Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


פנתרים

 

 

פנתרים

 

התמונות באדיבותו של יגאל בן-נון

 

 

 

פנתרים 1

 

פנתרים 2

 

התמונות באדיבותו של יגאל בן-נון

 

פנתרים

התמונה באדיבותו של יגאל בן נון

פנתרים...נאום בככר

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961יגאל בן נון

על פי המידע שקיבל אנתיבי מן השליח יוסף רגב, קציני משטרה מרוקנים המשתפים פעולה עם ראשי ״המסגרת״ מסרו להם רשימת פעילים שהמשטרה עומדת לעצור. שמו של נידם לא היה ברשימות לכן ניתנה לו הוראה להישאר במקום. גם לדברי אנתיבי, המסר שקיבל מרגב היה ״אל דאגה אנו, שולטים במצב״. הפקודה שנמסרה לפעילים הייתה להישאר בבתיהם עד שיצרו אתם קשר. בהיותו בפאס, התקשר אנתיבי לסלומון צרפתי וזה דיווח על התוהו ובוהו שנוצר בסניף: ״לא היה אז מי שייתן הנחיות. החברים שלא נעצרו לא ידעו מה עליהם לעשות וגם לא ידעו אם הם ׳שרופים׳ אם לאו״. שבוע לאחר מכן התקשר סמואל בן־זימרה לצרפתי והורה לו להסתלק מן העיר לקזבלנקה. צרפתי מסר לו מספר טלפון וכתובת של דירה שישהה בה. אחרי שלושה ימי המתנה מתוחים, כשהתברר לו שאיש אינו יוצר עמו קשר, החליט לברוח מן המדינה בכוחות עצמו. הוא נסע ברכבו לצפון, חצה את הגבול עד לאלח׳סירס, הגיע למחנה המעבר בגיברלטר ומשם נסע למטה ״המסגרת״ בפריס ודיווח על המצב במרוקו.

הערת המחבר : לדברי מרי ואקנין אשתו של רפאל, הייתה בידי ״המסגרת״ רשימה של 53 חברי הרשת שהמשטרה עמדה לעצור. אף על פי כן לא הצליחה ״המסגרת״ להתארגן נכונה בעוד מועד למניעת המעצרים. שגב, יכין, עמי 197. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי Draveil בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל וב-9 במאי 2000.

מחקירת העצורים הראשונים בעינויים הצליחה משטרת מכנאס לבצע במהירות יחסית סדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״. כאמור, שרל בוחסירה נעצר למחרת, ב-9 בפברואר בשעה 16.00. אנדרה נידם נעצר אף הוא אחרי ששב לביתו. מרסל אנתיבי שקיבל מאז רשימות חדשות של פעילים שעומדים להיעצר, רץ להזהיר את חבריו. הוא הצליח למנוע את מעצרו של שרל ריבוח, אך לא עלה בידו למנוע את מעצרם של שרל מחסירה, של אנדרה נידם, של מישל קנפו ושל חיים חמו למרות שהזהירם. ריבוח הזהיר אף הוא את את שרלי אביטבול ואת מישל קנפו בקזבלנקה והמליץ להם להסתתר. אחרי מעצרם של לוי, טולדנו, בוחסירה ונידם הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של פעילים רבים באזור פאס־מכנאס, בהם חיים רואש, סימון מרציאנו, מרסל רואימי, ארמן נידם, יצחק כהן, פליקס מונסונגו, ג׳ורג׳ אטיאס, ג׳ורג׳ בן־זינו פליקס לוי, בן־שטרית, פנחס כהן, ג׳ילבר בן-סימון, וכעבור זמן גם מאיר אלבז. כל העצורים הועברו לכלא במכנאס ושם קיבלו יחס קשה שכלל עינויים. חבר מחוליית בוחסירה בשם זזון מצא מקלט בשגרירות צרפת בזכות אזרחותו הצרפתית.

הערת המחבר – שרל ריבוח, יליד פאס. היה חניך תנועת הצופים. צורף למטה ״המסגרת״ בקזבלנקה עם מרסל אנתיבי, אחרי תקופת חפיפה עם אמיל דרמון. היה כפוף לעזרא איילון וליוסף רגב. עבד בכפיפות ליוסף עדניה ועם זייפן הדרכונים שלום וייס. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958 שהדריך בה רוג׳ה חמו ובהשתלטות בתל־יצחק בהדרכת עמרם מונסונגו ואלי דנן שניהם ילידי פאס. כינויו היה ״איג״(Hugues) והכיסוי לעיסוקיו היה ניהול עסק של יבוא ויצוא בענף הביגוד. אנתיבי הצליח להזהירו בעוד מועד ולמנוע את מעצרו. הוא סייע לו להסתתר בקזבלנקה וליווה אותו לטנג׳ה משם יצא לצרפת. המשטרה הגיעה לבית־ הספר שלימדה בו אשתו בפאס, אך המנהלת הסתירה אותה אחרי שאנתיבי הסביר לה במה מדובר. הוברחה בעקבות בעלה דרך טנג׳ה אחרי שכספה הוחרם לה בבדיקה במכס. ריבוח עבר לפריס ועבד שם בסוה״י, היגר לישראל ומתגורר בחיפה. היה שותפו לעסקים של סלומון צרפתי. השניים עסקו בשיווק משקאות ומזון למעדניות. שיחה טלפונית עם שרל ריבוח, חיפה, 20 ביולי 2000. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל 2000 ו-21 מרס 2002.

הערת המחבר : אלי לוי מעריך שהמשטרה עצרה את שרל בוחסירה אחרי שרשמה את מספר מכוניתו שחנתה בשטח.

הערת המחבר : מרסל אנתיבי מציין שאחרי המעצרים במכנאס הלך לביתו של קנפו, פגש שם את אשתו וביקש ממנה שתודיע לבעלה לא להיכנס לביתו כיוון שהוא עלול להיעצר. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 19 בפברואר 2003. לדברי אנתיבי, שיחת טלפון בין נידם לקנפו גרמה כנראה למעצר האחרון. גם מרי ואקנין הזכירה גרסה זו. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000. שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־ אביב, 10 ביולי 2000. קנפו אינו זוכר שאנתיבי התקשר להזהירו, אך ידע שהוא נפגש עם אשתו רחל אחרי מעצרו. להערכתו הוא נעצר מכיוון שלאחד מן העצורים הראשונים במכנאס היה מספר הטלפון שלו בקזבלנקה. י׳ ראובני, ״תנ״ך, אקדח ודגל״, 7 ימים מוסף ידיעות אחרונות, 5 בינואר 1988, עמי 28-26. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002.

הערת המחבר : סימון מרציאנו נולד בעיירה דברו בשנת 1937. למד בברכאן ובאוז׳דה ועבר למכנאס בשנת 1955. למד ערבית והנדסה ועבד כמהנדס מדידות. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1958 והשתתף המבצעים ימיים באלחוסימה. לא נטל חלק במבצע חלוקת הכרוזים והיה בין האחרונים שנעצרו אחרי ששב לביתו במכנאס מנסיעה מטעם עבודתו. ישב כחודשיים בכלא ולא עונה. אחרי שחרורו מן הכלא, איש מנציגי ״המסגרת״ לא התקשר אליו. נשאר במרוקו עד שנת 1967 ועבד במשרדי היא״ס בתקופת כהונתו של שלום ברק. לאחר מכן התיישב בטולוז שם הוא עוסק בהנהלת חשבונות. שיחת טלפון עם סימון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000.

הערת המחבר : מרסל רואימי יליד פאס, בעל אזרחות צרפתית, עבד כסוכן ביטוח. נשלח מטעם תנועת נוער למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. אנתיבי הלך לביתו כדי להזהירו ממעצר, ואביו אמר שהוא יצא לעבודה. אנתיבי לא מצא אותו בעבודתו כי הוא נעצר בדרך למשרדו. הוא עונה בכלא, נפטר בשנת 1961 ונקבר בפנטן(Pantin). לדברי שרל ריבוח, רואימי מת כתוצאה מן העינויים. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000.

הערת המחבר : ארמן נידם יליד פאס נעצר מכיוון שהמשטרה חשבה שהוא אנדרה נידם אך שוחרר. עלה לישראל והתיישב באשדוד שם היה מנהל בית מלון ובעל בית קפה.

הערת המחבר : יצחק כהן נולד בפאס בשנת 1934. עבד כחייט והיה בקשר עם אנשי משטרה בעיר. מכונה פינוקיו. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1956 והממונה עליו היה פליקס מונסונגו. עסק בהסעת עולים ממקומות ריכוזם עד לגבול ולמפרץ אלחוסימה. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958. השתתף בחלוקת הכרוזים בעיר ונעצר למחרת מעצר חבריו במכנאס. לא הסתתר מכיוון שחשב שבגלל חברותו עם אנשי משטרה לא ייגעו בו לרעה. עונה בבית המעצר במכנאס גם במכות חשמל. אחרי שחרורו מן הכלא נשאר זמן מה במרוקו ואף השתתף עם אנתיבי בפעולת הברחת גבולות דרך הים שבוטלה ברגע האחרון. חי בירושלים. איש בשם ז׳אק כהן השתתף בסרטו של הבמאי הקנדי ג׳יל קרל ״אינוסה של נערה עדינה״(Gilles Carle, Le viol d'une jeunefille douce) משנת 1968 ושיחק בו את עצמו כפעיל ציוני שנעצר ועונה בכלא המרוקני.

המשך…………

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

 

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

במהלך המבצע נמסרו לג׳ורג׳ אטיאס (״לראי״) כרוזים שחילק לראשי קבוצות להדבקה על קירות העיר ולהפצה בתיבות דואר. אף שהיה מודאג ממעצרי חבריו חשב שישחררו אותם בהקדם ושהוא לא ייעצר שכן היה מכוח עבודתו בעל קשרים. איש גם לא המליץ לו להסתתר או לברוח, לכן המשיך בעבודתו הממשלתית. אך בשלב כלשהו החליט לנסוע לקזבלנקה כדי לצאת ממרוקו אך לא הספיק. ביום שישי 17 בפברואר באו לביתו שוטרים ממשטרת מכנאס, שלא הכיר ועצרוהו. אטיאס היה אחרון העצורים וישב בכלא כחודש ימים. אשתו שעמדה ללדת פנתה אל סגן ראש הממשלה לשעבר מוחמד זע׳רי מפאס למען שחרורו אך הוא לא הצליח לעשות דבר חוץ מפגישה בין בני הזוג בלוויית שני קציני משטרה מפאס ביום מעצרו.

 אטיאס בילה אחד־עשר יום בחקירות קשות, שכללו מכות חשמל ותלייה במהופך ופעמיים נלקח ממכנאס לקזבלנקה לזהות אנשים ודירות מסתור של ״המסגרת״, והתבקש למסור מידע על נשק שהיה ברשותו ואת שמות מפקדיו הישראלים, אך מסר רק שמות של מתנדבים שכבר עזבו את מרוקו. כיוון שנשאל על מרסל שטיינברג שלא נעצר עדיין, ביקש מאמו, שבאה לבקרו בכלא, להזהיר את חברו שיברח מן המדינה, וכך היה. מיד אחרי מעצרו, שרפה אמו את כל הכרוזים שהיו בביתו וגם תעודות ומסמכים שיכלו להפלילו. להערכתו, בוחסירה נאלץ לגלות את כינויו למשטרה. בתום חקירתו הועבר לכלא סידי סעיד במכנאס, נכלא עם סימון מרציאנו ורק אז נפגש עם שאר חבריו וזכה יחד אתם לביקורי קרובים ולאוכל מבחוץ.

הערת המחבר : בתום מעצרו התברר לאטיאס שהוא פוטר מעבודתו הממשלתית. הוא עבד כחודשיים כמהנדס בניין בחברה ציבורית Omnium Technique (!'Habitation. על פי שמועה שעתידים לקרוא לעצורים למשפט, החליט על דעת עצמו לברוח מן המדינה עם מכוניתו, בדרכון מרוקני אמיתי שהיה ברשותו, דרך קזבלנקה, טנג׳ה ואלח׳סירס. כיוון שלא רצה לקחת סיכונים מיותרים שעלולים להחזירו לכלא, נטל עמו רק 52 פרנק המותרים בחוק ומימן את הדלק על ידי הסעת אנשים במכוניתו. בפריס נפגש עם שימשי ועם עוד פקידים בסוה״י ובגלל היחס השלילי אליו החליט לא להתיישב בישראל. שיחה עם ג׳ורג׳ אטיאס, פריס, 12 באפריל 2002.

בחקירה במתקני המשטרה במכנאס הופרדו העצורים לצורכי החקירה אך בשלב מוקדם הפגישו את בוחסירה עם טולדנו ולוי ועימתו את עדויותיהם. בראש קבוצת החוקרים המענים עמד החוקר סקלי. אחרי שלבי החקירה הראשונים החלו החוקרים לענות את טולדנו שכן עבד בבית דפוס, והואשם בהדפסת הכרוזים עד שהחוקרים השתכנעו שהוא אינו קשור להדפסתם. טולדנו נחקר משך שלושה ימים ושלושה לילות, הופשט מבגדיו ונתלה מן הברכיים על קורת עץ שהוצבה בין שני כיסאות.

אחרי מכות קשות אולץ להכניס את ראשו לקערת מים מלוכלכים ולבלוע את המים. הוא קיבל מכות חשמל מחוטים שחוברו לאצבעות הידיים והרגליים. בשעות היום נשארו העצורים סגורים בתא חשוך ואחרי שהחוקרים סיימו בכל יום את צום הרמדן שבו לענות את העצורים אחרי חצות. טולדנו נשאר במעצר כחודשיים עד למשפט אך לא גילה דבר שכן בעירו לא הכיר פעילים מרכזיים ברשת. אחרי שחרורו בערבות ששילם גיסו, איש מראשי ״המסגרת״ לא יצר עמו קשר. הוא ביקש לעזוב את מרוקו בכוחות עצמו, אך נכשל שכן המשטרה המשיכה לעקוב אחריו ומנעה את יציאתו ממרוקו.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

 

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

נראה שהעינויים שסבל אלי לוי היו מן הקשים ביותר וגם שיטות העינוי היו אכזריות יותר. לדבריו, למקרה של מעצר, ניתנה לחברי ״המסגרת״ הוראה למסור את שמות חבריהם רק כעבור 24 שעות, בהנחה שעד אז יספיקו להבריח אותם. לוי מסר שמות של אנשים מבוגרים שאין להם קשר ל״מסגרת״ והם שוחררו אחרי חקירה קצרה. כיוון שלדבריו החוקרים עשו מלאכת חקירה חובבנית, לא נעצרו מתנדבים רבים, ואלה הצליחו לברוח בעוד מועד. לוי תלה את הכישלון בשליחי ״המסגרת״ שניתקו מגע אחרי המעצרים הראשונים ולא מנעו את שאר מעצרי הפעילים שישבו בבתיהם ולא הוזהורו מפני שנשקפת להם סכנה. מאיר אלבז נעצר בשעות הלילה, כשבוע ימים לאחר הפצת הכרוז, וישב בכלא 49 יום. הוא לא הוזהר מפני מעצר ולא התבקש להסתתר, אך ידע שהשוטרים יעצרו אותו והמתין לבואם. בחקירתו הודה שהשתייך לארגון שעסק בהגנה עצמית ומסר שיש ברשותו אקדח ברטה שדאג להעביר קודם לכן מביתו למתקן חימום בבית־ספרו. אלבז ישב בתא בודד כשבוע ימים ולאחר מכן הוכנס לתא עם כעשרים איש בהם נידם ומרסל רואימי. שלא כאחרים הוא לא עונה בכלא ואף זכה לביקור גיסתו אסולין ובנה בכלא.

הוערת המחבר : אלבז סבור שמורה צרפתייה שהייתה נשואה למנהל כלא מכנאס מסרה את שמו למשטרה. הוא מעריך גם שבזכות דודתו שהייתה בקשר עם אלי תורג׳מן, ידידו של הגנרל מוחמר אופקיר, לא עונה. אחיו שמעון שגם פעל ב״מסגרת״ גייס להגנתו המשפטית את עורכת־הדין איבון בוחנא שהייתה בקשר עם מולאי חסן. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000. שיחה עם מואיז אסולין, פריס, 4 במאי 2004.

ביום מותו של מוחמד החמישי הוצאו כל האסירים למסדר בחצר הכלא והודיעו להם על מות המלך. פעילי ״המסגרת״ פרצו בבכי. לדברי אלבז, הם התרגשו מן הידיעה על מות המלך, שכן תלו בו את ביטחונם וראו בו את הגורם היחידי שיכול להוציאם מן הכלא. הסוהרים ראו בצער האסירים סימן נאמנות למלך ולאחר זמן מה שוחררו כל העצורים מן הכלא ללא משפט.

הערת המחבר :    ג׳ורג׳ אטיאס מציין שביום מות המלך כינסו הסוהרים את המוסלמים והודיעו להם את הבשורה ולאחר מכן עשו כך לאסירי ״המסגרת״. הוא זוכר שרק פליקס מונסונגו בכה מהתרגשות. שיחה עם ג׳ורג׳ אטיאס, פריס, 12 באפריל 2002.

אנדרה נידם נעצר בפתח ביתו, נלקח לחקירה ראשונית בווילה בפאס, ושם הודיעו לו שהוא מואשם בפגיעה בביטחון פנים וחוץ של המדינה, ושהוא צפוי ל-15 שנות מאסר. החוקרים הראו לו מה יהיה גורלו אם לא יגלה את הידוע לו. נידם ראה את השוטרים טובלים את ראשו של מרסל רואימי באמבט מים עד מצב של כמעט חניקה. למחרת הועבר למתקן משטרתי במכנאם שם עונה במשך שבעה ימים, בתלייה על חבלים ובמכות חשמל בבטנו. בשבוע השני נחקר ללא עינויים ומסר לחוקריו את כתובת דירת המפגשים של שלוחת לביא בקזבלנקה בהנחה שזו כבר ננטשה. הוא נלקח על ידי שוטרים למשך יומיים לקזבלנקה שם, במתקן משטרתי נוח יותר פגש את מישל קנפו. בשובו למכנאס נכלא בצינוק למשך יותר משבוע ולאחר מכן הועבר לתא שישבו בו ארבעה אסירים בהם ג׳ימי טולדנו וג׳ורג׳ אטיאס. למתקן המשטרה במכנאס הגיע נציג הקונסוליה הצרפתית לבקרו ולעודד את רוחו. נידם ישב 45 יום בכלא ושוחרר בסוף מרס אחרי הכתרת המלך חסן השני. בחקירתו מסר את כינוי איש הקשר שלו בקזבלנקה ״בנאני״ כדי להטעות את חוקריו. המשטרה עצרה בטעות מרוקני בשם מוחמד מקזבלנקה, עובד ניקיון במשרדו של הפקיד הממונה על הענקת ויזות בקונסוליה השוודית ונשא את השם בנאני. עובד הניקיון הואשם בציונות וחוקריו עינו אותו עד מוות.

הערת המחבר : במהלך חקירתו נלקח נידם לקזבלנקה להראות לחוקריו את מטה ״המסגרת״. ציין שהוא לא עונה באמבטיה אלא רק במכות חשמל בבטן(le supplice de la gegene). לדבריו, המאסר בתנאי בידוד היה החלק הקשה ביותר במעצרו. הוא יוצג על ידי עורכת־דין איבון בוחנה ואחרי שחרורו מן הכלא, בתום 45 יום, עזב את מרוקו בכוחות עצמו ביולי 1961 בדרכונו הצרפתי דרך מעבר הגבול בסבתה. במשרדי הסוכנות היהודית בפריס ברחוב פורטוני פגש את שאר חבריו והתבקש לעלות לישראל. לדבריו, כבר אז החליט לא לעשות זאת בגלל השתלשלות האירועים. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

      הערת המחבר : שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000; קנפו, מחתרת, עמי 405-404. קנפו מציין שבנאני עצמו לא נעצר בגלל קרבתו למלך. ש׳ שגב, יכין, עמי 195. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל 2000.

המשך…………..

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

 

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961יגאל בן נון

משטרת מכנאס טיפלה בחקירת חברי הרשת בכל מרוקו. היא התמקדה בראשי חוליות לביא בקזבלנקה ועצרה אותם בבתיהם על פי מידע מוקדם שהיה בידה. ראשון העצורים בעיר היה מישל קנפו. מיד אחרי שנידם דיווח לו על המעצרים בצפון, פנה האחרון לרגב והזהיר אותו ממה שעלול לקרות: ״אדם שיש לו קשר אתי נעצר. הוא [רגב] אמר אל תדאג, אנחנו שולטים במצב, הכול יסתדר תוך יום־יומיים. הוא [רגב] עזב את מרוקו ולא הסתדר שום דבר ואני נעצרתי ביום שישי בבוקר״. בעדות אחרת מציין קנפו שלמרבה ההפתעה, רגב השיב לו: ״אל תדאג אנו שולטים במצב, זה רק יעשה לנו כמה גברים״. קנפו מסביר שכוונת רגב הייתה שהעצורים יצאו מחוסנים יותר אחרי שיעברו חוויה מסוג זה. אחרי שקנפו הדגיש בפני מפקדו שנידם, שהיה איש הקשר שלו לשעת חירום, ידע את שמו האמיתי ואת מספר הטלפון שלו, השיב לו רגב: ״אל דאגה, יש לי משימה חשובה להטיל עליך, להכין את המבצע הראשון של האונייה קוקוס מן החוף האטלנטי, היציאה לשטח ביום חמישי בערב עם קלוד [כנפו]״. מישל קנפו אכן יצא עם קלוד כנפו לסיור בחוף בשעות הערב ושב לביתו בשעה ארבע לפנות בוקר. לאחר כארבע שעות, נעצר על ידי המשטרה. נראה שמפקד השלוחה לא העריך נכונה את חומרת המצב וחשב שמעצר פעיליו לא רק שאינו מסוכן אלא, בלית ברירה, יתברר כדבר חיובי שניתן להפיק ממנו תועלת. רגב עזב את מרוקו כנראה ביום ראשון 12 בפברואר, מבלי להודיע דבר למשתתפי המבצע.

הערת המחבר : מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392; קנפו, מחתרת, עמי 409. בגרסה זו קנפו מזכיר שלוש פגישות עם רגב, ביום חמישי בלילה, ביום שישי וביום ראשון. הוא כמובן מבלבל את התאריכים שכן הוא נעצר ביום שישי בשעה שמונה בבוקר. פגישתם, אם בכלל התקיימה, יכלה להיות אפוא רק ביום חמישי אחרי הצהריים ביום רביעי בלילה ולפני יציאתו לסקר חופים עם קלוד קנפו בשעות הערב. אנתיבי טוען שלפעילים מסוגו של קנפו לא היה קשר ישיר עם רגב אלא באמצעות שרל ריבוח במטה שקיבל את השיחות ומסר את המידע לרגב. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-21 במרס 2002.

יום אחרי מעצר רפי ואקנין מקזבלנקה, נעצר חיים חמו במקום עבודתו בבנק ״קרדי ליונה״.לדבריו, אלי לוי ושרל בוחסירה שנתפסו במכנאס עונו קשות ונשברו בחקירתם והם מסרו את שמו של נידם. האחרון עונה ונאלץ למסור את שם איש הקשר שלו בקזבלנקה מישל קנפו. לטענת חיים חמו, גם קנפו עונה ונשבר ומסר את שמו ואת שמותיהם של שרלי אביטבול ושל יהודה אטיאס שכבר היה בישראל וגם שמות של עוד פעילים. קנפו מכחיש נמרצות את קביעותיו של חמו שטוען שכאשר היה עצור עונה ומסר שמות פעילים ושהשוטרים קיימו עימות ביניהם. לדבריו, הוא לא עומת עם אף עצור חוץ מהעימות עם נידם., החוקרים הפעילו לחץ על רפי ואקנין ועל חיים חמו והבטיחו להם לשחרר את כל העצורים אם ימסרו היכן מסתתר שרלי אביטבול. לאחר מעצרם של קנפו, ואקנין וחמו, עצרו החוקרים עוד פעילים מרכזיים בקזבלנקה בהם שמעון קורקוס,אלבר לוגסי, דוד תורג׳מן, מקס מלכה.

הערת המחבר : קנפו טוען שהוא אינו יודע מי נעצר ראשון אם חמו, קרוב משפחתו של נידם, או הוא. בחישוב זה מעלה קנפו השערה שאמנם ייתכן שנעצר ביום שישי, אך רק שבוע לאחר מכן. השערה זו סותרת כמובן את שאר העדויות. הוא מוסיף שרוב העצורים היו מחולייתו של חמו עצמו ורק הוא הכיר אותם ומאשים את חמו בנקמנות. לדבריו, החוקרים קיימו עימות בינו ובין נידם בתחנת המשטרה. האחרון הודה שהשתתף בקורסים של ״המסגרת״ ושהוא מכיר אותו בזמן שקנפו הכחיש שהוא מכיר את נידם. לדבריו החוקרים איימו על אשתו של נידם שיפשיטו אותה לפניו אם לא ישתף פעולה. הוא טוען גם שבצאתם מן הכלא נידם התנצל בפניו ובפני אביטבול. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002.

הערות המחבר : שמעון קורקוס־קרן, עבד כמהנדס בעיריית קזבלנקה. הגה כחודש קודם לכן את הרעיון להתנקש בחיי נאצר.

אלבר לוגסי עבד עם שמעון קורקוס במחלקת ההנדסה של עיריית קזבלנקה. השתתף בקורס מפקדי מחלקות בישראל בקיץ 1960 בהדרכת אליעזר דובדבני ונפצע מפיצוץ רימון במהלך תרגיל באש חיה. סבל גם בהמשך מתוצאות הפגיעה. כיוון שאחותו הייתה מזכירתו של מפקד משטרה במכנאס, שוחרר מוקדם יותר ולא עונה.

דוד תורג׳מן עבד בתעשייה אווירית במרוקו. עלה לישראל אחרי מעצרו וגר בחולון. אחיו היה מפקד מחלקה בלביא והיה כפוף לשרלי אביטבול.

מקס־מאיר מלכה מקזבלנקה נעצר ונכלא עם מאיר קנפו. עלה לישראל אחרי שחרורו. עובד כמפקח בבנק הפועלים בצפת. מקס וחיים חמו נשואים לשתי אחיות

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

ההרצאה נערכה באוניברסיטת בן גוריון במסגרת יום עיון

מוצא היהודים בצפון אפריקה, האגדה והמציאות/יגאל בן-נון/אוניברסיטת בן גוריוןיגאל בן נון

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

יגאל בן נוןיגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

אלבר אלבז,מישל קקון, הנרי בן־נעים ויחיה אברהם.נוסף על כך נעצרו גם שתי פעילות: רשל זריהן(גלעדי)וליזט אלמוזנינו.גם ז׳אק אביטבול, אחיו של שרלי, נלקח לתחנת המשטרה והוכה.

המעצרים התבצעו בעיקר בסניפי פאס־מכנאס ובמטה המרכזי בקזבלנקה." אך יש ידיעות על מעצרים בטנג׳ה ובצפרו, שם נעצר ג׳ילבר אסולין.רב העיר דוד עובדיה גבה עדות מיוסף אסייג שנעצר ב-8 בפברואר, עונה שעות רבות ושוחרר למחרת. בעדותו מציין אסייג שנעצר כאשר היו בידיו ארבע הזמנות של חברת מושב זקנים בעיר."

הערות המחבר : אלבר אלבז עבד כפקיד בבנק קררי־ליונה בקזבלנקה. פעל בלביא ובמקהלה. נעצר, שוחרר היגר לישראל. נפטר כארבע שנים לאחר מכן. מוזכר גם שמו של אלבז יליד פאס או צפרו, היה מדריך בבית־ספר אורט בקזבלנקה. לא נעצר אך נאלץ לברוח. עבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה.

מישל קקון נעצר בקזבלנקה ונכלא עם מאיר קנפו, עונה ונפגע בעינו.

יחיה אברהם עלה לישראל, עבד בבנק. נפטר.

רשל זריהן(רחל גלעדי) נולדה במרכש בשנת 1940 והייתה פעילה בתנועת הצופים בעיר. בשנת 1958 נסעה להשתלמות בישראל למשך חודש ימים. עבדה בהוראה בבית־ספר כי״ח במרכש ואחד המורים גייס אותה ל״מסגרת״. באותה שנה השתתפה בקורס מפקדי כיתות בצרפת ועברה לפעילות בשלוחת לביא בקזבלנקה בחוליה בפיקודו של חיים חמו. כינויה היה ״פרננד״. עם מעצר קנפו ורפי ואקנין, נעצרו זריהן וליזט אלמוזנינו. השתיים נכלאו במתקן משטרתי ברובע היהודי בקזבלנקה. החוקרים התייחסו אליה באכזריות רבה והיכו אותה בעין עם מנעול. במהלך מעצרה נפגשה עם קנפו. הועברה לכלא סידי סעיד במכנאס, שם התרכזה חקירת עצורי הרשת. החוקרים הסיעו אותה חזרה לקזבלנקה והלכו אתה בשכונות היהודיות בהנחה שחבריה ברשת יפנו אליה, יחשפו את עצמם ואז יעצרו אותם. התכסיס לא הצליח שכן הפעילים כבר ידעו על המעצרים ונזהרו לא ליצור קשר עם פעילים אחרים. עם מותו של מוחמד החמישי, היא שוחררה ממעצר אחרי שאביה האילם שילם עבורה ערבות של שלוש מאות אלף פרנק ויצאה את מרוקו בדרכון שהיה ברשותה. באוקטובר יצאו בני משפחתה את מרוקו מאלחוסימה בסירת דייגים. רחל זריהן היא תושבת נהריה ומלמדת בקיבוץ. שיחה עם נסים סיכוני, 26 ביולי 2005. עדות רחל גלעדי, קנפו, מחתרת, עמי 411. שגב, יכין, עמי 199.

ליזט אלמוזנינו הייתה פקידה בחברת ביטוח. גויסה ל״מסגרת״ לחוליה בראשות רפי ואקנין וכינויה היה ״דאנט״. נעצרה אחרי מעצר קנפו וואקנין והועברה למתקן משטרתי במכנאס לחקירה. חיה בקזבלנקה ובפריס. קנפו, מחתרת, עמי 411,256.

לדברי בן־שושן טיילו שוטרים עם מאיר קנפו בעיר והוא נאלץ להצביע על ז׳אק אביטבול ואשתו שישבו בקפה דה נגוסיאן(Cafe des negotiants) כחברים ב״מסגרת״. כך נלקחו לחקירה. עדות דוד בן־שושן, פריס, 5 באפריל 2003.

א׳ שושני מזכיר עוד אדם בשם מ׳ חמו שנעצר למחרת חלוקת הכרוזים, ב-9 בפברואר מאחר שהכרוז הודבק בפתח חנותו. נעצר והובל למשטרת פאס, שם עונה במשך שלושה ימים עד שהתעלף ושוחרר. ביוזמת אנשי ״המסגרת״ צילם את פצעיו מן החקירה אך לא העז להתלונן פן יתנכלו לו. שושני מציין שאביו נשרף בפתח חנותו בפאס, ארבעה חודשיים לפני מעצר הבן. כנראה שחמו גר במכנאס ולא היה לו קשר עם ״המסגרת״. מכתב ללא חתימה וללא נמען מתאריך 23 בפברואר 1961, שושני, תשע שנים, דף 164.

ג׳ילבר אסולין עבד בבית־ספר.

דוד עובדיה, קהילת צפרו, קטע מס׳ 689, עמי 24-23. התאריך הגרגוריאני שצוין בעדות, 8 בפברואר 1961, אינו תואם את התאריך העברי כ״ג בשבט תשכ״א שהוא ה-9 בפברואר ותואם יותר את תאריך התחלת המעצרים שהחלו אחרי הדבקת הכרוזים. עם זה, ייתכן שאין קשר בין מעצר אסייג ובין מבצע הדבקת הכרוזים שכן לא היה בידו הכרוז הישראלי אלא הזמנות למושב זקנים. אליעזר בשן, יהדות מרוקו עברה ותרבותה, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב. Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth 2000 Century. לסקר תיקן את התאריך ל-12 בפברואר וזוקף את המעצר לחלוקת הכרוזים.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

להלן תעודה מספר 689 מתוך ספרו של רבי עובדיה זצוק"ל כרך 2 בערבית יהודית ובתרגום לעברית

689

דו״ח שנמסר לידי ממר יוסף אצאייג ביום כ״ג שבט תשכ״א (8.2.61) שנלקח למשטרה בעיר פאס אחרי שטבעה אונית ארבעים־ושמונה העולים שהפליגו ממרוקו לספרד.

נהאר לארבע פסאעא תסעוד ונץ פלבלאד פאם, כונת גאייז ופידי 4 דלבראוואת די מושב זקינים ראני וואחד לאסורטי קבדני ועבאני לכומיסארייא 2 ראגדיסמאן פפאס קאלולי דיאלאם האד לבראוואת קולתלהום די מושב זקינים, מן סאעא בדאוו עלייא בדרב בלבונייא וטרס ורכל חתא סהטוני ובקאוו עלייא בלבחת ודרב התא לסאעא תנאס ונץ והבטתי לסילול מנאיין הבטוני לסילול זא וואחד לפוליס זווללי סמטא ותקאסר ולבירי ולמאגאנא ולחוואיז די ענדי כאמלין ודכלגי לפוליס לסילול ובקא יעטיני ברכל ולבונייא וטרס לחסבא די נץ סאעא וכא יקולי אילא נבכי יעאוודלי דרב אכור חתא טיחת פלארד וכללאווני פסילול חתא לסתתא דלעסייא ורזעו טלעוני וקאלולי תקולנא פאיין בא תנזמאעו עלא למסייא דלארץ בקאוו יקרתני קולתלהום וואלו מנוראהא עבאווני לפיזי יסמו טרוואזים בריגאד כרימיניל והבטוני לוואהד לכאף וראוולי לחוואיז דלמות באס נקול סי האזא דלגדוב עלא סי וואחד קולתלהום מא פבאלי חתא חאזא, טלעוני ונזמאעו עלייא 12 ביהום וואחד סדלי פמי בוואחד סאן דסוף וואחד זאדמלי פוק חלקי בסבאט חתא ברזולי עינייא וואחד פוק כרסי 3 קאבדינלי רזלייא עמלולי רזלייא פוואחד סלייא ולוכרין כא ידרבוני בלערק התא ראווני בלי מא בקאתם פייא רוח וקאלולי נוקף מא קדרתס נוקף ברזלייא מנפוכין בדרב בדאוו כא יסייבוני וואחד לוואחד ומנוראהא זא לענדי וקאלי תקול אוו נזבד לפרדי קולתלו מא ענדי חתא חאזא מא בקול ועמללי לפרדי מנור ודני וקאללי אס תקול אוו נדרב קולתלו גיר דרב ובקא עלייא בלבונייא פזוף ופלחם דיאלי כאמל ופדדא עטאני בונייא לפם טייחלי 2 דסננאת ובקית 3 דסאעאת תמא ומנוראהא רכבוני פוואחד טאבסי ורדוני לכומיסארייא פאס בונת ובקאוו פייא פלבחת חתא תכון 12 דליל וקאלי ראחנא מאסיין נטלקוך קולתלהום עטיווני דוד לחוויזאת קאלי מאזאל הבאת הנא בקית כא נבכי וכא נרגב וקאלו וואלו, באית תמא וגדא קייאל נהאר קאמל כא יזי לפוליס יכררז סי מסלם כא יעטיני בלבונייא ורכל וטרס ועאד ימסי ובקית תמא תכון 3 דלעסייא וזאוו טלעוני לבירו אכור וכא ירזעו יבחתוני וואחד בוואחד באס נקולהום אס כא נקראוו וואס כא נטלבו עלא סלטאן וואס קרינא עלא לפאפור די גרק וקולתלו יא סידי כא נטלבו עלא סלטאן דייאלנא דלמארוק ועלא לחכומא באס יכון סאלאם ולהנא וואס כא יקולנא רבי דייאלנא פצלא וכא נרגבהום באס יכיללווני גיר נגלס וואנא כא נרפע וכא נמות ומא זברתס למות ומנוראהא עמלולי עינייא פלבולא דדאוו וקאלולי באס נקולהום פאיין גווזת זמעא כלהא התא לסאעא באס קבדוני ומנוראהא מא בקיתס נסוף בעינייא וטיחת כא נרפע ומא בקית נסמע בודנייא ומא כללאוו פייא וואלו באס נכדם עלא 7 דנפוס פדאר ועאד טלקוני פנהאד לכמיס פליל פסאעא תמנייא ונץ דליל.

