Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc

יגאל בן נוןYigal Bin-Nun

Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.

Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c’est  le fait qu’il ne fait que répéter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif  bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement  ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israël et de Juda.Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d’évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique,  de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.

Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l’époque voyageaient  facilement d’une communauté à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim,les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hébreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc

יגאל בן נוןYigal Bin-Nun

Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l’Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu’avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraina, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs.  Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C’est ainsi que l’on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca.

Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l’association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphael Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno, Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi , Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l’ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l’accord de compromis » pour l’évacuation des Juifs du Maroc, en aout 1961.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

9 janvier 2012

L'usage du tract et de la pétition dans les relations entre Juifs et Musulmans au Maroc indépendantיגאל בן נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון 

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

 גילויי דעת, כרוזים והודעות לעיתונות שימשו בעיקר אינטלקטואלים יהודים במרוקו העצמאית שביקשו להשתלב בחברה המרוקנית. להעברת מידע לחברי הקהילה שימשו בעיקר כרוזים מטעם מועצת הקהילות היהודיות ומטעם ועדי הקהילות שהוקראו כל שבת בבית הכנסת בשפה היהודית מרוקנית. כאשר הגיעו נציגי ישראל הם עשו בכרוזים שימוש מוסווה בשם הקהילה כדי להתערב בענייניה או כדי לתקוף את השלטונות. השימוש בכרוז העסיק את אליעזר שושני, ההיסטוריון של ההגירה ממרוקו מטעם ראש המוסד, שהודה כי השימוש בו בידי שליחי ישראל לא התאים למציאות היהודית והמרוקנית, שכן

לא קל יהיה ליהודי החי כיום בישראל להשיג את המשמעות המלאה של הדבקת הכרוז והפצתו. כרוזים למיניהם הנם עניין של יום יום בישראל ואין מרבים לתת את הדעת עליהם. אלא כשמדובר לא בישראל שאזרחיה חופשיים כי אם במרוקו הערבית שאזרחיה אינם חופשיים במובן המלא של המילה ואזרחיה היהודיים בוודאי אינם חופשיים ובוודאי אסור להם להיזקק לביטוי לאומי אשר בסופו של דבר יונק מן המקור הציוני.

 במלאכת השחזור ההיסטורי של הקהילה היהודית במרוקו חשוב להזכיר תופעה אופיינית לשנות החמישים והשישים ולאופיה המיוחד. החברה היהודית המרוקנית והנהגתה מנו מעגלים חברתיים אחדים. עם המעגל החברתי העליון נמנו ראשי המוסדות וועדי הקהילות שנפגשו לעתים תכופות בישיבות ובקבלות פנים. קבוצה דומיננטית זו תוארה בדייקנות בידי הסופר קרלוס דה נזרי, שהכירה מבפנים:

כיוון שנושלו מן העניין הפוליטי, הם [היהודים] פנו לתחום החברתי, שנעשה לציר ולסמל לפעולותיהם. הם סגרו על עצמם את דלתות קהילתם, ובמצב של דלתיים סגורות נוח זה, ניהלו חיים חסרי תהילה של קהילות מרוצות מעצמן. ישיבות, ועדים וועידות, נשיאים וסגניהם […], בחיים הקהילתיים זרמה לה בנחת הדיאלקטיקה המוכרת. האמביציות לא מצאו להן פורקן אלא בתחליפים רזים לחיים הציבוריים וללחם היבש של הכיבודים המוניציפליים […] דו"חות הישיבות היו חסרי צבע וריח כל עיקר, ונשמו שטיחות מחוסנת

 לצד הנהגה זו פעלו במעגל השני יהודים במפלגת אלאִסתִקלאל ובפקידות הבכירה במנהל הציבורי והממשלתי. לקבוצה זו יש להוסיף את היהודים חברי המפלגה הקומוניסטית, חדורי השכנוע האידאולוגי, שעם תומכי האינטגרציה ניתקו עצמם מן הקהילה ביקשו להיטמע בחברה ובפוליטיקה המרוקנית. במעגל השלישי פעלו באינטנסיביות מדריכי תנועות הנוער היהודיות ובוגריהן. לצדם פעלו בחשאיות מתנדבי "המסגרת", הרשת הישראלית שהקים המוסד כדי להגן על יהודי מרוקו, ובעיקר חברי תנועות הנוער שבמסגרתה. לא היה קשר בין שלושת המעגלים החברתיים הללו. מתוך חולשתה היחסית של התקשורת וכקבוצת מיעוט חסרת אמצעי ביטוי נפוצים, התקיים מידור בין המעגלים החברתיים, וכך היו אנשי ציבור יהודים שלא ידעו דבר על שהתרחש בקבוצת הנהגה אחרת בקהילה. מידור זה נמשך גם לאחר שהיהודים עזבו את מרוקו. הדבר הגיע למצב אבסורדי שבו אחד מבכירי תנועת הצופים היהודיים, שיזם פעולות ציבוריות רבות, לא שמע על טביעת ספינת העולים "אגוז" ולא ידע על הכרוזים שחולקו לאחר הטביעה וגם לא על המעצרים ועל בריחת מתנדבי המסגרת. 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

 janvier 2012

L'usage du tract et de la pétition dans les relations entre Juifs et Musulmans au Maroc indépendant

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

גילוי הדעת של אגודת אלויפאק

אחד מגילויי הדעת הראשונים פורסם זמן מה לפני עצמאות מרוקו, ב-15 בפברואר 1956. יהודים צעירים תומכי זרם ההשתלבות הקימו ברבאט את אגודת אלויפאק (ההבנה) وفاق, בראשות ד"ר מוחמד חסר ובחסות הנסיך מולאי חסן. בגילוי דעת שפרסמו ראשיה בשלוש שפות, ערבית, צרפתית וערבית-יהודית באותיות עבריות, נאמר:

כתגובה על רצון הוד מעלתם מוחמד החמישי ומולאי חסן לראות את כל המרוקנים, מוסלמים ויהודים, מאוחדים כאחים, החליט הנוער המרוקני להתארגן באגודה שתישא את השם אלויפאק – ההבנה. שאיפתנו היקרה ביותר לבנות בשמחה ובשיתוף פעולה את מרוקו החדשה, מאוחדת, חופשית ועצמאית. יחדיו מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נצעיד את ארצנו לעבר הקידמה, העושר והאושר. יחד נעשה ממולדתנו היקרה אומה מודרנית ומכובדת שישררו בה הסובלנות, השלווה והחופש. אגודתנו מתכוונת להילחם בבערות, בפירוד ובגזענות בכל צורותיה. מטרות אלויפאק הן לקדם את המגעים בין יהודים למוסלמים ולחזק את הקשר ביניהם בכל התחומים ובעיקר בתחומי התרבות, הספורט והאמנות, ובתחום המקצועי והחברתי. אלויפאק קוראת לכל המרוקנים להצטרף לשורותיו ולהעניק לו סיוע, כדי שימלא בהצלחה את תפקידו, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.

 עד מהרה הוקמו סניפים בקזבלנקה, באספי, בפאס, באלג'דידה, בקניטרה ובמכנאס לסגנו של מוחמד חסר נבחרו דוד בן-אזרף, נשיא ועד קהילת קזבלנקה, ומעטי בכּאי. סם בן-הרוש, מראשי המפלגה הקומוניסטית, נתמנה למזכ"ל וסגניו היו ארמן אסולין ומוחמד דח'יסי. הגזבר היה ד"ר מוחמד דדון שנבחר לאחר מכן לנשיא, ולסגנו נתמנה דוד אזולאי.

הנציגים היהודים באלויפאק תמכו בהגברת לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים ותבעו מרוקניזציה של הנהלות מוסדות הסיוע היהודיים הבין-לאומיים והכפפתם למשרדי הממשלה. במצע הארגון דובר על "עידוד שיתוף הפעולה לפי האינטרס הלאומי". בנאום המזכ"ל סם בן-הרוש,  ב-7 ביולי 1956, הגדיר את ארגונו כתנועה לא פוליטית אך לאומית: "תנועתנו נאבקת למען בית ספר אחיד, מוסדות צדקה משולבים ולימוד חובה של השפה הערבית, ותומכת בגיוס יהודים לצבא ובשילובם במשרות ציבוריות". מרק סבאח, קרא להסרת המחיצות: "אם קיימים אנשים הרוצים להילחם בעוני ובמצוקתם של אחרים, חשוב שימנעו מלשאול מה אמונתם של אנשים". הוא דחה את טענות השמרנים, שהאשימו את חברי אלויפאק בהתבוללות: "ליהודי מרוקו אין צורך יותר בפטרונים. יש להם נשמה יהודית, אמונה יהודית ומאפיינים יהודים שהם גאים בהם. יש להם גם מולדת מרוקנית הממלאת את לבם גאווה".אולם באחד מביקוריו של נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, שבא למרוקו לשיחות בעניין הגירת היהודים, פרסם מרק סבאח בעיתון אלאסתקלאל מאמר וכתב בו: "איזו זכות יש לארגון זה לדבר בשמנו? אין לנו צורך בהתערבות זו. אנו קודם כל מרוקנים ורק אחר כך יהודים"

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

 janvier 2012

L'usage du tract et de la pétition dans les relations entre Juifs et Musulmans au Maroc indépendant

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

אגודת אלויפאק, שהנהלתה הורכבה פריטטית מיהודים ומוסלמים, עסקה בעיקר בארגון הרצאות ומפגשים חברתיים לקירוב לבבות. בפני חבריה הופיע הסופר אחמד ספריווי, שכתב בצרפתית, ושרל בן סימון שהרצה על הסימביוזה התרבותית בין מוסלמים ליהודים בתקופת תור הזהב בספרד. ב-9 באוקטובר 1956 ערכה האגודה בקזבלנקה קבלת פנים שנטלו בה חלק ראשי המוסדות היהודיים ובכך הביעו את תמיכתם הגלויה בתהליך האינטגרציה שהייתה באותם ימים דבר מובן מאליו, ואיש עדיין לא ערער עליה.

הלך הרוחות החדש הביא גם למהפך במועצת הקהילות היהודיות. במוסדות הקהילה כיהנה הנהגה ותיקה. כנגד הנהגה זו צמחה הנהגה צעירה ופעלתנית שחרטה על דגלה השתלבות בחברה המרוקנית. מיד אחרי העצמאות התאחדות הרופאים, הרוקחים ורופאי השיניים, שאיגדה מוסלמים ויהודים, שיגרה עצומה לחברי מועצת הקהילות וביקשה להדיח את ז'אק דהן מתפקידו כמזכיר הכללי של מועצת הקהילות ולגנות בפומבי את עמדותיו כעלולות לפגוע ביהדות מרוקו ובמועצת הקהילות, שהייתה גוף לא פוליטיבראשית ינואר 1956, אחרי כישלון ניסיונו להיבחר כשר בממשלה, נאלץ דהן להתפטר מתפקידו. השלטונות דרשו את סילוקו מתפקידו ובעיתונות היהודית הקהילתית פורסמו כרוזים ומאמרים נגדו, בטענה שהוא שייך כבר לעבר ואחרי סיום תקופת החסות יש לפתוח דף חדש. אנדרה שורקי מחברת כל ישראל חברים (אליאנס, כי"ח) הודה שהדבר היה בלתי נמנע ושעדיף שהדבר יתבצע בהקדם כיוון שדהן מעולם לא היה חסיד של התנועה הלאומית המרוקנית.

מלחמת סואץ וכרוז אלויפאק

גילוי דעת נוסף פורסם לאחר הפלישה הישראלית לחצי האי סיני בסיוע כוחות צבא בריטים-וצרפתים. מרוקו הזדהתה עם העמדה הכל-ערבית ועם מדיניות נשיא מצרים, שהיה סמל לאחדות הערבית. מעורבות ישראל גרמה לחידוד תחושת הלאומיות הערבית במדינה. אולם תגובת השלטונות שחששו ממהומות נגד היהודים הייתה מהירה ויעילה. בעקבות התנגשות בין מפגינים לצרפתים בעיר מכנאס שיגרו ראשי השלטון הוראות מפורשות למושלי המחוזות ודרשו מהם למנוע פגיעה ביהודים. הארמון והמפלגות קראו לאוכלוסייה להבחין בין יהודים לישראלים וכוחות הביטחון הוצבו להגנת הרבעים היהודיים. בוועידת המפלגה הדמוקרטית לעצמאות שהתכנסה בחודש נובמבר, צירים יהודים תבעו לא להזכיר את ישראל בנוסח הודעת הגינוי לפלישה המשולשת לשטח מצרים. נימוקם היה רצון למנוע מהומות נגד הקהילה והגברת האהדה בציבור היהודי למפלגה. צירי הוועידה קיבלו את הנימוקים וישראל לא הוזכרה בהחלטות.

האירועים גררו התארגנות גם באלויפאק. הנציגים היהודים באלויפאק ניסחו גילוי דעת בעניין "המתקפה הישראלית" בסיני, ופרסמו אותו בשלוש שפות: ערבית, צרפתית וערבית-יהודית. מטרת הפרסום הייתה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצויות אנטי-יהודיות. "אם לא היינו עושים זאת, מצב היהודים היה קשה מנשוא".הפרסום גינה את הפלישה המשולשת לשטח מצרים וקרא לאחדות באומה המרוקנית, דבר שימנע פגיעה ביהודים עקב התעוררות הלאומיות הכל-ערבית:

מתוך בוז לחוק הבין-לאומי הכריזו הבריטים-צרפתים-ישראלים מלחמה על מצרים. העם המרוקני בשלמותו מתקומם נגד המתקפה ומגנה צעד מלחמתי יזום שכוונתו להשפיל את האומה המצרית וליטול ממנה את חירותה ואת עצמאותה. עלינו להעניק את כל תמיכתנו למצרים ולמנוע מן התוקפנים להצליח במזימתם. אירועי השעה מצווים עלינו אפוא, אחים יקרים, לשמור על ההרמוניה בינינו, מוסלמים ויהודים, על הידידות, האחדות וההסכמה בינינו ולחזקן כיוון שרק הן יבטיחו את עצמאות מולדתנו. הקולוניאליסטים ינסו להפריד בינינו כבעבר וישתמשו בכל דרך לסכסך בינינו. כאן במרוקו יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים מוסלמים ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים. כל המרוקנים ללא הבדל דת חייבים להרגיש מגויסים לשמירה על הסדר ועל השקט. מרוקנים אחים יקרים, עלינו להיות דרוכים. באחדותנו, בעמידתנו על המשמר ובאמון חסר-המצרים שאנו נותנים בהוד-מלכותו המלך ובממשלתו תלוי עתידה של ארצנו. אל תקשיבו למפרידים ביניכם. להפך, גנו אותם. כך, מגויסים, אתם נוטלים חלק במעשה האציל ביותר שהוא השמירה על עצמאותנו.

כמו בגילויי הדעת הקודמים, מחבריו הדגישו שהיהודים הם חלק מן האומה המרוקנית ושותפים לגורלה, אף אם צריך עקב כך לגנות את מדיניותה של המדינה היהודית בישראל. כתוצאה מפרסום הכרוז, ב-8 בנובמבר 1956 החליט גם נשיא ועד קהילת קזבלנקה דוד בן-אזרף לגנות את הפלישה הישראלית-בריטית-צרפתית במכתב לשר הפנים, לחסן ליוסי, ולמושל העיר, אחמד ברגש אולם רוב היהודים לא נקטו עמדה והמתינו בדאגה לבאות.ראשי הקהילה ציינו בסיפוק את העובדה שתבוסתו של גמאל עבד אלנאצר לא גרמה להתלהטות יצרים של מוסלמים נגד יהודים, בעיקר בזכות התגייסות השלטונות בעוד מועד להגן על הרבעים היהודיים הצהרותיהם המרגיעות של נציגי הארמון ושל ראשי מפלגת אלאסתקלאל מנעו תגובות אנטי-יהודיות שמהן חששו רבים, אף שאהדת היהודים הייתה נתונה לישראל.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

כרוז אנונימי נגד היהודיםיגאל בן נון

 דובר נחרץ של מצדדי הזהות המרוקנית היה אלבר אפללו. הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ מברן שביקש לעמוד על עמדותיו:

אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהיה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת הוויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. אולם הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, לא היא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני.

אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים.

 בדצמבר 1959 התפרסם בערי מרוקו כרוז אנונימי בארבע שפות – ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית – שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה?" בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך".עיתון בערבית פרסם באותם ימים את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן-גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?" אלבר אפללו לא נשאר חייב והיה היחיד, ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. במאמר שפורסם בעיתון צרפתי הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים.

כרוזים ועצומות ביוזמת שליחי המסגרת

דוגמה לשימוש בעצומה בהתערבות של שליחי ישראל לשינוי פני הקהילה הביא אליאס כהן, מפקד סניף המסגרת במראכש. התברר לו שראש הקהילה בעיר משתמש שלא כהלכה בכספי הסיוע של הג'וינט. אנשי המסגרת במקום, שעסקו בעיקר בהגנה עצמית, שלחו בשם הקהילה עצומה למושל העיר בדרישה להדיחו ולמנות במקומו מועמד אחר, הראוי יותר בעיניהם לשמש בתפקיד. "לא נשארה ברירה בידי המושל והוא מילא אחר התביעה הן בפיטורי ראש הקהילה והן במינוי של מי שאנחנו הצענו". יצחק חליווה הוסיף פרטים. במסגרת התקבלה החלטה להדיח את הדן אביטבול מנשיאות ועד קהילת מראכש מפני שהיה אנטי-ציוני. השליח פנחס קציר הורה לחליווה להפיץ שמועות כאילו הקהילה מתנגדת לאביטבול. חליווה עשה כך, התחזה לתייר אמריקני ונפגש עם המושל טהר אועסו, התלונן נגד נשיא הקהילה ודרש את הדחתו מתפקידו. המושל ביקש לקבל לידיו עשר חתימות של חברי הקהילה שאותן גייסו חליווה ויהודה ואחניש והגישו אותם למושל. האחרון הזמין אליו את אביטבול, הודיע לו שהרבה יהודים אינם מרוצים מתפקודו וביקש ממנו להתפטר. עוזר המושל שנעשה ליועץ המלך, הפגיש את חליווה שוב עם המושל, שבישר לו על ההתפטרות.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהמסגרת השתמשה בעצומה כדי להשפיע על השלטונות או על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה המסגרת כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קריאה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוז נוסח כאילו מטעם ועד הקהילה שרגיל היה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה המסגרת לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה, וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון.

כרוז אחר הופץ בידי ראשי המסגרת בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם "היהדות העולמית" לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם. במכלול זה מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו היה אופייני לממסד הציוני של התקופה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

הכרוז הישראלי אחרי טביעת הספינה "אגוז"יגאל בן נון

ימים אחדים לאחר טביעתה של ספינת העולים "אגוז" הגיע ראש המוסד איסר הראל לפריס והזעיק אליו את השליח יהודה אלבוחר שנכח בעת ההפלגה וקיבל דיווח על האסון. אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה, שהרגיש אחראי ישיר לטביעה, הציע להתפטר. התפטרותו נדחתה בידי הראל, והוא המליץ להקים ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון ונסע למרוקו לעמוד על המתרחש. העיתונות בצרפת דיווחה בהרחבה על אסון "אקסודוס החדש". כך עשה העיתון לה מונד אחרי שכתבו, ז'אן לקוטיר, קיבל את הידיעה מפנחס קציר. "הם לא יראו את הארץ", הייתה כותרת השבועון המצולם פרי מאץ'. למרות החשש לתגובה מצד משטרת מרוקו, הורה מפקד המסגרת במרוקו, אלכס גתמון, לכל השליחים להישאר במקום. השגריר לשעבר יעקב צור הצליח לשכנע את ז'ורז' דיהמל (Duhamel), ז'יל רומן (Romain) ואנדרה מורואה (Maurois), מבכירי הסופרים בצרפת, לפרסם גילוי דעת המטיל את אחריות הטביעה על שלטונות מרוקו.

גתמון טען כי הזעזוע מאירועי ביקור עבד אלנאצר בראשית ינואר 1961 לרגל ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה לא נשכח בקהילה ויש לחץ מצד פעילי שלוחת "לביא" של "המסגרת" שעסקה בהגנה עצמית וחברי תנועות הנוער הישראליות ליזום תגובה מעשית מטעם "המסגרת" והם מחכים רק לפקודה כדי לפעול. לדבריו, רק נוכחות "המסגרת" מונעת מן הצעירים מלהגיב על העלבון. לעומתו טען שליח תנועת השומר הצעיר, דוד חבר, שבתנועתו איש לא הפעיל לחץ ואף לא ידע כלל על הכרוז ועל הפצתו.אחד מראשי הקהילה סיפר לגתמון על מכתב איום חתום בידי "קבוצת יהודים" שהתקבל אצל מפקד משטרת קזבלנקה עלי בלקסם ואצל מושל העיר מוחמד מדבוח שנאמר בו, "קיבלנו נשק נשתמש בו". הפעילים המקומיים היו משוכנעים שאסור להפסיק את ההפלגות עקב האסון, אך רונאל הורה לגתמון להפסיק את מבצעי ההברחה אף על פי שקבוצה של 18 יהודים שהייתה אמורה לצאת למחרת האסון, התייצבה במקום המפגש. אחד השליחים העיד שלמרות האסון גתמון הצליח לעודד את רוחם: "הייתה לאיש הזה איזו דרך, אני לא יודע איך, להפיג את חומרת החרדות ולבטל את הדאגות. כאשר אמר לנו: אנחנו נמשיך, נמצא דרכים אחרות, תהייה אנייה אחרת, תמשיכו בפעולותיכם כבר מהיום, כבר ממחר בבוקר, לא היה בקרבנו איש שלא האמין. אם אלכס אמר, הרי זה בטוח שכך יהיה".

מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה היהודית, שכן סבר שהמסגרת אינה צריכה לעסוק בנושאים שלא קשורים ישירות לעניין ההגירה. הוא גם חשש לסכן את ביטחון המתנדבים המקומיים, והעריך שאם המבצע ייכשל תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש בניגוד לו גתמון ביקש ליזום מבצע ראווה נועז "כדי לעודד את רוח היהודים", ובעיקר כדי להפגין נוכחות ולהפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודיםבאותם ימים הוקרן הסרט מיין קמפף באחד מבתי הקולנוע בעיר וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

המניע המקורי למבצע "בזק" (מבצע הפצת הכרוזים) היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה שבה השתתף עבד אלנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת "בלט" של המסגרת האחראית על תנועות הנוער ישראליות, מבצע "בזק" עמד לוויכוח נוקב בחניכי תנועות הנוער וגם בין החניכים ובין מפקדי המסגרת. בשלב מסוים עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל בפריס דחה את התכנית. ההצעה השנייה הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה המסגרת בפריס ובמטה המוסד בישראל.

בתגובה על הסירוב הודיע השליח יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם המסגרת לא תיזום את הפצת הכרוזים, יעשו זאת תנועות הנוער, "ותהיינה התוצאות אשר תהיינה".במשך שבועות אחדים התנהל משא ומתן על פרסום הכרוזים ועל תוכנם וניסוחם. גתמון חידש את פנייתו לרונאל והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז לבדם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת "אגוז" הכריעה את הכף. רונאל השתכנע מטיעון הרמת המורל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

ביום השלושים לטביעת 44 נפשות בספינה אגוז, הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שניסח גתמון:

לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אבדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפינו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אין אנו לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!

 מנסחי הכרוז אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים "נטרפו בלב ים". אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסחי הכרוז היו ערים לטענות על אחריות גורמים "ציוניים" להפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. הניסוח עמד על שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים". כיוון שנציגי ישראל ניהלו מגעים עם יורש העצר, הפרידו בין ארמון המלוכה ובין אויב לא מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז המנסח איים על "שונאי ישראל" שצפוי להם סוף מר כסופם של רשעים מן האגדות המקראיות (עמלק והמן) ושל צוררים נאצים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים יגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז סיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד", הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".

ההיסטוריון ירון צור מבחין בניסיון להציג בכרוז את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח, לדבריו, את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה". הוא עומד על זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברמזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור כי "הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של היהודים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועשה בה ככל העולה על רוחו.

השכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים נתונים לסכנה פיזית גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי במלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופהגם פנחס קצירשהיה ממעריצי גתמון זקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר בילדותו.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

כרמית גתמון העידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בסוגיית פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מכך מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. ג'ו לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, ידע לדבריה על הכרוז והיא הניחה שגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לבג'ו לוי, נשיא אותה אגודה, ידע על הכרוז ושגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב ידע עליו לפני הפצתו. היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילות הכרוז וחשש מפני תגובות שליליות. הכרוזים נוסחו בידי גתמון, קיבלו את אישורו של רונאל והופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדים לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו ממוחו של גתמון ואף אחד לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כאותו דבר המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער, שהבינו כי מפיצי הכרוז הם הציונים, התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. שרלי אביטבול ומאיר קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות של המסגרת, בן עזרא, שהיה שותף בבית דפוס, וביקש את עזרתו. אחרי התלבטות הסכים הפעיל להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, בשעה שאיש לא היה במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כ-20,000 כרוזים שחולקו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן-שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים למפקד העיר מראכש מטעם המסגרת, מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה, מאיר בן-דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו פיקדו על המבצע.

למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער. על המבצע הופקדו חברי חוליות של שלוחת "לביא", המנוסים יותר, וידעו עליו רק שליחי התנועות ומפקד "לביא". סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף. כ-150 חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן הועברו הכרוזים מקזבלנקה לערים אחרות בידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ, בתוך "סליקים ניידים". בקזבלנקה חלה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים 24 שעות קודם לכן. למרות התקלה, הוחלט להמשיך במבצע.

תנועת הצופים של הדז' עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם לפני המבצע.על פי עדותו של המתנדב לאון זבלי חבילת כרוזים שנמסרה לידי גדז' הושלכה לים בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, את הכרוזים בתיבות הדואר. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי המסגרת הופתעו לטובה מן האחריות שגילו מפיצי הכרוז. עם זה הם ידעו מראש שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאסרים ולפגיעה ממשית בפעילות המסגרת, אך למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו. "היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על-ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה".

גם לראש מטה המוסד בפריס, אפרים רונאל, היה ברור שהמעצרים בעקבות חלוקת הכרוז הישראלי אחרי טביעת "אגוז" היו בלתי מוצדקים, אף שהוא עצמו היה אחראי להם: "[שני אירועים אלה] העמידו בפנינו את השאלה, הרשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש.

מבצע חלוקת הכרוזים הביא למפולת בשורות המסגרת. הפגיעה הקשה במיוחד הייתה בשלוחת "לביא" שהפעילה את מבצעי ההברחה הימיים. חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים, אך בעת חלוקת הכרוזים במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי "המסגרת" במרוקו. מקס לב פגש באקראי קצין משטרה שסיפר לו כי "ציוני חשוב" בשם מישל קנפו נעצר ונלקח לחקירה. זמן מה לאחר מכן פגש לב את אדמון סעדון וסיפר לו שהוא בדרכו לתחנת המשטרה כדי לדאוג לעצורים יהודים. כששאל סעדון במי מדובר נענה שהכוונה ל"ציונים" שחילקו כרוזים ובהם מישל קנפו. לב לא ידע על פעילותו של סעדון במסגרת והודות למידור לא הכיר סעדון את קנפו. סעדון נסער מן הידיעה, חזר לבית ספרו ושאל את חברו במסגרת דוד בן-שושן אם הוא מכיר מתנדב בשם קנפו. בן-שושן לא ידע מתי נעצר קנפו אך נבהל מן ההשלכות הצפויות ממעצר זה עליו מפני שהעריך שאם קנפו יעונה, ייאלץ למסור את שמו. לאחר התלבטות הודה בן-שושן בפני חברו שהוא מכיר את קנפו.

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

בן-שושן נסע לביתו של נשיא תנועות הנוער של הדז', אדגר גדז', והתייעץ עמו. גדז' לא ידע על המעצרים אך הורה לחברו לעזוב את מרוקו מיד מחשש שמעצרו יפגע קשה בתנועת הדז' ובקהילה כולה. כיוון שידע שהשליח יוסף רגב כבר עזב את מרוקו החליט בן-שושן לעזוב את המדינה. כשבועיים לאחר מכן ברח גם אדמון סעדון. עובד אחזקה מוסלמי בבית הספר הזעיק את המשטרה אחרי היעלמות השניים שכן נראה לו חשוד שמנהל הפנימייה וסגנו נעלמו. בפריס נודעו לשניים פרטים על מעצר חבריהם. לדברי בן-שושן הוא לא קיבל תשובות משכנעות לשאלה מדוע לא הודיעו להם להסתתר או לברוח בעוד מועד. קלוד סולטן התבקש לנהל את פנימיית בית הספר ששימש מאגר לגיוס מתנדבים למסגרת.

התגובות להפצת הכרוז

שלטונות מרוקו החליטו לאתר את חברי הרשת הישראלית ולכלוא אותם אחרי פרסום הכרוז הישראלי שהאשימם באחריות לטביעת "אגוז". תוך ימים ספורים עצרה משטרת מכנאס את בכירי המתנדבים למסגרת, אך לא מנעה את יציאתם של מתנדבים שהעדיפו לברוח מן המדינה. שני מתנדבים נעצרו בזמן הדבקת הכרוזים, והשאר נעצרו על סמך מידע שנמסר לחוקרים במהלך עינויי הפעילים או על סמך מידע מוקדם שעמד לרשות שירותי הביטחון ולא נעשה בו שימוש קודם לכן. שלטונות המדינה לא נגעו בשליחים ישראלים אף על פי ששמותיהם היו ידועים לחלק מן העצורים. באותה מידה שהחוקרים הצליחו לחשוף את בכירי המתנדבים, יכלו בנקל להגיע לשליחים הישראלים ולעצור אותם בבתיהם, אך הם נמנעו מלעשות זאת. פרסום ידיעה על מעצר ישראלים במרוקו היה חושף גם את הפעילות המחתרתית שביצעה מדינה זרה בשטח מרוקו, ולא היה תורם ליוקרת השלטון. נראה ששלטונות מרוקו העדיפו לתת פרסום לפירוקה של רשת מחתרתית של יהודי מרוקו שעסקה בהגירה בלתי לגלית כדי להוכיח שמדינתם אינה אחראית לטביעת "אגוז", ולהטיל את האחריות לכך על העצורים.

יום לאחר חלוקת הכרוז נרשמו אירועים במדינה שהעמידו בסכנה את ביטחונם הפיזי של היהודים. על פי דיווח למסגרת עמדו מוסלמים במראכש להיכנס לרובע היהודי כדי לנקום את חלוקת הכרוז הפרובוקטיבי. הקהילה היהודית שלחה אל הרבעים המוסלמיים העממיים חמש מכוניות שהסתובבו בהן כדי לדווח בעוד מועד על התארגנויות עוינות. נודע גם על פעילים במפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים שפנו למרכז מפלגתם ושאלו כיצד להגיב על הפרובוקציה היהודית, אך ראשי המפלגה נמנעו מתגובה. גם במפלגת אלאסתקלאל היו פעילים שדרשו תגובה אלימה, אך ראשי המפלגה הצליחו להרגיעםבהוראת המלך הופסקה הפצתו לזמן מה של העיתון אלפג'ר (השחר) שייצג את עמדות הארמון, עקב פרסום מאמרים אנטי-ישראליים חריפים לאחר ועידת קזבלנקה.

מקס לב, שהשתתף בפגישת ראשי מועצת הקהילות עם המלך מוחמד החמישי ב-18 בפברואר, סיפר שנושא הכרוזים הישראליים והמעצרים לא עלה בה. הוא העריך שהשלטונות היו מעוניינים להוכיח לדעת הקהל שהמרוקנים לא גרמו לטביעת ספינת המהגרים אלא רשת ריגול ציונית שפעלה במחתרת במדינתם. המעצרים באו כתגובה על נאומה של גולדה מאיר בכנסת והאשמתה את שלטונות מרוקו באסון.

מבצע "בזק" זכה לביקורת בקרב שליחי המסגרת ומתנדביה. מפקד שלוחת "מקהלה" שעסקה בהגירה, גד שחר, הסתייג מן הכרוז ומתוכנו וראה בו מעשה הרפתקני ויהיר מצד גתמון: "מבצע בזק נועד להעניק זריקת עידוד לפעילים בשטח ולא שירת כלל את יהודי מרוקו". התגובה החריפה ביותר באה ממפקד שלוחת "גסטון", אדגר גדז', שרוב חבריה גויסו למסגרת. הוא ראה בהפצת הכרוזים מעשה חסר אחריות שכל מטרתו ליצור פרובוקציה שתגרור תגובה חריפה מצד השלטונות נגד הקהילה, דבר שיגביר את רצון היהודים לעזוב את מרוקו. פרסום הכרוז היה לדעתו חלק ממדיניות הרפתקנית שהנהיג גתמון למן הגיעו למרוקו. ראש הדז' ניתק את קשריו עם גתמון, סירב להיפגש עמו ופירק למעשה את שלוחת "גסטון" שסיפקה כוח אדם למבצעי ההברחה. גדז' דיווח על מעשי גתמון לחברי הנהלת הדז', אמיל סבן והרב אברהם חזן, ויצר קשר עם נשיא דז' הקודם, אלפונסו סבאח, בישראל. האחרון בא לפריס ונפגש עם גדז', עם שלמה יחזקאלי שהיה קצין המבצעים במטה המסגרת בפריס ועם נציג בכיר של המוסד. בפגישה זו הציג גדז' את טענותיו כלפי גתמון ואת הסכנות המאיימות על יהדות מרוקו ועל פעילות המסגרת בגלל מעשיויוסף שרביט כותב על עמדתו של גדז': "בשלב מאוחר יותר הסתייג אדגר גדז' משליח ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקנים, בהנחה שסכסוך עם מרוקו ייטיב עם העלייה החפוזה".

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

חברי תנועת הדז', ששימשה כיסוי לפעולות המסגרת, הרגישו שתנועתם עלולה להיות נושא לחקירות ומיהרו לשרוף חלק מן הארכיון שלה. המשטרה אכן ערכה חיפוש במשרדי התנועה בפאס ובקזבלנקההיחסים בין גדז' לגתמון, שהשתבשו בימי ביקור עבד אלנאצר בקזבלנקה, הגיעו לכלל משבר חריף אחרי המעצרים. גדז' האשים את גתמון שנתן הוראה לאנשיו שנעצרו למסור את שמו כמעורב ברשת הישראלית, שכן הוא בעל אזרחות צרפתית ואין לו ממה לחשוש. גתמון קיווה שמעצר ראש הדז' יעורר בהלה בקהילה ובהנהגתה. הטלת אשמת הפצת הכרוזים על הדז' תערער את אמון השלטונות במוסדות הקהילהגם חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, ששיתף פעולה עם ראשי המסגרת, התקשר לשליח דב שומרוני ומחה על חוסר הזהירות שאפיין את פעולת המסגרת אשר סיכנה את הפעילים בפאס וגרמה להתמוטטות רשת המתנדבים. לדבריו: "היה זה הרגל של הישראלים ליצור מהומות ופיצוצים כדי לזרז את ההגירה".

חודש פברואר 1961 הפך בעיני צעירים רבים שקשרו את גורלם לישראל לחודש טראומטי אף יותר מחודש ינואר, שטבעה בו הספינה "אגוז". רבים מן הפעילים שמעו על הטביעה רק אחרי הפצת הכרוז. בקרב העצורים וחבריהם שנאלצו לברוח בחופזה ממרוקו, שררה הרגשה קשה בקשר להשתלשלות האירועים באותו לילה ובימים הקריטיים שבאו אחריו. בזמן ישיבתם במעצר העסיקו אותם שאלות נוקבות שנשארו ללא תשובה והותירו בהם משקעי מרירות. ארבע שאלות הטרידו אותם: מדוע נשלחו להדביק כרוזים על הקירות שעות אחדות אחרי שהופצו בתיבות דואר? מדוע מפקדיהם הורו להם לצאת למבצע כמתוכנן אף על פי שהיה ברור כי הכרוז הגיע לידיעת המשטרה? מדוע החליטו ראשי המסגרת שאין למעורבים במבצע ממה לחשוש ושעליהם להישאר בבתיהם ולהמתין להוראות בעוד הם יכלו להיעלם מן השטח ולהסתתר?

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים פגע בהם ושהם הופקרו בידי מפקדי המסגרת. אחד מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, חיים חמו, ציין במרירות: "ידענו שטביעת 'אגוז' וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי, אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו".

התברר שנשק הכרוז במאבק פוליטי מסוכן לשימוש במרוקו. נציגו של ראש המוסד שחקר את טביעת "אגוז", אליעזר שושני, הודה שבצדק מצאה לנכון המשטרה המרוקנית להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הצעירים היהודים חברי המסגרת' אך בעיני גתמון וחלק גדול מפעילי המסגרת לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. מצד אחד, הם הצליחו לגרום למהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק ישכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. מצד שני, התגובות העוינות בעיתונות המקומית חיזקו תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, שליחי ישראל לא יכלו לבצע את הפינוי לו יחלו. בדיעבד התברר שביקור עבד אלנאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת הספינה "אגוז" והמאסרים סיפקו פתרון לציפיות ישראל בשנה זו, שכן נציגיה שאפו ליזום תקריות, לגרום אירוע דרמטי, ולהחריף את המצב. פינוי זה החל מוקדם יותר ממה ששיערו הדוגלים בו.

כבר בחודש פברואר הבינו נציגי ישראל שעומדות בפניהם שתי אפשרויות. האחת, לנצל את הליברליזציה בהענקת דרכונים ולהסתפק בחופש היציאה האינדיווידואלי שניתן ליהודים לצאת לישראל; והשנייה, להגיע לעסקה כספית עם הארמון לפיה יורשה לשליחים ישראלים מוסווים לארגן את פינוים השיטתי של ריכוזים יהודיים בסיוע השלטונות. אחרי אסון "אגוז" לא היה מנוס אלא לפתוח במגעים דיפלומטיים עם השלטונות. עם זאת, הדרך הדיפלומטית הייתה כרוכה בסיכון שהמרוקנים לא יעמדו בהבטחותיהם. במטה בפריס נזכר רונאל שטביעת אגוז והמאסרים בעקבות הכרוז העמידו בפני המסגרת את השאלה: "האם רשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש?". 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

גינוי הכרוז מטעם הקהילהיגאל בן נון

ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:

מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.

ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי' מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.

 רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.

לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.

מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלייגאל בן נון

שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות. ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:

בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.

 בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים, חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.

בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים. לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות.עיתון השמאל אתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר