Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬פריס ‬8

יגאל בן נון 2

לעניין ההגירה הבלתי חוקית שהתבצעה בחשאי על ידי הרשת הישראלית, תיאר אפללו כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת ממרוקו. לדבריו, הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו לדייריהם שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם הפיצו פסיכוזה של פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית הבלתי חוקית שגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו על־ידם, לעתים במחיר של כחמישה עשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה אחמד בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בבית־כנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכות יתר על מרוקו וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד למען אושרה של המדינה. אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים. בדצמבר 1959 התפרסם כרוז אנונימי בארבע שפות, ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה". בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך". עיתון אחר פרסם את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן־גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?"

במאמר שפורסם בעיתון צרפתי, אלבר אפללו לא נשאר חייב, והיה היחיד ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים, זאת מבלי להזכיר את הטלאי הצהוב.עיתון "אל־איסתיקלל", יצר אף הוא קשר בין ישראל ליהודים במרוקו בעת שנעצרו משפחות מהגרים ליד המובלעת הספרדית סבתה שבחופה הים־תיכוני של מרוקו: "ברשות היהודים התגלו דרכונים מזויפים, דבר המוכיח שכנופיות ישראליות פועלות במרוקו ומעודדות את היהודים להגר מארצם. חקירת המשטרה העלתה שסחורות ישראליות נמכרות לעתים קרובות בשתי חנויות יהודיות בתטואן ואותיות עבריות נראות על דלתות של בתים יהודיים רבים.לטענת המושל של הרובע היהודי בקזבלנקה, ביוני 1959, הפגינו כחמישים אלף יהודים נגד העברת גופת הצדיק רבי אליהו ממרכז העיר לבית הקברות ברובע בן־מסיכ. הדבר גרם לחשדנות כלשהי בין יהודים למוסלמים, אף שההעברה נעשתה באישור ועד הקהילה.

מכוח כניסתם לוועדי הקהילות, תומכי זרם ההשתלבות התוודעו לבעיות החברתיות האקוטיות של השכבות העממיות ובהדרגה שינו רובם את דעתם בעניין ההגירה לישראל ואף השלימו עם שמירת מעמד ייחודי לקהילה. זיקתם הרגשית לישראל התחזקה ככל שקרוביהם הגיעו למדינה העברית. בו בזמן, התפתחה ההכרה בהנהגה הוותיקה ובחוגי הסוחרים לנטוש את הבדלנות המסורתית לטובת חיי שיתוף עם המוסלמים. כך קרא לחברת שרל נטר ולהנהגת תנועות הנוער של הדז' שבעבר לא גילו התלהבות מן העצמאות אך בהדרגה תהו אחר אתגרים אידאולוגיים חדשים. המציאות החדשה והגורל המשותף טשטשו את הקצוות הרעיוניים וקירבו בין הצדדים עד כדי טשטוש עמדות. אישים כדוד בן־אזרף, מקס לב, מרק סבח, סם בן־אזרף ואחרים שתמכו לכאורה בזהות המרוקנית הנבדלת ובהטמעות בחברה המרוקנית נעשו בהדרגה למסייעים נאמנים לשליחי ישראל במרוקו וגם לדוברים אמיצים למען זכויות היהודים. דמותו של מקס לב כחסיד מחנה ההשתלבות בחברה המרוקנית מצד אחד וכתומך מסור ברשת המחתרתית הישראלית מצד שני, עושים אותו, עם מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר,סמל למורכבות הקיום הפוליטי של ההנהגה היהודית. לב פעל במפלגתו של בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" UNFPונבחר מטעמה לסגן יו"ר מועצת העיר קזבלנקה בראשות מעטי בועביד. בימי שלטון החסות הצרפתי,סייע למחתרת המזוינת "מוּנדַמָה סִירִייה", בראשות הפְקיהְ מוחמד בסרי. לעתים תכופות הסתיר במפעלו לוחמי שחרור מבוקשים על ידי המשטרה הצרפתית, והסווה אותם לעובדים. הוא גם תרם כספים ללוחמי השחרור. עם קבלת העצמאות, כאות הוקרה לפעילותו, ליוו אותו בּן־בַּרכַּה ועבדאללה איברהים לארמון והציגו אותו לפני המלך מוחמד החמישי שהודה לו על עמדותיו. בהמשך, לב קיים קשרים רצופים עם מפקדי "המסגרת" ונעשה לאחד מעמודי התווך בעורף הציבורי של גוף ישראלי זה.

בתהליך עיצוב אופיה של האינטליגנציה היהודית המקומית למען האסימילציה בחברה הערבית מרוקנית, תפסה המפלגה הקומוניסטית מקום מיוחד. בהיותו לא־מוסלמי וחילוני היווה הקומוניזם מקלט רעיוני נאות וכמעט בלבדי לצעירים יהודים. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, הקומוניזם היה בשכבת המשכילים של יהודי מרוקו "גרסה חילונית של המשיחיות היהודית המתאימה טוב יותר מן הציונות למודאגות 'האנוסית החדשה' ולשאיפה לאוניברסליות המאפיינת את האינטליגנציה היהודית של אמצע המאה". עם "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים", "איחוד העבודה המרוקני" והאגף השמאלי של האיסתיקלל, משכה אליה המפלגה את בעלי המקצועות החופשיים ששבו למרוקו אחרי לימודיהם בצרפת. ליהודים הקומוניסטים היה משקל מכריע בארגון אל־וויפאק ובוועד קהילת קזבלנקה. השפעת המפלגה על הצעירים היהודים הייתה כה רבה שפעילי התנועה הציונית ראו בקומוניסטים היהודים אויב עיקרי ואף ניסו להצר את צעדיהם בעזרת שלטונות החסות ובעזרת חברי התנועה הלאומית.

המפלגה נוסדה ב14- בנובמבר 1943 כסניף של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, על־ידי לאון סולטן, עורך־דין יהודי שערך במפלגה רפורמות אחדות. הוא נולד באלג'יריה והתיישב בשנות העשרים בקזבלנקה. בראשית דרכו היה מאוהדי התנועה הציונית ופעל למען השתתפות משלחת של יהודים ממרוקו במכבייה של שנת 1935 בתל־אביב. בעת שלמד משפטים בצרפת פעל באיגודים המקצועיים והיה בין התומכים הראשונים בתנועה הלאומית המרוקנית שנעזרה בשירותיו. בתקופת שלטון וישי פעל במפלגה הקומוניסטית והוציא לאור את ביטאונה בתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני. כדי שלא לפגוע במאמצי צרפת דגל בהצנעת תביעות התנועה הלאומית המרוקנית כל זמן שנמשכת המלחמה בנאצים. סולטן התנדב למלחמה, נפצע קשה ונפטר בשנת 1945. את המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ייסד אחרי נחיתת האמריקאים בצפון־אפריקה ונבחר למזכ"לה. באותה עת היו חברים בה בעיקר אירופים ויהודים מקומיים. זמן מה אחרי מותו, המפלגה בראשות מזכ"לה החדש, עלי יאטה, עדיין התנגדה ל"מנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית, למורת רוחו של עמרן (אדמון) אלמליח שהיה היהודי היחידי בהנהגה. אלמליח נולד באספי בשנת 1917. עסק בהוראת ספרות צרפתית. בראשית דצמבר 1953, מחמת ההפגנות אחרי הירצחו של מנהיג האיגודים המקצועיים התוניסאי פרחת האשד, נאלץ לברוח ממרוקו עם עבדסלם בורקייה בעזרתו של ברנר לוי שהסיע את השניים במכונית אביו עד לגבול אלג'יריה.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל...הרצאה

בימי גלות יאטה באירופה, הונהגה המפלגה בידי טרויקה שהורכבה מעבדסלם בורקייה, עבדאללה לעיישי ואדמון אלמליח. אחרי שהאחרון חזר מסיור בפולין בשנת 1958, מתח ביקורת חריפה על ברית המועצות, וסירב עם שובו למרוקו לבצע "ביקורת עצמית" למרות שהוצע לו להחליף את יאטה בהעדרו. כיוון שלא הסכים עם עמדותיהם המדיניות של שני שותפיו להנהגה בעניין הגוש הסובייטי גורש מן המפלגה ופרש ללא הצהרות מפעילות פוליטית. אלמליח עסק בהוראת הספרות ונעשה לסופר פורה בגיל 63. מתוך 6000 חברי מפלגה בשנת 1948, כ500- היו יהודים ו2500- אירופים. ידיעות אחדות שהגיעו לישראל בשנת 1951 מלמדים על מידת השפעת המפלגה הקומוניסטית על תנועות נוער ישראליות בהן תנועת "דרור" בעיר פס אליה הצטרפו גם לא יהודים. כתב עיתון "הדרור" ציין בדאגה: "למפעל השליחות הישראלית בקהילות מרוקו נשקפת סכנה חמורה ביותר, משנתגלתה פעילות קומוניסטית בסניפי תנועת דרור־מפ"ם. עסקני דרור בפס, למשל, הם חברי התנועה הקומוניסטית, בהם קומוניסטים לא יהודים […] לפני כמה שבועות נערכה הרצאה כאן על הבדלי השקפות בין מפא"י למפ"ם. המרצה היה ערבי מתושבי פס, חבר המפלגה הקומוניסטית. מעשה זה הסעיר את כל הקהילות היהודיות עד שהרבנות ראתה צורך להתערב בדבר".

עם פרישת אלמליח, הדמות הבולטת בחבורת היהודים הקומוניסטים היה ללא ספק אברהם צרפתי. צרפתי שינה את שמו מ"אנדרה" ל"אברהם" כדי שצלילו יתקרב יותר לגרסה הערבית של השם והיה בין הבודדים שהשתמש כבר אז במונח "ערבי־יהודי" כדי להגדיר את עצמו. הוא נולד בקזבלנקה בשנת 1926, למד בבית־הספר התיכון על שם ליוטה בעיר ואחרי בחינות הבגרות עבד בנמל עם חיילים אמריקאים. אחרי פרסום "המנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית המרוקנית בפברואר 1944, הצטרף בגיל שמונה עשרה ל"תנועת הנוער הקומוניסטי". שנה לאחר מכן, בספטמבר 1945, התקבל כחבר במפלגה, נסע ללמוד בפריס בבית־הספר למכרות ובשנת 1949 חזר למרוקו כמהנדס. אחרי חודשי עבודה אחדים כמנהל היחידה לחיפוש מכרות באטלס העליון, התפטר מתפקידו ובגיל 23 חזר לקזבלנקה, פעל בעיקר באיגודים המקצועיים והקדיש את עצמו למאבק למען עצמאות מרוקו. שלטונות החסות אסרו אותו בשנת 1950 למשך חודשיים ובראשית דצמבר 1952 שוב נאסר בגלל פעילותו הפוליטית והוגלה עם אחותו אבלין לכפר במחוז קנטל שבמרכז צרפת, אליו הצטרפה גם משפחתו. עם שובו אחרי העצמאות התמנה למהנדס ראשי ברשות הלאומית למכרות במשרד האוצר בתקופת כהונת השר עבדרחים בועביד ובשנת 1959 מונה למנהל הרשות למכרות ולגאולוגיה, למורת רוחו של מזכ"ל המפלגה עלי יאטה, שלא רצה, עם עלל אלפסי יחד, לחזק את חבר ממשלתו בועביד. שנה לאחר מכן, ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח של הרשות הלאומית לפוספטים. הרשות נעשתה לחברה הכלכלית החשובה ביותר במדינה כאשר קיבל מוחמד לע'זאוי את ניהולה, אחרי הדחתו מראשות שירותי הביטחון. בשנת 1960 מינה השר בועביד את אברהם צרפתי כנציג יחיד בוועידה מחוזית שהתכנסה בטנג'יר מטעם האו"ם בתחום הכלכלי־חברתי, מינוי שעורר מחאות. בגלל אהדתו למפלגה החדשה של מהדי בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים", נאלץ צרפתי לבצע "ביקורת עצמית" לפני עלי יאטה כדי שוב להיקלט במפלגה. בשנת 1962 התחיל ללמד בבית־הספר למהנדסים במוחמדיה.

בד־בבד עם קידומו המקצועי, המשיך צרפתי בפעילות פוליטית ונעצר לראשונה במדינה העצמאית בדצמבר 1962. אחרי מהומות הרעב של ה23- במרס 1965 בעיר קזבלנקה, נעצרו צעירים יהודים אף שמזמן לא פעלו במפלגה הקומוניסטית. מנהיג המפלגה נאלץ לעזוב את מרוקו. צרפתי שוב נעצר לתשעה ימים ועונה עם חבריו סם בן הרוש, ג'ו לוי וסימון לוי. האחרון סבל עינויים קשים והוטס לצרפת לטיפול רפואי. באותה שנה התחיל גם ללמד בפקולטה לכלכלה ברבט. משנת 1966 צרפתי והמשורר עבדלטיף לעבי, שהיו עדיין חברים ב"מפלגת החופש והסוציאליזם", שמה החדש של המפלגה, נקטו בעמדות שלא תאמו את מדיניותה הפרו־הסובייטית וממלחמת ששת הימים דגלו בגישות פרו־פלסטיניות.בפעולותיה למען ההשתלבות בלאומיות המרוקנית הצליחה הקבוצה לסחוב אליה בעלי מקצועות חופשיים שנטלו חלק בהצהרותיה הפוליטיות. לדברי הפעיל הקומוניסטי ג'ו בן־דלכ, אחרי העצמאות האמינו רבים באמונה שלמה במרוקניזציה ושאפו למצב שכולם יהיו שווים במדינה מתקדמת, עד שפרצה מלחמת ששת הימים שחידדה את הסולידריות הכל־ערבית וערערה את האמון בתהליך ההשתלבות. בין פעיליה הראשונים של המפלגה אפשר למצוא נוסף לאלמליח גם את החוקרים אלבר וג'רמן עיאש, ג'ו לוי יליד פס, פקיד בכיר במשרדי ממשלה ברבט, ד"ר יוסף בן־דלכ, האדריכל אלי אזגורי, ד"ר ז'אק חסון מפס, המהנדס סם בן־הרוש, עורכי־הדין לאון אלמעלם, רלף בן־הרוש־מאודי ורוג'ה כהן, המרצה לספרדית סימון לוי, המורה לערבית יליד סוריה עבדו סיטון, המורה בכי"ח יליד תורכיה דניאל חג'ג' ואשתו ליסט הלוי, ג'ו איפרגן, תואתי, יעקב מלול מנהל בית־ספר אורט בקזבלנקה, הזוג בנאייר, רלף סממה, ציון אסידון ועוד. מראשית שנות השבעים נטשו יהודים רבים את המפלגה, חוץ מתאים אחדים במכנס ופס, ובהנהגה נשארו רק סימון לוי ורלף בן־הרוש. מי שנשארו נאמנים ללא פשרה ללאומיות המרוקנית ולרעיון הקומוניסטי הקימו ביזמת אברהם צרפתי את שלושת ארגוני השמאל החדש שכונו "ג'בהה" – החזית, וכללו את תנועת "אילה לאמם" (קדימה), "תנועת ה23- במרס" ותנועת "לשרת את העם".מעצר צרפתי במשך 17 שנה העסיק לא מעט את ראשי הקהילה שמצד אחד רצו להגיש סיוע הומניטרי לאסיר היהודי ומצד שני חששו מתגובת הארמון.

מסוף שנת 1959 ועד סוף שנת 1960, סדרת אירועים טלטלו את מעמדם של יהודי מרוקו, בעיקר בתחום חופש התנועה והקשר עם ישראל. בחודש ספטמבר 1959 נוצר פילוג במפלגת אל-איסתיקלל כאשר חלק גדול מן האינטליגנציה היהודית העדיף להצטרף למפלגה השמאלית החדשה "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". ב-22 של אותו חודש החליטה ממשלת השמאל לנתק את קשרי הדואר בין מרוקו לישראל ויצרה תחושת מחנק בקהילה היהודית. הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי" וניתוק קשרי הדואר אחרי הקמת ממשלת השמאל בראשות עבדאללה איברהים בדצמבר 1958 הם אירועים שפגעו בהבנה היהודית-מוסלמית. גם פעילות אל-וויפאק שהחלה עם העצמאות שקעה בשנת 1959, אחרי הקמת ממשלת השמאל. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שהתפתחה מדיניות המסתייגת מן המערב. למעשה, נקרעה ההנהגה המרוקאית בין סובלנותה הטבעית לבין לחצי הליגה הערבית. באותם ימים, גילויים אנטי יהודיים רבים שפורסמו בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה.

שנת 1961 היתה שנה קריטית בתולדות מרוקו וקהילתה. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל הקהילה: ב-3 בינואר הגיע גמל עבד אנאסר למרוקו כדי להשתתף בוועידת קזבלנקה, וגרם לגל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעה היהודית כאירוע טראומטי. מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה ושכבתה האינטלקטואלית. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקאית, כולם יחד ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים "אגוז" כשעל סיפונה 44 נפשות. חודש אחרכך, לרגל יום האזכרה למותם הטרגי של המעפילים, הפיצו שליחי ישראל כרוזים בגנות השלטונות שגרמו להתמוטטות הרשת המחתרתית שהקימו במרוקו. בחודש מרס נפטר המלך מוחמד החמישי אחרי שימים ספורים קודם לכן קיבל לשיחה את ראשי הקהילה, ובנו מולאי חסן הוכתר במקומו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאיים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה במסגרת "הסכם הפשרה" ובסוף נובמבר החל מבצע "יכין" שהביא לפינוי חלק גדול מן הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה וחוללה גם שינויים במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית.

ברצונו לבסס את שלטונו מפני השתלטות אפשרית של השמאל, המלך חסן השני יזם שינויים בחוקת המדינה לפיה המשטר במרוקו הוגדר כמלוכה תחוקתית עם אספה נבחרת מכוננת, דמוקרטית וחברתית אך עם זה, המלוכה שואבת את סמכותה "מכוח האל", עם זכות ירושה. לפי החוקה, המלך הוא "אמיר המאמינים" – הסמכות הרוחנית והדתית העליונה. הבחינו ראשי הציבור היהודי בסעיף 9 בחוקה המבטיח לכל האזרחים את "חופש התנועה ואת הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". החוקה הבטיחה את חופש הבעת הדעה בכל דרך שהיא, את חופש ההתכנסות וההתאגדות ואת הזכות להצטרף לכל איגוד מקצועי או פוליטי. הסעיף הדגיש שאין לסייג את ביצוע חירויות אלה על־פי חוק. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה תחוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף 5 קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לנושא חופש התנועה לא מצאו בסעיף 9 את הזכות לצאת ממרוקו או להגר ממנה, אלא רק "הזכות להתיישב בחופשיות בכל הממלכה". מצד שני, פעילי השמאל היהודיים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה המגדיר את האיסלם כדת מדינה. באחד בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, בהם מאיר טולדנו, מרק סבח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת שהם פונים בו ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". השמונה כונו על־ידי דוד עמר "חבורה קטנה של טועים ממורמרים", ממומנים על־ידי המפלגה הקומוניסטית הפוסלים את מועצת הקהילות כגוף מייצג. מקס לב התכחש כעבור זמן לחתימתו וטען שמעולם לא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.

מלחמת ששת הימים שפרצה ב5- ביוני 1967 סימנה ללא ספק את כישלונו של הזרם הרעיוני שהאמין בשכנוע רעיוני רב באפשרות התערותם של היהודים בחברה המרוקנית החדשה. למרבה ההפתעה, הסיבה לכישלון זה לא נבעה מגורם מרוקני פנימי, לא מיחסה של האוכלוסייה המוסלמית ליהודי המקום ולא מגורם פולטי הקשור לארמון או למפלגות המקומיות אלא מגורם חיצוני הקשור לסכסוך הישראלי ערבי במזרח. גם בעבר, אם נרשמה אווירה עויינת ליהודים היה זה עקב מלחמת סואץ וסיני ובעת ביקורו של מנהיג בפן-ערביות המצרי בועידת קזבלנקה בינואר 1961. סגירת מיצרי טירן על־ידי גמל עבדנאצר וריכוז כוחות צבאיים בסיני, הביאו להתעוררות עממית כל־ערבית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. עם פרוץ הקרבות חשו יהודים נושאי משרות בכירות במנהל שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד, עד עבור זעם. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב כיוון שהבינו שהיהודים עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'ל, רובר אסרף, אנדרה למי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי מציין שבאותם ימים קיבל פתק אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". מאותה תקופה מציין לוי השנאה לישראל עברה גם לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועות הנוער הדז', קלוד סולטאן ארגן ספונטנית תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך בא להודיע לסולטאן שאין ליהודים ממה לחשוש ושאף שכוחות הצבא אינם נראים בשטח הם לקחו את העניינים לידיהם ושומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי יהודית בגלל השפלת המוסלמים במלחמה וראו בכל יהודי אויב בגלל אהדתו לישראל. ב11- ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה18- וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה26- במכנס כשהיו בתוך בית קפה על־ידי שוטר שיכור מתוסכל מניצחונות הישראלים.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭,

יגאל בן נון 2

מכיוון שהצטייר כפרו־ישראלי, המלך חסן השני נחשד בבגידה בעניין הערבי. על הקירות הופיעו כתובות שנכתב בהם במקום חסן השני "חזן השני". שר הפנים הקולונל מוחמד אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון האיסתיקלל בשפה הצרפתיתl'Opinion בעריכת עו"ד מוחמד ברדה פרסם קטעים מן "הפרוטוקולים של זקני ציון" אף שהוא ידע שהטקסט הוא זיוף גס. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות המרוקנית התפרסמו מידי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים בכל מקום את סחורותיהם. אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחסו על ביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על־ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, פתחאללה ואעללו ועבדלחק תזי.

עורך ביטאון האיסתיקלל L'Opinion פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי שלמד אתו בפריס וביקש ממנו ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי פנה לעורך הדין לאון אלמעלם שעבד בפיקוח על הכנסות המדינה ויחד פנו למזכ"ל מועצת הקהילות, דוד עמר, והציעו להגיב בשם המועצה. דוד עמר סירב להגיב בטענה ששר הפנים מוחמד אופקיר ביקש שלא להגיב. הפעילים הקומוניסטים אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ובן־זימרה ניסחו מסמך שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. הם שלחו נציגים לערים שונות וקיוו לכמאתיים חתימות, אולם, היהודים לא הסכימו לחתום אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף, חתמו על המסמך רק שמונה איש כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית בהם רלף בן־הרוש, ג'ו בן־דלכּ, חיים בניסטי, לאון אלמעלם, ג'ו לוי, סימון לוי, עורך הדין רנה אוחנה, יצחק סבג ואברהם צרפתי. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר מיד את ההודעה.

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם את האחדות הלאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". אחרי שהחותמים הצהירו על נאמנותם לאומה המרוקנית הם גינו את פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות המרוקנית בשפה הערבית. מיד לטחר מכן גינו את המתקפה הישראלית נגד ארצות ערב, את מדיניות ההתפשטות שלה, את סיפוח השטחים החדשים ואת התנהגות חיילי ישראל שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו לקיים הפרדה בין יהדות לציונות והוקיעו בהרחבה את מעשיה של התנועה הציונית החל משנת 1918 נגד הפלסטינים. הם הדגישו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית. לדבריהם: "הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות אף "מולדת שנייה" עבור יהודי מרוקו. לדברי בניסטי המסע האנטי יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון 'לה־מונד' בפריס. כתוצאה מכך ועידת האיסתיקלל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמה.

לעומתו טוען ארמן סבח שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני. מהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו התקיפה של מוחמד אופקיר בתפקידו כשר הפנים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, מנכ"ל הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן־הרוש המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית שחבריו היו בין חותמי גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבח שעבד כארבעה חודשים ברשות נכנס למשרדו של המנכ"ל ובידו עיתון האיסתיקלל L'Opinion והציג את העצומה שהתפרסמה בו. עמרני הגיב בכעס והאשים את חותמיה בבגידה ביהודות וכינה את המעשה כביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. לדעת סבח, הרחוב המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודי ירגיש זיקה חיובית לישראל למרות שהם לא יצהירו על כך בגלוי. מפי דריס מחמדי, מנהל הקבינט המלכותי, נודע שהמלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון שההודעה לא הזכירה את נאמנות חותמיה ואת נאמנות הקהילה היהודית למלך. מחמדי ביקש להכחיש את הפרסום באמצעות השר מג'יד בן־ג'לון. יחד עם זאת, מציין סבח, אחרי המלחמה "הרגשנו שעצם ישיבתנו במרוקו הוא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. הילדים שסיימו את לימודיהם התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך".

לסיכום, הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי", ניתוק קשרי הדואר בינה ובין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל ב24- בדצמבר 1958, והקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכון הם מן הגורמים המכריעים שפגעו בסימביוזה היהודית־מוסלמית במדינה. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת יום הכפורים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי הלכו והתחזקו. באותה עת, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג את צעירי היהודים. השלטונות מימנו לימודי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות זרות, אולם הסטודנטים חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה עת החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במנהל הציבורי. יהודים דיברו על נומרוס קלאוזוס בלתי מוצהר, אך מורגש. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שגברה ההסתייגות מן המערב. פסיכוזת הנטישה הלכה וגדלה ככל שהתרבו העזיבות. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקנית שהאמינו בו רבים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה, ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לבלום את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים. החברה המרוקנית הפוסט־קולוניאלית ניהלה אורחות חיים שהדת תפסה בהן מקום חשוב ותרבותה נשענת על הווי מוסלמי. מצב סוציו־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כבארצות המערב הקלסיות שלאחר המהפכה הצרפתית. עם נקודת מוצא זו, כל ניסיון להתגבר עם בעיית קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם חלק מן השכבה היהודית המשכילה ניסה להתעלם זמן מה מן הבעיה בלהט ההתלהבות מן העצמאות, אך ההתפכחות לא איחרה לבא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערבית דמוקרטית ובין האחווה הכלל ערבית שנשבה ממזרח, אך הדי הפן־ערביות והפן־איסלמיזם לא פסחו על מרוקו. תהליך המרוקניזציה והערביזציה של המינהל והצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־דמוקרטיות.

בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב כמובן גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי אצל היהודים. גם אם לא קרא דבר בימי מבצע סיני ב1956- במוקדם ובמאוחר הסכסוך היה עלול לחדד ניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודים היה נפגע. קורות היהודים ברוב מדינות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו. לצד חדירת הנושא המזרח־תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר עוד חשש לאיבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה למוסלמים. בלימת יתרונות אלה על־ידי אימוץ הערביזציה איימה לגרום, במוקדם ובמאוחר, לאיבוד העדיפות בקבלת משרות ניהול שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. בקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, אליה נפתחו בצימאון רב, ובין תהליך ערביזציה צפויה, שתביא אתה מטען תרבותי־מוסלמי שיד היהודים תהייה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות החינוכיים עקב הערביזציה הצפויה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. רוב יהודי מרוקו הבינו שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן־ברוך, שלא היה בין חסידי זרם ההשתלבות, ציין: "איך ניתן להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסאדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקני, בעיני ראשיו ומנהיגיו. איך לא תדחה המדינה גוף זה. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בשל הנאמנות הכפולה. כדוגמת עמדותיו של דוד עמר, נאלצו היהודים בהזדמנויות שונות לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקנית וגם לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית־ישראלית לא הייתה אידאלית מבחינה זו אך הייתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערבית־מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.

ספרו של הסוציולוג היהודי צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי: "דמותו של נכבש ודמותו של כובש" שפורסם בשנת 1957 השפיע ללא ספק על האינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית. ברם בראשית שנות השבעים ממי מצא לנכון להתייחס למונח הטעון "יהודים-ערבים" שהחל להופיע באותם ימים בעיתונות הצרפתית. לדבריו: "אני נדרש לאומר את הדברים באופן ברור יותר: הדעה הרווחת על החיים האידיליים של היהודים במדינות ערב אינה אלא מיתוס. האמת חייבת להיאמר, כיוון שמכריחים אותי לאומר זאת, היינו קודם כל מיעוט בסביבה עויינת. ככאלה היו לנו כל הפחדים והמועקות וגם תחושה מתמדת של שבירות אופיינית לחלשים". שינוי הדרגתי זה שחל במשנתו של ממי מקביל לא מעט לגורל התפתחותו של רעיון ההתבוללות היהודי בחברה המרוקאית. יחד עם זאת יש לציין שדור המשפחות שחי במרוקו העצמאית עזב מדינה זו ללא מרירות וללא טינה ושמר לה פינה נוסטלגית בליבו.

תולדות יהודי מרוקו היא היסטוריה שהגיעה לקיצה. כותב קורותיה יודע מראש מה היה גורלה. עם זאת ניתן להשתעשע בשאלות היפותטיות כגון מה היה קורה לקהילה זו אילו לא פעלה בה רשת ישראלית שניסתה להוציא ממרוקו משפחות באופן מחתרתי תוך העלמת עין מצד השלטונות. מה היה קורה לצעירי הקהילה אם לא היו פועלים בה באופן דיסקרטי תנועות נוער ישראליות ומה היה משתנה אם ארגונים יהודיים בינלאומיים לא היו נוטלים על עצמם לדאוג לזכויות היהודים בפני שלטונות מרוקו כולל בתחום ההגירה. האם זרם ההשתלבות בחברה המרוקנית היה זוכה להצלחה סוחפת יותר? האם שלטונות מרוקו היו ממשיכים להרעיף הטבות ליהודים כדי לגרום להשארותם במדינה? לאחר מעשה ובראיה לאחור ניתן לומר במידה רבה של ודאות שמהלך הדברים לא היה משתנה מהותית וגם ללא ההתערבות החיצונית של ישראל ויהדות העולם הקהילה היהודית במרוקו העצמאית נידונה לחיסול גם אם חיסול זה היה מתעכב בעשור נוסף. הסכסוך הישראלי ערבי ואיבוד היתרונות עקב הערביזציה של המנהל היו מכריעים את הכף. אך עשור זה יכול היה להיות קריטי באשר לגורלם של המשפחות שעלו לישראל. הם יכלו להגיע אליה בשנות השבעים ולא בימי הצנע של ראשית שנות השישים וגם היו מגיעים למולדתם החדשה עם מטען כלכלי ותרבותי גדול יותר שהמדינה המרוקנית העצמאית העניקה להם באותם ימים בנדיבות רבה.

? L’immigration arabe est-elle la meilleure chose arrivée à l’Europe

   

יגאל...הרצאה?L’immigration arabe est-elle la meilleure chose arrivée à l’Europe

 Je commence par la fin 

l’immigration arabe est la meilleure chose

qui pouvait arriver à l’Europe

ces cinquante dernières années

Posté le 20 novembre 2013

« La France  n’est plus ce qu’elle était », « Les Arabes envahissent l’Europe », C’est le type de propos auxquels  j’ai droit quand je dis avoir vécu en France pendant 14 ans. Ils attendent évidemment de moi que je sois d’accord avec eux. Comme si le reste du monde n’avait  pas changé. Comme si la France devait rester telle qu’elle l’était dans les films de notre jeunesse avec Jean Gabin, Alain Delon ou Louis de Funès. Comme si le pire désastre arrivé à l’Europe était l’arrivée des Arabes. Comme s’il était évident qu’il fallait arrêter ce désastre

IL N’Y A RIEN À ARRÊTER

Les Arabes en Europe sont un fait accompli. Il est temps de réaliser qu’il n’y a aucun moyen d’endiguer l’immigration des Chinois, des Pakistanais, des Indiens, des Arabes en Europe. Ils continueront à arriver et ce n’est pas la peine d’enfouir sa tête dans le sable pour ne pas le voir

L’intégration d’émigrants n’est jamais facile. Elle provoque des traumatismes. Les nouveaux arrivés sont toujours humiliés, exploités et font l’objet de discriminations. Mais peu à peu, la grande partie est assimilée et s’intègre à la la société dominante et à sa culture. A l’évidence, l’Europe  ne sera plus ce qu’elle a été. Et c’est une bonne chose.

Les immigrés peuvent faire aujourd’hui l’objet de discriminations. Mais qui pourra demain empêcher  les Arabes, les Indiens ou les Chinois d’être élus demain maires, députés, leaders   politiques ou Chefs d’Etat dans toute l’Europe ?

Cela arrivera plus vite que nous le pensons. Et c’est ce qui fait peur à mes interlocuteurs  israéliens. Ils pensent que les Arabes sont des terroristes, des antisémites et des ennemis d’Israël. Ils imposeront la loi de la Charia en Europe. Il est vrai qu’il y a des terroristes arabes qui ont fait preuve des niveaux les plus élevés de haine, de crimes  et de racisme. Mais la plus grande partie des Arabes en France sont des patriotes français. Les Israéliens seraient surpris d’apprendre que beaucoup d’Arabes en France sont très favorables aux Juifs et sont aussi de grands admirateurs d’Israël, souvent bien plus que des Français de souche

Il n’y a pas moyen de savoir combien d’Arabes ou de Musulmans vivent aujourd’hui en France parce que signaler la religion ou l’origine ethnique d’une personne est interdit par la loi. Quant aux immigrés d’Afrique ou d’Asie venus en France, tôt ou tard, leurs enfants ou leurs petits enfants se marieront avec des jeunes de familles françaises de souche ce qui bouleversera à long terme la démographie du pays. Et c’est une bonne chose.

L’EUROPE SERA DIFFÉRENTE

L’Europe sera différente. Ce ne sera plus l’Europe plongée dans une des formes les plus extrêmes de la décadence raciste de l’humanité. Peut on s’imaginer ce qu’aurait pu être  l’histoire du vingtième siècle si l’Allemagne et l’Europe étaient profondément pluri-ethniques? Aurait-t-on pu exterminer des populations sur une base raciste ou religieuse? La leçon du vingtième siècle est claire : l’apologie de l’ethnie, de la religion et du nationalisme à outrance est la recette pour un désastre que ni le progrès scientifique et ni une culture raffinée n’ont pu empêcher.

Les solutions ne sont pas simples. Les populations d’origine se défendent par des moyens subtils. L’époque du colonialisme, de l’exploitation, de la discrimination terminée, nous entrons a priori dans l’ère de la bienveillance  et de la tolérance.

LE MULTICULTURALISME

En Amérique du Nord, on a inventé le « multiculturalisme ». C’est un terme sympathique qui veut dire : « Vous autres, immigrants venus de pays sous développés, vous avez aussi une culture et nous la respectons tout comme la nôtre à égalité. Nous n’allons pas vous imposer nôtre culture. Tout au contraire, nous allons vous aider à préserver la vôtre  ».

C’est ainsi que pour maintenir sa supériorité, l’establishment culturel enferme les immigrés dans la cage dorée du folklore inoffensif de leur pays d’origine. Il crée ainsi une ségrégation – version atténuée de l’apartheid – entre sa culture et celle des immigrés (arabes, indiens,chinois, africains  etc.) Les acquis de la culture universelle demeurent ainsi réservés aux populations de souche et les autres sont contraints de se cantonner dans leurs traditions, dans l’étroit domaine du folklore, et dans une incapacité d’accéder à la culture.

 C’est ce qui s’est passé aussi en Israël .

Ce multiculturalisme a pris ici l’aspect du« melting pot » Grace à lui les premiers pionniers se sont emparés des organismes de la haute culture et ont refoulé les nouveaux venus dans le ghetto du folklore. L’establishment s’est efforcé à promouvoir des fêtes ethniques comme substitut au développement culturel. En quelque sorte, on va vous donner  plein de chansons orientales de basse qualité à la radio, on va glorifier la fête de la Mimouna, on va même nous prosterner pour baiser la main du rabbin Ovadia Yosef, mais laissez nous la direction de l’orchestre philharmonique,  du Théâtre Habima, de l’Opéra, des institutions culturelles et des universités

L’establishment a affermi son pouvoir sournoisement par hypocrisie et par habileté à jeter de la poudre aux yeux des nouveaux venus. Certains sont tombés dans le piège. On a ainsi créé des localités mono-ethniques peuplées uniquement d’immigrés ce qui a retardé leur assimilation à la société générale

Malgré ses remarquables progrès, Israël souffre d’une segmentarisation extrême. On pourrait même dire qu’il y a plusieurs peuples dans ce pays, totalement séparés les uns des autres

COMPARTIMENTAGE

Ce compartimentage hermétique ne provient pas de causes économiques ou sociales. Israël est l’un des rares pays au monde où l’identité des citoyens dépend officiellement de leur origine ethnique. La dépendance exclusive en Israël de la religion juive était sans doute compréhensible quand le pays offrait une solution humanitaire aux rescapés de l’Holocauste et aux Juifs persécutés dans leur pays d’origine. Mais de nos jours quelle est la justification d’établir notre identité uniquement sur des critères religieux ?

Le sionisme qui voulait créer un « asile de nuit » pour les Juifs a atteint son but et terminé sa mission. Aujourd’hui Israël ne peut continuer à se cramponner à des idéologies révolues devenues anachroniques. A t-on encore besoin d’une Agence Juive? Ne vaudrait-il pas mieux la remplacer par une agence nationale d’immigration qui pourvoirait aux besoins du pays et aux considérations humanitaires ? Ne devrait on pas permettre à toute personne dont le pays pourrait avoir besoin d’adhérer à la nation israélienne, sans distinction de religion. Aujourd’hui une personne qui voudrait construire son avenir au sein du peuple israélien est obligé de renier sa religion pour se convertir à une autre religion à laquelle beaucoup d’Israéliens n’y croient pas.

UNE NATION NORMALE

D’autres pays ont résolu ce problème en interdisant la mention dans tout document officiel, public ou confidentiel, la religion ou l’origine ethnique de ses citoyens

Nous ne devons pas agir comme si nous étions différents du reste de l’humanité

Nous vivons aujourd’hui dans un mélange de globalisation économique et social et de régionalisme culturel. Nous sommes déjà capables d’arrêter d’agir comme si nous étions une race à part, et devenir une nation normale dépourvue de ségrégation ethnique

De toute façon, à terme, dans un avenir historique, une nation basée démographiquement sur une seule ethnie ou une seule religion ne pourra plus continuer de l’être et deviendra tôt ou tard pluri-ethnique.

Yigal Bin -Nun

L’auteur est un historien israélien et un chercheur dans l’historiographie des textes de la Bible

 

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקויגאל...הרצאה

יגאל בן־נון

עוד לפני ההכרזה על עצמאותה של מרוקו, במארס 1956, היו משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי מוטרדים מגורלה של יהדות מרוקו. שליחים ישראלים רבים ניסו לשכנע את מנהיגיה לאפשר חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי המלך אלא גם עם נציגי המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת ארצה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את המדינה, שכן בזכות השכלתם הצרפתית היה ליהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית ובמסחרה. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי ישראל פתרון שהתבסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארצות הברית במרוקו. בכך הם טיפחו את המיתום האנטישמי של שליטת יהודי ארצות הברית בממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. כיוון חשיבה זה בא לידי ביטוי בין השאר בהזמנת אלינור רוזוולט2 למרוקו במארס 1957 בידי ג׳ו גולן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי. גם לקראת ביקוריהם של המלך מוחמד החמישי בוושינגטון בקיץ 1957 ושל בנו חסן השני במארס 1963 נערכו נציגי ישראל ונציגי ארגונים יהודיים עולמיים לארגן מבצעי הסברה מיוחדים כדי להרשים את השלטון המרוקני ביכולתה של יהדות ארצות הברית לגייס משקיעים אמריקנים לביצוע פרויקטים במרוקו. כבר באוגוסט 1961 הושג הסכם בין ישראל למרוקו על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת פיצוי כספי, ומבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין לגורלו של ההסכם וחיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכת הישראלים, אם המלך ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל בתחום הביטחוני, שהחלו בראשית פברואר 1963.

ביקור אלינור רוזוולט במרוקו

ג׳ו גולן הבחין שלאחר קבלת העצמאות הבינו ראשי המדינה החדשה שהנושאים החברתיים והכלכליים חשובים יותר מן הנושאים הפוליטיים. הם הבינו שגם אם יאושר למדינתם סיוע כלכלי הם עדיין לא ערוכים להשתמש בו כראוי. רק פיתוח התעשייה והחקלאות יצמיח מעמד פועלים המודע למשימות המוטלות עליו, ושיכול להיאבק למען שיפור רמת חייו של העובד. עם זאת, בתחום הפוליטי ההערצה למלך שהיה קשוב לבנו, יורש העצר מולאי חסן, הבטיחה יציבות חברתית בארצו. לדברי גולן מרוקו רצתה לאמץ מדיניות שקולה בסכסוך בין ישראל לעולם הערבי ואף הרחיקה לכת בתקוותיה לשמש מגשרת בסכסוך זה, אך עמדה זו הייתה של העילית החברתית ולא שיקפה בהכרח את תחושות דעת הקהל הכללית. בתוך המדינה התנהל מאבק סמוי בין היסודות המתקדמים לאלה השמרנים. האחרונים שאפו למשטר תאוקרטי בעל מאפיינים פאודליים. מצבו של המיעוט היהודי היה עדין. שערי המדינה היו חסומים בפניו וחופש התנועה שלו, זכות בסיסית של אזרחים, היה מוגבל. יהודי מרוקו לא רצו לוותר על קשריהם עם ישראל, שאליה היגר כבר שליש מן הקהילה, אך קשרי המשפחה בין שני עברי הים התיכון היו מקור לחשדנות.

בראשית ינואר 1957 נפגש גולן בארצות הברית עם פעילת זכויות האדם, אלינור רוזוולט, והציע לה לקיים ביקור במרוקו בתאריכים 30-18 במארס.1957  לקראת ביקורה נפגש אתה שוב ב־17 במארס במדריד לשם תדרוך פוליטי לקראת נסיעתה. בספרד סירבה רוזוולט להיפגש עם הגנרל פרנקו, אך ביקרה יחד עם גולן במוזאון הפראדו. על פי תכנית תיור מפורטת שהכין גולן היא הייתה אמורה לבקר בערים פאס, מראכש, קזבלנקה, רבאט וטנג׳ה. מטרת הביקור הייתה כפולה: להכיר את מצבה הפוליטי והכלכלי של מרוקו ולסייע לה בתחום ההשקעות, וללמוד את בעיותיה של הקהילה היהודית ולדאוג לזכויותיה בפגישותיה עם הנהגת המדינה. כחודשיים קודם לכן צייר גולן לפני רוזוולט את תמונת המצב המדיני במרוקו והציע לה רשימת אישים להיפגש עמם בביקורה. מהצעותיו אפשר ללמוד על מצבה של המדינה הצעירה אחרי עצמאותה ועל יחסה לקהילתה היהודית. אחרי סגירת מחנה המעבר ״קדימה״ לעולים, הגבילו שלטונות מרוקו את יציאת היהודים לישראל. לכן הציע גולן להעלות את עקרון הזכות להגירה חופשית בשיחותיה עם המלך, עם יורש העצר ועם חברי הממשלה, ולהדגיש שארצות הברית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בזכות זו. גולן הבטיח לה שנציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו, יוסף רפאל טולדנו, והשר לאון בן־זקן, יספקו לה מידע מפורט על הקהילה ויסיירו אתה ברובע היהודי בקזבלנקה.

הוא תיאר בפרוטרוט את תכונותיהם של אישים בהנהגה המרוקנית והמליץ לרוזוולט להיפגש אתם. עוד יעץ לה לקיים שיחה בארבע עיניים עם המלך ללא מתרגמים ומתווכים, כיוון שרק כך ידבר אתה המלך על נושאים עדינים, ועם השר הבכיר ביותר בממשלה, עבד אל־רחים בועביד שזכה להערכה רבה בארמון ובקרב המפלגות, ולהציע לו סיוע טכני אמריקני להכשרת מנהלים מקצועיים. כן הציע לאורחת להיענות להזמנתו של השר לאון בן־זקן לארוחת ערב בהשתתפות נכבדים יהודים ומוסלמים, שכן בכך היא תעודד אותו במשימתו העדינה ליצור אקלים נוח לידידות יהודית־מוסלמית.

משימה זו היא חלק משאיפה של המרוקנים לראות בארצם גורם מתווך בסכסוך בין מדינות ערב לישראל. המלך, ובעיקר עבד אל־רחים בועביד וראשי המפלגות, הצהירו לא פעם על רצונם לראות ביחסים הטובים השוררים בין יהודים למוסלמים במרוקו דוגמה לחיקוי במדינות המזרח התיכון. האישים שעליהם המליץ גולן לרוזוולט להיפגש עמם היו מהדי בן־ברכה הליברל שנאבק באנאלפביתיות, ראש הממשלה מבארכ בכאי הנאמן למלך, ראשי איחוד העבודה המרוקני מחג׳וב בן־םדיק וטייב בן־בועזה, שר הפנים דרים מחמדי ואישים מן האופוזיציה כעבד אל־הדי בוטלב ואחמד בן־םודה, שני חברי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, והנסיכה ללה עיישה, שתסייר אתה במוסדות סוציאליים. גולן הציע לקיים פגישה גם עם השגריר האמריקני ברבאט, קוונדיש קנון.

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

ב־19 במארס ערך מוחמד החמישי קבלת פנים רשמית לאלמנת הנשיא רוזוולט ולבנה אליוט. לאחר מכן שוחח המלך עם אורחיו שיחה פרטית בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי, אחמד נג׳אי, שתרגם את דבריו. הם דיברו על היחסים הרצויים בין שתי המדינות ועל מדיניות משותפת שמטרתה ניצחון זכויות האדם וחופש הפרט. המלך הבטיח לעשות כל מאמץ לדאוג לביטחונם של כל חלקי האוכלוסייה ולשוויון מעשי ביניהם.

לפי הדו״ח של רוזוולט, מוחמד החמישי נראה מתוח בגלל הבעיות הכלכליות שהחריפו עקב הבצורת שהיכתה במדינה והדגיש שהוא זקוק לסיוע מיידי. האורחת הבטיחה לדווח לצירים הדמוקרטים של הקונגרס האמריקני על המצב ולבקש מהם לפעול ביעילות ובמהירות למתן סיוע למרוקו. הבן אליוט הוסיף שבכוונתו לארגן בארצות הברית קבוצה של אנשי עסקים שישקיעו במרוקו. הוא קיבל ייעוץ בנושא מן השר בועביד ומן השגריר קנון ויועצו פורטר.

 האורחת האמריקנית הציעה שמרוקו תשקיע מאמצים ליישוב הסכסוך בין מדינות ערב לישראל והדגישה שהערבים חייבים לוותר על רצונם לחסל את ישראל. מוחמד החמישי השיב שהוא דן בנושא עם המלך אבן סעוד מערב הסעודית ושהם הסכימו על מדיניות שלום עם ישראל, אך הדבר יצריך מידה גדולה של רצון טוב של הצדדים ותבונה מדינית. המלך הסכים לדעתה של גברת רוזוולט שהיוזמה חייבת לבוא מקרב בעלי השפעה. כאשר שאלה האורחת אם היהודים במרוקו חופשים לעזוב את המדינה, השיב המלך שהיהודים הם בניו ואין להם סיבה לעזוב, שמצבם הכלכלי טוב ממצבם של מוסלמים רבים ושהוא אישית יהיה עצוב מאוד לראותם נוטשים את מדינתם.

עם זאת הם חופשים לעזוב אם זה רצונם. המלך העמיד לרשות האורחת האמריקנית מכונית קדילק של הארמון ומתורגמן. למחרת היא ביקרה ברובע היהודי בפאס והתקבלה בהתלהבות בידי ראש הקהילה עמרם חזן והאוכלוסייה במקום. היא ביקרה בבית הספר של כי״ח (אליאנס) שבו למדו אלפיים תלמידים ותלמידות, שערכו לה קבלת פנים בחצר בית ספרם. היא שאלה שאלות רבות על חיי היהודים בעיר ועל יחסיהם עם המוסלמים, על בעיות ביטחון, על ההגירה ועל החינוך היהודי. בעיית הנפקת הדרכונים ליהודים לא נפתרה, אך ההנהגה המרוקנית הבינה שבאמצעות ארגונים יהודיים עולמיים אפשר לגייס משקיעים אמריקנים.

ביקור מוחמד החמישי בארצות הברית

בסוף נובמבר 1957 ערך המלך מוחמד החמישי ביקור בוושינגטון במטרה לממש את הבטחת ממשל אייזנהואר להעניק סיוע כלכלי לארצו. לקראת הביקור הצהיר על תמיכתו בשוויון זכויות בין מוסלמים ליהודים בארצו כדי לשוות למרוקו אופי ליברלי ומתקדם. הגופים היהודיים האמריקניים נערכו לנצל את ביקור המלך כדי להעלות לדיון ציבורי את חופש ההגירה היהודית ממרוקו.

בירושלים זימנה שרת החוץ גולדה מאיר אל לשכתה את ראש המוסד איסר הראל, את ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלמה זלמן שרגאי, את מפקד ״המסגרת״ בצפון אפריקה, שלמה חביליו, ואת נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן. לאחר פגישה מאכזבת של מועצת הקהילות היהודיות עם מנהל המחלקה המדינית במשרד הפנים מוחמד חמיאני, שהתקיימה ב־4 ביולי 1957, הציעו נציגי משרד החוץ הישראלי לערוך הפגנות נגד המלך.

מושלי המחוזות במרוקו קיבלו הנחיות משר הפנים להכביד על הנפקת הדרכונים ליהודים. הנחיות אלה שכנעו את הישראלים להחריף את יחסם עם המלך ולתמוך בהפגנות נגדו בארצות הברית. בפגישה במשרדה טענה שרת החוץ שהשלטונות המרוקנים מנצלים לרעה את הפגישות של ג׳ו גולן אתם, שכן הם מוכיחים בכך שאינם פוגעים לרעה בזכויות יהודי מרוקו. שלמה חביליו הוסיף שראש שירותי הביטחון, מוחמד לע׳זאוי, אינו עומד בהבטחותיו לג׳ו גולן וההוכחה לכך הן הוראותיו למושלים לא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים. למרות זאת הצליח נשיא הקונגרס היהודי העולמי לשכנע את משתתפי הישיבה להימנע מהפגנות בימי ביקור המלך בניו יורק.

לדברי ג׳ו גולן תכננו ארגונים יהודיים לארגן לאורח קבלת פנים סוערת דוגמת ההפגנות שערכו למלך סעוד מערב הסעודית, וציין שהשלטים כבר הוכנו מראש עם ססמאות נגד מרוקו ומלכה. בעמל רב הצליח גולן לשכנע את ראשי הקונגרס היהודי האמריקני ואת חבריו בקונגרס היהודי העולמי לבטל את תכניותיהם ולקבל את מוחמד החמישי באהדה בעיתונות המקומית.

שגריר ארצות הברית ברבאט, דיוויד פורטר, דיווח לגולדמן ששלטונות מרוקו יכלו, לו רצו בכך, לחסל את המחתרת הישראלית ולהפסיק מיד את ההגירה הבלתי חוקית, אך הישראלים העדיפו להתעלם מדבריו. לדברי נחום גולדמן הפעילות המחתרתית הישראלית במרוקו פגעה בקהילה. הוא שכנע את אבא אבן השגריר באו״ם ואת שגריר ישראל בוושינגטון, אברהם הרמן, לא להעליב את המלך על ידי פעולות מחאה במהלך ביקורו, בזכות יחסו המסורתי החיובי ליהודי ארצו ומפני שרק בדרכים דיפלומטיות אפשר היה להבטיח את יציאת היהודים. גם שרגאי הסכים להמלצה לא לערוך הפגנות.

בגלל עומס פגישותיו של המלך בביקורו, החליטו שגרירות מרוקו בוושינגטון ומחלקת המדינה האמריקנית להפגיש את המלך עם משלחת יהודית אחת(כשלושים משלחות ביקשו להתקבל אצלו). סוכם שבראש המשלחת יעמוד נחום גולדמן, אך הפגישה לא יצאה לפועל והמשלחת נפגשה עם שר האוצר, עבד אל־רחים בועביד. בו בזמן נפגש נציג הקונגרס היהודי העולמי, מורים פרלצוויג, עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרג, שהזמינו לביקור במרוקו והצהיר הסכמתו להתיר חופש תנועה ליהודים, בתנאי שלא יהפוך להגירה המונית. בפגישות אלה ביקשו נציגי הקונגרס משלטונות מרוקו לקבל מכסת הגירה של כ־500-400 נפש לחודש. נראה שהשרים בפמליית המלך לא התנגדו להצעה זו. בניו יורק הצהיר שוב מוחמד החמישי על התנגדותו לכל סוג של אפליה והבטיח בדיסקרטיות לנציגי הקונגרס היהודי העולמי על הסרת המגבלות בהענקת הדרכונים, כהבטחתו לנשיא אייזנהאור. המלך עמד בהבטחתו, ולפני ששב לארצו פרסם שר הפנים, דריס מחמדי, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה לעיתונות כי לפי רצון המלך כל יהודי שירצה בכך רשאי להגר עם בני משפחתו. שבועיים לאחר מכן, ב־12 בדצמבר, קיבלו מושלי המחוזות הנחיות ברוח דומה משר הפנים ומראש שירותי הביטחון. על פי הדהיר (צו) החדש יבוטלו כל המגבלות על הנפקת דרכונים. כל אזרח מרוקני היה רשאי לקבל דרכון בכל עת ולנוע בחופשיות במדינה ומחוץ לה. עם זה הדגיש מוחמד לע׳זאוי כי הדהיר אין פירושו שמרוקו מעניקה היתר לציונים להמשיך לפעול במרוקו ולנהל תעמולה אנטי־מרוקנית בקרב יהודיה. הוא קרא לחשוף את זהות הסוכנים הציונים ולהעמידם לדין באשמת פגיעה באינטרסים החיוניים של המדינה.

למרות החלטות אלה ראו הארגונים היהודיים ונציגי משרד החוץ הישראלי בהיערכות לקראת ביקור מוחמד החמישי בארצות הברית כישלון. לא כל נציגי הארגונים היהודיים שוכנעו בחומרת מצבם של יהודי מרוקו. גם חומר שסיפקה להם הסוכנות היהודית בנושא לקראת הביקור היה מלא הטפות ״ציונות״ לא ענייניות ופחות עובדות וטיעונים משכנעים לגבי זכויות היהודים במרוקו. אף שהגורמים המטפלים בנושא החליטו לרכז את המאמץ בתקשורת הלא־יהודית והיהודית להפעלת לחצים דיפלומטיים התוצאות היו עגומות, שכן הנושא היהודי־מרוקני לא הוזכר בעיתונות. גם פגישת נשיאי הארגונים עם שגריר מרוקו בוושינגטון וביקור משלחת הוועד היהודי־אמריקני במחלקת המדינה האמריקנית לא הועילו. אלכסנדר איסטרמן, יועצו של נחום גולדמן, סבר כי הפגישה עם שגריר מרוקו בוושינגטון לא זו בלבד שלא הועילה אלא אף הזיקה, ולכן הוא התנגד לקיים פגישה דומה עם השגריר המרוקני בלונדון.

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

הכישלון בטיפול בביקור המלכותי בארצות הברית חידד את הבדלי הגישה בין הגופים היהודיים העולמיים לנציגים הישראלים. להערכת שגריר ישראל בארצות הברית, אברהם הרמן, הצליחו המרוקנים להעביר את מסריהם היטב. הם יצרו רושם שאינם מונעים יציאת נוסעים יחידים אלא מתנגדים רק להגירה המונית. זו הסיבה שלא חדלו להעניק אשרות ודרכונים. להערכתו, מדיניות אי־ההתקפה שהנהיג גולדמן נכשלה. כיוון שכך, יש לשנות את שיטת ההסברה ולהדגיש שמרוקו אינה מאפשרת ליהודיה לצאת את המדינה ללא תנאי. ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו״ם (משנת 1948) מעניקה חופש תנועה לכול ללא תנאים, לכן אין זה מעניינה של מרוקו לחקור מדוע היהודים רוצים לצאת את המדינה ולאן בדעתם להגיע. בנושא ההגירה לישראל הדרך הנכונה לפעולה נגד שלטונות מרוקו צריכה להזכיר את איחוד המשפחות. הרמן הציע לראיין משפחות יהודיות במרוקו בכלי התקשורת האמריקנים.

איסטרמן והנהגת הקונגרס היהודי העולמי דרשו לנהל משא ומתן דיפלומטי עם שלטונות מרוקו. בעבר הייתה הבעיה העיקרית קיומו של מחנה המעבר לעולים ״קדימה״. באותו זמן המכשול היו משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה בדרכם לחצות את הגבול באופן לא לגלי וטופלו בידי קהילות טנג׳ה ותטואן, והמתינו למשפט או ליציאה מן המדינה. כדי להגיע להבנה עם השלטונות הוא ביקש להפסיק את ההגירה הבלתי חוקית שארגנה ״המסגרת״. עם זאת, במשרד החוץ בירושלים סוכם לא לערב את הקונגרס היהודי העולמי בהודעות נגד שלטונות מרוקו כדי שלא לפגוע בקשריו אתם. לעומת זאת הוחלט להפעיל הסברה בארצות הברית ולפרסם עובדות על הקהילה במרוקו. העיתונות הישראלית המשיכה להפעיל צנזורה על הנושא.

בנושא ההגירה הבלתי חוקית נודע שראשי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו בראשותו של דוד עמר דנו בפרסום הצהרה נגד הגירה המונית לישראל, בגלל היחס השלילי ליהודי מרוקו בישראל והתחושה שמתייחסים אליהם כאל אזרחים בדרגה שנייה. שלטונות מרוקו החליטו לשגר משלחת של יהודים מרוקנים שתופיע בפני ארגונים יהודיים עולמיים ותפעל נגד ההגירה הבלתי חוקית. המשלחת תכלול את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עמר, את הסוציאליסט מרק סבאח, ואת הקומוניסט אברהם צרפתי.

במסגרת מתקפת ההסברה הישראלית שוגרו למרוקו אישים ידועים כדי שיפעילו לחץ על ההנהגה המרוקנית לאשר חופש ההגירה ליהודים. בין השאר נמנו עמם הרב הרברט פרידמן(אוקטובר 1956), סיימור רובין מן הוועד היהודי־אמריקני ואתו עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי, שייצג את כי״ח (נובמבר 1957 ושוב בסביבות 15 בנובמבר 1960), העיתונאי האמריקני הל לרמן(אוגוסט 1958), העיתונאית רות גרובר, כתבת העיתון ניו יורק הרלד טריגיון־(31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), ושוב הרב הרברט פרידמן(אפריל 1961). כן פעלו אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בן־נחום וגם אחדים שהתנדבו לעסוק בנושא אך נדחו בידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות הסופר אנדרה שוראקי, נציג כי״ח, וכן שליחים מטעם הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקני, שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.

ב־14 בנובמבר 1957 הגיע לרבאט פרנק ג׳רבזי, כתב העיתון ניו יורק פוסט, ונפגש עם אנשי ממשל מרוקנים, ובהם מהדי בן־ברכה, מוחמד לע׳זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבן־ברכה דברים לא מחמיאים על אלכסנדר איסטרמן. לדברי מנהיג האגף השמאלי של מפלגת אל־אסתקלאל: תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות״. לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים אשמים בזה הצרפתים. בן־ברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו״ם, הדגיש שמרוקו גאה בקהילתה היהודית החשובה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, ושהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקניים ולעלות לרגל לישראל כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה, טען, היא יציאה המונית של היהודים.

בעבר אפשרו הצרפתים לארגון ״קדימה״ להוציא יהודים רבים מן המדינה, אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית גם בגלל לחץ הליגה הערבית, המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו, 239 היהודים שנעצרו ליד קסטלחו(Castellejo) בדצמבר 1957 לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה מחמת האבטלה, הפוגעת גם בקהילה היהודית. אשר לישראל, הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים לציונות, שהיא מעין אימפריאליזם כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו, ישראל צריכה להיקרא ״פלשתינה״. השגריר האמריקני ברבאט שעמו נפגש ג׳רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי על השלטון המרוקני כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים. מוחמד לע׳זאוי היה קיצוני יותר מבן־ברכה

 ג׳רבזי התרשם שאם מרוקו תהפוך ביום מן הימים לדיקטטורה, לע׳זאוי יעמוד בראשה. ראש שירותי הביטחון טען כי הוא ער לקיומו של ארגון חשאי המארגן את יציאת היהודים ממרוקו ואף ידוע לו על שחיתות בקרב אנשיו. מארגני ההברחה מקבלים על כל יהודי שיוצא תקציב של 300 פרנק אך מוציאים עליו רק מאה. הוא האשים את התועמלנים הציונים שמוציאים שם רע למרוקו, וחזר על הצהרתו שלא יינתנו אשרות ליהודים המתכוונים להגר לישראל. בשיחה עם נציג הוועד היהודי־אמריקני, סיי רובין, התנגד לע׳זאוי ליציאתם הקבוצתית של משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה. לדבריו יהודי מרוקו שהיגרו לישראל הם בה אזרחים מדרגה שנייה ורבים מהם רוצים לחזור למולדתם. הוא מסר כי 8,000 מוסלמים עזבו את מרוקו בחודשים יולי־ספטמבר, ובאותו זמן יצאו גם 4,700 יהודים בדרכונים, מספר ללא השוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה. ב־13 בינואר 1959 נשלח למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי מורים קאר, כתב העיתונים הארץ וג׳רוזלם פוסט. משימתו הייתה לכתוב על משפחות העולים שנעצרו בחצותם את הגבול ורוכזו בטנג׳ה. הובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקניים חשובים. בסוף החודש העניק לו בן־ברכה ראיון ובו דיבר על עמדותיו בנושא הגירת היהודים:

 

היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להמיר את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב ונוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

בן ברכה רמז לעובדה שפעולות שליחי ישראל במרוקו להברחת יהודים היו ידועות לו ולחברי מפלגתו והאשימם בהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינתו.

ראש הממשלה לשעבר, מבארכ בכאי, התלונן לפני ידידו ג׳ו גולן באמצע פברואר 1959 על התנהגות בן ברכה, שעלולה להביא לפילוג בעם המרוקני. עבד אל־הדי בוטלב, אחמד בן סודה ואחמד שרקאוי, שלושה מבכירי המפלגה הדמוקרטית התחוקתית(Parti Democratique pour !'Independence) בראשות מוחמד חסן ואזני, פנו לקונגרס היהודי העולמי וביקשו סיוע כספי למפלגה החדשה כדי להבים את ותיקי מפלגת אל־אסתקלאל בראשות עלאל אל־פאסי. הקונגרס היהודי העולמי הצטייר בעיני ההנהגה המרוקנית כגוף עשיר ורב השפעה על הממשל האמריקני ועל יהדות העולם.32

ביקור חסן השני בניו יורק

מאז הפיכת הקצינים במצרים חשש השלטון המרוקני מהשפעתו המזיקה של גמאל עבד אל־נאצר לגורלה של המלוכה השריפית. היחסים בין המלך חסן השני שירש את אביו מוחמד החמישי במארס 1961 לנשיא מצרים השתבשו אחרי שהאחרון ביקש לדחות את ועידת גוש מדינות קזבלנקה, שהייתה אמורה להתכנס במאי 1962 במראכש, בגלל מלחמתו בתימן. המלך, שקיווה לחזק את יוקרתו אחרי ההצלחה במשאל העם לאישור החוקה החדשה שהעניקה לו סמכויות נרחבות, התאכזב.

היחסים בין שני האישים התדרדרו עוד כיוון שהחוקה החדשה אסרה קיום משטר חד מפלגתי באמצעות מפלגת שלטון. העיתונות המערבית נתנה פרסום לסעיף זה וציינה שזהו חידוש יחיד במינו בכל מדינות ערב, וסברה שהעניק למרוקו אופי דמוקרטי. לעומת זאת העיתון המצרי הפרו ממשלתי אל־אהרם ראה בחוקה המרוקנית השפעה קולוניאליסטית. בלבנון, העיתון לוריאן(L 'Orient) הגיב על ההתקפה של העיתון בקהיר והצהיר שאף מדינה ערבית אינה זקוקה לאישור של קהיר לקביעת חוקתה. בעיתון נכתב כי הסיבה האמיתית לסירובו של נשיא מצרים להגיע לוועידת מראכש הייתה רצונו להימנע מפגישה עם המלך חסן השני. העיתון הסיק שגורל גוש קזבלנקה הנשען על ציר קהיר־קזבלנקה יהיה כגורל הליגה הערבית, שהיתה משותקת. תחליף לוועידה שבוטלה היה כינוס שרי החוץ של מדינות צפון אפריקה שנערך ברבאט ב־11 בפברואר 1963, ובו ניסה המלך חסן השני ליצור את איחוד מדינות המגרב.

מלא סיפוק מתוצאות משאל העם לאישור החוקה, יצא חסן השני לביקור באלג׳יריה שזה עתה זכתה בעצמאותה, וב־27 במארס יצא לביקור רשמי בארצות הברית. חסן השני נפגש עם הנשיא ג׳ון קנדי לשיחה. לקראת הביקור הזמין המלך את ידידו, איש העסקים האמריקני מרסל פרנקו, למרוקו לסייע לו בתכנית ביקורו ובקביעת רשימת האישים שיצורפו לפמלייתו. גם מזכ״ל מועצת הקהילות, דוד עמר, הגיע באותו זמן לארצות הברית. הוא הוזמן עם תעשיינים מרוקנים העוסקים בתבואה חקלאית לביקור של שלושה שבועות בארצות הברית כאורחי איגוד איכרי אמריקה. באותה הזדמנות טיפל עמר בהכנת ביקור המלך בכל הקשור לחוגים היהודיים ותכנן להיפגש גם עם מאריי גורפיין, נשיא Hebrew Immigrant Aid Society) HIAS, להלן: היא״ס). שגרירות ישראל בוושינגטון קיבלה הוראות ממשרד החוץ להושיט יד לדוד עמר, שהוא ״מידידינו המהימנים״.

 עמר תכנן גם להיפגש עם השגריר אברהם הרמן כדי לקבל ממנו תדרוך על פעילותם של שגרירי המערב למען זכויות היהודים במרוקו. אנשי השגרירות התבקשו להגביל את מגעיו עם ישראלים מטעמים מובנים. שגרירות ישראל בוושינגטון והקונסול בניו יורק, שלמה ארגוב, נערכו לקראת הביקור כדי לנצלו להידוק היחסים עם המלך במסגרת ״הסכם פשרה״, בחסות היא״ס, לפינוי קולקטיבי של יהודי מרוקו ולטיפול בנושאים דיפלומטיים בין שתי המדינות. מרסל פרנקו ריכז את הטיפול בביקור, ושכר את שירותיהם של משרד יחסי ציבור רודר ופיין ושל משרד עורכי הדין וייס וריבקינד, במטרה ליצור מגע בין נציגי הארגונים היהודיים למשלחת המרוקנית ולהבטיח את המשך הקשר אחרי הביקור. פרנקו יצר קשרים גם עם עבד אלטיף בן ג׳לון, השגריר החדש של מרוקו בוושינגטון. מטרת ישראל הייתה להרשים את המלך במהלך ביקורו המלכותי בשני תחומים: האחד, שיהדות ארצות הברית היא גורם ידידותי ואוהד כלפיו וכלפי משטרו, והשני שיהדות זו יכולה לתרום לכלכלת ארצו. נציגי ישראל דאגו להקיף את המלך באישים אמריקנים לא יהודים שישתדלו לטובת הקהילה במרוקו, בהנחה שהשפעה זו תנוצלו בעתיד לטובת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לשם כך הם הקפידו שהמלך לא ירגיש שהיחס אליו קשור במישרין לישראל.

איש העסקים תאו בן־נחום הציע לארגן קבלת פנים של יהודים ברחובות מדריד, בה חנה המלך חניית ביניים, ולבדוק אפשרות להעניק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטה ניו יורקית. בן נחום הודיע לשגרירות ישראל בפרים ששותפו, צ׳רלם אלן, מארגן ערב מיוחד למלך בניו יורק ושהוא שכר דירה לנסיך מולאי עבדאללה ואשתו. לאחר שבמאי 1962 התבקש בן נחום להעלות לפני הנסיך עבדאללה, אחיו של המלך, את נושא אישור התקנון החדש של מועצת הקהילות היהודיות ולא הצליח בכך, הוא הבטיח לעשות זאת בעת ביקורו של המלך בניו יורק.

כן הבטיח לדבר אתו על קיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל דוגמת היחסים שמקיימת ישראל עם השאה באיראן. כשביקש הנסיך מולאי עלי, בן דודו של המלך, להיפגש עם בן־נחום ועם שותפו צ׳רלם אלן, הדריכה יעל ורד מהשגרירות בפרים את בן־נחום לומר לנסיך כי הוא ״עושה זאת לבקשת ידידים משותפים״. יעל ורד רמזה כנראה למגעים שניהל איש העסקים יצחק כהן־אוליבר עם מולאי עלי בנושא ״הסכם הפשרה״ שאמור לפצות כספית את מרוקו על פגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים באופן קולקטיבי.

לקראת הביקור המלכותי התבקשו ראשי הארגונים היהודיים על ידי משרד החוץ הישראלי לעמוד בקשר עם מרסל פרנקו. הנציגות הדיפלומטית הישראלית יזמה בימי הביקור מאמרים חיוביים על הממשל המרוקני בעיתונות היהודית האמריקנית. סוכם גם שמשלחת מרכזית של הארגונים היהודיים תיפגש עם חסן השני ותמסור לו תעודת קלף ובה הערכת הארגונים היהודיים למלך ולאביו, ולמשטרם הנאור. בראש המשלחת עמד מרסל פרנקו וחבריה היו נשיא היא״ס, מאריי גורפיין, שני נציגי כי״ח ועוד שמונה אישים. גם משלחת מטעם ארגוני המתנדבים (Voluntary Agencies) שכללה נכבדים משלוש הדתות, כולל יהודים, נפגשה עם המלך. בקשת ראשי הוועד היהודי־אמריקני להיפגש עם המלך בנפרד נדחתה. המלך הוזמן לארוחה חגיגית במועדון עיתונאי החוץ בארצות הברית, ובמהלכה הזכיר את יחסו החיובי ליהודים: ״חשוב לי לציין את אופיה המרוקני של האוכלוסייה היהודית. כמרוקנים יש ליהודים אותן זכויות כלאחיהם המוסלמים ואין הבדל ביניהם״. המלך סעד בחברת בן־נחום ובשובו מארצות הברית ערך ביקור בצרפת.

נציגי ישראל בניו יורק הצליחו לארגן פגישה בין מרסל פרנקו לבין תאו בן־נחום. הייתה זו משימה עדינה, שכן שניהם ראו את עצמם אפוטרופוסים על המגעים עם מלך מרוקו. להפתעת אנשי משרד החוץהחליטו השניים לתאם עמדות בזמן הביקור. כדי להמחיש למלך את מעמדה הכלכלי של יהדות ארצות הברית הוחלט לייסד ביוזמת פרנקו, בסיוע בן־נחום ובהשתתפות אילי הון בולטים בוול סטריט, חברה כלכלית שתשקיע בבוא הזמן במרוקו.

 בהתחלה החברה הייתה אמורה לפעול באופן סמלי, אך עם הזמן, בסיוע משרד וייס ריבקינד, היא יכולה הייתה להפוך לגורם כלכלי לא מבוטל. יותר מכול דאגו נציגי ישראל שהמלך ישמע במועדים אסטרטגיים בביקורו דברים חיוביים על ארצות הברית ועל ישראל. מאריי גורפיין ואנשיו בהיא״ס תדרכו את אנשי משרד יחסי ציבור רוקפלר וואגנר. אחרי הביקור ציינו נציגי ישראל בסיפוק שבימי הביקור הונחו יסודות טובים להשגת מטרותיהם. לדברי הקונסול שלמה ארגוב, דומה היה במהלך הביקור שהוא עובד ״בשירות החוץ של הוד מעלתו חסן השני, ירום הודו״.

בתום הביקור, משרד החוץ בירושלים עדיין לא השתכנע בנחיצות הקמתה של חברה כלכלית משותפת למשקיעים יהודיים ולנציגי הארמון במרוקו. כדי להכשיל תכנית זו בא יועצה של גולדה מאיר, יוחנן מרוז, לפרים וקיים פגישה משותפת עם פרנקו ובן־נחום. מרוז תיאר את שני האישים בשפה ציורית ולא מחמיאה: ״כל אחד מהם יקר ונחמד, אך כל אחד מהם עמום פרובלמטיקה פסיכולוגית מסובכת ומתוסבכת. בכל ניסיונותינו בעבר גלשנו על קרח דק ושביר ותמיד היו תוצאות פעולותינו זעומות לעומת שלפוחיות הרוח הענקיות שקדמו לפעולות אלה. שניהם חסרים חוש מציאותי ובדיעבד גם הבנה מדינית.

 אם זה מצבו של כל אחד בנפרד, הרי חיבורם יחדיו ממש מבהיל. היינו יוצרים בכך מה שאבא אבן נהג לכנות built in impasse, דבר שנבנה במבוי סתום. קשה לתכנן דברים עם כל אחד לחוד, אך שמירה עליהם בצוותא היא מעל ליכולת אנוש, לפחות לאחד קטן כמוני״. עם זאת, מרוז לא שלל בשיחותיו עם השניים את המשך בדיקת פרויקט החברה הכלכלית שנראה לו רעיון ״בהחלט בריא״. בהשתדלותו של שר הפנים לשעבר, דרים מחמדי, קיבל פרנקו הזמנה מן המלך לבקר במרוקו ב־17 באוקטובר 1963 לדון בתכניתו להקמת חברה כלכלית אחרי שאיש העסקים ייפגש עם בן־נחום ועם אסיה מבנק שווייץ־ישראל. פרנקו לא המתין לבואו של בן־נחום ונסע למרוקו דרך רומא.

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקו

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקויגאל בן נון 2

ב־13 בינואר 1964 נחת במפתיע המלך חסן השני בקהיר כדי להשתתף בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בעיר. גמאל עבד אל־נאצר קיבל את המלך על מסלול הנחיתה ודקות לאחר מכן נחת עוד מטוס ובו חמשת הקצינים המצרים שנשבו בבו ערפה שעל גבול אלג׳יריה. המחווה של חסן השני הייתה כה תאטרלית שדמתה יותר לסטירת לחי לנשיא הפופולרי. בפסגה בקהיר השתתפו ראשי 13 מדינות ערב ובהן חוסיין מלך ירדן. בוועידה הטיל חסן השני את ה״פצצה״ שפגעה במדיניות הכל־ערבית של הנשיא המצרי. בהיגיון מנומק קרא לראשי מדינות ערב לקבל את ישראל כעובדה קיימת ולנקוט מדיניות ראליסטית בסכסוך בינה ובין ארצות ערב והפלסטינים, שלא תתבסס על שימוש בכוח אלא על מגעים דיפלומטיים. הוא הציע להקים ועדה בנושא פלסטין שתגבש הצעות לפתרון הסכסוך שלא בדרכי מלחמה. זו הייתה ״מתנה״ יפה לממשלת ישראל ומכה ליוקרת נאצר כמנהיג הליגה הערבית. העולם המערבי ראה בחסן השני את סמל המנהיג הערבי הנאור שאפשר להתדיין אתו בהיגיון. ארצות הברית יכלה לבסס את הגנתה על שתי מדינות באגן הים התיכון לנוכח הסכנה הסובייטית: ישראל חזקה  במזרח ומרוקו במערב. כך אפשר להבין את מאמצי המוסד והסי־אי־ איי לשמור לפחות לזמן מה על המלך המרוקני מפני התקפות מבפנים של מפלגת השמאל. בהמשך הגה המלך רעיונות שנשענו על ״שילוב הגניוס היהודי בעוצמה הערבית״, וניסה לשכנע את המצרים ואת הסעודים לחתור להבנה עם ישראל.

היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו, לצד הדוגמה הירדנית, ליצירת קשר דיפלומטי חשאי בין ישראל המנותקת ומסוכסכת עם שכנותיה ובין מדינה ערבית ומוסלמית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. יחסים אלה החלו בנושא ההגירה היהודית ממרוקו והתפתחו מראשית פברואר 1963 ליחסים דיפלומטיים בין־מדינתיים. מצד אחד של המתרס ניצבה מדינה שחשה חשדנות כלפי כל גורם ערבי מוסלמי. לעומתה ניצבה מדינה שראשיה יצאו בקושי מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי ולעצמאותם בכל הקשור לתדמית ארצם. אם להוסיף על רגישות זו גם את הזיקה הנפשית לעולם הערבי ואת האילוצים הנובעים מחברות בליגה הערבית ומהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם הכל־ערבי, תתקבל לכאורה סיטואציה פוליטית שלא מאפשרת הידברות בין הצדדים.

מעורבותה של ישראל בהוצאת היהודים ממרוקו הביאה להצלחה חשובה אולי לא פחות מהעלאת היהודים לישראל. אמנם כישלונותיהם של שלטונות ישראל ומרוקו בדרך טיפולם בקהילה היהודית גרמו לנזקים, אך הקטסטרופה שממנה חששו רבים לא התרחשה. הנזקים נבעו מחששות שווא מאסון. כישלונות אלה הולידו כמעט באקראי, וללא תכנון מוקדם, ברית פוליטית מיוחדת במינה ודיסקרטית שהניבה יתרונות לשתי המדינות. מערכת יחסים הדוקה וענפה התקיימה תחילה בין שירותי הביון והביטחון של שתי המדינות, ובהמשך התפתחה ליחסים מדיניים דיסקרטיים ואחר כך גלויים עם שליט נאור מבחינה מדינית שתרם לפתיחת ערוץ השיחות עם ממשלת מצרים. ערוץ זה הביא לביקור הנשיא אנואר סאדאת בירושלים ולהסכם השלום הראשון עם מדינת עימות ערבית. מרוקו נטלה חלק גם במגעים בין ישראלים לפלסטינים וממשיכה בהם עד היום, בסיוע הפזורה היהודית מרוקנית בעולם. יחסים אלה, הגם שסבלו לעתים משברים כלפי חוץ, עדיין מפתיעים ביציבותם ובעומק השפעתם. פרטי היחסים האלה בתחומי הביטחון והכלכלה עדיין חסויים, אך פרשיות אחדות יכולות לשפוך אור על חשיבותן. יחסים אלה הם דוגמה לקשר אמיץ בין מדינה ערבית מוסלמית, המקיימת שיתוף פעולה חשאי ארוך טווח הנשען על אינטרסים פוליטיים משותפים עם ישראל, שנחשבת נטע זר בסביבתה הגאוגרפית.

Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu

יגאל בן נוןLes Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu

Par Amina Boubia

Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21 mars 2008, Casablanca, pp. 56-57. 

Dans le contexte de la fin de la Seconde Guerre mondiale, de la création d’Israël et de l’indépendance du Maroc, la communauté juive marocaine quitte le pays par crainte. Retour sur une histoire marquée par plus de peur que de mal.

C’est dans une ambiance très nostalgique et passionnée que se tenait dimanche 9 janvier au Centre Edmond Fleg de Marseille une journée des Juifs du Maroc. Au programme notamment : repas marocain, Oud et conférence de l’historien israélien Yigal Bin-Nun sur « la communauté juive du Maroc après l’indépendance  Compte-rendu.

Qui dit histoire dit fin. En effet, selon Yigal Bin-Nun, la communauté juive du Maroc d’aujourd’hui – entre 2000 et 3000 personnes – n’a plus une grande importance comparée au passé. Mais l’historien insiste : « La présence juive au Maroc reste très importante d’abord dans la mémoire collective de la société marocaine musulmane, comme le montrent les sites Internet et toutes sortes de colloques valorisant ce passé juif. Ensuite, il y a ce phénomène – seul cas pour un pays arabe – d’une communauté juive marocaine dans le monde, en Israël, en France, au Canada et dans d’autres pays, qui a quitté le Maroc sans aucune amertume. Au contraire, plus qu’une simple nostalgie, cette communauté garde en mémoire quelque chose de très positif sur l’histoire du judaïsme marocain. »

Une question se pose cependant : comment est-on passé de près de 160.000 Juifs à quelques milliers seulement aujourd’hui ? Dans l’histoire des Juifs du Maroc, la Seconde Guerre mondiale est indéniablement une date clé du fait de ses profondes conséquences sur le judaïsme dans le monde. Peu après la fin du conflit, en 1948, l’Etat d’Israël est proclamé. Le nouvel Etat, qui ne compte alors que 600.000 Juifs, se tourne vers les populations juives d’Afrique du Nord et plus particulièrement du Maroc pour mener à bien sa politique de peuplement. Enfin, après le Manifeste de l’Istiqlal de 1944, l’idée s’impose chez la communauté juive du Maroc que tôt ou tard la France sera amenée à quitter le pays. C’est donc dans ce contexte historique très mouvementé que cette communauté s’interroge sur son devenir, passant d’une position asioniste, voire antisioniste avant la Seconde Guerre mondiale à un sionisme soft après la guerre. La crainte d’une expulsion, de pogromes, de discriminations se fait de plus en plus sentir au sein de la communauté, ainsi que chez les organismes juifs internationaux et les dirigeants israéliens.

Pourtant, les risques pour la communauté juive au Maroc étaient minimes. Bin-Nun précise à cet égard que les émeutes anti-juives d’Oujda et Jerrada de 1948 – 44 morts – et celles de Sidi Qassem de 1954 – 6 morts – étaient fomentées par les Français. Suivant la logique « diviser pour mieux régner », ils espéraient ainsi se positionner comme protecteurs de cette communauté dans le contexte de la lutte pour l’indépendance. Les Juifs, eux, restaient méfiants à leur égard, étant plus attirés par les motivations nationalistes de leurs compatriotes musulmans. Le 2 mars 1956, le Maroc est indépendant et, très vite, les craintes de la communauté juive sont apaisées. Le Maroc accorde à la communauté juive les mêmes droits que la majorité. Des Juifs sont nommés à de hauts postes de responsabilité, y compris au sein du gouvernement.

Mais malgré cette donne rassurante, le Congrès juif international et les émissaires israéliens entament des pourparlers avec le gouvernement marocain et l’opposition pour garantir la sécurité et « la libre circulation » de la communauté juive – parler de « départs » n’était pas politiquement correct –, persuadés que des pogromes finiraient par éclater tôt ou tard. L’émigration clandestine se poursuit, des armes sont acheminées en secret et des jeunes formés à leur maniement en vue d’une éventuelle nécessité d’autodéfense. C’est la période du Misgeret.

L’inquiétude croit progressivement, d’abord avec l’adhésion du Maroc à la Ligue arabe. Bin-Nun ajoute que le Maroc, en dépit des discours officiels, résiste pendant deux ans à l’adhésion malgré le prestige de Nasser. Le Maroc craignait en effet l’influence du leader égyptien, symbole de la chute des royaumes au Proche-Orient. L’adhésion a lieu finalement en octobre 1958.

Puis, en novembre 1958, le dahir de marocanisation stipule que tout organisme sera reconnu comme tel à condition de se définir comme marocain et de bénéficier de financements marocains. Contrairement à ce que l’on pourrait croire, ce dahir n’a causé, selon Bin-Nun, que des dégâts très limités, favorisant l’accès des Juifs marocains aux postes de directions des organismes après le départ des Juifs étrangers. Le dahir n’a d’ailleurs pas empêché le Congrès juif mondial de s’imposer comme l’organisme le plus présent lors des pourparlers entre le Maroc et Israël.

Le premier coup dur réel est porté par la rupture des relations postales avec Israël le 12 septembre 1959. La communauté juive du Maroc ne pouvant plus communiquer avec ses parents en Israël, la répercussion la plus néfaste de cette rupture a été d’alimenter les craintes d’une escalade. Un réseau alternatif clandestin est mis en place.

Les paradoxes de l’émigration

Les lettres transitant par le réseau clandestin étant contrôlées, la rupture des relations postales a permis de connaître l’objet des correspondances. Les révélations sont pour le moins intéressantes. Les Juifs marocains en Israël se plaignent du manque de logement et de travail, le jeune Etat hébreu ne pouvant fournir les structures nécessaires à l’accueil des nouveaux arrivants ; ceux encore au Maroc évoquent leur désir de partir en dépit des conditions qui les attendent à l’arrivée, leur crainte quant à l’évolution possible de la situation prenant le dessus.

En dépit de ces inquiétudes, il n’en est pas moins vrai que des Juifs marocains ont protesté dans des lettres contre l’acheminement secret des armes. Une mesure jugée inutile, en raison justement de l’absence d’émeutes. C’est ainsi que les jeunes formés au maniement des armes seront employés dans l’émigration clandestine.

Lorsque des exactions contre les Juifs sont perpétrées par la police le 3 janvier 1961 lors de la Conférence de Casablanca, il s’agit, d’après Bin-Nun, d’opérations menées suite à de fausses alertes contre un complot juif lancées par les gardes du corps de Nasser. Des licenciements et des excuses suivront de la part des autorités marocaines.

Le naufrage du Pisces dans la nuit du 9 au 10 janvier 1961, où 45 personnes trouvent la mort, précipite la fin l’émigration clandestine. Pour Bin-Nun, ce drame est la conséquence d’un excès de zèle d’Israël qui a mené l’opération tout en informé du mauvais état de l’embarcation. En effet, après ce drame, en août 1961, un accord de compromis est signé entre le Maroc et Israël autorisant les des départs collectifs.

Interrogé sur l’idée très répandue de propagandes exercées par les organismes juifs et par Israël afin de faciliter les départs de la communauté juive du Maroc, Yigal Bin-Nun répond par la négative. D’après lui, « il est vrai que d’un côté Israël était très intéressé par cette population mais, d’un autre côté, Israël n’avait pas besoin de faire de la propagande pour inciter les Juifs locaux à partir. La pression venant des couches sociales défavorisées de la population juive marocaine pour quitter le Maroc était plus importante que la possibilité d’Israël de les intégrer. C’est d’ailleurs pour cela qu’on a créé en Israël la ‘sélection’, quelque chose de très péjoratif dans la mémoire collective des Juifs marocains et qui consistait à ne faire venir en Israël que des familles capables de subvenir à leurs besoins. »

Quoi qu’il en soit, une chose est sûre, le départ sans ressentiment de la communauté juive marocaine perpétue aujourd’hui encore l’image d’un Maroc tolérant.

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962

 

המאבק בגילויים אנטי יהודיים
בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962
la voix des communautes 2
מאת יגאל בן־נון

 

באוגוסט 1961, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למנוע יציאת יהודים ממרוקו, נכנע המלך חסן השני שזה עתה עלה על כס המלכות לאחר מות אביו מחמד החמישי, והגיע להסכם חשאי עם נציגי ישראל על יציאת היהודים מארצו. לפי ההסכם הם יצאו בשעות הלילה מנמלי הים והאוויר, כדי לא לעורר תגובות עוינות מצד מפלגות האופוזיציה שאיימו לתפוס את השלטון בכוח. יציאת היהודים שהחלה ב-27 בנובמבר לא נעלמה מעיניה של העיתונות המרוקנית. מבצע היציאה ההמוני העלה על סדר היום את הנושא היהודי בכלל ואת סוגיית ההגירה ממרוקו בפרט. כמו כן נידונה לראשונה בעיתונות תופעה שלא דובר בה קודם לכן: בעיית התאסלמותן של קטינות יהודיות ונישואיהן עם צעירים מוסלמים.

בד בבד עם זרם היציאה הגואה, הרגישו ראשי הקהילה היהודית חזקים דיים כדי להיערך שיטתית, באופן מתוכנן ויזום נגד כל פרסום בכלי התקשורת שנראה להם כפוגע ביהודים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביטאון הרשמי של הקהילה בשפה הצרפתית La voix des communautés

קול הקהילות שהקדיש את עמודיו למטרה זו. העורך הצעיר ויקטור מלכא, יד ימינו של ראש הקהילה דוד עמר, עקב בקפדנות ובהתמדה אחר ביטויים בעיתונות המרוקנית, בעיקר בשפה הערבית, שכללו רמזים ונימות אנטי-יהודיים. בכל חודש תרגם אותם והדפיסם בבולטין שהופץ בין מוסדות יהודיים לפי הזמנה. להערכתו, העיתון שביטא את הדעות השליליות ביותר על היהודים היה אלעלאם (העולם) של מפלגת אלאסתקלאל. אך גם בעיתונים כמו אלמע'ריב אלערבי (המערב הערבי) של "התנועה העממית" שייצגה את הכפר המרוקני הברברי Mouvement Populaire, השבועון הסטירי אח'בר אדוניה (חדשות העולם), העיתונים אלמתיק (האמנה), תאוג'ה (ההכתרה) ואשעב (העם) ובשידורי הטלוויזיה היו לעתים ביטויים לא מחמיאים כלפי היהודים. מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, דוד עמר, הסביר את מהות החיבור הפרוטוקולים של זקני ציון במאמר מערכת עם פרסום חלקים ממנו בעיתונות המפלגתית המרוקאית. העיתון אלעלאם פרסם מאמר ארסי מאת העיתונאי חסן שריף שכינה את היהודים בשמות גנאי – קרציות, שועלים תאבי בצע וגם בוגדים כיהודה איש קריות שבגד בישו. המאמר היה כה חריף עד שגם קוראים מוסלמים מצאו לנכון לגנותו. כעבור זמן פרסם העיתון שפקיד ממשלתי בשם חסן חלאוי פוטר מתפקידו ובמקומו מונה "פקיד ציוני". הכוונה הייתה ליהודי רנה קוריאט, מן הפעילים הראשונים שתמכו בתנועה הלאומית המרוקנית. הוא מונה למפקח על הכנסות המדינה ולמנהל משרדו של שר האוצר מוחמד דואירי מן האסתקלאל, והמשיך בתפקידו גם בימי כהונת דריס סלאוי.

השבועון הסטירי אח'בר אדוניה פרסם בראשית פברואר 1963 מאמר מפרי עטו של מנהלו מוצטפא עלאוי ובו תמונה של "קצין צה"ל" במדים הולך לכאורה ברחובות רבאט. עלאוי ניהל קודם לכן את העיתון אלפג'ר (השחר) ופוטר בידי שר הפנים הקודם מְברכְּ בכּאי בגלל מאמר שטנה כלפי היהודים. בעבר התבטא עלאוי גם נגד העובדה שאחד מעוזריו הקרובים של שר הפנים רדה גדירה קרוי כהן. ראשי הקהילה לא התקשו לגלות שתמונת ה"קצין הישראלי" הייתה לאמיתו של דבר תמונת איש חברה קדישא. הפעם לא נמנעו היהודים ממאמרי תגובה שגיחכו על טעותו של מנהל השבועון; אחד מהם היה מאמר של פעיל השמאל יהודה אזואלוס. במקום התנצלות פרסם מוצטפא עלאוי מאמר נוסף ובו האשים את היהודים בשנאת ערבים. ערב הבחירות לא הרפה העיתון מן הנושא היהודי, פרסם מאמר בשם "הבחירות והחמין" ואיים לפרסם בו עוד תמונות. ראשי הקהילה איימו לפנות לערכאות משפטיות. בספטמבר 1963 פרסם העיתון אח'בר אדוניה ידיעה כי העברית היא השפה שלישית בהיקף השימוש בה במרוקו. עיתון מרוקני אחר פרסם באותה תקופה ידיעה שביום כיפור אמרו היהודים תפילה בגנות ברית המועצות והתקומם נגד שליטת יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה המרוקנים. 

גם עיתון הליברלים העצמאיים אנידאל (המאבק), המקורב לארמון המלוכה, לא היה נקי מדעות קדומות. הוא לא היסס לכתוב שכל מרוקני צריך להתבייש בעובדה שמורים יהודים מלמדים ילדים מוסלמים את ההיסטוריה של האסלאם ואת דתו ושאל אם תצלח דרכו של עם זה כאשר יהודים מלמדים את דתו. כתגובה למאמר השיב ביטאון הקהילה שבפקולטה לספרות באוניברסיטת רבאט, מלמדים מורים מוסלמים את השפה העברית. העיתון אלאסלאם אלאיפריקי (האסלאם האפריקאי) נטפל ליום כיפור ולראש השנה בטענות מעוררות גיחוך. לדברי הכותב בתי הקפה שברחוב הראשי שברבאט, "רנסנס", "אלזס" ו"אמבסדור", נסגרו ל-48 שעות מפני שבעליהם יהודים. הוא התלונן על כך שלקוחות בתי הקפה אינם יכולים לשתות קפה מפני שהיהודים בכל העולם חוגגים את ראש השנה. לדבריו אין ליהודים רשות למנוע מלקוחותיהם את הקפה שלהם בייחוד מפני שכל העובדים מרוקנים מוסלמים. לאחר מכן טען שהיהודים מזדהים בתפילותיהם עם החלומות הציוניים ומבקשים מאלוהים, מעומק לבם, שיקיים את שאיפתם לראות את ישראל משתלטת על אדמה ערבית באימפריה שתשתרע מן היאור עד הפרת.

לעומת גילויים אנטי-יהודיים אלה פרסם העיתון הכלכלי איזדיהאר אלמע'ריב (פריחת המערב) מאמר מפורט בשם "מחלוקת על קברן", המגחך על פרסום תמונת קצין צה"ל בעיתון אח'בר דוניה: "מטרתנו למנוע פגיעה באחדות הקיימת בין הקהילות כדי שלא יעמידו בספק [את] הזכויות המובטחות בחוקה המרוקנית. אחדות זו הושגה בעמל רב ויהיה זה חמור אם נרשה למישהו לפגוע בה. היהודים עמדו להיות קרבן של טעות גסה ועלינו להזכיר להם שאין אצלנו גזרות מפלות כלפיהם". העיתון קרא ליהודי מרוקו להשתלב בחיים הציבוריים והפוליטיים של מרוקו בעידן החוקה הדמוקרטית החדשה ולא רק בחייה הכלכליים. ברומזו לפעילות הציונית במדינה, ציין: "הקומדיה של אזרחות כפולה היא מניפולציה שאין לה סיכוי". העיתון הזכיר את חלקם הגדול של היהודים במשרות הציבוריות הבכירות ואת רגישותם של היהודים לביטויים פוגעים כלפיהם. לדברי כותב המאמר נוטים מיעוטים לראות בכל מריבה חסרת ערך מזימה מתוכננת או מדיניות יזומה שהם קרבנותיה. אחרי שהזכיר את עמדתו האמיצה של מחמד החמישי כלפי היהודים בימי שלטון וישי, סיים את מאמרו בקריאה נרגשת ליהודי ארצו: "ארץ זו היא ארצכם. נולדתם בה ואתם חיים ועובדים בה בחופש ובשלווה. המשיכו בעבודתכם היומיומית כדי שלא תיפתח פרצה דרכה יחדרו אי הבנה וחשדנות. המדיניות שאימצה ארצנו להבטחת עצמאותה ולביסוסה זקוקה להתגייסות כל בניה כדי שתוגשם. לשם כך עלינו לצעוד קדימה יד ביד

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962

יגאל בן נון 2

ויקטור מלכא, שפיתח חושים מחודדים כלפי כל רמז אנטי-יהודי, לא חסך במחמאות לעיתונאי האמיץ עבד אסלאם חאג'י, שפרסם בעיתון בשפה הצרפתית Maroc Information (ידיעות מרוקו) מאמר ביולי 1963 למען שלום יהודי-ערבי ובגללו פוטר מעבודתו במשרד ההסברה. חאג'י קרא לסיום המלחמה בין הערבים לישראל ואף תבע את הפסקת פעילות הנאצים לשעבר במצרים. קודם לכן, עיתונה הצרפתי של "החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" FDIC המקורב לארמון המלוכה Clarté (בהירות), שהחליף את Les Phares (המגדלורים), נזעק בחודש מרס 1963 להגנת היהודים ופרסם מאמר שבו הודגש כי מרוקו התנגדה לאפליה גזעית מאז ומתמיד. הוא הזכיר שיהודי ספרד המגורשים הגיעו למרוקו שאירחה אותם והגנה עליהם. היהודים עשו את מרוקו למולדתם וכפטריוטים תרמו בכל אמצעי שעמד לרשותם לטובת ארצם.

השבועון הצרפתי Avant-Guarde של "איחוד העבודה המרוקני" (UMT), פרסם את דברי יריבו הפוליטי עלאל אלפאסי בפני 17 נציגי רשויות אזוריות שהיהודי המרוקני הוא ד'ימי. "האומר מרוקני, אומר מוסלמי. האזרחות המרוקנית נולדה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי. המרוקני הוא בעצם מוסלמי: היהודי 'המרוקני' הוא רק ד'ימי. מעתה אף אחד לא רשאי לקבל את האזרחות המרוקנית אם לא יתאסלם". הצהרה זו עוררה את זעמם של היהודים שכן הייתה מנוגדת להצהרות המלך חסן השני ולעמדות אביו, לפיהן היהודים הם אזרחים מרוקנים לכל דבר. דברי אלפאסי היו תמוהים שכן שלושה חודשים קודם לכן, בסוף פברואר 1962, פרסם בעיתון מפלגתו הצהרה שהגירת היהודים היא תוצאה טבעית של כיבוד הזכות לחופש התנועה. ברוח מיליטנטית חסרת תסביכים כינה מנהיג הקהילה דוד עמר הצהרה זו "מגוחכת ואנכרוניסטית" ודרש את הכחשת השר. הוא הזכיר שבהזדמנות קודמת הצהיר מנהיג האסתקלאל באומץ לב בפני "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" (UNEM), שהיהודי המרוקני הוא אזרח במלא מובן המילה ולפיכך זכותו ללכת לאן שהוא רוצה.

גם הסופר קרלוס דה נזרי ופעיל השמאל יהודה אזואלוס נזעקו להגיב על הגדרות אלפאסי במאמרים שפרסמו בקול הקהילות. הם רגזו על השימוש בשם המפלה "ד'ימי" כלפי יהודי מרוקו, הוכחה לכך שמנהיג האסתקלאל אינו רואה ביהודים אזרחים שווי זכויות. כותרת מאמרו האירונית של אזואלוס, מחסידי זרם ההשתלבות, הייתה: "עמדתו של ד'ימי". הוא התקומם על שההצהרה באה מצד נציג מפלגה המכהנת בממשלה ועל כך שמנהיגה מתגאה בדבריו. אם הייתה זו הצהרת אדם אנונימי, כתב, הייתה זו הוכחה לגזענות מפגרת. אך בפי שר בממשלה הדבר דורש את התערבות בתי המשפט של המדינה. הוא קרא לגנות מעשים פסולים מסוג זה הפוגעים בביטחונה הפנימי של המדינה ופנה לראשי מועצת הקהילות לנקוט צעדים משפטיים על פגיעה באינטרסים מוסריים של הקהילה. דרישת אזואלוס להעמיד לדין את מנהיג האסתקלאל צוטטה בהנאה רבה בעיתוני השמאל.

יותר מגילויי הגזענות בעיתונות הערבית העסיקה את היהודים תופעה חדשה: גל התאסלמות של נערות יהודיות, חלקן מתחת לגיל 20, שנותקו ממשפחותיהן. מקרה שזכה לפרסום רב היה מעשה חטיפתה של מזל פרוג'ה והסתרתה. הודות להתערבות ראשי הקהילה שוחררה הנערה והוברחה לישראל. ירחון הקהילה הקדיש גיליון מיוחד לסוגיית המרת דתן של קטינות יהודיות בעידוד משרד הדתות והחבוס (נכסי מוסדות הדת – הוואקף) בראשות מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל, עלאל אלפאסי.

אלפאסי נולד במשפחת נכבדים שהגיעה לפאס מאנדלוסיה. בבית אביו מצויה אחת הספריות הפרטיות החשובות ביותר לכתבי יד עתיקים במדינה. הבן עלאל היה חניך מדרשת הקָרָאווין היוקרתית בפאס במשפט אסלאמי ובגיל 24 החל ללמד באותו מוסד את תולדות האסלאם ואת חיי מחמד. בדצמבר 1932 זימנה מועצת המדרשה אותו ואת שני חבריו בהוראת הנציבות הצרפתית ודרשה מהם, תמורת קבלת תואר "עאלם" (חכם דת) לחתום על כתב התחייבות לציית לכל הוראות הנציבות ולהימנע מדרישות המנוגדות לעמדותיה. השלושה סירבו לחתום ואיבדו את זכותם לתואר. עם מנהיגים מרוקנים נוספים הושפע אלפאסי ממחמד עבדוהְ המצרי ומתורת הסלפִיה, והוקסם מרעיונותיו הלאומיים של שכיב ארסלאן הסורי. מחשש למעצר בתואנה של הסתה נגד הנציבות בהרצאותיו, עזב את הקראווין ונסע לפריס לחודשים אחדים עד ינואר 1934. עם שובו התקבל לשיחה אצל הסולטאן. הרצאותיו, מאמריו ושירתו הלהיבו את הנוער המוסלמי. עקב הפגנות נגד הנציבות הצרפתית בשנת 1937 הוגלה לכפר קטן בגבון. בכפר התוודע לדוקטור שווייצר והתחיל ללמוד צרפתית בגיל מבוגר, שפה שסירב ללמוד מטעמים אידאולוגיים. הוא נשאר בגלות יותר מתשע שנים, עד שנת 1946. עם שובו למרוקו התמנה למזכיר הכללי של מפלגת האסתקלאל שנוסדה בהיעדרו ב-11 בינואר 1944. כשנה לאחר מכן יצא לגלות מרצון בקהיר ונשאר שם עוד תשע שנים עד לעצמאות מולדתו. בקהיר פרסם את ספרו ביקורת עצמית (1952) שפיתח בו את התפיסה הכּוּלית הרואה באסלאם את התשובה לשאלות המדיניות, החברתיות והדתיות המעסיקות את החברה המרוקנית. עם קבלת העצמאות לא העניק לו המלך מחמד החמישי תפקיד מיניסטריאלי ול"זעים" (מנהיג) לא הייתה ברירה אלא שוב לצאת לנשום את אווירתה התרבותית של קהיר ולהביע בכך את אכזבתו מן היחס אליו. בבירת מצרים פרסם מאמרים ונשא נאומים אירידנטיים על השטחים ממרוקו שנשארו בשליטה ספרדית: סבתה, מלייה והאיים מול אלחוסימה. הוא דרש לצרף למרוקו את שטחי איפני שבדרום ואת הסחרה המערבית ותבע לבצע תיקוני גבול בשטח אלג'יריה. קבלת העצמאות חידדה את חילוקי הדעות בינו ובין צעירי האסתקלאל בראשות מהדי בן בַּרכָּה וחבריו, שיסדו בנובמבר 1959 את "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". בשנת 1961 מינה אותו מחמד החמישי לשר לעניינים אסלאמיים.

הקהילה היהודית תקפה את שר השר לעניינים אסלאמיים החדש מפני שפרסם בעיתון מפלגתו אלעלאם כמעט מדי יום תצלומי נערות יהודיות, תחת הכותרת "מתאסלמות". גיל הצעירות היה לרוב פחות מעשרים שנה והן נישאו לצעירים מוסלמים ללא ידיעת הוריהן. אחרי שהתאסלמו הוריהן לא הורשו להשיבן לבתיהן. הביתן של משרד הדתות והחבוס ביריד הבין-לאומי השנתי בקזבלנקה הוקדש ברובו להצגת תצלומי היהודיות שבחרו בדת האסלאם הקהילה פרסמה דו"ח בביטאונה קול הקהילות בסוגיה משפטית זו. המסמך פתח בקביעה שאין בעיה בגיור יהודים בוגרים אם הדבר נובע ממשבר פנימי, אך בקטינות הבעיה חמורה יותר. מאמר המערכת של הביטאון ציין: "במקום לטפל במסגדים, בדרשות ובעליות לרגל למקומות קדושים, עלאל אלפאסי עוסק בפרשת ההתאסלמויות כדי לזכות באהדת הקהילה המוסלמית". מאמר מערכת זה יותר משפנה לקוראיו היהודים הפנה את דבריו לתשומת לבם של שרי הממשלה, של מנהיגי מפלגות, של מנהיגים דתיים ושל עורכי העיתונים. משום כך תורגם המאמר לערבית וצורף לגיליון מיוחד. זמן מה אחרי הפרסום הופעלו לחצים על משרד הדתות לבטל את פרסום התמונות. המשרד בוטל בממשלות הבאות; דבר זה התפרש כניצחון של הקהילה היהודית

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962 מאת יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.

המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוּליכּה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.

פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלוִיפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".

עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.

בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר