Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


? L’immigration arabe est-elle la meilleure chose arrivée à l’Europe

   

יגאל...הרצאה?L’immigration arabe est-elle la meilleure chose arrivée à l’Europe

 Je commence par la fin 

l’immigration arabe est la meilleure chose

qui pouvait arriver à l’Europe

ces cinquante dernières années

Posté le 20 novembre 2013

« La France  n’est plus ce qu’elle était », « Les Arabes envahissent l’Europe », C’est le type de propos auxquels  j’ai droit quand je dis avoir vécu en France pendant 14 ans. Ils attendent évidemment de moi que je sois d’accord avec eux. Comme si le reste du monde n’avait  pas changé. Comme si la France devait rester telle qu’elle l’était dans les films de notre jeunesse avec Jean Gabin, Alain Delon ou Louis de Funès. Comme si le pire désastre arrivé à l’Europe était l’arrivée des Arabes. Comme s’il était évident qu’il fallait arrêter ce désastre

IL N’Y A RIEN À ARRÊTER

Les Arabes en Europe sont un fait accompli. Il est temps de réaliser qu’il n’y a aucun moyen d’endiguer l’immigration des Chinois, des Pakistanais, des Indiens, des Arabes en Europe. Ils continueront à arriver et ce n’est pas la peine d’enfouir sa tête dans le sable pour ne pas le voir

L’intégration d’émigrants n’est jamais facile. Elle provoque des traumatismes. Les nouveaux arrivés sont toujours humiliés, exploités et font l’objet de discriminations. Mais peu à peu, la grande partie est assimilée et s’intègre à la la société dominante et à sa culture. A l’évidence, l’Europe  ne sera plus ce qu’elle a été. Et c’est une bonne chose.

Les immigrés peuvent faire aujourd’hui l’objet de discriminations. Mais qui pourra demain empêcher  les Arabes, les Indiens ou les Chinois d’être élus demain maires, députés, leaders   politiques ou Chefs d’Etat dans toute l’Europe ?

Cela arrivera plus vite que nous le pensons. Et c’est ce qui fait peur à mes interlocuteurs  israéliens. Ils pensent que les Arabes sont des terroristes, des antisémites et des ennemis d’Israël. Ils imposeront la loi de la Charia en Europe. Il est vrai qu’il y a des terroristes arabes qui ont fait preuve des niveaux les plus élevés de haine, de crimes  et de racisme. Mais la plus grande partie des Arabes en France sont des patriotes français. Les Israéliens seraient surpris d’apprendre que beaucoup d’Arabes en France sont très favorables aux Juifs et sont aussi de grands admirateurs d’Israël, souvent bien plus que des Français de souche

Il n’y a pas moyen de savoir combien d’Arabes ou de Musulmans vivent aujourd’hui en France parce que signaler la religion ou l’origine ethnique d’une personne est interdit par la loi. Quant aux immigrés d’Afrique ou d’Asie venus en France, tôt ou tard, leurs enfants ou leurs petits enfants se marieront avec des jeunes de familles françaises de souche ce qui bouleversera à long terme la démographie du pays. Et c’est une bonne chose.

L’EUROPE SERA DIFFÉRENTE

L’Europe sera différente. Ce ne sera plus l’Europe plongée dans une des formes les plus extrêmes de la décadence raciste de l’humanité. Peut on s’imaginer ce qu’aurait pu être  l’histoire du vingtième siècle si l’Allemagne et l’Europe étaient profondément pluri-ethniques? Aurait-t-on pu exterminer des populations sur une base raciste ou religieuse? La leçon du vingtième siècle est claire : l’apologie de l’ethnie, de la religion et du nationalisme à outrance est la recette pour un désastre que ni le progrès scientifique et ni une culture raffinée n’ont pu empêcher.

Les solutions ne sont pas simples. Les populations d’origine se défendent par des moyens subtils. L’époque du colonialisme, de l’exploitation, de la discrimination terminée, nous entrons a priori dans l’ère de la bienveillance  et de la tolérance.

LE MULTICULTURALISME

En Amérique du Nord, on a inventé le « multiculturalisme ». C’est un terme sympathique qui veut dire : « Vous autres, immigrants venus de pays sous développés, vous avez aussi une culture et nous la respectons tout comme la nôtre à égalité. Nous n’allons pas vous imposer nôtre culture. Tout au contraire, nous allons vous aider à préserver la vôtre  ».

C’est ainsi que pour maintenir sa supériorité, l’establishment culturel enferme les immigrés dans la cage dorée du folklore inoffensif de leur pays d’origine. Il crée ainsi une ségrégation – version atténuée de l’apartheid – entre sa culture et celle des immigrés (arabes, indiens,chinois, africains  etc.) Les acquis de la culture universelle demeurent ainsi réservés aux populations de souche et les autres sont contraints de se cantonner dans leurs traditions, dans l’étroit domaine du folklore, et dans une incapacité d’accéder à la culture.

 C’est ce qui s’est passé aussi en Israël .

Ce multiculturalisme a pris ici l’aspect du« melting pot » Grace à lui les premiers pionniers se sont emparés des organismes de la haute culture et ont refoulé les nouveaux venus dans le ghetto du folklore. L’establishment s’est efforcé à promouvoir des fêtes ethniques comme substitut au développement culturel. En quelque sorte, on va vous donner  plein de chansons orientales de basse qualité à la radio, on va glorifier la fête de la Mimouna, on va même nous prosterner pour baiser la main du rabbin Ovadia Yosef, mais laissez nous la direction de l’orchestre philharmonique,  du Théâtre Habima, de l’Opéra, des institutions culturelles et des universités

L’establishment a affermi son pouvoir sournoisement par hypocrisie et par habileté à jeter de la poudre aux yeux des nouveaux venus. Certains sont tombés dans le piège. On a ainsi créé des localités mono-ethniques peuplées uniquement d’immigrés ce qui a retardé leur assimilation à la société générale

Malgré ses remarquables progrès, Israël souffre d’une segmentarisation extrême. On pourrait même dire qu’il y a plusieurs peuples dans ce pays, totalement séparés les uns des autres

COMPARTIMENTAGE

Ce compartimentage hermétique ne provient pas de causes économiques ou sociales. Israël est l’un des rares pays au monde où l’identité des citoyens dépend officiellement de leur origine ethnique. La dépendance exclusive en Israël de la religion juive était sans doute compréhensible quand le pays offrait une solution humanitaire aux rescapés de l’Holocauste et aux Juifs persécutés dans leur pays d’origine. Mais de nos jours quelle est la justification d’établir notre identité uniquement sur des critères religieux ?

Le sionisme qui voulait créer un « asile de nuit » pour les Juifs a atteint son but et terminé sa mission. Aujourd’hui Israël ne peut continuer à se cramponner à des idéologies révolues devenues anachroniques. A t-on encore besoin d’une Agence Juive? Ne vaudrait-il pas mieux la remplacer par une agence nationale d’immigration qui pourvoirait aux besoins du pays et aux considérations humanitaires ? Ne devrait on pas permettre à toute personne dont le pays pourrait avoir besoin d’adhérer à la nation israélienne, sans distinction de religion. Aujourd’hui une personne qui voudrait construire son avenir au sein du peuple israélien est obligé de renier sa religion pour se convertir à une autre religion à laquelle beaucoup d’Israéliens n’y croient pas.

UNE NATION NORMALE

D’autres pays ont résolu ce problème en interdisant la mention dans tout document officiel, public ou confidentiel, la religion ou l’origine ethnique de ses citoyens

Nous ne devons pas agir comme si nous étions différents du reste de l’humanité

Nous vivons aujourd’hui dans un mélange de globalisation économique et social et de régionalisme culturel. Nous sommes déjà capables d’arrêter d’agir comme si nous étions une race à part, et devenir une nation normale dépourvue de ségrégation ethnique

De toute façon, à terme, dans un avenir historique, une nation basée démographiquement sur une seule ethnie ou une seule religion ne pourra plus continuer de l’être et deviendra tôt ou tard pluri-ethnique.

Yigal Bin -Nun

L’auteur est un historien israélien et un chercheur dans l’historiographie des textes de la Bible

 

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקויגאל...הרצאה

יגאל בן־נון

עוד לפני ההכרזה על עצמאותה של מרוקו, במארס 1956, היו משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי מוטרדים מגורלה של יהדות מרוקו. שליחים ישראלים רבים ניסו לשכנע את מנהיגיה לאפשר חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי המלך אלא גם עם נציגי המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת ארצה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את המדינה, שכן בזכות השכלתם הצרפתית היה ליהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית ובמסחרה. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי ישראל פתרון שהתבסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארצות הברית במרוקו. בכך הם טיפחו את המיתום האנטישמי של שליטת יהודי ארצות הברית בממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. כיוון חשיבה זה בא לידי ביטוי בין השאר בהזמנת אלינור רוזוולט2 למרוקו במארס 1957 בידי ג׳ו גולן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי. גם לקראת ביקוריהם של המלך מוחמד החמישי בוושינגטון בקיץ 1957 ושל בנו חסן השני במארס 1963 נערכו נציגי ישראל ונציגי ארגונים יהודיים עולמיים לארגן מבצעי הסברה מיוחדים כדי להרשים את השלטון המרוקני ביכולתה של יהדות ארצות הברית לגייס משקיעים אמריקנים לביצוע פרויקטים במרוקו. כבר באוגוסט 1961 הושג הסכם בין ישראל למרוקו על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת פיצוי כספי, ומבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין לגורלו של ההסכם וחיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכת הישראלים, אם המלך ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל בתחום הביטחוני, שהחלו בראשית פברואר 1963.

ביקור אלינור רוזוולט במרוקו

ג׳ו גולן הבחין שלאחר קבלת העצמאות הבינו ראשי המדינה החדשה שהנושאים החברתיים והכלכליים חשובים יותר מן הנושאים הפוליטיים. הם הבינו שגם אם יאושר למדינתם סיוע כלכלי הם עדיין לא ערוכים להשתמש בו כראוי. רק פיתוח התעשייה והחקלאות יצמיח מעמד פועלים המודע למשימות המוטלות עליו, ושיכול להיאבק למען שיפור רמת חייו של העובד. עם זאת, בתחום הפוליטי ההערצה למלך שהיה קשוב לבנו, יורש העצר מולאי חסן, הבטיחה יציבות חברתית בארצו. לדברי גולן מרוקו רצתה לאמץ מדיניות שקולה בסכסוך בין ישראל לעולם הערבי ואף הרחיקה לכת בתקוותיה לשמש מגשרת בסכסוך זה, אך עמדה זו הייתה של העילית החברתית ולא שיקפה בהכרח את תחושות דעת הקהל הכללית. בתוך המדינה התנהל מאבק סמוי בין היסודות המתקדמים לאלה השמרנים. האחרונים שאפו למשטר תאוקרטי בעל מאפיינים פאודליים. מצבו של המיעוט היהודי היה עדין. שערי המדינה היו חסומים בפניו וחופש התנועה שלו, זכות בסיסית של אזרחים, היה מוגבל. יהודי מרוקו לא רצו לוותר על קשריהם עם ישראל, שאליה היגר כבר שליש מן הקהילה, אך קשרי המשפחה בין שני עברי הים התיכון היו מקור לחשדנות.

בראשית ינואר 1957 נפגש גולן בארצות הברית עם פעילת זכויות האדם, אלינור רוזוולט, והציע לה לקיים ביקור במרוקו בתאריכים 30-18 במארס.1957  לקראת ביקורה נפגש אתה שוב ב־17 במארס במדריד לשם תדרוך פוליטי לקראת נסיעתה. בספרד סירבה רוזוולט להיפגש עם הגנרל פרנקו, אך ביקרה יחד עם גולן במוזאון הפראדו. על פי תכנית תיור מפורטת שהכין גולן היא הייתה אמורה לבקר בערים פאס, מראכש, קזבלנקה, רבאט וטנג׳ה. מטרת הביקור הייתה כפולה: להכיר את מצבה הפוליטי והכלכלי של מרוקו ולסייע לה בתחום ההשקעות, וללמוד את בעיותיה של הקהילה היהודית ולדאוג לזכויותיה בפגישותיה עם הנהגת המדינה. כחודשיים קודם לכן צייר גולן לפני רוזוולט את תמונת המצב המדיני במרוקו והציע לה רשימת אישים להיפגש עמם בביקורה. מהצעותיו אפשר ללמוד על מצבה של המדינה הצעירה אחרי עצמאותה ועל יחסה לקהילתה היהודית. אחרי סגירת מחנה המעבר ״קדימה״ לעולים, הגבילו שלטונות מרוקו את יציאת היהודים לישראל. לכן הציע גולן להעלות את עקרון הזכות להגירה חופשית בשיחותיה עם המלך, עם יורש העצר ועם חברי הממשלה, ולהדגיש שארצות הברית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בזכות זו. גולן הבטיח לה שנציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו, יוסף רפאל טולדנו, והשר לאון בן־זקן, יספקו לה מידע מפורט על הקהילה ויסיירו אתה ברובע היהודי בקזבלנקה.

הוא תיאר בפרוטרוט את תכונותיהם של אישים בהנהגה המרוקנית והמליץ לרוזוולט להיפגש אתם. עוד יעץ לה לקיים שיחה בארבע עיניים עם המלך ללא מתרגמים ומתווכים, כיוון שרק כך ידבר אתה המלך על נושאים עדינים, ועם השר הבכיר ביותר בממשלה, עבד אל־רחים בועביד שזכה להערכה רבה בארמון ובקרב המפלגות, ולהציע לו סיוע טכני אמריקני להכשרת מנהלים מקצועיים. כן הציע לאורחת להיענות להזמנתו של השר לאון בן־זקן לארוחת ערב בהשתתפות נכבדים יהודים ומוסלמים, שכן בכך היא תעודד אותו במשימתו העדינה ליצור אקלים נוח לידידות יהודית־מוסלמית.

משימה זו היא חלק משאיפה של המרוקנים לראות בארצם גורם מתווך בסכסוך בין מדינות ערב לישראל. המלך, ובעיקר עבד אל־רחים בועביד וראשי המפלגות, הצהירו לא פעם על רצונם לראות ביחסים הטובים השוררים בין יהודים למוסלמים במרוקו דוגמה לחיקוי במדינות המזרח התיכון. האישים שעליהם המליץ גולן לרוזוולט להיפגש עמם היו מהדי בן־ברכה הליברל שנאבק באנאלפביתיות, ראש הממשלה מבארכ בכאי הנאמן למלך, ראשי איחוד העבודה המרוקני מחג׳וב בן־םדיק וטייב בן־בועזה, שר הפנים דרים מחמדי ואישים מן האופוזיציה כעבד אל־הדי בוטלב ואחמד בן־םודה, שני חברי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, והנסיכה ללה עיישה, שתסייר אתה במוסדות סוציאליים. גולן הציע לקיים פגישה גם עם השגריר האמריקני ברבאט, קוונדיש קנון.

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

ב־19 במארס ערך מוחמד החמישי קבלת פנים רשמית לאלמנת הנשיא רוזוולט ולבנה אליוט. לאחר מכן שוחח המלך עם אורחיו שיחה פרטית בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי, אחמד נג׳אי, שתרגם את דבריו. הם דיברו על היחסים הרצויים בין שתי המדינות ועל מדיניות משותפת שמטרתה ניצחון זכויות האדם וחופש הפרט. המלך הבטיח לעשות כל מאמץ לדאוג לביטחונם של כל חלקי האוכלוסייה ולשוויון מעשי ביניהם.

לפי הדו״ח של רוזוולט, מוחמד החמישי נראה מתוח בגלל הבעיות הכלכליות שהחריפו עקב הבצורת שהיכתה במדינה והדגיש שהוא זקוק לסיוע מיידי. האורחת הבטיחה לדווח לצירים הדמוקרטים של הקונגרס האמריקני על המצב ולבקש מהם לפעול ביעילות ובמהירות למתן סיוע למרוקו. הבן אליוט הוסיף שבכוונתו לארגן בארצות הברית קבוצה של אנשי עסקים שישקיעו במרוקו. הוא קיבל ייעוץ בנושא מן השר בועביד ומן השגריר קנון ויועצו פורטר.

 האורחת האמריקנית הציעה שמרוקו תשקיע מאמצים ליישוב הסכסוך בין מדינות ערב לישראל והדגישה שהערבים חייבים לוותר על רצונם לחסל את ישראל. מוחמד החמישי השיב שהוא דן בנושא עם המלך אבן סעוד מערב הסעודית ושהם הסכימו על מדיניות שלום עם ישראל, אך הדבר יצריך מידה גדולה של רצון טוב של הצדדים ותבונה מדינית. המלך הסכים לדעתה של גברת רוזוולט שהיוזמה חייבת לבוא מקרב בעלי השפעה. כאשר שאלה האורחת אם היהודים במרוקו חופשים לעזוב את המדינה, השיב המלך שהיהודים הם בניו ואין להם סיבה לעזוב, שמצבם הכלכלי טוב ממצבם של מוסלמים רבים ושהוא אישית יהיה עצוב מאוד לראותם נוטשים את מדינתם.

עם זאת הם חופשים לעזוב אם זה רצונם. המלך העמיד לרשות האורחת האמריקנית מכונית קדילק של הארמון ומתורגמן. למחרת היא ביקרה ברובע היהודי בפאס והתקבלה בהתלהבות בידי ראש הקהילה עמרם חזן והאוכלוסייה במקום. היא ביקרה בבית הספר של כי״ח (אליאנס) שבו למדו אלפיים תלמידים ותלמידות, שערכו לה קבלת פנים בחצר בית ספרם. היא שאלה שאלות רבות על חיי היהודים בעיר ועל יחסיהם עם המוסלמים, על בעיות ביטחון, על ההגירה ועל החינוך היהודי. בעיית הנפקת הדרכונים ליהודים לא נפתרה, אך ההנהגה המרוקנית הבינה שבאמצעות ארגונים יהודיים עולמיים אפשר לגייס משקיעים אמריקנים.

ביקור מוחמד החמישי בארצות הברית

בסוף נובמבר 1957 ערך המלך מוחמד החמישי ביקור בוושינגטון במטרה לממש את הבטחת ממשל אייזנהואר להעניק סיוע כלכלי לארצו. לקראת הביקור הצהיר על תמיכתו בשוויון זכויות בין מוסלמים ליהודים בארצו כדי לשוות למרוקו אופי ליברלי ומתקדם. הגופים היהודיים האמריקניים נערכו לנצל את ביקור המלך כדי להעלות לדיון ציבורי את חופש ההגירה היהודית ממרוקו.

בירושלים זימנה שרת החוץ גולדה מאיר אל לשכתה את ראש המוסד איסר הראל, את ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלמה זלמן שרגאי, את מפקד ״המסגרת״ בצפון אפריקה, שלמה חביליו, ואת נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן. לאחר פגישה מאכזבת של מועצת הקהילות היהודיות עם מנהל המחלקה המדינית במשרד הפנים מוחמד חמיאני, שהתקיימה ב־4 ביולי 1957, הציעו נציגי משרד החוץ הישראלי לערוך הפגנות נגד המלך.

מושלי המחוזות במרוקו קיבלו הנחיות משר הפנים להכביד על הנפקת הדרכונים ליהודים. הנחיות אלה שכנעו את הישראלים להחריף את יחסם עם המלך ולתמוך בהפגנות נגדו בארצות הברית. בפגישה במשרדה טענה שרת החוץ שהשלטונות המרוקנים מנצלים לרעה את הפגישות של ג׳ו גולן אתם, שכן הם מוכיחים בכך שאינם פוגעים לרעה בזכויות יהודי מרוקו. שלמה חביליו הוסיף שראש שירותי הביטחון, מוחמד לע׳זאוי, אינו עומד בהבטחותיו לג׳ו גולן וההוכחה לכך הן הוראותיו למושלים לא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים. למרות זאת הצליח נשיא הקונגרס היהודי העולמי לשכנע את משתתפי הישיבה להימנע מהפגנות בימי ביקור המלך בניו יורק.

לדברי ג׳ו גולן תכננו ארגונים יהודיים לארגן לאורח קבלת פנים סוערת דוגמת ההפגנות שערכו למלך סעוד מערב הסעודית, וציין שהשלטים כבר הוכנו מראש עם ססמאות נגד מרוקו ומלכה. בעמל רב הצליח גולן לשכנע את ראשי הקונגרס היהודי האמריקני ואת חבריו בקונגרס היהודי העולמי לבטל את תכניותיהם ולקבל את מוחמד החמישי באהדה בעיתונות המקומית.

שגריר ארצות הברית ברבאט, דיוויד פורטר, דיווח לגולדמן ששלטונות מרוקו יכלו, לו רצו בכך, לחסל את המחתרת הישראלית ולהפסיק מיד את ההגירה הבלתי חוקית, אך הישראלים העדיפו להתעלם מדבריו. לדברי נחום גולדמן הפעילות המחתרתית הישראלית במרוקו פגעה בקהילה. הוא שכנע את אבא אבן השגריר באו״ם ואת שגריר ישראל בוושינגטון, אברהם הרמן, לא להעליב את המלך על ידי פעולות מחאה במהלך ביקורו, בזכות יחסו המסורתי החיובי ליהודי ארצו ומפני שרק בדרכים דיפלומטיות אפשר היה להבטיח את יציאת היהודים. גם שרגאי הסכים להמלצה לא לערוך הפגנות.

בגלל עומס פגישותיו של המלך בביקורו, החליטו שגרירות מרוקו בוושינגטון ומחלקת המדינה האמריקנית להפגיש את המלך עם משלחת יהודית אחת(כשלושים משלחות ביקשו להתקבל אצלו). סוכם שבראש המשלחת יעמוד נחום גולדמן, אך הפגישה לא יצאה לפועל והמשלחת נפגשה עם שר האוצר, עבד אל־רחים בועביד. בו בזמן נפגש נציג הקונגרס היהודי העולמי, מורים פרלצוויג, עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרג, שהזמינו לביקור במרוקו והצהיר הסכמתו להתיר חופש תנועה ליהודים, בתנאי שלא יהפוך להגירה המונית. בפגישות אלה ביקשו נציגי הקונגרס משלטונות מרוקו לקבל מכסת הגירה של כ־500-400 נפש לחודש. נראה שהשרים בפמליית המלך לא התנגדו להצעה זו. בניו יורק הצהיר שוב מוחמד החמישי על התנגדותו לכל סוג של אפליה והבטיח בדיסקרטיות לנציגי הקונגרס היהודי העולמי על הסרת המגבלות בהענקת הדרכונים, כהבטחתו לנשיא אייזנהאור. המלך עמד בהבטחתו, ולפני ששב לארצו פרסם שר הפנים, דריס מחמדי, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה לעיתונות כי לפי רצון המלך כל יהודי שירצה בכך רשאי להגר עם בני משפחתו. שבועיים לאחר מכן, ב־12 בדצמבר, קיבלו מושלי המחוזות הנחיות ברוח דומה משר הפנים ומראש שירותי הביטחון. על פי הדהיר (צו) החדש יבוטלו כל המגבלות על הנפקת דרכונים. כל אזרח מרוקני היה רשאי לקבל דרכון בכל עת ולנוע בחופשיות במדינה ומחוץ לה. עם זה הדגיש מוחמד לע׳זאוי כי הדהיר אין פירושו שמרוקו מעניקה היתר לציונים להמשיך לפעול במרוקו ולנהל תעמולה אנטי־מרוקנית בקרב יהודיה. הוא קרא לחשוף את זהות הסוכנים הציונים ולהעמידם לדין באשמת פגיעה באינטרסים החיוניים של המדינה.

למרות החלטות אלה ראו הארגונים היהודיים ונציגי משרד החוץ הישראלי בהיערכות לקראת ביקור מוחמד החמישי בארצות הברית כישלון. לא כל נציגי הארגונים היהודיים שוכנעו בחומרת מצבם של יהודי מרוקו. גם חומר שסיפקה להם הסוכנות היהודית בנושא לקראת הביקור היה מלא הטפות ״ציונות״ לא ענייניות ופחות עובדות וטיעונים משכנעים לגבי זכויות היהודים במרוקו. אף שהגורמים המטפלים בנושא החליטו לרכז את המאמץ בתקשורת הלא־יהודית והיהודית להפעלת לחצים דיפלומטיים התוצאות היו עגומות, שכן הנושא היהודי־מרוקני לא הוזכר בעיתונות. גם פגישת נשיאי הארגונים עם שגריר מרוקו בוושינגטון וביקור משלחת הוועד היהודי־אמריקני במחלקת המדינה האמריקנית לא הועילו. אלכסנדר איסטרמן, יועצו של נחום גולדמן, סבר כי הפגישה עם שגריר מרוקו בוושינגטון לא זו בלבד שלא הועילה אלא אף הזיקה, ולכן הוא התנגד לקיים פגישה דומה עם השגריר המרוקני בלונדון.

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

הכישלון בטיפול בביקור המלכותי בארצות הברית חידד את הבדלי הגישה בין הגופים היהודיים העולמיים לנציגים הישראלים. להערכת שגריר ישראל בארצות הברית, אברהם הרמן, הצליחו המרוקנים להעביר את מסריהם היטב. הם יצרו רושם שאינם מונעים יציאת נוסעים יחידים אלא מתנגדים רק להגירה המונית. זו הסיבה שלא חדלו להעניק אשרות ודרכונים. להערכתו, מדיניות אי־ההתקפה שהנהיג גולדמן נכשלה. כיוון שכך, יש לשנות את שיטת ההסברה ולהדגיש שמרוקו אינה מאפשרת ליהודיה לצאת את המדינה ללא תנאי. ההכרזה בדבר זכויות האדם של האו״ם (משנת 1948) מעניקה חופש תנועה לכול ללא תנאים, לכן אין זה מעניינה של מרוקו לחקור מדוע היהודים רוצים לצאת את המדינה ולאן בדעתם להגיע. בנושא ההגירה לישראל הדרך הנכונה לפעולה נגד שלטונות מרוקו צריכה להזכיר את איחוד המשפחות. הרמן הציע לראיין משפחות יהודיות במרוקו בכלי התקשורת האמריקנים.

איסטרמן והנהגת הקונגרס היהודי העולמי דרשו לנהל משא ומתן דיפלומטי עם שלטונות מרוקו. בעבר הייתה הבעיה העיקרית קיומו של מחנה המעבר לעולים ״קדימה״. באותו זמן המכשול היו משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה בדרכם לחצות את הגבול באופן לא לגלי וטופלו בידי קהילות טנג׳ה ותטואן, והמתינו למשפט או ליציאה מן המדינה. כדי להגיע להבנה עם השלטונות הוא ביקש להפסיק את ההגירה הבלתי חוקית שארגנה ״המסגרת״. עם זאת, במשרד החוץ בירושלים סוכם לא לערב את הקונגרס היהודי העולמי בהודעות נגד שלטונות מרוקו כדי שלא לפגוע בקשריו אתם. לעומת זאת הוחלט להפעיל הסברה בארצות הברית ולפרסם עובדות על הקהילה במרוקו. העיתונות הישראלית המשיכה להפעיל צנזורה על הנושא.

בנושא ההגירה הבלתי חוקית נודע שראשי מועצת הקהילות היהודיות במרוקו בראשותו של דוד עמר דנו בפרסום הצהרה נגד הגירה המונית לישראל, בגלל היחס השלילי ליהודי מרוקו בישראל והתחושה שמתייחסים אליהם כאל אזרחים בדרגה שנייה. שלטונות מרוקו החליטו לשגר משלחת של יהודים מרוקנים שתופיע בפני ארגונים יהודיים עולמיים ותפעל נגד ההגירה הבלתי חוקית. המשלחת תכלול את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עמר, את הסוציאליסט מרק סבאח, ואת הקומוניסט אברהם צרפתי.

במסגרת מתקפת ההסברה הישראלית שוגרו למרוקו אישים ידועים כדי שיפעילו לחץ על ההנהגה המרוקנית לאשר חופש ההגירה ליהודים. בין השאר נמנו עמם הרב הרברט פרידמן(אוקטובר 1956), סיימור רובין מן הוועד היהודי־אמריקני ואתו עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי, שייצג את כי״ח (נובמבר 1957 ושוב בסביבות 15 בנובמבר 1960), העיתונאי האמריקני הל לרמן(אוגוסט 1958), העיתונאית רות גרובר, כתבת העיתון ניו יורק הרלד טריגיון־(31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), ושוב הרב הרברט פרידמן(אפריל 1961). כן פעלו אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בן־נחום וגם אחדים שהתנדבו לעסוק בנושא אך נדחו בידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות הסופר אנדרה שוראקי, נציג כי״ח, וכן שליחים מטעם הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקני, שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.

ב־14 בנובמבר 1957 הגיע לרבאט פרנק ג׳רבזי, כתב העיתון ניו יורק פוסט, ונפגש עם אנשי ממשל מרוקנים, ובהם מהדי בן־ברכה, מוחמד לע׳זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבן־ברכה דברים לא מחמיאים על אלכסנדר איסטרמן. לדברי מנהיג האגף השמאלי של מפלגת אל־אסתקלאל: תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות״. לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים אשמים בזה הצרפתים. בן־ברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו״ם, הדגיש שמרוקו גאה בקהילתה היהודית החשובה, שהיא השלישית בגודלה בעולם, ושהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקניים ולעלות לרגל לישראל כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה, טען, היא יציאה המונית של היהודים.

בעבר אפשרו הצרפתים לארגון ״קדימה״ להוציא יהודים רבים מן המדינה, אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית גם בגלל לחץ הליגה הערבית, המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו, 239 היהודים שנעצרו ליד קסטלחו(Castellejo) בדצמבר 1957 לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה מחמת האבטלה, הפוגעת גם בקהילה היהודית. אשר לישראל, הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים לציונות, שהיא מעין אימפריאליזם כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו, ישראל צריכה להיקרא ״פלשתינה״. השגריר האמריקני ברבאט שעמו נפגש ג׳רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי על השלטון המרוקני כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים. מוחמד לע׳זאוי היה קיצוני יותר מבן־ברכה

 ג׳רבזי התרשם שאם מרוקו תהפוך ביום מן הימים לדיקטטורה, לע׳זאוי יעמוד בראשה. ראש שירותי הביטחון טען כי הוא ער לקיומו של ארגון חשאי המארגן את יציאת היהודים ממרוקו ואף ידוע לו על שחיתות בקרב אנשיו. מארגני ההברחה מקבלים על כל יהודי שיוצא תקציב של 300 פרנק אך מוציאים עליו רק מאה. הוא האשים את התועמלנים הציונים שמוציאים שם רע למרוקו, וחזר על הצהרתו שלא יינתנו אשרות ליהודים המתכוונים להגר לישראל. בשיחה עם נציג הוועד היהודי־אמריקני, סיי רובין, התנגד לע׳זאוי ליציאתם הקבוצתית של משפחות המהגרים שנעצרו בטנג׳ה. לדבריו יהודי מרוקו שהיגרו לישראל הם בה אזרחים מדרגה שנייה ורבים מהם רוצים לחזור למולדתם. הוא מסר כי 8,000 מוסלמים עזבו את מרוקו בחודשים יולי־ספטמבר, ובאותו זמן יצאו גם 4,700 יהודים בדרכונים, מספר ללא השוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה. ב־13 בינואר 1959 נשלח למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי מורים קאר, כתב העיתונים הארץ וג׳רוזלם פוסט. משימתו הייתה לכתוב על משפחות העולים שנעצרו בחצותם את הגבול ורוכזו בטנג׳ה. הובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקניים חשובים. בסוף החודש העניק לו בן־ברכה ראיון ובו דיבר על עמדותיו בנושא הגירת היהודים:

 

היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להמיר את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב ונוצרת אווירה לא נוחה […] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

בן ברכה רמז לעובדה שפעולות שליחי ישראל במרוקו להברחת יהודים היו ידועות לו ולחברי מפלגתו והאשימם בהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינתו.

ראש הממשלה לשעבר, מבארכ בכאי, התלונן לפני ידידו ג׳ו גולן באמצע פברואר 1959 על התנהגות בן ברכה, שעלולה להביא לפילוג בעם המרוקני. עבד אל־הדי בוטלב, אחמד בן סודה ואחמד שרקאוי, שלושה מבכירי המפלגה הדמוקרטית התחוקתית(Parti Democratique pour !'Independence) בראשות מוחמד חסן ואזני, פנו לקונגרס היהודי העולמי וביקשו סיוע כספי למפלגה החדשה כדי להבים את ותיקי מפלגת אל־אסתקלאל בראשות עלאל אל־פאסי. הקונגרס היהודי העולמי הצטייר בעיני ההנהגה המרוקנית כגוף עשיר ורב השפעה על הממשל האמריקני ועל יהדות העולם.32

ביקור חסן השני בניו יורק

מאז הפיכת הקצינים במצרים חשש השלטון המרוקני מהשפעתו המזיקה של גמאל עבד אל־נאצר לגורלה של המלוכה השריפית. היחסים בין המלך חסן השני שירש את אביו מוחמד החמישי במארס 1961 לנשיא מצרים השתבשו אחרי שהאחרון ביקש לדחות את ועידת גוש מדינות קזבלנקה, שהייתה אמורה להתכנס במאי 1962 במראכש, בגלל מלחמתו בתימן. המלך, שקיווה לחזק את יוקרתו אחרי ההצלחה במשאל העם לאישור החוקה החדשה שהעניקה לו סמכויות נרחבות, התאכזב.

היחסים בין שני האישים התדרדרו עוד כיוון שהחוקה החדשה אסרה קיום משטר חד מפלגתי באמצעות מפלגת שלטון. העיתונות המערבית נתנה פרסום לסעיף זה וציינה שזהו חידוש יחיד במינו בכל מדינות ערב, וסברה שהעניק למרוקו אופי דמוקרטי. לעומת זאת העיתון המצרי הפרו ממשלתי אל־אהרם ראה בחוקה המרוקנית השפעה קולוניאליסטית. בלבנון, העיתון לוריאן(L 'Orient) הגיב על ההתקפה של העיתון בקהיר והצהיר שאף מדינה ערבית אינה זקוקה לאישור של קהיר לקביעת חוקתה. בעיתון נכתב כי הסיבה האמיתית לסירובו של נשיא מצרים להגיע לוועידת מראכש הייתה רצונו להימנע מפגישה עם המלך חסן השני. העיתון הסיק שגורל גוש קזבלנקה הנשען על ציר קהיר־קזבלנקה יהיה כגורל הליגה הערבית, שהיתה משותקת. תחליף לוועידה שבוטלה היה כינוס שרי החוץ של מדינות צפון אפריקה שנערך ברבאט ב־11 בפברואר 1963, ובו ניסה המלך חסן השני ליצור את איחוד מדינות המגרב.

מלא סיפוק מתוצאות משאל העם לאישור החוקה, יצא חסן השני לביקור באלג׳יריה שזה עתה זכתה בעצמאותה, וב־27 במארס יצא לביקור רשמי בארצות הברית. חסן השני נפגש עם הנשיא ג׳ון קנדי לשיחה. לקראת הביקור הזמין המלך את ידידו, איש העסקים האמריקני מרסל פרנקו, למרוקו לסייע לו בתכנית ביקורו ובקביעת רשימת האישים שיצורפו לפמלייתו. גם מזכ״ל מועצת הקהילות, דוד עמר, הגיע באותו זמן לארצות הברית. הוא הוזמן עם תעשיינים מרוקנים העוסקים בתבואה חקלאית לביקור של שלושה שבועות בארצות הברית כאורחי איגוד איכרי אמריקה. באותה הזדמנות טיפל עמר בהכנת ביקור המלך בכל הקשור לחוגים היהודיים ותכנן להיפגש גם עם מאריי גורפיין, נשיא Hebrew Immigrant Aid Society) HIAS, להלן: היא״ס). שגרירות ישראל בוושינגטון קיבלה הוראות ממשרד החוץ להושיט יד לדוד עמר, שהוא ״מידידינו המהימנים״.

 עמר תכנן גם להיפגש עם השגריר אברהם הרמן כדי לקבל ממנו תדרוך על פעילותם של שגרירי המערב למען זכויות היהודים במרוקו. אנשי השגרירות התבקשו להגביל את מגעיו עם ישראלים מטעמים מובנים. שגרירות ישראל בוושינגטון והקונסול בניו יורק, שלמה ארגוב, נערכו לקראת הביקור כדי לנצלו להידוק היחסים עם המלך במסגרת ״הסכם פשרה״, בחסות היא״ס, לפינוי קולקטיבי של יהודי מרוקו ולטיפול בנושאים דיפלומטיים בין שתי המדינות. מרסל פרנקו ריכז את הטיפול בביקור, ושכר את שירותיהם של משרד יחסי ציבור רודר ופיין ושל משרד עורכי הדין וייס וריבקינד, במטרה ליצור מגע בין נציגי הארגונים היהודיים למשלחת המרוקנית ולהבטיח את המשך הקשר אחרי הביקור. פרנקו יצר קשרים גם עם עבד אלטיף בן ג׳לון, השגריר החדש של מרוקו בוושינגטון. מטרת ישראל הייתה להרשים את המלך במהלך ביקורו המלכותי בשני תחומים: האחד, שיהדות ארצות הברית היא גורם ידידותי ואוהד כלפיו וכלפי משטרו, והשני שיהדות זו יכולה לתרום לכלכלת ארצו. נציגי ישראל דאגו להקיף את המלך באישים אמריקנים לא יהודים שישתדלו לטובת הקהילה במרוקו, בהנחה שהשפעה זו תנוצלו בעתיד לטובת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לשם כך הם הקפידו שהמלך לא ירגיש שהיחס אליו קשור במישרין לישראל.

איש העסקים תאו בן־נחום הציע לארגן קבלת פנים של יהודים ברחובות מדריד, בה חנה המלך חניית ביניים, ולבדוק אפשרות להעניק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטה ניו יורקית. בן נחום הודיע לשגרירות ישראל בפרים ששותפו, צ׳רלם אלן, מארגן ערב מיוחד למלך בניו יורק ושהוא שכר דירה לנסיך מולאי עבדאללה ואשתו. לאחר שבמאי 1962 התבקש בן נחום להעלות לפני הנסיך עבדאללה, אחיו של המלך, את נושא אישור התקנון החדש של מועצת הקהילות היהודיות ולא הצליח בכך, הוא הבטיח לעשות זאת בעת ביקורו של המלך בניו יורק.

כן הבטיח לדבר אתו על קיום יחסים דיפלומטיים עם ישראל דוגמת היחסים שמקיימת ישראל עם השאה באיראן. כשביקש הנסיך מולאי עלי, בן דודו של המלך, להיפגש עם בן־נחום ועם שותפו צ׳רלם אלן, הדריכה יעל ורד מהשגרירות בפרים את בן־נחום לומר לנסיך כי הוא ״עושה זאת לבקשת ידידים משותפים״. יעל ורד רמזה כנראה למגעים שניהל איש העסקים יצחק כהן־אוליבר עם מולאי עלי בנושא ״הסכם הפשרה״ שאמור לפצות כספית את מרוקו על פגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים באופן קולקטיבי.

לקראת הביקור המלכותי התבקשו ראשי הארגונים היהודיים על ידי משרד החוץ הישראלי לעמוד בקשר עם מרסל פרנקו. הנציגות הדיפלומטית הישראלית יזמה בימי הביקור מאמרים חיוביים על הממשל המרוקני בעיתונות היהודית האמריקנית. סוכם גם שמשלחת מרכזית של הארגונים היהודיים תיפגש עם חסן השני ותמסור לו תעודת קלף ובה הערכת הארגונים היהודיים למלך ולאביו, ולמשטרם הנאור. בראש המשלחת עמד מרסל פרנקו וחבריה היו נשיא היא״ס, מאריי גורפיין, שני נציגי כי״ח ועוד שמונה אישים. גם משלחת מטעם ארגוני המתנדבים (Voluntary Agencies) שכללה נכבדים משלוש הדתות, כולל יהודים, נפגשה עם המלך. בקשת ראשי הוועד היהודי־אמריקני להיפגש עם המלך בנפרד נדחתה. המלך הוזמן לארוחה חגיגית במועדון עיתונאי החוץ בארצות הברית, ובמהלכה הזכיר את יחסו החיובי ליהודים: ״חשוב לי לציין את אופיה המרוקני של האוכלוסייה היהודית. כמרוקנים יש ליהודים אותן זכויות כלאחיהם המוסלמים ואין הבדל ביניהם״. המלך סעד בחברת בן־נחום ובשובו מארצות הברית ערך ביקור בצרפת.

נציגי ישראל בניו יורק הצליחו לארגן פגישה בין מרסל פרנקו לבין תאו בן־נחום. הייתה זו משימה עדינה, שכן שניהם ראו את עצמם אפוטרופוסים על המגעים עם מלך מרוקו. להפתעת אנשי משרד החוץהחליטו השניים לתאם עמדות בזמן הביקור. כדי להמחיש למלך את מעמדה הכלכלי של יהדות ארצות הברית הוחלט לייסד ביוזמת פרנקו, בסיוע בן־נחום ובהשתתפות אילי הון בולטים בוול סטריט, חברה כלכלית שתשקיע בבוא הזמן במרוקו.

 בהתחלה החברה הייתה אמורה לפעול באופן סמלי, אך עם הזמן, בסיוע משרד וייס ריבקינד, היא יכולה הייתה להפוך לגורם כלכלי לא מבוטל. יותר מכול דאגו נציגי ישראל שהמלך ישמע במועדים אסטרטגיים בביקורו דברים חיוביים על ארצות הברית ועל ישראל. מאריי גורפיין ואנשיו בהיא״ס תדרכו את אנשי משרד יחסי ציבור רוקפלר וואגנר. אחרי הביקור ציינו נציגי ישראל בסיפוק שבימי הביקור הונחו יסודות טובים להשגת מטרותיהם. לדברי הקונסול שלמה ארגוב, דומה היה במהלך הביקור שהוא עובד ״בשירות החוץ של הוד מעלתו חסן השני, ירום הודו״.

בתום הביקור, משרד החוץ בירושלים עדיין לא השתכנע בנחיצות הקמתה של חברה כלכלית משותפת למשקיעים יהודיים ולנציגי הארמון במרוקו. כדי להכשיל תכנית זו בא יועצה של גולדה מאיר, יוחנן מרוז, לפרים וקיים פגישה משותפת עם פרנקו ובן־נחום. מרוז תיאר את שני האישים בשפה ציורית ולא מחמיאה: ״כל אחד מהם יקר ונחמד, אך כל אחד מהם עמום פרובלמטיקה פסיכולוגית מסובכת ומתוסבכת. בכל ניסיונותינו בעבר גלשנו על קרח דק ושביר ותמיד היו תוצאות פעולותינו זעומות לעומת שלפוחיות הרוח הענקיות שקדמו לפעולות אלה. שניהם חסרים חוש מציאותי ובדיעבד גם הבנה מדינית.

 אם זה מצבו של כל אחד בנפרד, הרי חיבורם יחדיו ממש מבהיל. היינו יוצרים בכך מה שאבא אבן נהג לכנות built in impasse, דבר שנבנה במבוי סתום. קשה לתכנן דברים עם כל אחד לחוד, אך שמירה עליהם בצוותא היא מעל ליכולת אנוש, לפחות לאחד קטן כמוני״. עם זאת, מרוז לא שלל בשיחותיו עם השניים את המשך בדיקת פרויקט החברה הכלכלית שנראה לו רעיון ״בהחלט בריא״. בהשתדלותו של שר הפנים לשעבר, דרים מחמדי, קיבל פרנקו הזמנה מן המלך לבקר במרוקו ב־17 באוקטובר 1963 לדון בתכניתו להקמת חברה כלכלית אחרי שאיש העסקים ייפגש עם בן־נחום ועם אסיה מבנק שווייץ־ישראל. פרנקו לא המתין לבואו של בן־נחום ונסע למרוקו דרך רומא.

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקו

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקויגאל בן נון 2

ב־13 בינואר 1964 נחת במפתיע המלך חסן השני בקהיר כדי להשתתף בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בעיר. גמאל עבד אל־נאצר קיבל את המלך על מסלול הנחיתה ודקות לאחר מכן נחת עוד מטוס ובו חמשת הקצינים המצרים שנשבו בבו ערפה שעל גבול אלג׳יריה. המחווה של חסן השני הייתה כה תאטרלית שדמתה יותר לסטירת לחי לנשיא הפופולרי. בפסגה בקהיר השתתפו ראשי 13 מדינות ערב ובהן חוסיין מלך ירדן. בוועידה הטיל חסן השני את ה״פצצה״ שפגעה במדיניות הכל־ערבית של הנשיא המצרי. בהיגיון מנומק קרא לראשי מדינות ערב לקבל את ישראל כעובדה קיימת ולנקוט מדיניות ראליסטית בסכסוך בינה ובין ארצות ערב והפלסטינים, שלא תתבסס על שימוש בכוח אלא על מגעים דיפלומטיים. הוא הציע להקים ועדה בנושא פלסטין שתגבש הצעות לפתרון הסכסוך שלא בדרכי מלחמה. זו הייתה ״מתנה״ יפה לממשלת ישראל ומכה ליוקרת נאצר כמנהיג הליגה הערבית. העולם המערבי ראה בחסן השני את סמל המנהיג הערבי הנאור שאפשר להתדיין אתו בהיגיון. ארצות הברית יכלה לבסס את הגנתה על שתי מדינות באגן הים התיכון לנוכח הסכנה הסובייטית: ישראל חזקה  במזרח ומרוקו במערב. כך אפשר להבין את מאמצי המוסד והסי־אי־ איי לשמור לפחות לזמן מה על המלך המרוקני מפני התקפות מבפנים של מפלגת השמאל. בהמשך הגה המלך רעיונות שנשענו על ״שילוב הגניוס היהודי בעוצמה הערבית״, וניסה לשכנע את המצרים ואת הסעודים לחתור להבנה עם ישראל.

היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו, לצד הדוגמה הירדנית, ליצירת קשר דיפלומטי חשאי בין ישראל המנותקת ומסוכסכת עם שכנותיה ובין מדינה ערבית ומוסלמית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. יחסים אלה החלו בנושא ההגירה היהודית ממרוקו והתפתחו מראשית פברואר 1963 ליחסים דיפלומטיים בין־מדינתיים. מצד אחד של המתרס ניצבה מדינה שחשה חשדנות כלפי כל גורם ערבי מוסלמי. לעומתה ניצבה מדינה שראשיה יצאו בקושי מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי ולעצמאותם בכל הקשור לתדמית ארצם. אם להוסיף על רגישות זו גם את הזיקה הנפשית לעולם הערבי ואת האילוצים הנובעים מחברות בליגה הערבית ומהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם הכל־ערבי, תתקבל לכאורה סיטואציה פוליטית שלא מאפשרת הידברות בין הצדדים.

מעורבותה של ישראל בהוצאת היהודים ממרוקו הביאה להצלחה חשובה אולי לא פחות מהעלאת היהודים לישראל. אמנם כישלונותיהם של שלטונות ישראל ומרוקו בדרך טיפולם בקהילה היהודית גרמו לנזקים, אך הקטסטרופה שממנה חששו רבים לא התרחשה. הנזקים נבעו מחששות שווא מאסון. כישלונות אלה הולידו כמעט באקראי, וללא תכנון מוקדם, ברית פוליטית מיוחדת במינה ודיסקרטית שהניבה יתרונות לשתי המדינות. מערכת יחסים הדוקה וענפה התקיימה תחילה בין שירותי הביון והביטחון של שתי המדינות, ובהמשך התפתחה ליחסים מדיניים דיסקרטיים ואחר כך גלויים עם שליט נאור מבחינה מדינית שתרם לפתיחת ערוץ השיחות עם ממשלת מצרים. ערוץ זה הביא לביקור הנשיא אנואר סאדאת בירושלים ולהסכם השלום הראשון עם מדינת עימות ערבית. מרוקו נטלה חלק גם במגעים בין ישראלים לפלסטינים וממשיכה בהם עד היום, בסיוע הפזורה היהודית מרוקנית בעולם. יחסים אלה, הגם שסבלו לעתים משברים כלפי חוץ, עדיין מפתיעים ביציבותם ובעומק השפעתם. פרטי היחסים האלה בתחומי הביטחון והכלכלה עדיין חסויים, אך פרשיות אחדות יכולות לשפוך אור על חשיבותן. יחסים אלה הם דוגמה לקשר אמיץ בין מדינה ערבית מוסלמית, המקיימת שיתוף פעולה חשאי ארוך טווח הנשען על אינטרסים פוליטיים משותפים עם ישראל, שנחשבת נטע זר בסביבתה הגאוגרפית.

Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu

יגאל בן נוןLes Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu

Par Amina Boubia

Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21 mars 2008, Casablanca, pp. 56-57. 

Dans le contexte de la fin de la Seconde Guerre mondiale, de la création d’Israël et de l’indépendance du Maroc, la communauté juive marocaine quitte le pays par crainte. Retour sur une histoire marquée par plus de peur que de mal.

C’est dans une ambiance très nostalgique et passionnée que se tenait dimanche 9 janvier au Centre Edmond Fleg de Marseille une journée des Juifs du Maroc. Au programme notamment : repas marocain, Oud et conférence de l’historien israélien Yigal Bin-Nun sur « la communauté juive du Maroc après l’indépendance  Compte-rendu.

Qui dit histoire dit fin. En effet, selon Yigal Bin-Nun, la communauté juive du Maroc d’aujourd’hui – entre 2000 et 3000 personnes – n’a plus une grande importance comparée au passé. Mais l’historien insiste : « La présence juive au Maroc reste très importante d’abord dans la mémoire collective de la société marocaine musulmane, comme le montrent les sites Internet et toutes sortes de colloques valorisant ce passé juif. Ensuite, il y a ce phénomène – seul cas pour un pays arabe – d’une communauté juive marocaine dans le monde, en Israël, en France, au Canada et dans d’autres pays, qui a quitté le Maroc sans aucune amertume. Au contraire, plus qu’une simple nostalgie, cette communauté garde en mémoire quelque chose de très positif sur l’histoire du judaïsme marocain. »

Une question se pose cependant : comment est-on passé de près de 160.000 Juifs à quelques milliers seulement aujourd’hui ? Dans l’histoire des Juifs du Maroc, la Seconde Guerre mondiale est indéniablement une date clé du fait de ses profondes conséquences sur le judaïsme dans le monde. Peu après la fin du conflit, en 1948, l’Etat d’Israël est proclamé. Le nouvel Etat, qui ne compte alors que 600.000 Juifs, se tourne vers les populations juives d’Afrique du Nord et plus particulièrement du Maroc pour mener à bien sa politique de peuplement. Enfin, après le Manifeste de l’Istiqlal de 1944, l’idée s’impose chez la communauté juive du Maroc que tôt ou tard la France sera amenée à quitter le pays. C’est donc dans ce contexte historique très mouvementé que cette communauté s’interroge sur son devenir, passant d’une position asioniste, voire antisioniste avant la Seconde Guerre mondiale à un sionisme soft après la guerre. La crainte d’une expulsion, de pogromes, de discriminations se fait de plus en plus sentir au sein de la communauté, ainsi que chez les organismes juifs internationaux et les dirigeants israéliens.

Pourtant, les risques pour la communauté juive au Maroc étaient minimes. Bin-Nun précise à cet égard que les émeutes anti-juives d’Oujda et Jerrada de 1948 – 44 morts – et celles de Sidi Qassem de 1954 – 6 morts – étaient fomentées par les Français. Suivant la logique « diviser pour mieux régner », ils espéraient ainsi se positionner comme protecteurs de cette communauté dans le contexte de la lutte pour l’indépendance. Les Juifs, eux, restaient méfiants à leur égard, étant plus attirés par les motivations nationalistes de leurs compatriotes musulmans. Le 2 mars 1956, le Maroc est indépendant et, très vite, les craintes de la communauté juive sont apaisées. Le Maroc accorde à la communauté juive les mêmes droits que la majorité. Des Juifs sont nommés à de hauts postes de responsabilité, y compris au sein du gouvernement.

Mais malgré cette donne rassurante, le Congrès juif international et les émissaires israéliens entament des pourparlers avec le gouvernement marocain et l’opposition pour garantir la sécurité et « la libre circulation » de la communauté juive – parler de « départs » n’était pas politiquement correct –, persuadés que des pogromes finiraient par éclater tôt ou tard. L’émigration clandestine se poursuit, des armes sont acheminées en secret et des jeunes formés à leur maniement en vue d’une éventuelle nécessité d’autodéfense. C’est la période du Misgeret.

L’inquiétude croit progressivement, d’abord avec l’adhésion du Maroc à la Ligue arabe. Bin-Nun ajoute que le Maroc, en dépit des discours officiels, résiste pendant deux ans à l’adhésion malgré le prestige de Nasser. Le Maroc craignait en effet l’influence du leader égyptien, symbole de la chute des royaumes au Proche-Orient. L’adhésion a lieu finalement en octobre 1958.

Puis, en novembre 1958, le dahir de marocanisation stipule que tout organisme sera reconnu comme tel à condition de se définir comme marocain et de bénéficier de financements marocains. Contrairement à ce que l’on pourrait croire, ce dahir n’a causé, selon Bin-Nun, que des dégâts très limités, favorisant l’accès des Juifs marocains aux postes de directions des organismes après le départ des Juifs étrangers. Le dahir n’a d’ailleurs pas empêché le Congrès juif mondial de s’imposer comme l’organisme le plus présent lors des pourparlers entre le Maroc et Israël.

Le premier coup dur réel est porté par la rupture des relations postales avec Israël le 12 septembre 1959. La communauté juive du Maroc ne pouvant plus communiquer avec ses parents en Israël, la répercussion la plus néfaste de cette rupture a été d’alimenter les craintes d’une escalade. Un réseau alternatif clandestin est mis en place.

Les paradoxes de l’émigration

Les lettres transitant par le réseau clandestin étant contrôlées, la rupture des relations postales a permis de connaître l’objet des correspondances. Les révélations sont pour le moins intéressantes. Les Juifs marocains en Israël se plaignent du manque de logement et de travail, le jeune Etat hébreu ne pouvant fournir les structures nécessaires à l’accueil des nouveaux arrivants ; ceux encore au Maroc évoquent leur désir de partir en dépit des conditions qui les attendent à l’arrivée, leur crainte quant à l’évolution possible de la situation prenant le dessus.

En dépit de ces inquiétudes, il n’en est pas moins vrai que des Juifs marocains ont protesté dans des lettres contre l’acheminement secret des armes. Une mesure jugée inutile, en raison justement de l’absence d’émeutes. C’est ainsi que les jeunes formés au maniement des armes seront employés dans l’émigration clandestine.

Lorsque des exactions contre les Juifs sont perpétrées par la police le 3 janvier 1961 lors de la Conférence de Casablanca, il s’agit, d’après Bin-Nun, d’opérations menées suite à de fausses alertes contre un complot juif lancées par les gardes du corps de Nasser. Des licenciements et des excuses suivront de la part des autorités marocaines.

Le naufrage du Pisces dans la nuit du 9 au 10 janvier 1961, où 45 personnes trouvent la mort, précipite la fin l’émigration clandestine. Pour Bin-Nun, ce drame est la conséquence d’un excès de zèle d’Israël qui a mené l’opération tout en informé du mauvais état de l’embarcation. En effet, après ce drame, en août 1961, un accord de compromis est signé entre le Maroc et Israël autorisant les des départs collectifs.

Interrogé sur l’idée très répandue de propagandes exercées par les organismes juifs et par Israël afin de faciliter les départs de la communauté juive du Maroc, Yigal Bin-Nun répond par la négative. D’après lui, « il est vrai que d’un côté Israël était très intéressé par cette population mais, d’un autre côté, Israël n’avait pas besoin de faire de la propagande pour inciter les Juifs locaux à partir. La pression venant des couches sociales défavorisées de la population juive marocaine pour quitter le Maroc était plus importante que la possibilité d’Israël de les intégrer. C’est d’ailleurs pour cela qu’on a créé en Israël la ‘sélection’, quelque chose de très péjoratif dans la mémoire collective des Juifs marocains et qui consistait à ne faire venir en Israël que des familles capables de subvenir à leurs besoins. »

Quoi qu’il en soit, une chose est sûre, le départ sans ressentiment de la communauté juive marocaine perpétue aujourd’hui encore l’image d’un Maroc tolérant.

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962

 

המאבק בגילויים אנטי יהודיים
בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962
la voix des communautes 2
מאת יגאל בן־נון

 

באוגוסט 1961, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למנוע יציאת יהודים ממרוקו, נכנע המלך חסן השני שזה עתה עלה על כס המלכות לאחר מות אביו מחמד החמישי, והגיע להסכם חשאי עם נציגי ישראל על יציאת היהודים מארצו. לפי ההסכם הם יצאו בשעות הלילה מנמלי הים והאוויר, כדי לא לעורר תגובות עוינות מצד מפלגות האופוזיציה שאיימו לתפוס את השלטון בכוח. יציאת היהודים שהחלה ב-27 בנובמבר לא נעלמה מעיניה של העיתונות המרוקנית. מבצע היציאה ההמוני העלה על סדר היום את הנושא היהודי בכלל ואת סוגיית ההגירה ממרוקו בפרט. כמו כן נידונה לראשונה בעיתונות תופעה שלא דובר בה קודם לכן: בעיית התאסלמותן של קטינות יהודיות ונישואיהן עם צעירים מוסלמים.

בד בבד עם זרם היציאה הגואה, הרגישו ראשי הקהילה היהודית חזקים דיים כדי להיערך שיטתית, באופן מתוכנן ויזום נגד כל פרסום בכלי התקשורת שנראה להם כפוגע ביהודים. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בביטאון הרשמי של הקהילה בשפה הצרפתית La voix des communautés

קול הקהילות שהקדיש את עמודיו למטרה זו. העורך הצעיר ויקטור מלכא, יד ימינו של ראש הקהילה דוד עמר, עקב בקפדנות ובהתמדה אחר ביטויים בעיתונות המרוקנית, בעיקר בשפה הערבית, שכללו רמזים ונימות אנטי-יהודיים. בכל חודש תרגם אותם והדפיסם בבולטין שהופץ בין מוסדות יהודיים לפי הזמנה. להערכתו, העיתון שביטא את הדעות השליליות ביותר על היהודים היה אלעלאם (העולם) של מפלגת אלאסתקלאל. אך גם בעיתונים כמו אלמע'ריב אלערבי (המערב הערבי) של "התנועה העממית" שייצגה את הכפר המרוקני הברברי Mouvement Populaire, השבועון הסטירי אח'בר אדוניה (חדשות העולם), העיתונים אלמתיק (האמנה), תאוג'ה (ההכתרה) ואשעב (העם) ובשידורי הטלוויזיה היו לעתים ביטויים לא מחמיאים כלפי היהודים. מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, דוד עמר, הסביר את מהות החיבור הפרוטוקולים של זקני ציון במאמר מערכת עם פרסום חלקים ממנו בעיתונות המפלגתית המרוקאית. העיתון אלעלאם פרסם מאמר ארסי מאת העיתונאי חסן שריף שכינה את היהודים בשמות גנאי – קרציות, שועלים תאבי בצע וגם בוגדים כיהודה איש קריות שבגד בישו. המאמר היה כה חריף עד שגם קוראים מוסלמים מצאו לנכון לגנותו. כעבור זמן פרסם העיתון שפקיד ממשלתי בשם חסן חלאוי פוטר מתפקידו ובמקומו מונה "פקיד ציוני". הכוונה הייתה ליהודי רנה קוריאט, מן הפעילים הראשונים שתמכו בתנועה הלאומית המרוקנית. הוא מונה למפקח על הכנסות המדינה ולמנהל משרדו של שר האוצר מוחמד דואירי מן האסתקלאל, והמשיך בתפקידו גם בימי כהונת דריס סלאוי.

השבועון הסטירי אח'בר אדוניה פרסם בראשית פברואר 1963 מאמר מפרי עטו של מנהלו מוצטפא עלאוי ובו תמונה של "קצין צה"ל" במדים הולך לכאורה ברחובות רבאט. עלאוי ניהל קודם לכן את העיתון אלפג'ר (השחר) ופוטר בידי שר הפנים הקודם מְברכְּ בכּאי בגלל מאמר שטנה כלפי היהודים. בעבר התבטא עלאוי גם נגד העובדה שאחד מעוזריו הקרובים של שר הפנים רדה גדירה קרוי כהן. ראשי הקהילה לא התקשו לגלות שתמונת ה"קצין הישראלי" הייתה לאמיתו של דבר תמונת איש חברה קדישא. הפעם לא נמנעו היהודים ממאמרי תגובה שגיחכו על טעותו של מנהל השבועון; אחד מהם היה מאמר של פעיל השמאל יהודה אזואלוס. במקום התנצלות פרסם מוצטפא עלאוי מאמר נוסף ובו האשים את היהודים בשנאת ערבים. ערב הבחירות לא הרפה העיתון מן הנושא היהודי, פרסם מאמר בשם "הבחירות והחמין" ואיים לפרסם בו עוד תמונות. ראשי הקהילה איימו לפנות לערכאות משפטיות. בספטמבר 1963 פרסם העיתון אח'בר אדוניה ידיעה כי העברית היא השפה שלישית בהיקף השימוש בה במרוקו. עיתון מרוקני אחר פרסם באותה תקופה ידיעה שביום כיפור אמרו היהודים תפילה בגנות ברית המועצות והתקומם נגד שליטת יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה המרוקנים. 

גם עיתון הליברלים העצמאיים אנידאל (המאבק), המקורב לארמון המלוכה, לא היה נקי מדעות קדומות. הוא לא היסס לכתוב שכל מרוקני צריך להתבייש בעובדה שמורים יהודים מלמדים ילדים מוסלמים את ההיסטוריה של האסלאם ואת דתו ושאל אם תצלח דרכו של עם זה כאשר יהודים מלמדים את דתו. כתגובה למאמר השיב ביטאון הקהילה שבפקולטה לספרות באוניברסיטת רבאט, מלמדים מורים מוסלמים את השפה העברית. העיתון אלאסלאם אלאיפריקי (האסלאם האפריקאי) נטפל ליום כיפור ולראש השנה בטענות מעוררות גיחוך. לדברי הכותב בתי הקפה שברחוב הראשי שברבאט, "רנסנס", "אלזס" ו"אמבסדור", נסגרו ל-48 שעות מפני שבעליהם יהודים. הוא התלונן על כך שלקוחות בתי הקפה אינם יכולים לשתות קפה מפני שהיהודים בכל העולם חוגגים את ראש השנה. לדבריו אין ליהודים רשות למנוע מלקוחותיהם את הקפה שלהם בייחוד מפני שכל העובדים מרוקנים מוסלמים. לאחר מכן טען שהיהודים מזדהים בתפילותיהם עם החלומות הציוניים ומבקשים מאלוהים, מעומק לבם, שיקיים את שאיפתם לראות את ישראל משתלטת על אדמה ערבית באימפריה שתשתרע מן היאור עד הפרת.

לעומת גילויים אנטי-יהודיים אלה פרסם העיתון הכלכלי איזדיהאר אלמע'ריב (פריחת המערב) מאמר מפורט בשם "מחלוקת על קברן", המגחך על פרסום תמונת קצין צה"ל בעיתון אח'בר דוניה: "מטרתנו למנוע פגיעה באחדות הקיימת בין הקהילות כדי שלא יעמידו בספק [את] הזכויות המובטחות בחוקה המרוקנית. אחדות זו הושגה בעמל רב ויהיה זה חמור אם נרשה למישהו לפגוע בה. היהודים עמדו להיות קרבן של טעות גסה ועלינו להזכיר להם שאין אצלנו גזרות מפלות כלפיהם". העיתון קרא ליהודי מרוקו להשתלב בחיים הציבוריים והפוליטיים של מרוקו בעידן החוקה הדמוקרטית החדשה ולא רק בחייה הכלכליים. ברומזו לפעילות הציונית במדינה, ציין: "הקומדיה של אזרחות כפולה היא מניפולציה שאין לה סיכוי". העיתון הזכיר את חלקם הגדול של היהודים במשרות הציבוריות הבכירות ואת רגישותם של היהודים לביטויים פוגעים כלפיהם. לדברי כותב המאמר נוטים מיעוטים לראות בכל מריבה חסרת ערך מזימה מתוכננת או מדיניות יזומה שהם קרבנותיה. אחרי שהזכיר את עמדתו האמיצה של מחמד החמישי כלפי היהודים בימי שלטון וישי, סיים את מאמרו בקריאה נרגשת ליהודי ארצו: "ארץ זו היא ארצכם. נולדתם בה ואתם חיים ועובדים בה בחופש ובשלווה. המשיכו בעבודתכם היומיומית כדי שלא תיפתח פרצה דרכה יחדרו אי הבנה וחשדנות. המדיניות שאימצה ארצנו להבטחת עצמאותה ולביסוסה זקוקה להתגייסות כל בניה כדי שתוגשם. לשם כך עלינו לצעוד קדימה יד ביד

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962

יגאל בן נון 2

ויקטור מלכא, שפיתח חושים מחודדים כלפי כל רמז אנטי-יהודי, לא חסך במחמאות לעיתונאי האמיץ עבד אסלאם חאג'י, שפרסם בעיתון בשפה הצרפתית Maroc Information (ידיעות מרוקו) מאמר ביולי 1963 למען שלום יהודי-ערבי ובגללו פוטר מעבודתו במשרד ההסברה. חאג'י קרא לסיום המלחמה בין הערבים לישראל ואף תבע את הפסקת פעילות הנאצים לשעבר במצרים. קודם לכן, עיתונה הצרפתי של "החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים" FDIC המקורב לארמון המלוכה Clarté (בהירות), שהחליף את Les Phares (המגדלורים), נזעק בחודש מרס 1963 להגנת היהודים ופרסם מאמר שבו הודגש כי מרוקו התנגדה לאפליה גזעית מאז ומתמיד. הוא הזכיר שיהודי ספרד המגורשים הגיעו למרוקו שאירחה אותם והגנה עליהם. היהודים עשו את מרוקו למולדתם וכפטריוטים תרמו בכל אמצעי שעמד לרשותם לטובת ארצם.

השבועון הצרפתי Avant-Guarde של "איחוד העבודה המרוקני" (UMT), פרסם את דברי יריבו הפוליטי עלאל אלפאסי בפני 17 נציגי רשויות אזוריות שהיהודי המרוקני הוא ד'ימי. "האומר מרוקני, אומר מוסלמי. האזרחות המרוקנית נולדה על ידי הקולוניאליזם הצרפתי. המרוקני הוא בעצם מוסלמי: היהודי 'המרוקני' הוא רק ד'ימי. מעתה אף אחד לא רשאי לקבל את האזרחות המרוקנית אם לא יתאסלם". הצהרה זו עוררה את זעמם של היהודים שכן הייתה מנוגדת להצהרות המלך חסן השני ולעמדות אביו, לפיהן היהודים הם אזרחים מרוקנים לכל דבר. דברי אלפאסי היו תמוהים שכן שלושה חודשים קודם לכן, בסוף פברואר 1962, פרסם בעיתון מפלגתו הצהרה שהגירת היהודים היא תוצאה טבעית של כיבוד הזכות לחופש התנועה. ברוח מיליטנטית חסרת תסביכים כינה מנהיג הקהילה דוד עמר הצהרה זו "מגוחכת ואנכרוניסטית" ודרש את הכחשת השר. הוא הזכיר שבהזדמנות קודמת הצהיר מנהיג האסתקלאל באומץ לב בפני "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים" (UNEM), שהיהודי המרוקני הוא אזרח במלא מובן המילה ולפיכך זכותו ללכת לאן שהוא רוצה.

גם הסופר קרלוס דה נזרי ופעיל השמאל יהודה אזואלוס נזעקו להגיב על הגדרות אלפאסי במאמרים שפרסמו בקול הקהילות. הם רגזו על השימוש בשם המפלה "ד'ימי" כלפי יהודי מרוקו, הוכחה לכך שמנהיג האסתקלאל אינו רואה ביהודים אזרחים שווי זכויות. כותרת מאמרו האירונית של אזואלוס, מחסידי זרם ההשתלבות, הייתה: "עמדתו של ד'ימי". הוא התקומם על שההצהרה באה מצד נציג מפלגה המכהנת בממשלה ועל כך שמנהיגה מתגאה בדבריו. אם הייתה זו הצהרת אדם אנונימי, כתב, הייתה זו הוכחה לגזענות מפגרת. אך בפי שר בממשלה הדבר דורש את התערבות בתי המשפט של המדינה. הוא קרא לגנות מעשים פסולים מסוג זה הפוגעים בביטחונה הפנימי של המדינה ופנה לראשי מועצת הקהילות לנקוט צעדים משפטיים על פגיעה באינטרסים מוסריים של הקהילה. דרישת אזואלוס להעמיד לדין את מנהיג האסתקלאל צוטטה בהנאה רבה בעיתוני השמאל.

יותר מגילויי הגזענות בעיתונות הערבית העסיקה את היהודים תופעה חדשה: גל התאסלמות של נערות יהודיות, חלקן מתחת לגיל 20, שנותקו ממשפחותיהן. מקרה שזכה לפרסום רב היה מעשה חטיפתה של מזל פרוג'ה והסתרתה. הודות להתערבות ראשי הקהילה שוחררה הנערה והוברחה לישראל. ירחון הקהילה הקדיש גיליון מיוחד לסוגיית המרת דתן של קטינות יהודיות בעידוד משרד הדתות והחבוס (נכסי מוסדות הדת – הוואקף) בראשות מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל, עלאל אלפאסי.

אלפאסי נולד במשפחת נכבדים שהגיעה לפאס מאנדלוסיה. בבית אביו מצויה אחת הספריות הפרטיות החשובות ביותר לכתבי יד עתיקים במדינה. הבן עלאל היה חניך מדרשת הקָרָאווין היוקרתית בפאס במשפט אסלאמי ובגיל 24 החל ללמד באותו מוסד את תולדות האסלאם ואת חיי מחמד. בדצמבר 1932 זימנה מועצת המדרשה אותו ואת שני חבריו בהוראת הנציבות הצרפתית ודרשה מהם, תמורת קבלת תואר "עאלם" (חכם דת) לחתום על כתב התחייבות לציית לכל הוראות הנציבות ולהימנע מדרישות המנוגדות לעמדותיה. השלושה סירבו לחתום ואיבדו את זכותם לתואר. עם מנהיגים מרוקנים נוספים הושפע אלפאסי ממחמד עבדוהְ המצרי ומתורת הסלפִיה, והוקסם מרעיונותיו הלאומיים של שכיב ארסלאן הסורי. מחשש למעצר בתואנה של הסתה נגד הנציבות בהרצאותיו, עזב את הקראווין ונסע לפריס לחודשים אחדים עד ינואר 1934. עם שובו התקבל לשיחה אצל הסולטאן. הרצאותיו, מאמריו ושירתו הלהיבו את הנוער המוסלמי. עקב הפגנות נגד הנציבות הצרפתית בשנת 1937 הוגלה לכפר קטן בגבון. בכפר התוודע לדוקטור שווייצר והתחיל ללמוד צרפתית בגיל מבוגר, שפה שסירב ללמוד מטעמים אידאולוגיים. הוא נשאר בגלות יותר מתשע שנים, עד שנת 1946. עם שובו למרוקו התמנה למזכיר הכללי של מפלגת האסתקלאל שנוסדה בהיעדרו ב-11 בינואר 1944. כשנה לאחר מכן יצא לגלות מרצון בקהיר ונשאר שם עוד תשע שנים עד לעצמאות מולדתו. בקהיר פרסם את ספרו ביקורת עצמית (1952) שפיתח בו את התפיסה הכּוּלית הרואה באסלאם את התשובה לשאלות המדיניות, החברתיות והדתיות המעסיקות את החברה המרוקנית. עם קבלת העצמאות לא העניק לו המלך מחמד החמישי תפקיד מיניסטריאלי ול"זעים" (מנהיג) לא הייתה ברירה אלא שוב לצאת לנשום את אווירתה התרבותית של קהיר ולהביע בכך את אכזבתו מן היחס אליו. בבירת מצרים פרסם מאמרים ונשא נאומים אירידנטיים על השטחים ממרוקו שנשארו בשליטה ספרדית: סבתה, מלייה והאיים מול אלחוסימה. הוא דרש לצרף למרוקו את שטחי איפני שבדרום ואת הסחרה המערבית ותבע לבצע תיקוני גבול בשטח אלג'יריה. קבלת העצמאות חידדה את חילוקי הדעות בינו ובין צעירי האסתקלאל בראשות מהדי בן בַּרכָּה וחבריו, שיסדו בנובמבר 1959 את "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". בשנת 1961 מינה אותו מחמד החמישי לשר לעניינים אסלאמיים.

הקהילה היהודית תקפה את שר השר לעניינים אסלאמיים החדש מפני שפרסם בעיתון מפלגתו אלעלאם כמעט מדי יום תצלומי נערות יהודיות, תחת הכותרת "מתאסלמות". גיל הצעירות היה לרוב פחות מעשרים שנה והן נישאו לצעירים מוסלמים ללא ידיעת הוריהן. אחרי שהתאסלמו הוריהן לא הורשו להשיבן לבתיהן. הביתן של משרד הדתות והחבוס ביריד הבין-לאומי השנתי בקזבלנקה הוקדש ברובו להצגת תצלומי היהודיות שבחרו בדת האסלאם הקהילה פרסמה דו"ח בביטאונה קול הקהילות בסוגיה משפטית זו. המסמך פתח בקביעה שאין בעיה בגיור יהודים בוגרים אם הדבר נובע ממשבר פנימי, אך בקטינות הבעיה חמורה יותר. מאמר המערכת של הביטאון ציין: "במקום לטפל במסגדים, בדרשות ובעליות לרגל למקומות קדושים, עלאל אלפאסי עוסק בפרשת ההתאסלמויות כדי לזכות באהדת הקהילה המוסלמית". מאמר מערכת זה יותר משפנה לקוראיו היהודים הפנה את דבריו לתשומת לבם של שרי הממשלה, של מנהיגי מפלגות, של מנהיגים דתיים ושל עורכי העיתונים. משום כך תורגם המאמר לערבית וצורף לגיליון מיוחד. זמן מה אחרי הפרסום הופעלו לחצים על משרד הדתות לבטל את פרסום התמונות. המשרד בוטל בממשלות הבאות; דבר זה התפרש כניצחון של הקהילה היהודית

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962 מאת יגאל בן־נון

יגאל...הרצאה

באותו גיליון הציע המשפטן קרלוס דה נזרי לעודד את ההורים להתלונן על ניצול קטינות אם מדיניות האסלום תתחדש. לשם כך יש להסתמך על סעיף 290 בחוק הפלילי המרוקני ולפנות לבית המשפט העליון: "שופטי בית המשפט יוכיחו את עצמאותם אם יענישו כהלכה את הניצול הבלתי חוקי". מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר וחבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב דרשו מן השר אלפאסי שיכחיש את דבריו על היהודים שהם ד'ימי. הם פנו לעזרת דעת הקהל במדינה וביקשו גם לכנס את מועצת הרבנים בראשות הרב שאול אבן-דנאן, שלא התכנסה זה זמן רב. ביטאונה של מפלגת השמאל אתחריר (השחרור) פרסם גרסה משלו על ההתאסלמויות בעידוד יריבו הפוליטי. לדבריו, הצעירות היהודיות מתאסלמות כדי לזכות בדרכון מטעם משרד "סי עלל" (האדון עלאל) כדי לעלות לרגל לכאורה למכה ותחת זאת נוסעות לישראל.

המשפטן קרלוס דה נזרי נדרש אף הוא לבעיה מטרידה זו. לדבריו, ילדות יהודיות נחטפות באורח מסתורי ומובלות לאזור מגורים מוסלמי, שם כופים עליהן להינשא ולהתאסלם. בגלל פרסומים אלה הציף גל פחדים את הקהילה שהרגישה חסרת אונים. דה נזרי טען שלקהילה אין אמצעי הגנה יעילים שכן אין מענה בחוק המרוקני לבעיה זו והשופטים פוסקים כראות עיניהם. לכן אין ברירה אלא לקוות שהבעיה תיפתר לפי אמנת האו"ם לזכויות האדם שמרוקו חתומה עליה. לדבריו הרצון להגר בקרב היהודים מעולם לא היה כה חזק. הוא הזכיר את סיפורה של הצעירה סול (סוליכה) חתשואל שנחטפה וגוירה בראשית המאה בפאס אך המשיכה לשמור על דתה בסתר. עקב התעקשותה לשמור על יהדותה ערפו את ראשה בכיכר העיר. "סוּליכּה הצדיקה" נעשתה לסמל ולאגדה בקרב יהודי מרוקו.

פקיד מרוקני בכיר טען בפני נציגי הקהילה שהיהודים אינם מוחים כאשר יהודיות מתחתנות עם נוצרים אך נזעקים בעת חתונה עם מוסלמי. עיתון הקהילה השיב שהם מוחים מפני שמדובר בקטינות שגילן מתחת לגיל עשרים. נציגי משרד הדתות השיבו שהאסלום נעשה בהסכמה, ללא לחץ ותוך מודעות מלאה של הנוגעים בדבר. כיוון שאלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, פרסם עורך ביטאון הקהילה ויקטור מלכא מכתב גלוי לשר. הוא הכחיש את הידיעה כאילו ראשי הקהילה מתכוונים לתבוע את העמדתו לדין ושאל אם בא הקץ לתור הזהב מתקופת אלוִיפאק (ההבנה היהודית-מוסלמית) אחרי העצמאות. אמנם בפועל זוכים היהודים לשוויון זכויות מלא, אך דברי השר עלולים להסית להידרדרות המצב. העורך הזכיר את הצהרתו של המלך חסן השני בהיותו יורש העצר: "אין אני רוצה לשמוע על מוסלמים ויהודים אלא על מרוקנים בלבד".

עלאל אלפאסי לא מצא לנכון להכחיש את דבריו, אך בהמלצת מנהיג מפלגת השמאל, עבד ארחים בועביד הזמין את ויקטור מלכא לשיחה. מלכא חשש מאוד מפגישה זו עם מנהיגה ההיסטורי של האסתקלאל שהיה סמל האיום על היהודים. הוא חשש ממעצר, אך אזר אומץ ונפגש עם השר. בפגישתם, שנמשכה חמישים דקות, טען אלפאסי שמשרדו אינו עוסק בתעמולה אלא בפרסום המידע שמוסרים לו בתי הדין של הממלכה. אין הוא מתנגד להמרות דת מרצון של שני הצדדים כמו במקרה של ז'אן בן עבד אלג'ליל שהמיר את דתו והפך לכומר. היה גם צעיר מוסלמי בן 18 מפס בשם בן זכיר שהתגייר ואיש לא מחה על כך. השר חזר על עמדתו לשוויון זכויות מלא לכול. אין שני סוגי אזרחים יש רק סוג אחד, המרוקני, ואין אפליה גזעית במרוקו כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העם המרוקני ולמנטליות שלו. כראיה הוא הזכיר את מספר הפקידים הבכירים היהודים במנהל המדינה. יתר על כן, על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים את דרכו אין הוא מתנגד לזכותם של יהודים לעזוב את מרוקו אם רצונם בכך.

בסוגיית הד'ימי אלפאסי לא הכחיש את דבריו אך ציין שאין להבין לא נכונה את המושג ואין לראות בו פגיעה, שכן בחוק האסלאמי יש לד'ימי זכויות יתר שלא מוענקות לשאר האזרחים. הלא מוסלמי המבקש לחיות בקהילה המוסלמית מוגן על ידי הד'ימה שמשמעותה התחייבות המדינה המוסלמית, בשם האלוהים, להגן על זכויותיו החברתיות והדתיות של המיעוט. בשל כך אין מחייבים את אנשי המיעוט להילחם לצד המוסלמי במלחמת מצווה אם הם לא רוצים בכך. הד'ימי משלם מס למדינה המוסלמית ומקבל את אותן זכויות וחובות כמו המוסלמי. אף שהחוק האסלאמי התפרש לרעה על ידי נציגי הקולוניאליזם, העולם המוסלמי תומך מרצונו בתאוריות המודרניות של מושג האזרחות הכולל מיזוג כל יסודות האוכלוסייה בקהילה לאומית אחת

המאבק בגילויים אנטי יהודיים בעיתונות המרוקאית בשנים 1963-1962-יגאן בן-נון

יגאל בן נון 2

הוויכוח הבין-דתי בין מוסלמים ויהודים בחברה המרוקנית הוליד בעקיפין ויכוח פנימי בקהילה היהודית. תחושת התרופפות הקשר לדת בתוך הקהילה שהתעוררה עם פרשת ההתאסלמויות עודדה את הכותב ויקטור אמיל [ויקטור מלכא] לפרסם התקפה נגד צעירים יהודים המתרחקים מן היהדות וסוגדים לאירופה. הדבר בלט בייחוד בימי שבת אחר הצהריים כשהציפו צעירים את רחוב בלז פסקל (Blaise Pascal) שהוא מן רובע סן ז'רמן של קזבלנקה, אשר אותו כינה "בבל של כל החטאים". מלכא שוב נדרש לנושא התרחקות הנוער מענייני הקהילה במאמר בשם "אדישות או זלזול" (שתמך כמובן במסקנות ויקטור אמיל) וזכה לשני מאמרי תגובה מאת ז'אן זַקלַאד וכותב שחתם בשם "איקס". השניים הגנו על הנוער היהודי ועל ערכיו. למרות ההסתייגויות מהתקפותיו של עורך ביטאון הקהילה על הצעירים היהודים שב מלכא לטפל בנושא במאמר בשם "הצעירים והאחרים או עידן החברֶה". הכותב מקונן על העדר אידאלים בקרב הנוער, על ההתרחקות מערכי המוסר ועל דור הבנים המעמיד בספק את חלומות הוריהם. לדבריו, הצעירים חולמים רק על עושר בעולם חומרי ורציונלי שלמשורר אין קיום בו. דור ה"יֶה יֶה" לדבריו הבשיל בטרם עת. זהו דור ללא שמחת חיים, לא מחייך ולא צוחק.

ב"שבוע הערביזציה" שמטרתו לקדם את תהליך השימוש בשפה הערבית בחיים הציבוריים שנערך בראשית ינואר 1963 הושמעו תביעות לביטול המעמד המיוחד של השפה הצרפתית במדינה. הושמעה אף דרישה לביטול לימוד הצרפתית בבתי הספר היסודיים, דבר שהוסיף דאגה בקרב היהודים שהתלבטו בסוגיית עתידם במדינה. שבוע אחר שאלפאסי יזם, הוא "שבוע פלסטין", שנערך במאי 1964. בהודעה לעיתונות הילל אלפאסי את היהדות ותמך בשוויון זכויות מלא ליהודים אך קרא להם להתנגד להגירה ממרוקו. הוא פנה אליהם ליטול חלק ככל שאר האזרחים בחיים הפוליטיים במדינה. ימים אחדים לאחר מכן התקיף את הממשלה המרוקנית המעניקה העדפות ליהודים.

גילויים אנטי-יהודיים רבים בעיתונות הערבית במרוקו יש לפרש בהקשר למאבק הפוליטי הפנימי בין ארמון המלוכה ותומכיו לבין מפלגות האופוזיציה. ההסכם החשאי עם נציגי ישראל בתיווכם של אישים בקהילה היהודית היה ידוע רק לשרים מעטים ונעלם מעיניהם של ראשי האופוזיציה השמאלית ושל מפלגת האסתיקלאל הימנית. למרות אהדתם של ראשי מפלגת השמאל, ובעיקר הקשרים שניהל מנהיג השמאל מהדי בן-ברכה עם ישראלים רבים, לא נמנע עיתון מפלגתו אתחריר (השחרור) מלתקוף את הארמון ואת מדיניותו בתחום ההגירה היהודית. הדבר נכון גם לגבי "התנועה העממית" בראשות מחג'ובי אחרדן שייצגה את דוברי הברברית בכפרי האטלס שאף לה היו קשרים חיוביים עם ארגונים יהודיים עולמיים. אך מכיוון שמפלגה זו הייתה באותו זמן באופוזיציה, לא היססו עיתונאיה לתקוף את חופש היציאה של היהודים ממרוקו בעיקר כאשר היה ברור לכול שפני היוצאים לישראל. חשוב להדגיש שלמרות גילויים אלה בעיתונים אחדים החברה המרוקנית המוסלמית בכללותה, כולל הנהגתה המדינית וראשי מפלגותיה, גילו לרוב יחס אוהד ליהודי המדינה שאף קודמו לעמדות בכירות במנהל הציבורי.

מעניינת במיוחד עמדתם של מנהיגי הקהילה היהודית ושכבת האינטלקטואלים שבה. תומכי הארמון ותומכי השמאל, תומכי הבדלנות האתנית וחסידי ההשתלבות בחברה המרוקנית, כולם ללא הבדל פוליטי או מפלגתי נזעקו להגן על זכויות היהודים ועל זכותם לחופש תנועה. העיתונאי ויקטור מלכא טרח ללא לאות לגלות כל סממן, ולו הקטן ביותר, של ביטוי עיתונאי שיכול להתפרש כמפלה יהודים. כאשר מסר לי בראיון את רשמיו מתקופה זו, הוא חזר והודה בעדותו שהאווירה הכללית המסתמנת ממאמריו בעיתון קול הקהילות באותה תקופה אינה משקפת את המציאות במרוקו ושהאנטישמיות לא הייתה כה חריפה כפי שהיא עלולה להצטייר ממאמריו. סיבת פרסום המאמרים קשורה ליזמת המוסדות היהודיים לאתר באמצעותו כל אזכור שיכול להשתמע ממנו נימה הפוגעת ביהודים, בציונות או בישראל. מלכא עשה שימוש נרחב בחומר שתרגם מן העיתונות הערבית. עם זאת הוא מציין שבאותה תקופה היה משוכנע בעמדותיו ואף שאין לטעון שהייתה אנטישמיות במרוקו באותה תקופה, "הקהילה הייתה מלאה חששות מתופעות אנטישמיות, אף שלא התרחשו הלכה למעשה.

Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun

המימונה יגאלLady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun Haaretz & Herald Tribune, Apr 08, 2007

In Morocco, Mimouna was a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored.

Mimouna, the holiday of the Moroccan Jews, is a family celebration but also a happening that attracts a large number of politicians – a combination that has assured its legitimacy in Israel. The most common explanation for the origin of the holiday has to do with its name, which people try to anchor in a Jewish religious context. In Israel, the Mimouna has been linked to the birthday of Rabbi Maimon, the father of Maimonides (Rabbi Moshe ben Maimon), or portrayed as a festival of emuna (faith), because of the phonetic similarity between the words. Of course, there is a connection to redemption and the Exodus from Egypt because the holiday falls on the day after Passover ends. But, in fact, all these explanations are mistaken.

The Mimouna table offers a hint of the holiday's true origins. It is not set for a family dinner, as usual, but displays an array of symbols that are basically variations on a theme. On this table you will not find typical Moroccan cuisine. It is laden neither with meat dishes nor an assortment of salads. Instead, it is laid out with items, each of which is symbolic in some way: a live fish swimming in a bowl of water, five green fave beans wrapped in dough, five dates, five gold bracelets in a pastry bowl, dough pitted with five deep fingerprints, five silver coins, five pieces of gold or silver jewelry, a palm-shaped amulet, sweetmeats, milk and butter, white flour, yeast, honey, a variety of jams, a lump of sugar, stalks of wheat, plants, fig leaves, wildflowers and greens. All are symbols of bounty, fertility, luck, blessings and joy. The traditional holiday greeting fits right in: "terbḥu u-tsa‘adu" – meaning, "May you have success and good luck.

" Why is the table set this way? The answer can be found in the name of the holiday and in the songs traditionally sung on the day. The Arabic word mimun means luck or good fortune. At the Mimouna celebrations, songs are sung in honor of "Lady Luck." One of them is "oh Lala mimuna/ mbarka mas‘uda," which means "Lady Mimouna/lucky and blessed." Lady Luck is being feted with a table laden with goodies symbolizing abundance, health, success and good fortune.

A table set out in honor of Lady Luck will not be unfamiliar to anyone who has explored folk customs and traditions over the ages. The prophet Isaiah already mentions one: "But as for you who forsake the Lord / Who ignore My holy mountain, Who set a table for Luck / And fill a mixing bowl for Destiny …" (Isaiah 65:11). The verse in Hebrew is "ve atem-ha‘orkhim le gad shulḥan." This "Gad" is none other than the Babylonian deity, Ba‘al-Gad, the god of good fortune. A table is set to appease him.

The prophets of Israel denounced this custom, as they did many other superstitions of the day. The rabbis of the Talmud decried it, too: "veha‘orekh lefaneha (lifne hayoledet) shulḥan hare zeh medarke ha’emori" (Tosefta Shabbat: 7). One must not "set a table" for a woman after childbirth, they said. This is the way of the Amorites, that is, it's a pagan custom.

In the 15th century, we find written references to a demon named Mimoun, husband to a she-devil named Mimouna. "Claviculae Salomonis," a handbook of magic composed in Spain, probably before the 15th century, mentions a demon, king or god called the "black Mimoun from the Occident." The Occident is North Africa – specifically Morocco. Mimoun and his female partner appear in numerous manuscripts from the 16th century onward.

Mystic roots

But when did the Jews of Morocco start setting tables for them on the day after Passover? The answer may be found in the journals of Jewish travelers. An Italian Jew by the name of Samuel Romanelli, who visited Morocco at the end of the 18th century, witnessed the practice and theorized where it came from: "After dark, as Passover ends, a table is set out with baked goods and people visit one another. Guests eat their fill and bestow blessings on their host. What is the origin of this custom? Perhaps it is connected to the practice of setting a table for Gad." Romanelli easily made the association between the Mimouna and this biblical-era custom.

Benjamin II, the pen-name of a Jewish traveler who visited Morocco around 1852, mentions the night of al-mimoun. In 1772, two other travelers, Rabbi Chaim Yosef David Azulay (the Hida), and Elkana Bar Yeruham, write that "Isru-chag" – the day after Passover – was considered a vulnerable time, and it was customary to have a feast in order to ward off the Evil Eye. Hence the need to appease the demons of chance, Mimoun and Mimouna, on this particular day.

The roots of the Mimouna holiday can also be traced to the rituals of the Gnawa, a mystic sect in Morocco whose music influenced many musicians in the West. The Gnawa conduct ceremonies once a year that start with a parade and end in ecstatic dancing. Their songs are addressed to the goddess Mimouna and her partner, Sidi Mimoun. Among the Gnawa, too, the appeal to Lady Luck is an attempt to mollify her.

One of their songs goes something like this: "Here she comes, Lady Mimouna / Here she comes, Lady Fortuna / Bringing joy to all and sundry / With her bounty / We never go hungry / Candies, cakes and drinks galore / Pleasure and gladness lie in store/ Mimouna, beloved / Your sun cures our ills / Shining down upon the hills / Lovely, grinning ear to ear / Visit us, Mimouna, every year.

" Notwithstanding the vast differences between Moroccan Jewry and the Gnawa, the figure of Lady Luck was adopted by the Jews. On the other hand, Sidi Mimoun, whose name cropped up in amulets, kabbalistic texts and incantations, gradually disappeared, leaving only his female partner behind.

Another Mimouna custom in the Moroccan Jewish community involved wading into a body of water. In Casablanca, the custom was called "bu haras." The person walked into the water, turned around to face the shore, took pebbles out of his pocket, and tossed them behind his back. Then he recited this verse: "Sir a bu haras, sir a der, siru la‘alayl" (Go away, troublemaker; go away, pain; go away, evil spirits). This ritual of using water to wash away evil is similar to the Ashkenazi Jewish custom of tashlikh, in which one throws crumbs into a body of water to symbolically cleanse oneself of sin. Tashlich was not practiced before the 15th century. The verse recited during the ritual is from the book of Micah: "You will hurl all our sins / Into the depths of the sea" (Micah 7:19).

The Moroccan Jewish Mimouna was thus a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored. The same is true of the tashlich ceremony. Over the years, both have undergone a process of religious legitimization.

Having said that, there is nothing to keep future generations from investing old holidays with new-old meaning. Particularly worthy of note is that over the generations, Mimouna eve became a night for young people and lovers, as well as a symbol of Jewish-Muslim solidarity. Because the Jews could not keep ḥametz (leaven) in their homes during the Passover holiday, it was customary to give all their flour, yeast and grain to their Muslim neighbors. These are components that can add to the holiday's attraction, without ignoring its demonological origins.

Yigal Bin-Nun teaches history at the Université Paris VIII.

Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna

מימונהUne fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna

Yabiladi.com

Mimouna est une fête familiale célébrée principalement par les Juifs marocains. En Israël c’est aussi un événement exceptionnel qui attire les hommes politiques, ce qui favorisa son officialisation comme journée partiellement chômée

On a souvent recours à des étymologies populaires pour expliquer son nom et ses origines en lui octroyant un contexte religieux. Ainsi la Mimouna devint la commémoration de l'anniversaire de Maïmon, père de Maïmonide (Rabbi Moshe ben Maïmon). Pour certains, inquiets par l’aspect laïc de cette fête, Mimouna se transforma en emuna (foi) et devient la fête de la foi. Etant donné qu’elle est fêtée le dernier jour de Pessah on l’associa aussi à la délivrance, geulah, de la servitude en Egypte.

Aux origines : la chance

Pour connaître ses véritables origines il est impératif de procéder à une analyse critique ses divers aspects. La Mimouna est principalement caractérisée par une table unique en son genre qu’on dresse la veille de la fête. Cependant cette table ne sert pas un dîner familial comme à l’occasion des fêtes religieuses. Vous n’y trouverez ni les plats cuisinés typiques aux familles juives du Maroc, ni viandes ni salades, ni café.

Cette table n’est en fait qu’un impressionnant répertoire de représentations symboliques : des poissons vivants dans un bol d'eau, cinq fèves vertes trempées dans une pâte de farine, cinq dates, cinq bracelets en or, cinq pièces d'or ou de bijoux en argent, du lait et du beurre, de la farine blanche, de la levure, du miel, une variété de confitures, un cône de sucre, des tiges de blé, une variétés de plantes vertes et de fleurs et surtout des pâtisseries raffinées et une sorte de crêpe moufleta. Il est évident que ces éléments, exposés aux yeux des invités qui défilent d’une maison à l’autre, ont évidemment un rapport avec le printemps, la fertilité, la prospérité et l’abondance. Ils préconisent la chance, la fortune et le bon sort, qui se traduisent aussi dans une salutation traditionnelle : terbhu utse‘du, traduite comme « succès et réussite »

Un autre indice sur l’origine de la fête se trouve dans son nom. Le mot arabe mimoun signifie : « chance » ou « bonne fortune ». Mimouna ne serait alors que la forme féminine de Mimoun qui tous deux sont des patronymes courants au Maroc chez les musulmans. Les juifs portent souvent les noms Mimoun ou Mass‘oud qui font allusion à la chance et à la prospérité. Au cours de la fête on entame des chansons à Dame Mimouna : alala mimouna / ambarka mas‘uda, qui signifie « Oh Dame Mimouna / oh chanceuse et bénite ». Cette table symbolique, comme il s’avère, n’est en fait dressée que pour apaiser une déessedémone, telle Aicha Qandicha, qui risque de nous jeter un mauvais sort si on n’en tient pas compte

La coutume de dresser une table pour apaiser un démon ou un mauvais génie n’est ni récente ni exclusive aux Juifs du Maroc. Elle existe déjà dans la Bible hébraïque. Le deutéro-Esaïe, prophète de l’époque perse, mentionne cette coutume pour la déplorer: « Et vous qui avez abandonné Yahvé / qui ignorent le mont de ma sainteté / qui dressent une table pour Gad, et remplissent une coupe pour Meni (Esaïe 65,11). Gad (comme probablement Meni) est bien connu comme le dieu de la chance, tout comme (Mimoun ou Mimouna). Gad est aussi une divinité ouest asiatique, parfois nommé Baal-Gad, dieu de la chance à qui on dresse une table pour l’amadouer et éloigner sa fureur. A l’époque monarchique les prophètes de Juda dénoncèrent cette pratique et essayèrent de la délégitimer comme superstition. Plus tard, les rabbins du Talmud la critiquèrent:

« Et celui qui dresse une table devant la femme qui accouche, ceci est une coutume des amorites (coutume étrangère) » (Tosefta, shabbat 7).

Un démon vieux de 6 siècles

Les références écrites au démon Mimoun, conjoint de la démone Mimouna, datent du 15ème siècle. Un manuel de magie publié en Espagne, probablement avant le 15ème siècle, « Claviculae Salomonis » mentionne un roi-démon, qu’il nomme « le noir Mimoun de l’Occident (Maghreb) » Mimoun et sa parèdre Mimouna apparaissent dans de nombreux manuscrits à partir du 15ème siècle. A quel moment donc les Juifs du Maroc commencèrent à dresser une table à Mimouna ? La réponse se trouve dans les récits de voyageurs juifs au Maghreb. Samuel Romanelli, juif italien qui parcouru le Maroc à la fin du 18ème siècle, nous fourni un témoignage sur cette pratique et interpréta ainsi son origine : « A la sortie de le fête de Pessah, ils dressent une table avec beaucoup de friandises et s’invitent les uns chez les autres. Les invités se servent à leur guise et bénissent leur hôte. Quelle est donc l'origine de cette coutume ? N’aurait elle pas un rapport avec la pratique de dresser une table pour Gad ? ». Romanelli a ainsi établi le lien entre la Mimouna et la coutume des temps bibliques où l’on dressait une table au dieu de la chance. Israël Yossef Binyamin (Binyamin II), un autre voyageur juif qui visita le Maroc vers 1852, mentionne la nuit d'almimoun. En 1772, deux autres voyageurs, Rabbi Haïm Yossef David Azoulay (le Hida), et Elqana bar Yeruham, notent que isrou hag, le dernier jour de Pessah, a de tout temps été considéré comme un jour néfaste, un jour où le mauvais oeil était susceptible de causer des dégâts. D'où la nécessité d'apaiser ce jour là les démons de la malchance, Mimoun et Mimouna.

Gnawa et Mimouna

Est-ce un hasard de retrouver le personnage de Mimouna dans la confrérie des Gnawa, une secte mystique au Maroc, dont la musique influença de nombreux compositeurs de musique Pop et Jazz tels que Jimi Hendrix, Brian Jones, Mick Jagger, Miles Davies, Randy Weston et Ornette Coleman. Les Gnawa organisent chaque année une cérémonie qui commence par un défilé et se termine par une danse extatique. Leurs chansons s’adressent entre autre à la déesse Mimouna et à son parèdre Sidi Mimoun. Les Gnawa invoquent Lala Mimouna pour l'apaiser. Une chanson lui est dédiée « La voici Lala Mimouna / elle vient, Dame fortune / apporter à tous la joie / Grace à ses faveurs / nous n’avons jamais faim / sucreries, gâteaux et boissons / plaisir et joie sans mensonge / Mimouna, bienaimée / ton soleil guérit nos maux / ta lumière illumine nos collines / belle au grand sourire / chaque année rend nous visite, Mimouna ».

Malgré les dissemblances avec les Gnawa, les Juifs adoptèrent la figure de Lala Mimouna probablement vers le 15eme siècle. D'autre part, le nom de Sidi Mimoun, qu’on retrouve sur des amulettes et dans textes d’exécration ou d’incantations kabbalistiques, a disparu ne laissant que sa parèdre Mimouna. Une coutume du jour de la Mimouna nous révèle un autre aspect de conjuration du mauvais sort. Les Juifs du Maroc avaient l’habitude de se retrouver à proximité de sources d’eau ou au bord de la mer. A Casablanca, cette coutume était appelée « bou herres », terme qui fait allusion à l’action de casser. Les membres de la famille trempent les pieds dans l'eau, tournant le dos à la rive, ils sortent des cailloux de leurs poches, les jettent par dessus le dos en déclamant la formule : « va t’en bou herres, retire toi esprit du malheur » (sir abou herres sir abou la‘layl). En quelque sorte le mauvais sort est jeté au loin dans l’eau pour qu’il ne puisse plus nuire.

Une fête religieuse à l'aspect laïc

La coutume de se débarrasser du mal ou d’un péché près d’une source d’eau se constate aussi dans le rituel du tashlikh d’origine ashkénaze. Lors de cette opération on secoue les pans de son vêtement au bord d’une source d’eau pour y faire noyer symboliquement ses péchés. Le tashlikh n’est probablement pas plus ancien que la Mimouna et daterait aussi du 15ème siècle. On y récite un verset de la fin du livre de Michée: « Et tu engloutira dans les profondeurs de la mer tous leurs péchés » (Michée 7, 19). La Mimouna juive marocaine était donc un jour symbolique conçu pour apaiser une déesse-démone locale, et s’avère totalement dépourvue d’aspect religieux. De nos jours, ses origines démoniaques et apotropaïques, ainsi que celles du tashlikh, sont totalement occultés. Avec le temps, ces coutumes se métamorphosèrent, mais l’orthodoxie juive n’osa que rarement s’y opposer ou les délégitimer. Cela dit, les us et coutumes peuvent aussi adopter de nouvelles interprétations.

De nos jours, on préfère mettre l’accent sur un autre aspect de la fête non moins considérable. Cette fête printanière était de tout temps la manifestation d’une symbiose judéo-musulmane. Les voisins musulmans venaient offrir leurs produits frais en lait, farine, levure et friandises à leurs voisins juifs qui ne pouvaient s’en approvisionner à cause des restrictions religieuses de la fête de Pessah. La veille de la Mimouna devint une soirée où les jeunes se rencontrent en tenues traditionnelles marocaines et en profitent pour demander les jeunes filles en mariage. Ces éléments n’ont fait que renforcer son aspect populaire et laïc qui s’est déjà éloigné de ses origines premières.

Yigal Bin-Nun Historien spécialiste de l'histoire des juifs marocains

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 199 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר