Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי יגאל בן־נון

חברת כי וסוגיית החינוך היהודי העצמאייגאל בן נון 2

יגאל בן־נון
עוד לפני כיבוש מרוקו בידי כוחות צרפת, התחיל תהליך הדרגתי של חינוך יהודי עצמאי בקהילה, ששפתו ותרבותו צרפתית. עם הקמת בתי־הספר של כי"ח בראשית המאה, השיג היהודי יתרון על רוב המוסלמים. אחרי העצמאות התעוררה שאלת תרבותם של יהודי מרוקו במדינה החדשה. אף שאין טבעי מכך שמדינה עצמאית תאמץ את שפתה כשפת הוראה וכשפת המנהל בה, תהליך הערביזציה בחינוך, במנהל ובבתי המשפט הפך לגורם מאיים על תהליך היטמעותם של היהודים בתרבות הצרפתית. הערביזציה יכלה לשים קץ לקידום החברתי והמקצועי שהושג בעמל רב בזכות החינוך הצרפתי. נחיתות היהודים בשליטה בשפה הערבית הקלאסית היוותה מחסום עיקרי בתהליך התערותם בחברה המרוקאית החדשה. שלא כצרפתי שישיבתו במרוקו הפכה לארעית אחרי העצמאות, נדרש היהודי להדגיש את מרוקאיותו דרך אימוץ השפה הערבית הכתובה. עם זאת, ההטפה לערביזציה מצד חסידים כעלל אלפסי ומוחמד דואירי לא מנעה מהם לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר צרפתייםתוך התעלמות מססמאותיהם. אולם, היהודי נדרש להתאים עצמו למציאות ולאמץ את השפה הערבית, אף שהתאמה זו היא במידת מה התיישרות כלפי מטה. כדי להתגבר על הקושי, נאלץ היהודי ללמוד ערבית ברמה שיהיה מסוגל להתמודד באמצעותה שווה בשווה עם המוסלמי. מצד שני, עליו לשמור על יתרונו בשליטה בשפה הצרפתית וגם לרכוש יסודות בסיסיים בעברית שיאפשרו לו לקיים את מסורת אבותיו. עם זה, לא מעט מורים יהודים לימדו ערבית בבתי־ספר מוסלמים, אך לא היו מוסלמים שלימדו בבתי־ספר יהודיים. במצב דברים זה התבשרו היהודים על רצון השלטונות להלאים חלק מבתי־הספר של כי"ח, מקור כוחה ויתרונה של הקהילה.

כבר בחודשים הראשונים אחרי העצמאות רווחה הדעה בקרב פקידי משרד החינוך שמעמדם אז של בתי־הספר של כי"ח חייב להשתנות. על פי הסכם שנחתם בין ראשי החברה ובין שלטונות צרפת, משנת 1928, זכתה הרשת בסבסוד רב מצד הנציבות במרוקו. השאלה שהדאיגה את ראשי כי"ח ונציגיה במרוקו הייתה סוגיית הישגיהם החינוכיים של היהודים במרוקו העצמאית והחשש לפגיעה בהם בעתיד. שר החינוך הראשון דר' מוחמד אלפסי, הזדרז להרגיע את היהודים והצהיר שהם יכולים להיות אזרחים טובים רק אם יהיו יהודים טובים. ממשלת מרוקו מימנה למעשה את משכורות מורי בתי־הספר, אף שאחדים ראו במוסדות אלה גוף זר ששיתף פעולה בעבר עם הקולוניאליזם הצרפתי וניתק את יהודי המדינה מזיקתם הטבעית למולדתם. למן שנות הארבעים גורמים אלה ידעו גם על שיתוף פעולה שהתקיים בין ראשי כי"ח ובין נציגי הסוה"י. 

מטרת החברה אחרי העצמאות היה לדאוג למעמדה החדש במדינה העצמאית, להבטיח חינוך יהודי כל זמן שמתקיימת קהילה במקום ולהתקפל מיישובים אחדים כאשר מספר התלמידים לא הצדיק קיומו של בית ספר. כי"ח היה מיוצג במטה המבצעי בפריס יחד עם ארגונים יהודיים וישראלים אחרים שטיפלו ביהדות מרוקו ולחברה היה מעמד של גוף נספח שקיבל מידע אך לא היה מעורב בפעולות המטה. המטה התייעץ עם כי"ח הנושא הגנת קהילות יהודיות מרוחקות במקרה של מהומות.

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי – יגאל‭ ‬בן־נון

חברת כי וסוגיית החינוך היהודי העצמאייגאל...הרצאה

יגאל בן־נון

ב15- בינואר 1956 נפגש שר החינוך הראשון של מרוקו דר' מוחמד אלפסי עם נשיאה העולמי של החברה בפריס רֶנֶה קסן ועם שליחו אנדרה שורקי, אחרי שנפגש קודם לכן עם שליחי כי"ח ז'ול ברנשוויג ושורקי. השניים ביקשו מן השר החדש שממשלת מרוקו, היורשת החוקית של שלטון החסות הצרפתי, תיטול על עצמה את מימונו של אותו חלק בתקציב כי"ח שמומן בעבר בידי צרפת ושסגל המורים והעובדים ישולבו בצוות עובדי ההוראה של המדינה. השר השיב להם שהוא מוכן לשלב את עובדי כי"ח בסגל ההוראה הלאומי ושהפנסיה שלהם תהייה מובטחת. הוא ביקש שראשי החברה ידאגו לכך שהוראת השפה הערבית תשולב באופן הדרגתי בתכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים.

לפי עצת ראש הממשלה בכָּאי וראשי האסתיקלל, הזמין השר את ג'ו גולן לארוחת צהריים במלון קריון בפריס כדי להתייעץ אתו בנושא עתידם של בתי הספר של כי"ח ודיווח לו על שיחותיו באותו בוקר עם ראשי החברה קסן ושורקי. השר ציין שמתוך כל מאה מרוקאים שזכו להתקבל לבית־ספר שבעים מהם הם יהודים ופירוש הדבר שהחינוך הכללי במרוקו, להבדיל מן היהודי, אינו קיים למעשה.  גולן שאל איך השר מתכוון לשמור על הצביון היהודי של בתי הספר והשר השיב שימונה לשם כך רב בכל בית ספר שיהיה אחראי על לימודי עברית ויהדות כפי שמלמדים את הקוראן בבתי הספר המוסלמיים. אחרי שגולן גילה הסתייגות מצמצום הידע בנושא יהדות רק לנושא הדת, הודה לו על כך אלפסי ואף הביע ביקורת על רמתם התרבותית של רבנים אחדים במרוקו. הוא ביקש מגולן שקי"ע תסייע למרוקו להקים ישיבה גדולה מסוג הקראווין בפס שתכשיר ל־"משיחיות אמתית". השר הבטיח שהשפה הערבית תהפוך בהדרגה לשפת ההוראה ואילו הצרפתית כמו האנגלית, תילמד כשפה זרה: "הגיע הזמן שאחינו היהודים ילמדו ערבית. בלי הכרת השפה הערבית הם לעולם לא יוכלו להשתלב בחיי המדינה". גולן הזהיר את השר מתהליך ערביזציה מזורז שללא ספק יגרום להגירה מסיבית של יהודים ממרוקו. הוא המליץ לאלפסי לנטוש לזמן מה את רעיון הערביזציה של חיי היום יום שתפגע בחיי המשפחה היהודיים וגם את רעיון מינויים של רבנים. השר לא השתכנע מן האזהרות של בן שיחו אך הבטיח להעביר את עצותיו למלך.

באותו יום נפגשו גולן וריגנר עם בועביד ומוחמד שרקאוי. דעתו של השר הייתה שאין סיבה לגרום למרוקניזציה של של בתי הספר של כי"ח ושיש לשמור על קיומם העצמאי במסגרת חילופי התרבות עם צרפת. הוא ציין שיזמין את שורקי אליו כדי לדון בהכנסת סעיף זה לסדר היום של הוועדה המכינה הצרפתית־מרוקאית. לפי בקשת בּן־בַּרכַּה, ביקש בועביד מאורחיו לעודד את היהודים באמצעות מנהיגיהם להצטרף לאיחוד העבודה המרוקאי. בועביד התעניין במערכת היחסים הקיימת בין קי"ע לממשלת ישראל כיוון שהעובדה שגולדמן שימש גם כנשיא קי"ע וכיו"ר הנהלת התנועה הציונית העולמית יצרה בילבול בקרב ההנהגה המרוקאית. רבים לדבריו מציעים לו ולחבריו להיפגש עם נציגים רשמיים של ישראל. אכן השגריר בצרפת יעקב צור ביקש באמצעות ז'אן ז'אק סרבן שרייבר ובריג'יט גרוס לסייע לו בארגון פגישה עם מולאי חסן בפריס. גם דן אבני דובר השגרירות ביקש משורקי לארגן עבורו פגישה עם השר בועביד.

במחצית הראשונה של יולי, קיימו רֶנֶה קסן ומנהל כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי, פגישות נפרדות עם שר החינוך ודנו עמו בתכניות הערביזציה ובהשפעתה הצפויה על בתי־הספר של החברה. קסן הדגיש לבני שיחו המרוקאים: "אתם מכירים את הרגישות של אוכלוסייתכם [היהודית]. ככל שתאיימו עליהם ותמנעו מהם את חופש התנועה כן תעודדו את רצונם להגר. אם במקום זאת תשמרו על מוסדותיהם, ובהם בתי־הספר של כי"ח, ותפיחו בהם ביטחון, החלטותיהם יתבצעו ללא לחצים: מי שירצו ללכת ילכו ומי שירצו להישאר במולדתם יוכלו לעשות זאת". בו בזמן דן ראובן תג'ורי עם שר החינוך בסוגיית מעמד המורים ובייחוד "בהסבת הסגל המרוקאי לפקידי מדינה ואם אפשר להציבם או לחלופין קיום הסטטוס־קוו בהתחייבות להסב אותם לפקידי מדינה בעיתוי הולם".

נשיא כי"ח דיווח לשר לאון בן־זקן על שיחותיו עם שר החינוך וציין את שביעות רצונו של מוחמד אלפסי ממאמצי הערביזציה שביצעה הרשת ביזמתה בכיתותיה במרוקו. עם זה, חש קסן שצפויה סכנה לרשת בתי־הספר מצד מורים יהודים מתומכי השמאל, הדוגלים בקשר לאומי למרוקו והיו חברים ב"איחוד העבודה המרוקאי" בראשות מחג'וב בן־סדיק. קסן כתב ברוח זו לבן־זקן וסיכם את השקפתו בעניין עתיד החינוך היהודי במדינה: "אנו חושבים יותר מתמיד שיהיה זה לטובת מרוקו שילדי היהודים ילמדו בבתי־ספרינו אזרחות טובה במולדת המרוקאית עם נאמנות למסורת היהודית. לא נוכל להשיג זאת אם תישלל מאתנו האחריות לעיצוב אופי הנוער היהודי. כמו כן, מיותר לומר איך ישפיע שינוי עמוק בבתי־הספר שלנו על מצב רוחם של הורי התלמידים ועל המשפחות היהודיות ומה יהיו ההשפעות האפשריות על דעת הקהל היהודית בעולם". לאחר פנייה דומה של קסן לשר אלפסי, נמשך בעצם הסטטוס־קוו במעמד בתי־הספר. עד אז, המשיכה הממשלה לממן את פעולות הרשת במרוקו, על פי אותם קני מידה שבהן סבסדה בעבר הנציבות הצרפתית את בתי־הספר של כי"ח.

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי – יגאל‭ ‬בן־נון

חברת כי וסוגיית החינוך היהודי העצמאייגאל בן נון 2

יגאל בן־נון

עם פרסום דהיר המרוקניזציה ב26- בנובמבר 1958 וסגירת משרדי קי"ע והיא"ס, התפנו השלטונות לטפל בעניין כי"ח שפעלה במרוקו בהאם לאמנה שנחתמה עם הנציבות משנת 1928. כל הגורמים היו אמנם משוכנעים בחשיבות תרומת החברה לחינוך ילדי הקהילה, אך הפריעה להם העובדה שנותרה מחוץ לפיקוחם וגם נוהלה בידי גורמי חוץ, דבר המנוגד לדהיר העמותות. ראשי כי"ח נאלצו להכין תקנון לאגודה חדשה בשם "אליאנס־מרוקו". עם קבלת המסמך ביקשה מזכירות הממשלה לשנות את שם האגודה ולהסיר ממנה את המילים "ברית יהודית אוניברסלית". השלטונות דרשו באותה הזדמנות לאפשר רישום חופשי של תלמידים במוסדות האגודה ללא הבדל מוצא. בדצמבר 1959, ביקשו השלטונות שאחד ממנהלי כי"ח בפריס ייבא לדיון דחוף על עתיד החברה במרוקו. בגלל הדחיפות, חשבו תחילה בפריס לשלוח את אג'ן וייל Eugène Weil לניהול השיחות, אך המרוקאים ויתרו על הדחיפות והמתינו עד לפברואר 1960, חודש שיגיע בו רנה קסן, כיו"ר האספה הלאומית הצרפתית, לסדרת הרצאות במרוקו בעניין זכויות האדם.

ב9- במרס 1960, קיבל שר החינוך החדש עבדלכרים בן־ג'לון, החלטה להלאים שליש מבתי־הספר של הרשת החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר. הכוונה הייתה להשתלט בעיקר בבתי הספר המפוארים יותר כגון בתי הספר המקצועיים בקזבלנקה על שם ויליאם ואליד, מואיז נהון ובתי ספר תיכוניים במרכש ובפס. התכנית המעשית הייתה לחלק את יום הלימודים הארוך של שבע שעות שקיים בבתי הספר של כי"ח לשני חלקים. בבוקר ילמדו התלמידים היהודים במשך שלוש וחצי שעות ולאחר מכן יחליפו אותם תלמידים מוסלמים. הדבר נודע לאנדרה שורקי מידיעה שפרסמה סוכנות ידיעות צרפתית ברבט על כוונת ממשלת מרוקו להלאים החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר את בתי הספר המנהלים במרוקו על־ידי כי"ח.

 אך ראשי כי"ח לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך. בראשית יולי, דיווח שורקי על כך לג'ו גולן והאחרון העריך שזו שיטה מרוקאית טיפוסית ושכוונתם לבחון את תגובות דעת הקהל בחוץ. כיוון שלא היו תגובות, הם יתחילו בביצוע בעוד זמן מה הם. להערכתו טעו ראשי כי"ח כיוון שלא ניסו לכלול, בזמן המשא ומתן לעצמאות מרוקו, את מימון הפעלת בתי הספר במסגרת הסכמי התרבות צרפת־מרוקו. על ראשי כי"ח היה להודות שבתי ספר אלה היו מוסדות צרפתיים לכל דבר, אך במקום זאת קיבלו החלטה לכלול אותם ברשימת הנכסים ששלטון החסות מעביר לרשות הממשלה המרוקאית החדשה. תוצאות מדיניות זו יצרו עיוות בולט לעין. האוצר המרוקאי הקציב כל שנה, משך ארבע שנים, 600 מיליון פרנקים להפעלת בתי הספר בזמן שהמימון הכולל של כלל החיוך היסודי במרוקו הגיע רק ל1800- מיליון פרנקים. הדבר יצר דיספרופורציה לטובת המיעוט היהודי ועלול ליצור להערכת גולן אווירה לאומנית־דתית בלתי נמנעת.

עם בחירתה, הגישה ההנהלה החדשה של מועצת הקהילות ב11- ביולי 1960, לשר הפנים מְברכְּ בכּאי, תזכיר ובו פירוט הבעיות שהעסיקו את הקהילה. המסמך התעכב בייחוד על כוונות הממשלה להלאים חלק מבתי־הספר של רשת כי"ח ואת החששות שאחזו בציבור היהודי מן הערביזציה הצפויה בחינוך. באותו חודש נסע חבר ההנהלה העולמית של כי"ח איש העסקים האמריקאי מרסל פרנקו לפגישה עם ידידו שר החוץ דריס מחמדי במרוקו כדי לדון איתו בסוגיית כי"ח, אך ללא תוצאות ממשיות. לקראת פגישותיה הצפויות של משלחת קי"ע ב21- ביולי, עם יורש העצר, מברכּ בכּאי ומחמדי ביקשה יעל ורד מגולן שבשיחותיהם עם השלטונות יזכירו את נושא החינוך היהודי המסורתי מבלי לדון מפורשות בהלאמת בתי הספר של כי"ח.לדברי שורקי, נשיא כי"ח רנה קסן עמד לכנס מנהיגים יהודים מן העולם כולו, גם מישראל, כדי לדווח להם על הקשיים שנתקל בהם כי"ח במרוקו ולבקש מהם לשאת יחד באחריות למדיניות יהודית ביחס למדינה זו.

בראשית אוגוסט 1960, נסע סגן נשיא כי"ח בפריס ז'יל ברנשוויג, למרוקו כדי לברר עם השלטונות את דרך ביצוע ההלאמה ולנסות לבטל את הגזרה. בפגישותיו עם השר בן־ג'לון התלווה אליו המפקח חיים זעפרני. הוא הגיע למסקנה שהממשלה המרוקאית עומדת על דעתה להלאים את בתי־הספר אולם השלטונות הסכימו לתת לברנשוויג ארכה של חצי שנה לפני הביצוע, כך שההלאמה תתבצע הלכה למעשה רק בספטמבר 1960, עם פתיחת שנת הלימודים. הם גם דרשו שהטיפול בענייני כי"ח יתבצע על־ידי ועד יהודי מרוקאי וכי חברת כי"ח בפריס תמשוך את ידיה מן הנושא. ברנשוויג התנגד לכך בתוקף וראה בהעברת בתי־הספר לידי אזרחים יהודים מרוקאים את חיסול החברה במחי יד ולכן על כי"ח להילחם במגמה זו. אחרי ביקורו במרוקו, דיווח ברנשוויג על שיפור יחסי במצב היהודים. לדבריו רבים מן הצעירים והצעירות היהודים מועסקים כפקידים במשרדים ממשלתיים, בבנקים ובחברות ביטוח. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, ואף על פי כן קיימת דאגה לעתיד. הרגשתו הייתה שעוד שנים אחדות, משכילים מוסלמים יתפסו את מקומות העבודה של היהודים. דבר זה, עם איסור ההגירה לישראל, מגבירים לדעתו את הרגשת חוסר הביטחון ואת הרצון לצאת מן המדינה.

הערת המחבר : ז'יל ברנשוויג (1993-1908) נולד בפריס. סבו בנימין, רב בעיר ליון, כבר התיישב בטנג'ה בשנת 1889 וסחר במוצרי משי. אביו ג'ורג', סחר בנכסים בפריס ובקזבלנקה והיה בעל טחנות קמח במרוקו. ז'יל אף הוא עסק במסחר בין שתי המדינות, אך התפנה גם לפעילות ציבורית ומשנת 1932 היה חבר בהנהלת כי"ח. בשנת 1935 ייסד עם מרקוס כהן את בית־ספר "מיימוניד" (הרמב"ם) ליד פריס, שלמדו בו גם תלמידים ממרוקו. במלחמת העולם שירת כקצין בצבא צרפת ונשבה במשך חמש שנים באוסטריה. מרקוס כהן שהיה שבוי יחד אתו לימד אותו עברית, משנה ותלמוד. לאחר שחרורם, התרכז ברנשוויג בפעילותו בכי"ח ובשנת 1973 התמנה לסגנו של קסן כנשיא הארגון. בהזדמנויות רבות תיווך בין שלטונות צרפת ובין הקהילה במרוקו. בעיני שלטונות החסות נחשב עם פרוספר כהן כתעמולן ציוני. משנת 1976 עד 1985 שימש כנשיא כי"ח. ייסד את בית הספר כרם בירושלים לקירוב דתיים וחילוניים. עסק שנים רבות בציור והציג תערוכה בירושלים בשנת 1991. Les Cahiers de l'AIU, Nouvelle série, avril 1994, n° 7. ביוגרפיה של ברנשוויג אמורה לצאת לאור פרי עטו של ההיסטוריון אלן מישל. שיחה עם גלדיס ברנשוויג, ירושלים, 11 בינואר 2002.

עליית הנוער ממרוקו, פשע ללא תועלת-יגאל בן-נון

“Le Marocain ne voit que très rarement l’Israélien comme ennemi

DÉCRYPTAGE.igal bin-nun

 Yigal Bin-Nun fait partie de la nouvelle générationd’historiens israéliens qui décortiquent l’Histoire sans s’embarrasser de gants de velours. D’origine marocaine, il a consacré de nombreuxtravaux aux raisons politiques et culturelles du départ des Juifs duMaroc. Dans cet entretien, il analyse l’engouement pour leur pays d’origine d’un grand nombre de Juifs marocains expatriés, qu’il qualifie de «relativement récent»

          Interview de

Yigal Bin-Nun

historien

Propos recueillis par Wissam El Bouzdaini

N° 1167 – Du 27 mai au 02 juin 2016

EN COUVERTURE

“Le Marocain ne voit que très rarement l’Israélien comme ennemi

Maroc Hebdo:

 Comment expli-quez-vous, en tant qu’historien, l’engouement d’un grand nombre d’Israélo-marocains pour le Maroc? S’agit-ild’après vous d’un phénomène ancré dans l’Histoire

Yigal Bin-Nun:

L’engouement des Israéliens d’origine marocaine pour leMaroc est un phénomène relativement récent. Il répond probablement à un autre phénomène, celui de la classe intellectuelle et politique marocaine quise penche ces dernières décennies sur l’élément juif de son passé. Le depart des Juifs du Maroc fait partie d’un processus migratoire lié à un désir de promotion sociale que l’on peut remarquer tout au long de leur Histoire. D’abord ce fut une migration interne de la périphérie vers [la ville de] Casablanca, le nouveau centre névralgique et économique du pays. Ensuite les départs avaient pour but d’autres pôles attractifs pouvant ré- pondre à leur désir d’évolution culturelle grâce à la francisation qu’ils acquirent avec grande avidité. Une chose est claire: les Juifs quittèrent le Maroc sans amertume envers les Marocains. Si amertume il y a c’était plutôt contre la société de leur nouveau pays d’adoption.

– Maroc Hebdo:

A quel moment de l’Histoire peut-on alors parler de «Morocco revival»  au sein de la communauté juive marocaine expatriée?

– Yigal Bin-Nun:

Etant Juifs dans un pays musulman, francophones dans un pays en voie d’arabisation et minoritaires dans un nouveau Maroc en pleine épreuve de démocratisation, les chances d’une complète intégrationdans ce pays arabo-musulman n’étaient pas grandes. L’espoir d’une nouvelle vie dans de nouveaux horizons était plus attrayants. Durant de longues années ils subirent dans leurs pays d’adoption toutes les misères que rencontre l’immigrant partout dans le monde aussi bien en Israël, en France ou au Canada.Préoccupés par les problèmes de survie et par les efforts d’intégration, le passé marocain n’était pas à l’ordre du jour. Cen’est que peu à peu que le Juif marocain commença à éprouver la nostalgiede son passé et de son enfance dorée.C’est dans les années [19]70 que débutèrent les premières visites d’Israéliens au Maroc. Très vite, ces retours au pays natal devinrent un courant torrentiel qui entraîna avec lui de nombreux autres Israéliens qui n’étaient pas d’origine ma-rocaine.

Maroc Hebdo:

Vous décrivez unMaroc post-indépendant de prédominance arabo musulmane. Pensez-vousqu’entre-temps, le pays ait changé, et qu’il soit devenu plus à même, si l’onvous suit, d’intégrer sa communauté juive?

Yigal Bin-Nun:

Le phénomène marquant dans l’Histoire du Maroc indépendant dont on parle peu est l’admiration qu’avait la quasi totalité de la classe politique marocaine envers ce qu’on appelait à l’époque «le miracle d’Israël» (lire par ailleurs). Les choses sont évidemment à présent bien plus nuancées. Mais tout Israélien retournant d’une visite d’affaire ou touristique du Maroc est frappé par la sérénité duMarocain qui n’égale que son amabilité,son savoir-vivre et son étonnement de voir comment le Juif marocain devenu Français ou Israélien est resté ancré dans ses us et coutumes d’antan après de si longues années d’absence.La musique classique andalouse connaît ces dernières années en Israël un apogée qu’elle n’a jamais connu dans le passé et la cuisine marocaine est devenue pratiquement la cuisine nationale israélienne. Le Maroc de son côté n’est pas resté indifférent à ces symptômes. Des réalisateurs de films de fiction ou de documentaires se penchent avec affection sur l’élément juif dans l’Histoire du Maroc.

 Le Marocain en général, hormis les partis politiques, ne voit que très rarement l’Israélien comme ennemi mais plutôt comme un cousin, exemple de réussite. Le nombre de sites Internet dédiés à la symbiose israélo-marocaine ou judéo-marocaine est considérable.Plus d’une fois, lors de mes conferences au Maroc, j’ai été surpris par le nombred’intellectuels qui voyaient en Israël un partenaire idéal pour le Maroc dans le domaine politique, culturel et scientifique. Le Marocain est fier de la réussite de ses anciens concitoyens aux Etats-Unis, au Canada, en Israël ou en France. Dans le monde culturel amazigh l’attrait israélien est encore plus accentué comme partenaire idéal devant certains abus de la politique panarabe ou panis-lamique. Un ministre de la Culture israélien ou un prix Nobel juif français, tous deux d’origine marocaine, font la joie sur les sites Internet du Maroc.

– Maroc Hebdo:

Cet engouement israélo-marocain pourrait-il d’après vous devenir, comme au temps du roi HassanII, un tremplin dans le domaine politique international? 

– Yigal Bin-Nun:

Personnellement, je pense que tôt ou tard un processus de consolidation de cette amitié ne tardera pas à créer des bénéfices pour lesdeux pays.

Dans son ouvrage «Le Secret: Ben Barka et le Maroc, un ancien agent des services spéciaux parle» (Michel Lafon,2002), Ahmed Boukhari révèle que les relations entre le Maroc et Israël ont débuté en 1959 avec la visite au Marocd’Isser Harel, le premier directeur du Mossad, principal service de renseignement israélien. Or d’après Yigal Bin-Nun, les deux États n’auraient en réalité commencé à tisser des liens qu’à partir de février 1963. «Ce n’est que[le] successeur [d’Isser Harel], Meir Amit, qui effectua unvoyage officiel au cours du mois d’avril 1963 et fut reçupar le général Mohamed Oufkir et par [le roi] Hassan II dans un petit pavillon du palais de [la ville de] Marrakech», avance l’historien. D’après les recherches de M. Bin-Nun, qui devraient bientôt voir le jour sous forme d’un livre, les premières rencontres entre officiels marocains et israéliens se seraient déroulées dans la capitale de la France, Paris, plus précisément avenue Victor-Hugo, «au domicile du commissaire de police français, délégué à l’Interpol, Emil Benhamou, d’origine algérienne.» Elles se seraient effectuées entre Oufkir et Yacoov Caroz, bras droit de Harel. De nouveaux tête-à-tête auraient par la suite ététenus entre le général marocain et l’agent du Mossad «D. S.» dans la ville de Genève, en Suisse, à l’Hôtel BeauRivage puis à l’Hôtel Cornavin. Quelques jours plus tard, Ahmed Dlimi, l’adjoint d’Oufkirà la Sûreté nationale, se serait envolé en Israël pour des réunions de travail avec le Mossad. «La visite officielle du chef du Mossad, le général Meir Amit, et de son adjointYaacov Caroz au palais de Marrakech avec le roi et Oufkirs’effectua à la suite de l’échec des négociations entre Hassan II et le président algérien Ahmed Ben Bella [dansla capitale de l’Algérie] Alger concernant les problèmesfrontaliers», soutient M. Bin-Nun

הלאמה חלקית – חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

בפריס דיווח ברנשוויג על שיחותיו ליעקב צור, והציע להפוך את בתי־הספר של כי"ח למוסדות פרטיים ובכך למנוע את ההלאמה. לדבריו, לשם הפעלתם יידרש תקציב של 800000 דולר לשנה. הוצע שהנהלת הג'וינט העולמי תממן את הסכום ותתבע אותו לאחר מכן מן המגבית היהודית המאוחדת UJA. בהתייעצות בין צור לגולדמן סוכם שהסוה"י או המגבית יקציבו את מחצית הסכום ואת המחצית השנייה יפריש הג'וינט מתקציבו, אחרי קיצוץ בסעיפים אחרים. צור העדיף שהסוה"י תיטול חלק במימון, כדי שתוכל לפקח על הנעשה בבתי־הספר.

בקיץ 1960, ביקשה שרת החוץ גולדה מאיר מן הקונסול הישראלי בניו־יורק, שמשון ארד, להיפגש עם אלינור רוזוולט, אלמנת הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט, ולבקשה להתערב לפני השלטונות המרוקאים למען ביטול החלטת ההלאמה. לדברי ארד, הגברת רוזוולט נענתה לבקשה כיוון שהייתה מעוניינת שהמפלגה הדמוקרטית תזכה בקולות היהודים בבחירות לנשיאות שעמדו להתקיים בארה"ב.

למרות מאמצי השתדלנים, הולאמו 19 בתי־ספר של הרשת, בפתיחת שנת הלימודים 1960, בערים קזבלנקה, רבט, פס, מכנס, מְרָכְּש, ספרו, ואזן, אספי, בוג'עד, סלה וסטאט. בסך הכול נכללו בחלק המולאם 224 כיתות עם 9653, תלמידים וכי"ח העצמאית נשארה עם 64 בתי־ספר עצמאיים בהם 538 כיתות ו20741- תלמידים. בהודעת השר נמסר שההקצבה שניתנה בעבר על־ידי משרד החינוך תופסק החל מראשית אוקטובר 1960. לעומת זאת, שכר המורים והוצאות התפעול בבתי הספר שהולאמו יכוסה על־ידי המשרד. באשר לשאר המוסדות שלא הולאמו, המשרד יסבסד אותם על פי הנהלים המקובלים לגבי מוסדות חינוך פרטיים, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם.

אחרי ההלאמה החלקית, הרגישו מוסדות סעד וארגוני סיוע חברתי שסכנה מאיימת על קיומם. הכוונה בעיקר לבתי החולים של רשת אוז"ה OSE, לרשת בתי־הספר של אורט, לארגון הג'וינט ועוד. בעיית מוסדות אלה הייתה ניהולם בידי נתיני מדינות זרות ולא בידי יהודים מרוקאים. מצב דברים זה הוסיף לתחושת חוסר הביטחון של הקהילה לעניין העתיד במרוקו עקב הפגיעה בתחום הרגיש במיוחד, החינוך העצמאי בשפה הצרפתית.

הפגיעה בבתי הספר של כי"ח הנחיתה מכה קשה על מצב רוחה של הקהילה. בתי ספר אלה היו מאז שנת 1960 סמל לקידומה של הקהילה לעבר מודרניזציה המאפשרת קידום חברתי ושוויון זכויות. מועצת הקהילות הקדישה ישיבה מיוחדת ברבט, ב23- באוקטובר, להחלטת הממשלה. בתום הישיבה, נשלחה הודעה מפורטת לשר בן־ג'לון המדגישה את חרדות היהודים בעניין שינוי מעמד כי"ח. ההודעה ציינה שבחלק מבתי־הספר שבוצעה בהם ההלאמה פחת מספר שעות הלימוד במידה ניכרת, דבר ששיבש את התכניות ולא תרם דבר לנושא הלאומי. השינויים הדאיגו את הציבור היהודי שנהנה זה כמאה שנה מתרומתה ההומנית של חברת כי"ח, וזכתה בעבר לתמיכה ולעידוד של שליטי מרוקו, תרומה שנהנתה ממנה המדינה כולה. ההודעה ציינה את הרחבת לימודי הערבית בבתי־הספר לפי הרוח הלאומית ולצורכי האוכלוסייה והדגישה שבתי־הספר נתונים לפיקוח פדגוגי ומנהלי של המדינה לפי התכנית הלימודים הממלכתית, דבר שעושה אותם לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלאומי.

 עם זה, דאגו בתי־הספר להפעיל מערכת לימודים ייחודית, המתאימה לאמונות הדתיות של תלמידיהם. חברת כי"ח תרמה גם כוח־הוראה מיומן בתחומים פדגוגיים רבים וגם סיוע כספי לתפקודם השוטף של בתי־הספר. כתוצאה מן המצב, שאפה מועצת הקהילות למצוא את הנוסחה הראויה להמשך הפעלת מוסד ייחודי זה, כדי שיתמיד בפעולתו החינוכית והחברתית בשיתוף עם השלטונות, פעולה שעשתה אותו לגורם חשוב בתהליך שילוב האוכלוסייה היהודית בקהילה הלאומית המרוקאית. לפי שעה החליטה מועצת הקהילות להקים ועדה בהשתתפות דוד עמר, מרק סבח, איזון אלבז ושרל בן־סימון, שתטפל בהלאמה. הוועדה פנתה, בנובמבר 1960 אל המועצה המרכזית של כי"ח בפריס ודרשה את שיתופם בקביעת המדיניות של הרשת בעתיד ואת ייצוג מועצת הקהילות במוסדותיה המרכזיים של החברה.

בשיחותיו התכופות של בן־בַּרכָּה עם יעל ורד בפריס, עלה לעתים נושא כי"ח. בפגישה עמו ב3- בנובמבר 1960, ביקשה לשמוע את דעתו ואת דעת מפלגתו בעניין. תשובתו לא הייתה חמקנית. לדבריו, הוא וחבריו תומכים בחינוך לאומי מרוקאי ומתנגדים לקיום שרידי האימפריאליזם ובהם בתי־ספר צרפתיים ופרטיים למיניהם. משום כך, אין מקום לקיום נפרד לבתי־הספר של כי"ח. מצד שני, ברור לו שהקמת מערכת חינוך לאומית דורשת תכנון יסודי וביצוע הדרגתי מסודר. לדבריו, אין להרוס את הקיים לפני נקיטת צעדים מתאימים להפעלת חלופה טובה יותר. לכן מפלגתו, אלכ"ע, התנגדה אז להלאמת כי"ח וראתה בהלאמה פעולה אקראית שאינה פותרת בעיות אלא יוצרת אותן. ראשי המפלגה הבינו שהמיעוט היהודי תמיד יהיה מעוניין בקיום חינוך יהודי והם ידאגו לזה בתכניות ועדות החינוך שיוקמו ליד כל בתי־הספר שישתתפו בהן נציגי המורים, ההורים והממשלה.

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

 

יגאל...הרצאהמסקנותיה של ורד היו פסימיות. על פי תחזיותיה, אם יגיע השמאל לשלטון יהיה קיצוני יותר מן הארמון בלאומנותו הערבית. לכן אין מקום להשקעות כספיות מצד כי"ח בהקמת בניינים חדשים כהצעת ברנשוויג. היא המליצה לראש לשכת שרת החוץ יוחנן מרוז להקים מיד ועד מקומי של כי"ח, מורכב "מאנשינו", בהתכוונה לאישים ששיתפו פעולה עם המסגרת. היא העריכה ששלטון השמאל עלול להחליף את הוועד שיבחר ויכלול בו אנשים כמאיר טולדנו שהסתייגו ממנו במשרד החוץ. משום כך יש לכלול כבר עתה בוועד כזה אישים מן השמאל כדוד אזולאי ומקס לב מנאמני המסגרת. ראשי כי"ח בפריס התנגדו להצעות ורד, בטענה שהשלטונות עלולים להפעיל לחץ על ועד כזה ולכן אין להקימו.

לנציגי ישראל התברר שראשי החברה בפריס נמנעו מלשתפם במהלכים שיזמו עם השלטונות. רק באיחור נודע להם מנציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין, שברנשוויג תכנן להקים עוד מוסדות של הרשת במרוקו, בהשקעה רבה. שלא כעמדת ברנשוויג, מרסל פרנקו התנגד להקנות לבתי־הספר מעמד של מוסד פרטי, כיוון שהדבר ישלול מהם את התמיכה הכספית של ממשלת מרוקו. להערכתו, גם אין לכלול את הסיוע לבתי־הספר בהסכמי התרבות של מרוקו עם צרפת, כיוון שהם עלולים להתבטל במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, יש לגרום לכך שהמרוקאים יכירו במעמד חוקי מיוחד לכי"ח.

מרוקו מתרפקת על עברה היהודי – הרצאה

https://youtu.be/2ZCmWHopuaE

https://www.academia.edu/26814018/יגאל_בן-נון_מרוקו_מתרפקת_על_עברה_היהודי

מרוקו מתרפקת על עברה היהודי – הרצאה בת שלושים דקות…..

 

 

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל...הרצאה

מרסל פרנקו נפגש עם יורש העצר במהלך ביקורו בניו־יורק באוקטובר 1960 ושוחח עמו על מצב כי"ח במרוקו. פרנקו החליט לנצל את האווירה הטובה שנוצרה בשיחתו עם הנסיך ויזם במחצית נובמבר את שליחות נציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין. שגרירות ישראל וסניף כי"ח בפריס תידרכו את רובין לקראת שיחותיו עם השלטונות והוא הגיע לרבט בלווית עו"ד אנרי מונריי Henri Monneray. האחרון ייצג כשנה קודם לכן את ענייני הג'וינט והיא"ס במרוקו נוכח סכנת המרוקניזציה לפי דהיר העמותות החדש. רובין נפגש תחילה עם שגריר ארה"ב ברבט צ'רלס יוסט, שמסר לו שמתוך 224 כיתות לימוד שהן שליש מבתי־הספר שהולאמו, רק כשישים עברו הלכה למעשה לרשת הממלכתית. ביתר הכיתות נשארו התלמידים המקוריים אך נאלצו ללמוד בשתי משמרות, דבר שפגע במפעל ההזנה שסיפק לחלק מן התלמידים ארוחות צהריים חמות. בבתי־ספר שהולאמו, המורים לא קיבלו את משכורותיהם והם נאלצו לבקש את ההגנה המקצועית של "איחוד העבודה המרוקאי" המעוניין להרעיש עולמות בעניין, בגלל יריבותו הפוליטית עם הממשלה החדשה. 

בפגישתם הקצרה של רובין ומונריי עם שר החינוך עבדלכרים בן־ג'לון, חזר השר על העובדה שארבעים אחוזים מילדי מרוקו זוכים לחינוך סדיר, בזמן שבקהילה היהודית מספרם הגיע ליותר מתשעים אחוזים. הממשלה הקציבה עד אז עשרים אלף פרנק לילד בשנה, אולם נאלצה להקטין את הסכום בחצי בגלל הגירעון התקציבי. הוא גילה לאורחיו שהוא קיבל מברק בעניין מן הנסיך בימי ביקורו בארה"ב ושההחלטה הממשלתית התקבלה בנוכחותו. לטענת יורש העצר, "הפעולה כבר נעשתה ולא נוכל לשנותה". שלא כעמדותיו, לא הצליח הנסיך למנוע את ההלאמה החלקית של הרשת. שר החינוך כעס על מכתב שהגיע אליו מנשיא כי"ח, שקסן התלונן בו במילים חריפות על המצב שנוצר בבתי־הספר של הרשת. השר ראה בטענות אלה התערבות לא רצויה של אדם זר בענייניה הפנימיים של מדינתו. רובין ומונריי התרשמו שלמרות עמדתו התקיפה של השר, הדבר שהדאיג אותו יותר מכל היה העול הכספי הנוסף שהוטל על משרדו לתפעול בתי־הספר החדשים בתנאים דומים לבתי־הספר הקיימים וגם שר האוצר לא היה להוט לשאת בתקציב הנוסף ולהשקיע את הכספים הדרושים לביצוע ההלאמה.

מחשש שהדבר יפגע באמינותו אם הפגישות ייוודעו לשלטונות העדיף רובין לא להיפגש עם דוד עמר ועם מאיר טולדנו. אחרי שנכשלו ניסיונותיו להתקבל לשיחה אצל יורש העצר, רובין נאלץ לעזוב את מרוקו ולבקש ממונריי להמשיך במגעים. משיחת מונריי עם מנכ"ל המשרד התברר שלמרות החלטת ההלאמה, אין מסמך ממשלתי המגדיר מה הוחלט ואיך יבצע משרד החינוך את ההחלטה. הנסיך קיבל לבסוף לשיחה את מונריי והבטיח לו שוב לבדוק את הנושא.

רובין הבין שאם כי"ח רוצה לשמור על מעמדה במרוקו, עליה ללחוץ בעיקר בעניין הכספי ולהוכיח שכך עוזרת החברה לממשלה לקדם את החינוך הכללי ולממנו. לדבריו, כדאי להציע לשלטונות מרוקו תכנית ארוכת טווח לבניית מוסדות לחינוכם של ילדים מוסלמים, שיעמידו לרשות הממשלה. יעל ורד הגיבה בחריפות על ההצעה וטענה שאין מקום להשקיע כספים בנכסים, שכן השאיפה היא להוציא את היהודים מן המדינה. בג'נבה ניהל סיי רובין שיחות עם מנהל הג'וינט צ'רלס ג'ורדן בעניין מפעל ההזנה לילדים. ראשי הג'וינט היו מודאגים מבעיית המימון הנוסף שיוטל עליהם אם תקטין ממשלת מרוקו את חלקה במימון החזקת בתי־הספר. 

אחרי טביעת הספינה אגוז, בינואר 1961, העלה מזכ"ל מועצת הקהילות דוד עמר את רעיון הקמת בתי־ספר יהודיים עצמאיים ותכנית לריכוז מוסדות הסיוע היהודים בארגון גג משותף. לדבריו, הוא הצליח לשכנע את מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו. ב20- בפברואר פורסם הדהיר הקובע את מעמדה של האגודה שנקראה מאז "איתיחד־אלמע'ריב" ונוהלה בידי המשפטן סימון אברג'ל. המורים נכללו במצבת מורי משרד החינוך וקיבלו ממנו את שכרם. באותו חודש בו הוקמה האגודה החדשה נפטר גם מנהלה הראשי של כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי שהיה הרוח החיה של הרשת ובמקומו התמנו אליאס הרוסוחיים זעפרני. בנובמבר 1962 עזב זעפרני את מרוקו והרוס ניהל את הרשת לבדו.

באפריל 1961, נציג כי"ח בארה"ב, מרסל פרנקו, ביקש באמצעות שר ההסברה אחמד עלאוי להיפגש עם המלך חסן השני בעניין גורל כי"ח במרוקו אחרי ההלאמה החלקית. בשיחתו עם יעל ורד ובנימין רותם מן המוסד, ב18- באפריל, נודע לו שיוקרת שר החינוך בן־ג'לון נפגעה כיוון שההלאמה לא נשאה תוצאות חיוביות. מספר הילדים המוסלמים שלמדו בכיתות החדשות היה זעום ובגלל הלחץ התקציבי על המשרד, כי"ח המשיכה לשלם את משכורות המורים. בן־ג'לון הסתכסך גם עם רקטור אוניברסיטת רבט שנאלץ להתפטר, עם אוניברסיטת הקראווין בפס שביקש להלאים, התעמת עם המורים המצרים בפקולטה למשפטים וכולם ציפו להדחתו.

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

לרגל חג ההכתרה השנתי, סמוך להשגת "הסכם הפשרה" ליציאה הקולקטיבית של היהודים ממרוקו, הגיע פרנקו עוד פעם לרבט, ב21- בנובמבר 1961, כאורח רשמי של חסן השני. הוא נפגש עם המלך ועם שרי האוצר והחינוך ובאותה הזדמנות, העניק לו מנהל הפרוטוקול המלכותי דריס בנונה את "אות הוויסאם העלאוי" בטכס מיוחד בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי עבדלטיף פיללי, שר האוצר אחמד דואירי, שר החינוך החדש דר' יוסוף בלעבס, שר העבודה עבדלקדר בן־ג'לון והקולונל מולאי חפיד עלאוי. פרנקו עוד נשלח למרוקו בראשית יולי 1962, להבטיח את תמיכת הממשלה בבתי־הספר כבעבר ובכדי שיכללו את מורי בתי־הספר במנגנון השכר הממשלתי. בפגישותיו עם המלך ועם שר החינוך דר' יוסוף בלעבס הובטחה לו את תמיכת הממשלה. הוא לא הסתפק בהבטחות אלה ופנה לידידו עורך הדין דריס מחמדי, לשעבר שר הפנים ושר החוץ, וביקש ממנו לייצגו לפני שר האוצר אחמד דואירי בעניין התמיכה הממשלתית בכי"ח. ב17- ביולי 1962, התקשר מחמדי לפרנקו והודיע לו שהעניין סודר. אשר למעמד המורים, שמונה חודשים קודם לכן הוכן דהיר בעניין שהועבר למשרד הממונה על פרוטוקול הארמון, הקולונל מולאי חפיד עלאוי, אולם בגלל עיכובים מנהליים לא הוגש עדיין לחתימת המלך. בד בבד התפתחה ידידות בין פרנקו למולאי חפיד שהבטיח להסדיר את הנושא בהקדם.

השתדלנות שהשקיעו ראשי כי"ח, נציגי הוועד היהודי האמריקאי ונציגי ישראל למניעת ההלאמה, נחלה כישלון. אך לאחר מעשה התברר, שבתחום הרגיש הקשור לתוכני הלימודים, דבר לא השתנה ובחלק שהולאם המשיכו ללמוד כרגיל כמו בבתי־הספר שלא הולאמו. השינויים היחידים שהורגשו היו מנהליים בלבד ונגעו לנושאים תקציביים ולמעמדם הפורמלי של המורים. הממשלה מימנה כארבעים אחוז מתקציב התפעול של הרשת שלא הולאמה ובשנת 1956 ויתרה סופית על כוונות הלאמה נוספות. יחד עם זאת, השפעתו הממשית של איום ההלאמה היה עקיף. לפני שהתקבלה ההחלטה לשנות את מעמד בתי־הספר דאגו ראשי החברה להכניס ביזמתם למערכת הלימודים שיעורים בערבית ספרותית כשיעורי חובה. קודם לכן, נלמדה הערבית במרוקו כשפה זרה שנייה. ראשי החברה הבינו את האבסורד שבדבר ותיקנו במקצת את העיוות מבלי לערער את יסודות החינוך הבסיסיים שנשארו צרפתיים לכל דבר. השתדלנות האינטנסיבית שהתנהלה בעניין חשפה חילוקי דעות ארוכי טווח בין שני מחנות. מצד אחד ראשי הקהילה המקומית וחלק מנציגי היהדות העולמית שדאגו בראש ובראשונה להמשך הקיום היהודי במדינה ומן העבר השני, נציגי ישראל מטעם הסוה"י והמוסד, שלא ראו תועלת בהשקעות בקהילה ובמוסדותיה החינוכיים, והעדיפו להפנות את עיקר המאמץ לפינוי מוקדם ככל האפשר של היהודים מן המדינה. למרות ההיגיון בטענת השלטונות, צדק בן־בַּרכָּה בציינו שהממסד הפוליטי והחינוכי לא היה ערוך דיו לבצע רפורמות שיבטיחו את הלאמת כל בתי־הספר במדינה ולקיים בהם ערביזציה מידית. מכאן הסתפקותם בהלאמה חלקית בלבד ובאי התערבותם בתכניות הלימודים ובתכנים החינוכיים.

סגירת בית־הספר הראשון של כי"ח בתטואן בשנת 1972, אחרי 110 שנות קיום, סימל יותר מכל סיומה של תקופה בחיי קהילה בשלבי פינוי אחרונים. החל נובמבר 1961, גלי ההגירה דילדלו משנה לשנה את כמות התלמידים ובתי ספר נסגרו בזה אחר זה. בשנת 1962 נותרו 62 בתי ספר עם 18228 תלמידים לעומת 79 בתי ספר ו28800- תלמידים בשנת 1959. בשנת 1973 נותרו 17 בתי ספר עם 3166 תלמידים ובשנת 1984 נותרו רק עשרה בתי ספר עם 1553 תלמידים.

?GUERRE DES SIX JOURS : LE MAROC A-T-IL FAIT PERDRE LES ARMÉES ARABES

Alors que l’UNESCO vient de voter une résolution controversée sur Jérusalem-Est, portée notamment par le Maroc, des révélations d’un ancien général des renseignements militaires israéliens sont venues semer le doute sur la position et le rôle exacts du royaume dans la Guerre des Six jours. Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines, nous livre sa version des faits.

Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines.

Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines.

Dans un article publié dernièrement par Yediot Aharonot, le Général Shlomo Gazit, ancien directeur du département de la recherche des services de renseignement de l’armée israélienne, révéla qu’en septembre 1965, Meir Amit, chef du Mossad à l’époque, a réussi à recevoir les enregistrements des discours des chefs d’Etats arabes, réunis au Maroc à la Conférence de Casablanca (septembre 1965) présidée par Jamal Abdennasser (juin 1956 – septembre 1970). Ces enregistrements déchiffrés et traduits par son département révélaient l’enthousiasme des pays arabes à combattre leur voisin israélien. En Israël, ces enregistrements furent perçus comme une réussite exceptionnelle révélant l’état d’esprit belligérant de l’ennemi, qui obligeait le pays à se préparer à une guerre. Parallèlement, les renseignements israéliens savaient pertinemment que les armées arabes n’étaient pas encore équipées pour remporter une victoire.

Dans cet article, le nom de Hassan II n’a pas été prononcé. Ce n’est que quand il fut repris par la presse internationale que le nom de l’ancien roi du Maroc fut ajouté, comme si Hassan II avait lui-même remis les enregistrements aux Israéliens, ce qui n’a pas été dit par Gazit.

Selon mes recherches, basées entre autres sur les témoignages des agents du Mossad responsables des relations avec le Maroc à cette époque, voici l’éclairage que l’on peut donner sur cette affaire. De 1962 jusqu’en février 1967 à la veille de la Guerre des Six Jours, tous les services israéliens étaient persuadés que l’armée égyptienne de Nasser était trop embourbée dans sa guerre au Yémen pour ouvrir un nouveau front. Si une guerre allait quand même éclater, elle n’aurait pas lieu avant 1970. Même après le redéploiement de l’armée égyptienne au Sinaï, nul n’imaginait Nasser fermer le détroit de la mer Rouge.

Cette conférence n’était pas la première occasion de la venue de Nasser au Maroc. En effet, le 3 janvier 1961, le président égyptien avait participé à une précédente conférence de la Ligue Arabe à Casablanca qui provoqua une liesse au sein de la population de la ville. Cependant, il est important de rappeler que toute la classe dirigeante marocaine, le Palais surtout, mais aussi l’Istiqlal et l’UNFP, étaient loin d’être enthousiasmés par celui qui destituait les monarchies et haranguait les foules.

En outre, les discours diplomatiques lors de la conférence de 1965 n’avaient rien d’un mot d’ordre adressé à un Etat-major militaire interarabe en vue d’une attaque imminente. Ils ne pouvaient tout au plus qu’avertir d’une atmosphère de belligérance envers Israël et ne firent que provoquer quelques polémiques entre le Mossad et les unités de combats de Tsahal.

Je tiens à préciser que ces enregistrements de la Conférence interarabe à Casablanca n’avaient rien d’exceptionnel, pour la simple raison que les relations israélo-marocaines dans le domaine diplomatique, débutèrent déjà le 7 janvier 1963, et qu’elles étaient sans rapport avec « l’accord de compromis » pour l’émigration collective des Juifs du Maroc. C’est à cette date que par l’intermédiaire de l’officier de police français Emile Benhamou, le Colonel Oufkir rencontra Yaacov Karoz, le bras droit du chef du Mossad, à la rue Victor Hugo à Paris. Cette rencontre reçut sans aucun doute l’approbation préalable du roi Hassan II.

Ces rapports avec le Palais survenaient alors que des relations étroites avaient auparavant lié Mehdi Ben Barka et Israël. Relations qui prirent une mauvaise tournure lorsque l’exilé politique marocain a demandé des armes à Israël, lors de son entretien avec le numéro 2 du Mossad le 28 mars 1960. Commença alors une coopération fructueuse entre les délégués du Mossad à Rabat – surtout David Shomron – et les chefs des services de sécurité marocains, Mohammed Oufkir et Ahmed Dlimi. Ce dernier effectua un premier voyage en Israël à la mi-février 1963, pour des pourparlers entre les deux services. Par la suite, après l’aide fournie par Israël au Maroc dans le cadre de la Guerre des Sables au mois d’octobre de la même année, les relations maroco-israéliennes prirent une ampleur considérable. Elles s’étendirent à divers domaines : formation des services secrets, communication, entrainement militaire, coopération agricole et bien d’autres aspects.

A ma question de savoir si en contrepartie Israël recevait du Maroc des renseignements sur ses voisins arabes, les agents concernés m’ont précisé que c’était plutôt Israël qui fournissait des renseignements aux Marocains, surtout par rapport à tout ce qui concernait l’Egypte nassérienne. Ceci explique comment les services de sécurité d’Oufkir ont permis aux agents du Mossad en fonction au Maroc d’installer eux-mêmes du matériel d’écoute dans la salle de réunion de la Conférence de Casablanca de septembre 1965. Ainsi, les Israéliens pouvaient savoir en temps réel ce qui se disait dans les débats entre Etats arabes contre leur pays. Cet événement n’est qu’un exemple parmi tant d’autres dans les relations entre les services d’Oufkir et Israël, avec l’accord tacite de Hassan II. A relever que toutes ces tractations survinrent un mois à peine avant une certaine implication du Mossad dans l’enlèvement de Ben Barka à la demande de Dlimi.

Juste après le début des hostilités, le 7 juin 1967, Hassan II décida d’expédier en grande pompe trois bataillons des Forces Armées Royales pour « sauver » l’armée de Nasser. Les bataillons avaient à leur tête le commandant Bouazza Boulhimez, ancien gouverneur de Casablanca. Avec un groupe d’officiers, Boulhimez prit l’avion pour le Caire. Mais les Egyptiens ne voulaient point coopérer avec lui, il dût attendre en vain deux semaines sur place sans rien faire.

Entre temps, des centaines de soldats marocains empruntèrent la voie terrestre jusqu’au désert libyen, où ils campèrent jusqu’à ce qu’ils comprirent que les Egyptiens ne voulaient pas d’eux dans cette guerre. Apres la défaite éclair des armées arabes, les autorités marocaines voulurent rapatrier leurs troupes par voie terrestre. Mais le gouvernement algérien s’opposa fermement au passage de l’armée marocaine sur son territoire. Le Maroc dut envoyer un bateau à Tripoli pour évacuer ses soldats. Un deuxième contingent marocain arrivé plus tard en train jusqu’en Algérie se rendit compte que la guerre était déjà finie.

Lorsqu’ils voulurent faire demi-tour, les Algériens ne leur permirent de se rapatrier qu’après leur avoir confisqué leurs armes et tout leur équipement. Ces renseignements ont été fournis juste après la guerre par le colonel Boulhimez au conseiller de l’Ambassade de France, Debroise, qui les transmit à Walter Eytan, alors ambassadeur d’Israël à Paris, le 18 juin 1968. Le colonel Boulhimez trouva la mort lors de la tentative de coup d’Etat militaire du 10 juillet 1971 au palais d’été de Skhirat, imputée au lieutenant-colonel Mohamed Ababou et au général Medbouh.

* Conférence de Casablanca (septembre 1965) : du nom de l’hôtel Casablanca, actuel Hyatt Regency.

La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc Yigal Bin Nun


La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Marocיגאל בן נון

Yigal Bin Nun
Université de Paris VIII

La fin du  Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, pp. 303-358.

Les chapitres
Une longue mutation démographique  
Le bilan du protectorat : progrès et déceptions   
La politique du jeune état marocain  
Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté   
La question de l’émigration et l’octroi des passeports   
La rupture des relations postales   
Le dahir de la marocanisation  
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine   
La conversion forcée des jeunes filles juives  
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces   
« L’accord de compromis » et les pourparlers qui l’ont précédé.   
L’indemnisation et l’évacuation 

L’histoire des Juifs du Maroc après l’indépendance (1956) est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de Juifs en direction d’Israël. Ce transfert de population mit fin à l’histoire d’une des plus importantes et anciennes communautés de la diaspora, qui devint à son arrivée en Israël qui devient à son arrivée en Israël le groupe d’immigrants démographiquement le plus large. À la question cardinale de savoir pourquoi les Juifs ont quitté le Maroc, on peut fournir diverses réponses. Certaines sont substantielles et relèvent de problèmes fondamentaux, d’autres sont circonstancielles et tiennent à la date spécifique de leur départ, au début des années soixante.

Une longue mutation démographique
La mobilité démographique à l’intérieur du pays est l’une des nombreuses raisons ont fait pencher la balance en faveur de ce départ. En effet, l’émigration des Juifs s’est produite au terme d’un processus démographique naturel, qui débuta longtemps auparavant au sein de la société marocaine, et plus longtemps encore, dans la communauté juive, en raison de son statut socio-économique spécifique. Ce processus avait débuté aux 18e et 19e siècles et s’accéléra sous le Protectorat français. La population juive quitta progressivement les campagnes en direction des petites villes voisines, et celle des petites villes migra vers les villes plus grandes. Cette urbanisation rapide réduisit la population juive rurale à près de 15% seulement du total de la communauté en 1957 et se poursuivit avec la croissance démographique jusqu’à arriver à 8%, au début des années soixante. La nouvelle métropole économique, Casablanca, devint rapidement le centre de la vie juive. Parallèlement, dans les grandes villes, le passage de l’ancien « mellah » aux nouveaux quartiers juifs et l’assimilation individuelle dans les quartiers européens se poursuivirent.
Les mouvements démographiques intérieurs constituaient un signe annonciateur et la première étape d’un processus qui devait conduire à l’émigration. Le nouvel essor économique dû à la colonisation ébranla la structure des métiers juifs traditionnels, et porta plus particulièrement atteinte au métier de l’orfèvrerie . Avec l’essor économique de Casablanca, les migrations vers cette ville s’effectuèrent directement depuis les villages éloignés. En janvier 1960 la population rurale juive ne comptait plus que 8,33% de la communauté, soient 30 000 personnes sur une population de 250 000 Juifs environ.
Parallèlement à cette migration interne, avant même la fondation de l’État d’Israël, se développa une émigration, non seulement vers la France et l’Espagne, mais aussi vers le Brésil et le Venezuela, Gibraltar, l’Angleterre, les États-Unis et le Canada. Le départ du Maroc pour des pays plus attrayants, qui promettaient à long terme une qualité de vie meilleure, s’inscrivait dans un processus qui alla en se renforçant. Ces mouvements de population étaient dus surtout à la nouvelle scolarisation et à la promotion culturelle sous l’égide de la France. En peu de temps, la communauté assimila avec avidité la civilisation française, et un fossé se creusa entre elle et son environnement géographique et social arabo-musulman. Le sous-développement relatif de la société marocaine suscita le départ des Juifs qui aspiraient améliorer leur condition sociale et s’inquiétaient de l’avenir professionnel et culturel de leurs enfants. L’ébranlement économique engendré par la migration intérieure, les relations avec les autorités du Protectorat, la remise en cause de l’équilibre social entre Musulmans et Juifs et le passage du statut de dhimmi à un semblant d’égalité avec les Français ne firent qu’accélérer cette mobilité .

La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc Yigal Bin Nun

Le bilan du protectorat : progrès et déceptionsיגאל...הרצאה
Le processus d’occidentalisation accéléré, découlant de la scolarisation dans les écoles de l’Alliance Israélite Universelle, suscita beaucoup d’espoirs parmi les admirateurs de la civilisation française. Ils espéraient que tous les Juifs du Maroc bénéficieraient de la citoyenneté française, selon le précédent du décret Crémieux, qui avait fait des Juifs d’Algérie des citoyens français. Lorsque la guerre éclata, et avant la capitulation de la France, quelque 8 000 jeunes Juifs du Maroc demandèrent à s’engager dans l’armée française pour combattre le nazisme.

Les autorités le leur refusèrent, sous prétexte que ceci entraînerait des demandes de citoyenneté, ce qui déséquilibrerait le tissu social des relations entre Musulmans et Juifs. Très tôt, les anciens élèves de l’Alliance israélite furent déçus par la France, déception qui s’accrut avec l’entrée en vigueur des lois discriminatoires de Vichy – adoptées avec enthousiasme par la Résidence générale française au Maroc – et qui portèrent atteinte au statut des Juifs de nationalité française ou étrangère, parmi lesquels une dizaine de milliers de Juifs d’origine algérienne. Les Juifs d’Europe orientale qui avaient trouvé refuge au Maroc furent déportés dans des « camps de séjour » à Bou‘arfa et Agdiz, aux confins du Sahara . Ce triste épisode se reflète dans les chansons populaires qui faisaient l’éloge du libérateur américain, après le débarquement allié en Afrique du Nord, et exprimaient leur répugnance des Français . Un décret du 22 août 1944 contraignait les Juifs venus habiter la ville européenne, après septembre 1939, à retourner au mellah. À Fès, 40 Juifs sur 342 furent soumis à ce décret discriminatoire. À Casablanca, la situation était encore plus dure. Une dizaine de milliers de Juifs, sur les 50 000 de la ville, habitaient déjà la ville européenne. Le numerus clausus imposé aux Juifs dans les établissements d’enseignement français constitua une atteinte douloureuse qui entraîna l’interruption des études de nombreux jeunes. Cette mesure toucha aussi les Juifs exerçant certaines professions libérales .
Durant les 43 années du Protectorat, la communauté juive tira profit de la présence française pour accélérer le processus de son évolution sociale et culturelle. Ses représentants officiels devaient agir en harmonie avec les autorités françaises au Maroc. Bien que les Juifs eussent acquis avec avidité la culture et l’éducation françaises, leurs relations avec les Français du Maroc restaient plutôt distantes. Cela n’était pas seulement dû à l’attitude française sous le régime de Vichy . Leur promotion sociale, leur francisation et leur occidentalisation ostensibles ne plaisaient pas aux colons du Protectorat. Le pourcentage de Français militants de la droite raciste au Maroc et en Algérie était plus élevé qu’en métropole. Les représentants de la puissance coloniale considéraient avec mépris la population juive et entravèrent à plusieurs occasions son ascension sociale.

Au lieu d’encourager et de favoriser l’élément démographique qui avait fait la preuve de son aptitude à l’assimilation à la langue et à la culture française, les autorités du Protectorat s’efforcèrent de préserver un hypothétique équilibre traditionnel entre Juifs et Musulmans, afin de préserver le statu quo de la « politique indigène » instaurée par le premier Résident général, le maréchal Lyautey. De là découlent les efforts des autorités de ne point permettre aux Juifs, durant un certain temps, de fonder de nouvelles écoles et des hôpitaux, tant qu’il n’y en avait pas chez les Musulmans. Il en fut de même de la création d’un mouvement scout juif qui fut interdit. Le moindre signe de progrès éducatif chez les Musulmans était perçu par les fonctionnaires de la Résidence comme une menace potentielle pour la présence française en Afrique du Nord . Cette situation eut des conséquences. Nombre d’étudiants juifs qui à la veille de l’indépendance étudiaient dans les universités françaises, préférèrent retourner au Maroc pour prendre part à son édification au lieu de s’installer en France, alors que nombre d’entre eux avaient la nationalité française. Les élèves juifs scolarisés avec des jeunes Français se sentaient discriminés et préféraient la compagnie des Marocains. La société française était composée de petits fonctionnaires aux opinions xénophobes et de colons aisés qui affichaient leur mépris pour les Juifs autant que pour les Musulmans. Par conséquent, le départ des Français fut souvent ressenti comme un soulagement. Les Juifs aimaient la France et sa culture mais haïssaient ses colons xénophobes .
Il ne faut pourtant pas minimiser l’évolution qui s’opéra dans le statut des Juifs sous le Protectorat, notamment après 1934, par rapport à l’époque précoloniale. Bien que le statut de la dhimma ne fût pas officiellement aboli, les Juifs se sentirent émancipés, ce qui annulait de facto le statut discriminatoire de la dhimma . Ils pouvaient depuis circuler librement dans les quartiers musulmans, portant des vêtements européens, sans craindre de s’approcher des mosquées et des lieux saints musulmans. Certes, des tentatives furent entreprises en mars 1935 pour restreindre la résidence des Juifs dans les quartiers européens de Casablanca. Le Glaoui de Marrakech, qui collabora avec les autorités françaises, tenta lui aussi en 1937 d’empêcher le travail de jeunes filles musulmanes dans les maisons juives, mais en vain. Ce n’était plus que les dernières convulsions d’un temps révolu, effacé par la modernité salvatrice . En peu de temps, les Juifs passèrent d’un statut d’infériorité à celui de classe sociale privilégiée par rapport aux Musulmans. L’éducation française reçue par les Juifs dans les écoles de l’Alliance et l’assimilation rapide dans la modernité creusa un fossé d’une génération entière entre eux et la majorité des Musulmans. En dépit des craintes des Français, les Juifs n’utilisèrent pas l’éducation et la culture française contre l’occupant étranger, ni en sa faveur, en tout cas pas de manière ostentatoire. La modernisation chez les Juifs transforma de fond en comble leurs relations avec les Musulmans et leur conféra un avantage dorénavant irréversible, qui subsista même lorsque les Marocains devinrent maîtres du pays. À vrai dire, sous le Protectorat, les Juifs ne recherchaient pas l’égalité des droits mais souhaitaient obtenir les mêmes avantages accordés aux Français, qui leur donnaient la priorité sur la majorité musulmane. Jusqu’à la pénétration française au Maroc, l’identité des Juifs était claire et simple, mais le bouleversement culturel déclenché par la puissance coloniale rendit la situation plus complexe, en créant de nouveaux pôles d’attraction et de nouvelles identifications. Grâce à l’effervescence culturelle française, les Juifs du Maroc purent – théoriquement tout au moins – choisir selon leur inclination, le nationalisme marocain, la patrie israélienne ou l’option française.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 199 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר