחק של כמה עשרות מטרים מבית הקפה, כשלפתע, בעיקול הרחוב, נצמדו אליו שני גברים. השניים

  • שוטרים במדים צרפתיים – ביקשו מבן ברקה להתלוות אליהם, מבלי להוסיף מילה. בן ברקה ההמום עשה כדבריהם, מאחר וחשש מכוחות הביטחון הצרפתיים המשתפים פעולה עם הבולשת המרוקאית
  • אויבתו מזה כמה שנים.

בשנים שקדמו לאותו המפגש הפך אל מהדי בן ברקה לאדם מפורסם. הוא נולד במרוקו ובמהלך השנים נודע כאיש אופוזיציה מרוקאי שצבר תמיכה עממית בקרב העם המרוקאי. בשנת תשכ״ג(1963) הוא הואשם בקשירת קשר כנגד המלך חסן השני ונמלט מהמדינה לאחר שנידון למוות בשל חתרנותו כנגד הממשל.

כעת הוא מצא את עצמו מובל, בניגוד לרצונו, לדירת מסתור בעיירה ניי-סיר- סן, בצידה הצפוני-מערבי של פריז. מה שיעבור האופוזיציונר הקשוח בשעות ובימים הבאים – יעסיק שנים רבות את צמרת מדינת ישראל, שמצאה את עצמה בפני משבר בינלאומי, שאם לא שהושתק בדרכים שונות – קשה לשער את השלכותיו.

פעולה חדה וחלקה

את פרסום הפרשה המסעירה שתקראו בשורות הבאות, ניסו בצמרת מערכת הביטחון למנוע במשך לא מעט שנים. הצנזורה הצבאית, שכוחה היה בשיאה באותם ימים, אף הביאה למאסרם של עורכי שבועון קיקיוני שהעזו לחשוף את פרטי הפרשה שנה לאחר התרחשותה, תחת הכותרת "שיתוף המוסד בחיסול בן ברקה".

אנשי המוסד מיהרו לאסוף את העותקים מדוכני העיתונים וציוו על עורכי העיתון להדפיס שוב את העיתון – מצונזר, כמובן – ולהפיצו כרגיל, כדי שלא לעורר חשד. לבסוף, השיגו השניים עסקת טיעון במסגרתה ריצו שנת מאסר בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור.

עד לפני מספר שנים, עת פרסמו החוקר רונן ברגמן והעיתונאי שלמה נקדימון תחקיר בעניין ב׳ידיעות', לא פורסמו פרטי הפרשה באופן מלא. ד״ר יגאל בן נון, חוקר היחסים החשאיים בין מדינת ישראל למרוקו בסורבון בצרפת, הוא זה שחקר בעשרות השנים האחרונות את הפרשה ושוחח עם המעורבים בה, חלקם החזיקו בתפקידים בכירים בצמרת המודיעין הישראלי.

בימים אלו, לקראת הוצאת ספרו, חושף ד״ר בן נון טפח מהפרשה שאיימה למוטט את צמרת הביטחון הישראלית ולהביא לפיטוריו של ראש המוסד ושורת בכירים וכן לביקורת בינלאומית עזה מצד צרפת – ידידתה הגדולה של מדינת ישראל באותם ימים.

שיתוף הפעולה המודיעיני בין מדינת ישראל למרוקו בתחילת שנות השישים, היה סוד גלוי בעולם הביון. הוא החל עם הסכמתו של המלך חסן השני לאפשר את עלייתם של יהודי מרוקו תמורת 250 דולר לכל ראש יהודי שעזב את המדינה, ונמשך בתמורה מודיעינית שסופקה על ידי המוסד הישראלי לבולשת המרוקאית, שפעלה כנגד תאי התנגדות לבית המלוכה באותן שנים.

העסקה הייתה ברורה לשני הצדדים: מדינת ישראל תספק כלי נשק, אימונים ומידע מודיעיני ליחידות המיוחדות של מרוקו שחלקן נוסד באותן שנים, ואילו מרוקו תאפשר לסוכנים ישראלים יד חופשית במדינה לאסוף מידע על מדינות ערביות עוינות, בראשן מצרים. לשיאו הגיע שיתוף הפעולה בחודש אלול תשכ״ו, אז התקיימה פסגה ערבית בקזבלנקה שדנה בהקמת פיקוד ערבי משותף למלחמה עתידית עם מדינת ישראל. המלך חסן השני שגם כך לא חיבב את אורחיו, אפשר לסוכני המוסד לטייל כאוות נפשם במלון בו התקיימה הוועידה. לימים יספרו אנשי הארגון שהיו שותפים בפעולה זו, כי נוכחותם במקום הניבה למדינת ישראל מידע שלא יסולא בפז בכל הקשור למאבק המדינות הערביות במדינה. במחקרם של רונן ברגמן ושלמה נקדימון מובא, כי ציטוט מפי ראשי מדינות ערביות שאמרו במהלך הוועידה כי צבאם אינו ערוך למלחמה עם מדינת ישראל, היה זה שהוביל להתקפה נגד מצרים במלחמת ששת הימים.

בגיליון 'משפחה' שיצא לאור בחג הסוכות האחרון, סקרנו בהרחבה את מחתרת המוסד שפעלה עד תחילת שנות השישים במדינה הערבית, ובשנים שלאחר מכן הוחלפה בתשתית מודיעינית ענפה שהתקיימה בין המדינות ואפשרה שיתופי פעולה שנראים כלקוחים מעולם הדמיון.

"שמות המפתח בסיפור הזה הם מוחמד אופקיר, יד ימינו של המלך וראש השירותים החשאיים של מרוקו, ואחמד דלימי, מבכירי שירותי הביון של מרוקו בשנים בהן מתרחשת הפרשייה", פותח ד״ר יגאל בן נון בראיון מיוחד ל׳משפחה', 55 שנה לאחר החיסול המסעיר ובתום מחקרו המעמיק בפרשה.

"בארמון המלוכה במרוקו עוקבים אחרי פעולותיו של בן ברקה שהפך לאזרח אלג׳ירי ופעל נגד מולדתו. אופקיר ודלימי מקבלים החלטה לחטוף את בן ברקה ולהביאו למרוקו, שם ייערך לו משפט ראווה ובכך ללמד לקח את חבריו שניסו להפיל את המלך מכיסאו באמצעות הפיכה צבאית שנכשלה".

מתברר שלחטוף את בן ברקה זו אינה משימה פשוטה. בשל חששו מהבולשת המרוקאית, הקפיד בן ברקה להסוות את מיקומו ובמדינות שונות היה מופיע לרוב בשמות בדויים. כאן התבקשו אנשי המוסד לסייע. האחרונים לא יכלו לסרב לבקשה, המידע המודיעיני שקיבלו משיתוף הפעולה עם המרוקאים עמד כרגע על הכף.

לימים ישחזר ראש המוסד דאז, מאיר עמית, את הבקשה המרוקאית, שנראתה בעיניהם טבעית – לסייע לחסל את האויב של בית המלוכה. "הועמדנו בפני דילמה", סיפר עמית לרונן ברגמן. "לעזור ולהסתבך – או לסרב ולסכן הישגים לאומיים ממדרגה ראשונה. ההחלטה הייתה חדה וחלקה: להיות נאמנים לעקרונותינו ולא להסתבך בסיוע בלתי אמצעי, אלא לשלב אותו במערכת הפעילויות המקובלות שלנו איתם. פעלנו באחריות גמורה ולא עברנו את הגבול שקבענו לעצמנו. הכל היה חלק ונקי ללא פגם".

עבור אנשי ביון מיומנים כסוכני המוסד, איתורו של בן ברקה היה משימה קלה. במהלך התחקיר שערכו על האיש, גילו הסוכנים כי הוא מחזיק בכתובת דואר בז'נבה, אליה מגיעים גיליונות עיתונים שונים אליהם הוא מנוי. ההערכה הייתה, כי מדי כמה שבועות בן ברקה מגיע לכתובת הדואר, ובשל כך הוצמדו לכתובת שני סוכנים מרוקאים שהמתינו להגעתו.

לאחר איתורו, עלו המרוקאים שלב בדרישתם וכעת ביקשו מאנשי המוסד שיטות כיצד להעלימו באופן שאינו קושר את המודיעין המרוקאי לעניין, כמו כן ביקשו ייעוץ בכל הנוגע לדירות מסתור ושיטות פעולה. בשלב זה עדכן ראש המוסד מאיר עמית את ראש הממשלה לוי אשכול בדבר בקשותיהם של המרוקאים. על פי פרוטוקולים מאותם ימים, אמר עמית לראש הממשלה: ״הם רוצים דבר פשוט מאוד: תנו לנו את מהדי בן -ברקה".

ראש הממשלה אשכול חכך בדעתו. לחסל איש אופוזיציה היה כבר קצת יותר מדי, למרות התמורה הרבה שקיבלה מדינת ישראל ממרוקו. אלא שנמצאה נוסחה: ראש המוסד וראש הממשלה הסכימו כי אין לתת סיוע ישיר למרוקאים, אך ניתן לעזור להם במסגרת שיתוף פעולה המקובל בין ארגוני ביון.

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 1/3

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 2/3

igal bin nun

לחסל, בלי סימנים

״המהלך הזה הובא בפני ראש הממשלה״, סיפר לימים מאיר עמית, ״שהיה מצוי במערכת הקשרים המסועפת של המדינות. ראש הממשלה לא התלהב – כפי שאיש מהעוסקים בעניין מהמוסד לא קפץ מרוב שמחה – אבל בפירוש נתן הסכמה ולא פסל את תוכנית הפעולה, תוך כדי זהירות מרבית, מבלי שתהיה, אפילו לכאורה, מעורבות ישירה שלנו בנושא״.

בשלב זה עוד הייתה כוונה ׳למסמס׳ את הסיוע – כך, קיוו אנשי המוסד, ירדו המרוקאים מהעניין. המוסד שקל לבצע שיחת אזהרה לבן ברקה כדי שזה יימלט בטרם ישיגו אותו הסוכנים המרוקאים.

כאשר הניסיון לא צלח ואנשי המוסד התבקשו שוב לסייע, הוחלט להעניק סיוע מידתי: אנשי המוסד סיפקו חמישה דרכונים מזויפים שיאפשרו את ביצוע הפעולה, מבלי לחשוף כי הדרכונים הגיעו מאנשי המודיעין הישראלי.

בפרוטוקול מאותם ימים אמר ראש הממשלה אשכול לראש המוסד עמית כי ״העניין לא מריח לי״.

עמית הגיב: ״גם לי לא״.

אשכול: ״פעם סיכמנו שדי״.

עמית: ״לא אעשה צעד מבלי להודיע לך… הבעיה היא איך אני יוצא מזה, לא איך נכנסתי לזה. המרוקאים לא יוכלו לעשות את זה, זה לא פשוט… רציתי שתדע על כך… מצד שני, אין ספק שגם אסור לנו להראות שאנו משתמטים"…

כמה ימים לאחר מכן, מבקש אחמד דלימי מהישראלים לוחיות רכב מזויפות ותמיסת רעל. לבקשה הראשונה הם מסרבים ומעניקים חלופה בדמות רכבים שכורים עם טפסים מזויפים. בשלב זה מודיע דלימי, כי המבצע נדחה בכמה שבועות. בארץ נושמים לרווחה וראש המוסד מעביר לראש הממשלה מסר באותו היום: "ברוך ד', הם התייאשו מזה".

שבועיים לאחר מכן, כאשר עמית מגיע לפגישת עדכון ברבאט בירת מרוקו, הוא הופתע לגלות כי המבצע בשיאו וכי בכוונתם של המרוקאים לערוך את המבצע תוך ימים ספורים. לפי אחת הגרסאות, בשלב זה העביר המוסד לידי אחמד דלימי רעל ואקדחים, בהם לא נעשה שימוש לבסוף.

ביום רביעי, א׳ במרחשוון(27 באוקטובר), נחת בשדה התעופה אורלי בפריז אחמד דלימי, מבכירי שירות הביטחון המרוקאי. "מי שקיבל את פניו בשדה התעופה היה נציג המוסד באירופה נפתלי קינן", אומר ד"ר יגאל בן נון. ״הם קבעו להיפגש בפורט- דה-סן-קלו, ליד יער בולוניי, שם טיילו ליד בתי הקפה ושוחחו כעשר דקות כשסוכני המוסד מאבטחים את הפגישה".

במהלך הפגישה המכרעת שהתקיימה יומיים קודם לחטיפה, סיכם קינן עם דלימי כי סוכן מוסד יהיה ערוך לכל תרחיש בזמן החטיפה. "סוכם שהסוכן יהיה בדירת מבצעים של המוסד ליד מכשיר טלפון וימתין להודעה במידה ותתעורר בעיה כלשהי".

לאחר שבן ברקה הובל לדירת המסתור שהוכנה מראש, החל דלימי בחקירתו תוך כדי עינויים קשים. "היו מכניסים את ראשו לאמבט מים בכל פעם שסירב להעביר מידע אותו ביקש דלימי. הכוונה שלו הייתה להוציא ממנו מידע ולהעביר אותו למרוקו למשפט ראווה".

אך בדרך השתבש משהו. באחת הפעמים בה הוכנס ראשו של בן ברקה למים, הוא כנראה הושאר שם זמן רב מדי ומת. "המרוקאים מאוד נבהלו", אומר בן נון. "זו לא הייתה התוכנית שלהם. הם חשבו שיחזיק מעמד יותר זמן, כך ניתן יהיה להוציא ממנו מידע חשוב וכן להוציא ממנו הודאה כי התכוון להפיל את המלך. אלא, שהחקירה השתבשה והוא מצא את מותו בחנק באמבט".

בשלב הבא יצר אחמד דלימי קשר עם איש המוסד שהמתין לטלפון במידה ודבר מה ישתבש. "הוא היה מבוהל מאוד והמוסד גם לא היה ערוך לתרחיש של הסתרת מת. הם קבעו להיפגש ודלימי העביר את מפתחות הדירה לאיש המוסד, כדי שיטפל בהסתרה".

בשעות הבאות נשלחו אל הדירה ארבעה אנשי צוות מטעם המוסד כשהם נוהגים בשתי מכוניות של מאבטחי השגרירות. "הם לקחו את בן ברקה והכניסו אותו לרכב רשמי של השגרירות הישראלית, רכב שהיה רשום על שם שלום ברק, גזבר משלחת המוסד באירופה".

חברי החוליה ידעו כי בקרבת מקום קיים יער בו היו עורכים פיקניק עם בני משפחתם. הוחלט לטמון שם את בן ברקה. "לפי הגרסה של הסוכנים", אומר בן נון, "הם חפרו בור עמוק באדמה וטמנו בו את בן ברקה אחרי שפיזרו מתחתיו ומעליו כמויות קטנות של חומר כימי באבקה שרכשו בבתי מרקחת. למזלם, מיד עם סיום הפעולה ירד גשם חזק. העקבות של בן ברקה נעלמו לחלוטין".

זו אינה הגרסה היחידה למה שהתרחש באותו לילה בפריז. "חלק מהגורמים שהיו מעורבים, מסרו במשפט גרסה אחת שסתרה עדויות אחרות בכל הקשור למיקום הבית אליו נלקח בן ברקה".

לפי גרסה אחרת, שפורסמה עשור לאחר החיסול במגזין 'טיים' בערבית, שעות לאחר החטיפה הגיע לווילה בה הוחזק בן ברקה מוחמד אופקיר, ראש שירותי הביון של מרוקו. "לפי הגרסה הזאת, בן ברקה פנה לאופקיר וצעק: 'מי נתן לך רשות לעשות מה שאתה עושה?' אופקיר השיב: 'אנחנו כאן בשמו של הוד מלכותו ולמען האינטרס של מרוקו'.

״היה עימות במשך כמה דקות בין בן ברקה לנוכחים, ובסיומו אמר אחד מהם: 'בואו נשים קץ לקומדיה הזאת. בית המשפט המרוקאי גזר עליך גזר דין מוות ואנחנו כאן כדי לבצע את החלטתו'. בן ברקה נורה למוות על ידי אחד מן הנוכחים – 'כמחוות נאמנות למלך'".

לפי גרסה נוספת, שתי יממות לאחר החיסול, הועבר בן ברקה לרבאט והובא למרכז חקירות של השירות המרוקאי, שם הושם במתקן בו הייתה חומצה שהשמידה את שרידיו לחלוטין. המשטרה הצרפתית שבדקה את כל הגרסאות לא מצאה קבר ביער בו נטען כי הוא נקבר, וכן לא איתרה טיסה בה אפשר היה להעביר את בן ברקה מצרפת למרוקו.

כך או כך, ביממה לאחר הפעולה, החזירו אנשי הבולשת המרוקאית את הרעלים והאקדחים לאנשי המוסד והסבירו כי לא נעשה בהם שימוש. "הם כן השתמשו בדרכונים המזויפים. הם הבינו שאם יוצג בדרכוניהם הרשמיים שהגיעו לצרפת לשלושה ימים בזמן החיסול, הדבר יעורר סערה גדולה".

אם חשבו אנשי הביטחון המרוקאים כי שותפי הסוד הצרפתים במבצע ינצרו את לשונם, הרי שתקוותם התבדתה ימים מאוחר יותר. נשיא צרפת שארל דה- גול שמע ממקורביו כי שירותי הביטחון המרוקאיים חטפו ורצחו מנהיג מרוקאי במדינתו. דה-גול רתח מזעם. בעיניו, היה המבצע חציית קו אדום ומסוכן מצד צרפת.

בתגובה לתקרית פיטר דה-גול חלק מבכירי מערכת הביטחון בארצו ותבע ממלך מרוקו להסגיר לידיו את מוחמד

אופקיר ואחמד דלימי. המלך המרוקאי סירב. בתגובה, ניתק דה-גול את היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו. בצרפת הוגשו כתבי אישום נגד המעורבים, בהם אופקיר ודלימי. אלה כמובן שהו במרוקו ולא נעצרו על ידי המשטרה הצרפתית.

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 2/3

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון-'מסכת בבא בתרא'- 3/3

igal bin nun

 

'מסכת בבא בתרא'

הסערה שפרצה בצרפת וגררה בעקבותיה כעס רב כלפי מדינת ישראל, הייתה הקדימון לדרמה האדירה שהתחוללה בצמרת הביטחון של המדינה. לפרשה נבחר שם קוד: פרשת 'בבא בתרא׳. תכתובת המסרים בין ראש הממשלה אשכול לראש המוסד עמית נמשכה בימים שלאחר החיסול. בדיווח הראשון לאחר האירוע כתב עמית לאשכול: "המרוקאים חיסלו את בן-ברקה. למדינת ישראל לא היה קשר פיזי למעשה עצמו".

במסמך סיכום פנימי כתב עמית: "המצב משביע רצון. אם נעשו פה ושם שגיאות, הן לא נבעו מהיסח דעת, אלא מפני שלא היה ניתן לחזותן מראש. האנשים בשדה, שפעלו בלחץ זמן ובנסיבות קשות ביותר, עשו שגיאות מסוימות, ואני לוקח על עצמי את כל האחריות. למרות השגיאות, עדיין אנו בתוך קו הביטחון שקבענו לעצמנו".

חודשים ספורים לאחר מכן, היה זה ראש המוסד המפורסם איסר הראל, שמטעמיו בחר לפוצץ את הפרשייה. באותם הימים הוא שימש יועץ ביטחוני לראש הממשלה לוי אשכול וכאשר הוא שמע על מעורבות המוסד בפרשה הנפיצה, פנה לראש הממשלה בשיחה קשה, בה ביקש ממנו להתפטר בשל אחריותו למבצע.

את דבר השיחה סיפר הראל בסוף ימיו בראיון נדיר שהעניק לחוקר רונן ברגמן. "אמרתי לאשכול: ׳אלוקים שלח אותי להגן עליך ואתה הסתבכת בצורה נוראה. עמית שיקר לך כל הזמן. אמרת לו לא להיות מעורב, והוא כן היה מעורב. מצבך חמור מאוד. היה לך יועץ לעניין הזה ולא נועצת בו. וזה מחריף את אחריותך. עכשיו אתה צריך להתפטר'".

הראל סיפר: "אשכול ממש התחנן על נפשו. אמרתי לו: 'לפי דעתי, עליך למנות ועדת חקירה ולראות מי נושא באחריות למחדל הזה, לעסק הביש, ועל פי מסקנת ועדת חקירה תחליט אם תוכל להמשיך להיות ראש ממשלה. ולגבי עמית שתדע שלא דיווח לך אמת. היה לך יועץ ולא השתמשת בו׳״.

בהמשך, ביקש ראש המוסד בדימוס איסר הראל מראש הממשלה את מסמכי פרשת ׳בבא בתרא׳ ולאחר שקיבל אותם הוא כתב דו״ח, אליו צירף מכתב לראש הממשלה. ״כפי שדיווחתי לך כבר בעל פה", כתב הראל, ״המוסד, ובאמצעותו המדינה, סובכו במעשים השונים הקשורים ברצח פוליטי, אשר למדינת ישראל לא זו בלבד שלא היה כל עניין, כי אף אסור היה לה, לדעתי, בשום פנים ואופן, מנקודת ראייה מוסרית, ציבורית ובינלאומית, להיות מעורבת בו".

הראל טען במכתבו כי ראש המוסד מאיר עמית ״חרג חריגה חמורה מסמכויותיו". לדבריו, הוא נהג בחוסר שיקול דעת. ״הדיווח שלו היה חלקי, לוקה בחסר ומטעה; על חלקו של המוסד בעניין לא דיווח עד עצם היום הזה. נוכח כל זה הבעתי דעתי באוזניך ובאוזני שר המשפטים, כי הכרחי לערוך חקירה דחופה ויסודית של הדבר, והצעתי להקים ללא דיחוי ועדת חקירה".

לבקשת הראל הוקמה ועדה חשאית שדנה בפרטי המקרה ובמעורבות המוסד בהשתלשלות האירועים שהביאה לרצח הפוליטי על אדמת צרפת.

ראש הממשלה אשכול כתב לכמה מאנשיו פתק בו נכתב: "הנני מבקשכם בזאת לבדוק בדיקה מוקדמת מה המעשים שנעשו על ידי המוסד בקשר ל׳בבא בחרא׳ – מונח שהגדרתי לכם בעל פה. עליכם לבדוק את המסמכים המתייחסים לעניין ולראיין את האנשים הנוגעים בדבר, שאת שמותיהם מסרתי לכם בעל פה. אם במהלך הבדיקה תראו צורך לראיין אנשים נוספים – הואילו נא להודיעני על כך בעל פה ואדאג שיעמדו לרשותכם".

למה התפטר הראל?

זמן מה לאחר סיום האירוע, עמדה צמרת מדינת ישראל בפני מחלוקת חסרת תקדים: מצד אחד, ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד מאיר עמית ומצד שני קבוצה הולכת וגדלה, הטוענת כי צמרת מדינת ישראל כשלה בהתנהלותה ולפיכך על ראש המוסד או על ראש הממשלה להתפטר.

אל האחרונים הצטרפו כעת מספר ח"כים ממפלגת מפא"י, אשר פנו לגולדה מאיר בטענה כי מוכרחים להסיק מסקנות ביחס לראש הממשלה לוי אשכול. מאיר הבהירה לאנשי מפא"י, כי זה אינו תפקידה".|אני אדיח את אשכול ואבוא במקומו? אני אשליך עצמי לים ולא אעשה זאת", אמרה לאנשי מפא"י.

קבוצת המתנגדים, שבראשה עמד איסר הראל, לא הניחה לפרשה. ועדה חיצונית שהוקמה – ובה היה חבר הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין – העבירה ביקורת על דיווח שגוי בין עמית לאשכול, אך קבעה כי התנהלות ראש הממשלה וראש המוסד הייתה תקינה. עבור הראל, זה לא הספיק. בראיון לחוקר רונן ברגמן אמר לימים, כי כשקרא את מסקנות הוועדה “אמרתי לאשכול: 'נכון שאתה יודע שעמית רימה אותך ואתה צריך להתפטר?' עם זאת, הוספתי ואמרתי לאשכול: ‘יש לך דרך להינצל. תדאג שתקום ועדת חקירה משפטית. בלי זה אתה צריך להתפטר'".

ראש המוסד מאיר עמית, מצידו, מחזיק בגרסה שונה להתערבותו של איסר הראל בפרשה. הוא סיפר לימים, כי מרגע שנכנס הראל לתפקידו כיועץ ראש הממשלה אשכול, הוא “החל לחתור ולהוכיח כי מחליפו )בראשות המוסד. י.א.( הינו חסר ניסיון ובלתי אחראי, וכך למעשה פעל בדרכים נלוזות תוך ניצול קשריו הקודמים במוסד. כאשר גילה את הפרשה המדוברת קפץ עליה כמוצא שלל רב, והחליט שזהו הקייס עליו יוכל לטפס ולהשיג את מטרתו הנכספת: לסלק את מחליפו שנוא נפשו".

לדברי עמית, לא נעשתה שום פעולה אשר סיכנה או סיבכה את מדינת ישראל."העניין דלף החוצה על ידי איסר הראל", טען עמית, “אשר נהג בחוסר אחריות לאומי ומתוך אינטרסים אישיים של קנאה בוערת. לא הדאגה לעניין הדריכה אותו- אלא יצר נקמנות בלתי מרוסן. השנאה העיוורת דחפה אותו בדחף שאין לו מעצורים. למעשה הוא היה האיש שהוציא את הגרסה החמורה החוצה, ודיבר עליה בלי הבחנה עם כל מי שנקרה בדרכו. כל זה כדי לנקום גם באשכול, שלא הסכים לשעות לעצותיו".

לבסוף, נקברה הפרשה על ידי לחץ שהפעיל ראש המוסד עמית על איסר הראל. במרכזו עמדה פרשה בה היה מעורב הראל עשור קודם לכן, במסגרתה חיסלו אנשיו קצין צה"ל שנחשד במכירת סודות מדינה למדינת אויב. ההוראה הייתה להביא אותו ארצה ולהעמידו למשפט, אך התברר כי החטוף מת בדרכו לארץ וגופתו הושלכה לים. הפרשה טויחה ולא נבדקה עד אז.

המידע הועבר על ידי עמית לאיש קשר שהציג את הדברים בפני הראל. “מה אתה חושב שיקרה, אם הדי הפרשה הזו יגלשו לידיעת הציבור?" שאל איש הקשר את הראל. “איסר, האם אינך סבור כי עניין חמור שכזה דורש בוודאי בירור יסודי וחקירה נוקבת?  אנחנו כמובן נשמור את הסיפור הזה בשקט, אבל לא רק אנחנו מכירים אותו, והיום זו ממש שערורייה מה שמגיע לידיעתם של עיתונאים".

את תוצאותיה המהירות הפגישה לא שיערו המעורבים: הראל התפטר מתפקידו כיועץ המודיעין של ראש הממשלה וכך נקברה הפרשייה.

לפני מותו סיכם מאיר עמית את הסאגה. "הראל לא התפטר מטעמי מצפון בגלל הפרשה המדוברת", הוא טען, “אלא מאחר שנרמז לו כי אם ימשיך לבחוש בקדירה, נשקפת לו סכנה. הוא יסתבך בנושאים מפוקפקים שהיה מעורב בהם ו'סימני הצדקנות' שלו יקועקעו. הראל התפטר, כי שמנו לו תיק חיסול של יהודים על השולחן".

רק שנים רבות מאוד אחרי חיסולו של בן ברקה, פתחו המעורבים את פיהם והפרשה נחשפה במלוא מורכבותה.

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 3/3

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר