הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 נהוג היה גם לבקר בבית־הכנסת על שם הקדוש, ושם לעשות לימוד או להדליק נר, במקום לעלות לקבר הקדוש. לעיתים בית הכנסת היה בעיר אחרת, כמו בית־ כנסת על שם ר׳ דוד ומשה במוגאדור, או שהיה באותה עיר שבה קבור הקדוש, כמו במקרים של ר׳ יצחק בן-וואליד בתטואן ושל ר׳ משה טולידאנו ברבאט,או שהיה בעיר קרובה לקבר הקדוש, כמו אצל ר׳ יחייא לחלו. בדרך אל הקדוש אליו קשורים יותר, או במיוחד בחזרה מן הביקור אצלו, ערכו היהודים ביקורים אצל קדושים אחרים הנמצאים בדרך. היציאה לדרך היא שלב חשוב בהכנה הנפשית של החוגג, המאפשרת לו להתנתק מסביבתו ולהתחיל את תהליך הזדככותו לקראת המפגש עם הקדוש. גורמים מסייעים בתהליך זה הם קשיי הדרך, ההליכה הממושכת והביקור בקברי קדושים אחרים בדרך, המשמשים לא רק תחנות־ביניים כדי לפוש אלא גם מהווים שלב המקרב את ההולך לנקודת השיא, שהיא בואו לאתר הקדוש שבו הוא מתעתד לשהות זמן ממושך. יש להניח שקשה היה לפסוח על קבר קדוש בדרך גם מתוך אמונה שביקור קצר יכול להועיל ובאותה מידה פסיחה על אותו קבר יכולה לעורר את רגישותו של הקדוש

הערת המחבר : בהילולה שנערכה במוואלין דאד בל״ג בעומר תשמ׳׳א פגשתי יהודי שסיפר לי על מסע בן שבוע שערך בקברי קדושים, והרי תיאורו: ביום ראשון ביקור בקברי ר׳ חנניה הכהן ור׳ פנחס הכהן כמראכש: ביום שני ביקור בקברי ר׳ רפאל הכהן באשבארו ור׳ שלמה ק־לחנס ליד אוריקה: ביום שלישי ביקור בקברי ר׳ דוד ומשה, ר׳ אברהם ואזאנה ור׳ מכלוף בךיוסף בתאורירת של וארזאזאת: יום רביעי סידי חמד אל כנין(קדוש מוסלמי!), סידי דאווד בוארזאזאת, ר׳ אליעזר טורי־זהב וסידי בועיסא וסלימאן_; יום חמישי ר׳ דורבךברוך, ר׳ חיים פינטו, אולאד זימור: יום שישי ר• אברהם מול אנס. ראה בן־עמי — ר׳ "Les itine'raires :דניאל, עמ מח. גם בדתות אחרות קיים ״מסלול״ ובו תחנות לביקור אצל קדושים qu’empruntent les pelerins sont significatifs, car ces derniers se pre'occupent rarement des chemins les plus courts ou les plus faciles. lis recherchent un circuit jalonne de sanctuaires importants, un itineraire de devotions; la route est determinee par la densite du surnaturel": Les Pelerinages, Etudes d'Histoire des Religions, 1, Paris 1973, p. 14; J. Yoyotte

לביקור אצל הקדוש שלא במסגרת ההילולה היתה לרוב סיבה מיוחדת. בדרך כלל ערכו ביקור ראשון כדי לשטוח בקשה בפני הקדוש, וביקור נוסף כדי להודות לקדוש על מילוי הבקשה. לפעמים האדם משמש כמתווך והוא פונה לקדוש בשם אדם אחר: אשה מתפללת לר׳ דוד בן ברוך כדי שחברתה תבריא וזו תצטרך ללכת לזיארה כל שנה; בעל מבקש מאנשי חברא קדישא שיתפללו לר׳ יחייא לחלו שאשתו תלד, ואשה מבקשת משכנתה שתדליק בשמה נרות בקבר אולאד זימור. הרבה פעמים פונים היהודים לקדוש בשם שכניהם המוסלמים, והקדוש עונה לבקשתם בקשותיהם של הפונים לקדושים משתייכות לכל תחומי החיים, אך במיוחד רבות הפניות לשם ריפוי מחלות למטרה זו היו שוהים תקופת מה במקום, עד שהקדוש נעתר לבקשתם.

הערת המחבר :  כאשר קבר הקדוש היה באזור מוסלמי, נהגו היהודיות להתלבש כערביות, כמו למשל בביקורים אצל מולאי יעקב, ר׳ מכלוף בךיוסף אביחצירא וסידי בועיסא וסלימאן.

בקשותיהם של הפונים לקדושים משתייכות לכל תחומי החיים, אך במיוחד רבות הפניות לשם ריפוי ומחלות. למטרה זו היו שוהים תקופת מה במקום עד שההקדוש נעתר לבקשתם.לרוב נשארו שבעה ימים ליד הקדוש ואם היה צורך אף חודש או יותר. שנה שלמה שהתה אשה חולה ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע_; הבקשה יכולה להיות קשורה להצלחה במסחר: כאשר שני אנשים מחליטים להקים שותפות, הם פוקדים את הקדוש, ומרימים כוס ליד קברו לכבוד סיום העיסקה. הביקור לקדוש יבטיח להם הצלחה ואמון הדדי; ביקורים נערכו גם לשם קיום נדר, או עקב הופעת הקדוש בחלום.

בכל הביקורים נהגו היהודים להדליק נרות ליד קבר הקדוש, וגם להביא מאכל כוסכוס הנקרא ״מערוף״,שאותו אוכלים רק ליד הקדוש. מכינים את הכוסכוס בבית, ומבשלים אותו במקום. אוכלים ממנו וגם מחלקים לעניים. גם המוסלמים אוכלים כוסכוס ליד קבר הקדוש

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

תימוכין לזהירות המיוחדת שבה החלו לנקוט השלטונות באותם ימים נמצא בהמלצתה של מועצה זו מה־13 באוקטובר תכ״ח (1668), בעקבות דאגת המושל הכללי משהותו בקרטחינה של יעקב ששפורטש, שהוגלה על ידי המרקיז די אסטורגה (Marques de Astorga, המושל הכללי הקודם) לגינואה. בעקבות המרקיז די לוס ויליז ביקשה המועצה להחזירו לאוראן ולא להתיר לו להגיע למדריד, שכן אז יוכל לפעול בחצר כדי לסכל את התכנית. על עניין זה, וכן על הטלת הצנזורה החמורה על המכתבים שנשלחו לקהילת יהודי אוראן או הגיעו ממנה, כבר דן ח״ז הירשברג, אך מקובץ המסמכים שלנו עולה שגם נקבעה מערכת צופן להתכתבות שבין הרשויות, מערכת שזכתה לכינוי ״הסיפרה״ (La cifra.

