Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון


Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29 

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d'abord traiter de l'origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l'Afrique du Nord sont tous à l'origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n'a laissé sur place que peu de soldats venus de l'Arabie et de l'Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s'implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu'à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les média tendent à propager de plus en plus l'arabisation officielle, qui souvent s'affronte à un mouvement de renouveau berbériste.

 Je n'utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen. Quand à l'origine des Juifs d'Afrique du Nord, il est impératif d'élucider un mythe assez répandu dans les médias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu'une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l'époque romaine, pour la bonne raison qu'un judaïsme, dans le sens propre du terme, n'existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n'a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israélites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu'un reflet du culte monolâtrique israélite de l'époque monarchique pré deutéronomiste.

 Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l'an 70 par les Romains, et la perte de l'indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bibletrois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l'attrait qu'avaient les gentils, ou les païens, pour l'antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s'étaient pas convertis. 

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n'existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu'un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l'époque comme d'une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens 

 Mais contrairement à l'avis de l'historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s'accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l'étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive. Avec l'avènement de l'Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l'Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d'abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s'islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l'origine, avaient émigrés dela Judée et dela Galilée. 

Aussi, la thèse défendue par l'historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d'origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l'origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l'évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d'Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israélites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains. 

 Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l'inexistence d'un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c'est le fait qu'il ne fait que répéter ce qu'avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n'a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d'Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d'évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l'existence d'un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel. 

Durant tout le Moyen âge, l'Afrique du Nord et l'Espagne ne formaient qu'un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l'époque voyageaient facilement d'une communauté à l'autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d'Espagne et ceux de l'Afrique du Nord. Cependant, avec l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l'on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grâce à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d'espagnol dans le domaine lexical. Jusqu'au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les sh'elot u-teshubot), certains termes de l'hébreu en espagnol, pour qu'ils soient mieux compris par le lecteur. 

Bien avant le protectorat espagnol de1912, l'Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu'avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraîna, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. 

 Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C'est ainsi que l'on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca. Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l'association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphaël Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno et Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi, Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive  

Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l'ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l'accord de compromis » pour l'évacuation des Juifs du Maroc, en août 1961.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

Mimouna Yigal Bin-Nun.mp4

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

הרצאתו של ד"ר יגאל בן נון במסגרת סדרת הרצאות של עמותת אני ישראלי באביב 2013. ההרצאה עוררה עניין רב ודיון ער, והיא השלישית בסדרה הכוללת בין היתר את הרצאותיהם של יהושע סובול, עמוס נוי ושלמה זנד.

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

יגאל בן-נון: האם היה פסל של יהוה בבית המקדש בירושלים. תכנית לונדון וקירשנבאום

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: ראיון על טביעת ספינת אגוז בחופי מרוקו, איסר הראל וגולדה מאיר


יגאל בן נון

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

אגוז קשה לפצוח

 44 עולים מצאו את מותם על סיפון הספינה אגוז. ההיסטוריון ד"ר יגאל בן-נון קובע : 

מדובר היה ב " תקלה " מתוכננת . ממחקר שערך עולה כי ראשי המדינה, שנזקקו לגל עלייה נוסף, הציגו מצג שווא של סכנה קיומית לרבבות היהודים שבמרוקו. 
במקביל תכננו המוסד ומשרד החוץ פרובוקציה שתגרום לעולם שתפעיל לחך על המלך כדי שישלח בני עמנו.שנה לאחר מכן התרסקה אוניית המעפילים הרעועה בלב ים. 
ידיעות אשדוד, אשקלון הדרום – 02/08/2013
 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: מי חיבר את סיפרי המקרא?

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-נזקי המזרחיות

נזקי המזרחיות

מאת יגאל בן נון

פורסם במדור דעות, הארץ – 07/09/2013 שעה 2יגאל בן נון

המגדר המזרחי שצמח בארץ בעשור האחרון אינו אלא המשך להשקפות אוריינטליסטיות של עמים קולוניאליסטיים באירופה. האוריינטליסט מסתכל על מה שמחוץ לאירופה בגישה פטרונית, חביבה אך מזלזלת: ממרומי תרבותו הגבוהה האוריינטליסט דאג לכך שהעמים הנכבשים, הילידים, ינציחו את הפולקלור שלהם כתחליף לתרבות. ה עמים הקולוניאליסטיים שמו בשק אחד את כל מי שלא דומה להם מבלי להטריח את עצמם להבחין בהבדלים ביניהם. המגדר המזרחי בישראל מצדו אינו מבחין בין מזרח למערב, בין מרוקו לפרס, בין תימן לטורקיה ובין ספרד לעיראק. ״כולם אותו דבר״, אומר המזרחי, ומבטל במחי יד הבדלים לשוניים, גיאוגרפיים ותרבותיים של ארצות מוצאם של הישראלים. ובעיקר – ״אל תבלבל אותנו בפרטים ועובדות״, הוא אומר.

האינטלקטואל ״ המזרחי״ פיתח ראיה מניכאית – מזרחים מול אשכנזים, א ויבים לנצח. ע ולמר נחלק לאשכנזים רעים ומזרחים טובים, או לאשכנזים מתקדמים ומזרחים מפגרים. ״המזרחי״ הזה משקיף על

סביבתו בראייה אתנוצנטרית שאינה מותירה מקום רב להבדלים בין־אישיים: הפרט נעלם מהשקפת עולמו. הוא מתעלם מן ההבדלים האישיים בין בני אדם וזורק הכל לפח המוצא האתני; הכל עובר דרך הפילטר של המגדר, עד כדי כך שהוא נשמע לעתים כדוגמט המדקלם קלישאות.

בישראל נהפכה המזרחיות לזהות חלופית לישראליות. חלק מהדוגלים בה אף מבטלים את עצם קיומה של תרבות ישראלית. בעבורם, אין תרבות ישראלית, כי הכל בה מלאכותי. כך נהפכה אצלם הזהות האתנית

לתחליף לזהות לאומית־ טריטוריאלית ולתרבות גבוהה המשלבת ערכים לאומיים־ישראליים וערכים אוניוורסליים. השקפתו של ״האינטלקטואל המזרחי״ מבטלת את הקשר בין הפרט לשיוכו הלאומי, לטובת הסתגרות במגדר אתני, א פל וצר אופקים. את הישראליות מפקיר ״ ה אינטלקטואל המזרחי״ למי שהיו פעם אשכנזים והשילו מעליהם את איפיוני ארצות המוצא של הוריהם כדי לאמץ זהות ישראלית בארצם החדשה.

זוהי, לדעתי, תבוסתנות מזרחית. טועים המזרחים שמפקירים את הבמה המרכזית של הישראליות, ומותירים

אותה בידי מי שהם מכנים אשכנזים. הגטו המגדרי־המזרחי צר מכדי לאפשר קידמה ופתיחות: בעוד שטענות על ״ ה הגמוניה האשכנזית״ נשמעות ברמה, האתנוצנטריות היא למעשה רק מלה עדינה לסגרגציה

ולגזענות הראויה לכל גינוי. אני מגנה התבטאויות של אחדים שפיתחו ראייה בדלנית אנטי־אשכנזית מבלי להבחין שהאשכנזיות הומרה כישראליות ואין לה יותר דוברים או חסידים. האשכנזיות פסה מן העולם. בניה הפכו מזמן לישראלים. אין היום תביעה לזהות אשכנזית כפי שיש תביעה לזהות מזרחית. לעומת הישראלים, חסידי המזרחיות מתעקשים לשמור על חומות הגטו שלהם ודורשים לחזור לעדתיות אתנית מאוסה. אני בז לכל מי שמבטל את הפרט לטובת ההשתייכות המגדרית. אני בז למי שדוגל בסגרגציה  עם כל החמלה שיש בלבי לאנשים שסובלים ממשברים אישיים ומטראומות של זהות, ק שה להתעלם מנזקי הפתרון המזרחי. הוא טומן בחובו את כל האנומליה שבאימוץ זהויות מגדריות כתוצאה מבעיות אישיות,

בעיות שמתעקשים באופן פתטי להפוך לאידיאולוגיה. למרבה האירוניה, הדעות הקדומות כלפי הלא־ אשכנזים בשנות החמישים היו כל כך נפוצות בספרות, בעיתונות ובקולנוע, שהאינטלקטואל המזרחי אימץ אותן ושוכנע שהוא כזה. לכן הוא מתחפר בעדתיותו המשפילה.

נכון, אין להתעלם מחומרת פשעי הממסד בתחום החברתי. בשנות ה־50 וה־60 הממסד הישראלי התעלל בכל מי שאינו דומה לו, וקיפח דורות שלמים של מהגרים מארצות ערב. אין ספק שעד היום קיימו; אפליה. אין ספק גם שיש מתאם לא מבוטל בין נחשלות למוצא עדתי. איני מסכים גם עם מתחסדים הטוענים ש" כל מי שרוצה יכול להגיע״: לרוב מי שאומר זאת נותן כדוגמה את עצמו, וכל מטרתו היא להתפאר בהצלחתו. אך בשלב התיקון ובשלב הפתרונות אסור להביא בחשבון את המוצא האתני, כי זאת תהיה הנצחה של הבעיה.

לבי עם כל אלה הכואבים את הנחשלות החברתית ומתריעים עליה. לבי עם כל מי שנלחם בגזענות על בסיס אתני או אחר. אבל אסור להילחם בגזענות אחת באמצעות גזענות אחרת. לכן לבי אינו עם אלה שמתייחסים באופן שונה לעוני יהודי לעומת עוני ערבי בישראל. לבי עם אלה שמגנים את מדיניות השלטון המעדיף התנחלויות מזיקות שבולעות את משאבינו על חשבון יישובים חלשים בארץ. לבי עם הנלחמים בתופעת ההתחרדות המפלגת את העם ומנציחה את הבערות והנחשלות בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר.

מיותר לומר שיש בקרב אותם אינטלקטואלים מזרחים אנשים איכותיים לא מעטים, בהם משוררים נוגעים ללב וסוציולוגים מוכשרים. לא אוכל לנקוב כאן בשמותיהם, כי הרשימה ארוכה. אני מעריך מאוד מאבק חברתי לטובת קבוצות חלשות בחברה שמנהלים אחדים מזרם זה, אך איני רואה תועלת בכך שמאבק זה ייעשה בשם המזרחיות ולא בשם כלל הישראלים. אני ממליץ למזרחים להפסיק לבוז לישראליותם, לחזור למרכז הבמה, ולפתח ישראליות נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת, ללא שנאת אשכנזים וללא סגרגציה.

ד״ר בן־נון הוא היסטוריון החוקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ואת ההיסטוריוגרפיה של  האסופה המקראית

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

שטח ההפקר

השנה: 1961. המטרה: לזעזע את שלטונותתיק מרוקו מרוקו, שיתירו את עליית היהודים לארץ. האמצעי: ספינה רעועה שטובעת, כרוז פרובוקטיבי במיוחד ועינויים, לפעמים עד מוות, של פעילים יהודים. מחקר חדש טוען: כך ניצלה והפקירה ישראל את סייעני המוסד במרוקו

ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי. ״יהדות מרוקו זקוקה " למרטירים ", אמר לאחד מאנשיו. זמן קצר לאחר מכן נתפסו שני סייעני המוסד במרוקו, וחקירתם בעינויים הסתיימה במותם. גם צעיר מרוקאי תמים שילם בחייו, והומת בעינויים על לא עוול בכפו.

הטענות האלה רחוקות מלהיות פשוטות לעיכול, ובכל זאת, זה בדיוק מה שטוען ההיסטוריון ד״ר יגאל בן-נון במחקר שפורסם בימים אלה על ידי אוניברסיטת בר אילן, ועוסק בהפקרת צעירים יהודים סייעני המוסד במרוקו בשנת 1961. לפי המחקר, תוכניתו של ראש המוסד צלחה. הזעזוע שנגרם עם מותם של שני היהודים סייע לחתימת עסקה עם מלך מרוקו, לפיה יותר ליהודים לצאת לישראל תמורת כספים, ״כופר נפש" שהעם היהודי ישלם לו.

דרוש אירוע דרמטי

שנה קודם, ב־1960, היו במרוקו כ־160 אלף יהודים, אחוז ורבע מאוכלוסיית המדינה אז. רובם היו משכילים והחזיקו בעמדות בכירות בפקידות הממשלתית, כולל יהודי ששימש כשר בממשלתו של המלך. אבל מרוקו, אומר בן־נון, הייתה אז בתהליך של התמזגות בעולם הערבי, והקהילה היהודית, שהתרגלה לדבר ולכתוב צרפתית, גילתה כי הערבית המרוקאית הופכת לשפה הרשמית היחידה. עקב כך רצו כ־80 אחוז מהיהודים לעזוב את מרוקו. כ־60 אחוז מתוכם קיוו להצליח לצאת מיד.

כדי לסייע בכך שלחה מדינת ישראל משלחת גדולה של אנשי מוסד למרוקו, על מנת לטפל בארגון היהודים ובהוצאתם מהמרינה. אלה הקימו את ״המסגרת״, ארגון חשאי של יהודי מרוקו, שבראשה עמר אלכס גתמון – גבר גבוה, יפה, כריזמטי ובעל קול בס עמוק. מנהיג מלידה.

גתמון, שנולד בפולין ב־1926, הגיע למוסד כשברזומה שלו חיים שלמים של הרפתקה וסכנות. כבר כנער במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת היהודית בגטו, ולפני שנשלח לאושוויץ הצליח לברוח לסלובקיה ואז להונגריה, שם לחם בשורות המחתרת האנטי־נאצית. בתום המלחמה, והוא בן פחות מעשרים, הקים קבוצת ״נוקמים״ שרדפו אחר־ רוצחי האס־אס. מאוחר יותר הצטרף לאצ״ל והגיע לישראל על סיפון אוניית הנשק אלטלנה. בארץ גתמון גויס לחיל האוויר ושירת כקצין בסיירת מוצנחת, עד שהועבר למוסד ונשלח למרוקו עם סיפור כיסוי שנשמע לקוח מסרט הוליוודי: הוא התחזה לאיש עסקים בריטי נשוי, שאשתו מסרבת לתת לו גט, והגיע למרוקו עם אשתו כרמית, בלונדינית יפהפייה שהתחזתה למאהבת הבלגית שלו. לפי סיפור הכיסוי השניים עברו למרוקו כדי להתרחק מהצדקנות הנוצרית של אירופה, שאינה מאפשרת לאיש עסקים מכובד לחיות עם המאהבת שלו.

כדי לשלוח למרוקו את יוסף רגב, איש המוסר האחראי על ענייני הביטחון במדינה הערבית, נמצא סיפור מופרך אפילו יותר. בגלל העובדה שידיעת השפות של רגב, בוגר יחידה 101, הייתה לא מושלמת, סיפור הכיסוי שלו היה כי הוא בנה רפה השכל של משפחה בלגית עשירה מאנטוורפן, ששלחה אותו לקזבלנקה פשוט כרי להרחיק אותו. היהודים שגויסו ל׳׳מסגרת״ הכירו אותו בשם בנאני. נעמי שמר חיברה עליו ועל חברו הטוב ממושב נהלל, איש המוסר זאב עמית שנהרג במלחמת יום הכיפורים, את השיר ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״.

מרוקו הייתה יעד מרכזי לפעילות המוסר באותה שנה. ארבע פעמים ביקר בה ראש המוסד איסר הראל, וצעירים יהודים נשלחו ממנה בחשאי להשתלמויות מודיעין וחבלה ולקורס בחיל הים בארץ, וגם פגשו כאן את ראש הממשלה ושר הביטחון דור בן גוריון, ואת השר משה דיין.

במקביל, באותה שנה, שכר המוסד ספינה רעועה במשקל 20 טונות ששימשה במלחמת העולם השנייה לחילוץ טייסים שהופלו מעל הים, והבריח באמצעותה יהודים מחוף אל חוסימה שבצפון מרוקו לגיברלטר. 13 פעמים הצליחה הספינה – "אגוז" שמה – במשימתה.

אבל בפעם ה־14, ב־11 בינואר 1961, נקלעה לסערה וטבעה יחד עם 44 מעפילים יהודים, איש המוסר חיים צרפתי ואחד מאנשי צוות הספינה הספרדים. אם שואלים את ד״ר בן־נון, לישראל יש לפחות אשם חלקי בטביעה. ״אני לא טוען שרצו להטביע אותה בכוונה״, הוא אומר, "אבל הייתה הזנהה מכוונת". זו טענה מאוד קשה.

יגאל בן נון 2

״ברקתי את הפרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו לפני הטביעה, בהשתתפות ראש־המוסד ושרת החוץ גולדה מאיר. הם חיפשו לעשות פעולה דרמטית נגר מרוקו, אפילו אם זה יעלה בחיי ארם. זאת הסיבה שהם השתמשו בספינה כל כך רעועה. הם לא רצו להטביע אותה, אבל הם ידעו שצריך לעשות משהו כרי שהיא לא תטבע – ולא עשו״.

בין אם אכן האשם בישראל ובין אם לאו, דבר אחר ברור: טביעת הספינה"אגוז״ עוררה רעש גדול, ועיתונים בכל העולם כתבו על היהודים המנסים לצאת ממרוקו.

את הרעש הזה בדיוק החליט גתמון לנצל לצורכי מדינת ישראל. לדברי בן־נון, הוא החליט על מבצע בזק שינצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנט­גוניזם בין היהודים לבין שלטונות מרוקו ולעידוד העלייה ארצה, וניסח כרוז תקיף נגד השלטונות.

היהודים אם ירצו ואם לא ירצו״ מסבירה כרמית גתמון, אלמנתו של אלכם, את ההיגיון שמאחורי הצער השנוי במחלוקת. ״הרעיון היה לדבר עם יורש העצר חסן ובמקביל לפעול. הם מבינים רק את השפה הזאת. לדבר – ובמקביל לעשות״.אלכס גתמון

קיבלנו את האחריות הכבדה

משטרת מרוקו, כצפוי, הגיבה בחריפות. שניים מה­צעירים היהודים שהדביקו כרוז על קיר ליד תחנת משטרה בצפון מרוקו נתפסו בשעת מעשה. הם נעצרו, נחקרו בעינויים וסיפרו על ארגון ״המסגרת״ החשאי. תוך שבוע נעצרו כל פעילי ״המסגרת״ במקנס ובפז. כל שליחי המוסד הישראלים במרוקו – כ־15 איש – קיבלו הוראה לעזוב את המדינה מיידית או להסתתר. כעבור שנים אמר אחד מהם, יואל רון, כי הם הניחו מראש שהפצת הכרוז תגרום למאסרים בקרב הצעירים היהודים, וכי עבודת ״המסגרת״ במרוקו עלולה להיות משותקת לזמן ממושך. ״קיבלנו עלינו את האחריות הכבדה״, הודה. גתמון עצמו התחבא בבית אחר מראשי הקהילה, ואילו רגב הודיע לאנשיו , ש״אנחנו שולטים במצב. תישארו בבתיכם" – ונמלט ממרוקו.

״היהודים המקומיים לא ידעו הרבה, אבל אנחנו ידענו הרבה והיה מסוכן אם ניתפס״, מסבירה כרמית גתמון את ההנחיה. ״אז החלטנו לקחת את יוסקה רגב לשדה התעופה. התלבשתי כמו גרייס קלי, אל­גנטית מאוד, וביקשנו מהמפקד הצבא של שדה התעופה, שאותו אלכס הכיר, לאפשר לנו לקחת את הצעיר המפגר עד למטוס. אלכס אמר לו: ׳תשמע, הוא כל כך עצוב שהוא עוזב את מרוקו״׳. ד״ר בן־נון מתייחם לדברים בק­צת פחות שלוות נפש. ״אמרו להם: אנחנו שולטים במצב, אל תדאגו. תישארו בבתים וחכו להוראות״, הוא אומר, ״ואז באה המשטרה ועצרה כל מי שלא ברח. כמעט כולם נחקרו בעינויים. שניים מהם, רפאל וקנין ומרסל רוימי, עונו עד מוות״.

 למה הורו להם להישאר בבתים?

״לאור כל המידע שברשותי אני מוכרח לקבוע: רצו שהפעילים ייעצרו. רצו לזעזע את העולם. להעניש את המרוקאים. אחד משליחי המוסד, שנפטר בינתיים, אמר לי מפורשות שאיסר הראל אמר לו: ׳יהדות מרוקו זקוקה למרטירים׳. יהדות מרוקו זקוקה לקדושים מעונים״.

הרעיון היה לזעזע את היהודים כדי לשכנע אותם לעזוב את מרוקו?

לא. היהודים רצו לעזוב, הם היו דוברי צרפתית במדינה מוסלמית שעברה תהליך של " ערביזציה ", עד אז כל ההכשלה הייתה בצרפתית ופתאום הוחלט שהשפה תהיה ער­בית. אבל היו יותר יהורים שרצו לעלות ממה שהממשלה של מרוקו אישרה״.

אז הוא רצה לזעזע את ממשלת מרוקו, שתפתח את השערים?

״בדיוק. המרוקאים לא רצו לתת ליהודים לעזוב. הם היו כוח חברתי, כלכלי ואינטלקטואלי שמרוקו העצמאית הייתה זקוקה לו. כל יהודי בוגר תיכון קיבל משרה בממשלה, כולל משרד הפנים ומשרד הביטחון, היה בממשלה שר יהודי, וכמעט כל הפקידות הבכירה הייתה יהודית.

״הראל וגתמון ידעו על משא ומתן חשאי שהתנהל בין המוסד לבין יורש העצר בארמון המלך ורצו לקדם אותו. הם רצו שיהודים ייעצרו ויהיה רעש. הם רצו לעורר בהלה בקהילה היהודית ולהביך את שלטונות מרוקו. בסופו של דבר, כל הרשת החשאית של היהודים במרוקו התמוטטה תוך שבוע. עשרות נעצרו ועברו עינויים קשים, כולל מכות השמל, הטבעת הראש בקערת מים מלוכלכים ותלייה במהופך. מעטים ברחו״.

״תלו אותם על התקרה, כשהראש למטה, במשך שעות״, מאשרת גתמון. ״היכו אותם, נתנו מכות השמל באשכים. עינויים נוראיים״.

ד״ר בן־נון לא מנסה להסתיר את הביקורת. ״זו רשעות של המוסד, להשתמש בחיי ארם ולהפקיר יהודים אידיאליסטיים צעירים כמכשיר פוליטי״, הוא קובע. ״כל זאת משום שבאותה שעה כבר התמקחו עם יורש העצר על סכומי כסף ורצו להוריד את המחיר״.

 התמקחו על כסף?

״דיברו על כופר נפש. כמה נשלם למרוקו עבור כל יהודי שיעזוב. בסופו של דבר סיכמו על 50 עד 250 דולר לאדם: 50 דולר לנפש על עשרת אלפים היהודים הראשונים, וככל שמספר היהודים שיורשו לעזוב יגדל – יגדל גם התגמול על כל יהודי, עד 250 דולר לנפש. המעצרים והרעש נועדו לסייע במשא ומתן ולהוריד את המהיר. בסופו של דבר ההסכם עם הארמון נחתם באוגוסט 1961, בעקבות הפרשה״. גתמון זוכרת היטב את התקופה. ״לאלכס הייתה מזוודה עם שרשרת שהייתה נעולה על פרק היד. הוא היה מוציא את הכסף במזומן מהבנק בז׳נבה, נוסע איתו למרוקו ומעביר אותו לסם בן אזרף, יהודי נכבד שהיה מוסר את הכסף לשר הדואר לאון בן זקן, שהיה מעביר אותו למלך״.

באופן הזה, אומר בן־נון, יליד קזבלנקה שעמל על המחקר במשך 13 שנה, יצאו עשרות אלפי יהודים ממרוקו על אוניות שיעדן הרשום היה קנדה, אבל גם המרוקאים ידעו כי הן מובילות את היהודים למרסיי ומשם לישראל.

אשתך שומעת את הצעקות

ומה עלה בגורל היהודים שנפלו בידי המשטרה?

 ב־26 בפברואר 1961 הוצאו כל האסירים בבתי הסוהר למסדר בחצר הכלא, שם נמסר להם על מות המלך מוחמר החמישי. העצירים היהודים פעילי ״המסגרת״, פרצו בבכי. הם ראו במלך את מגינם, הגורם היחידי שיכול להוציאם מהכלא. הבכי הספונטני הזה הציל אותם: החוקרים ראו בכך אות לנאמנות למלך ולאחר זמן קצר שוחררו כל היהודים מהכלא.

אבל שני יהודים לא חזרו הביתה. אחר מהם היה רפאל וקנין, שעונה למוות. ״הוא נולד במרוקו באוגוסט 1927״, מספרת בתו, מיכל וקנין-ברנדר. ״כשפרצה מלחמת השחרור הוא התנדב להילחם בארץ במסגרת מודל, מתנדבי חו״ל, לחם בחזית ירושלים ובתום המלחמה חזר למרוקו, התחתן והוליד שלוש בנות. אבל ישראל נשארה בעורקיו. הוא היה ציוני בכל רמ״ח איבריו. בשנת 1956, כשהוקמה ׳המסגרת׳, אבא התגייס אליה והיה מאור פעיל בה. הוא אפילו הגיע פעמיים לישראל, ב־ 1957 וב־1959, לעבור שני קורסים.

״כשגתמון החליט לפרסם את הכרוזים, השליחים הישראלים תפסו כנפיים ונעלמו. אבא ניסה להתקשר אל הממונה עליו, יוסקה רגב, אבל הוא כבר לא היה במרוקו. אז אבא החביא את החבר שלו חביב אביטבול, והלך לדירת המסתור כדי לשרוף את כל המסמכים, למרות שאמא אמרה לו שילך ויסתתר בעצמו. הוא ירד מהבית, נכנס למכונית וההל לנסוע. הוא לא ראה שהם עוקבים אחריו. כשעצר ברמזור, נכנס בלש למכונית עם אקדח שלוף והורה לו להמשיך ולנסוע לקומיסריה, תחנת המשטרה״.

וקנין עבר שלושה ימי עינויים, לפעמים עד אובדן הכרה. כדי להפעיל עליו לחץ נוסף קראו החוקרים לאשתו. ״אמרו לו: אשתך שומעת את כל הצעקות שלך כשאנחנו מרביצים לך. לא כדאי שתסגיר את השמות של החברים שלך?״ מספרת בתו, ״אבל הוא לא דיבר, ער שהתמוטט. העבירו אותו לבית החולים הממשלתי עם נזקים המורים בכליות כתוצאה מהמכות״.

רעייתו של וקנין, אחות במקצועה, פנתה לראש הקהילה ולשר הדואר היהודי, ואלה סייעו לה להעביר את בעלה לקליניקה פרטית ומשם לבית חולים בפריז. "אנחנו, שלוש הבנות הקטנות, נשארנו במרוקו כבנות ערובה״, אומרת הבת. ״בבית החולים בפריז אבא מת, בגיל 34, כתוצאה מהנזק לכליות. ב־1978 הכירה בו מדינת ישראל כהרוג מלכות. אחרי 50 שנה פניתי למוסד וביקשתי לראות את תיק השירות שלו – בכל זאת, חלף הרבה זמן. אבל הם עדיין לא ענו לי".

לא רק יהודים נהרגו כתוצאה מהמבצע שיזם גתמון. בהשפעת העינויים מסר אנדרה ניראם, אחד היהודים שנעצרו, את שם איש הקשר שלו בקזבלנקה, ״בנאני״ – כינויו של איש המוסד רגב. השוטרים המרוקאים חיפשו – ומצאו: הם עצרו בטעות את מוחמד בנאני, עובר ניקיון מרוקאי במשרד פקיד הוויזות בשגרירות שוודיה, וחקרו אותו בעינויים. בנאני, שלא ידע כמובן דבר, לא דיבר. חוקריו המשיכו לענות אותו ער שנפח את נשמתו.

המוסר למודיעין ולתפקידים מיוחדים בחר שלא להגיב על השאלות שהעברנו לו.

 

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו

המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו

בינואר 1961 טבעה ספינת העולים אגוז בחופי מרוקו. חודש לאחר מכן פירסם המוסד כרוז בשם הקהילה היהודית המאשים את מרוקו בטביעה. שליחי המוסד ביקשו להדביק את הכרוז על קירות ליד תחנת המשטרה בער מכנאס. שני פעילים נתפסו, עונו קשות ונאלצו למסור את כתובות חבריהם. כאשר ביקשו שאר הפעילים להסתתר או לבוח לפי הנחיות מראש, נמסר להם על ידי שליחי ישראל: "שבו בבתיכם. אל דאגה. אנחנו שולטים במצב". רוב השליחים ברחו ממרוקו או הסתתרו בבתים שיגאל בן נון 2ל ההנהגה היהודית. הפעילים שלא הסתתרו ולא ברחו נעצרו ועונו. שניים מהם רפאל ואקנין ומרסל רואימי מתו אחרי זמן מה מעינויים. הרשת של המוסד התמוטטה. משטרת מרוקו לא מנעה מן השליחים לברוח. 
האם סוכני המוסד הפקירו את פקודיהם וברחו לנפשם?
האם המוסד היה מעוניין שהפעילים היהודיים יעצרו?
לשם מה היה המוסד זקוק למעצרים אלה?
נושא זה נדון במחקר מאת ד"ר יגאל בן-נון שפורסם בימים אלה בספר מטעם אוניברסיטת בר אילן

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: ראיון על טביעת ספינת אגוז בחופי מרוקו, איסר הראל וגולדה מאיר

 
http://youtu.be/qI1RpUNpMmE

 

http://www.youtube.com/watch?v=qI1RpUNpMmE

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-הערבים הם הדבר הכי טוב שקרה לאירופה

הערבים הם הדבר הכי טוב שקרה לאירופהיגאל בן נון 2

אתחיל מן הסוף. הגירת הערבים היא הדבר הטוב ביותר שקרה לאירופה ב–50 השנים האחרונות. "צרפת השתנתה", "צרפת כבר לא מה שהיתה", "הערבים השתלטו על אירופה": כך אומר לי בעצב כל מי ששומע שגרתי 14 שנה בצרפת. הם מצפים ממני להסכמה כמובן, כאילו שאר העולם לא משתנה. כאילו צרפת חייבת להישאר כפי שנראתה בסרטים בכיכובם של ז'אן גאבן, אלן דלון או לואי דה פינס בימי ילדותם. כאילו אסונה של אירופה הוא הערבים. כאילו ברור שחייבים לעצור את ההידרדרות.

אין מה לעצור. הערבים באירופה הם עובדה קיימת. הגיע הזמן לעכל שאין דרך לחסום את ההגירה של סינים, פקיסטאנים או ערבים לאירופה. הם ימשיכו להגיע אליה ואין טעם לטמון את הראש בחול. קליטתם של מהגרים אינה דבר קל: היא מלווה בטראומות, מנת חלקו של כל מהגר. המהגרים שזה עתה באו מנוצלים, מושפלים ומופלים לרעה. אבל אחרי זמן מה המאסה הגדולה שלהם נקלטת ונהפכת לחלק אינטגרלי מאוכלוסיית המדינות הקולטות. לכן, אירופה לא תהיה מה שהיתה, וטוב שכך.

היום המהגרים מופלים לרעה. אך מי ימנע מחר מערבים, הודים וסינים להיבחר לראשי ערים, לחברי פרלמנט או לראשי מפלגות בכל אירופה? זה יקרה יותר מהר ממה שאנו חושבים. וזה מה שמפחיד את הישראלי. כי בעיניו הערבים הם טרוריסטים. הם אנטישמים. אנטי־ישראלים. הם יכפו את השריעה באירופה. נכון, יש טרוריסטים ערבים שהגיעו לדרגת שפלות, שנאה וגזענות מן הבולטות בעולם. חובה להילחם בהם. אבל רוב הערבים בצרפת, לדוגמה, הפכו לפטריוטים צרפתים. נסו להזכיר לבנו של מהגר ממרוקו את מוצאו הערבי והוא יקרא לכם גזענים: "אני צרפתי כמו כולם". בבית הספר יכול היה לבחור ערבית כשפה זרה שנייה אך העדיף עליה ספרדית או איטלקית. ישראלים יופתעו לגלות שערבים רבים בצרפת חשים אהדה כלפי יהודים ומגלים הערצה מפתיעה לישראל, יותר מצרפתים ותיקים.

אין אפשרות לדעת כמה ערבים חיים כיום בצרפת, מן הטעם הפשוט שרישום הדת או המוצא האתני אסורים בה לפי חוק. בעולם הנאור אין אזכור מסוג זה במסמכים רשמיים. ככל שיהיו יותר מהגרים מאפריקה ומאסיה כך ייטב לאירופה: במוקדם או במאוחר, ילדיהם ונכדיהם יתחתנו עם בני המקום ובנותיו, וישנו את הדמוגרפיה של ארצותיהם. הם ייהפכו בהדרגה לצרפתים, לבלגים, לשוודים ולגרמנים ויגרמו לתסיסה חברתית ולבחינה מחודשת של תרבות היבשת. ובדיוק משום כך זאת תהיה אירופה שונה: לא אירופה שהידרדרה לגזענות הקיצונית ביותר בהיסטוריה העולמית, לא אירופה שהמיטה אסונות איומים על האנושות.

הלקח האירופי מהמחצית השנייה של המאה העשרים ברור: הסתגרות אתנית־דתית־לאומית הובילה לאסון. אירופה שקעה בתוך הרג מאסיבי כי צמחה בה לאומנות אתנית. מה היה קורה לו מיליוני ערבים, אפריקאים, הודים וסינים היו חיים בה ערב המלחמה? האם היתה יכולה להתקיים בה תוכנית השמדה אילו נישואים מעורבים בין קבוצות אתניות היו נפוצים בברלין, בפאריס, ברומא ובלונדון? קידמה מדעית ותרבות גבוהה לא מנעו מאירופה להידרדר לגזענות אתנית. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאירופה הוא הגעת מאסה של זרים מארצות עניות שייקלטו בתוכה.

הדברים אינם פשוטים: הארצות העשירות מתגוננות בדרכים מתוחכמות. אחרי תור הקולוניאליזם ושנות הניצול, האפליה והדעות הקדומות, הגיע תור הסברת הפנים. בצפון אמריקה, ובמיוחד בקנדה, המציאו מונח חדש: "רב־תרבותיות". צמד מלים סימפטי שמשמעותו: גם לכם המהגרים מארצות נחשלות יש תרבות. אנחנו מכבדים אותה כמו את התרבות שלנו. לא נכפה עליכם את תרבותנו. להיפך, נעזור לכם לשמר את תרבותכם. כדי לשמור על עליונותם, הממסדים התרבותיים סגרו את המהגרים בתוך פולקלור ארצות מוצאם ויצרו סגרגציה, סוג מעודן של אפרטהייד, בינם לבין תרבויות המהגרים (ערבים, הודים, סינים, אפריקאים ועוד). הישגי התרבות האוניברסליים נותרו נחלתם של "העמים הנאורים" והאחרים הוכנסו לסד של מסורות עממיות.

כך קרה גם בישראל. לרב־תרבותיות קראו כאן "כור היתוך": הוותיקים שלטו בחיי התרבות הגבוהה והותירו לעולים את הגטו של הפולקלור. הממסד יצא מגדרו כדי לטפח חגיגות עדתיות כתחליף לטיפוח תרבות. הוא עמל, באופן ציני, להלל מסורות עדתיות ולהציגן כביכול כתרבות גבוהה, כאילו היו שוות ערך לתרבות האוניברסלית וליצירה התרבותית העברית שנוצרה בארץ. כך למשל זכתה המימונה למעמד מועדף אצל פוליטיקאים. במלים אחרות: ניתן לכם הרבה מימונה ושירים מזרחיים נלעגים ברדיו, ננשק את ידו של הרב עובדיה יוסף, ותשאירו לנו את הנהלות הפילהרמונית, הבימה, האופרה והאקדמיה. בכל אלה אנחנו נשלוט. הממסדים שמרו על כוחם תוך שימוש בצביעות ובזריית חול בעיניים. הם יצרו יישובים חד־אתניים כמעט, על טהרת המהגרים, ועיכבו זמן רב את אפשרות קליטתם בחברה הכללית. למרבה הצער, אינטלקטואלים אחדים מקרב בני המהגרים החדשים נפלו בפח שטמנו להם חסידי הסגרגציה התרבותית. כלומר: אם נמנע ממני להיקלט בתוך התרבות הישראלית, אם תרבות זו הקיאה אותי, אאמץ לעצמי את מסורות עדתי או, גרוע יותר, אמציא לעצמי, בהשפעת אופנות זרות, "זהות מזרחית" מלאכותית ואמורפית, בעיקרה מחאתית, שאף שוללת את קיומה של תרבות ישראלית. כך הציבו את עצמם "המזרחים המקצועיים" בשולי החברה, במקום להיאבק על הנהגתה, הפכו לקורבנות הרב־תרבותיות, ופיתחו עמדות גזעניות כלפי הישראלים – שבעיניהם אינם אלא אשכנזים.

למרות הקידמה התרבותית, החברה הישראלית סובלת מסגמנטציה חריפה. אפשר לומר שחיים בישראל כמה עמים נפרדים: הערבים חיים בנפרד מן היהודים, החרדים פרשו מן הציבור והמתנחלים חיים במדינה בתוך מדינה. זהו מצב של אפרטהייד. חרדים, ערבים ומתנחלים נבדלים מיתר הישראלים בכך שהם לא חיים, לא אוכלים ולא לומדים ביחד אתם ולא מתחתנים אתם. מידור הרמטי זה אינו מבשר טובות מבחינה דמוגרפית. ישראל היא מן המדינות הבודדות בעולם שזהות אזרחיה תלויה רשמית במוצאם האתני.

תלותה הבלבדית של הישראליות ביהדות היתה אולי נכונה כאשר המדינה סיפקה פתרון הומניטרי לפליטי השואה וליהודים מארצות מצוקה. האם יש הצדקה היום שזהותנו הישראלית תיקבע רק על פי קריטריונים דתיים? למרבה האירוניה, ישראלי יכול להיות חסר דת, אנטי דתי או להמיר את דתו ועדיין להישאר ישראלי. לא כך לגבי לא יהודי שרוצה לקשור את עתידו לישראל ולעמה: הוא יהיה ישראלי רק אם ימיר את דתו לדת שרוב הישראלים אינם מאמינים בה. לפי החלטות המדינה, יהדותנו אינה מבוססת על אמונה דתית אלא על מוצא אתני מפוקפק.

הציונות, שרצתה ליצור "מקלט לילה" ליהודים, השיגה את מטרתה ותפקידה נגמר. ישראל אינה יכולה להמשיך לדגול ברעיונות אנכרוניסטיים. האם יש עדיין צורך בסוכנות היהודית? האם לא כדאי להקים במקומה סוכנות לאומית להגירה לפי צורכי המדינה ועל פי שיקולים הומניטריים? האם ערביי ישראל חייבים להיות מנודים מן החינוך הכללי, מן הערים, מן החובות ומן הזכויות שלנו? מדינות מתוקנות התגברו על הבעיה וביטלו כל רישום של דת או של מוצא אתני ("לאום" במושגי משרד הפנים) מכל מסמך רשמי, גלוי או חסוי. אל לנו להתנהג כנבדלים מן החברה האנושית בעולם הגלובלי. אנחנו די חזקים כדי להפסיק להתנהג כגזע נבדל ולהפוך לעם נורמלי ללא סגרגציה אתנית, דתית ומגדרית.

מדינה המתקיימת על טהרת המוצא האתני מסכנת את עצם קיומה. חד־אתניות יהודית תוביל להתפרצויות גזעניות ומחירה יהיה כבד.

ד"ר בן־נון הוא היסטוריון וחוקר מקרא באוניברסיטת הסורבון בפאריס

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

 Nasser parle de son entretien avec les frères musulmans sur la question du voile.avi

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר