אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר-אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
בינתיים נודע על המבצע למושל העיר פאס בן־סאלם גסוס. גסוס זימן אליו מיד את איש המוסד בעיר, עובדה שמראה עד כמה הצליחו אנשי המוסד לשמור על סודיות המבצעים. אותו נציג הגיע רועד כולו לארמון והמושל דרש ממנו לבטל את המבצע. גסוס פנה גם אלי כדי שאנסה לשכנע את אנשי המוסד לרדת מן הרעיון הזה. יצרתי קשר עם הסוכנות היהודית בירושלים והתרעתי בפניהם גם על הים הסוער וגם על ההשלכות המדיניות שיכולות להיות למבצע. אולם, גולדה מאיר לא השתכנעה.
הערת המחבר : מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עורך יוסף שטרית, אוניברסיטת חיפה. עמי 390.
אם אכן התקיימה פגישה זו באחד משלבי הפלגותיה של ״אגוז״, היא מעידה על מידת ידיעותיהם של שירותי הביטחון בנושא ההברחות.
אנדרה נידם, מפקד סניפי הצפון מטעם ״המסגרת״, שהחליף בתפקיד זה את רוג׳ה חמו התבקש לשלוח להפלגה זו של ״אגוז״ חוליה לאלחוסימה, והוא שלח קבוצת מתנדבים בראשות מישל פריאנטה מפאס. פריאנטה נולד בשנת 1932 בלערייש שבאזור החסות הספרדית ובהיותו בן שש עברה משפחתו לפאס. הוא גויס לשלוחת לביא בשנת 1956 בכינוי ״מאיס״, ושימש מפקד חוליה. ביום כיפור הקים מאגר נשק בעיר מתחת למדרגות ביתו של אחד המתנדבים. במבצע ״קלו״ פעלה חולייתו במכנאס. הוא העביר במכוניתו עשרות דרכונים מזויפים בקופסאות של אבקת כביסה ונעצר על ידי שוטרים, אך הם לא הצליחו לגלות דבר. חולייתו נטלה חלק בפעילות שלוחת מקהלה והסיעה משפחות עולים לחוף האטלנטי, לנאדור ולוואד לאו. עם רשל אסולין, רעייתו, השתתף בהשתלמות במונפליה בקיץ 1959. נטל חלק במבצעים הימיים של ״ליפי׳. בחוליה ששלח אנדרה נידם ופעלה בליל טביעת ״אגוז״ היו ארבע מתנדבות וארבעה מתנדבים: סלומון צרפתי, שרל בוחסירה, אלי לוי, פליקס מונסונגו, רשל אסולין, סוזן שכורי, סולנג׳ בן־נעים ודולי צרפתי־בורוש.
הערת המחבר : בסוף ינואר 1961 מסר פריאנטה דוח על נסיבות טביעת ״אגוז״ לראשי הסוה״י ברחוב פורטוני בפריס. פריאנטה פעל במשרדי היא״ס בקזבלנקה לפחות עד שנת 1967 בתקופת כהונת שלום ברק. באותה תקופה נעצר על ידי המשטרה ועונה אחרי שטיפל ביציאתם ממרוקו של שני אחיה של צעירה בשם ז׳וליאט זיכרי שהייתה ידידתו של קצין משטרה. נסע למובלעת איפני עם זלמן ורדי כדי לשכנע את בעלה של אישה מסבתה שביקשה להגר לישראל לתת גט לאשתו. הבעל עזב את ידידתו המוסלמית, חזר לאשתו ועלה אתה לישראל. פריאנטה עלה לישראל וחי היום בקזבלנקה שם הוא מפעיל חברה של יבוא ויצוא. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 16 באפריל 2000. עדות מ׳ פריאנטה, קנפו, מחתרת, עמי 479-477,93. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.
הערת המחבר : רוג׳ה חמו(בן־עמי) נולד בפאס בשנת 1928 במשפחה בעלת אזרחות צרפתית. כינויו היה ״נורבר״(Norbert). שירת בצבא צרפת והגיע לדרגת סגן. ניהל מועדון ספורט בפאס והיה בין ראשוני המגויסים ל״מסגרת״ בשנת 1955. גויס על ידי שלמה יחזקאלי בהמלצת הסוה״י כיוון שביקש לעלות לישראל. התמנה למפקד העיר קזבלנקה ועבד עם אמיל דרמון. התמנה למפקד אזור צפון מרוקו בעיקר פאס ומכנאס. עלה לישראל בשנת 1959, החליף אותו בתפקיד זה אנדרה נידם. בשנת 1960 נשלח להדריך בהשתלמות למתנדבי ״המסגרת״ בנווה הדסה עם בן־לולו. חמו עלה לישראל אחרי שברח ממרוקו סמוך לטביעת ״אגוז״, התחתן וגר בהרצליה. המשיך לעבוד במוסד ונשלח גם לפעילות באלג׳יריה. היגר בהמשך למונטראל בקנדה. שיחה עם רוג׳ה חמו תל אביב, 4 באוגוסט 2005.
בהפלגה האחרונה של ״אגוז״ היו 43 עולים בפיקודו של האלחוטן הישראלי חיים צרפתי (1961-1932). צרפתי נולד בפאס, עלה לישראל בשנת 1951. שירת כקצין קשר בחיל הים וכקצין קישור עם יחידות האו״ם בתעלת סואץ בימי מבצע קדש לפני שנשלח לשליחות במרוקו מטעם המוסד. שימש אלחוטאי במטה ״המסגרת״ במרסיי ולאחר מכן עבר לתחנה בגיברלטר ולמרוקו וכונה בשם ״לניאל״. בזמן פעילותו בשליחות ״המסגרת״, רוב משפחתו עדיין הייתה בעיר פאס וחברתו עבדה אף היא במוסד. ב-5 בינואר נועד בגיברלטר עם גד שחר שהדריכו בארגון מבצעי ״אגוז״. צרפתי לא היה אמור לצאת באותה הפלגה גורלית, וכבר היה ברשותו כרטיס טיסה לישראל. ברגע האחרון הסכים להחליף את האלחוטן אהוד דייוויס, שהעדיף לא להפליג כיוון שזה עתה התחתן.
הערת המחבר : שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998 ושיחות עם אפרים רונאל בביתו ברמת־חן, חורף 1997 ו-6 בספטמבר 1999. שושני, תשע שנים(אליעזר שושני, ״תשע שנים מתוך אלפיים״, שני חלקים והקדמה, חלק אי: ׳שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964״, – סודי – עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964), דף 115.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליה משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
העליות לירושלים.
עוד לפני כיבוש הארץ על ידי התורכים, ידוע על חכם איש שלוניקי, רבי יצחק מר שחיים שמו, שעלה לירושלים ; הוא חתום על הסכמה משנת רס"ט – 1509, הפוטרת תלמידי חכמים מתשלום מסים.
במשך המאה הט"ז עלו יהודים רבים יותר
לצפת מאשר לירושלים, הגם שבפי העם הוסיפו לומר על אדם שרוצה לעלות לארץ ישראל כי הוא " עולה לירושלים ". גם אם עלתה צפת על ירושלים במספר מתיישביה, עדיין שימשה ירושלים יעד חשוב לחבורה של חכמים משלוניקי, שהבולט בהם היה רבי לוי בן חביב – הרלב"ח, בנו של בעל ה " עין יעקב ", שהיה רבו של הרשד"ם בשלוניקי.
הרלב"ח עלה דרך חלב וצפת לירושלים בשנת רפ"ה – 1525, כשהוא כבן חמישים שנה. הוא נתפרסם ברבות הימים כמי שחלק על רבי יעקב בירב, אשי צפת בעניין חידוש הסמיכה.
המפנה הגדול התחולל במאה הי"ז. מששקעה שמשה של צפת, עלתה שמשה של ירושלים. על רקע המשבר הכלכלי שפקד את שלוניקי ופגע במיוחד בתעשיית האריגים, שממנה התפרנסו רבים מיהודי העיר, הולכת וגוברת העלייה משלוניקי לארץ, אנשים מכל הגילים, ואף חכמים בגיל מופלג ביותר, עולים לירושלים ומתיישבים בה.
רבות מן הדמויות הבולטות בחיי היישוב היהודי בירושלים – רופאים, ראשי ישיבה, דיינים, שלוחי ארץ ישראל וראשונים לציון – היו מעולי שלוניקי. שמות המשפחה הללו – אבן חביב, קונפורטי, גרמיזן, פלורנטין, בארקי, אמאריליו, אבן שנג'י ועוד – מפארים עד היום הזה את היישוב בארץ.
נזכיר אחד הבולטים במאה הי"ז, הלא הוא רבי משה בן שלמה אבן חביב – תי"ד – תנ"ו – 1654 – 1696, מבני בניו של הרלב"ח וחתנו של הרב יהונתן גאלנטי. הוא עמד בראש ישיבה בקושטא והתפרסם במלחמתו בשבתאות.
עם עלותו ארצה, הוזמן לכהן כחכם, ואחר פטירתו של רבי משה גאלנטי בשנת תנ"ו – 1696, נבחר לראשון לציון.
שלוחי ארץ ישראל מעולי שלוניקי יצאו לאירופה ולצפון אפריקה לא רק בשליחותה של ירושלים, אלא גם למען חברון, צפת וטבריה, ומהם אף למען היישוב האשכנזי בארץ. כך יצויין, למשל, רבי רפאל משה הבדלה ( עבדאללה ) ששימש בראשות ישיבה בירושלים ויצא לשליחותו ביחד עם רבי אייזיק מסלוקצ, נפטר בשנת ת"ץ – 1730.
אכן, כשם שבמאה הט"ז תרמו חכמי שלוניקי לשגשוגה הכלכלי והרוחני של צפת, כך במאות הי"ז – י"ח הם תרמו לבניינה של ירושלים. היו גם חכמים שלוניקאים שעברו מירושלים לחברון. כך נהג, למשל, רבי שבתי פולאשטרו, מחבריו של רבי דוד קונפורטי, מחבר " קורא הדורות ", הוא חי בירושלים בשנים ת"ד – ת"ח 1644 – 1648, ולאחר מכן השתקע בחברון. חכמים אחרים מעולי שלוניקי פעלו בעזה ובטבריה.
לטבריה עלה לאחר שנת תקי"ב – 1752 רבי שמואל שלם, בעל שאלות ותשובות " מלך שלם ", אחרי שורה של משברים בעסקיו המסחריים. בשנת תקט"ו – 1755 יצא בשליחותה של טבריה לתורכיה ולארצות אירופה. בשובו למזרח נפטר באיזמיר.
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.
אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.
יצחק אורוביו טען, כאמור, שבספ
בל נהיה כה אכזרים ובגלל עניין כלשהו בנכסים שאינם בני קיימא, או מתוך חרדה לאבדם, נסכן את העיקר. כל שבידיו חייב האדם למסור למען תשועת נפשו, כדבר מלך סדום, אשר על אף היותו עובד אלילים אמר " תן לי הנפש והרכוש קח לך " ( בראשית יד כא )
אנו נוהגים להפך ואומרים לאויבינו : קחו את הנפשות והבו לנו את הרכוש. הסיבה חהשרותם של אלה היושבים באותם מקומות, אינה נובעת, כידוע לנו, מהעדר רצון טוב ואמיתי, אלא מחוסר יכולת להשיג בשכלם את ( חומרת ) החוב המוטלת עליהם…."
לבו דואב על אלה מבני עדתו, שעזבו את חוף המבטחים ולאחר שכבר חזרו אל חיך ישראל וחונכו ביהדות – " הולכים לחפש את תקנתם באלילות " תופעה זו שהגיעה בזמנים שונים לממדים ניכרים, הדאיגה את קברניטי הקהילה הפורטוגאלית, אשר בשנת 1644 תיקנו תקנה, שחייבה את כל אלה מבני הקהילה, אשר לאחר שחזרו אל " ארצות האלילות " שבו לאמשטרדאם, לעלות בפני התיבה ולבקש מחילה קבל עם ועדה ואסרה עליהם לשמש בכל תפקיד ציבורי בקהילה בארבע השנים הראשונות לאחר שובם.
אין ספק, שיחסם של היהודים הפורטוגאלים באמשטרדאם לאנוסים היה דו ערכי : מחד גיסא לא הטילו ספק בשייכותם לכלל ישראל, ולא זו בלבד אלא שלנשרפים על מוקדות האינקוויזיציה הועידו מקום לצד קדושי ישראל מכל הדורות.
אך מאידך גיסא לא היו מוכנים להשלים עם הישארותם של האנוסים בחצי האי האיברי או במקומות אחרים, שבהם לא יכלו לחזור ליהדות גלויה, וסירבו למצוא צידוק כלשהו למעשיהם של אלה היושבים ב " ארצות האלילות " ומתמידים ב " עבודת האלילים " הנוצרית.
גם הנמלטים מחצי האי האיברי, אשר הצטרפו לקהל ישראל, לא הצליחו למחות במחי יד את הכתם שבעברם : רק " על ידי חרטה עמוקה " – כותב אברהם ישראל פרירה – " אמלט מן הכזבים בהם שקעתי. אך אוי לי ! כה טבועים הם בישותי…שבקושי אוכל להשתחרר מהדעות המסולפות שהדריכוני "
עשה שימוש בתבונה ובכוח הרצון, ואם כבר הצלחת לברוח מסכנת האינקוויזיציה ובאת לעבוד את ה', התנער מחולשת הדעת, כי זו תדון אותך לא למאסר של מאות בשנים, שבהן צפויים לך עונשים ועינויים שהקשה בהם יהיה הסתרת ה' את פניו ממך "
התשובה מבטלת את רוע הגזירה. האנוס החוזר אל חיק התורה – מצווה עליו לחזור בתשובה שלמה ולראות בה את מטרת חייו. הדעת נותנת, שתנועת התשובה העצומה, אשר שטפה את קהילת הפורטוגלים באמסטרדם בשנת תכ"ה – 1665, בימי התעוררות השבתאית, שורשיה בחתירתם של האנוסים לשעבר לכפר על עוונותיהם מן הזמן בו חיו כנוצרים.
ביצירתם הספרותית של יהודים אלה מצויה גם השקפה על מקומם וייעודם של האנוסים בתולדות ישראל. יצחק אורוביו, בבואו לסתור את טענות הנוצרים בדבר דחיית אלוהים את בני ישראל, בשל סירובם לקבל את בשורת ישו, מעלה טענה נגדית :
וייתכן שבגלל מספרם הרב של בני העם הזה, שהפרו את הברית שכרתו עם אלוהים וקיבלו את הנצרות האפיפיורית, סובלים הם ( היהודים ) מגלות מתמשכת זו, שכן משפחות יהודיות אין ספור הצטרפו אל הכנסיה האפיפיורית בכל הדורות ואין מנזר בספרד שבו לא יימצאו צאצאי יהודים, וכן בין הכמרים, ואפילו בין האינקוויזיטורים עצמם.
כולם מוצאם מהאומה הזו או קשורים בה. וכן גם אצל כמעט כל המשפחות בפורטוגל ואצל רבות בצרפת ואין ספור באיטליה…כל עוד יתמידו בנים כה רבים של העם היהודי באלילות זו, ימשיך העם לסבול מתלאות הגלות.
ומאחר שעד לעצם היום הזה, רבים הם בני ישראל העובדים לשיקוצים המאוסים והטמאים של האלילות הנוצרית ומקיימים את מנהגיה המתועבים, מי יעז לטעון שהעם הזה לא ראוי לכל הסבל המכביד עליו ולא אחראי, כולו, לעוון הממושך הזה ?
אין ספק שדברי אורוביו מכוונים בראש וראשונה לאנוסי חצי האי האיברי. הללו משמשים אות וסימן לקיומה והמשכה של העבודה הזרה אצל היהודים, ואין הוא היחיד המחזיק בהשקפה זו. היא מצויה בכתביהם של כמה מבני עדתו, אשר ראו כמוהו בעצם תופעת האנוסים את התגשמות הקללה " ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן " ) דברים כח, לו ).
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף
ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
[1] מגלת המלחמה וישראל –
7. מגלת היטליר
חיבר אותה פ׳ חסין, מורה לעברית, הוא אשר חסין, ח״כ לשעבר, המתגורר כיום בבת ים. המגילה נדפסה בקזבלנקה, ועשויה בתבנית פיזית של מגילה(נייר מגולגל). אישור הצנזור: 2669 Visa de la Censure No. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).
היצירה כתובה בשפה העברית, והיא פארודיה על מגילת אסתר. על פי עדותו של המחבר אף נהגו לקרוא אותה בבית הכנסת. וכה דבריו אל ידידיו הקוראים: ׳חושב אני כי חובה עלינו לקרוא מגלה זו בכל שנה ושנה באחד עשר לנובאמבר ולחג פורים קטן שאחרי שתגמר המלחמה נקבע אותו לפורים גדול.
המגלה הזאת לא למגלת התולים וצחוק תחשב כי אם למגלה רצינית, מגלה ממש, כי על פי סגנונה יכולים אתם להכיר שהיא מושפעת ממגלת אסתר שלנו ולכן צריך לקרותה בנגון כנגון מגלת אסתר. הערה: באמצע המגלה כתוב וירא היטליר כי בחדש כסליו אבל גדול היה ליהודים: מה היה?
מת רבנו הקדוש מת אליעזר בן יהודה מת הסופר הגדול יעקב אשר אברמוביץ ועוד הרבה סופרים וחכמים מתו בחדש זה… בני המן שמתו הם שנים עשר הקצינים שנאסרו באפריקא, כאשר תתחילו הקריאה ותשמעו שמות הארורים תכו ותצוו לבניכם להרעיש ברעשנים כמו שעושים בקריאת מגלת אסתר…׳
המגילה עשויה בתבנית מגילת אסתר, ופרקיה הם:
א. ׳ויהי בימי היטליר הצבע הוא הקאפוראל המושל על כל גרמניא שבע עשרה מדינות…׳
ב. ׳אחר הדברים האלה בראותו היהודים נסים וחמתו עודנה יוקדת בקרבו ונקמת זקניו אמר עוד לא נקמתי….׳
ג. ׳אחר הדברים האלה גדל המושל היטליר את הימליר האגגי וינשאהו וירם את כסאו מעל כל שרי הגיסטאפו אשר לו.״׳
ד. ׳ויהודי הערים האלה ידעו כל אשר נעשה, ויקרעו בגדיהם וילבשו שק ואפר כי יראו לנפשותם ויברחו מן הערים האלה בזעקות גדולות ומרות…׳
ה. ׳ויהי בשנה השלישית למלחמה וילבשו האמריקאים נקמה ויבואו לעזרת בריטאניא…׳
ו. ׳בלילה ההוא נדדה מנוחת השליט רוזווילט ויאמר להציל הערים האלה ולהגן עליהן…׳
ז. ׳בחודש השני הוא חודש אייר בשלשה ימים בו נכנסו לתוניסיא וביזירת [Bizerte], מלטו האסורים והשביעו הרעבים…׳
לבסוף מונה המחבר את ׳עשרת בני המך, ביניהם היטלר, מוסוליני, הגסטאפו, יועצי היטלר ושונאי ישראל. הוא קובע את יום ה-11 בנובמבר ׳יום נצחון הצרפתים יהיה לחג גדול וקבוע ועתה נכפלה השמחה׳.
כידוע, מגילות ספרותיות היסטוריות נכתבו הרבה על ידי יהודי המזרח, וספרות המגילות היתה מן הסוגים הספרותיים הנפוצים הרבה בימי הביניים. וכבר עמד ד״ר צבי מלאכי בספרו ׳סוגיות בספרות העברית של ימי הביניים׳(תל־אביב תשל״א, עמי 83-11), על סוגי מגילות ספרותיות, כגון מגילת איגרת ומגילת סיפורי מעשה, ואף דן בהרחבה במגילות ספרותיות היסטוריות המצויות בספרותנו.
אין ספק שמגילת אסתר, ׳אם המגילות׳, שימשה דוגמא למחברי המגילות הנדונות כאן, שרצו לספר ספור מעשה ועלילת דברים, ובחרו בצורה הספרותית הזו, שהיתה מקובלת ונפוצה בספרות העברית, ומוכרת להם. כבודה של המגילה הותיקה שרה גם על החדשות, ואיפשר החדרתן לבית הכנסת בטכסטים דתיים. ועוד, הכתיבה בצורת מגילת אסתר, שיש לה מנגינה לקריאה בציבור, איפשרה התאמת המגילות החדשות לקריאה בציבור באותה מנגינה ידועה. בשתי המגילות נמצא מאפיינים ספרותיים דומים: מחבר המגילה אינו מופיע כמדבר בגוף ראשון, ואינו עומד במרכז המגילה. הוא מוסר את עלילת הדברים באופן אוביקטיבי לכאורה, ובלי מעורבות אישית. מאידך גיסא, בהקדמה לקורא מובעת במפורש מטרתו של מחבר המגילה: ׳בשביל זה עשיתי מגלה זו כדי לבאר את הנם הנז׳ לזכור אותו תמיד שלא ישכח גם לדורות הבאים וראוי להיות נקבע לדורות ליום משתה ושמחה.״׳(מן ההקדמה ל׳מגלת המלחמה וישראל׳). וכן: ׳…חושב אני כי חובה עלינו לקרוא מגלה זו בכל שנה ושנה באחד עשר לנובאמבר ולחג פורים קטן…׳(מן ההקדמה ל׳מגלת היטליר׳).
המגילות עשויות בתבניתה של מגילת אסתר, פרקים פרקים כפרקי המגילה, משובצים בקטעי פסוקים ממגילת אסתר. כן מופיע מניין עשרת בני המן. ׳ברכה אחרונה של המגילה׳ ו׳סיכום פסוקי המגילה׳ מסיימים את המגילה, כאילו היתה מגילה מכתבי הקודש, שיש לספור מספר פסוקיה ולתת להם סימן בגימטריא…
שתי קינות ושתי גנאיית מתוניסיה
נרחיב כאן דברים על ארבע יצירות ספרותיות עממיות, שחוברו בתוניסיה בזמן מלחמת העולם השניה ואחריה. נביא כאן את היצירות מקרא ותרגום עם הערות קצרות.
1 אברהם הטל במאמרו: על גרמניה הנאצית בשירה עממית של יהודי תוניסיה, פעמים 28 תשמ״ו, עמי 130-126, מונה שתי יצירות נוספות: ׳קינת עדאב אליהוד פי אלמאניא – קינה באלקאפיה ואלתפנין׳. [קינה על סבלות היהודים בגרמניה – קינה בחרוזים ובמליצות] מחברה הוא שמעון די יעקב הכהן, והיא נדפסה בסביבות שנת 1933. ׳קינת היתליר – קינה תוצף היתליר שיך אלאמאן ומא פעל באליהוד נאס אלאלמאן נפסהו תבקנטת מעא נפס המן ואככרתהו בלא שף חיראן׳. [קינה על היטלר – קינה על מנהיג גרמניה ומה שעשה ליהודי גרמניה שנפשו דבקה בנפש המן וסופו ללא ספק יהיה כסוף קודמו]. נדפסה בסוסה בסביבות שנת 1938.
2 שתי תעודות אישיות בשפה הערבית־יהודית העשויות כיומן אישי, חוברו בתוניסיה, והן שופכות אור על תקופה זו: הראשונה היא: ׳תדכרת אלכדדאמה אליהוד תחת גל אלמאניה פי תונס׳, [זכרון לפועלים היהודים (במחנות העבודה) שהיו תחת עול הגרמנים בתוניסיה] מאת פרגי חי גצטון בן אליהו גז, דפוס וזאן, תוניס 1946. הספר משלב יומן אישי של המחבר עם ספר זכרון לנופלים במלחמה. מצויים בו פרסים היסטוריים חשובים כגון: תאור כניסת הגרמנים לתוניסיה, השתלטותם על היהודים, הקמת מחנות עבודה וכן רשימת המקומות בהם הוקמו, מספר העובדים במחנה וסוג העבודה, יחס המוסלמים אל היהודים, שמות הנופלים במלחמה וסיבת המוות. הספר כתוב בערבית־יהודית ובצרפתית. התעודה השניה היא של יצחק מאמו מנאבל שבתוניסיה, שתרגם בתקופת פלישת הגרמנים לעירו, את הרומן ׳עיט צבוע׳ לאברהם מאפו. בהקדמה לתרגום, המצוי עדיין בכתב יד, מתאר מאמו את קורות העיר נאכל תחת שלטון הגרמנים. התאור הוא בשפה הערבית-יהודית, ותורגם לצרפתית על ידי אברהם הטל. ראה מאמרו: Les traductions en Judeo-Arabe tunisien des oeuvres d'Abraham' 139-142 .Mapu'. REJ 1975, p
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון…כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.
אלישבע שטרית
אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.
הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.
אמצעי זהירות או סגולות.
בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.
1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.
2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.
3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.
4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.
5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.
6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.
7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.
8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.
9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".
10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MA
RIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
Il semble que les centaines et milliers d'articles et publications qui concernent les Juifs d'Afrique du Nord, écrits généralement en diverses langues, sont loin de nous donner une image profonde et équilibrée de ce Judaïsme.
A Safi, le jour du mariage, intitule "Yom alnhar", la mariee, entouree de ses amies, assiste a la barza qu'animent les musiciens. La ou on celebre la barza, a lieu la benediction nuptiale. Ce sont les hahamim ou sages de la ville qui conduisent la mariee chez son mari. Elle recoit dans la chambre nuptiale un repas compose de poulets et de pigeons. C'est une vieille femme qui est chargee d'assister les maries.
A Mogador, quand la mariee revient du bain, elle tache de franchir le seuil de la maison avec le pied droit. Le fiance lui marche sur les pieds, en lui disant: "Je te vaincrai avec mon argent, tu me vaincras avec tes enfants". Apres la benediction nuptiale, c'est le marie qui brise le verre. La belle-mere accueille sa bru, en lui offrant du lait, de la menthe et des dattes. Les gens de la maison la benissent, en lui disant "Heureuse destinee". Les maries mangent dans leur chambre des pigeons farcis.
Villes de I'interieur
A Fez mardi, vers minuit, la jeune fille se rend au bain, accompagnee de femmes qui battent des mains et chantent. Elle est couverte d'un drap. Les femmes portent des bougies allumees, qu'on considere comme un bon fal. Avant que la jeune fille ne plonge dans l'eau, on offre aux genies du henne, du 'kar, du swaq, un miroir et un peigne. On sert aux assistantes des gateaux. Ce sont les femmes de la famille du marie qui s'occupent de la jeune fille. Quand elle sort du bain, elles declament, tout en battant du tarr:
II l'a prise, il l'a prise, Le fiance est son seigneur. Elle l'a pris, elle 1' a pris, Une telle est sa maitresse. Le fiance apparait pour la ceremonie de "Massa issa" II revet un cos- tume musulman et chevauche une mule. Ses amis agitent des foulards en criant: "Que Dieu benisse la vie de notre seigneur! Nous sommes des pelerins qui venons les babouches a la main".
Au matin, les femmes installent la fiancee sur une chaise, afin de l'habiller. Elles lui tressent des cadenettes, pendant qu'elles chantent "Peigne, peigne ces tresses"Quand elles finissent de la coiffer, une vieille femme place un oreiller sur son ventre, afin de simuler une grossesse, et danse ainsi devant elle. Elle est ensuite fardee. Quand elle est prete, elle est menee, assise sur une chaise, par les gens de la hebra vers la maison de ses beaux-parents. Tout au long de la route un homme danse devant elle. Des musiciens jouent et le vacarme est grand. A son arrivee, sa belle-mere lui fait gouter du lait et lui remet le verre, qu'elle doit briser sur le seuil en repandant le lait.
On installe les maries sur le talamon et le rabbin lit les benedictionsUn repas est servi aux assistants. Les maries se retirent dans leur chambre, ou ils trouvent une table garnie de gateaux de toutes sortes, de pigeons et d'un plat dit tfaya.C'est un bouillon de poulet et d'oeuf qu'on prepare specialement pour cette occasion
Les jeunes gens viennent admirer cette table. Les maries s'enferment. Les amis, restes pres de la porte, chantent et poussent des Zgarit. Ils frappent a la porte et disent:
Fais moi gouter, o mon ami.
Fais moi gouter la tfaya.
Fais moi gouter l'oiseau.
Fais moi gouter le poulet.
Fais moi gouter le mhammar.
Le marie leur jette par-dessus la porte des gateaux et des fruits secs, qu'ils se disputent.
A Meknes, les maries ne jeunent pas le jour du mariage, sauf s'ils sont orphelins. La mariee va au bain mercredi, a l'aurore. Toutes ses amies et celles qui veulent l'honorer 1'accompagnent. Elles prennent des bougies allumees. L'usage des flambeux et des bougies est repandu tant chez les Juifs que chez les Musulmans. Au retour, on procede a la barza. La benediction nuptiale a lieu chez elle. Quand elle arrive a la maison de ses beaux-parents, sa belle-mere lui tend un verre de lait, qu'elle brise a ses pieds. On installe la marine dans sa chambre. Ce n'est que le soir que son epoux la rejoint. On fait ce jour-la shina. Chaque conjoint dejeune avec ses amis.
A Sefrou, la mariee va au bain mardi soir. Pendant qu'elle se laisse conduire, elle a les yeux fixes au sol. II lui est interdit d'apercevoir un musulman.A l'entree du bain, une femme pousse des zgarit. Au retour, elle pleurera avec ses parents son prochain depart.
Le marie se rend aussi ce soir-la au bain avec ses amis. Au retour, un coiffeur ou un de ses amis lui taille les cheveux. Quand il est pret, le chef de la hebra lui met de la cendre sur sa tete, quיil couvre d'un chale. II dit: "Si je t'oublie, o Jerusalem, que ma main droite soit oubliee".21T Les jeunes gens le soulevent et le font danser.
Mercredi matin, la mariee, chargee sur les epaules d'un membre de sa famille, est menec chez son mari. En route, on olfre aux passanis des oeufs, des gateaux secs et de la mahia. En arrivant, sa belle-mere lui donne un oeuf cru, qu'elle jette contre le mur, du lait et des dattes. Apres la benediction nuptiale, celebree le matin, la mariee fait sept fois le tour de la maison, juchee sur les epaules d'une personne que son pere veut honorer. Les maries recoivent un plat special, dit "tayfor del fsus" "Le plat de la gaterie", fait avec du poulet et des gateaux. Les jeunes gens viennent frapper a la porte de la chambre des maries, en criant: "Donnez-nous de ce plat de la gaterie"L'epoux ne peut ce soir-la avoir des relations sexuelles avec sa femme. II doit attendre la nuit du vendredi au samedi.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
ATTENDS DE NOUS AVOIR RATTRAPPES!
Le hozer betchouba est celui qui revient au juste chemin apres s'en etre eloigne. C'est parfois une espece dangereuse, les neophites devenant plus fanatiques que ceux qui ont toujours suivi le droit chemin.
טולידאנו
Mon cousin, un pilier de synagogue, n'avait qu'un defaut: d'etre toujours presse et quand son tour arrivait de reciter les prieres, il le faisait avec la rapidite de l'eclair. Mais il etait toujours le premier a la synagogue et de sa vie n'avait rate un office. Un jour qu'il avait sans doute mal fait sa priere contre les mauvaises rencontres, il eut pour voisin a l'office, un hozer betchouba, qui s'insurgea bruyamment contre sa rapidite:
- Monsieur Salomon, doucemenr. doucement
Mon cousin, qui comme tout bon marocain. a le sang chaud lui lanca:
- Monsieur, nous cela fait quarante ans que nous prions, vous un mois, alors quand vous nous aurez rattrapes vous aurez droit a la parole
Ziada ktar ml-a'tia Quand l'ajout depasse le principal
Sous entendu: c'est anormal quand l'ajout est superieur au principal. Pour comprendre ce proverbe il faut se reporter a une des plus originales institutions du commerce a la marocaine. S'il y a quelque chose que la societe traditionnelle avait en horreur c'est le formalisme et l'anonymat. Meme dans les relations commerciales qui devraient etre depourvues de touche personnelle: un kilo est un kilo, un metre un metre et un prix un prix, il n'en etait rien. On connaft l'habitude, pour ne pas dire l'obligation, de marchander, mais on connait moins cette coutume de ziada: apres avoir pese le poids juste le marchand ajoutait encore un peu a la tete du client. Meme s'il peut etre consequent, l'ajout ne peut en toute logique depasser le principal. Autrement c'est la preuve qu'on a depasse la juste mesure.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 191
התרכ"ב – 1862
ב"ה.
כאשר עמדו על פרק המגרש הידיד שמואל בן דוד המכונה הרוש ואישתו צרים בת משה טצראף לא נתרצה הבעל לגרשה כי אם אדעתא לתהחייב האישה הנזכרת בקנין שלם ובשבועה גמורה להיותה זנה ומפרנסת לבת שממנו וממנה עוד כל ימי הארץ גם לרבות הכסות וכן היה שבקנין שלם ושבועה חמורה האישה הנזכרת בכל הנזכר כמו שכתוב וחתום ביד שמואל הנזכר.
והן היום הנזכר לקודש חזרה האישה ותבעה לשמואל הנזכר לדין תורה שתתעלה לפני אני החותם מטה באומרה שלא יכולה עוד לזון ולפרנס לבת הנזכרת וכמו שכתוב שאינה יכולה לכסות מערומיה, ובכן נומיתי להם שאין שום חיוב על האב הנזכר כלל הן מצד המזונותהן מצד הכסות.
ובראותה ככה עמדה ואמרה לו בפני אני חתום מטה שאינה עושה לו דין תורה שתתעלה אלא היא תובעת אותו לדתי הגויים ושם תעשה עמו דין. וכן עשתה שתבעה אותו לדתם ונתחייב בדינם לזון ולפרנס ולראיה שכן היה לםני חתום פה שחמישה ועשרים יום לחודש מרחשון משנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושתים ליצירה וקיים.
יקותיאל אלבאז.
מקום המשפט. לא היה מקום צקבוע למושב בית הדין, והיו דנים גם ברחובה של עיר באיזה דוכן, באחד במתי הכנסת או בבית הרב הדיין.
זמן המשפט. בדרך כלל ישבו בכל יום בדין. לפעמים באו לבית הדיין גם יוקדם בבוקר. ואחרי פסק הדין היה לפעמים הולך לבית להשלים בין איש לאשתו " ומשום חינא וחסדא הלכנו אצל אבי הבת והעמסנו עליו להחזיר את הבת "
תעודה מספר 230
התקפ״ד
במותב ג׳ כחדא הוינא ואסהידו קדמנא הנגיד ומעולה הר׳ אהרן הכהן והר׳ יוסף ן׳ מאמאן בתע״ג שעל ידם הוציא הר׳ מסעוד ן׳ אברהם ן׳ כלפון על התפיסה שהיה תפוס בשביל מה שהעליל עליו ראובן צבע באומרו שתפס בו והניעו והוכבד עליו חוליו ואם ימות מחולי זה יחשבנו להורג ומחמת כן הוצרך לתת על ידם אחר כמה הפצרות להשר שמונים אוקיות ולקאייד חמד אלגמר׳י ולמסכרי׳ן ומול לחבס שנים עשר אוקיות ועוד נתן בידם עשרה אוקיות לתתם להאלכאתיב – הסופר – סי לחסן בצירוף הכל הוי ־קם ־כם ואז יצא מבית האסורין עכ״ס עדותן וקבלנוה כדחזי וחתי׳ הכא תמ״ת בשמנה במרחשון התק״סד ליצי׳ ושריר וקיים.
שאול ישועה אביטבול – מאיר ה״ן צבע
בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנה כה״ר מאיר צבע והנגיד ה״ר אהרן הכהן אן יום שב״ק שעבר צאפיד לקאייד עז׳א לחכם נרו׳ עלא סבת אטראד די אצ׳ארב מסעוד פוני מעא ראובן צבע באס ירא אסכון הווא אצ׳אלים ומסא אלחכם נר״ו וכה״ר מאיר הנז׳ והנגיד הנז׳ לאענד ראובן הנז׳ לגרפתו ובקאוו יהדרו וקאללהום ראובן הנז׳ אנא סי מא בללגת לקאייד עז״א קאללו הנגיד הנז׳ ודאבא אס כא תקול כאן תסחמלו אוו לא קאלו ראובן הנז׳ אידא אנא ברית סמחתלו ואידא מא בריתשי וג׳ראליסי לקאתיל אלא׳ה ומסעוד פוני הגז׳ די מגאיין סמעו דאך סי צאחב לקאייד די כאן תמא והנגיד הנז׳ קאלו ללמסכרין עביוו ליהודי ללחבס חתא נראוו כיף יכרז האדסי עכס״ע וקבלנות כדחזי וחתי׳ הכא תמ״ת והיה זה באחד עשר יום למרהשון הנז׳ שנה הנ״ל והכל שו״ב וקיים.
ישראל יעקב עולייל סי״ט שלמה בלא״א יהושע בן הותא סלי״ט
תרגום
בב״ד של שלש היינו והעיד בפנינו כבוד הרב מאיר צבע והנגיד היקר אהרן הכהן שביום שבת קדש שעבר שלח השר ה׳ ייקר שמו לחכם נטריה רחמנא ופרקיה אודות המריבה שהתלקחה בין מסעוד פוני וראובן צבע שיחקור מי העולב ומי הנעלב והלך החכם נטריה רחמנא ופרקיה וכבוד הרב מאיר הנז' לעליתו והתחילו לשוחח ואמר להם ראובן הנזכר אני לא מסרתי לשר ה׳ יתן לו יקר. ושאל אותו הנגיד כעת מה תוכל להגיד האם אתה מוחל לו או לאו, והשיב ראובן, אם אני מחלים ומבריא טוב ואם לאו ויארע לי מקרה של מות השם ממית ומסעוד הנזכר הגורם ואחר ששמעו כל מה שאמר שליח השר שהיה שם והנגיד הנזכר אמר למשרתי השר תקחו היהודי לבית הסוהר עד שנראה איך יפול דבר עד כאן סיימו עדותם וקבלנו העדות כראוי וחתמנו כאן שנים מתוך שלשה והיה זה באחד עשר יום למרחשון הנזכר שנה הנזכרת לעיל והכל שריר ובריר וקיים.
בג׳ כחדא הוינא ואסהידו קדמנא בהד״״ר ישראל יעקב עולייל וכהה״ר מאיר צבע אן מנאיין כאן מסעוד פוני פלחבס עלא סבת האד אטראד ומסאוו הומא וסי ת״ח ירגבו ראובן הנז׳ באס יסמח למסעוד הנז׳ אולי יכרז מלחבס וקאלהום אידא הווא ברא יסמחלו ווילא מא בראשי לא איפשר יסמחלו וקבלנות כדתי וחתי׳ הבא תמ״ת ואח״ב ג׳אוו לעדול וקאל קדאמהום האגדא כנז״ל דהיינו קאלהום כאן מתמררד ומנאיין שנשלו אג׳אד עליה למרץ׳ ווידא מאת הווא די קתלו עכס״ע וקבלנות כדהי וחתי׳ הכא תמ״ת והיה זה בי״ד למרתשון שנה הנ״ל.
שלמה בלא״א יהושע כן חותא ס״ט שמעון רפאל חי אזולאי סלי״ט
תרגום
בב״ד של שלש היינו והעידו בפנינו כבוד הרב הגדול רבי ישראל יעקב עולייל וכבוד הרב הגדול רבי מאיר צבע שבזמן שהיה מסעוד פוני בבית הסוהר אודות המריבה הזאת והלכו הם עם תלמידי חכמים אחדים לבקש מראובן הנזכר שימחול למסעוד הנזכר, אולי ישתחרר מבית האסורים ואמר להם אם יקום ממטתו ויחלים ימחול לו, ואם לא יתרפא אין באפשרות שימחול לו, וקבלנו העדות כראוי וחתמנו כאן שנים מתוד שלשה ואח״ד באו סופרי הערכאות ואמר לפניהם כנזכר לעיל שאמר להם שהוא היה חולה קצת וכשחלחל אותו התגברה עליו המחלה ואם הוא ימות הוא (מסעוד הנזכר) הרג אותו עד כאז סיימו עדותם וקבלנוה כראוי וחתמנו כאן שנים מתוך שלשה היה זה בארבעה עשר למרחשון שגה הנזכרת לעיל.
עמדו לפני לדין הר׳ מסעוד בן כלפון הנ״ל תובע להר׳ ראובן צבע הנ״ל וטען עליו לשלם כל ההפסד הנ״ל שהפסיד על ידי מסירתו שמסרו על חנם… וראובן משיב אני לא הגעתי הדברים להשר ואחר שהוגד לו ע״י אחד ושלח לי הגדתי דברים כהוייתן… ופסקתי בניהם שישבע מסעוד הנז׳ היסת שלא היתה שום הכאה ולא תנועה המכאבת הגוף רק תפיסה בכנף בגדו אחר שיקבל ראובן הנז׳ חרם שטוען אמת ואז יפרע ראובן למסעוד הנז׳ כל מה שהפסיד עפ״י עדים… ושוב נומיתי להם אם ירצה מסעוד שלא ישבע אפילו נאמין לראובן שהניעהו אינו נפטר מהכל שעכ״פ מה שחשב אותו להורג הגדיל עליו המדורה שאם על ההכאה לחוד היה הנגיד מפשר לו עם השר בדבר מועט… ולפי דבריו שהניעו לא אירע לו דבר בשעת ההנעה כלל שהרי אחר ערבית שנפלה מריבה בין אשת ראובן הנז׳ עם מסעוד הנז׳ ועלתה צעקתם לפני מחמת שאשת מסעוד יולדת ויש סכנה לולד מחמת הקטטות ומריבות וראובן הנז׳ בא לעזרת אשתו אחרי ערבית מופלג עד לביתי מתחזק כבריא בעלה כעסו וזעמו על מסעוד הנז׳ עד שבאו עדים והעידו שהיתה אשתו מטגנת דגים מלוחים ועלה מסעוד הנז׳ ואמר לה שריח הטיגון ממית הולד כמו שכך אירע לו בולמת אחרים וחשיבתו אם ימות ימות והוא לקח המחבת מעל האש והניחה לארץ ועמדה האשה הנז׳ ודחפה למסעוד הנז׳ בכח וחזר הוא ודחפה ובראותי תפיק הזיקה לולד מחמת הקטטות נדיתי והחרמתי למי שיוסף לדבר בדבר הזה עוד ובחצות הלילה חזרה אשת ראובן לדפוק על פתח החצר שלנו ואמרו לה מה לך ואמרה שבעלה חזר לחוליו והם גרמא ואני הולכת להביא הערכאות שיעיד לפניהם וידמ״י רו״ח עלא מסעוד הנז׳ ואנכי השבותיה ואמרתי לה אין שום פחד מזה שזה דרך הקדחת החמה שבעוד החמימות עליו מדבר כמשתגע ובבוא אליו הזיעה החמה יעמוד על עומדו ולבקר הלכתי אצלו ומצאתי שנתישב בדעתו בבוא עליו זיעה… ושוב חזרו לפני ואמר לו מסעוד הנז׳ איני מניח לך פש״ן ממה שהפסדתי ותקבל חרם על טענתך ואני אשבע לך היסת שלא הניעותך כלל בגופך רק תפיסה בעלמא תפסתי בכנף בגדיך כדי שתלך אחרי לדין… ולראיה ביד מסעוד הנז׳ חתמתי… וקיים בטבת התקס״ד ליצירה ושריר ובריר וקיים.
שאול ישועה ס״ט
הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן ט.
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
מחנה ישראל
השלב השלישי להקמת השנונה
השלב השלישי של הבנייה החל בעשור הראשון של המאה ה־20, כשהיה רבי נחמן בטיטו רב העדה. בשנת 1909 התמנה עוד ועד לבניית בניין שני לבתי מחסה לעניי העדה. לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) החל הוועד בבנייה. בסוף 1910, לאחר בניית חמש דירות חדר, אזל הכסף. הוועד פנה לקהילות ישראל בחו״ל וגייס כספים, ובניית שני בתי המחסה הושלמה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מבנים אלו עומדים כיום בדרום השכונה ובדרום-מערבה.
הוקמו מוסדות דת, חינוך ורווחה, וכן בתי מחסה, והם הקלו על מצוקת הדיור ששררה באותם ימים. המוסדות ובתי המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה, בשכונת המערבים.
בשנת 1906 נמנו בשכונה ארבעים ושלושה מערבים מתוך 51 יהודים שהתגוררו בה, שהם עשרים ושניים בתי אב. מצב זה נמשך גם בזמן מלחמת העולם הראשונה.
עד מלחמת העולם הראשונה הייתה שכונת מחנה ישראל שכונת המגורים היחידה של היהודים המערבים בירושלים מחוץ לחומות. רוב בני עדה זו נשאר לגור בעיר העתיקה.
עד סוף התקופה העותמאנית נבנו מבנים של לא יהודים רק ממערב לשכונה. מצפון גבלה השכונה בבית הקברות המוסלמי בממילא, בדרום במטעי ניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה הייתה מחנה ישראל מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון־מערב העיר העתיקה. הקשר העיקרי של בני השכונה היה עם העיר העתיקה שבה ישב רוב בני העדה המערבית.
השכונה נעזבה כמה פעמים, ורק ב־1935 שופצו בתיה שיפוץ כלשהו. בתיה הוזנחו מאוד, נבלעו בבנייה שקמה מסביב ושם השכונה נשכח.
ב״ספר הישוב״ שראה אור ב־1939, מציין גראייבסקי כי ״לפני כחמש שנים נבנו הבתים מחדש על ידי ועד עדת־המערבים״. בספרו ״אבני זיכרון״ אפשר למצוא את העתקי הכתובות שהיו קבועות בקירות הבתים, בעיקר בתים שהוזנחו והתפוררו.
בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.
התקופה האחרונה
שכונה קטנה זו מסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים והייתה ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה, אך עד לפני כמה שנים הייתה שרויה בהתדרדרות מוחלטת. כל העובר בה יבחין במצבם הרעוע של בתיה, בחלק מהם אפשר אך בקושי להתגורר, וחלק מהם ננטש או נהרס. העדה המערבית, רבה המופלא הרדב״ש והשכונה החלוצית מחנה ישראל שבנו בני העדה זכו עד כה להתייחסות דלה. הדבר נובע בחלקו ממיעוט המקורות, ממעמדה הנחות יחסית של עדה זו בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העותמנית ומיחסי הציבור הלקויים של אנשיה.
בד בבד עם ההצעות לשימור שכונות הקשורות לשמו של מונטיפיורי ושכונות אחרות כגון נחלת שבעה, הוצע בשנת 1959 להרוס את שכונת המערבים. אולם בעת האחרונה חלה התעוררות בחקר ארץ ישראל בעת החדשה, מתחילת המאה ה־19 ואילך, ובעיקר בחקר ירושלים ותהליך צמיחתה, גידולה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחסם של הגופים המתכננים בירושלים לשימורה ולחשיבותה ההיסטורית של השכונה הראשונה שבנו יהודי ירושלים בעצמם מחוץ לחומות השתנה בשנים האחרונות. הועלו כמה תכניות לפיתוח אזורים המצויים סמוך למחנה ישראל משום היתרונות שבמיקומם ובסמיכותם לעיר העתיקה ולעיר החדשה. חלק מהתכניות כבר מצוי בהליכי בנייה מתקדמים, ובהן תכנית ממילא, התכנית לשיקום בניין מלון פאלאס לשעבר הצמוד לשכונה, התכנית של ועד העדה המערבית לבניין מרכז מסחרי לאחר הריסת החזית המסחרית הפונה לרחוב המלך דוד וכן מבנה המגורים הארוך שבתחילת רחוב הס. עקב חשיבותה ההיסטורית ישתלב היטב שיקום השכונה בתכניות אלו במידה וייעשה בדרך הנכונה.
לפני כמה שנים ישבו נציגי העירייה וועד העדה המערבית ופרסו תכניות שימור של חלקים מן השכונה, לרבות הריסה, שיקום ובנייה לגובה. בתהליך אישור התכניות השונות של השכונה וסביבתה פועלים תושבי השכונה, החברה להגנת הטבע, המועצה לארץ ישראל יפה, המועצה הציבורית לשימור אתרים והוועדה לשימור אתרים של עיריית ירושלים – כולם מבקשים למנוע פגיעה באופייה ההיסטורי של השכונה.
בין פעולות השיקום והבנייה הציבוריים והפרטיים שנעשו בעת האחרונה בשכונה ועדיין נעשים, נציין את בית הכולל שלה ברחוב המערבים 13, כיום המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה (על תהליכי שיקומו ועל ייעודו נכתב לעיל). עוד נציין את בניין מרכז ״גשר״ ואת הבניינים שמשני צדי המרכז העולמי ברחוב המערבים 11 ו־16 שיתוארו להלן. עוד מובאים בהמשך עיקרי התכנית לבניין ערים המפרטים את תנאי השיקום והשימור של השכונה ושל סביבתה הקרובה.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
מובאות מן התורה המופיעות בקוראן.
הטקסט הקוראני מורכב משלושה נושאים עיקריים: האחד ־ ציטוטים רבים מן החומש, מצוותיו וסיפוריו, וכן מן הנ״ך, התלמוד והמדרש – בייחוד בכל הקשור לאמונת ייחוד אלוקים (תוחיד): השני – כמה מובאות מן הברית החדשה; והשלישי – דרשות וויכוחים שניהל מוחמד עם ערבים, עם יהודים ועם נוצרים.
להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בחומש. לפעמים הם מוצגים בקוראן באריכות ולפעמים בקיצור: סיפור בריאת העולם; אדם וחוה בגן עדן, חטאם, וגירושם ממנו; קין הורג את אחיו: נח והמבול; אברהם במחלוקתו נגד תרח אביו והשלכתו לתוך כבשן האש; תיאור הכנסת האורחים של אברהם: הפיכת סדום ועמורה; הצלתו של לוט; עקידת הבן על־ידי אברהם: השתלשלות מכירת יוסף וירידת השבטים למצרים.
סיפור בריאת העולם :
53 إِنَّ رَبَّكُمُ اللّهُ الَّذِي خَلَقَ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ ثُمَّ اسْتَوَى عَلَى الْعَرْشِ يُغْشِي اللَّيْلَ النَّهَارَ يَطْلُبُهُ حَثِيثًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ وَالنُّجُومَ مُسَخَّرَاتٍ بِأَمْرِهِ أَلاَ لَهُ الْخَلْقُ وَالأَمْرُ تَبَارَكَ اللّهُ رَبُّ الْعَالَمِينَ
ריבונכם הוא אלוהים אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים ואחר ישב בגאון על כס הכבוד. הוא עוטה על היום את כסות הלילה החש לבוא בעקבותיו, וברא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, וכולם כפוים לדברו.אכן, שלו היא הבריאה ובידיו כל דבר, יתברך אלוהים רבון העולמים. עד כאן סיפור בריאת העולם…..
סיפור אדם וחוה :
34 وَقُلْنَا يَا آدَمُ اسْكُنْ أَنتَ وَزَوْجُكَ الْجَنَّةَ وَكُلاَ مِنْهَا رَغَداً حَيْثُ شِئْتُمَا وَلاَ تَقْرَبَا هَـذِهِ الشَّجَرَةَ فَتَكُونَا مِنَ الْظَّالِمِينَ
אמרנו, הוי אדם שכון אתה ואשתך בגן, ואִכלו מפריו בשפע מכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בני עוולה
הסיפור מופיע בעוד בסורה 7 פסוק 20-25 ובאותה סורה בפסוקים 189-190, גם בסורה 5 , 27-31
המבול מוזכר בקוראן שמונה פעמים : בסורה 21,51, 71, 24, 37
הפיכת סדום מוזכרת בקוראן שמונה פעמים….ועוד ועוד
אם אתם מעוניינים ניתן להביא את כל הציטוטים שהמחבר ציין……
לידת משה: גזירת פרעה על הזכרים ורשעותו כלפי בני ישראל: בריחת משה למדין: גילוי השכינה בסנה: שליחות משה להוציא את בני ישראל ממצרים: ויכוח פרעה עם משה ואהרן ועשיית המופתים.
עשר המכות: קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים סוף: נדודי בני ישראל במדבר ארבעים שנה: הורדת מזון המן במדבר והוצאת המים בצורה נסית לצורכם: הליכת מחגיהם עם ענני הכבוד והתמרמרותם נגד אכילת המן ורצונם לחזור למצרים; חטא העגל; חטא המרגלים; מרידת קרח ועדתו.
הקוראן מספר שמשה קיבל כתב אלוקי בהיותו על הר סיני: יש בו האמת, האור והישועה לבני ישראל ולעולם כולו; משה קבל לוחות, והלך לקראת השם עם שבעים זקנים! משה קיבל לוחות בסיני. מתוך 114 סורות של הקוראן מופיע משה ב־34.
הקוראן מספר שאללה הנחיל לעם ישראל את ארץ הקדושה; לאלה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב; את הארץ המבורכת, היא ארץ־ישראל, ממזרח וממערב (לירדן) אותה הבטיח לאברהם; מפני שסבלו מפרעה וממצרים; עם ישראל נבחר מכל האומות.
להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בנ״ך: מינוי המלך שאול על־ידי הנביא שמואל; מלחמות גדעון: נצחון דוד נגד גלית בעזרת השם, כדי שלא ישחיתו הרשעים את העולם; התנגדות אליהו הנביא נגד עובדי הבעל; הריגת נביאים על־ידי רשעי ישראל; שליחותו של יונה ובליעתו על־ידי הדג וסיפור הקיקיון: בנין בתי המקדש וחורבנם.
הקוראן גם מביא את הנבואה שחוזרת ונשנית בתנ״ך – שיבוא הזמן והשם יקבץ את פזורות ישראל באחרית הימים ויביאן לארצם. הוא גם מספר שהשם שלח נביאים קדמונים לאומות העולם כדי להחזירן למוטב. עניין זה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתנ״ך ובתלמוד על אודות צדיקים בני אומות העולם אשר השפיעו מצדקותם על אנשי דורם, כמו חנוך, מתושלח, נח, אליעזר, איוב וחבריו.
הערת המחבר : הקוראן, ז, סה-עט, מספר על נביאים, הוד וצאלח, שנשלחו אל שני עמים קדמונים, עאד ות׳מוד, כדי להחזירם בתשובה. לאחר שאותם עמים סירבו לשמוע בעצת השניים, הכחידם אללה מעל פני האדמה. בענין צלאח ראו בנספח. רובם המכריע של סיפורי הנביאים בקוראן עוסקים בדמויות מקראיות, בין אם נלקחו ישירות מן בתנ״ך, ובין אם מספרות מאוחרת יותר או ממסורות יהודיות עממיות. לדיון בסוגיה זו ראו ב׳ גרסיאל, מקרא, מדרש וקוראן: עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, בני־ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006: א׳׳י כ׳׳ץ, היהדות האסלאם: מקורות יהודיים בקוראן ומפרשיו, ירושלים: קריית-ספר, תשי״ז, עמי 10-1. עכ"ל
Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
II y avait aussi un commerce d'esclaves local
II y eut egalement un commerce d'esclaves seculaire d'Afrique noire. Une partie non negligeable de ces esclaves ne supportait pas les conditions difficiles de la traversee du Sahara et mourait en chemin. L'esclavage etait courant, specialement celui de jeunes filles dont beaucoup devenaient des concubines, evitant ainsi les depenses qu'encourrait le mari en epousant une femme de son rang. Ces concubines pouvaient etre abandonnees a leur sort au bon gre de leur mari, lequel, s'il le desirait, etait a meme de vendre les enfants nes de l'esclave. Les esclaves devenues meres acqueraient cependant une certaine respectabilite. II n'en demeurait pas moins qu'elles ne jouissaient d'aucun droit et qu'il arrivait que la femme legitime prise de jalousie incitat son mari a leur infliger des chatiments corporels particulierement cruels.
Les esclaves etaient vendus a la criee, presentes souvent nus, huiles et les mains ligotees. Le prix d'un esclave variait entre 60 et 90 ducats. Une minorite d'esclaves survivait a la castration qui constituait une « plus value» de la «marchandise.» Dans le cas d'une jeune africaine fraichement ramenee d'Afrique noire, le prix pouvait passer a 160 ducats, soit !'equivalent de 20 Livres sterling.
L'esclavage faisait partie des mceurs de l'epoque. Selon l'historien maghrebin Ibn Khaldoune, « Les seuls peuples a accepter l'esclavage sans espoir de retour sont les negres, en raison de leur degre inferieur d'humanite, leur condition etant la plus rapprochee du stade animal.» En arabe, le mot 'abid signifiant esclave est plus ou moins synonyme de noir (de peau).
Le sultan avait lui aussi ses esclaves
On dit qu'au dix-neuvieme siecle, le sultan possedait pres de 60000 esclaves et les Gouverneurs des provinces lui offraient regulierement des esclaves en grand nombre. Le harem royal comprenait quelques centaines de femmes reparties entre Fes, Meknes et Marrakech, mais il y avait quatre epouses officielles. II arrivait que le sultan et les Gouverneurs incluent des femmes de leur harem lorsqu'ils se faisaient mutuellement des cadeaux. Certains esclaves etaient destines a devenir des eunuques. Le docteur William Lempriere qui servit a la Cour au XVIIIe siecle en fit la description qui suit: «II est a observer que les eunuques charges specialement de la garde des femmes sont issus d'esclaves negres. La voix des eunuques a un accent particulier, elle ressemble un peu a celle des jeunes gens qui sont encore dans l'adolescence. Enfin, ces etres mutiles offrent tout a la fois une image degoutante de faiblesse et de monstruosite. L'autorite qu'on leur donne sur un sexe qu'ils tyrannisent leur fait prendre un air d'importance, ils sont plus fiers et plus insolents qu'on ne saurait l'imaginer.»
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
1 – ايلا أنت بحرأنـا حوتـة فيك ويلا أنت جنان أنا وردة فيك وايلا أنت تحبني أنا نموت عليك
ila anta abhar ana houta fik wa il anta a
djnen ana warda fik wa ila anta athabni ana anmout aâlik
Si tu es la mer, moi je suis un poisson qui nage dans ton eau, et si tu es un jardin, moi je suis une fleur plantée dans ta terre et si tu m’aimes, moi je meurs d’amour pour toi
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו ללי
ט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
נפש תחת נפש
מושל האיזור היה במצוקה. בנו יחידו, שעתיד לרשת את כסאו, לא נפקד בבנים. כמה וכמה נשים כבר השיאו לאותו בן,' אך הוא לא ניבנה מהן. בצר לו פנה המושל אל הרב שלמה פינטו, וביקשו כי יתפלל על בנו ויברך אותו בזרעא חיא וקיימא. המושל הוסיף איום: ״אם בתוך שנה לא אראה נכד, הרי שאגזור גזירות על היהודים שתחת חסותי, ואבקש לעשות כן גם ממושלים אחרים״.
הרב שלמה פינטו ביקש שהות של שבוע, ואחר כך חזר אל בית המושל והודיע לו כי יש באפשרותו להתפלל על בנו. ״בתוך שנה הוא ייפקד בבן, אולם, לידתו תביא למות אביו״, הזהיר אותו. ״ביום שבו ייוולד התינוק – ימות אביו״.
הרב מיהר להוסיף: ״דע לך, שאיומך לגזור עלינו גזירות אינו מפחיד אותי. יש לנו מושיע, אבינו שבשמיים, ורווח והצלה יעמדו לנו ממקום אחר, כפי שהיה כבר במקרים רבים בעבר.״
המושל לא התייחס לדברים שאמר לו הרב, וביקש ממנו כי קודם כל יתפלל שבנו ייפקד בבן. ״אחר כך נדבר כיצד לבטל את הגזירה שלפיה צריך בני למות״, הוסיף.
הרב פינטו הזהיר אותו כי הדברים לא פשוטים כל כך, אך זה התעקש ושילח אותו מעל פניו. הרב שב לביתו, והתפלל למען בנו של המושל.
לאחר כחודש הודיעה אשת הבן לבעלה, כי היא בהריון. כשראה המושל כי חלקה הראשון של נבואת הרב התגשמה, חשש כי גם החלק השני יתממש, והוא יזכה אומנם בנכד-אך יאבד בן. מיהר איפוא וזימן את הרב פינטו, ובתחנונים ביקש ממנו כי יתפלל לביטול הגזירה. הרב הסביר להם, כי קצרה ידו מהושיע. ״אתם לחצתם עלי כי אתפלל למען ילד, למרות שלא הייתם ראויים לכך. אתם הוספתם איומים ולחצים, וכך קרה שלידת הבן מותנית בנפש אחרת תחתיו. נפש אחת תיכנס לעולם הזה, ואחרת תצא במקומה. גזירה היא, ואין לשנותה״.
המושל ניסה שוב לאיים ולהפחיד, אך הרב פינטו עמד איתן בפני דבריו הקשים. ״אם תעזו להזיק ליהודים ייפרע מכם הקב״ ה מנה אחת אפיים״. הבין המושל כי כלתה הרעה אל ביתו, וכי עדיף שלא יתעסק עם היהודים ועם מגינם. משום כך החליט לטפל בחוליה החלשה שבשרשרת – כלתו. הוא מירר את חייה והציק לה עד שזו הפילה את פרי ביטנה, וכך הציל את חיי בנו.
מעשה זה היה שגור בפיו של הרב משה אהרון פינטו זצ״ל. הוא היה נוהג לספר אותו להורים שלא נפקדו, והסביר כי לפעמים נפש הבאה לעולם גורמת, לא עלינו, ליציאת נפש אחרת ממנו, של האב או האם. משום כך, הסביר, עדיף לעיתים שלא להתרעם או להתמרמר כשלא נפקדים בבנים, מחמת הסכנה הכרוכה בכך.
ירדו במצולות
מוצאו של הרב כליפא מלכה הוא מהעיר תאטוואן. אחותו היתה נשואה לרבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים הגדול. רבי כליפא מלכה היה עשיר גדול, שעסקי המסחר שלו חבקו עולם. במקביל לעסקיו הגשמיים היה הרב גדול בתורה, חיבר שירים ופיוטים וכתב ספרים, ביניהם ״כף ונקי״ ו״ קול זמרה״. אולם, רוב החיבורים שכתב אבדו, וחבל על דלא משתכחין.
יהודי אגאדיר מספרים, כי בעיצומו של יום הכיפורים הקדוש, בעת שהרב היה שקוע בתענית ובתפילה, הגיעו לנמל מספר ספינות, עמוסות בסחורה של הרב כליפא מלכה.
הרב, שחשש כי עוד מעט קט יטרידו אותו הסוחרים בענייני המיטען, התפלל כי זה יטבע בים. וכך היה. מאז ירד מעושרו, והפך להיות כאחד העניים.
עד ימינו אלה, בתנאים מסויימים של שפל ומישטר רוחות, ניתן לראות את תרני האוניות של הרב כליפא מלכה זצ״ל מבצבצים מקרקעית הנמל. עדויות על כך נמסרו מיהודים, המתגוררים בעיר הנמל.