בלשון צופן זו אמורה חיתה להמשך תכתובת הדיונים בדבר קבלת החלטת הגירוש. לאחר ברכתן של המועצות על הצעות הוועדה המיוחדת של האינקוויזיטור הכללי, החלו הדברים לידון למעשה בקצב מהיר למדי. פקודת הגירוש המיוחלת מטעם המושל הכללי הגיעה לאוראן ב־ 31 באוקטובר תכ״ח (1668), ומעתה התרכזה התכתובת בפרטים הטכניים הקשורים בביצועה. זמן ההוצאה לפועל של הפקודה היה נתון לשיקולו הבלעדי של המושל הכללי, שנשם לרווחה כאשר קיבל אותה, אך התקשה לבצעה, כמשתמע מן הטיוטות השונות של מכתבי המלכה אל המרקיז די לוס ויליז ואל המרקיז דיל ויסו, מושל קרטחינה.

הדברים עולים גם ממכתבו של דון קארלוס אנטוניו קאלונה (Don Carlos Antonio Calone) אל דון פדרו פרנאנדז דיל קאמפו(Don Pedro Fernandez del Campo), המודיע לזה האחרון שלצורך ביצוע הפקודה יישלח לו חיל תגבורת וספינות הובלה: ממכתבו של המרקיז די לוס ויליז אל הכתר, המודיע שגם כאשר הגיעו ארבע הספינות לדון קארלוס קאלונה הורתה מועצת המלחמה על פיזור חיל הסיוע והספינות; וגם ממכתבו של דון אנטוניו קאלונה אל הכתר, המודיע שהספינות שבו והקדימו לבוא ביום אחד.

הערת המחבר : איגרת המרקיז די לוס ויליז להוד מעלתה מה־22 בפברואר תכ״ט (1669), נתקבלה ב־4 במרס. הוא מפציר בהוד מעלתה שאם לא יבוצע הגירוש במועד הראשון לאחר הסתלקות המאורים מן החופים יתקשה לבצעו לאחר מכן. על כן יש להורות לדון קארלוס קאלונה לשלוח את הכוחות בכל מקרה: aunque no 10 haga estoy en animo de hazer la execuzion fiando" "en Dios, y en el poco alboroto que se puede temer.

הקושי העיקרי היה לרכז את חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב אם יתנגדו היהודים, ולהעבירו לאוראן, שכן באותם ימים נפוצו שמועות שהשריף מולאי רשיד, משושלת העלאווים שבמרוקו, מתכונן להתקיף את העיר. על כן הורתה מועצת המלחמה, שהיתה ערה לריבוי ספינות אויב המשייטות בחופים הסמוכים לאוראן, על פיזור חיל התגבורת, אף על פי שידעה על נחישות דעתו של המושל להוציא את פקודת הגירוש בכל מקרה.

מועצת המדינה, שהתערבה בנעשה, ציינה במכתב מה־24 בינואר תכ״ט(1669), שבטרם תוצא פקודת הגירוש לפועל יש צורך שיימצאו במחוז כוחות הסיוע הנחוצים למנוע כל תקלה אפשרית. כוחות הסיוע חייבים לשאת נשק, וכדאי שיישלח העתק של ההוראות למרקיז די לוס ויליז ולמרקיז דיל ויסו, הן כדי להרוויח זמן והן כדי לזרז את זה האחרון, שחלילה לא יתגלה בינתיים המבצע ליהודים ויתעוררו קשיים שהמועצה תצטער עליהם. ב־27 בפברואר תכ״ט (1669) שבה מועצת המדינה לבקש מהוד מעלתה להורות למועצת המלחמה שלא תתיר למושל הכללי לבצע את פקודת הגירוש ללא כוחות הסיוע, שהרי ״יהיה זה ביש מזל שבמקום לגרש את היהודים יאבדו ארבע מאות נוצרים״. כן הציעה שעל המושל להמתין לבואו של המרקיז דיל ויטו לקרטחינה, וזה, במקרה שלא יחזרו שלוש הספינות שהעבירו את הדוכס די סן ג׳רמאן (Duque de San German) לסרדיניה, יצווה להביא לקרטחינה מברסלונה שלוש מתוך חמש הספינות שלרשותו להובלת הדוכס די אוסרנה (Duque de Osuna) לאיטליה. ב־9 במרץ תכ״ט (1669) המליצה המועצה בפני הכתר להורות על גיוס חוזר של הכוחות שפוזרו, כדי לא לאבד זמן ולא לגרום לריבוי הוצאות, שהרי, כפי שיוצא מן המכתבים שצירפה הוועדה להמלצתה, שנשלחו מן המרקיז דיל ויסו ודון קארלוס קאלונה, הספינות להובלת חיל הסיוע עדיין עגנו בקרטחינה והכוחות המגויסים יכלו לעמוד לרשות המרקיז די לוס ויליז כבר ב־20 באותו חודש.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

סופר אחד יספר כי מושל פאס ההוא שלח עוד להנודדים האמללים בידי האיש אשר שלחו אליו מקרבם סוסים ופרדים ומורי דרך להובילם אל מחוז חפצם, אך בהיותם בדרך מצאום הערביים ויתעללו בם כאשר נשמעה השמועה הזאת להמחנה הנשאר בארזילא, נפלה עליהם אימתה ופחד ויהיו צריכים להמיר את דתם על ידי הצורר קודי די בורבא.

אמנם גם להפליטים ההם אשר נשארו מעט מחרבה ויכלו להגיע אחרי סכנות רבות לפאס, בתחילת שנת רנ"ג, מצאו אחר כך עוד פגעים נוראים, לראשונה נפגשו בעיני התושבים הערביים באותות משטמה וצרות עין מיראתם פן יקר מחיר צרכי אכל נפש לרגלם, אכן המושל ההוא מולאי שיך שכל כך היה טוב לבו ליהודים גונן עליהם וגם חמל על העניים והאביונים שבהמגרושים וינהלם ויכלכלם בלחם ובמשאות כסף.

אך ימים מועטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה. המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם במשך כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד.

המחלה הצרפתית

(כשפרצה העגבת לראשונה באירופה, בסוף המאה ה-15, השנאות והיריבויות המסורתיות הקלו על התושבים בבחירת שם מתאים למגפה: הצרפתים כינו אותה "המחלה הנפוליטנית", הטורקים קראו לה "מחלת הנוצרים"; ואילו הסברה (שלא הוכחה חד-משמעית), כי המחלה הובאה עם החיילים הספרדים מ"העולם החדש", העניקה לה את הכינוי "המחלה הספרדית". ב-1530, על סמך פואמה פופולרית, "סיפיליס או: המחלה הצרפתית", קיבלה המחלה את שמה המוכר. סופר בה על רועה צאן בשם סיפיליס, שנענש על ידי האל אפולו ולקה במחלה )

עד שפני זה גדלה שנאת עם הארץ אליהם כי אמרו שרק המגורשים הביאו אתם את המחלה ההיא למרוקו על כי מעולם לא ידעו אתה שמה באפרקיה, בכל זאת היה המושל מולאי שיך מושך עוד חסד להיהודים מגורשי ספרד, " ובכל יום היה נותן מכיסו מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשוקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם, צוה, ויקחו עבדיו לוחות וקורות וקרשים ויבנו בעמק אהלים קטנים ככף איש ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

וכן נמשכו ימי המחלה ההיא עד ימי האביב של השנה ההיא שנת רנ"ג, שאז החלה לחדול ותרף מעליהם, ואז מת גם רבי שלמה אדרוטיל אביו של כותב הזכרונות רבי אברהם אדרוטיל הנזכר, הוא היה – כמו שסיפר בנו עליו – " תלמידו של רבי יצחק קנפטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס, ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד " ובכם קרוב הדבר לומר שגם הוא – רבי שלמה אדרוטיל – היה מחללי המחלה ההיא בה בעת שקרב קצה.

צרות אחרונות משכחות את הראשונות, כי בעוד לא נחו יהודי ספרד מטלטולם ועמל נדודם, בא עליהם נגע המחלה ההיא, ועוד טרם הספיקו להרגע מנגעיהם ומעוצבם מפני תוצאותיה האיומות של המחלה, הדביקתם רעה אחרת יותר נוראה ומשכלת, וזה מה שמספר רבי אברהם אדרוטיל הנזכר :

" ואחר הפסח באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כמו שמונה חדשים יצאה אש בתוך היהודים בחודש תמוז ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאלו האש יצאה מן השמים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי היום…ואחרי השרפה הגדולה ההיא בא רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות מישראל במדינת פאס, ובמדינות אשר סביבותיה כהנה וכהנה.

ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו ברעב בשוקים וברחובות ובנות ישראל ערומות "

הנשארים הרבה מהם נאנסו לשכון בשדות ולאכול חציר כבהמה, וביום השבת כוססו את הצמחים בשניהם, ויתנחמו בצדקתם כי לא מחללים הם את השבת לתלוש בידיהם. היו אבות אשר מכרו אחד מילדיהם לתושבי הארץ הישמעאלים לתת להם לידיהם הנשארים, והקונים ההם התעמרו בילדי היהודים ההם ויעבידו אותם עבודת עבד.

היו אומות רחמניות אשר בידיהן המיתו את ילדיהן לבל תראינה עיניהם במותם מזלעפות רעב, יש חובלי אניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל קוששי עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו את החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם.

וימשכו אותם את אניותיהם ויקחום שבי, האכזרים האלה אטמו אזנם משמוע זעקות האבות והאמהות האמללים שרבים מהם קפצו הימה להציל את בניהם ובנותיהם בהתחננם לפני בעלי האניות להשיבם להם, אך הם לא כן, את הילדים הובילו אותם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים.

נפלא הדבר כי גם אז בעצם ימי הרעה ההיא, ובתוקף הדבר והרעב ששרר שבמרוקו, בעת שרבים מהמגורשים חזרו לארץ אדום, לקסטיליה וספרד, נמצאו גם אז כמה משפחות מגולי פורטוגל אשר בהתגרשם משם על פי פקודת העריץ דון יואן, ואחרי שבעו נדודים שמו פעמיהם לבוא למרוקו, בין הגולים האלה, היה רבי יהודה בן יעקב חייט, מחבר " הפירוש " על סודות מערכת האלהות.

הוא בא בלוית אנשים משפר אשר נשארו מן החמישים ומאתיים איש שגורשו אתו יחד מארץ פורטוגל, על דבר התלאות אשר מצאו אותם בכלל, ואת רבי חייט ובני לויתו הפליטים הבאים למרוקו, יסופר בהקדמתו אל פירושו ההוא וזה מה שסיפר אודות עינויו האחרונים :

" משם נסענו בסוף שנת רנ"ג, אל הברבריה של מלכות פיס בארץ ישמעאל אנשים רעים וחטאיטם לה' מאד מה שהותיר הברד אכל הארבה וגם שם לא שלותי ולא שקטתי וישמעאל אחד שהיה מספרד דר במקומו ונזדמן שם כי גם להם נעשה גירוש, העיד עלי, כי בהיותי בספרד בזמן שהקלות הקדש עשו שמחות על כבישת העיר גרנדה.

צויתי להיהודים שבמקומי שהיתי מרביץ תורה ביניהם שיעשו צרות נביאם…והאמינו בו, אז הכוני פצעוני והליכוני בבור תחתיות במקום נחשים ועקרבים ותיכף דנוני לסקילה והיו מבטיחים אותי שאם אמיר את דתי ישימוני עליהם לשר ולקצין מלבד מוהר ומתן ויהודה עוד דר אל עם אל קדושים נאמן והאל אשר שמתי בו מבטחי בלבל עצתם עם היות שעמדתי שם קרוב למשך יום בחשך ואפלה בלחם צר ומים לחץ ודבקה לארץ בטני ברעב ובצמא ובחוסר כל.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.

ובערב באו לקראתי אנשים נכבדים לבית בעל הבית, להלוך עמי לבית הכנסת ההיא. אני באתי לבית הכנסת ומצאתי כל הקהל יוצאים באמבוהה ( בהמונם ) רבה רצים בחיבה יתירה. ובפתח בית הכנסת, גדול – ראש הקומיטי ( הוועד, סניור ) ס' שמעון קאסטייל ובא לקראתי ואמר לי בית הכנסת הזאת קטן מהכיל, והסכימה עצתו להיות הדרשה בבית הכנסת הגדולה הנקראת מדרש, אשר בנה מקרוב הגביר יעקב בן דייאן הי"ו ( עיר לאראג'י יש בה שמונה בתי כנסיות ) .

וכן היה הלכו שמה והיו קהל רב אנשים ונשים, והנשים היו בעזרה שעל גבי בית הכנסת. וכל הקהל היו שמחים שמחה גדולה, ושומעים דברי בחיבה יתירה ובחשק נמרץ, ובהתלהבות יתירה כאדם שהיה צמא למים. והדרשה הייתה שיעור שתי שעות, דברי מוסר ודרושים ומאמרים ( הדרוש רשום אצלי בזכרון דרשותי )

גם אודיע שבאו לעיר לאראג'י לדרוש לשלומי, קהל לקצר וקהל ארג'ילה יע"א, השם ישמרם, וחלו פני ללכת אצלם לבקר אותם. ובחודש טבת נסעתי לעיר ארג'ילה, ויצאו לקראתי כל הקהל הי"ו. ונתאכסנתי בבית החכם כהר"ר בין ג'ו הי"ו, הוא שוחט מתא וראש הקומיטי.

גם הם ביקשו ממני לדרוש ביום שבת קודש, וכן היה דרשתי סדר ויגש בבית הכנסת הגדולה שיש להם, הנקראת על שם בן ג'ו ( בעיר ארג'ילה יש לההם ארבעה בתי כנסיות ). והיית דרשה גדולה, והתפללו מנחה ואחריה ערבית של מוצאי שבת. וביום שני חזרתי לעיר לאראג'י יע"א לשם.

ובראש חודש כסלו נסעתי לעיק לקצר לקאביר, ויצאו לקראתי כל הקהל הגדולים וקטנים, והתאכסנתי בבית חבר עיר החכם כהר"ר יעקב אסבאג הי"ו, הוא שוחט מתא ומוהל וירא השם, השם יפקדהו בבנים זכרים.

וביקשו ממני לדרוש ביום שבת קודש, וקבעו מקום הדרשה בבית הכנסת הגדולה של האדון רמאנו יאיר, השם ירחם נשמתו ( עיר לקצר יש בה שישה בתי כנסיות ), והיה כל הקהל גדולים וקטנים. וכל הנשים של העיר, היו בעליה שעל גבי בית הכנסת.

והארכתי בדרשה שתי שעות ושליש, והיו כל השומעים מקשיבים לקולי בעונג רב, השם יתברך ויאריך ימיהם. ובליל שני הייתה פקידת השנה של אמו של האיש מסעוד סאראגא, והזמין אותי להלוך לפקידת השנה, ודרשתי שמה בביתו על האישה ההיא. 

וביום שני חזרתי לעיר לאראג'י יע"א, ונכנסתי בשעה שנים עשר, ובשעה שנכנסתי לבית בעל הבית, הגידו לי שאתמול נלב"ע ( נפטר לבית עולמו ) הגביר יוסף אמסלם בן פלאטא, בן חמישה ושמונים שנה. והלכתי ללוות המטה, ובבית החיים ביקשו ממני לדרוש עליו, וכן היה.

דרשתי עליו בבית הכנסת שהיה מתפלל שמה, וזה היה ביום שבת קודש סדר ויחי. וביום שבת קודש סדר וירא, דרשתי בתשלום השנה על המנוח יוסף טמסלם נ"ע ( לא הראשון איש אחר ), והדרשה הייתה בבית הכנסת של המנוח שלמה מר יוסף נ"ע.

וביום שני נסתי מעיר לאראג'י יע"א לעיר לקצר, לשוב לביתי. ונתעכבתי שם עד יום א שבט סדר בוא, מתאים זאנווי 1945, חזרתי לביתי לשלום.

עוד אודיע שבחודש כסלו תש"ו לפ"ק, כשהייתי בעיר לאראג'י יע"א, הסכיו הקהל להוליך אותי לעיר טיטואן יע"א, לראות בית דין צדק הגבוה של חיקור דין שיושבים שלושה דיינים ה"ה ראש אב בית דין הוא מורנו הרב יהודה ליאון כלפון נ"י. ומרונו הרב וידאל ישראל נ"י ירפאהו רופה חינם, ומרונו הרב יצחק ביבאס.

רבי ליאור כלפון, נולד בתיטואן בשנת תרל"ט – 1879, ונפטר שם בכ"ט אדק תשכ"ו – 1966. הוא היה תלמיד הרבנים : רבי יונה נהון ורבי שמואל ישראל זצ"ל. עמד בראש ישיבה והרביץ תורה ברבים. הוא נשא ונתן בהלכה על חכמי הדור במרוקו ומחוצה לה. היה בין המשתדלים בהוצאת תורתם של חכמי תיטואן הראשונים לאור לדפוס. השאיר שאלות ותשובות וחידושי תורה בכתובים.

רבי ודיאל בן רבי משה, נולד בתיטואן בשנת תר"ן – 1890, ונשפט שם בד' אדר תש"ו – 1946. למד לפני הרבנים : רבי יונה נהון, רבי שמואל ישראל ורבי יעקב טאוריל, זצ"ל. מונה לדיין בשנת תרפ"ב – 1922, כיהן בדיינות בעירם תיטואן וטאנג'יר. היה יודע כתלמיד חכם מופלג וצנוע.

רבי יצחק ביבאס בן הרב שלום. כיהן בתפקידים שוחט ובודק, ספרא דדיינא ואחר כך בדיינות. היה חסיד ובעל מעשים וזהיר בלשונו. זכה לאריכות ימים, עלה לארץ ונפטר בכפר סבא בז' אדר תשמ"ג.

עיקר תיטואן יש בה שישה עשר בתי כנסיות, וביקרתי כל הספריות שיש שםה. ויש בהם ספרים רבים ויקרים למאד ויקרי המציאות.

ראיתי את ישיבת הרב הגאון כמוהר"ר יצחק בן וואליד זצ"ל מלאה מכל טוב ספרי פוסקים ושאלות ותשובות וספרי השכלה וחכמה לרוב  ( ספרייה זו הועלתה לארץ בשנים האחרונות ונמצאת בידי רבי שלמה דיין בירושלים, מהתרשמותי נראה, כי מאז עד היום חלו בה ידיים ונעלמו ממנה ספרים רבים ).

ועוד ביקרתי את הישיבה שהקדיש המנו"ח ( המעולה, נבון וחשוב ) רודף צדקה חסד כה"ר יחייא בן הרוס נ"ע נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ כן יהי רצון. ויש בה ספרים מרובים אין מספר, ושם לומדים תלמידי חכמים ולוקחים פרס ( שכר תמיכה ).

עוד ראיתי את הישיבה הנקראת תלמוד תורה, וראית את הישיבה הנקראת יגדיל תורה, ויש בהם ספרים אבל אינם מרובים, ולומדים שם תלמידי חכמים ש"ס ופוסקים, וראש הישיבה הוא הרב הדיין ומורה מורינו הרב יעקב בן טולילא הי"ו, והא זקן כבן חמשה ושבעים שנה.

הרב יעקב בן טולילא נולד בתיטואן סביב לשנת תר"ך – 1860 ונפטר שם בט' אדר תש"ט – 1949, חיבר שאלות ותשובות שלא ידוע אם נשתמרו וביד מי מצויים היום .

והיו לומדים מסכת בבא בתרא, ואני הדל הכותב למדתי עמהם יום אחד. וראיתי עוד ישיבת הכנסת אורחים, ויש בה ספרים מעטים. החצר ההיא מתאכסנים בה אורחים עניים הבאים מכל מקום. עוד יש שם ישיבה הנקראת על שם בן עוליל ז"ל, אבל שם הספרים העלו אבק וחלודה מאין דורש ומבקש.

ממזרח וממערב כרך חמישי.

פסק דין כעניין כית־הבנסת של התושבים מר׳ אליהו הצרפתי

[עמי 1] הנה ראיתי ושמעתי באומרים לי שיש מי שרוצה לעשות פשרה בבה״ך הי״ג [ה׳ יגדלהו] של התושבים, ותמהני איך עלה בדעתו ומלאו לבו לעשות פשרה בדבר הגזול מבעליו דהרי פשוט וברור הוא לעין כל ובפרט לרואה השמש, שהב״ך הי״ג היא של הקהל וליכא מאן דפליג בזה ונתניה הקהל לכמה״ר סעדיה זלה״ה לו ולזרעו אחריו הזכרים הראויים למלאת מקומו. ויש בידם כמה הסכמות מהקהל ראשונים ואחרונים דדוקא לזרעו הזכרים הראויים למלאת מקומו בענין שירות הקדש. ויש בידם פסקי דינים מרבני פאס זלה״ה שיש דין קדימה למביני מדע מזרעו שיהי׳ לו חלק עודף מאחר שיש להם דעת בעיון וסברא על האחרים, והאחרים שאינם ראויים יטלו פחות מהם וכמה שנים אותם שאינם ראויים מעולם לא נתנו להם רשות מבדי״א  ליטול שכירות קרקע ומשם בארה דהיא של הקהל.

 או היה להם לפסוק ממון המוטל בספק יחלוקו ומעולם לא עלה ע״ד ב״ד זה. דזה ברור לכל שהיא של הקהל כמו שפסקו ג״כ רבני מכנאס יע״א. שהם מהר״ר משה טולידאנו זלה״ה ומהר״ר חביב טולידאנו ומהר״ר משה בירדוגו זלה״ה. שפסקו שב״ה הי״ג היא של הקהל ואפי׳ בזרע של החכם ז״ל רצו לפסוק דמה שעשו הקהל עשוי במה שדחו קצת מזרע החכם מלשרת בקדש, אלא סיימו אך מה שעשו ב״ד של פאס גם הם מסכימים עליו משום דבקיאי טפי והוא שהכניסו ב״ד אותם שהם מזרע החכם שלא היו ראויים להתמנות ונתנו להם חלק פחות יותר מאותם שהיו ראויים ולא יכלו הב״ד להכניס עד שריצו קהל בה״ך שכך אמרו בפסק: ״תבע ממנו ומהקהל התושבים על בה״ך הידועה לתושבים״.

ואמרו החכמים זלה״ה בפסקם הנז׳ טוב וישר מאחר שכעת עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע ישרת בקדש השירות הראוי לו לאפוקי דרשות ויטול חלק מועט וחתמו עליו גאוני עולם מהריב״ע זלה״ה ומו״ר יעב״ץ זלה״ה. ומה שכתב מהריב״ם  זלה״ה שחזר בו מהריב״ע זלה״ה בפסק השני שהיה בשנה שבו כתבו פסק הראשון, שמאוחר מזה הנז׳ בקצת חדשים במ״ש ״אין אחד מהשני כתות יכולים לא למכור ולא למשכן״, חלילה לומר שהיא חזרה, אדרבה משם ראיה שהיא של הקהל אלא עשו הדבר כדין הקדש הבה״ך שהיא של הקהל והקדישוה לזכות החכם לו ולזרעו הזכרים הראויים שאין שום א׳ מהכתות יכולים למכור וכוי ואדרבה משם ראיה שסתרו מ״ש  בשטר מכר שהיה יכול החכם למכור ולמשכן, משום שהיא של הקהל.

ומ״ש שאין הקהל יכולים למכור אע״ג שהיא של הקהל, משום שהקדישוה לזכות החכם הנז' לו ולזרעו הזכרים הראויים. לכך אינם יכולים למכור וכו' ואם הייתי רואה אותו פסק השני נחמיניה ונבדקיניה והייתי מגלה מאיזה צד נעשה הפסק כי לא ראיתי הולדת הספק כי אם ממה שטענו בני החכם אותם שאינם ראויים על הראויים וזוהי טענתם: דילמא בשטר מכר חזרו הקהל ונתנוה לחכם לכך נכתב שיכול החכם למכור וכו' והנה ראיתי שסתרו טענתם אחיהם שהם חכמים מההיא דגמי (ב״ק, לו, ב) ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו ליתן לחבריה פלגא דזוזא [עמי 2] אמר האי גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעינא ליח, נתבוה לעניים.

המשך…..

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

בחתנה־בעלה פרנאנדו פגשה במי שהיה מוכן להתחלק עמה ברעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית אחת. יש מקום להנחה שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם בשנת 1469 ועלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474. ואם כי מסעם בשנת 1477 לסביליה היה, כאמור, חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לשלטונם, הנה הוא נעשה בכוונת מכוון. לכן יש לראות את פנייתם המיידית אל האפיפיור לאישור ייסודה של האינקוויזיציה הלאומית כחלק בלתי נפרד מתפישתם המדינית לפתרון בעיותיה של הממלכה. בניתוח גישתם זו ובהכנתה יש לראותם כעומדים מן הצד באותו ויכוח פומבי שעורר הרנאנדו דל פולגאר בראשית שנות השמונים בפנייתו אל ראשות הכנסייה בקסטיליה בבקשת בחינה חוזרת לגבי דרך חקירת המינות שנקטה האינקוויזיציה בסביליה. בוויכוח זה הכריע השלטון בסופו של דבר וקיבל את עמדתם של הקיצונים בפתרון שאלת האנוסים המתייהדים, הדיח את הרנאנדו דל פולגאר מתפקידו כמזכיר המלכה ומינה אותו לכותב רשומות(אנאלים) של המלכות. בהדחה זו יש לראות סימן לבאות. מכאן ואילך עלתה האינקוויזיציה על דרך המלך כמכשיר של השלטון. ויפים דבריו של רמון קאראנדי: ׳אינקוויזיציה אחת לשני הכתרים של המלכות היא עדות שאין עליה עוררין לאחדות וצנטרליזם בפוליטיקה הפנימית׳.

צו גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב־1 בינואר 1483 כשהוא ניתן מטעמם וחתום בידי ה׳אבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה׳. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה, הקיף הצו את אנדלוסיה כולה על עריה, עיירותיה כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסחו של צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי שנחתם ב־ 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע בסנקציה שמי שיפר את הצו דינו דין מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. אף את מועד היציאה שנקבע לחודש ימים בלבד, יש לבחון לאור השפעתו על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, על הסדרת החובות ההדדיים ומכירת רכושם ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיוצא באלה. ואכן מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, היו מגורשים פונים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.וידועה פנייתו של יעקב קאצ׳ופו, מורשה קהילות ישראל בקסטיליה, אל הכתר, להתיר למגורשים לשוב למקומותיהם לצורכי חיסול רכושם ומכירתו במחירים מתקבלים על הדעת. את טיפולם בפניות הללו הטיל הכתר על לואיס סנצ׳יס, חבר מועצת המלכות. במתן צו הגירוש מטעם האינקוויזיציה היא חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייחדותם של האנוסים. לכן עלינו לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר, שאיפשר את פרסום צו הגירוש, שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר הוא שאישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה. אישור זה, שניתן תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה, הוא עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שבהם תעמוד המדינה עם גירוש היהודים. לגבי האינקוויזיציה יש לומר שהיא ביקשה בגירוש אנדלוסיה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם מצד אחד ולקמן להמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה מצד שני, ככופרים בדת הקתולית. את שני הצעדים יש לראות בראייה אחת כאשר אליהם מצטרפות הסנקציות שכוונו נגד האצולה המקומית, אשר מסתבר שביקשה לעמוד לצדם של המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקשרו בגירוש יהודי אנדלוסיה. על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב־1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה לכיבוש מלכות גרנדה לשחרור אדמת ספרד מן המאחז האחרון של האסלאם. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה שם תעמולה אנטי־יהודית נגד היהודים על שהסגירו כביכול בשנת 711 את ספרד לכובש המוסלמי. גם האנוסים היו חשודים שבכוחם לעשות זאת. כראיה יש להזכיר כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר כתוצאה מפגיעות קשות שנפגעו בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם. טענת האיסור להתיישבותם שם ורכישת המקום היתה שהאנוסים הם אלמנט לא נאמן ויש לחשוד בהם שהם עלולים להסגיר מחדש לידי האויב המוסלמי נקודת מאחז חשובה זו. זאת ועוד, שלבי כיבוש גרנדה והרחקת היהודים משם מיד עם כיבוש כל שטח, כפי שעוד נצביע להלן, מלמדים שהיה חשוב מבחינת פוליטיקה עליונה שכל הדרום יהיה נקי מיהודים, ויציאת יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, כשהיתה חלק מספרד, היא עדות מכרעת לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא צריך היה לשמש לצורך יזמה עירונית״ מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים וציוותה על גירוש היהודים, לא נראה הדבר בעיני הכתר. ב־1 במארס 1486 ציווה פדרו פרנאנדיס די וילאסקו, הקונדיסטבלי של קסטיליה, על דעת הכתר, ואסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה.

 כמה מהם פנו לעיירה סמוכה, ויליאסנה די מנה(Viliasana de Mena). תלונתם של המגורשים לכתר נענתה בצו שניתן ב־12 במאי 1486 שעל המועצה של העיירה להופיע לפני מועצת המלכות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלי של קסטיליה הנ״ל, שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה, להתערב למענם. מכתבו של אברהם סניור הביע רגשי כאב גם על מה שנתרחש באנדלוסיה, כעדותו, על־ידי האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנה כיוון שביקשוהו מגורשי ולמאסידה, או שנתעורר מתחושת אחריותו כ׳רב החצר׳ כלפי יהדות קסטיליה. ב־20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות גונסאלו לופס די צ׳ינצ׳יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הצליחו אלה להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב־4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר. עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להראות ולהצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה בשתיקה מצד הכתר, לעומת מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב אותה ובמצוות טורקימדה נצטוו יהודי סרגוסה ואלברסין לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרנאנדו אישית (כמלכה של מלכות ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים. ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה. ומסקנה מתבקשת מאליה: כבר אז גמלה ההחלטה על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קודמת. עתידה שעתם של היהודים להיות מגורשים עוד להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

ציאת גרעיני התישבות במנינים – לערים הערביות לוד, שכם ועזה

לוד: ראשונים יצאו משפחה משפחה אנשי מנין לוד הקרובה ליפו. בלוד התגורר ר' סעדיה אלקיים והוא קיבל על עצמו את האיכלוס בלוד. המתישבים לא הגיעו כולם יחד אלא אחד אחד, שכרו בתים גדולים מרובי חדרים. לכל משפחה הוקצה חדר אחד למגורי כמה משפחות ביחד, ובשל הקירבה ליפו – לא הורגשה ההתישבות בלוד.

שכם: אחריהם יצאו אנשי המנין לשכס, בהדרכת יצחק שמחון שהיה תושב המקום. גם הם הגיעו משפחה משפחה, שכרו בתים וחנויות. וגם בשכם לא הרגישו בי באו אל קירבה.

עזה: חכם נסים אלקיים ואברהם חיים שלוש, שעמדו בראש המנין לעזה,ירדו בגפם לעזה ושכרו בתים גדולים למגורי משפחות המנין (הגרעין) לעזה, שהיה הגדול מכולם. ראשונים יצאו חכם נסים ומשפחתו, ואיתם "המלמד", הוא חכם אליהו שימול, שהיה אמור להקים בעזה תלמוד-תורה. שלושת הגברים ומאיר גבאי שכרו בתים²⁶ עבור חמשת המשפחות הראשונות ברחוב הזיתים (חארת אל זיתון). בבית ששכרו היו תשעה חדרים. אחד אחד הביאו לשם את משפחותיהם מיפו, משפחה לכל חדר. המטבח והשירותים היו משותפים. חדר לאורחים, חדר לבית-כנסת ותלמוד-תורה, חדר חנות למזל אשת חכם נסים, וחדר לבהמות. חכם נסים בירך"שהחיינו" לאיכלוס הבית היהודי הראשון בעזה. הערבים, אנשי עזה, שמחו לקראתם, ועזרו להם לשכור עוד בתים

חמישה חודשים נמשכה העברת המשפחות שחגגו יחד את סדר הפסח בעזה, למעט אברהם שלוש, שהיה עדין בגפו בעזה, ולא העלה משפחתו, כי ר' אהרן שלוש ביקש את עזרתו להתחיל בהקמת שכונת נוה-צדק.

המנין ללוד

עובדיה כהן וסעדיה אלקיים, תושבי לוד, קיבלו על עצמם לעמוד בראש המנין שיעלה ללוד. הצטרפו למנין מסעוד כהן, אברהם חסין, משה ארווימי ויוסף אמסלם, שהודיעו על נכונותם להתישב בלוד.

המנין לשכם

יצחק שמחון, שהיה בעל חנות בשכם, הודיע כי גרות שם כיום שש משפחות והוא מקבל על עצמו לעמוד בראש המנין, לקלוט משפחות נוספות להגדלת הישוב היהודי בשכם ולהקים שם בית-בנסת. יצחק עצור, אברהם זגורי, יהודה עמר, שמעץ דרעי, נסים כרסינטי, יוסף שמחון, יוסף וועקנין, שלמה מויאל, אברהם בר, שלמה אלקיים, אברהם בהלול, יחיאל יקואל, יוסף חלפון ודוד דנינו הודיעו על נכונותם להתישב בשכם. נסים קרסינטי הודיע כי הוא עומד לפתוח שם סניף של האחים שלוש.

המנין לעזה

למנין ההתישבות בעזה, שכלל את אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים, שהיו להם קשרי מסחר עם עזה והנגב, נוספו באותו מעמד שני האחים משה ועזר ארווץ, אליהו ארווץ, בכור מטלון, מאיר גבאי, חכם אליהו בן-שמול, שהיה נתין אנגלי,זליג רבינוביץ, צבי שטרמליס, י. קסטל, חכם משה פיזנטי ואברהם ארביב. לחכם דוד עמוס, לישועה גואטה ולחכם יוסף יאיר בכר היו עסקים ברפיח ובחאן-יונס, והם הודיעו כי יעברו להתגורר בעזה. חלק מהמשפחות היו קרובי משפחה, כמו א. חיים שלוש ונסים אלקיים, שאמהות נשותיהם היו האחיות לבית הרב אלמוסינינו ביפו, וכן משפחות ארווץ.

כמעט כל חברי המנינים היו נתינים אנגלים, צרפתים וספרדים , שכן באותו זמן היה לנתינות מעמד מיוחד בעיני השלטון בשל הקפיטולציות (זכויות-יתר לשיפוט נפרד ושחרור ממסים).

המשך……

מפטיר והפטרה פרשת לך לך בנוסח יהודי מרוקו

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

לפי מקור משנת תקצ״ב (1792), בכפר קצר אסוק (בדרום מזרחה של מרוקו), היה ויכוח בין בעל לאשתו שהיו נשואים יותר מעשר נשים ״ולא נתעברה הימנו, וטען ראובן ואמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק את עצמי״. האשה טענה שלפני שהיא נישאה לו הוא נשא שתי נשים זו אחר זו, ושהה עמן כמה שנים ולא נתעברו, וגירשן ונישאו לאחרים וילדו. היא הסכימה שיישא אשה ״הבדוקה לילד, דהיינו שכבר ילדה… אבל לא בתולה ולא שלא ילדה מעולם״. היא דורשת להתגרש ״כדי שיהיה לי בן להשען עליו״.

בנושא זה פסקו החכמים יהונתן סירירו ורפאל אהרן מונסונייגו, שאם ברור שהוא עקר יתגרש מיד. הם הסתמכו על הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ו: ״אשה שטענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתישען עליו, ואומרת… שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה… שומעין לה״. אבל אם לא ידוע לבית הדין שם שהוא עקר, יכול לבדוק עצמו באשה שהיא בת בנים, ואם לא ילדה – יוציא דתן כתובה, מאחר שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא ומרה לקבורה [צריכה מקל לעת זקנתה ואת חפירה לקבורתה, לפי כתובות סד, ע״א] וחייב לתת לה גם המתנות שנתן לה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז סי׳ סו, מובא גם על ידי בר אשר, תשנ״ב, עמי 16-15).

על התקדים הזה הסתמך ר׳ שלום משאש בפסק דין שכתב בשנת תשנ״א (1991) בדבר אשה שטענה שאינה יכולה להיבנות מבעלה, והוסיפה כנ״ל, ש״בעיא חוטרא לידא ומרה לקבורה״. החכם הגיע למסקנה שצדקה בטענתה (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ כו).

שלוש נשים לא הביאו לו צאצאים. מעשה במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־19: אדם לא נבנה משלוש נשים שנשא, וגירש שתיים מהן. השאלה היא: האם כופים אותו לגרש גם את השלישית. ר׳ יוסף בירדוגו ענה שחייב לגרשה כי ״ודאי שדבריה אמת״ שהוא עקר (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פא).

ר׳ שלמה בירדוגו דן בנושא זה בכמה סעיפים בספרו ׳די השב ואם למסורת׳. הוא דן במקרה שהאשה נדרשה לנהוג באיפוק ובכבוד בטרגדיה של בעלה: ״אשה שמרדה על בעלה ולא יספה שוב אליו, וטענה לבעלה לגרשה כי אין לו גבורת אנשים, העזה פניה וטענה בפניו טענה זו, כופין אותו לגרשה כיון שטענה בפניו״. לדברי החכם צריך להוציאה מיד, ואין לה כתובה, ולא יוכל לשאת אשה אחרת (דף נ, ע״ב).

תשלום הכתובה והתוספת. אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והודה לה, מה הדין לגבי תשלום כתובתה ? על כך נשאל ר׳ רפאל בירדוגו, ותשובתו הייתה כי עליו לשלם לה רק את עיקר הכתובה ללא תוספת, ולתת לה את הנדוניה שהביאה מבית אביה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ שסא).

וכך פסק גם ר׳ פתחיה בירדוגו, בן דורו של הנ״ל, אבל הוא הוסיף כי הפטור חל רק ״בתוספת שמוסיף לה הבעל מרצונו ולא בתוספת שהוא מצד המנהג… שהוא מתקנת חכמים״(׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קל).

ר׳ שלמה הכהן אצבאן ציטט את דברי ר׳ פתחיה בירדוגו, בהקשר לאשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים, והוא מכחישה. ״ואם הוא מודה צריך ליתן כתובה״ כלומר מגרשה ומשלם לה כתובתה (׳מעלות לשלמה׳, סי׳ כג).

חכם ממכנאס דן באשה שנישאה ובמשך שנתיים ״לא נגע בה אפילו באצבע קטנה״. היא תבעה אותו להתגרש ״לפי שאין לו גבורת אנשים״, ודרשה לפרוע לה כתובה ותוספת כתובה. החכם פסק שעליו לגרשה ולשלם לה כתובתה ללא התוספת, ויחזיר לה נדוניתה, בהסתמכו על שו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת [ואפילו לא שהתה י׳ שנים] וכופין אותו להוציא מיד״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ קכה).

במעשה אחר נערך דיון בפני ר׳ דוד צבאח בנושא זה: אשה בשם זהרא אשת יעיש וואעקנין, באה לקבול בפני החכם על בעלה שזה עשרים ושתים שנים היא נשואה לו ואינה רואה בנים ממנו, כי אין לו גבורת אנשים, והיא רוצה בן שתישען עליו. היא דורשת גט וכתובתה, והוא לעתים מודה לדבריה ולפעמים מכחיש. לבסוף האיש נאות לגרשה, אבל סירב לשלם כתובתה. החכם הסכים לדבריה, ומסקנתו שהבעל חייב לשלם לה כתובתה וגם את התוספת לכתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פ, דף מ ע״א-ע״ב).

ר׳ מכלוף אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, דן בנושא זה בשתי תשובות: בפסק דין שניתן במראכש בשנת תשי״ז(1957) הוא דן במעשה דלהלן: האשה שמחה התייבמה ליצחק לפני שנתיים, ועתה היא באה בטענה שאין לו גבורת אנשים כלל, ודורשת ממנו גט ותשלום הכתובה. חלק מהשנה הוא בעיר אחרת, ובא אליה למשך שלושה עד ארבעה חודשים בשנה. לדבריו, עם אשתו האחרת יש לו גבורת אנשים, ורק אתה אין לו. הוא מוכן לתת לה גט. החכם פסק שחייב לגרשה ולשלם לה כתובתה (׳יפה שעה׳, אהע״ז, סי׳ צ).

המשך…….

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, ה

הרב יעקב משה טולידאנו

ראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

ד. מכתמים שכתבו הראב״ע ורבינו תם

עד עכשיו לא נודעו לנו 'אלא ארבע השורות הראשונות משירו של הראב״ע ותשובת רבינו תם ״אבי עזרי״ וכו' ותשובתו של הראב״ע אליו, ״הנכון אל כביר״ וכוי, שנתפרסמו לראשונה בס׳ ״עומר השכחה״ דף קכז, ומשם ב״כרם חמד״, ז, עמי 35, ובשירי הראב״ע, מהר׳ כהנא, ועוד. כמו גם המכתם האחרון ״זכור אחי בעת שבתנו״ וכוי נתייחס עד כה להראב״ע. עי׳ ב״הכרמל״, שנה ז, עמי 210, וכהנא, שם,עמי 97 ועמי 239, ושם שיער, שהראב״ע שלח זה לרבי משה אבן־עזרא. אמנם בכמה כתבי יד במארוקו מצאתי עוד ארבע שורות נוספות במכתם הראשון ״אני לשיר כירדן לנעמך וכוי, כהמשך מדברי הראב״ע לרבינו תם והם משלימות את היופי שבמכתמו זה של הראב״ע. וגם המכתם האחרון ״זכור אחי״ מתייחם לפי כתבי־יד ההם, שזו היתה תשובת רבינו תם השנית להראב״ע ואף על פי שאיני רואה :איזה קשר יש בדברי ר״ת אלה, לתשובתו השנית של הראב״ע לר״ת " הנכון אל כביר״ וכו' והקשר היחידי הוא, שהראב״ע השתמש בשם בלעם לבל־עם ור״ת השתמש בשם הו' בלק לצפור. אף על פי כן נראה ברור, שהם לא של הראב״ע, כאשר חשבו עד עכשיו, אלא של רבינו תם.

וההגיון מראה כן, שמכתם אחרון זה ״זכור אחי״ וכוי אינגו של הראב״ע, כי הוא חי בדלות ובעניות ולא יכול היה להתפאר בשמחה ובישיבת בצל התמר, שהוא, אם פרץ, ולא בסנהדרי גדולה לפניו, הרומז על היין, ובשושן לפניו, כמו שביאר כהנא שם. גם לא מצאנו עד בה, שהראב״ע ישב ישיבת קבע בספרד או באיזה מקום שהוא וביקרו אצלו אגשים. וזה מתאים באמת לרבינו תם, שהיה עשיר ומקורב למלכות. ונראה בדור, שרבינו תם במכתם זה האחרון מזכיר להראב״ע את הזמן, שהראב״ע ביקר אצלו, שאז בודאי כיבד אותו במסיבה חשובה, המתוארת במכתמו זה של ר״ת ׳להראב״ע, כי כידוע ביקר הראב״ע אצל ר״ת ונשאו ונתנו בעיהם בדברי תורה וחכמה. עי׳ בתוספות ראש השנה יג. וראב״ע חיבר שיר אילן לר״ת :המתאר בו את ,גדולתו ועושרו. עי׳! כהנא, שם, 168.

ש עוד שינויים בין נוסח כתב־יד זה ובין הנוסח שנדפס ב״עומר

השכחה״ ועל־ידי כהנא. גם במכתם האחרון ״זכור אחי״ וכו' יש חילופי

שורות בין נוסח זה שלנו ובין זה שנדפס שם ולא מצאתי צורך להעיר

עליהם והקורא יבחן זה בעצמו.

וזה נוסח כתב־היד:

ומי הביא לצרפתי בבית שיר

ועבר זו מקום קודש ורמס

ולוי שיר יעקב יוסתק כמו מן

אני שמש וחס שמשי ונמס

אני לשיר כירדן לנעמן

ואתה לו כפרפר ואמנה

ומה לך בשירים השקולים

ודי לך בשיר הודו ואנא

ורבינו תם השיבו :

אבי עזרי יושיבוהו סעפיו

אשר נתן ידידו בין אגפיו

אני עבד לאברהם למקנה

ואקודה ואשתחוה לאפיו

השיבו הראב"ע:

הנכון אל אביר עם אל ורועם

להשפיל ראש במכתבו אל בזוי עם

וחלילה למלאך האלוהים

אשר יקוד וישתחוה לכל עם

השיבו רבינו תם :

זכור, אחי, בעת שבתי בשמחה

ואם פרץ עלי ראשי כשפחה

וקם דודי להור בלקוזבחו

וזעק בן אמיתי מזביחה

ודו שאול לפנינו ביופיו

ומפיו בז אבינועם זורחה

וסנהדרי גדולה לפנינו

ועיר אסתר לפנינו פתוחה

כעת העירני ידידי מר נ׳ בן־מנחם על מה שכתב במאמרו ״משתה ברמון ספרד״ <סיני׳ כרך מא, תשי״ז, עמי יח-לו) ובספרו ״מגנזי ישראל בוואטיקאן, ירושלים תשי״ד, עמי 51, בנוגע לשירים ״זכור אחי״ ו״אני לשיר״ וראיתי, שעירבוביה הכניסו כמה מן החכמים שעסקו בזה, עירבוביה שנגרמה מפני שבאו שיריהן אלה קטעים־קטעים בכתבי־יד שונים. אכן בכתבי־יד שהעתקתי מהם, ונכתבו במארוקו, באו הדברים כסדרם ועליהנן יש לסמוך יותר, מפני שהועתקו מכתבי־יד שהביאו עמהם מגורשי ספדד שבאו למארוקו ושם שמרו הרבה על מקוריותם

המשך…..

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הגדרה אחרת למושג תלמיד חכם, אשר מצאנוה בספר השו״ת הנ״ל, מצביעה גם היא על אותה מגמה. תלמיד חכם הוא זה אשר מסוגל ״להמציא מידותיו לפני חכמים״. ביטוי זה, השאול כנראה מן המשנה, פירושו: לדייק. שוב מודגשת אפוא היכולת לעיון עצמאי ולא הבקיאות דווקא. עמוד 46

חיזוק להשערתנו בדבר אופיה הפורמטיבי של ההוראה בישיבות שאבנו ממקורות נוספים. ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) פירסם בתצ״ב (1732) את ספרו הראשון חפץ ה׳, חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. חידושים אלה הם סיכומי דיונים, שהתקיימו בישיבה. והנה במקומות רבים מצאנו, כי רחב״ע טורח לבאר את ״דרכו של תלמוד״ בבניית הסוגיה, היינו במה שנקרא בלשון ימינו ״מבנה המק­צוע״.כן הוא מביע בפירוש הסתייגות ממנהגם של פרשנים שונים, המקשים קושיות פיקטיביות במגמה להציע את פירושיהם: ״אין דרכי להקשות ולהסיע במאמרים כקצת מרבותינו המפרשים ע״ה, כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט״. מטרת רחב״ע בספרו, וכמובן גם בהוראתו בישיבה, היתה לבאר את פשטה של הסוגיה התלמודית, ובלשונו ״מה שנוגע להילוך פשטא דשמע־ תתא״. פעמים רבות נבעו הדיונים משאלותיהם של התלמידים, שכן במקומות שונים פותח רהב״ע את הדיון במשפט ״הוקשו התלמידים״ או ״מקשים המשכילים״. נוהג זה מצאנוהו גם ב״ראש משבי״ר״ לרבי משה בירדוגו. מורי הישיבה היו מודעים לקיומו של כושר דידקטי, נבדל מבקיאות בחומר: ״יש חכמים רבים שתהיה חכמתה בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה״.

הדאגה לטיפוח ״כת מלמדים״

מן המקורות שהוזכרו אפשר ללמוד גם על התכנים שנלמדו בישיבות. התכנית כללה שלושה מקצועות עיקריים: מקרא (בעיקר תורה), תלמוד ופוסקים. התורה נלמדה גם לפי הפשט וגם לפי הדרש, אף כי ניכר נסיון רציני להבחין ביניהם. בכל הרמות עסקו בפירוש רש״י על התורה וברמות יותר גבוהות הורו את חיבורו של ר׳ אליהו מזרחי(= רא״ם) בשיטתיות. רא״ם (המאה ה־16) חיבר כידוע סופרקומנטר על פירוש רש״י לתורה. העיון ברא״ם דרש לא רק בקיאות גדולה בתורה וברשי׳י אלא גם יכולת התדיינות על נימוקיו של רש״י, של קביעת עמדה ביחס לביקורת, שנמתחה על רש״י על־ידי רמב״ן ואחרים, ובמקומות רבים יכולת ניתוח סוגיות תלמודיות, המרו­מזות בפירוש רש״י לחלק ההלכתי של התורה. בפירושו אור החייט לתורה (ויניציאה, תק״ב-1742) מרבה ר׳ חיים בן־עטר להתייחם לרא״ם. חכמים אחרים בני הדור פירסמו חיבורים שלמים על רא״ם. מסתבר כי העיון השיטתי ברא״ם היה נפוץ בבתי־המדרש בכל צפון־אפריקה.

מסכתות מסדר מועד ומסדר נזיקין מתלמוד בבלי וספרי השולחן עריך של ר׳ יוסף קארו היו עיקר חומר הלימודים בש״ס ופוסקים. ר׳ חיים בךעטר הציע צידוק לתכנית סלקטיבית זו: ״יש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה… ויש בחינה אחרת כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קורבנות וכדי, האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתה, כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו, יורו משפטים לישראל…״.

המשך…..