זה מה שספר יוסף אצייגי שלקחו אותו לחקירה במשטרה בעיר פאס אחרי שנטבעה האוניה בין מארוקו לספרד עם 48 עולים.

קהלת צפרו תרגום תעודה מס 689

יום רביעי בשעה 9 וחצי כשהייתי עובר ברחוב בשכונת היהודים ובידי 4 הזמנות של חברת מושב זקנים בצפרו, לחלקם למוזמנים, פגש בי שוטר ולקחני למשטרה מחלקה ב׳ ארונדיסמא בעיר פאם, שאלוני מה ענין המכתבים הללו, עניתי הזמנות מחברת מושב זקנים לחלקם. מיד התחילו להכות באגרוף וסטירות על לחיי וגם בעיטות ברגלים לא היו חסרים, עד שהתעייפתי, ואחרי זה התחילו בחקירות עם בעיטות וסטירות עד שעה 12. הכניסוני לצינוק ושוב פעם הכאות באכזריות נוראה. משך שעה והצי. והזהירוני שלא לבכות ואם לא כן יוסיפו במכות. מרוב ההכאות נפלתי על הרצפה, הלכו להם עד שעה 6 בערב שהעלוני ובקשוני להגיד להם כתובות איפה נאספים על ההעפלה לארץ ישראל. ואחרי תשובתי השלילית לקחוני ל״פיזי״ טרוואזים בריגאד כרמיניל, הורידוני לאיזה מרתף, והראוני מה מוכן לי אם אני לא אגיד מה שהוא גם אם זה שקר על מי שהוא. כשעניתי שאני לא יודע כלום. העלוני 12 שוטרים התאספו עלי והטילוני על הרצפה. אחד סגר את פי בסודר. ואחד נתן את רגלו על צוארי עם נעליו, עד שעיני עמדו לצאת. אחד ישב על כסא ושלשה הרימו את רגלי והכניסום בתוך כסא והאחרים התחילו להכות בשוט עשוי מעור. וצוו עלי לעמוד, וכשלא יכולתי למלאת מבוקשם יען שרגלי היו נפוחות התחילו לדחפני מאחד לשני. ואח״ך בא אחד וצוד. עלי להגיד. ואם לאו הוציא אקדח ושם אותו נגד ראשי וצוה עלי להגיד ואם לאו ישים אצבעו על ההדק. לא היה בידי אלא לענות ״תוכל להוציא את הכדור ושוב התחילו להכות באגרוף על החזה. וכאשר חרה לו שאני שותק הכה באגרוף על פה והפיל שתי שניים, אחרי שלש שעות הסעוני במכונית אל בנין המשטרה והתחילו שוב בחקירה עד 12 בלילה, ובשרוני שם שעומדים לשחרר אותי. אך נמלכו בדעתם והנהוני עד למחרת בערב יושב בין האסירים וכל פעם שיורד שוטר לקהת איזה אסיר לא חסך מהכאות ובעיטות. ובשעה שלש חזרו על החקירה כגון מה אנחנו עושים בבית הכנסת י אם אנחנו מברכים המלך ? מה אמרנו על האניה שטבעה  מה הרב אומר בנאומו בבית הכנסת ? ועוד ועוד. ואני באחת שלא אומרים שום דבר נגד הממשלה ומברכים המלך ופמלייתו על השלום והשלוה. התחננתי להם שיתנו לי לשבת כי לא יכולתי לעמוד, ולא הטו אזנם, לבסוף צוו עלי להגיד מה עשיתי במשך השבוע עד שנפלתי בידם, אחרי ששמו מנורת השמל נגד עיני קבלתי סחרחורת, חשך מאור עיני ונחרשתי באוזני, התעלפתי ונפלתי לרצפה, ולא שחררו אותי רק עד יום חמישי בשעה 8.30 בלילה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.יגאל בן נון

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

אחרי המעצרים בצפרו נקרא הרב דוד עובדיה למושל העיר, אחיו של שר ההסברה אחמד עלאוי, והתבקש למסור בתום שבוע ימים את רשימת היהודים שארגנו והדביקו את הכרוזים בעיר. הבקשה לוותה באיום שאם הרשימה לא תימסר לשלטון בזמן שנקבע, ייאסר הרב ואתו נכבדים יהודים אחרים. בתום תקופת האולטימטום איש לא נעצר. "

מספרם המדויק של העצורים אינו ידוע. גם השליחים ומטות ״המסגרת״ בקזבלנקה ובפריס לא ידעו אותו, אך ברור שהוא עלה על שלושים. דוד בן־שושן מציין שלילי קסטל משגרירות ישראל בפריס מסרה לו שנעצרו 61 מתנדבים. הקהילה היהודית דיווחה על 25 עצורים ויחזקאלי מציין בזיכרונותיו שב״מפולת״ נעצרו 20 מתנדבים וכמה עשרות חברי תנועות נוער. אליעזר בשן מציין שהיו 21 עצורים. להערכת שרל בוחסירה היו עמו במעצר ובכלא לא יותר מעשרים איש. לעומתו, חיים רואש מעריך שהיו עמו בכלא כ-46 עצורים. העיתון ידיעות אחרונות מיום ה־14 במרס 1961 פרסם ידיעה והזכיר בה 42 עצורים. ייתכן שנעצרו עוד צעירים יהודים ושוחררו מיד מחוסר הוכחות. העצורים לא יכלו לדעת מה מספרם המדויק, שכן לא נכלאו יחד, רק העצורים מקזבלנקה נכלאו זמן מה יחדיו.

לא רק מספר העצורים אינו ברור לאשורו אלא גם מספר ימי המעצר. עם זה ברור שכולם שוחררו יחד עד למשפט, אחרי מות מוחמד החמישי ב־26 בפברואר, כ־18 יום אחרי המעצרים במכנאס־פאס. העיתונות הישראלית מזכירה את ה-21 במרס 1961 כתאריך ששוחררו בו העצורים ללא משפט וכנגד תשלום ערבות (41 יום אחרי המעצרים הראשונים). ג׳ורג׳ אטיאס מציין אף הוא שכל העצורים שוחררו יחדיו כארבעים יום אחרי המעצרים הראשונים. בעדותו מציין אנדרה נידם שהוא ישב בכלא 45 יום (עד ה-25 במרס). חיים חמו מזכיר שחרור שקשור ל״חופשת חג״ סביב ה־30 במרס. מאיר אלבז טוען שישב 49 יום, (עד ה־5 באפריל בערך), קנפו לעומתם מציין שנכלא חודשיים בתא בודד, (עד ה-10 באפריל לערך).

משהתברר לפעיליה המרכזיים של ״המסגרת״ היקף המעצרים והחלטת משטרת מרוקו שלא להבליג בנושא הפצת הכרוזים, החליטו להסתתר ולברוח מיד ממרוקו. מי שהיו מוכרים אישית לעצורים הזדרזו לעזוב בחשאי, ביוזמתם ובכוחות עצמם. בין הבורחים היו דוד בן־ שושן ואדמון סעדון ואחריהם שרלי אביטבול, אליאס כהן, מרסל אנתיבי, שרל ריבוח, ארמן אוליאל, שרל אזואלוס, דוד מחסירה, מרסל שטיינברג, נסים דנן, שרל שושן, שמעון כהן, רמון אפריאט, סלומון צרפתי, בנימין בן־שימול, חיים בן־שטרית, לאון זבלי, שרל דיין, צבי מואטי, ומפקדי מחלקות בקזבלנקה: בוב ממן ויוסף סבג. גם דן כנפו, פעיל מקהלה נאלץ להתחבא ולברוח, אך נראה שהמשטרה חיפשה אותו ללא קשר לכרוזים. שגריר ישראל בפריס ולטר איתן ויעל ורד קיבלו דיווח מעו״ד ז׳אק מרסייה Merrier) שהסביר להם את קו ההגנה על העצורים. הוא טען שמכיוון שהעצורים הורשו להיפגש עם עורכי דינם אין לחשוש מפגיעות פיזיות או מעינויים. הוא הבטיח לשוב למרוקו כדי לעמוד על המתרחש. לדברי שושני, שבעה־עשר צעירים יהודים התייצבו בתחנת משטרה והודיעו שגם הם הדביקו כרוזים וביקשו שינהגו בהם בחבריהם העצורים.

הערות המחבר :

ארמן אוליאל מפאס עבד בשכר במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה. חי בפריס. עובד כקבלן. הצליח לברוח אחרי המעצרים הראשונים.

שרל אזואלוס מפאס עבד בדפוס ונפטר בקנדה.

דוד בוחסירה יליד פאס הוא אחיו הצעיר של שרל בוחסירה. עובד כראש צוות אוויר באל־על. בפאס עסק בהוראת צרפתית בבית־ספר ממלכתי. יצא לשנת השתלמות מטעם תנועת הבונים למכון למדריכי חוץ לארץ ללא הודעה לבני משפחתו. אחיו שרל שהיה באותו זמן בהשתלמות בנווה הדסה פגש אותו באקראי ברחובות תל־אביב מבלי שאחד האחים ידע על פעילות האחר. שיחה עם שרל בוחסירה, ירושלים, 3 ביולי 2000.

מרסל שטיינברג נולד בפאס בשנת 1932. שירת בצבא הצרפתי ועבד כרוקח בפאס. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1956 על ידי רוג׳ה חמו וג׳ורג׳ אטיאס. גייס ל״מסגרת״ את מרסל אנתיבי. אחרי מעצרו של נידם, הגיעה אשתו, הלן טובלי, לבית המרקחת והזהירה את שטיינברג שהוא עלול להיעצר. הסתתר וברח ממרוקו ב-28 בפברואר 1961. חזר לביקור בשנת 1963. חי בפריס. שיחה עם מרסל שטיינברג, פריס, 21 במרס 2002.

נסים דנן מפאס היה אחראי חולייה ב״מסגרת״ והשתתף בחלוקת הכרוזים שקיבל מג׳ורג׳ אטיאס. חי באשדוד.

שרל שושן מפאס היה מדריך ספורט בבית־ספר אורט בקזבלנקה.

שמעון כהן מפאס היה חניך בבית־ספר אורט בקזבלנקה. גייס ל״מסגרת״ את אלי לוי והשתתף בהשתלמות של ״המסגרת״ במונפלייה. נטל חלק במבצעי הברחה ימיים באלחוסימה עם שרל בוחסירה. בזמן שחבריו היו במעצר, ביקר אותם וסייע להם בהעברת הודעות בזמן המשטרה חיפשה אותו בביתו. לא נעצר וברח ממרוקו אחרי זמן מה. גר בנתניה ועוסק ביהלומים.

רמון אפריאט מפאס היה חניך בבית־ספר אורט בקזבלנקה. השתתף במבצעי הברחה ימיים באלחוסימה עם שרל מחסירה.

לאון זבלי יליד פאס, כונה בשם גיום (Guillaume) עבר לקזבלנקה והיה מפקד חוליה כפופה לשרלי אביטבול. עבד כמשווק משקאות לשגרירויות זרות במרוקו. השתתף בהשתלמויות ובמבצעי הברחה. עסק בהדרכת מתנדבים בשימוש בנשק. הצליח לברוח אחרי מעצר חבריו בעיר. עבר לפריס ואחר כך לדרום צרפת שם עסק במסחר במשקאות. נפטר בצרפת בשנת 1994 ונקבר בישראל.

שרל דיין חי בקנדה.

בוב ממן השתתף בהשתלמות בתל יצחק בקיץ 1958 ובהשתלמות למפקדי מחלקות שנערכה בנווה הדסה בקיץ 1960. בשנת 1959 קיבל אליעזר דובדבני ידיעה על הלשנה. ביקש משרלי אביטבול, רפי ואקנין ובוב ממן לעזוב מיד את מרוקו. כיוון שלא היה ברשותו דרכון כדי לברוח לחו״ל, הסתתר ממן בטנג׳ה עד שהתברר שזו הייתה ידיעת שווא. חזר למרוקו ועבד במשרדי היא״ס עד שנת 1967 בפיקודו של שלום ברק.

יוסף סבג היה פעיל בשלוחת לביא, עלה לישראל אחדי בריחתו. נפטר.

דן כנפו נולד באספי בשנת 1940 ועבר להתגורר בקזבלנקה בשנת 1954. היה חניך הצופים  EIF וגויס לתנועת השומר הצעיר בשנת 1958 בהמלצת ויקטור (אביגדור) בן־שבת פעיל שלוחת לביא. כינויו היה ג׳ראר שבסון. אחרי כארבעה חודשי פעילות שליח בשם אלכס (כנראה ישראל כרמון) שלח אותו למכון למדריכים בירושלים. עם שובו לקזבלנקה פעל עם השליח שמעון מלר להחייאת הסניפים בחמשת הערים הגדולות תוך גיוס מתנדבים צעירים בבתי כנסת ולימד אותם כללי התנהגות בתנאי מחתרת. את חלקם שלח לגרעין חלוצי ראשון בקיבוץ הסוללים. גוייס לשלוחת מקהלה ועבד עם היבר קורשיה ורוג׳ה ביטון שבאו מווהראן שבאלג׳יריה. גייס גם את אורי מלכא ואת אמנון(Gegene) שוקרון מתנועת השומר הצעיר לשלוחת מקהלה. אחרי שהמשטרה עלתה על עקבותיהם הם נשלחו להכשרה באג׳ן ליד טולוז ומשם לקיבוץ הסוללים. אורי מלכא ואשתו שאף היא הייתה מתנדבת חיים בקרית מוצקין. שוקרון נהרג בגולן במלחמת ששת הימים. בינואר1961, דן כנפו נטל חלק בעלייתם של כמאתיים חמישים נערים בני 12-10 שהתחפשו לצופים והסיע את חלקם מפאס לקזבלנקה. נטל חלק במבצע בזק ומסר כרוזים יחד עם אשתו דפנה סבג לפעילים בטנג׳ה לחלוקה בתיבות דואר. אחרי שהוריו עלו לישראל, ארבעה ימים לפני חתונתו במרוקו עם המתנדבת דפנה סבג התבקש להסתתר כיוון שהמשטרה מחפשת אותו. התברר לו מאוחר יותר שהורי נערה שנעצרה במעבר הגבול מסרו את שמו כדי למנוע פגיעה בבת בהנחה שכנפו כבר עזב את המדינה. רוג׳ה ביטון סיפק לבני הזוג מקום מסתור ומצרכי מזון. ״המסגרת״ סיפקה לו דרכון צרפתי מזייף והוא יצא מן המרינה במסלול שונה מזה של אשתו ב-8 במרס 1961. עבר הכשרה של שלושה חודשים באג'ן והצטרף לגרעין בקיבוץ הסוללים. חי בקנדה ועבד כנהג מונית. שיחה עם דן כנפו, 2 באפריל 2006.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

בפעם הראשונה החליטו שלטונות מרוקו להפעיל את יכולתם באיתור חברי הרשת הישראלית ובכליאתם אחרי שהכרוז הישראיגאל בן נוןלי הטיל עליהם את האשמה ואת האחריות לטביעת ״אגוז״. משך ימים ספורים עצרה משטרת מכנאס ללא קושי את בכירי המתנדבים ל״מסגרת״, למרות המידור, אך לא מנעה יציאת מתנדבים שהעדיפו לברוח בעוד מועד מן המדינה. מספר המתנדבים שנעצרו בזמן הדבקת הכרוזים לא עלה על שניים, השאר נעצרו על סמך מידע שנמסר לחוקרים במהלך עינויי הפעילים שנאלצו למסור את שמות חבריהם או על סמך מידע מוקדם שעמד לרשות שירותי הביטחון ולא נעשה בו שימוש קודם לכן.

גם הפעם לא נגעו שלטונות המדינה באף שליח ישראלי, למרות ששמותיהם ופרטיהם של גתמון, רגב, קציר ואחרים היו ידועים לאחדים מן העצורים. באותה דרך שהחוקרים הצליחו לחשוף את בכירי המתנדבים, היה בידם להגיע בנקל לשליחים הישראלים ולעצור אותם בבתיהם, אך הם נמנעו מלעשות זאת. פרסום ידיעה על מעצר ישראלים במרוקו הייתה חושפת עובדות שהיו מביכות את השלטון. פעילות מחתרתית המבוצעת על ידי מדינה זרה בשטח מרוקו לא הייתה תורמת ליוקרת השלטון ולתדמיתו בעיני האופוזיציה ובעיני מדינות ערב. השלטונות העדיפו לתת פרסום לפירוקה של רשת מחתרתית של יהודי מרוקו שעסקה בהגירה בלתי לגלית כדי להוכיח שמדינתם אינה אחראית לטביעת ״אגוז״, ובכך להטיל את האחריות על העצורים שפעלו מחוץ לחוק ונעצרו.

אחרי מבצע הכרוזים ידעה הרשת הישראלית את המשבר הקשה ביותר בתולדותיה, ולא התאוששה ממנו. משבר זה הביא לפירוקה. שליחיה שנשארו במדינה הפסיקו את פעילותם ונדרשו להגביר את כללי החשאיות. המפגשים החינוכיים של תנועות הנוער פסקו. שלוחת גסטון בראשותו של אדגר גדז׳ הפסיקה ברוגז רב את שיתוף הפעולה. מוקדי הפעילות בבתי־הספר של אורט שותקו וכך גם רוב נתיבי ההברחה. חוץ מהפלגות האונייה ״קוקוס״, הרשת המחתרתית שפעלה משנת 1955 סיימה סופית את תפקידה זמן מה אחרי הסכם היציאה הקולקטיבית בראשית אוגוסט 1961, בין שלטונות מרוקו לשלטונות ישראל.

יום לאחר חלוקת הכרוז נרשמו אירועים אחדים במרוקו שהעמידו בסכנה את ביטחונם הפיזי של היהודים. על פי דיווח שהגיע ל״מסגרת״ עמדו מוסלמים במרכש לפלוש לרובע היהודי בנקמה על המעשה הפרובוקטיבי. הקהילה היהודית ביצעה פעולת מנע ושלחה לתוך הרובעים המוסלמיים העממיים חמש מכוניות שהסתובבו בהן כדי לדווח בעוד מועד על התארגנויות עוינות. דיווחו גם על פעילים במפלגת ״האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים״ שפנו למרכז מפלגתם לקבלת הוראות תגובה על הפרובוקציה היהודית, אך ראשי המפלגה מנעו מהם תגובה. גם במפלגת האיסתיקלל השמרנית היו פעילים שדרשו תגובה אלימה, אך ראשי המפלגה הצליחו להרגיעם.

הערת המחבר : כרמית גתמון מציינת שמעט פעילים ידעו את זהות בעלה, את מראהו ואת כתובתו וגם מאיר קנפו ראה אותו רק פעם אחת או פעמיים באקראי מבלי שידע את שמו ולכן לא חששו לביטחונם ולא הסתתרו. שיחה עם כרמית גתמון, 16 באוגוסט 2002. לעומתה טוען קנפו שהכיר אישית את כל השליחים והיה נפגש כל בוקר עם רגב. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002. מרסל אנתיבי מציין שקנפו ראה רק פעם אחת את גתמון כאשר נתקעה מכוניתו של אנתיבי שנסעו בה גתמון ואשתו וקנפו סייע לחלץ אותה מן השלג.

בהוראות המלך הופסקה הפצתו לזמן מה של העיתון אלפג׳ר המייצג את עמדות הארמון, עקב פרסום מאמרים אנטי ישראלים חריפים מימי ועידת קזבלנקה וביקורו של הנשיא נאצר.138 חבר מועצת עיריית קזבלנקה, מקס לב, שהשתתף בפגישה עם מוחמד החמישי ב-18 בפברואר, סיפר למרי ואקנין אחרי מעצר בעלה שנושא הכרוזים הישראלים והמעצרים לא עלה בשיחה עם המלך. הוא העריך שהשלטונות היו מעוניינים להוכיח לדעת הקהל בעולם בעזרת המעצרים, שהמרוקנים לא גרמו לטביעת ספינת המהגרים ושהאחריות מוטלת על רשת ריגול ציונית שפעלה במחתרת במדינתם. המעצרים באו כתגובה לדברי גולדה מאיר בנאומה בכנסת, שהאשימה בו את שלטונות מרוקו באסון.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

מבצע ״בזק״ זכה לביקורת בקרב שליחי ״המסגרת״ ומתנדביה. מפקד שלוחת מקהלה גד שחר הסתייג מן הכרוז ומתוכנו וראה בו מעשה הרפתקני ויהיר מצד גתמון דבר שלא הוסיף דבר לא ליהדות מרוקו ולא למבצע העלייה: ״מבצע בזק נועד להעניק זריקת עידוד לפעילים בשטח ולא שירת כלל את יהודי מרוקו״. אך התגובה החריפה ביותר באה ממפקד שלוחת גסטון אדגר גדז׳ שראה בהפצת הכרוזים סכנה שמטרתה התגרות ותגרור תגובה חריפה מצד השלטונות נגד הקהילה, ואז יגבר רצון היהודים לעזוב את מרוקו. לדברי גדז׳, פרסום הכרוז היה חלק ממדיניות הרפתקנית שהנהיג גתמון מאז הגיע למרוקו, מדיניות שהייתה מנוגדת לזו של קודמיו הזהירים.

בהשפעת פרשה זו ניתק ראש הדז' את קשריו עם גתמון, סירב להיפגש עמו ופירק למעשה את שלוחת גסטון שסיפקה כוח אדם למבצעי ההברחה. גדז', שדאג להפריד בין הסכסוך של ראשי השלוחה עם גתמון ובין הקשרים עם ״המסגרת״, דיווח על מעשי גתמון לחברי הנהלת הדז׳ אמיל סבן והרב אברהם חזן ויצר קשר עם נשיא הדז׳ הקודם אלפונסו סבאח בישראל. זה בא לפריס ונפגש עם גרזי, עם שלמה יחזקאלי, שהיה קצין המבצעים במטה בפריס, ועם עוד נציג בכיר של המוסד.

 בפגישה זו העלה גדז׳ את טענותיו כלפי גתמון ואת הסכנות המאיימות על יהדות מרוקו ועל פעילות ״המסגרת״ בגלל מעשיו של גתמון. הד לעמדת גדז׳ כלפי מעשיו של גתמון נמצא בספרו של יוסף שרביט שכותב: ״בשלב מאוחר יותר הסתייג אדגר גדז׳ משליח ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקנים, בהנחה שסכסוך עם מרוקו ייטיב עם העלייה החפוזה״.

            כרמית גתמון מציינת שמעט פעילים ידעו את זהות בעלה, את מראהו ואת כתובתו וגם מאיר קנפו ראה אותו רק פעם אחת או פעמיים באקראי מבלי שידע את שמו ולכן לא חששו לביטחונם ולא הסתתרו. שיחה עם כרמית גתמון, 16 באוגוסט 2002. לעומתה טוען קנפו שהכיר אישית את כל השליחים והיה נפגש כל בוקר עם רגב. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002. מרסל אנתיבי מציין שקנפו ראה רק פעם אחת את גתמון כאשר נתקעה מכוניתו של אנתיבי שנסעו בה גתמון ואשתו וקנפו סייע לחלץ אותה מן השלג.

חברי תנועת הדז', ששימשה כיסוי לפעולות ״המסגרת״, חששו שתנועתם עלולה להיות נושא לחקירות ומיהרו לשרוף חלק מן הארכיון שלה. המשטרה אכן ערכה חיפוש במשרדי התנועה בפאס ובקזבלנקה. ראשי התנועה היו משוכנעים שמנהיגם אדגר גדז׳ עתיד להיעצר, אך הוא שהה אז בפריס ונפגש עם הממונים על גתמון.

 היחסים בין גדז׳ ובין גתמון,שהשתבשו בימי ביקור נאצר בקזבלנקה, הגיעו לידי משבר חריף אחרי המעצרים. גרז׳ האשים את גתמון שנתן הוראה לאנשיו שנעצרו למסור את שמו כמעורב ברשת הישראלית, שכן הוא בעל אזרחות צרפתית ואין לו ממה לחשוש. לטענתו, קיווה גתמון שמעצר ראש הרז׳ יעורר בהלה בקהילה ובהנהגתה; הטלת אשמת הפצת הכרוזים על הדג׳ תערער את אמון השלטונות במוסדות הקהילה אם יואשם אחד ממנהיגיה בפעילות ציונות חתרנית.

 גם חבר ועד קהילת קזבלנקה סלומון בן־ברוך ששיתף פעולה עם ראשי ״המסגרת״ התקשר לדב שומרוני ומחה בפניו על חוסר הזהירות שאפיין את פעולת ״המסגרת״ באשר סיכנה את הפעילים בפאס וגרמה להתמוטטות רשת המתנדבים. לדבריו: ״היה זה הרגל של הישראלים ליצור מהומות ופיצוצים כדי לזרז את ההגירה״.

הערת המחבר : לדברי גדג', הזהיר אותו שליח ״המסגרת״ שמעון המל(שמו) מראש מפני הרפתקנות גתמון. חשדותיו כלפי גתמון התחזקו אחדי שאיש הדד דוד בן־שושן, מדריך בפנימיית בית־ספר אורט בקזבלנקה, סיפר לו שגתמון הציב מעקב אחריו כדי לסבך אותו עם השלטונות מכיוון שחדל משיתוף פעולה עמו. דוד בן־שושן אינו זוכר שיחה מסוג זה אך אינו מפקפק באמינות גדז׳. סגנו של גדד, אדמון אללוף, מציין שהוא וחבריו התלוננו נגד מבצע הפצת הכרוזים וטענו שזו פרובוקציה. אנשי ״המסגרת״ ביקשו מראשי הדד להפעיל לחץ על גדז׳ שיחזור למרוקו מפריס אחרי מבצע בזק. שיחה עם אדגר גדז׳ בביתו בבולוניי באחד בנובמבר 1999, שיחה עם ארמון אללוף במרכז הקהילתי לח־פיאט בפריס ב-5 באפריל 2000.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

חודש פברואר 1961 היה בעיני צעירים רבים שקשרו את גורלם לישראל לחודש טראומתי אף יותר מחודש ינואר שטבעה בו ״אגוז״. רבים מן הפעילים שמעו על הטביעה רק אחרי הפצת הכרוז. בקרב העצורים וחבריהם שנאלצו לברוח בחופזה ממרוקו שררה הרגשה קשה בקשר להשתלשלות האירועים באותו הלילה ובימים הרי גורל שבאו אחריו. בזמן ישיבתם במעצר העסיקו אותם שאלות נוקבות שנשארו ללא תשובה והותירו בקרבם משקעי מרירות. למה נשלחו להדביק כרוזים על הקירות שעות אחדות אחרי שהכרוזים הופצו בתיבות דואר? למה הורו להם מפקדיהם לצאת למבצע כמתוכנן למרות שכבר היה ברור שהכרוז הגיע לידיעת המשטרה? למה החליטו ראשי ״המסגרת״ שאין למעורבים במבצע ממה לחשוש ושעליהם להישאר בבתיהם ולהמתין להוראות בעוד שיכלו להסתתר או לברוח בעוד מועד. עצורי המבצע והנמלטים לא ידעו להחליט אם הפעולה הכושלת שהשתתפו בה נבעה מסדרת טעויות מקריות או מתכנון מוקדם שכוונתו לגרום למעצרים שישרתו מטרה חשובה יותר.

התמרמרות המתנדבים נבעה בעיקר מהיעלמותו של השליח יוסף רגב מפקד שלוחת לביא, השלוחה היוקרתית שאמורה לדאוג לביטחון פעילי הרשת. הסתלקותו של רגב ממרוקו בעוד פעיליו עצורים או מסתתרים לקראת בריחתם הותירה משקעים בקרב העצורים. זמן מה אחרי המעצרים בקזבלנקה, בסביבות ה-12 בפברואר, התערער ביטחונו של מפקד השלוחה רגב, וזה החליט לצאת את מרוקו לפני שתעצור אותו המשטרה, בעיקר כיוון שסיפור הכיסוי שלו היה דחוק ולא ידע שפות זרות. נטישת תפקידו לא הייתה לשביעות רצון רונאל, מפקדו בפריס. רגב נטש בחפזה את מרוקו בניגוד להוראות ומבלי להזהיר את פקודיו, בעוד שאר השליחים נאלצו להסתתר במקום. גתמון ואשתו כרמית הסתתרו זמן מה בביתו של מקס לב.\ יחזקאלי מציין שעם המפולת החיש המטה בפריס שליחים חדשים מאירופה לסייע לחידוש הקשר עם המתנדבים.

הערת המחבר : שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־אביב, 10 ביולי 2000. למרי ואקנין נודע שהזוג גתמון שהו אצל מקם לב כשבאה לבקש ממנו את התערבותו למען פינוי בעלה מבית החולים. בזמן ביקורה אצל לב לא ידעה שהוא משתף פעולה עם ״המסגרת״. לב הוא גם בן־דודו של רפי ואקנין. קנפו, מחתרת, עמי 140. כרמית גתמון מציינת שעם המעצרים הם דאגו לעזוב את דירתם הקודמת ולעבור לדירה חדשה ובה שלושה דרכי מילוט אפשריים למקרה הצורך. שיחה עם כרמית גתמון, 16 ביוני 2002.

שמואל שגב, כתב מעריב בפריס, שהיה באותה תקופה בקשר עם מטה ״המסגרת״, מציין בספרו שסיפור הכיסוי של רגב היה חשוד בעיני המרוקנים והם עלו מהר על זהותו. לדבריו, אחרי מעצר פעילי לביא, העביר הזוג גתמון בפעולה מהירה את רגב לשדה תעופה ושכנעו את מפקד המשטרה לעכב את ההמראה עד שחברם יעלה למטוס שיביאו בזמן לאביו הגוסס. שגב מוסיף שגתמון החליט להבריחו ממרוקו אחרי שחבריו נפרדו ממנו בביתו של פנחס קציר. אך אפרים רונאל, יהודה אלבוחר ופנחס קציר מכחישים גרסה זאת וטוענים שרגב נעלם ממרוקו אחרי המעצרים הראשונים ועל דעת עצמו ללא הודעה מוקדמת. לדברי אלבוחר, רגב נתקף פחד ועזב בכוחות עצמו את המדינה למרות הוראת גתמון להישאר במקום. רונאל אישר את דברי אלבוחר והוסיף שרגב ברח על אף ההוראות ולא שב למרוקו במשך כל תקופת כהונתו כראש ״המסגרת״ בפריס. קציר מכחיש שנפרד מרגב בביתו, כגרסת שגב, ומציין שלא היה בקשר עמו באותם הימים ואינו יודע דבר על יציאתו ממרוקו ללא רשות.

לעומת עדויות אלה, רגב טוען שעזב את מרוקו בהוראת גתמון שכן כבר הגיע מחליפו גד שחר למרוקו ואף התבקש להמתין עד חלוקת הכרוזים. הוא שהה בפריס רק 26 שעות, וחזר מיד למרוקו אחרי שנודע לראשי המוסד על היקף המעצרים. שם נשאר עד מותו של מוחמר החמישי בסוף פברואר.150 בעדות כתובה הוא מבהיר: ״הייתי אמור לסיים את שליחותי החשאית במרוקו עוד לפני ההפלגה האחרונה של ״אגוז״, אך אלכס גתמון ביקש ממני לדחות זאת: בתחילה עד לאחר ההפלגה ולאחר מכן, עד סיום מבצע בזק. בינתיים העברתי סמכויות לגד שחר שהגיע זה לא מכבר למרוקו. בבוקר שלאחר חלוקת הכרוזים טסתי לפריס, ללא כל ליווי, לא של אלכס וכרמית ולא של מישהו אחר. גם מסיבה לא ערכו לי, ככתוב באחד הספרים, אבל זה לא נכון. כאשר הגעתי לפרים והסתבר למטה שהיו מעצרים בלילה, שהמשטרה ממשיכה במעצרים ושהקשר עם שאר חברי גונן [שלוחת לביא] נותק, נדרשתי לחזור מיד, 24 שעות לאחר שהגעתי לפריס. עתה חזרתי לקזבלנקה בזהות חדשה״. כששאל אותו מישל קנפו למה לא הזהיר אותו ולמה לא הציע לו להסתתר או לעזוב את מרוקו, לא היה לרגב הסבר.151

למרות פרסומה של גרסת רגב, כרמית גתמון מתעקשת על הגרסה שפרסם שגב. לדבריה היא ובעלה ליוו בעצמם את רגב לשדה התעופה אחרי שנוצר חשד סביר שזהות רגב התגלתה למשטרה. לדבריה רגב לא ידע צרפתית טובה ושהה במרוקו בכיסוי של אזרח בלגי הלוקה בשכלו. גתמון פנה למכרו, מפקד משטרת שדה התעופה, וביקש את עזרתו להחזרת ידידו למשפחתו. הקצין הקל על תהליכי הרישום ורגב יצא כך את מרוקו. כרמית מוסיפה שנערכה גם מסיבת פרדה ערב קודם בביתו של קציר.152 כך או כך, אף אם רגב שב למרוקו כיממה לאחר שנטש אותה, נוכחותו לא הורגשה, ולא קיימת כל עדות שנפגש או שוחח עם אחד הפעילים כדי למנוע מעצרים, לסייע בהסתרת פעילים או בהברחתם מן המדינה.

הערת המחבר : שיחה עם כרמית גתמון, 16 באוגוסט 2002. כרמית מציינת שיציאת רגב לא הייתה מיד אחרי המעצרים הראשונים אלא שבועות או חודשים לאחר מכן. ייתכן שהסתירות בגרסאות נובעות מכך שתיאורי שגב וגתמון מתייחסים ליציאתו השנייה של רגב ממרוקו ולא ליציאתו הראשונה שכנראה נעלמה מידיעת גתמון. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר