Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


Articles divers-net-מאמרים שונים

כתבה של ד"ר יגאל בןנון אותה הבאתי באתר מורשת מרוקו, תורגמה על ידי אתר " פלסטין " אכן הגענו לזמנים טובים

انت هنا : الرئيسية » أراء » فضح الموساد : رئيس الموساد الاسرائيلي ايسر هرئيل تسبب في قتل 44 يهودي مغربي

فضح الموساد : رئيس الموساد الاسرائيلي ايسر هرئيل تسبب في قتل 44 يهودي مغربي

كتب في: أبريل 16, 2014 فى: أراء
فضح الموساد : رئيس الموساد الاسرائيلي ايسر هرئيل تسبب في قتل 44 يهودي مغربي

رئيس الموساد الاسرائيلي  ايسر هرئيل تسبب في قتل 44 يهودي مغربي

ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי. ״יהדות מרוקו זקוקה ” למרטירים “
كان رئيس الموساد إيسر هرئيل يبحث عن الدم. الدم اليهودي هو مرغوب فيه. “يهود المغاربة بحاجة إلى الاستشهاد “

صورة رقم (1) صورة لاحدى صورة البحث التي تم نشرها في جريدة يديعوت احرونوت الاسرائيلية بتاريخ 14 أكتوبر 2013

هذا ما ذكره د.يغآل بن نون  من خلال  سلسلة محاضرات ومن خلال العديد من الحوارات  التليفزيونية التي أجريت معه ومن خلال بحث أكاديمي غير مسبوق، نشره المؤرخ الإسرائيلي، د.يغآل بن نون، من جامعة بار إيلان، حيث كشف النقاب عن أن جهاز الموساد الإسرائيلي أرسل في أوائل الستينيات من القرن الماضي خلية كبيرة بأمر من القائد أيسر هارئيل، لتنفيذ أعمال إرهابية ضد اليهود، واتهام السلطات المغربية بذلك، لكي تسمح للحركة الصهيونية باستجلابهم إلى فلسطين المحتلة.

صورة رقم (2) الدكتور يغئال بن نون خلال محاضرة القاها في المؤتمر العالمي للدراسات اليهودية في القدس ( في الاسبوع الخير من شهر أغسطس 2013 )

الصورة وتفاصيل المؤتمر تم نشرها بالكامل في صحيفة يديعوت اشدود ويمكن قراءة المزيد من التفاصيل على  هذا الموقع

و بحسب البحث، الذي نشرته صحيفة ‘يديعوت أحرونوت’ الاسرائيلية، بتاريخ 14 أكتوبر 2013 فإن رئيس الموساد قال إنه من أجل تنفيذ العملية، يتحتم على الموساد تقديم ضحايا يهود، وبعد فترة قصيرة جداً، قامت السلطات المغربية باعتقال شابين يهوديين مغربيين، من عملاء الموساد، وخلال التحقيق معهما توفيا إثر التعذيب، كما أن شاباً ثالثاً قُتل في السجن نتيجة التعذيب.
ولفتت الصحيفة إلى أن خطة رئيس الموساد نجحت، ذلك أن موت الثلاثة في السجن سبب صدمة كبيرة، الأمر الذي ساهم إلى حد كبير في إقناع الملك المغربي في ذلك الحين بالإسراع بالتوقيع على اتفاق مع كيان الاحتلال بموجبه يتم السماح لليهود بالهجرة من المغرب إلى الكيان الاسرائيلي حديث العهد، على حد قول المؤرخ الإسرائيلي، الذي ركز في بحثه على قيام الموساد الإسرائيلي بترك العملاء المحليين في المغرب ليقعوا في أيدي النظام الحاكم.
يُشار إلى أن عدد اليهود في ذلك الوقت كان حوالى 160 ألفاً، وكان السواد الأعظم منهم يتبوأ مناصب رفيعة في النظام الحاكم، ووصل أحدهم إلى منصب وزير لدى الملك المغربي، وعلى الرغم من ذلك، فقد قرر الموساد، بعد أن حصل على الضوء الأخضر، من المؤسسة السياسية، القيام بأعمال غير أخلاقية بهدف استجلاب اليهود من المغرب إلى الأراضي المحتلة.
ولفت الباحث إلى أن المغرب كان في تلك السنوات هدفاً مركزياً للموساد، ودرج رئيس الجهاز على زيارته سراً أربع مرات في السنة، فقد قامت الخلية التي أرسلها الموساد بتجنيد شباب يهود للعمل في الجهاز، كما أن الجهاز قام بإحضارهم بشكل سري إلى الأراضي المحتلة لإجراء تدريبات عسكرية، شملت تدريبات على تنفيذ عمليات إرهابية، كما أنهم التقوا في “إسرائيل” مع رئيس وزراء الاحتلال آنذاك، دافيد بن غوريون، ومع وزير الأمن موشيه دايان.

د.يغآل بن نون ( هذا شر الموساد )

الصورة ومزيد من التفاصيل على هذا الموقع .

علاوة على ذلك، كشف المؤرخ في بحثه الأكاديمي النقاب عن أن الموساد قام باستئجار سفينة كبيرة، وبواسطتها قام بتهريب اليهود من المغرب، ونجحت السفينة في مهمتها 13 مرة.
ولكن المؤرخ عينه، يقول في البحث إنه في المرة الـ14 غرقت السفينة، الأمر الذي أدى إلى وفاة طاقمها الإسباني و44 يهودياً مغربياً كانوا على متنها، وهنا يقول المؤرخ إن الموساد أهمل إهمالاً شديداً، وقال للصحيفة الاسرائيلية: أنا لا أزعم أن السفينة تم إغراقها عن سبق الإصرار والترصد، ولكن الإهمال كان متعمداً، وتابع قائلاً: راجعت البروتوكولات التي سبقت عملية السفينة للمرة الـ14، فتبين لي أن وزيرة الخارجية غولدا مائير، قالت في جلسة الحكومة إنه يتحتم على “إسرائيل” أن تقوم بعملية تؤدي إلى صدمة في المغرب، حتى ولو كلف الأمر موت العديد من المواطنين اليهود العزل، على حد تعبيرها، وبالتالي، أضاف المؤرخ، فإنهم قاموا باستئجار سفينة غير صالحة. إنهم لم يُغرقوها، ولكنهم كانوا على علم وعلى دراية بأنها ستغرق في البحر.
وفعلاً، أحدث غرق السفينة ضجة عالمية وكتبت الصحف الغربية والعالمية عن الحادث المأساوي، مشددة في تقاريرها على أن اليهود الذين أرادوا الهرب من البلد العربي الإسلامي ماتوا في عرض البحر، وهو الأمر الذي أدى إلى تأليب الرأي العام العالمي ضد المغرب، كما قال المؤرخ الإسرائيلي.
وتابع قائلاً إن الموساد استغل الحادث المأساوي لحث اليهود على مغادرة المغرب والهجرة إلى الكيان الاسرائيلي، وقام العملاء في المغرب بنشر بيان باسم الجالية اليهودية في المملكة عبرت فيه عن رفضها لهذه الأعمال، وتابعت أنه بعد ألفي عام هناك فرصة ذهبية لعودة اليهود إلى أرض الآباء والأجداد، وتابع البيان قائلاً إننا نعرف أن الإسلام يعارض معاداة السامية، ولكن هناك أناسا في المغرب، الذين قرروا قتل اليهود بأي ثمن، ونحن من جهتنا نعي بأن مصير هؤلاء سيكون مثل مصير هتلر والنازي آيخمان، جاء في البيان المفبرك، وقام الموساد بتوزيع عشرات آلاف النسخ من البيان الاستفزازي لليهود وللمسلمين على حد سواء، كما قام عملاء الموساد بتعليقه على حيطان المنازل والمحلات التجارية.
وقالت ميريت غحمون، أرملة قائد شعبة الموساد في المغرب في تلك الفترة، أليكس غحمون، إن المخطط الذي أعده الموساد كان يقضي بأن يعرف اليهود في المغرب بأن الجهاز سيُخرجهم من المملكة شاءوا أم أبو

الصورة ومزيد من التفاصيل على هذا الموقع

ا، وبموازاة ذلك إجراء مفاوضات مع ولي العهد المغربي، لأن العرب لا يفهمون إلا هذه اللغة: من ناحية قم بأعمال إرهابية، ومن الناحية الأخرى قم بإجراء المفاوضات، على حد تعبيرها.

وأضاف البحث أنه بعد توزيع البيان، توقع الموساد بأن تقوم الشرطة المغربية برد قاس على الذين قاموا بنشره، ومع ذلك أكد على أن الموساد تحايل على اليهود المغاربة، وقال لهم لا تتركوا بيوتكم، نحن نتحكم بالوضع، وهذا الأمر أدى إلى مقتل ثلاثة يهود مغاربة، ضُبطوا وهم يُعلقون البيان. وعن هذا التصرف قال الباحث الإسرائيلي: أراد من وراء ذلك أن يتم اعتقال أكبر عدد من اليهود لكي يُحدث صدمة في العالم من بطش النظام في المملكة، الأمر الذي يؤدي إلى حملة تعاطف دولية مع اليهود، على حد قوله.
ونقلت الصحيفة العبرية عن ميخال فعكنين- بريندر قولها إن والدها توفي في السجن المغربي وهو في الـ34 من عمره، وتوجهت للموساد للحصول على ملفه، إلا أن الجهاز لم يقُم لأسباب غير معروفة بتلبية طلبها.
ولفتت الصحيفة الاسرائيلية إلى أن الموساد رفض التعقيب على الأسئلة التي وجهتها له.

 
وهناك العديد من اللقاءات التليفزيونيه والحوارت التي اجريت مع د.يغآل بن نون مثل اللقاء التالى

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

השליח שלמה אלמוג שפעל בשלוחת מקהלה ולא עזב את מרוקו, מספק הסבר אפשרי, אך חלקי, לשאננות ראשי ״המסגרת״ לגורל אנשיהם שעמדו להיעצר. לדבריו, הסיבה לכך שלא הזעיקו את הפעילים בקזבלנקה ולא הורו להם להסתתר יגאל בן נוןהייתה הערכתם שעלי בלקסם, מפקד משטרת העיר, ששיתף פעולה עם ראשי ״המסגרת״, היה אמור למנוע את המעצרים או לפחות להודיע עליהם מראש. לדבריו, הוא נוטרל על ידי שר הפנים שמינה תחתיו צוות חוקרים ממכנאס ואלה חשדו בו בשיתוף פעולה עם ״הציונים״. מכאן העובדה שגם הוא עצמו לא קיבל הוראה לעזוב את המדינה. הוא מאשר שרגב היה אמור לסיים את שליחותו ושהוא העביר את סמכויותיו לגד שחר כמפקד שלוחת מקהלה, אך לא ידוע לו מי קיבל את הפיקוד על שלוחת לביא. הערכה זו מחזקת את עדות מרסל אנתיבי שטוען שעל סמך המידע שקיבל מרגב, קציני משטרה מרוקנים המשתפים פעולה עם הרשת מסרו להם את רשימת האנשים שהמשטרה עומדת לעצור. כנראה שרשימות אלה לא היו מדויקות, וגם הגיעו מאוחר מדיי, רק אחרי שמקצת הפעילים נעצרו.

הערת המחבר : בשנת 1967, רגב שב למרוקו לביצוע פעולה מיוחדת שאין לה קשר עם הגירת היהודים. הוא ביקר לראשונה במרוקו אחרי שירותו שם רק ביוני 2000. שיחה עם יוסף רגב, 2 ביולי 2000.

שליח שקיבל הוראה מגתמון לעזוב את מרוקו עם כל שליחי תנועות הנוער הוא יואל רון מפקד שלוחת בלט. לדבריו, גתמון נתן את ההוראה רק אחרי ימים אחדים ולא למחרת המעצרים במכנאס. כל השליחים עזבו את המדינה אך רון ביקש להישאר, שכן הכיר את המקומות שאפשר להסתתר בהם. הוא אינו זוכר נסיעה של רגב למחרת חלוקת הכרוזים למשך 24 שעות אך הוא זוכר שימים אחדים אחרי המעצרים עזב רגב את מרוקו. " הסתלקותו של רגב ממרוקו לפני שהמשטרה תעלה על עקבותיו יכולה להתפרש כצעד מתקבל על הדעת. לא כך ההנחיה לפעיליו להישאר בבתיהם ולחכות להוראות. גם הסתמכותו על מקורות המידע שאמורים להתריע על מעצרים בעוד מועד התבררה כשגויה. חמורה יותר היא אוזלת ידם של כל שליחי ישראל שנשארו במרוקו ולא מנעו את המשך המעצרים וגם באי־סיוע לפקודיהם בהברחתם מן המדינה. אסון גדול יותר נמנע מן העובדה שפעילים מרכזיים כשרלי אביטבול או מרסל אנתיבי לא נעצרו. אם הדבר היה קורה ואם פעילים כגון קנפו, נידם ואלבז היו נשברים בחקירתם ומגלים את מאגרי הנשק שפיזרה ״המסגרת״ במדינה, המצב עלול היה להתדרדר ל״עסק ביש״ חמור.

זאת ועוד, ההוראה להמתין בבית ״כי אנו שולטים במצב״ עוררה בקרב העצורים את התחושה שראשי ״המסגרת״ היו בעצם מעוניינים במעצרים כדי לעורר בהלה בקהילה ולהביך את שלטונות מרוקו ובאותה הזדמנות להוסיף הילת גבורה לפעילים שייעצרו. לדברי ג׳ימי טולדנו, אחרי המעצרים הראשונים, רצו רבים לברוח, אך להפתעתו הורו להם לא לעשות כן ולהישאר בבתיהם. גם שידורי קול ישראל בערבית, שנקלטו במרוקו, שידרו שמות של מתנדבי השלוחה כעצורים, בהם מאיר אלבז, סימון מרציאנו ואנדרה נידם ושמשטרת מרוקו מענה אותם, וזאת בזמן שהיו עדיין חופשיים. דבר זה הגביר את התחושה שהשליחים היו מעוניינים במעצר המתנדבים. מישל קנפו, שרוחש הערכה רבה לרגב נאלץ להטיל על מפקד השלוחה את האחריות למעצרים ואף יותר מזה: ״מה שכואב לי עד עצם היום הזה הוא שיוסף עצמו הסתלק ממרוקו לאחר שיחתנו אך לא דאג להזהיר אותי ואת חברי מפני הסכנה המתקרבת״. הפרסומים המזכירים את ״חילוצו״ של רגב מקוממים אותו: ״משפט שכזה מקומם, כי חילוץ יוסף [רגב] השאיר חברים חשופים לסכנת מעצר מהסיבה שאיש לא הזהיר אותם ולא נתן להם פקודה לעזוב. הוא יכול היה לפני עזיבתו להזהיר אותנו, דבר שלא נעשה ולא נחקר מעולם למיטב ידיעתי״. אחד העצורים שסבלו עינויים בכלא, שמעון קורקוס, מציין שבשיחותיהם בכלא, קנפו ״לא יכול לעכל מדוע איש הקשר שלו, השליח הישראלי, הסתלק בבהלה יום-­יומיים לפני מעצרו ולא הזהיר אותו ואף לא אחד מן החברים. בעצם עד היום לא קיבלנו הסברים על המעשה״. קנפו מאשים בהתנהגות זו גם את גתמון:

מפליאה אותי עד היום העובדה שאלכס [גתמון], שדאג להוצאת יוסף [רגב] ממרוקו, לא דאג להזהיר אותי ואת חביב [שרל] אביטבול. נפגשנו כל בוקר, יום יום, עם יוסף במטה גונן [שלוחת לביא] ותכננו ביחד פעולות ומבצעים. אם הייתה סיבה טובה לאלכס לא לעשות זאת, למה לא הוטל על אדם אחר לבצע משימה זו? למה לא נאמר לנו להתרחק לזמן מה מן העיר או לפחות להסתתר. עד היום לא ברור לי מה היה ההיגיון בהוצאת יוסף. כאשר נשאר השטח מופקר לגמרי והבלבול שורר בכל השורות, היה חביב אביטבול אחראי על שלוחת גונן בקזבלנקה. הוא הכיר הרבה אנשים ומקומות, אך הוא לא הוזהר, לא נקרא לקבל הנחיות, אף אחד לא התקשר אליו והוא נאלץ למצוא בכוחות עצמו מקום מסתור בתחנת דלק, וכך, כל התכניות שהיו לשעת חירום נפלו, היו כלא היו.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל בן נוןהשורשים של המימונה: מאבק נגד כוחות האופל

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאריגאל בן נון

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

דעתי האישית אלי פילו: אני מוכרח לציין שלא היה לי קל להעתיק את המאמר הזה….המון שיחות עם המחבר, גם לא עזרו להפיג את המועקה שלי…כיצד ייתכן שממשלת ישראל אשר הייתה זקוקה לכל נפש חיה….זלזלה בחיי אדם מסורים ונאמנים אשר עשו הכל למען אותה מדינה שהזניחה אותם…הקורא ישפוט….ואני תוהה מדוע לא התפתח שיח לא במדיה הקיימת ולא בעיתונות הכתובה או בכל מקום אחר אפשרי, שינסה לברר את הסוגייה הסבוכה הזו….אבותינו הקדושים בחולמם על ארץ ישראל….לא מדינה הזו התפללו

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סוף המאמר……

בעדות שרלי אביטבול:

כשנקלעה ״המסגרת״ למצב חירום יוסף רגב ואלכס גתמון לא היו מסוגלים לעזור לפקודיהם להסתתר וגם לא לברוח מן המדינה. כל חבר נאלץ לקחת את גורלו לידו ולהסתדר בכוחות עצמו. למרות כל ההכנות, לא היו תכניות ברורות במקרה של מעצרים, חקירות ועינויים. כששאלו בעבר פעילים מה לעשות במקרה של מעצר הם נענו: ״תהיו גברים״. הבטיחו לתת לפעילים דרכוני מילוט אך גם מפקדי הערים לא קיבלו אותם. השליחים עצמם נאלצו להיעלם מן השטח ונתנו לאירועים להתגלגל מבלי שתהיה להם היכולת להשפיע על מהלך הדברים או לעזור לפקודיהם לברוח בעוד מועד, […] כל הסיוט הזה היה נמנע לולא הדברים היו מתנהלים כסדרם, מבלי להתעלם מחברים ששירתו בנאמנות ובמסירות. יוסף רגב יכול היה לדאוג לי ולחברי ימים מספר לפני שהסתלק ממרוקו ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהזהיר אותנו. הרי האירועים הללו לא התגלגלו בפתאומיות והיה די זמן להתכונן כפי שנקבע לשעת חירום, אם בכלל היה תכנון כזה. בכל אופן אני כרכז ׳גונן׳ בקזבלנקה, לא ידעתי עליו ולא דנו אתי על מה שעושים בשעת חירום.

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים גרם להם עוול ושהופקרו מצד

מפקדי ״המסגרת״. חיים חמו, מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, מציין

במרירות:

ידענו שטביעת ״אגוז״ וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בךגוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו "הערת המחבר :  שיחה עם חיים חמו, נתניה, 20 ביולי 2000.

 

ההתמרמרות של הפעילים שנכלאו לא נבעה רק מן העובדה ששליחי ישראל הפקירו אותם לחסדי המשטרה ומן העינויים שסבלו בכלא, אלא גם מן היחס אחרי שחרורם מן הכלא, שכן איש לא יצר אתם קשר במרוקו או ביקש לשמוע על תלאותיהם ועל חקירותיהם, ואיש גם לא דאג להוציאם מן המדינה. רובם נאלצו לעשות זאת בכוחות עצמם. עם הזמן התפתחה בקרב העצורים התחושה שמדינת ישראל לא עשתה די לשיקומם לאחר עלייתם. בהגיעו לפריס אחרי מעצרו העלה ג׳ורג׳ אטיאס את טענותיו במכתב שמסר לראשי הסוכנות היהודית. הוא ציין בעיקר את חוסר הארגון ששרר במבצע חלוקת הכרוזים והדבקתם, את בריחת השליחים מבלי להשאיר הנחיות וגם לעתים התנהגות שלא הולמת שליח ישראלי, כמו בילויים במועדוני חשפניות ובקזינו של קניטרה.

הערת המחבר : שיחה עם ג׳ורג׳ אטיאס, פריס, 12 באפריל 2002. שיחה עם כרמלה זבין, תל־אביב, 2 באוגוסט 2002.

שמעון קורקוס, שאף הוא סבל עינויים, התרעם על הפקרתו עם חבריו מצד שליחי ישראל, וסיכם כך את תחושותיו: ״האכזבה הייתה גדולה. ההרגשה הייתה שכל המסירות והעבודה שהייתה קדושה בעיני, שביצעתי במשך ימים ולילות, אינן מוכרות ואינן נחשבות בארץ״.

הערת המחבר :עדות שמעון קורקוס, קנפו, מחתרת, עמי 397.

בתקופת מאסרו, הגיע אנדרה נידם למסקנה שמפקדיו הפקירו אותו ואת חבריו, וששליחי ״המסגרת״ היו מעוניינים במאסר הפעילים המקומיים שכן אמרו להם אחרי המעצרים הראשונים ״תישארו במקום אין מה לדאוג״. זו הייתה סיבת החלטתו לא לעלות לישראל אלא להתיישב בצרפת. אחרי שחרורו מן הכלא איש מנציגי ״המסגרת״ לא יצר עמו קשר. הוא עזב את מרוקו בדרכונו הצרפתי וביקר לראשונה בישראל רק בשנת.1992

הערת המחבר : שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

מאיר אלבז מעיד ששמע על טביעת ״אגוז״ רק מן הכרוז שממנו הסתייג. אחרי שחרורו מן הכלא לא התקשר אליו איש מנציגי ״המסגרת״ כדי לשמוע מה קרה במבצע החלוקה או על מהלך הכליאה.

הערת המחבר : שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

 גם חיים רואש ושמעון מרציאנו מציינים שאיש משליחי ״המסגרת״ לא פנה אליהם אחרי שחרורם.

הערת המחבר : שיחה עם חיים רואש, קרית ים, 31 ביולי 2000. שיחת טלפון עם שמעון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000

אלי לוי מעיד שבהגיעו לפריס נתקל ביחס משפיל ומפלא. הטיפול של המוסדות היה כושל, שכן הבטיחו דברים שלא קוימו, וגם נהגו בחוסר יושר ציבורי. חברו דוד טולדנו מתרעם אף הוא שאיש לא עזר לו בקליטתו,

הערת המחבר : שיחה עם אלי לוי, פורייה, 3 ביולי 2000. שיחה עם ג׳ימי טולדנו, יקנעם, 29 ביוני 2000.

עם זאת, אפשר להרגיש בקרב העצורים והבורחים שלא עלו לישראל והעדיפו להתיישב בצרפת, שלמרות תחושתם שהיו קורבן לטעויות או להתגרות מתוכננת, נשארו ממורמרים פחות כלפי ישראל מחבריהם שנעשו לישראלים. הם נטלו על עצמם את כל האחריות לגורלם. לטענת אחדים: ״כשהתגייסנו לפעילות המחתרתית הישראלית נטלנו על עצמנו סיכון מחושב.

זו הייתה החלטה אישית של כל אחד מאתנו. אף אחד לא הכריח אותנו להתגייס ושילמנו את המחיר של הרעיונות שהאמנו בהם״. עם זה ברור שהצעירים שהקדישו את השנים הבונות בחייהם לפעילות מחתרתית, וויתרו על לימודים ועל קידום מקצועי, מצאו את הקריירה האישית שלהם נפגמת בהשוואה לאחרים שניצלו את זמנם ללימודים ולהתמחות מקצועית, בתקופה שבה החברה המרוקנית העניקה להם אפשרויות קידום מועדפות.

אליעזר שושני נאלץ אף הוא להודות במוזרות המבצע ובחוסר התאמתו למציאות היהודית והמרוקנית:

לא קל היה ליהודי החי כיום בישראל להשיג את המשמעות המלאה של הדבקת הכרוז והפצתו. כרוזים למיניהם הנם עניין של יום־יום בישראל ואין מרבים לתת את הדעת עליהם. אלא, כשמדובר לא בישראל שאזרחיה חופשיים כי אם במרוקו הערבית שאזרחיה אינם חופשיים במובן המלא של המילה ואזרחיה היהודיים בוודאי אינם חופשיים ובוודאי אסור להם להיזקק לביטוי לאומי אשר בסופו של דבר יונק מן המקור הציוני.

שושני סבור אפוא שבצדק המשטרה המרוקנית מצאה לנכון להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הבחורים היהודים חברי ״המסגרת״.

במציאות המרוקנית התברר שהכרוז במאבק פוליטי הוא נשק מסוכן. אך ככל שהדבר יראה פרדוקסלי, בעיני גתמון ובעיני רוב פעילי ״המסגרת״ לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. הם הצליחו לגרום מהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק שכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. התגובות העוינות בעיתונות המקומית יכלו רק לחזק תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, לא היה אפשר לבצע את הפינוי שלו ייחלו. בדיעבד התברר שביקור נאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת ״אגוז״ והמאסרים סיפקו פתרון לציפיותיה של ישראל, שכן נציגיה שאפו ״ליזום תקריות״, ותכננו ״אירוע דרמטי״ ״להחרפת המצב״. פינוי זה החל אף מוקדם יותר ממה ששיערו המצפים לו.

לצד אישיותו הדומיננטית של איסר הראל, תופסת דמותו של אלכס גתמון מקום חשוב בעיני שליחי ישראל ולא פחות בקרב מתנדבי ״המסגרת״ ומשתפי הפעולה אתה בהנהגת הקהילה.

הערת המחבר : להבנת השפעת גתמון על פיקודיו ב״מסגרת״, ראו גם את תיאור דמותו על ידי יהודית קציר, בתו של השליח פנחס קציר. גתמון מכונה בנובלה בשם אמיל טלמון, י׳ קציר, מגדלורים של יבשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. תל־אביב 1999

בתקופת כהונת גתמון נגרמו שני המחדלים החמורים שזעזעו את הקהילה והביאו לחיסול הרשת המחתרתית הישראלית, אך הדבר לא פגע בתדמית המפקד הנערץ, אף שהיה אחראי ישיר למחדלים. הסיבה לסלחנות זו קשורה לאישיותו הכריזמטית, כקצין צה״ל וגם ביחס האנושי החם שהקרין על פקודיו ועל הסובבים אותו, וכן מכוח נועזותו והעידוד שהפיח בלב כל מי שפעלו עמו בתקופות משבר. שמואל שגב שהכיר את גתמון בשנות השישים מתאר אותו ״כבעל אישיות מיוחדת במינה. גבה קומה, אופן דיבורו שקט ובוטח ועצם הופעתו מקרינה סמכות. הוא ניחן בכושר מנהיגות טבעי והיה חדור בתחושת שליחות שהלהיבה את כל הסובבים אותו.

 העיתונאי דב גולדשטיין שאף הוא נפגש עם גתמון באותן השנים מוסיף: ״הוא היה מנהיג מן הסוג שהנוהרים אחריו והנכונים לשים את נפשם בכפם כדי למלא בקפדנות את הוראותיו, פטורים מן השאלה מדוע. הוא הקרין סמכות. מרותו הייתה מקובלת על הכול, לא מפני שנתמנה על ידי מישהו מבחוץ לשמש כמפקדם אלא מפני שהיה חדור רוח גדולה של שליחות ומעולם לא תבע מזולתו מה שלא היה מוכן לבצע בעצמו.

השליח מנחם גלעד שפעל בתקופת ״מבצע יכין״ מציין שגתמון היה הראש והלב של ״המסגרת״ במרוקו: ״מעשינו היו פרי מחשבה צלולה, רצון עז ואישיות מקרינה של מפקד ויריד שכולנו הערצנו. הוא היה לנו עם רעייתו החביבה, משענת ברגעים קשים, שותף נאמן, יוזם ומדרבן״. הוא מוסיף שגתמון נטל על עצמו סיכונים שלא תואמים את כללי ההתנהגות המחתרתית, אך בזכות אישיותו רבת הכישרונות ידע להתגבר על הקשיים. גם שלמה יחזקאלי שישב באותם ימים בפריס ועסק בהכשרת שליחים נשבה בקסמו של גתמון. לדבריו הוא היה דמות מיוחדת של מפקד: ״והיה האיש הנכון במקום הנכון. צירוף לא רגיל של ניצול שואה וניצול, פשוטו כמשמעו, מהוצאה להורג בירייה […] ראשו יזם כל הזמן ללא לאות ודחף אדיר להישגים והאומץ האישי שלו, שהתבטא בביקורות אישיות שלו בכל מבצע חדש, משכו אחריו לא רק את פעילי הארגון והשליחים אלא השפיעו גם על אנשי ציבור יהודיים שאתם יצר קשרים הדוקים. הפתטיות האופיינית כל כך לאנשי אצ״ל ולח״י, לא הפריעה בתפקידו במרוקו, שכן היא התאימה לאווירה שכולה מלאת התלהבות ומסירות משיחית״.רוג׳ה ביטון עבד בסביבתו במרוקו אך הכיר אותו בעיקר במשך חמש־עשרה שנות עבודה משותפת במינמטל בתל־אביב. הוא מדגיש שגתמון היה אדם יוצא מגדר הרגיל, אדם טוב שאוהב את הזולת. עם זאת הוא מציין את הצד התאטרלי באופיו, אדם ספונטני שפועל מן הלב ולא מן ההיגיון. הוא מוסיף גם דוגמאות רבות לכך שהיה איש מנהל גרוע שמומחיותו בעיקר ביצירת קשרים וביחסי ציבור.

אולם, שליחים אחדים שפעלו תחת פיקודו אינם מכחישים את הרפתקנותו ואת אופיו השתלטני שלא תמיד אפשר להם להסתייג מהחלטותיו. השליחה כרמלה זבין שהדריכה אותו בתחום האלחוט והייתה בקשר עמו אחרי שובו לישראל מציינת בעיקר תכונות שליליות באישיותו. היא מתארת אותו כאדם יהיר ולא הגון שאת עיקר מרצו כילה בעשיית רושם על הסובבים אותו, וזאת עשה בהצלחה רבה. לדבריה, היה גם חנפן וגם התנהג כפאודל כלפי פקודיו והעובדים הכפופים לו. הביקורת הקשה ביותר שהושמעה כלפי גתמון באה מפיו של אדגר גדז' מפקד שלוחת גסטון, שהגדירו כשחצן ומגלומן שהתנהג בצורה משפילה כלפי היהודים וחיפש לעורר פניקה בקרבם כדי לגרום ליציאתם ממרוקו. יחסים עכורים אלה עם גתמון היו מנוגדים להרמוניה ששררה בעבר עם השליחים שקדמו לבואו.

לאחר המפולת לא יכלו קברניטי ישראל אלא להפיק ממנה תועלת ולהעניק לה משמעות אידאולוגית. משה שרת ראה במפולת זו פרק במרטירולוגיה היהודית; איסר הראל ראה במאסרים ובסבלם של המתנדבים אירועים ״המצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו הנני מקווה לפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו. ההיסטוריון ירון צור המשקיף על יהדות מרוקו כעל חוליה במכלול של אירועים המתנהלים לפי חוקיות היסטורית יהודית אוניברסלית, רואה בטבועי ״אגוז״ ״קדושים במאבק למען הציונות והעלייה״, אל אלה מצטרף רפי ואקנין, להערכתו ״נרקמו סיפורי גבורה נוספים סביב העצורים והמעונים האחרים שנשארו בחיים״.

בשעת כתיבת מחקר זה נראה שסיפורי הגבורה נפוצו סביב דמות גתמון, הצבר תכול העיניים, ופחות סביב דמותו הטרגית של ואקנין שנשאר באלמוניות יחסית. צור מרחיק לכת ומוסיף: ״כדרכם של אפוסים מעין אלה הם לא נשארו בחוג המצומצם של פעילי ״המסגרת״ אלא חדרו לתרבות הקולקטיבית של הציבור היהודי המרוקני, הגם שחדירה זו טעונה עדיין מחקר״.

מעדויות עצורי ״המסגרת״ ופעיליה מצטיירת תמונה הפוכה. זמן רב הם הדחיקו והשכיחו מזיכרונם האישי והקולקטיבי את פרשת התגייסותם למחתרת הישראלית, בעיקר בגלל טרדות היום־יום ובעיות הקליטה וההתערות בחברה הישראלית החדשה שלא הקלה על קליטתם בקרבה. כשניסו לשחזר אחרי שנים את חלקם בהתארגנות מחתרת זו, יחסם אליה הפך לתערובת של גאווה במניעיהם האידאולוגיים ובהקרבתם הבלתי מסויגת למען אידאל ציוני שהלהיב את דמיונם לצד תחושת הכנעה והשלמה מהולות במרירות על סיומה הבלתי מוצלח של הרפתקתם ובעיקר על שהקרבתם לא זכתה להילה האופפת פעילי מחתרת.

סוף המאמר

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

 

 

יגאל בן נוןEst ce aussi un hasard que ce soit le Maroc, pratiquement le seul pays du monde arabe, qui non seulement n’a pas expulsé ses Juifs en accédant à l’indépendance, mais a tout fait pour les y retenir. Malheureusement, il a sans doute trop fait pour éviter leur départ. Est ce aussi un hasard que c’est justement le Maroc qui déjà depuis le début février 1963, je dis bien février 1963, a décidé d’établir des relations étroites, bien que très discrètes, avec Israël, ceci malgré les pressions de la ligue arabe. Faut il rappeler la médiation marocaine à Ifrane entre Israéliens et Palestiniens qui aboutirent aux traités de paix avec l’Égypte et plus tard avec la Jordanie.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

יגאל בן-נון: תרמית רציפותה של שושלת בית דוד

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו

המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו

אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961

ד"ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס VIIIיגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 38 עמ' 65-55

אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" (Pisces) הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות הקהילה היהודית במרוקו. האסון זעזע את היהודים והחיש את החלטתם למצוא חלופה טובה יותר לחייהם במדינה שזה עתה קיבלה את עצמאותה. במאמר זה לא אדון בסיבות שגרמו לטביעה ובאחראים לאסון אלא בתגובותיהם של מדינת ישראל, של הארגונים היהודיים העולמיים, של ראשי הקהילה המקומית ושל שלטונות מרוקו לטביעה. כמו כן אדון בתגובות שליחיה החשאיים של ישראל במרוקו על האסון. כשבעה חודשים אחרי האירוע סוכם בין נציגי ישראל ומרוקו על יציאה מאורגנת של הקהילה.

אחרי מחדל טביעת הספינה מול חופי מרוקו ב-10 בינואר 1960, נציגי ישראל בשגרירויותיה בעולם הגיעו למסקנה שאפשר יהיה להתגבר על המשבר אם יהפכו את הכישלון ליתרון תעמולתי נגד מרוקו. באופן עקיף, טביעת "אגוז" על 45 נוסעיה, סיפקה את המאוויים שפיתחו גורמים ישראליים לפעולה ספקטקולרית שתזעזע את דעת הקהל העולמית ותפעיל לחץ על ארמון המלוכה. יומיים בלבד אחרי שנודע על הטביעה, החלה ישראל במסע תעלומה עולמי רב היקף. הממשלה, הסוכנות היהודית והמוסד גייסו את נציגויותיהם בעולם המערבי ואת קשריהם עם העיתונות כדי לנהל מתקפת הסברה אינטנסיבית בנושא אחריותה של ממשלת מרוקו. משרד החוץ הדריך את כל נציגויותיו בעולם מערבי ליזום מאמרים בעיתונות שהצביעו על העובדה כי יהודי מרוקו חיים במשטר של פחד, רדיפה ואפליה. הושם דגש על שאיפתם הגוברת של היהודים לעזוב את מרוקו ועל עוצמת כמיהתם לישראל גם במחיר סיכון חייהם. הנציגויות נדרשו להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולהטיל את האשם לאסון על שלטונות מרוקו עקב רדיפתם את היהודים בניגוד להתחייבותם בעת קבלת העצמאות. הנציגויות נדרשו לייחס את הרדיפות למדיניות האוהדת של שלטונות מרוקו כלפי שליט מצרים, גמאל עבד אלנאצר.

פרשת הטביעה העיבה על היחסים בין מרוקו לישראל, שהיו מתוחים ממילא עקב התייצבות מרוקו, לפחות כלפי חוץ, במחנה הנאצריסטי כשלוש שנים לאחר עצמאותה. לאחר גל ראשון של מאמרים וכתבות ברדיו, מסרה שרת החוץ, גולדה מאיר, הודעה בכנסת שגררה גל נוסף של מאמרים. בדיון שהתקיים בכנסת ב-18 בינואר 1961, הטילה ממשלת ישראל את האשמה לטביעת הספינה על מרוקו ופתחה במאבק גלוי נגדה. לאחר שגולדה מאיר גינתה את ממשלת מרוקו על שהיא מונעת מיהודיה חופש יציאה, סיימה את נאומה בכנסת במילים: "ידעו יהודי מרוקו כי אין הם בודדים במערכה". בעיניה, טביעת הספינה לא הייתה אלא "חוליה בשרשרת הטרגית של ניסיונות יהודיים לפרוץ דרך למולדת". להערכת פקידי מחלקת המדינה האמריקנית, הודעת שרת החוץ בכנסת יצרה לפרשה תדמית של סכסוך ישראלי-מרוקני, דבר שהקשה את עורפם של המרוקנים במקום לרככם. המרוקנים חששו שהענקת חופש יציאה מוחלט ליהודים יביא ל"אקסודוס" כללי שמשמעותו בריחת הון והפסד כוח אדם מקצועי, פגיעה במוניטין של מרוקו ויתרונות כלכליים לישראל. הדיפלומטים האמריקנים ציינו גם שיהודי מרוקו לא רוו נחת מן ההודעה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו

יגאל בן־נון

ביקור-אלינור-רוזוולט-בפאס-בליווית-גו-גולן.

ביקור-אלינור-רוזוולט-בפאס-בליווית-גו-גולן.

עוד לפני ההכרזה על עצמאותה של מרוקו, במארס 1956, היו משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי מוטרדים מגורלה של יהדות מרוקו. שליחים ישראלים רבים ניסו לשכנע את מנהיגיה לאפשר חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי המלך אלא גם עם נציגי המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת ארצה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את המדינה, שכן בזכות השכלתם הצרפתית היה ליהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית ובמסחרה. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי ישראל פתרון שהתבסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארצות הברית במרוקו. בכך הם טיפחו את המיתום האנטישמי של שליטת יהודי ארצות הברית בממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. כיוון חשיבה זה בא לידי ביטוי בין השאר בהזמנת אלינור רוזוולט2 למרוקו במארס 1957 בידי ג׳ו גולן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי. גם לקראת ביקוריהם של המלך מוחמד החמישי בוושינגטון בקיץ 1957 ושל בנו חסן השני במארס 1963 נערכו נציגי ישראל ונציגי ארגונים יהודיים עולמיים לארגן מבצעי הסברה מיוחדים כדי להרשים את השלטון המרוקני ביכולתה של יהדות ארצות הברית לגייס משקיעים אמריקנים לביצוע פרויקטים במרוקו. כבר באוגוסט 1961 הושג הסכם בין ישראל למרוקו על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת פיצוי כספי, ומבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין לגורלו של ההסכם וחיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכת הישראלים, אם המלך ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל בתחום הביטחוני, שהחלו בראשית פברואר 1963.

ביקור אלינור רוזוולט במרוקו

ג׳ו גולן הבחין שלאחר קבלת העצמאות הבינו ראשי המדינה החדשה שהנושאים החברתיים והכלכליים חשובים יותר מן הנושאים הפוליטיים. הם הבינו שגם אם יאושר למדינתם סיוע כלכלי הם עדיין לא ערוכים להשתמש בו כראוי. רק פיתוח התעשייה והחקלאות יצמיח מעמד פועלים המודע למשימות המוטלות עליו, ושיכול להיאבק למען שיפור רמת חייו של העובד. עם זאת, בתחום הפוליטי ההערצה למלך שהיה קשוב לבנו, יורש העצר מולאי חסן, הבטיחה יציבות חברתית בארצו. לדברי גולן מרוקו רצתה לאמץ מדיניות שקולה בסכסוך בין ישראל לעולם הערבי ואף הרחיקה לכת בתקוותיה לשמש מגשרת בסכסוך זה, אך עמדה זו הייתה של העילית החברתית ולא שיקפה בהכרח את תחושות דעת הקהל הכללית. בתוך המדינה התנהל מאבק סמוי בין היסודות המתקדמים לאלה השמרנים. האחרונים שאפו למשטר תאוקרטי בעל מאפיינים פאודליים. מצבו של המיעוט היהודי היה עדין. שערי המדינה היו חסומים בפניו וחופש התנועה שלו, זכות בסיסית של אזרחים, היה מוגבל. יהודי מרוקו לא רצו לוותר על קשריהם עם ישראל, שאליה היגר כבר שליש מן הקהילה, אך קשרי המשפחה בין שני עברי הים התיכון היו מקור לחשדנות.

בראשית ינואר 1957 נפגש גולן בארצות הברית עם פעילת זכויות האדם, אלינור רוזוולט, והציע לה לקיים ביקור במרוקו בתאריכים 30-18 במארס.1957  לקראת ביקורה נפגש אתה שוב ב־17 במארס במדריד לשם תדרוך פוליטי לקראת נסיעתה. בספרד סירבה רוזוולט להיפגש עם הגנרל פרנקו, אך ביקרה יחד עם גולן במוזאון הפראדו. על פי תכנית תיור מפורטת שהכין גולן היא הייתה אמורה לבקר בערים פאס, מראכש, קזבלנקה, רבאט וטנג׳ה. מטרת הביקור הייתה כפולה: להכיר את מצבה הפוליטי והכלכלי של מרוקו ולסייע לה בתחום ההשקעות, וללמוד את בעיותיה של הקהילה היהודית ולדאוג לזכויותיה בפגישותיה עם הנהגת המדינה. כחודשיים קודם לכן צייר גולן לפני רוזוולט את תמונת המצב המדיני במרוקו והציע לה רשימת אישים להיפגש עמם בביקורה. מהצעותיו אפשר ללמוד על מצבה של המדינה הצעירה אחרי עצמאותה ועל יחסה לקהילתה היהודית. אחרי סגירת מחנה המעבר ״קדימה״ לעולים, הגבילו שלטונות מרוקו את יציאת היהודים לישראל. לכן הציע גולן להעלות את עקרון הזכות להגירה חופשית בשיחותיה עם המלך, עם יורש העצר ועם חברי הממשלה, ולהדגיש שארצות הברית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בזכות זו. גולן הבטיח לה שנציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו, יוסף רפאל טולדנו, והשר לאון בן־זקן, יספקו לה מידע מפורט על הקהילה ויסיירו אתה ברובע היהודי בקזבלנקה. הוא תיאר בפרוטרוט את תכונותיהם של אישים בהנהגה המרוקנית והמליץ לרוזוולט להיפגש אתם. עוד יעץ לה לקיים שיחה בארבע עיניים עם המלך ללא מתרגמים ומתווכים, כיוון שרק כך ידבר אתה המלך על נושאים עדינים, ועם השר הבכיר ביותר בממשלה, עבד אל־רחים בועביד שזכה להערכה רבה בארמון ובקרב המפלגות, ולהציע לו סיוע טכני אמריקני להכשרת מנהלים מקצועיים. כן הציע לאורחת להיענות להזמנתו של השר לאון בן־זקן לארוחת ערב בהשתתפות נכבדים יהודים ומוסלמים, שכן בכך היא תעודד אותו במשימתו העדינה ליצור אקלים נוח לידידות יהודית־מוסלמית. משימה זו היא חלק משאיפה של המרוקנים לראות בארצם גורם מתווך בסכסוך בין מדינות ערב לישראל. המלך, ובעיקר עבד אל־רחים בועביד וראשי המפלגות, הצהירו לא פעם על רצונם לראות ביחסים הטובים השוררים בין יהודים למוסלמים במרוקו דוגמה לחיקוי במדינות המזרח התיכון. האישים שעליהם המליץ גולן לרוזוולט להיפגש עמם היו מהדי בן־ברכה הליברל שנאבק באנאלפביתיות, ראש הממשלה מבארכ בכאי הנאמן למלך, ראשי איחוד העבודה המרוקני מחג׳וב בן־םדיק וטייב בן־בועזה, שר הפנים דרים מחמדי ואישים מן האופוזיציה כעבד אל־הדי בוטלב ואחמד בן־םודה, שני חברי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, והנסיכה ללה עיישה, שתסייר אתה במוסדות סוציאליים. גולן הציע לקיים פגישה גם עם השגריר האמריקני ברבאט, קוונדיש קנון.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו

יגאל בן־נון

ב־19 במארס ערך מוחמד החמישי קבלת פנים רשמית לאלמנת הנשיא רוזוולט ולבנה אליוט. לאחר מכן שוחח המליגאל בן נון הסברה 3ך עם אורחיו שיחה פרטית בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי, אחמד נג׳אי, שתרגם את דבריו. הם דיברו על היחסים הרצויים בין שתי המדינות ועל מדיניות משותפת שמטרתה ניצחון זכויות האדם וחופש הפרט. המלך הבטיח לעשות כל מאמץ לדאוג לביטחונם של כל חלקי האוכלוסייה ולשוויון מעשי ביניהם.

לפי הדו״ח של רוזוולט, מוחמד החמישי נראה מתוח בגלל הבעיות הכלכליות שהחריפו עקב הבצורת שהיכתה במדינה והדגיש שהוא זקוק לסיוע מיידי. האורחת הבטיחה לדווח לצירים הדמוקרטים של הקונגרס האמריקני על המצב ולבקש מהם לפעול ביעילות ובמהירות למתן סיוע למרוקו. הבן אליוט הוסיף שבכוונתו לארגן בארצות הברית קבוצה של אנשי עסקים שישקיעו במרוקו. הוא קיבל ייעוץ בנושא מן השר בועביד ומן השגריר קנון ויועצו פורטר.

 האורחת האמריקנית הציעה שמרוקו תשקיע מאמצים ליישוב הסכסוך בין מדינות ערב לישראל והדגישה שהערבים חייבים לוותר על רצונם לחסל את ישראל. מוחמד החמישי השיב שהוא דן בנושא עם המלך אבן סעוד מערב הסעודית ושהם הסכימו על מדיניות שלום עם ישראל, אך הדבר יצריך מידה גדולה של רצון טוב של הצדדים ותבונה מדינית. המלך הסכים לדעתה של גברת רוזוולט שהיוזמה חייבת לבוא מקרב בעלי השפעה. כאשר שאלה האורחת אם היהודים במרוקו חופשים לעזוב את המדינה, השיב המלך שהיהודים הם בניו ואין להם סיבה לעזוב, שמצבם הכלכלי טוב ממצבם של מוסלמים רבים ושהוא אישית יהיה עצוב מאוד לראותם נוטשים את מדינתם.

עם זאת הם חופשים לעזוב אם זה רצונם. המלך העמיד לרשות האורחת האמריקנית מכונית קדילק של הארמון ומתורגמן. למחרת היא ביקרה ברובע היהודי בפאס והתקבלה בהתלהבות בידי ראש הקהילה עמרם חזן והאוכלוסייה במקום. היא ביקרה בבית הספר של כי״ח (אליאנס) שבו למדו אלפיים תלמידים ותלמידות, שערכו לה קבלת פנים בחצר בית ספרם. היא שאלה שאלות רבות על חיי היהודים בעיר ועל יחסיהם עם המוסלמים, על בעיות ביטחון, על ההגירה ועל החינוך היהודי. בעיית הנפקת הדרכונים ליהודים לא נפתרה, אך ההנהגה המרוקנית הבינה שבאמצעות ארגונים יהודיים עולמיים אפשר לגייס משקיעים אמריקנים.

ביקור מוחמד החמישי בארצות הברית

בסוף נובמבר 1957 ערך המלך מוחמד החמישי ביקור בוושינגטון במטרה לממש את הבטחת ממשל אייזנהואר להעניק סיוע כלכלי לארצו. לקראת הביקור הצהיר על תמיכתו בשוויון זכויות בין מוסלמים ליהודים בארצו כדי לשוות למרוקו אופי ליברלי ומתקדם. הגופים היהודיים האמריקניים נערכו לנצל את ביקור המלך כדי להעלות לדיון ציבורי את חופש ההגירה היהודית ממרוקו.

בירושלים זימנה שרת החוץ גולדה מאיר אל לשכתה את ראש המוסד איסר הראל, את ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלמה זלמן שרגאי, את מפקד ״המסגרת״ בצפון אפריקה, שלמה חביליו, ואת נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן. לאחר פגישה מאכזבת של מועצת הקהילות היהודיות עם מנהל המחלקה המדינית במשרד הפנים מוחמד חמיאני, שהתקיימה ב־4 ביולי 1957, הציעו נציגי משרד החוץ הישראלי לערוך הפגנות נגד המלך.

מושלי המחוזות במרוקו קיבלו הנחיות משר הפנים להכביד על הנפקת הדרכונים ליהודים. הנחיות אלה שכנעו את הישראלים להחריף את יחסם עם המלך ולתמוך בהפגנות נגדו בארצות הברית. בפגישה במשרדה טענה שרת החוץ שהשלטונות המרוקנים מנצלים לרעה את הפגישות של ג׳ו גולן אתם, שכן הם מוכיחים בכך שאינם פוגעים לרעה בזכויות יהודי מרוקו. שלמה חביליו הוסיף שראש שירותי הביטחון, מוחמד לע׳זאוי, אינו עומד בהבטחותיו לג׳ו גולן וההוכחה לכך הן הוראותיו למושלים לא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים. למרות זאת הצליח נשיא הקונגרס היהודי העולמי לשכנע את משתתפי הישיבה להימנע מהפגנות בימי ביקור המלך בניו יורק.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו

יגאל בן־נוןיגאל בן נון הסברה 3

לדברי ג׳ו גולן תכננו ארגונים יהודיים לארגן לאורח קבלת פנים סוערת דוגמת ההפגנות שערכו למלך סעוד מערב הסעודית, וציין שהשלטים כבר הוכנו מראש עם ססמאות נגד מרוקו ומלכה. בעמל רב הצליח גולן לשכנע את ראשי הקונגרס היהודי האמריקני ואת חבריו בקונגרס היהודי העולמי לבטל את תכניותיהם ולקבל את מוחמד החמישי באהדה בעיתונות המקומית.

שגריר ארצות הברית ברבאט, דיוויד פורטר, דיווח לגולדמן ששלטונות מרוקו יכלו, לו רצו בכך, לחסל את המחתרת הישראלית ולהפסיק מיד את ההגירה הבלתי חוקית, אך הישראלים העדיפו להתעלם מדבריו. לדברי נחום גולדמן הפעילות המחתרתית הישראלית במרוקו פגעה בקהילה. הוא שכנע את אבא אבן השגריר באו״ם ואת שגריר ישראל בוושינגטון, אברהם הרמן, לא להעליב את המלך על ידי פעולות מחאה במהלך ביקורו, בזכות יחסו המסורתי החיובי ליהודי ארצו ומפני שרק בדרכים דיפלומטיות אפשר היה להבטיח את יציאת היהודים. גם שרגאי הסכים להמלצה לא לערוך הפגנות.

בגלל עומס פגישותיו של המלך בביקורו, החליטו שגרירות מרוקו בוושינגטון ומחלקת המדינה האמריקנית להפגיש את המלך עם משלחת יהודית אחת(כשלושים משלחות ביקשו להתקבל אצלו). סוכם שבראש המשלחת יעמוד נחום גולדמן, אך הפגישה לא יצאה לפועל והמשלחת נפגשה עם שר האוצר, עבד אל־רחים בועביד. בו בזמן נפגש נציג הקונגרס היהודי העולמי, מורים פרלצוויג, עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרג, שהזמינו לביקור במרוקו והצהיר הסכמתו להתיר חופש תנועה ליהודים, בתנאי שלא יהפוך להגירה המונית. בפגישות אלה ביקשו נציגי הקונגרס משלטונות מרוקו לקבל מכסת הגירה של כ־500-400 נפש לחודש. נראה שהשרים בפמליית המלך לא התנגדו להצעה זו. בניו יורק הצהיר שוב מוחמד החמישי על התנגדותו לכל סוג של אפליה והבטיח בדיסקרטיות לנציגי הקונגרס היהודי העולמי על הסרת המגבלות בהענקת הדרכונים, כהבטחתו לנשיא אייזנהאור. המלך עמד בהבטחתו, ולפני ששב לארצו פרסם שר הפנים, דריס מחמדי, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה לעיתונות כי לפי רצון המלך כל יהודי שירצה בכך רשאי להגר עם בני משפחתו. שבועיים לאחר מכן, ב־12 בדצמבר, קיבלו מושלי המחוזות הנחיות ברוח דומה משר הפנים ומראש שירותי הביטחון. על פי הדהיר (צו) החדש יבוטלו כל המגבלות על הנפקת דרכונים. כל אזרח מרוקני היה רשאי לקבל דרכון בכל עת ולנוע בחופשיות במדינה ומחוץ לה. עם זה הדגיש מוחמד לע׳זאוי כי הדהיר אין פירושו שמרוקו מעניקה היתר לציונים להמשיך לפעול במרוקו ולנהל תעמולה אנטי־מרוקנית בקרב יהודיה. הוא קרא לחשוף את זהות הסוכנים הציונים ולהעמידם לדין באשמת פגיעה באינטרסים החיוניים של המדינה.

למרות החלטות אלה ראו הארגונים היהודיים ונציגי משרד החוץ הישראלי בהיערכות לקראת ביקור מוחמד החמישי בארצות הברית כישלון. לא כל נציגי הארגונים היהודיים שוכנעו בחומרת מצבם של יהודי מרוקו. גם חומר שסיפקה להם הסוכנות היהודית בנושא לקראת הביקור היה מלא הטפות ״ציונות״ לא ענייניות ופחות עובדות וטיעונים משכנעים לגבי זכויות היהודים במרוקו. אף שהגורמים המטפלים בנושא החליטו לרכז את המאמץ בתקשורת הלא־יהודית והיהודית להפעלת לחצים דיפלומטיים התוצאות היו עגומות, שכן הנושא היהודי־מרוקני לא הוזכר בעיתונות. גם פגישת נשיאי הארגונים עם שגריר מרוקו בוושינגטון וביקור משלחת הוועד היהודי־אמריקני במחלקת המדינה האמריקנית לא הועילו. אלכסנדר איסטרמן, יועצו של נחום גולדמן, סבר כי הפגישה עם שגריר מרוקו בוושינגטון לא זו בלבד שלא הועילה אלא אף הזיקה, ולכן הוא התנגד לקיים פגישה דומה עם השגריר המרוקני בלונדון.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו

יגאל בן־נוןיגאל בן נון הסברה 3

הכישלון בטיפול בביקור המלכותי בארצות הברית חידד את הבדלי הגישה בין הגופים היהודיים העולמיים לנציגים הישראלים. להערכת שגריר ישראל בארצות הברית, אברהם הרמן, הצליחו המרוקנים להעביר את מסריהם היטב. הם יצרו רושם שאינם מונעים יציאת נוסעים יחידים אלא מתנגדים רק להגירה המונית. זו הסיבה שלא חדלו להעניק אשרות ודרכונים. להערכתו, מדיניות אי־ההתקפה שהנהיג גולדמן נכשלה. כיוון שכך, יש לשנות את שיטת ההסברה ולהדגיש שמרוקו אינה מאפשרת ליהודיה לצאת את המדינה ללא תנאי. ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו״ם (משנת 1948) מעניקה חופש תנועה לכול ללא תנאים, לכן אין זה מעניינה של מרוקו לחקור מדוע היהודים רוצים לצאת את המדינה ולאן בדעתם להגיע. בנושא ההגירה לישראל הדרך הנכונה לפעולה נגד שלטונות מרוקו צריכה להזכיר את איחוד המשפחות. הרמן הציע לראיין משפחות יהודיות במרוקו בכלי התקשורת האמריקנים.

איסטרמן והנהגת הקונגרס היהודי העולמי דרשו לנהל משא ומתן דיפלומטי עם שלטונות מרוקו. בעבר הייתה הבעיה העיקרית קיומו של מחנה המעבר לעולים ״קדימה״. באותו זמן המכשול היו משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה בדרכם לחצות את הגבול באופן לא לגלי וטופלו בידי קהילות טנג׳ה ותטואן, והמתינו למשפט או ליציאה מן המדינה. כדי להגיע להבנה עם השלטונות הוא ביקש להפסיק את ההגירה הבלתי חוקית שארגנה ״המסגרת״. עם זאת, במשרד החוץ בירושלים סוכם לא לערב את הקונגרס היהודי העולמי בהודעות נגד שלטונות מרוקו כדי שלא לפגוע בקשריו אתם. לעומת זאת הוחלט להפעיל הסברה בארצות הברית ולפרסם עובדות על הקהילה במרוקו. העיתונות הישראלית המשיכה להפעיל צנזורה על הנושא.

בנושא ההגירה הבלתי חוקית נודע שראשי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו בראשותו של דוד עמר דנו בפרסום הצהרה נגד הגירה המונית לישראל, בגלל היחס השלילי ליהודי מרוקו בישראל והתחושה שמתייחסים אליהם כאל אזרחים בדרגה שנייה. שלטונות מרוקו החליטו לשגר משלחת של יהודים מרוקנים שתופיע בפני ארגונים יהודיים עולמיים ותפעל נגד ההגירה הבלתי חוקית. המשלחת תכלול את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עמר, את הסוציאליסט מרק סבאח, ואת הקומוניסט אברהם צרפתי.

במסגרת מתקפת ההסברה הישראלית שוגרו למרוקו אישים ידועים כדי שיפעילו לחץ על ההנהגה המרוקנית לאשר חופש ההגירה ליהודים. בין השאר נמנו עמם הרב הרברט פרידמן(אוקטובר 1956), סיימור רובין מן הוועד היהודי־אמריקני ואתו עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי, שייצג את כי״ח (נובמבר 1957 ושוב בסביבות 15 בנובמבר 1960), העיתונאי האמריקני הל לרמן(אוגוסט 1958), העיתונאית רות גרובר, כתבת העיתון ניו יורק הרלד טריגיון־(31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), ושוב הרב הרברט פרידמן(אפריל 1961). כן פעלו אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בן־נחום וגם אחדים שהתנדבו לעסוק בנושא אך נדחו בידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות הסופר אנדרה שוראקי, נציג כי״ח, וכן שליחים מטעם הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקני, שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.

ב־14 בנובמבר 1957 הגיע לרבאט פרנק ג׳רבזי, כתב העיתון ניו יורק פוסט, ונפגש עם אנשי ממשל מרוקנים, ובהם מהדי בן־ברכה, מוחמד לע׳זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבן־ברכה דברים לא מחמיאים על אלכסנדר איסטרמן. לדברי מנהיג האגף השמאלי של מפלגת אל־אסתקלאל: תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות״. לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים אשמים בזה הצרפתים. בן־ברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו״ם, הדגיש שמרוקו גאה בקהילתה היהודית החשובה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, ושהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקניים ולעלות לרגל לישראל כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה, טען, היא יציאה המונית של היהודים. בעבר אפשרו הצרפתים לארגון ״קדימה״ להוציא יהודים רבים מן המדינה, אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית גם בגלל לחץ הליגה הערבית, המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו, 239 היהודים שנעצרו ליד קסטלחו(Castellejo) בדצמבר 1957 לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה מחמת האבטלה, הפוגעת גם בקהילה היהודית. אשר לישראל, הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים לציונות, שהיא מעין אימפריאליזם כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו, ישראל צריכה להיקרא ״פלשתינה״. השגריר האמריקני ברבאט שעמו נפגש ג׳רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי על השלטון המרוקני כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים. מוחמד לע׳זאוי היה קיצוני יותר מבן־ברכה. ג׳רבזי התרשם שאם מרוקו תהפוך ביום מן הימים לדיקטטורה, לע׳זאוי יעמוד בראשה. ראש שירותי הביטחון טען כי הוא ער לקיומו של ארגון חשאי המארגן את יציאת היהודים ממרוקו ואף ידוע לו על שחיתות בקרב אנשיו. מארגני ההברחה מקבלים על כל יהודי שיוצא תקציב של 300 פרנק אך מוציאים עליו רק מאה. הוא האשים את התועמלנים הציונים שמוציאים שם רע למרוקו, וחזר על הצהרתו שלא יינתנו אשרות ליהודים המתכוונים להגר לישראל.

בשיחה עם נציג הוועד היהודי־אמריקני, סיי רובין, התנגד לע׳זאוי ליציאתם הקבוצתית של משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה. לדבריו יהודי מרוקו שהיגרו לישראל הם בה אזרחים מדרגה שנייה ורבים מהם רוצים לחזור למולדתם. הוא מסר כי 8,000 מוסלמים עזבו את מרוקו בחודשים יולי־ספטמבר, ובאותו זמן יצאו גם 4,700 יהודים בדרכונים, מספר ללא השוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה. ב־13 בינואר 1959 נשלח למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי מורים קאר, כתב העיתונים הארץ וג׳רוזלם פוסט. משימתו הייתה לכתוב על משפחות העולים שנעצרו בחצותם את הגבול ורוכזו בטנג׳ה. הובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקניים חשובים. בסוף החודש העניק לו בן־ברכה ראיון ובו דיבר על עמדותיו בנושא הגירת היהודים:

היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להמיר את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב ונוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 148, ירושלים 2004, עמ' 59-45
סקירה על ספרו של ירון צור: סיפור תרבות, יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, גשר, כתב עת לעניינים יהודים,יגאל בן נון

 

 

מאמר ראשון

 דף – 1

פסיכוזה או ראיית הנולד

תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים

לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955

יגאל בן־נון

 

נושא ההגירה היהודית ממרוקו, או כפי שהיא כונתה על-ידי הגורמים שטיפלו בה: הזכות לחופש התנועה, הטרידה את מנוחתם של ראשי הקהילה המקומית שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכונים. זכות זו העסיקה לא פחות את ראשי הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), את ממשלת ישראל, את הסוכנות היהודית, ואת שליחי הרשת הישראלית של המוסד במרוקו – "המסגרת", שפעלו בחשאי בתחום ההגנה העצמית וההגירה. מצד שני, השלטונות המרוקאים שללו את רעיון ההגירה היהודית כיוון שחיפשו להצטייר, עם קבלת העצמאות, כמנהיגי מדינה מתקדמת בה שורר שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת. הם חששו שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה ואת תפקוד מוסדותיה. לעומתם, החוגים הפן-ערביים שבאגף השמרני של מפלגת האיסתיקלל לא היו מאושרים מכך שיהודים מבוססים ממרוקו ילכו לחזק בישראל את הכוחות הציוניים נגד האומה הערבית.

חילוקי הדעות בנושא ההגירה לא עוררו מחלוקת רק בין שלטונות מרוקו ובין שליחי ישראל וקי"ע, אלא גם בין האחרונים ובין ראשי המוסד וממשלת ישראל. אמנם אנשי קי"ע טענו שהציונות ומדינת ישראל הם ציפור נפשו של העם היהודי, אך עם זה, אין לשכוח שיהודים עדיין חיים בגולה ויש להתחשב בקיומם שם. מנהיגי קי"ע ביקשו לשמור על החיים הרוחניים של יהודי הגולה כי בין כך ובין כך ישראל לא היתה מסוגלת לקלוט את כולם באותם ימים. לכן הם דאגו לקיים פעולות תרבותיות וחברתיות בקרב יהדות צפון-אפריקה וקבעו לעצמם כמטרה "לזקוף את קומתו של היהודי" ולעודד את הנהגת הקהילה להגיב על כל פגיעה בזכויותיה הייחודיות. לביצור מעמדו, העניק קי"ע שירותים אחדים לראשי השלטון וקיים עמם קשר רצוף באמצעות שיגור משלחות רבות. גם אם הם לא היו תמיד אופטימיים באשר לתוצאות פעילותם, הם דאגו להיפגש לעתים תכופות עם שרי ממשלה ועם פקידים בכירים כדי שהקשר לא ינתק. יחד עם זאת, הם התלוננו שישראל לא מסייעת לפעילותם, זאת אף שהם היו מעין שגרירים לא רשמיים של ישראל במקומות בהם המדינה לא היתה מיוצגת. הם אף מתחו ביקורת קשה על פעולותיה של "המסגרת" בתחום ההגירה המחתרתית וטענו שפעולותיה לא יפתרו את הבעיה ואף יזיקו לפעילות הדיפלומטית ולסיכוי להגיע להסדר עם ראשי השלטון.  

בעיני הסוכנות היהודית, מאופיינת פעולת קי"ע ב"אור וצל". בזמן ששליחיו של נחום גולדמן ראו בהשגת הפוגה ממושכת את ייעודם העיקרי, ראשי ההסתדרות הציונית ושלטונות ישראל שללו את עצם חיי הגלות ודרשו פעולה רדיקלית לשינוי פני הדברים. לדבריהם אין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל ויש לבצע זאת מוקדם ככל האפשר. נציגי ישראל ערכו חלוקה סכימטית לשני מחנות. מצד אחד תומכי עלייה גדולה, עם מיון מינימלי ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה, השתדלנות והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות החלוקה הייתה מורכבת עוד יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים לא רק להגירה וליכולתה הכלכלית של ישראל לקלוט מהגרים, אלא גם להערכת מידת הסכנה אליה צפויים היהודים ולבחירת הדרך היעילה ביותר להוצאתם מן המדינה בהסכמת השלטונות. כבר באוגוסט 1955 היה ברור לנציגי ישראל שעלולים לחול שינויים במדיניות ההגירה של המדינה העתידה לקום. ישראל העריכה שאמנם השלטון החדש יעניק ליהודים זכויות שוות, אף שלחלק מראשי התנועה הלאומית נטיות פן-ערביות ולכן לא ישלים עם המשך פעילות שליחיה במקום.

עם הזמן, נאלצו שלטונות מרוקו לוותר על כוונתם לחסום הרמטית את בריחת היהודים מן הממלכה ונקטו מדיניות של העלמת עין, כל זמן שהיציאה התבצעה בדיסקרטיות ונעלמה מעיני מפלגות האופוזיציה. זמן רב שימשה ההתנגדות העקרונית להגירה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן נגד הארמון. לכן, אף צד לא העז להכריז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות רבים מהם לא התנגדו לה ולא יזמו דבר למניעתה. בהדרגה, נאלץ הארמון להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. קשה היה להציב מחסום מלאכותי לרצון הולך וגובר של יהודים שבלבם גמלה ההחלטה לעזוב את מולדתם ולחפש את עתידם באופקים חדשים. בזכות הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה אצל השליטים הראייה הפרגמטית.

מערכת היחסים שהתפתחה בין הנהגת התנועה הלאומית המרוקאית ובין נציגי ארגונים יהודיים עולמיים החלה זמן רב לפני עצמאות המדינה. כבר ביוני 1952 יזמו ראשי קי"ע ועידה צפון-אפריקאית ראשונה של ארגונם להכנת המנהיגות היהודית המקומית לשינויים הצפויים לקראת עצמאות מדינות האזור ולמניעת מה שאירע ליהודים במדינות המזה"ת. יש לציין גם שקשרי הידידות של שליחי קי"ע עם רבים מאנשי השלטון במרוקו הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מן הרשויות הקולוניאליות לממשל עצמאי מקומי. קשרים אלה תרמו גם לפתרון המצב במחנה המעבר לעולים "קדימה" בו נמצאו מאות משפחות שביקשו לצאת ממרוקו ערב עצמאותה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל בן נון

Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc

Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc

Yigal Bin-Nun

Publié dans Brit 29, p. 17-20 ; 46-47, Ashdod 2010 

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.

Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israelites ou  J udéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר