מורשת יהדות מרוקו

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

י . הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גוֹמֶל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העות'מנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני. סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי"ס אליאנס בטנג'יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי"ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי"ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ-  rabbin délégué באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי ( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו ( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח ולהידבר עם המנהלים דוברי הלדינו ילידי האימפריה העות'מנית שפעלו בקהילה, ואף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם ביחס לדת. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך לקבל והסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם השכלה מערבית וחילוניות, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור. השילוב בין לימוד מקדים בתלמוד תורה ולימודי המשך בבית ספר אליאנס פתר חלקית את החשש של ההנהגה המסורתית מהסחפות הדור הצעיר לעבר תהליך של התפקרות. אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון VIGIE MAROCAINE – CASABLANCA  מאמר קצר על ביה"ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה"ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה"כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ- 2000 נפש  על פי הסטטיסטיקה  אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה' השנה את מבחני הסיום – [Certificat d'études] תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

מטרת החיבור.

בהקדמתו לספר, מזהיר רבי משה אלבאז את הקורא ומבקש ממנו שיקבע בדעתו תמיד עניין הייחוד בכל המצבים : " יסוד החוכמה ועיקר התבונה שחייב אדם לקבוע אחדות האל יתברך וסודה ". זאת אומרת לפרק בכל רגע, על ידי אמונה שלמה, את הפירוד הטבעי שמסובב אותנו, כדי להגיע לסוד הייחוד הנקרא על ידי המקובלים אין סוף או נשמת הנשמות.

כבר בהתחלת הספר, מוסר לנו המחבר את המסקנה, שעלינו להגיע אליה לאורך כל החיבור שלו. בכל התקופות, ראו רבותינו סתירה בין העולם הזה, עולם מפוזר המצריך כל הזמן צירוף כל פעולותיו והנקרא גם עולם הפירוד ובין עולם הקבלה, המצריך כל הזמן פירוק המציאות למען השגת הכוח המיוחד.

מראש, דורש רבי משה אלבאז מהקורא להיכנס למשימה הזאת שהיא יסוד הקבלה, דרישת האיחוד, דבר שבלעדיו אין לאדם מציאות ממש. על האדם לאחד כל הזמן את המציאות, כדי להגיע לייחוד עצמי בכל כוחות הנפש, בגשמיות וברוחניות.

בלי אחדות זאת, האדם יחזור למצב " הטבעי ", לפירוד שהוא יסוד העולם הזה, המבוסס על ההתפשטות התמידית של העולם הגשמי. מעשה הייחוד הזה דורש מהאדם כוונות שילוו את כל מעשה המצוות בכלל והתפילה בפרט.

בתקופת בית המקדש, הכוונות היו נחלת הכהן הגדול. בית המקדש מסמל את העולם הזה בזעיר אנפין והוא גם המקום המיועד לייחוד, כפי שמובן בסוד הבריאה ותיקונה. הכהן הגדול היה נכנס רק פעם אחת בשנה לקודש הקודשים כדי לערוך את האחדות הזו בשם כל עם ישראל.

תפילת יום הכיפורים מפרטת כמה פעמים את עבודת הכהן הגדול וכל צעד ושעל שלו בדייקנות גדולה. הדיבור ובעיקר התפילות תפסו את מקומן של הקורבנות כמו שנזכר לעיל. תיקון לייחוד שהיה אז כללי ונעשה רק על ידי הכוהנים, חזר להיות נחלת הפרט על ידי התפילה.

מזה נולד נוסח התפילה הבנוי מפסוקי התנ"ך, ממאמרי תלמוד ופיוטים ממשוררים שונים. כוונת התפילה אמורה לתת הכיוון למחשבה ומכוונות שונות נבעו נוסחים שונים שקיימים עד היום הזה. הנוסחים השונים מבטאים את הכוונות השונות שהתקבלו מהכוהנים, שקיבלו אותן ממשה רבנו, ושהעמידו המקובלים.

בגלל הצורך לחלק את הכוונות בצורה מושלמת ונוחה, נקבעו כוונות התפילה של יום-יום כנגד שלוש הסעודות ותפילות החגים כנגד עונות השנה. השבת שהיא למעלה מעולם ההגשמה ותפקידה מחוץ ליבור המציאות, זכתה לכוונות מיוחדות.

כל האומות והזרמים החשובים בהיסטוריה בנו לעצמם מקדשים במטרה להתאחד באמצעות הקרבת קורבנות וגם כדי להתפלל בהם, אלא שאף אחד מהם, אחרי חורבן מקדשיהם, לא השכיל להמיר את הפורקן הזה בתפילה מסודרת כמו עם ישראל.

אחרי חורבנם של מקדשי היוונים או של עמים אחרים כלום לא נעשה, ומקדשים אלה נשארו בחורבנם ולא נוצר להם שום תחליף למעט אולי הכנסייה הנוצרית, שניסתה להיכנס לחלל הריק הזה. ניתן להעריך את ההבדל הגדול בינינו לבין אומות העולם בדוגמה הבאה :

אצלם השולחן הוא מקום שאוכלים עליו וחסל, לעומת זאת אצל עם ישראל אשר עבורו בית המקדש, ובפרט המזבח, הוא המקום שבו האדם נבלע על ידי הרוחניות, כל דבר אמור להיות לשם שמים ואפילו השולחן נחשב למזבח כמו שכתוב בפרקי אבות " שניים שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים ", כי השולחן נחשב למזבח. 

מהפך ההיסטורי, אפשר לתמוה מה חשיבות יש בספר קבלה חדש של אחד, לכאורה, חושב בעיקר על מקומו ודואג למעמדו הטוב בעולם הזה, בעולם החולף. יש אפוא סתירה בין שאיפות האדם שהזכרנו ולימוד הקבלה שמטרתו דווקא לבטל את המציאות הנוכחית בכל מחשבה הנוגעת לעולם החולף וזאת לשם חזרה לאחדות אמיתית שלפני בריאת העולם כמו שכתוב : כשעלה ברצונו לברוא את העולמות, היה הוא ושמו אחד ( פרקי דברי אליעזר ).

רבי יעקב ששפורטאש מצטט המאמר הזה עם שינוי קל במובא בספר " גינת אגוז " לרבי יוסף ג'יקטיליא וגורס " בלבד " במקום "אחד ". למרות ההבחנה הזאת אפשר לחשוב שניתן להבין את סוד הבריאה על ידי ניסיון המציאות הנראית לעין, ואולם רק על ידי עיון בכלל הנבראים הפועלים בבריאת ניתן להגיע לייחוד הנפלא הזה.

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה יהא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

סופרי שטרות מצויים היו בכל עיר ואינם צריכים מינוי אלא כל שיודע לנסח ולכתוב שטר יכול היה לכותבו, תקנה שתוקנה בצפרו הזקיקה סופרים שיכתבו שטר מודעה וקבלת עדות רק בפני הדיינים ורבנים ובחתימתם. במקור אחר נזער רבי משה באנון סופר העיר.

מרביץ תורה. אין אנו מוצאים בצפון אפריקה תפקיד של מרביץ תורה כמו בקהילת קודש קושטא, שאלוניקי, גם לא בית דין מיוחד של איסור והיתר כמו בקושטא-איזמיר. רב העיר וחכמים רשומים אחרים היו מורים בדיני איסור והיתרץ וכן יכולים היו לפתוח ישיבות כל החכמים שרצו בכך.

מינוי הנגיד. תפקיד אחר של שבעה טובי העיר ויחידי הקהל הוא מינוי הנגיד, זכות זו למנות נגיד היא בידי הקהל. הם בחרו בו כנציג שייצג אותם בפני השלטונות ויטפל בעניינים שבין הקהל והשלטונות.

מינוי הנגיד היה בדרך כלל נעשה בנוכחות שבעה טובי העיר רבני בית דין ויחידי הקהל מבין פורעי המס. 94, 186, 34 מינויו היה מצריך אישור שר העיר וכן אישור השר הגדול במכנאס. הנגיד היה כפוף לשבעה טובי העיר והוא מעין פקיד שלהם.

בדרך כלל השתדלו לבחור אישיות ידועה שיש לה מהלכים בחצר שר העיר, שידע לצאת ולבוא לפניהם, החכם ושבעה טובי העיר הולכים לביתו של המועמד, ומציעים לו את המינוי 93, 94. עם זאת היו כנראה נגידים שתפסו את הנגידות בהיותם גם מראשי הקהל,

כך הוא הדבר במקרה של יהודה בן הרוש שאנו מוצאים אותו חתום בראש כל תקנה שנתקנה בימיו, ונראה שאת סמכותו שאב לא כל כך מהקהל ויחידיו אלא מהקשרים שהיו לו עם חצר המלך, ולכן יכול היה לשרת אף נגד רצון הקהל. יש שהשר מציע לקהל לקבל עליהם לנגיד אחד ממקורביו ועל פי רוב הם נענים לו.

תעודה מספר 34

ב"ה

בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר םעם ושאול באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטטב העיניהם.

בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינומיחידי קהלת קדש והרבה עמהם.

ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.

ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו.

על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.

על הציהור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.

ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן ג;יני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד עקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.

כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.

ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבך כלם.

סוף תעודה מספר 34

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

68 – الجاجه الفراره ما بتربي صوصان

א(ל)גיאג׳ה(א)לפרארה מא בתרבי צוצאן.

התרנגולת המשוטטת, לא תגדל אפרוחים.

נאמר על אישה שאינה יודעת לחנך ילדיה.

 היא משוטטת מחוץ לביתה, ועוסקת בענינים טפלים.

69 – الحرمه لاتسمعها اشي، الصّبي لاتوريه اشي 

אלחֻרמה לא תסמעהא אשי, ו(אל)צבי לא תוריה אשי.

אל תשמיע לאישה דבר ואל תראה לנער דבר.

האישה דברנית ואינה שומרת סוד, ואילו הילד,

כאשר יראה דבר שמוצא חן בעיניו, ירצה אותו.

70 – الرجل تحبل ما تلد

א(ל)רג׳אל תחבל מא תלד.

הגברים נכנסים להריון, אך לא יולדים.

נאמר על גבר שומר סוד.

71 – الرجل حمار مرته

א(ל)רג׳ל חמאר מרתו.

הגבר חמור של אישתו.

 נענה לכל דרישותיה.

72 – الرجل عند غايتهم نسوان

א(ל)רג׳אל ^ענד ע׳איתהום – נסואן.

 הגברים כדי להגיע למטרתם הם נשים.

כדי להגיע למטרה, מגלים הגברים חולשה שלא מתאימה לגבריותם.

פרסום היצירה הרוחנית : שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20

התבססותם של בתי הדפוס בכל רחבי צפון אפריקה והתפתחות התודעה בין החכמים לפרסם את חיבוריהם בימיהם עמדו בבסיס הפרסום הרב שלו זכתה היצירה הספרותית במאה ה-19. בבתי הדפוס של ג'רבה התפרסמו בשנים 1930 – 1970 ספרים של חכמי מרוקו מן המאה ה-19, כגון ספריו של רבי אליהו בן הרוש דרושים על התורה " ברכת אליהו " ועל הגדה של פסח " כוס אליהו " ו " בת רבים " לקסיקון בענייני הלכה שכתב רבי יעקב בן סמחון.

ספרים עתיקים מלפני המאה העשרים אבדו או הושמדו, או הושחתו בגלל תנאי שימור ומיזוג לא נאותים. בפרעות 1912 בפאס, למשל, הושמדה ספרייתו של רבי רפאל יהשע ציון סירירו שכללה כ-2500 ספר. ברם במאה העשרים התפתחה והלכה תודעה של שמירה על ארכיונים קהילתיים ופרטיים. ספרייתו של רבי יוסף בן נאים בפאס היוותה את הבסיס לחיבורו " מלכי רבנן " שהוא הוציא על חכמי מרוקו. כיום נמצאת הספרייה בבית מדרש לרבנים בניו יורק.

ספרייה אחרת נמצאת באוסף ויקטור קלגסבלד ( אוסף פרטי, פריס ) ושבה נשמרו חיבוריהם של בני משפחה בן צור בפאס, למן רבי יעקב בן צןר ועד לרבי רפאל בן צור בשלהי המאה ה-19. באוספים נמצאים עדיין מאות תעודות על תולדות הקהילות בצפון מרוקו, ארגונם החברתי והכלכלי והמגמות החדשות, שעדיין לא תוארו כלל ועיקר.

ארכיון אחר הוא של קהילת צפרו, ( כיום בירושלים ), שחלקים גדולים ממנו פורסמו על ידי רבי דוד עובדיה, רק לפני שנים ספורות. רבי דוד הוא בן לאביו הגדול רבי ישועה, בעל " תורה וחיים " בהלכה . הוא פרסם חמישה כרכים על קהילת צפרו, וכן שני כרכים על פאס וחכמיה. אך באיכותם הם אינם מגיעים לספרים שפרסם בהיותו במרוקו.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אגו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774). הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אותי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״.

 כיצד מקבלים פני שליח א״י בגיבל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדרך לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו. הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנז' על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק. איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה. כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקתן, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.״

חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדד. מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל… כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאות בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה חברתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

3.3 הממד המשפחתי והבין-משפחתי של החתונה המסורתית

מבחינת המשפחה המסורתית הנישואין של בניה ובנותיה הם הערובה להישרדותה ולהתרחבותה, וכן המבחן למעמדה ולמקומה בחברה ובקהילה כפי שהיא מדמיינת ובונה אותם. דרך נישואי הבנים והבנות נוסדות משפחות חדשות הממשיכות את האפוס המשפחתי ומקיימות את צו ההמשכיות וההתחדשות, ומתחלקים מחדש הרכוש המשפחתי וההון המשפחתי בצורת הנדוניה של הבת והדאגה לצורכי הזוג החדש, לפחות בתחילה; הכול בהתאם לאמצעים העומדים לרשות המשפחה. החתונה היא אפוא אירוע השובר את השגרה של המשפחה ומאלץ אותה לקבל החלטות ולסגל אסטרטגיות פעולה והתייחסות אל גורם חיצוני או זר, גם אם הוא שייך למשפחה המורחבת. חיבורה עם משפחה אחרת או עם ענף אחר במשפחה דרך החתונה מפקיע את הדימויים וההיצגים העצמיים מתחום המרחב המשפחתי הפרטי ומוציא אותם למרחב הבין-משפחתי או התוך־משפחתי, ודרך הטקסים הרבים גם למרחב הציבורי והקהילתי בכלל. גם עבור הקהילה היהודית המסורתית בכלל, שהלכידות החברתית עולה היתה רבה ביותר, הקמת תאים משפחתיים חדשים היא הערובה לקיומה ולהתפתחותה.

אירועי החתונה הרבים העסיקו אם כך בראש וראשונה את שתי המשפחות, של הכלה ושל החתן, שהיו לעתים, כאמור, ענפים שונים בתוך המשפחה המורחבת בגלל הנוהג של נישואים בין קרובי משפחה שהיה רווח בקהילות היהודיות במרוקו. לאחר שנקבע מועד החתונה, צריכים היו שתי המשפחות או שני ענפי המשפחה לגייס את המשאבים הכלכליים ואת ״ההון הסימבולי״ שלהם כדי לערוך את החתונה על פי המסורות הקהילתיות והנורמות הבלתי כתובות המעצבות אותה מתקופה לתקופה בהביטוס הקהילתי.

הם לא רק דאגו לכל המצרכים ולכל התבשילים, הפרות היבשים ודברי המאפה הדרושים לאירוח המוזמנים במסיבות השונות הנערכות במסגרת אירועי החתונה וטקסיה, אלא גם הפעילו את יוקרתם ואת מעמדם הקהילתי והחברתי כדי לקיים בתקנם ובסדרם את כל הטקסים והאירועים הרשומים בהביטוס הקהילתי וכדי למלא את הציפיות של בני הקהילה הקרובים והרחוקים מהתנהלות חתונת בנם ובתם. משום כך היו אירועי החתונה עבור שתי המשפחות הזדמנות נאותה לשמחה ולאושר שנבעו מנישואי בנן ובתן, אך בו בזמן גם סיבה למתח ולעצבנות שמקורם באירועים ובטקסים הרבים שהיה עליהן לארגן ולנהל ובמשאבים הכלכליים והנפשיים שאלה הצריכו לניהולם התקין כמקובל על בני הקהילה. בעדויות רבות שהקלטתי סיפרו המסרניות על החרדות של משפחות שחיתנו את בניהן ובנותיהן מפני התפרצות שערוריות בזמן החתונה אם בגלל השמצות שהשמיעו שכנים וקרובים, שלא היו מרוצים משום שלא הזמינו אותם או לא טיפלו בהם כיאות, אם בגלל סכסוכים משפחתיים ישנים שעוררו מריבות צעקניות בתוצאה מן המתח שהיו שרויות בו שתי המשפחות. בקהילות שונות אף ערכו לפני תחילת טקסי החתונה מעין-טקסים מגיים למניעת התפרצותן של שערוריות כאלה. לעומת חרדות שכיחות אלה חתונה מוצלחת שהתנהלה על מי מנוחות הסבה כבוד ויוקרה לשתי המשפחות והאדירה את ״ההון הסימבולי״ שלהן, ובמיוחד אם נמנו עם עשירי הקהילה או עם השכבה המנהיגותית הרבנית של הקהילה.

בחתונה היהודית המסורתית היו האימהות והנשים פעילות הרבה יותר מן האבות והגברים של המשפחה, ולו משום התבשילים ודברי המאפה הרבים שהן לבדן היו אמונות על הכנתם, נוסף על כל הטיפול האישי והפסיכולוגי בכלה הצעירה שעמדה לעזוב את בית הוריה. אב המשפחה, בעזרת אחיו וקרוביו, ניהל את המשא והמתן על הנדוניה אם הכלה היתה בתו ועל סכום הכתובה אם החתן היה בנו. הוא גם עזר בקניות ובקבלת האורחים הגברים, אך ארגון הטקסים הרבים וניהולם נתון היה בעיקר בידי הנשים, מה עוד שרובם של הטקסים והאירועים של החתונה נערכו בבית הכלה ונגעו לה בעיקר

. גם ההכנות הנפשיות והאישיות של הכלה דרשו את מעורבותן הרבה של נשות המשפחה ושל חברותיה ששימשו לה שושבינות; הן באו לידי ביטוי בהכנת הנדוניה שלה, ברחצה שלה, בעשיית שערה ובמריחת החינה על ראשה, בהטבלתה במקווה ובהכנתה ובהלבשתה לקראת טקס החופה. הנשים גם ערבו לילות שימורים שבהם שרו משירת הנשים המסורתית כדי לשהות במחיצת הבלה ולהצילה מן המזיקים הרעים האורבים לתומתה וליופייה, על פי האמונה העממית המושרשת. גם צער הפרדה של הבת מן הקן המשפחתי וצער ההורים על הפרדה מן הבת נגע יותר לאם המשפחה מאשר לאב; היתה תמיד הבת קרובה יותר לאם ועזרה לה בניהול משק הבית ובטיפול בטרדות היום־יום, ונישואיה ביטלו בבת אחת את כל הקרבה והעזרה הזאת. בעניין זה מן הראוי לציין, שאחד השירים הנפוצים ביותר בין שירי החתונה בבל הקהילות היהודיות במרוקו הוא שיר הפרדה הכעוסה של הכלה מבית הוריה, שבו היא מאשימה את אביה באופן בוטה בהפקרתה ובהרחקתה מעל משפחתה. השמצת האב ולא האם משמעותית ביותר בעניין זה. האב הוא הנתפס בעיניה כאחראי לנישואיה בלא הסכמתה ולסבלה ולא האם, משום הריחוק האישי בין האב לבת.

עמוד 51

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הוכחה לכך : ביום שמחת תורה הגעתי לכפר אחד אשר מצאתי בו 16 משפחות של יהודים עובדי אדמה ממש. הם עובדים כ " חראתין " ( חורשים ) אצל הערבים תמורת חלק מהיבול. בכפר זה קיבלתי רשימה של עוד 26 כפרים שבהם מצויים גם כן יהודים עובדי אדמה.

לפני חודש סיימתי את סיורי השני בכפרים. ב-38 כפרים ורשמתי לעליה 596 משפחות המונות 3250 נפש ( רשימה מפורטת של הכפרים ומספר תושביהם היהודים העברתי לתנועת המושבים ). אחרי זה ביקרתי עוד ב-4 כפרים ובהם רשמתי 150 משפחות נוספות. ורשימת הכפרים של יהודים עובדי אדמה נסתיימה.

לפי הערכתי אפשר יהיה להגיע ל-1500 משפחות של עובדי אדמה שיהיו מוכנים לעלות ארצה באביב זה. בהמשך לאמור לעיל אני רוצה לפרט את הבעיות המיוחדות הקשורות בדרכי עלייתם ארצה של יהודי הכפרים האלה. ברצוני להוסיף כי מצבם של היהודים האלה הולך ומחמיר מיום ליום.

במשך שבוע אחד עזבו את כפרם 24 משפחות כל עוד נפשם בם, בהשאירם כל מה שהיה להם פרט לבגדים אשר על גופם. יש חשש שהעזיבה תתפשט כמגפה בכל הכפרים ובהגיע האנשים לערי המרכז קשה יהיה ללכדם מחדש ולארגנם לעליה, ובמיוחד להתיישבות.

הבעיה השניה היא איך ובאיזה אופן לחסל את הרכוש שברובו קרקעות ולקבל עבורו כסף. כתבתי בעניין זה לכמה מוסדות בארץ ובאתי כאן בדברים עם כמה גורמים בדבר הקמת חברה יהודית-צרפתית אשר תקבל לידיה רכושם של היהודים האלה תמורת חמישים אחוז עד שבעים מערכו המלא, כי כל עת לא ימצא פתרון לשאלה זו, ספק אם האנשים יעזבו את רכושם ויעלו ארצה.

אני שוב מבקש בכל לשון של בקשה ובשם אותן אלפי נפשות לתת לי תשובה מעשית לשאלה כאובה זו.

הבעיה השניה שאינה פחות מכרעת היא לקבוע מראש את מקום התיישבותם. אנשים אלה שיודעים את עבודת האדמה ( אמנם בשיטה פרימיטיבית ) מסתפקים במועט ומוכנים להתיישב בארץ בכל מקום שיוצע להם. הערכתי היא שהסתגלותם לחיי הארץ תהיה קלה וודאית, ויש להם היכולת לקיים ולשמור על מקום התיישבותם.

הבעיה השלישית היא הבעיה הסוציאלית. מובן מאליו כי בכפרים אלה דרושה והכרחית עליה כללית של אנשי הכפר כולו על זקניו וצעיריו. בתנאים אלה ימצאו ביניהם כעשרה אחוזים הזקוקים לפתרון סוציאלי כגון זקנים וזקנות ומשפחות שאין בהן לפחות מפרנס אחד.

בשאלה זו באתי כאן בדברים הן אנשי הג'וינט, הם מוכנים לעזור באופן חלקי על ידי הקמת כעין מוסד בעיר המחוז על ידי הסוכנות היהודית או ועד הקהילה, והג'וינט יהיה מוכן לממן מוסד קליטה זה במשך שנה אחת וכעבור שנה ידונו מחדש בשאלה ויקבעו את מידת השתתפותם הכספית למשך שנה נוספת.

בהצעה יש כמה קשיים : 1 – אין להניח כי אנשי הכפרים יעזבו במוסד זה את קרוביהם ומכריהם החיים אתם מזה דורות . 2 – ההצעה כי הסוכנות היהודית וועד הקהילה יטפלו בעניין לא תעמוד במבחן נוכח המציאות של היום במרוקו, כי מי יודע מה יהיה בעוד שנה, וגם אז מי לידנו יתקע כי האחראים ימשיכו לקיים את הבטחתם גם להבא, ולכמה זמן ?

אם כבר להקים מוסד כזה, מדוע לא להקימו בארץ ? הרי כל הסידורים בארץ יהיו בטוחים ויש להניח שגם הצד הארגוני יהיה יעיל ומוצלח יותר. נוסף על כך אשפר לבקש מהג'וינט את מימון המפעל בארץ, כי חשוב גם שכסף זה יוצא בארץ.

יום יום מגיעים אלי מכתבים מכפרים אשר לא ידעתים, ובאות משלחות ובפיהן טענה אחת : מדוע קיפחת את זכותנו לעליה ולא באת  לכפרנו לרשום אותנו, האם גויים אנחנו ?

הנני מדגיש הדגשה תרה כי אין אני מגזים בהערכת טיבה של עליה זו. לפי עניות דעתי, עולים אלה יביאו לארץ תועלת מרובה, אולי יותר ממה שהם יקבלו ממנה "

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים

וארבעים ומאת שנה )מז, כח(.
כתב הרב אליהו בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא
טמאה גילולים, היה עוסק בחיי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי
להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה
ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שווים לטובה והיה דבק בחיי התורה,
כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא
כמובא )בר"ר פד, כו(, על פסוק )איוב ג, כו(, לא שלוותי מעשו, ולא שקטתי
מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליו רוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי,
לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן
בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני
במצרים )מז, כט(.
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד
לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר )מלכים א, ב, א(, ויקרבו ימי
דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל )תענית ה:(, יעקב אבינו לא מת, דוד מלך
ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות
עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה )צו, ג(, ובפירוש מתנות כהונה, והנה
נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו,
שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב )מלאכי ג, ו(, ואתם בני
יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם
מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם.
ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה
מקומות.
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה
כדברך )מז, ל(.
כתב הגאון אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל )תענית:(, מכאן
שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך )יו"ד שסב
ס"ה(, אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של
צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם
ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק
בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר
מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב
ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך
אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש
להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם
אבותי הם שוים.
ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי
ואברכם )מח, ט(.
כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני
הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת "בזה" מיותרת, וכבר עמדו
רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל )סוטה לו:(,
שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי
ידיו )בראשית מט, כד(, נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו
רבותינו ז"ל )פרקי דרבי אלעזר פרק לט(, שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר
בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה.
כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים
כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.
ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות
עם רב )נ, כ(.
כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר
ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה
לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה
"כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת.
ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת
הרבים עדיפא.
או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על
ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי
נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש
הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה
שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים
פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה
נאסף הצדיק
לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא
תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן
הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.
וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה
לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש
יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר
מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות
הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם
פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד
בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע
טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.
וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל
שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל
בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע
בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים
והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.
ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת
אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא
יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם
ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא.
אי
עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד
ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את
צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא
רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.
על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה")ברכות כח(,כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו
לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך הזהרו
בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו
לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית
הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו
צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים
פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

הסחר היה לאופן ההתפשטות המאוחר שלעיתים בא מיד לאחר השלמת הכיבושים, או בד בבד עם שליחותם הרוחנית של הצופים, אך לא פעם הוא פתח את הדרך לארצות כמו בדרום-מזרח אסיה. להבדיל מדרכי הכיבוש הנועזות ומנתיבי ההרפתקה הצופיים, שבדרך הטבע פרצו דרכים יבשתיות למעצמה האסלאמית המתהווה, שלא היתה יורדת-ים במהותה, מכל מקום בתחילת דרכה, הרי במאות המאוחרות של ימי הביניים, בעיקר במאה ה-14 ואילך, אנו עדים לסחר פורח בבשמים ובתבלינים, שסוכניו העיקריים היו מוסלמים גם מן המפרץ הפרסי וגם מאזוריה המוסלמיים של הודו. תרמו לפריצת דרך זו גם שיירות הסחר הימי הסיניות, בראשותו של ג׳נג חו, יורד- הים המוסלמי שקנה מעמד בחצר קיסרי המינג (1644-1368), ואם כי נסע לעודד את הקשר הסיני עם הארכיפלגו המלאיי, ההתעניינות המוסלמית בו גברה. והגם שתהליך החדירה ההדרגתית ובדרכי נועם של שיירות הסחר המוסלמיות היה איטי ולא תוקפני, והתיישב תחילה רק בערי החוף של יאווה וסומטרה, וסביב מצרי מלאקה, הרי לאחר התאסלמותם של מלכים ונסיכים מקומיים, במגעיהם עם סוחרים ועם צופים ומטיפים שבאו עמם ובעקבותיהם, אם מתוך בצע חומרי ואם מתוך שכנוע רוחני, החלה הזליגה פנימה של האסלאם אל תוך איי הענק יאווה, בורניאו וסומטרה ייתכן שגם היום, למעלה מחמש מאווז שנה לאחר מכן, לא תם ההליך זה, והאיים הלאיים נותרו כאיזור המוסלמי הדליל והשטחי ביותר, אף שזהו גם ריכוז המוסלמים הנומינאליים הגדול בתבל.

 לו באנו לסווג את האסלאם בימינו לאזורי העולם על-פי החלוקה המקובלת, שהנה אירופו-צנטרית לפי טיבה, היינו מוצאים שהדת הגדולה והמצליחה הזו, בזכות כמה מעיקריה שנעמוד עליהם בהמשך, נחלקת כמעט לשלושה שלישים אזוריים שווי ערך מבחינה מספרית, שמשמעותם כי נקודת הכובד של האמונה הזו תחילתה אמנם בחצי-האי ערב, ממנו הסתעפה צפונה ומזרחה וגם מערבה, אך בגלי ההתפשטות הנוספים עבר המוקד הדמוגרפי מזרחה. ובכן, השליש הראשון כולל את כל 22 מדינות ערב עם קרוב ל-300 מיליוני אוכלוסים, ואליהן יש להוסיף את מדינות איראן ותורכיה שבכל אחת למעלה מ-70 מיליון מוסלמים. אם נמנה בתוכם גם את מוסלמי אפריקה השחורה, אולי עוד כמאה מיליון, שמחצית מהם במאוכלסת שבמדינות אפריקה – ניגריה, וכן את 30 מיליוני המוסלמים של הבלקנים ומערב אירופה, הנה לנו קרוב ל-600 מיליוני מוסלמים בשליש המערבי בלבד של עולם האסלאם. השליש הזה כולל את ארץ המכורה בערב ואת ארצות הלוז ההיסטוריות, ההגותיות והתרבותיות של עולם זה, גם את שני העמים הגדולים שהפיחו עוצמה וחיות חדשים באסלאם, האחד בראשיתו – האיראנים, והשני בנקודת המשבר עם נפול השושלת העבאסית במאה ה-13 – התורכים, אבות הקיסרות העותמאנית האדירה שהיתה סמל העוצמה האסלאמית במשך 400 שנה עד לנפילתה בעת מלחמת-העולם הראשונה. ראינו כי גם בשליש הזה בלבד גיוון העמים, המיעוטים והתרבויות הוא עצום, ובו שליטות שלוש מתוך ארבע האסכולות האסלאמיות שעליהן נספר עוד להלן: החנבלית המחמירה בחצי-האי ערב, המאלכית, גם היא פוריטנית מבית שמאי, בצפון אפריקה, והחנפית, בית-הלל של האסלאם, בכל שאר המרחב. באיזור זה של ארצות הלוז נמצאת איראן השיעית, ובסמוך אליה פזורה שיעית ניכרת בעיראק, שם היא מהווה כ-15 מתוך 25 מיליוני האוכלוסין (למעלה מ-60%), ובארצות המפרץ, בפרט בחוף הסעודי של המפרץ ובאי בחריין.