הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

רבי אברהם הלוי ברוכים (המוגרבי) עלה ממרוקו לצפת. רבי אברהם — אחת הדמויות הבולטות ביותר בחבורת המקובלים המובילה בצפת . מעצבי אורח חייה. בשנת 1553 כשהאר״י היה רק בן 19 שנה ושמו טרם נודע ברבים, פירסם ר׳ אברהם את ספרו ״גלי רזיא״. כשנתגלה האר״י הצטרף לחבורתו. ר׳ חיים ויטאל מונה אותו בין התלמידים שהיו מקורבים אל האר״י ושמעו סודות טמירין מפיו.

הרבה אגדות אופפות את דמותו של ר׳ אברהם הלוי. מספרים עליו שהיה מתנהג בחסידות, מתענה ומסתגף. היה קם כל לילה בחצות, סובב ברחובות ונותן קולו בבכי וצועק בקול יללה על שהשכינה שרויה בגלות ״ביח־המקדש חרב ועם ישראל בצרות. כן מספרים עליו כי ״ראה השכינה בהקיץ פנים אל פנים בכותל המערבי״ והאר״י הקדוש זצ״ל העיד עליו שהוא גלגול נשמתו של ירמיהו הנביא עליו השלום."

כדי להתבשם מן הרוח ומן האוירה של התקופה נביא סיפור אחד מני רבים. הסיפור מובא במקורות שונים ובנוסחאות שונות. הנוסח הזה לקוח מספרו של מ. בניהו תולדות האר״י(עמי 230-228):

" ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנ״ל. והקדוש אר״י ז״ל העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא ע״ה. וא״ל פעם א׳: הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיות, אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחיה. ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים תוב״ב ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחינתך. אם תרצה פני ית״ש (יתברך שמו) ותזכה לראות השכינה אז תחיה עוד כ״ב שנים.

" מיד כששמע אותו חסיד דברי אר״י ז״ל סגר את עצמו ג׳ ימים וגי לילות בתענית ובשׂק ובבכיה גדולה. ולסוף ג׳ ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיהגדולה. ופתאום נשא עיניו וירא על גבי כותל מערבי דוגמת אשה אחת מאחוריה ובאיזה מלבוש ראה אותה אין רצוני לכתוב, לחוס על כבודו ית׳ ותכף כשראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון ציון, אוי לי שראיתיך בכך. והיה מתמרמר כל כך בבכיה והכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ונרדם על פניו. אז ראה בחלום שבאה כדמות אשה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו. ואמרה לו: התנחם בני אברהם כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם כי אשיב את שבותם ורחמתים. וייקץ כמוהר״א הנ״ל וחזר לצפת שמח וטוב לב. וכשראה אותו אר״י ז״ל א׳׳ל: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה בטוח אתה להיות חי עוד כ״ב שנה. וכן היה שהיה חי(אחר זה) מכוון כ״ב —:ה.״

ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול) היה בין התלמידים המובהקים ־המצטיינים של האר״י.

בין החכמים המקובלים שבאו ממרוקו היה הוא הארי שבחבורה. ״הודות לו ולעוד שני תלמידים – ר׳ חיים ויטאל ור׳ יהודה משען – יש בידינו היום משנה סדורה וברורה של תורת האר״י.

ר׳ יוסף בן־טבול ערן וסידר את תורת רבו בלשון קצרה, מסודרת ומובנת. לעומתו ר׳ חיים ויטאל האריך בהרצאת הדברים, ותוכן נאומיו אינו מובן לכל אדם בישראל. הם נכתבו כך שיובנו רק ליחידי סגולה.

תורת הקבלה של האר״י לא נכתבה בחייו במו ידיו. שלושת תלמידיו הגדולים רשמו דבריו ששמעו מפיו בעת אמירתם ורק כ־20 או 25 שנים אחרי פטירת האר״י החלה הפצתה והתפשטותה של משנתו. מלאכת ההפצה נעשתה בעיקר על־ידי ר׳ ישראל סרוג ז״ל (או סרוק). למה עוכבה הפצתה של תורת האר״י?

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

מתקן הדת המוסלמית התווכח אז עם ה ״ טלבה ״, הם חכמי האיסלאם, על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ את כלי הנגינה בשוק. לפי אחד המקורות הוא גורש מהעיר מפאם  יצא אבן תומרת למכנאס, למראכש ? ובוודאי שהופעותיו עשו רושם רב וגרמו לזעזועים לא רק בין האוכלוסיה המוסלמית.

בתנאים אלה של אנדרלמוסיה מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאתו של המשיח בליל הפסח אוזן קשבת, במיוהד כשהן היו מלוות אותות שלכאורה אימתו את דבריו.  ההתרגשות הגיעה לשיאה בחג הפסח, חג הגאולה, והאכזבה רבה לאחר שנתבדתה נבואתו.  

גם המוסלמים שמרו את הדבר. בוודאי שימש כשלונו של נביא זה נשק חשוב בוויכוחם של חמייחדים עם היהודים כעבור עשרים שנה, כשדרשו מהם לקבל את האיסלאם. באותה תקופה גרו היהודים בקרבת המסגד המפורסם הנקרא על שם אנשי קירואן.  

בשנות השלושים ניגשו להרחבת המסגד, מאחר שלא יכול עוד להחזיק את המתפללים הרבים. אז נתברר, כי הרבה נכסי ההקדש המוסלמי עברו לידים פרטיות, וכן כי רוב הבתים מצד דרום הם רכוש יהודים. בהתאם לחוק הדתי הופקעו הבתים הדרושים להרחבת המסגד מידי המוסלמים והיהודים, שהתגוררו

שם.  

אבל כולם קיבלו פיצויים הוגנים עבור נכסיהם. הדבר קרה בשנת 1134כלומר כאשר שלטון המוראבטון עדיין היה נכון בעיר באותו פרק זמן — וייתכן בקשר עם מאורעות הימים — אסר השליט המוראביטי עלי בן יוסוף אבן תאשפין  1106 – 1142 על היהודים לגור בעיר הבירה מראכש, אשר ייסדה אביו בשנת   .1062

לראשונה הייתה מראכש רק מאהל גדול של הנוודים הברבריים, ואגמאת ואילן, השוכנת במרחק של ארבעים ק״מ מזרחה־דרומה לה, בסביבה מלאה הוד למרגלות האטלאס הגבוה המשיכה לשמש מרכז מינהלי של המדינה, אף־על־פי שהיא נשארה עיר פרזות ״.

יש להניח כי כבר בימי ראשיתה של מראכש מצויים היו בה יהודים, שנזדמנו אליה לרגל עסקיהם, כשם שהיו באים למאהלי נוודים אחרים. במרוצת הזמן הוקמו בניינים יציבים במראכש. עלי עצמו הקיפה חומה — סימן מובהק לעיר מלוכה ובנה בה את המסגד, שהחריבוהו לאחר מכן המייחדים, מאחר שהמחראב שלו לא היה מכוון כלפי דרום אלא למזרה — כמנהג היהודים הפונים מזרחה,  כפי שמציין הביוגראף של אבן תומרת ועבד אל־מומין.

מִחראב (ألمحراب רבים: محاريب תעתיק מדויק: מִחראב, רבים: מחאריב) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה – הכיוון אל הכעבה, אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. הקיר נקרא "קיר הקיבלה". המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה. הגודל אינו קבוע, אך המחראב בדרך כלל מקושט. מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון החליף מבית אומיה וליד הראשון (705 – 715).

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

תעודה מספר 28

 ב"ה

התר"ב – 1742

זה כמה רבות בשנים קע"ע קהלת קדש קהח צפרו יע"א להחכמים השלמים הדיינים המצויינים רבים ועצומים כולי תהלות כמוהר"ר יהודה אלבאז ישמרהו אל כמוהר"ר עמור אביטבול י"א לדון בין איש ובין רעהו דינא רבא ודינא זוטא.

ולהורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכח ענייני העיר על פיהם נחתכים ואחרי גבריהם לא ישנו ומקרוב עמדו יחידי הקהל ישצ"ו וצרפו עמם לסנים כמוהר"ר עמרם אלבאז י"א להקל מעליהם קצת מטורח הצבור.

ולהיות בית דין שלם בית דין של שלש ולעת עתה הוסכמו יחד יחידי הקהל וטובי העיר הלא המה המשכיל ונבון הצעולה כבוד הרב יצחק ישמרהו א-ל בן כמוהר"ר רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והחו"ן כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן

ה"ן אלבאז והרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה, ה"ן אלבאז והרב אברהם בן הרב שלמה, ה"ן שמחון והרב שלמה בן מרדכי בן עמור ה"ן אסולים והרב עזוז בהר אברהם הכהן.

והרב אליהו בן אהרן ה"ן שלוש והרב אליהו בן הרב יעקב ה"ן אביטבול ידידי אסחראווי וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון בין איש ובין רעהו אף שיהיו הבעלי דינין קרובים לאחד מן הדיינים הנזכרים או לשלושתם יחד עם כל זה דינם דין כי כן קיימו וקבלו עליהם

ובכן העידונו על עניין בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורההודה הודאה גמורה בעדם ובעד כללות הקהל והסכימו וקיימו וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון אף לקרובים להם קורבה הפוסלת ודינם דין אפילו על ידי כפייה כמו שיכולים לדון לרחקוים.

ונגמר הכל בקניין שבועה יצורה באפן המועיל ככל שטרי הסכמות הנעשות ברב ישראל ולראיה שכן הסכימו יחידי הקהל הנזכרים במעמד ובהסכמת שנים מבית דין שהיו נמצאים באותו מעמד חתומים פה והיה זה שנים עשר יום לתמוז יהפכו ה' לטובה של שנת חמשת אלפים ושש מאות ושתים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

אליהו הרוש ס"ט – שלמה חותא ס"ט

סוף תעודה מספר 28

אין תחום שיפוט מוגדר לרב-דיין העיר.

הדיים אמנם תפקידו לדון את בני עירו, אך יש ובני עירו היו מעדיפים להישפט בפני דיין אחר בעיר אחרת ולא הייתה בדרך כלל מניעה בכך. רק רבי יוסף עטייא התנה וחייב את הקהל " שלא ילך איש מאתנו להתדיין לפני דיין אחר בעיר אחרת.

כל דיין דפקיע שמיה יכול היה לכתוב פסק דין על שאלה ששאלוהו הצדדים הנוגעים בדבר אף על פי שאינם בני עירו. והצדדים היו מנפנפים בפסק דין שבידם בפני הבית דין שבפניו התדיינו. וההלכה תפסק לא לפי דעת דיין דמתא, אלא לפי רוב דעות הרבנים ששהביעו דעתם בנושא.

הדיין דן בכל שטחי החיים.

דיני ממונות גניבות וחבלות, אונאות נזיקין אישות ירושות איסור והיתר ושאר עניינים. הדיין אחראי לנכסי יתומים והוא הממנה אפוטרופוס לפקח על נכסיהם. תעודה מספר 313. לפעמים השר התערב ואסר על הדיינים לדון, והרבנים נמנעו מלדון ודרשו מהמתדיינים להביא רשות השר. 

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ר׳ אליהו אביחצירא (ארפוד)

היה רב בתאפילאלת. הוא בנו של ר׳ אהרון ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.

ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)

ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש. שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.

המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם.

אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האדסי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳ (התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל, אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך). כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים.

ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)

לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.

ר׳ אליעזר אשכנזי (תאסאנת)

קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.

ר׳ אליעזר דאבילה (רכאט)

קבור בחלק הישן של בית-הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית-כנסת וגם רחוב על שמו.

פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים.

פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל.

מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאח. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית-הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה.

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

   11 – حبيبك ياكلك الزلط وعدوك يعد لك الغلط

   חביבאכ יאכללכי אל זלזלט – ועדואכ יעידלאכי אל ע'לאט

אוהבך – אבנים יאכל עבורך, ואויביך – ימנה את טעויותיך

12 – اللي يحب نفسه تكرهه الناس

אלי יחב נפסוה, תכראהה אל נאס

האוהב את עצמו, שונאים אותו הבריות

אין לך אדם גלמוד יותר, ממשי שיאהב את עצמו – משה בן עזרא שירת ישראל

13 – عدو زمان مالوش امان

עדו זמאן, מאלוש אמאן

אם הוא אויביך מימים ימימה, אל תשים בו מבטחך

מי שהיה אויביך זמן ממשוך, אין להאמין בו, גם אם הוא יגיע אתך לידי פשרה, ואפילו לשלום

קשה להפוך אויב לאוהב.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

אלמנטים בטבע הקשורים לקדושים או המזוהים איתם

יש במרוקו מקומות ועצמים בטבע הקשורים לקדושים או מזוהים איתם, כגון עצים, שיחים, אבנים, סלעים, מעיינות, מפלי מים, נהרות, מערות והרים. קשה לדעת מה מקור הקדושה של מקומות ועצמים אלה. ההנחה המקובלת היא שמקומות אלה היו מקודשים עוד בתקופה הפאגאנית והאנשים ראו בהם מקום מושבם של רוחות ושדים. במשך הזמן נקשרו למקומות אלה שמות של קדושים.

 מיתוסים אלה מעולם הטבע מילאו את חייהם הדתיים של הברברים, התושבים האוטוכטוניים של האיזור הזה. ייתכן והיהודים בזמנים שונים היו שותפים במימד המעשי של פולחן זה והקשר שלהם למקומות אלה נשאר חזק עד ימינו. קל מאוד לנתח היום במונחים לא כל־כך ברורים של פאגאניות וזיקה למיתוסים, תופעות קדומות אלה, ולראות בזיקת המעריצים למיניהם המשך של תופעה זו, מתחת לשכבה דקה של פולחן הקדושים המקובל.

האדם הדתי מייחס קדושה למקומות מסוימים, תופעה הידועה בכל החברות המסורתיות. המקום הקדוש מתגלה על־ידי סימנים־סמלים כגון האבן, העץ, המעיין… המשמעות הקוסמית של המקומות הקדושים ברורה. המרחב הדתי מתקדש עם כל אביזריו ומכאן המשמעות המיוחדת שיש לעצמים בטבע. יחד עם זאת העלתה בדיקתנו שמעטים המקרים בהם יהודים העריצו עץ, אבן או מערה מבלי שיתלוו לעצמים אלה מסורות על דמויות היסטוריות או אפילו פיקטיביות; בעיקר אלה הקשורות לחלומות. מכל מקום, מבחינת הפנומנולוגיה הדתית, חשובה וקובעת העובדה שיהודים האמינו בדמויות הקשורות בעצמים אלה וייחסו להם כוח עצום. יש לציין שרוב הדמויות הקשורות לעצמים בטבע חיו, לפי המסורת, בתקופות קדומות מאוד.

האמונות הקשורות לאבנים מרובות במרוקו. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר עצמו ונהוג להדליק עליה נרות. מספר מסורות מספרות על אבן גדולה או סלע שניתקו מההר וכיסו את הקדוש, כמו במקרים של ר׳ אברהם אמזלג, ר׳ דוד ומשהור׳ סעדיה דאדס ואחרים. על מול אל־חאזרה אל־מנזורה מסופר שאבן מסותתת נפלה עליו ומכאן ציונו, היינו בעל האבן המסותתת. גם תלמידיו נקברו איתו לאחר מותו כשההר התמוטט ואבנים קברו אותם מתחתיהן.

יש והאבן מסמלת את מקום קבורתו של הקדוש והמסורת מספרת מפורשות שהוא קבור מתחתה, כמו במקרים של ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ יחייא אלכדאר', ר׳ יצחק הלוי, ר׳ עמרם בן־דיוואן, ור׳ שלמה עמאר: על ר׳ אלעזר בן ערך מסופר שבמקום קבורתו היתה אבן גדולה, וכל פעם שניסו להרחיק אותה כדי לבנות לו ציון, חזרה האבן לבדה למקומה: במקום קבורתו של ר׳ אברהם אווריוור היתה לפי המסורת אבו שעליה מצויר גמל.

יש והקדוש הקבור מתחת לאבן מתגלה ליהודים בחלום: ר׳ מימון אלגרבלי גילה לאנשי חברא קדישא בחלום, שהוא קבור מתחת לאבן עגולה שבבית־הקברות בסטאט: ר׳ יצחק אל־קאנסינתגלה ליהודי דבדו בחלום, לאחר שמוסלמיה ראתה אור היוצא מאבן קטנה בבית־הקברות היהודי וקראה ליהודים לבוא לראותה.

לפעמים הקדוש הקשור לאבן לא מזוהה עם דמות היסטורית או אפילו פיקטיבית, כמו במקרה של מול תפילין שהוא אבן גדולה ליד תאמאזרת שעליה מצוירים ציצית ותפילין, או של לאלה ספיה, אבן גדולה ומעליה אבנים קטנות לבנות כמו מרצפות, ובתוכן מדליקים האנשים גרות. 'מקרה ברור יותר הוא זה של סידי מול אל־חאזרה, דהיינו אדוני בעל האבן, בסכורה. זוהי אבן שמתחתה נמצאו נרות דלוקים כאשר מוסלמי חפר במקום.

רבי אליהו מקזה

כאן הזיהוי קשור באופן בלעדי לאבן, כמו גם במקרה של הקדושה לאלה קאפיה, שהאבן שבמקום נושאת בעצמה את השם לאלה קאפיה. קרוב לודאי, שהכהנים, הקבורים לפי המסורת מסביב לאבן גדולה באימיני' ובתאגמאת, הם דמויות פיקטיביות, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שהם חיו בעבר לא ידוע.

המסורות הקשורות לסלעיםדומות מאוד למסורות הקשורות לאבנים. מולאי תאמראן ומולאי אינגירדקבורים מתחת לסלעים. ר׳ חיים קבור בין שני סלעים, ור׳ יעקב ברדיעי תקע את מקלו בסלע, נכנס לתוכו ושם נקבר, כאשר נרדף על־ידי שודדים והוא רכוב על סוסו. במקום קבורתו של ר׳ יואב בן צוריה ישנו סלע, ובו סימן של כף רגלו. מעל קברו של ר׳ פנחס אל כהן היו סלעים רבים. גם על סלעים נהוג להדליק נרות. רבות הן המסורות הקשורות לערימות אבנים המצויות במקומות רבים במרוקו והנקראות בשם הכללי קרקור.

 הקרקור הקשור לקדוש יכול לשמש תחליף לקבר עצמו, או שהוא מוקם במקום שממנו רואים לראשונה את קברו של הקדוש, בדרך כלל במקומות הגבוהים, ובמיוחד במעברים הצרים שבמקומות הגבוהים יש וזהותו של הקדוש הקשור לערימת האבנים אינה ידועה, כמו במקרים של הצדיק מאזרו, של תוקשושת, ושל לאלה תאקרקוזת. מקרה קיצוני הוא של ערימת האבנים שבאיית בו־חלאו, ליד וארזאזאת, שאינה קשורה לקדוש כלשהו. אנשים, בעיקר נשים, נהגו ללכת לשם, כשנפלו קורבן לכישוף והיו שורפים קטורת על האבנים. אם בקשתם התקבלה, מים היו מבעבעים מתוך אבנים ויוצאים בצורת דמותו של הכלי שבו נעשה הכישוף.

ערימות אבנים משמשות תחליף לקבריהם של קדושים, כמו אצל ר׳ יחייא בן־יחייא, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ אברהם אווריוור ומול בגי בגי. אצל ר׳ עמרם בן דיוואן היו הרבה אבנים קטנות על־יד האבן הגדולה. אלה היו בקשות של המבקרים. העדות על היהודיה, שברוב תמימותה התפללה בכל ליבה והדליקה נרות על ערימת אבנים שמוסלמי הראה לה, מתוך אמונה ששם קבור הקדוש שרצתה לבקרו, מאירה בצורה יפה את התופעה של הערצת אבנים, המזוהות על־ידי יהודי מרוקו כמקומות קבורתם של קדושים.

מסורות רבות קשורות למערות קיימות במרוקו. המערה היא מעין השלמה טבעית של האבן הנפתחת, החלק הפנימי של הסלע. נכנסים אליה בזחילה, אם פתחה צר, ומדליקים בפנים נרות. הפולחן הקשור למערה עתיק מאוד ואין יודעים מתי הוא התחיל. לפי המסורת קבורים במערות ר׳ חיים לשקר, חזן אל־חילי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ יחייא לחלו.

הערת המחבר : לערימות אבנים בצפון אפריקה יש ציונים מיוחדים לפי ייעודן: לקרקור המסמל אות מוסכם בין שני אנשים שנדברו לעבור במקום מסוים, קוראים ״רג׳ם״_; כשהקרקור מוקם לשם ציון מאורע, כמו חנייה של השולטן במקום, קוראים לו ״עלאמה״; סוג אחר של ערימת אבנים נקרא ״חדאדא״ ומוקם על גבולם של שני שבטים. בני השבטים באים ל״חדאדא״ ונשבעים בשם הקדוש הנמצא בקרבת מקום כדי לקיים הסכם, למשל (הקבלה מעניינת לגלעד של יעקב ולבן, בראשית לא:מז); במקום בו מת אדם בשדה, מקימים ״מנזה״; אם האדם נרצח, ערימת האבנים המוקמת במקום נקראת ״קרקור אל גריב״, היינו קרקור של הזר, כי על־פי־רוב זרים הם הנרצחים. נהוג לזרוק אבן ליד קרקור אל גריב, כאשר עוברים לידו.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן לח

סדר הנזכר, שנת תרס"ח

ידידי החכם החשוב והכו'…, כהה"ר יעקב הלוי הי"ו.

האגרת עם החותמת והפתילים הגיעוני על ידי ההוא סבא, תודה רבה ידידי, והמעות יגיעוך על ידו בשבוע הבא בעזרת השם וישועתו.

ועל אשר בקשתני לראות במפרשים על מה שכתוב בכתובים דף ק"י ע"ב, ת"ר לעולם ידור בארץ ישראל וכו'…, שכל הדר בארץ ישראל דומי כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ועל זה הקשה כבודו, דפירוש דומה, שאינו אמת ואין הדבר כן, רק דומה.

ואם כן יצא לנו, שהדר בחוץ לארץ עדיף ? על דבר זה עמדו המפרשים, על ידי במהרש"א והרי"ף ועיון יעקב, ועץ יוסף, שסביב עין יעקב הגדול, מה שכתבו בזה. ולעניות דעתי נראה עוד לומר, דמיירי בצדיק ורשע, רשע הדר בארץ ישראל, אף שעושה עבירות, ואינו מקיים מצות כמו שאין לו אלוה, מכל מקום דומה כמי שיש לו אלוה, שהרי בחר לדור במקום שבחר ה'.ולהיפך, הצדיק שבחר לדור בחוצה לארץ.

ומקשה הש"ס, וכל מי שאינו דר בארץ אין לו אלוה ? ומשני, אלא כאלו עובד עבודה זרה, וצריך לדעת מאי משני ? ואפשר, כי באותו זמן, הייתה עבודה זרה מצוייה רק בחו"ל, ואם כן המניח ארץ ישראל, ואוהב לדור רק בחוצה לארץ שהיא מקום עבודה זרה הוי כאילו עובד עבודשה זרה בשותפות עם עבודת ה', חס ושלום, זהו מה שיש להשיב לכבודו, ושלום

הצעיר אני היו"ם ס"ט

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבות: מהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555 – ה'שצ"ב 1631), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסהּ מגיע עד דוד המלך.

סימן טל ( לט )

סדר הנזכר.

ידידי החכם החשוב, וכו'…כהה"ר יצחק מרציאנו הי"ו. מכתבו הבהיר הגיעני עם מסכת ברכות לדוגמא מהש"ס שרוצה למכור, והראיתי אותה להרבה עשירי עם, ואין קונה, כי הזמן מאוד קשה, ואם תרצה להניחה עוד זמן, ונראה ואלי אמצא קונה.

ואשר בקשתני לחפש במפרשים, על מה שכתוב באבות, משה קבל תורה וכו'…, מדוע סדר רבינו הקדוש בהאי מסכתא, סדר הקבלה הזאת.

טעם הדבר, נמצא בםירוש הברטרונה ז"ל, שהוא כדי להודיע שגם המוסרים והמדות הנמצאות במסכתא זו, קבל אותם משה מסיני, ולא בדאום חכמי המשנה מלבם חס ושלום, עיין שם.

ועלך גליון מסכת אבות דפוס ישן מ"ך בכתב יד הרב הגאון והקדוש כמוהר"ר שמואל בן וואעיש זיע"א, שכתב וזה לשונו, ראיתי בשם הראשנים נוח נפש, שהמסכתא הזאת חברה רבינו הקדוש זיע"א ראשונה לכל המסכתות.

כי ראשית חכמה יראת ה', ולכן סדר בראשה שלשלת הקבלה, משה קבל וכו'…, להודיע שגם התורה שבעל פה קבל משה וכו'…, ולכן תכף הזהיר עליה הוו מתונים וכו'.., ואך המסדרים אחריו החליפו את מקומה ואחורה, ואפשר לפי שהם לא היו צריכים לאזהרותיה כי בלאו הכי היו צדיקים וחסידים, ולכן התחילו רק בעיקר הדינים. עד כאן. מ"כ.

ועל זה אמרתי על פי קוצ"ד, כי הנה יש שלשה הבדלים בין ספר שחברו חכם גדול מפורסם, וגם הסכימו עליו רבנים גדולים מפורסמים, אשר התבוננו בכלו מראש ועד סופו, ושקלו במאזני שכלם כל הנמצא כתוב בו וסמכואל ידיהם עליו. לספר שחברו חכם שאינו גדול, ואינו מפורסם, ולא הוסכם מרבנים מפורסמים.

ההבדל האחד הוא, כל הקורא בספר החכם המוסכם וכו', קורא בעיון נמרץ, ומתבונן, וחוזר ומתבונן, ואם לא יבין תולה החסרון בעצמו, ולא במחבר, ועוד ב', מפני רוב חשיבותו, דרשו ברבים ומקהיל עליו קהלות להשמיעם את דבריו, ועוד ג', עושה לדבריו סימנים, כדי שלא ישכחם, ולהפך, המין השני, רק קורא ופושט.

ומשקפה ראשונה תולה החסרון במחבר, כי לא בדעת דבר, ואינו חשוב בעיניו לדרוש ממנו ברבים, וכמו שכתוב שאינו עושה לו סימניות.

ולכן כאטשר בא רבינו הקדוש זיע"א, לסדר המשניות שהם תורה שבעל פה, ורצה להודיענו אזהרות אנשי כנסת הגדולה שאמרו ג' דברים הוו מתונים וכו'…, חשב, פן ישאל השואל, מי הוא זה הספר, מי מחברו, ומי הסכים עליו, שאטריח עצמי להיות מתון מתון בדבריו, ולהעמיד בשבילו תלמידים הרבה.

ולעשות סייג לדבריו שלא ישתכח ?

על זה פיו פתח בחכמה, ואמר גם הספר הזה של תורה שבעל פה, קבל אותו משה מסיני וכו'… דהיינו שהוא גם כן מוסכם מכל הזקנים והנביאים וכו'..ובכן צריכים להזהר בו, והוו מתונים וכו', זהו הנ"ל בזה, ושלום.

אני היו"ם ס"ט

ב. מעשה בר׳ משולם ב״ר קלונימום

בסיפור הבא על רבי משולם ב״ר קלונימוס מצאתי בכתב־יד רבי שמואל בן דנאן, מן הדור השני של מגורשי ספרד, שחי בפאס. עיין! נר המערב, עמי 104. למשפחה זו׳ בן דנאן, שהראשון היה רבי סעדיה בן :.דנאן מגראנאדה, בעל ״סדר הדורות״ שנדפס בקובץ תשובות הרמב׳׳ם ואגרותיו -(לפסיא), היו מס

הרב יעקב משה טולידאנו

ורות עתיקות וכתבי־יד רבים ולכן יש להאמין לסיפור הזה בהחלט. רבים דיברו על משפחת קלונימוס שבאה מלוקא באיטליה, יל!מגנצא. עי׳ בתשו׳ רש״ל, סי׳ כט_ז שי״ר במבוא לתשו׳ הגאונים, ברלין •יתר״ח ז לוין׳ רב שרירא גאון, יפו תרע״ז, עמי 8, 321,9« ד״ר ש׳ אידלברג .ב״סיני״, כרד לד (תשי״ד), .עמי שלו, ובהערות« חיים בראדי ב״ידיעות והמכון לחקר השירה העברית״ כרך ב׳ ברלין תדצ״ז׳ עמי יז ובהערה, ושם מציינים לדברי צונץ ומיללד וכר, שאינם לפני 5 אך לכולם לא מדע סיפור זה ״שאנו מפרסמים כאן.

נראה, שנשיא הישיבה הנזכר כאן, שאליו נמכר רבינו משולם, הוא הרב שרירא גאון, שכשהכיר ברבינו משולם ובגודל ידיעתו בתורה, מאז ׳ ביבד אותו ונמנה בין חכמי הישיבה. רבינו משולם קיבל הרבה דברים מרש״ג ורה״ג בנו, בייחוד הדברים הקשים בתלמוד שמקורם בלשון ארמית, ׳שלא היחה ידועה לחכמי איטליה ואשכנז, כמו שכתב לוין שם, עמי 8 .בהערה.

את אמיתות הסיפור הזה שרבינו משולם חי בבבל ולמד לפני רש״ג ורה״ג, יש להוכיח כלהלן!

א) בין כל חכמי אשכנז וצרפת שבאותו הדור, היה רבינו משולם היחיד ׳ שתשובותיו נעתקו בין תשובות גאוני בבל רש״ג ורה״ג. עיי בתשו׳ . גאונים קדמונים, .ברלין תר״ח, ואצל מיללר וגאוניקה, ניו־יורק תרצ״ט, דקהלת שלמה של ווערטהיימער. וזה מוכיח שישב אתם ולכן צורפו תשובותיו ׳ לתשובותיהם. ואם כי היה בבבל בגיל צעיר, ודאי שמאז החליף איגרות עם רש״ג ורה״ג.

ב) באור זרוע, א, דף סב׳ ד, ובהגהות אשרי, חולין, פרק ד״סי׳ה, כותבים, שרבינו שמריה קיבל מרבו רבי אליעזר בן רבי משולם; שרב שרירא גאון ״עשה שני מעשים! התיר לכתחילה לבשל יין ולשתותו עם נכרי וגם בני פקועות היו לו ולא שחט אחד מהם, אלא המית שניהם בקופיץ בין קרניהם והאכילם: בחופה. עדות זו נראה, שרבינו משולם סיפרה לבנו ובודאי לא עדות שמיעד״.. היוגה, אלא עדות ראייה, שנוכח ^בחופה, וקרוב הדבר לומר, שזה היה בזמן הראשון, שרבי משולם היה ממונה על חדר האוכל של רש״ג וראה בעיניו ׳ מה שרש״ג עשה ואולי היה זה בחתונת בנו, רב האיי גאון.

ג) רש״י זבחים מה, ב כותב: ״רבנו משולם בר״ק גאון״ וכידוע תואר גאון היה.רק בבבל ובקירואן,.בין אלה שקיבלו מגאוני בבל, אך לא שמענו תואר כזה באשכנז ובצרפת באותו הדור. אין ספק שרבינו משולם קיבל תואר־ זה בהיותו בבבל,.ששם נסמך לגאון.

. בעל הסיפור .כותב, שרבעו משולם כשהובא לבבל על־ידי הסוחרים,. היה בן י״ד שנה ואחר כך הוצע לו על ידי הנשיא לשאת את בתו והוא סירב: בטענה, שצריך לקבל הסכמת אביו רבי׳ קלונימוס. מזה נראה׳ שישב רבינו משולם מספר שנים אצל רש״ג ואחר כך נשלח למגנצא על ידי רש״ג. אני משער שהזווג שהיה אחר כך של רבי אליהו הזקן אחי רבי יקותיאל, תלמיד רבינו גרשום מאור הגולה, שנשא את בת רש״ג, כמו שהובא בתשו׳ רש״ל׳ שם, היה זה באמצעות רבינו משולס׳ כי עד אז לא נודע, שהיו קשרים: אמיצים כל־כך. בין אשכנז ובין בבל, עד להתחתנות ביניהם.

אמנם מה שכתוב בסוף הסיפור, שרבינו משולם נשא במגנצא בת קרובתו׳ והוליד בן בשם רבי טודרוס, שמלא אחר כך את מקום אביו, דבר זה לא ידוע לנו עוד. כבר זכרנו, שבנו של רבינו משולם שמו היה רבי אליעזר׳ .ולפי זה היה לו בן שני, ששמו טודרוס, ואולי נתתלף לבעל הסיפור ברבי־ טודרוס ברבי קלונימוס הנשיא בנרבונא שחי בזמן מאוחר ונזכר במנחת, קנאות, מכתב נז, יחד עם רבי אבא מארי ב״ר יוסף הירחי, וגם המאירי מזכירו בהקדמתו לפי׳ אבות בכבוד גדול. ואפשר שבאמת היה לרבינו משולם בן בשם טודרוס, שמלא אח מקום אביו, ונכדו הוא רבי טודרוס־ ב״ר קלונימוס הנזכר, כי כבד ידענו מתשובות רבינו משולם, שהיו לו קשרים עם רבני נרבונא ואם כן אולי גרו שם נכדיו.

׳סיפור זה שיש לו בסים נכון, מפיץ אור על תולדות משפחת קלונימוס ועל רבינו משולם, הגדול והמפורסם שבהם, בפרט. . וכעת ראיתי ב״שלשלת הקבלה״ ומובא גם ב״סדר הדורות״ שכתב,. שמצא בקונטריס ישן, שרבי קלונימוס איש רומי למד תורה מרב האיי וכוי־ יכנראה שנתחלף ברבינו משולם בנו וזה מחזק את הסיפור שלפנינו.

מתוך ויקיפדיה

משפחת קָלוֹנִימוּס – משפחה מיוחסת שרבים מבניה היו תלמידי חכמים ומנהיגים יהודיים באיטליה ואשכנז

אישי תקופת הראשונים

משה בן קלונימוס – בן לאותה שושלת; פייטן בן המאה ה-10 שחי בצפון איטליה

משולם בן קלונימוס – פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן

קלונימוס בן משולם – בנו של משולם בן קלונימוס; תלמיד חכם אשכנזי

קלונימוס הזקן – מגדולי חכמי יהדות אשכנז בסוף המאה ה-11

קלונימוס בן יהודה – פייטן אשכנזי

יהודה בן קלונימוס משפיירא – מבעלי התוספות באשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12, מחבר הספר "יחוסי תנאים ואמוראים"

קלונימוס בן קלונימוס – בנו של קלונימוס בן מאיר; חכם צרפתי–איטלקי בן המאה ה-13, חיבר את הספר "אבן בוחן" ו"מסכת פורים", וכן תרגם ספריפילוסופיה מערבית לעברית

אישי תקופת האחרונים

קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין – מנהיג חסידי בולט מקרקוב, ומחבר הספר "מאור ושמש"

קלונימוס בעל הנס – רב ירושלמי שהתפרסם בגין נס שאירע איתו

קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה

רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשירית, לוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.

מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול").‏מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.

גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010

בנו, רבי רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.

הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך

עליית יהודי מרוקו בשנים 1948 – 1951.

בסקירתו על יהודי מרוקו בינואר 1952 ציין מנהל מחלקת העלייה ממרוקו, זאב חקלאי כי לעומת מצבם הביטחוני היציב בערים הגדולות – שם פעלו הצבא והמשטרה הצרפתית – קשה ביותר מצבם הביטחוני בעיירות ובכפרים, בעיקר בדרומה של מרוקו, ורבים מהם חוששים לחייהם ממש.

כבר בדיון הראשון של הסוכנות בדצמבר 1948 על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו נכתב : " הם חיים בפחד תמידי ואין הם בטוחים שפרעות אוג'דה וג'ראדה לא יחזרו שנית.

במושב הראשון של הוועד הפועל הציוני, בספטמבר 1948, קרא הוועד לאומות המאוחדות להגן על היהודים בארצות ערב – לאחר המהומות והפוגרום באוג'דה ובג'קרדב שבמרוקו, שבהם נהרגו 41 יהודים, וכן לעמוד על זכותם לעזוב את ארצותיהם לארץ ישראל. ובקול קורא יצא הוועד הפועל הציוני ליהודי ארצות ערב :

" לאחינו בארצות ערב ייאמר : ממדינת ישראל שלוחה לכם ברכת אחיכם, אזרחי ישראל וציוני התפוצות. שערי מדינת ישראל פתוחים לפניכם, התאוששו אזרו כוח, התכוננו ליום בו ישתרר השלום ותיפתח גם לפניכם הדרך לעלייה, לעבודה ולהשתרשות באדמת המולדת, ששמרתם לה אמונים כל דורות גלותכם, חיזקו ואימצו "

תחילתה של הסלקציה.

במושב הוועד הפועל הציוני, בין 22 באוגוסט ל-3 בספטמבר 1948, מציין הוועד הפועל לשבח את הסוכנות על מאמציה להעלות עולים מכל העולם, אך על העלייה ממרוקו נאמר :

" עתה נעשים סידורים עם השלטונות הצרפתיים, לפתיחת עלייה ישירה ממרוקו לצרפת ולהפסקת האפשרות ליציאתם הבלתי מכוונת דרך אלג'יר – אלג'יריה -. על ידי סידור זה תהא האפשרות להפעיל במקום ועד ארצישראלי לבחירת העולים, להעביר את המועמדים בביקורת רפואית לפני אישורם לעלייה ולהסדיר את עלייתם במכסות חודשיות לשם רגולציה.

אך עקב הצורך בהתארגנות מתאימה החלה מדיניות זו להתממש רק בשנת 1950. בנובמבר 1948 כתב ד"ר א' נדר, מהמחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון, אל מחלקת העלייה :

ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה כי מפי באי הכינוס הושמעה ביקורת על הפלייה מארצות המזרח, הן בנוגע למימדיה שאינם מתאימים למצבת החמור של היהודים בארצות אלו, בנוגע לתנאי עלייתם ודרכי קליטתם שהעולים מהמזרח התיכון ומאפריקה הצפונית ".

הסוכנות היהודית הקצתה מכסות עלייה קטנות ליהודי צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. כך עולה ממכתב שנשלח מהמחלקה לענייני המזרח התיכון למחלקת העלייה :

" בתוכנית מחלקת העלייה של הסוכנות לשנת 1949 מופיעה צפון אפריקה על שלוש ארצותיה ב-32.000 עולים. לא ברור לנו על מה מבוסס המספר הזז…שאינו הולם לא את הצרכים ולא את האפשרויות…יש לראות את חופש פעולותינו – חופש יחס – בצפון אפריקה כזמני…על כן יש לעשות מאמץ עליון במשך השנה הזו להעלאת יהודי צפון אפריקה ".

פנייה זו הייתה נאיבית מאוד, שכן בשנת 1949 לא יכלה מדינת ישראל להעלות את כל יהודי צפון אפריקה ; אך בד בבד היא מצביעה על מכסה נמוכה מאוד ליהדות צפון אפריקה, שכן הריבוי הטבעי בשנה של יהדות מרוקו עמד אז על כ-4.5% בשנה, דהיינו קרוב ל-12.000 נפש. וכך, עקב הקטנת המכסות בשנת 1949 ליהדות צפון אפריקה עולו לארץ רק 16.363 יהודים מכל שלוש הארצות.

באוקטובר 1950 עד מרץ 1951 – יעלו משלוש מדינות צפון אפריקה 3.000 יהודים, ובכלל סך זה מעליית הנוער ; וליהודי מרוקו הוקצתה מכסה של 900 נפש לשישה חודשים, כולל מעליית הנוער, דהיינו 150 לחודש.

ביולי 1950 אמר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

השבוע הגיע הטרנספורטר הראשון של צעירים מצפון אפריקה…הם באים בייחוד ממרוקו וחלק מטוניס – תוניסיה – ההוראה היא לקחת רק צעירים בריאים, פרט למחלות הטראכומה – מחלת עיניים – שחושבים לרפאו כאן, אם יתברר שאין זה כך, נפסיק עלייה זו.

הנה כי כן ראש מחלקת העלייה מבהיר, שמדיניות העלייה מצפון אפריקה היא של צעירים בריאים.

באוגוסט 1950 כתב יצחק רפאל לראש מחלקת העלייה בתוניס, ובו הוא דורש לשמור בקפדנות על המכסות החודשיות הנקבעות במרד בפאריס, ולא לשלוח למרסיי יותר ממספר זה.

בתקופה העלייה ההמונית בוצעה הסלקציה בשתי דרכים : האחת – סלקציה בין גלויות. מבין כל גלויות העולם הוקצו ליהדות צפון אפריקה מכסות עלייה נמוכות, וללא שום פרופורציה למספר היהודים באותה גלות. כך, למשל, הועלו בתקופה זו ממרוקו 20.112 נפש, המהווה פחות ממחצית הריבוי הטבעי שם. כלומר יהדות מרוקו לא רק שלא קטנה – אלא אף גדלה.

הדרך השנייה בביצוע הסלקציה הייתה " הברירה הרפואית ". מאחר שהמכסות היו נמוכות ממספר המועמדים לעלייה ( ב-4 בנובמבר 1951 אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " רק בקזבלנקה רשומים לעלייה היום 35.000 שמהם 15.000 קיבלו אשרות על ידי משרדי הממשלה.

ניתן היה לבחור את המועמדים היותר פרודוקטיביים והיותר בריאים. ואכן, המחלקה הרפואית של מחלקת העלייה ממרוקו, בראשות ד"ר שניצר – היא שביצעה את הסלקציה הרפואית. כפי שסיכם יצחק רפאל את העלייה בשנת 1951 : " מכל הארצות עלו ללא סלקציה, למעט צפון אפריקה ופרס.

למען האמת יש לציין, כי עקב האנדרלמוסיה, ששררה אז בארץ בתחום העלייה והקליטה, עלו בשנים 1948 – 1949 ממרוקו 8.000 יהודים ללא סלקציה ; אך בשנים 1950 – 1951 עלו משם 12.112 יהודים לאחר סלקציה רפואית.

ארבע סיבות עיקריות לסלקציה ביהדות צפון אפריקה בתקופה זו :

1 – עם הקמת המדינה היה פוטנציאל העלייה מכל הגלויות גדול, ועל כן ניתן היה לקבוע סדרי קדימויות. עדיפות ראשונה – לשארית הפליטה ; ועדיפות שנייה – ליהדות בבל, תימן ולוב, הנמצאות בסכנה.

2 – הקשיים הגדולים שנוצרו בארץ עקב הכפלת מספר תושביה בתקופה כה קצרה.

3 – הדימוי  הסטריאוטיפ – השלילי של יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

4 – החשש משינוי דמוגראפי – החל משנת 1950, שייתן למדינה אופי לבנטיני נחשל.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

הרב יעקב משה טולידאנו

היצירה הרוחנית במרוקו – התקופה המסורתית 1700 – 1830

אחד הנושאים המאפיינים את היצירה הרוחנית במרוקו הוא העיסוק המרובה בהלכה על שלושת ענפיה המרכזיים : פסיקה, שאלות ותשובות, פרשנות התלמוד. אולם חכמי מרוקו לא הדירו את עצמם מיתר התחומים הידועים ביצירה הרבנית, לבד מהעיסוק בפילוסופיה ובמדעי הטבע. זאת ועוד, כל היצירה ההלכתית התפתחה מתוך זיקה מקיפה והדוקה להיסטוריה החברתית, הארגונית והמשפטית של הקהילה.

ואכן האוטונומיה הרחבה שחה זכו יהודי מרוקו מתגלית היטב בכמה ובכמה תחומים ובעיקר בשלושת הבולטים שבהם : " תקנות הקהל ", שכולם כמעט נתקנו בידי בתי דין, תקנות מקיפות בסדרי בתי הדין ופקידיהם, שו"ת בענייני הנהגה, נגידים, מיסוי, בתי כנסת, ועוד הרבה. נראה שבאלה נתייחדה קהילה זו מאחיותיה שבתוניסיה, שבאלג'יריה ושבלוב, ומקהילות רבות אחרות שבעם ישראל בתקופה זו. כמו כן זכתה קהילה זו למחקר ראשוני מפותח, כמעט בכל הנושאים של פרק זה, ולפיכך יהיה התיאור שלהלן רחב יותר לעומת שלוש הקהילות האחרות.

ראשית העיסוק בקבלה באזור מראכש

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנידונה הייתה התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר"י בצפת. למעשה, כבר בסוף המאה ה-17 נעשתה הקבלה לענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה בצפונית, ובמיוחד במרוקו. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגרפית, למשל, בדרום מרוקו.

ייתכן, שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הרבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ, נושאים שמילאו את חייהם של יהודי מרוקו, וייתכן, שהסביבה הברברית, שהייתה אפופה אווירה של מסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים ( נזירים סגפניים מוסלמים במגרב ) בזאוויאות ( מעין מנזרים שבהם התבודדו נזירים סגפניים אלה ועסקו בתורת המיסטיקה המוסלמית ) השפיעה בדרל כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במרוקו.

אחד המרכזים החשובים של הקבלה באזור זה היה מראכש שבדרום מערב מרוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה-17 בראשית המאה ה-18 רבי אברהם אזולאי השלישי ורבי שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. עוד במאה ה-17 כתב רבי אברהם אזולאי חיבור על פי הרמ"ק – רבי משה קורדובירו – והאר"י " חסד לאברהם " וכן פירוש על הזוהר " אור החמה ". הוא נודע גם במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית – כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות.

הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה כהן, רבי שלום בוזגלו, האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר " מקדש מלך ", " כיסא מלך ", ו " הדרת מלך " ועוד.

העיר סאלי שבחוף האוקיאנוס האטלנטי פעל בזמן הנידון רבי משה בן צור, ממשפחה בשם זה שפעלה בעיקר בפאס, שזכה לפרסום בעיקר בספריו " מערת שדה המכפלה ", : כלל חכמת האמת " שנכתב בחרוזים, על פי דרכם של האר"י ומהרח"ו – רבי חיים ויטאל – עם שני פירושים של המחבר. לאלה יש להוסיף את ההעתקה המסיבית של כתבי יד בקבלת האר"י ואת ההגהות המרובות של חכמי מרוקו.

היו גם מעטים כמו רבי משה אבן מוסא, שנולד במרוקו ונדד על פני אלג'יריה, תוניסיה, איטליה, מצרים וארץ ישראל – שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חכמת הנסתר. רבי משה יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה-18 שעשו את הקבלה, חכמת האמת, לפי דעתו, לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים. יש לחזור ולציין שהיה זה מקרה חריג, ובדרך כלל החזיקו חכמי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל פה.