الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
האיסלאמיזם בימי סאדאת
בעת מותו של נאצר שהו במצרים 15,000 יועצים ומומחים צבאיים סובייטים.25 סאדאת הזדרז להודות להם לארוז את חפציהם ולשוב לארצם, ופתח את שוקי מצרים להון בינלאומי. המגזר הפרטי שגשג, ורפורמת הקרקעות בוטלה בהדרגה. המתחים החברתיים התחדדו. בשנת 1974 הגיע שיעור האינפלציה ל־24 אחוזים קשיי אספקה כרוניים, האמרה ביוקר המחייה, מחסור בדיור, אבטלה גוברת והעדר מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטה, ומנגד בורגנות חדשה שהתרברבה בעושרה בחוסר רגישות – כל אלה עוררו אי שקט ואף מחאות המוניות כגון ״מרד הלחם״ הספונטני בראשית שנת 1977.״
סאדאת ביקש לנטרל את המחאה נגד מדיניותו הכלכלית באמצעות תיעולה לאפיקים דתיים. לשם כך חיזק עוד את מהלך השיבה אל האיסלאם שיזם נאצר. ממשלתו כוננה מאות אגודות איסלאמיות בבתי החרושת, כדי להיאבק במרקסיזם האתאיסטי. תאי סטודנטים דתיים טופחו כדי להציב משקל נגד לתאים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שיהיו, כך האמין סאדאת, קלים יותר לפיקוח. הלאומנות והפאן־ערביות הוחלפו, בכל הדרגים והתחומים, בשיבה אל האיסלאם ואל מושג האומה האוניברסלי.
צו שהוציא סאדאת קבע שכל תחנות הרדיו והטלוויזיה שבפיקוח המדינה, אותם אמצעי תקשורת המגיעים אל ההמונים האנאלפביתים, ישדרו תפילות חמש פעמים ביום ויקדישו זמן רב למגוון תכניות דת. מסגדים צצו מעל פני האדמה כאילו נפלטו מסרט נע: במהלך 11 שנות שלטונו של סאדאת עלה מספר המסגדים במצרים מ־20,000 ל־46,000, שמהם רק 6,000 נתונים לפיקוח ממשלתי. ביום 11 בספטמבר 1971, 30 שנה בדיוק לפני המתקפה על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון, נוסף לחוקת מצרים סעיף הקובע שבעתיד ״עקרונות השריעה״ יהיו ״מקור עיקרי לחקיקה״. בשנת 1980 הומר הסתמי כמיודע, ו״מקור עיקרי״ היה ל״המקור העיקרי״.
לאיסלאמיזם של האחים המוסלמים ניתן עתה בכוונת מכוון פתיל חיים חדש. בקיץ 1971 הציע סאדאת לקבוצות גולות של האחים ערבות מלאה לחיי חירות במצרים. בשנים 1975-1973 שוחררו כל חברי האחים המוסלמים שהוחזקו בבתי סוהר במצרים, בצעד שעורר סנסציה בעולם הערבי. עד לביקורו של סאדאת בירושלים בשנת 1977, היחסים בינו ובין האיסלאמיסטים, שיכלו לפעול ולצמוח בחופשיות יחסית, הצטיינו ב״הרמוניה מוחלטת״.
בימיו של סאדאת הפך מגזר הסטודנטים לבסיס התמיכה החשוב ביותר של התנועה האיסלאמיסטית החדשה: מאמצע שנות השבעים ואילך נשלטו כל הגופים הייצוגיים של הסטודנטים בכל אוניברסיטאות מצרים בידי תאים איסלאמיים רדיקליים. ארגון הגג אל־גמאעאת אל־איסלאמייה (האגודות האיסלאמיות), שאיש האחים המוסלמים לשעבר שוכרי מוסטפא הקים בשנת 1973, מיצב את עצמו כארגון המוביל.
מסלול חייו של מוסטפא אופייני לבני הדור הרדיקלים. הוא נולד בשנת 1942, נידון למאסר כשהיה חבר האחים המוסלמים בן 23, וזכה לחנינה בשנת 1971, בימי סאדאת. במחנות המאסר של שלטון נאצר העסיקו עצמם מוסטפא ויתר האחים הכלואים בדיונים תאורטיים רחבי יריעה. במהלך הוויכוחים הללו, ובהשפעת רעיונותיו של סייד קוטב, התגבשו קבוצות איסלאמיות רדיקליות חדשות שגישתם של האחים המוסלמים הייתה רפורמיסטית מדי בעיניהן. זרם זה, שה״גמאעאת״ היו רק אחד מביטוייו, סבר שהחברה המצרית כולה נתונה במצב של כפירה חסרת תקדים. למסקנה זו הגיעו במידה לא מעטה גם בשל מצבם הפיזי. האם, שאלו האסירים את עצמם, המענים שהם נתונים לחסדיהם יכולים באמת להיות מוסלמים? האם שליט כנאצר, שציווה על העינויים הללו, יכול להיות מוסלמי? האם כל אלו שצייתו למנהיגים חסרי אמונה אלו לא נטשו למעשה את הדת?
מחשבות אלו הובילו כמה מהקבוצות לבודד את עצמן לחלוטין מהעולם החיצוני, כדי לייסד חברות־נגד איסלאמיסטיות של מאמינים אמיתיים. קבוצות אחרות בחרו לקדם את האיסלאמיזם באוניברסיטאות, באמצעות שילוב מחושב בין אספקת שירותים בסיסיים ובין תעמולה דתית. כך, למשל, בעזרת סובסידיה ממקור לא ברור, יכלו האיסלאמיסטים להציע לסטודנטיות ״לבוש איסלאמי״ – רעלות, גלימות לבנות ארוכות וכפפות – במחירי רצפה. לבישת בגדים אלו הייתה תנאי לקבלת הסעות חינם שיועדו לנשים בלבד. באותה תקופה פשט באוניברסיטאות גם הנוהג להפריד בין המינים באולמות ההרצאות.
באירופה יש שנוטים לראות תהליכים כאלו באור רומנטי, ולמצוא בהם ביטוי מרתק לקריאת תיגר על המערב, בלי להכיר בהשלכותיהם המדאיגות. לאנשים בחברה מחולנת, שגדלו על עקרונות הנאורות, לא קל להבין את הנחות היסוד של האיסלאם האורתודוכסי. אולם המאמץ כדאי.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
ד. יחסו לתורתם של רבותינו חכמי מארוקו
החל מן המאה העשירית התפתחו במארוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, אשר ריכזו כל מעיינם והגות רוחם בהעמקת יתר בתורה. וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי פרד״ס התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה לגווניה, בתורת הנסתר, בהגות ובמוסר, בשירה ובפיוט. אר מחמת העדרם של בתי דפוס בצפון אפריקה, ומשום שהיו החכמים מחוסרי אמצעים להוליך ספריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זוית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכח והעוז להטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. אחדים מקרב אותם חכמים כתבו את חידושיהם על גבי גליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.
מיום שעמד ר׳ יוסף על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם של רבותינו הקדושים. השתדל להעתיק בעצמו כתבי-יד ישנים ומתפוררים, למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. מן הליקוטים הללו שהעתיק יש לציין את חידושי הרה״ג רבי משה אסקורי, מחכמי פאס במאה הי״ח, אשר כתב כל חידושיו לתורה, לנ״ך ולתלמוד, על שולי הספרים בהם למד. חלקם השתמרו עד היום. כתב ידו היה יפה, קטן ודק להפליא. ר׳ יוסף אסף מגליוני מסכת כתובות בה למד ר׳ משה, את חידושיו למסכת זו בהיקף של ספר שלם.
את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא ר׳ יוסף בכל הזדמנות. בפתיחה לחיבורו ״מלכי רבנן״ שנדפס בירושלים בשנת תרצ״א (1931), פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירים, לתרום למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו. בפנייתו תיאר את גודל יצירתם, מצב היצירה בהווה והחרדה לגורלה בעתיד. אף העלה על נם את חשיבותה של מצוה זו ואת גודל שכרם של העוסקים בה. להלן משפטים קצרים מפנייתו:
לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה … לכן אחי, נא אנכי מבקש, חפשו בחורין ובסדקין אחרי ספרי כתבי-יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה, מאוצרות הספרים ומבעלי בתים, לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפום … שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה. ואל תמנעו הטוב, כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת … ועשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך…
ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזניים קשובות בכל עברים. וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן…
דברים דומים השמיע במספר הזדמנויות. בחודש אדר ב׳ תש״ח (1948), ביקר במארוקו הרב ישעיה שווארץ הרב הראשי ליהדות צרפת. בהיותו בפאס, מסר לידו ר׳ יוסף! סקירה בכתב על היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו, בה כתב בין היתר:
יש אתי טמון באוצרותי בספריה שלי שיש בה כמה אלפים ספרים, ובאו בתוכם ספרי כתבי יד רבני המערב מאה וארבעה ושישים ספרים, שכל ספר מהם הוא אחד בעולם. ויש מהספרים עלים בודדים מה שלקטתי בימי חלדי. ואני שומרם כאישון בת עיני, עד ישקיף וירא ה׳ משמים לאמור להם, צאו לחירות ולרווחה לראות אור הדפום. ויהגו בהם נפשות שוקקות לרוות צמאונם, לשתות מבאר חפרוה שרים. ולהפיץ תורתם בשער בת רבים, ואחרי בלותם תהיה להם עדנה אכי״ר. דבריו אלה כמו דבריו הקודמים הנ״ל, מבטאים את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מארוקו בפרט; ההוקרה וההערכה שהוא מייחס לכל פיסת נייר מתורתם; הטיפול המסור והשמירה המעולה שהוא שומר עליהם כעל בבת עינו. תוך שהוא מביע משאלת לבו הכרוכה בהרבה אמונה ותקוה, שאכן יצירה מופלאה זו עוד תזכה לראות אור הדפום. הוא לא חדל מלעורר את אלה שיש בידם אפשרות כספית לקום לטפל בכך. שמח היה שמחה גדולה כשהגיע לידו חיבור מתורתם של רבותינו שיצא לאור, ויעידו מכתבי התודה וההוקרה שכתב למוציאים לאור.
נראה, כי דבריו עשו רושם, כי סמוך לתקופה זו החלה במקומות שונים במארוקו, התעוררות לעשות למען הוצאתם לאור של כתבי רבותינו הקדושים ונדפסו עשרות ספרים.
לר׳ יוסף היתה אהבה עזה, וקרבה מיוחדת לרבותינו הקדושים חכמי המערב. למענם הקדיש שבע שנות חקירה ודרישה, בעיון בחיבוריהם בדפוס ובכתבי-יד. בשטרות ובעלים בודדים אותם שלף! מהגניזות. מתוכם אסף בעבודת נמלים, באופן עקבי ושיטתי, שם לשם, ופרט לפרט, עד שצבר חומר רב, כמאמרו.
לכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה, הרבנים הגדולים שכהנו פאר במערב, לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו … לא חסכתי מעמל נפשי ואספתי ולקטתי מכתבי-יד … ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם. אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב…
בכך עשה ר׳ יוסף להנצחת שמם ופועלם של חכמי מארוקו, וכלשונו: ״להצהיר זיו הוד חכמי המערב, להשגיב צדקותיהם ופעולם בחיבוריהם היקרים הידועים״. גם השמות ״מלכי רבנן״ ו״כבוד מלכים״ שנתן לחיבוריו, מוכיחים על הוקרתו והערכתו הגדולה כלפיהם. כי מאן מלכי? רבנן.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
זה מייל שקיבלתי מגולש שאיני מכיר……
הגולש הנזכר נתן את הסכמתו המלאה לפרסם מייל זה שלו….
אשמח מאוד לתגובות מגולשים אחרים….
להלן המייל ככתבו וכלשונו :
אבי משה ארוואץ ז״ל, נולד בעזה בשנת 1898.
הוא למד בחדר אצל דודו, נשיא הקהילה היהודית בעזה ורבה הראשי, הרב משה ארוואץ.
אחד מחבריו לכיתה בחדר היה הרב הילל שמחון, שבשנות הארבעים חי בשכונת נווה צדק.
משפחת ארוואץ הענפה – הייתה מעורה בחיי הקהילה היהודית, ודודו של אבי הרב משה ארוואץ, הקים בית הספר עברי, בית הכנסת, מקווה ובית מרחץ, בית שליטה כשרה ועוד.
הרב משה ארוואץ היה גם הקונסול הבריטי בעזה, ובשלטון העוטומני – היה הרבה כבוד לקונסול הבריטי.
משפחת ארוואץ הגיעה לעזה מגיברלטר הבריטית, באמצע המאה התשעה עשרה, הם עזבו חיים, כציונים נלהבים.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך
א
הקדמה
הצב"י אברהם אסולין ס"ט
אלעד יע"א.
תמוז תשע"ג
ישתבח המפואר ויתרומם הנישא, אשר בחר בנו מכל אומה, ונתן לנו תורה תמימה, שלמה עמוקה וחתומה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ימה, שבעים פנים לתורה עץ חיים למחזיקים בה, מאירת עיניים ברה כחמה, תוציא לאור כל תעלומה. דיברות פיו הנחילנו, בהגלותו בסיני עלינו, ירדה תורה לעינינו, בזכות אבותינו הנחילנו, אשר בדרכם
צועדים אנו, לא סרנו ולא זענו בדרכינו, מתורת אימותינו, זכותם תהיה מגן וצינה לנו ולבנינו, אכי"ר. איתא במדרש שחמה ולבנה נבראו שווים ונתמעטה הלבנה על
שקטרגה שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד ופרש רש"י )בראשית א, טז(, ואע"פ שהייתה לה נפילה גדולה בימי העולם שאורה היה כה רב ממש כאור החמה ועתה היא קטנה וזעירה, בכל זאת ממשיכה היא להאיר מידי חודש בחודשו ולמלוך בממשלת הלילה. מהיכן שואבת הלבנה עוצמה זו להתחיל כל חודש מחדש?? אלא הסוד הוא שלעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. והנלמד הוא כדברי דוד המלך ע"ה שאמר בתהלים "ועוד מעט ואין רשע והסתכלת על ממקומו ואיננו" )לז', י'(. להסתכל תמיד בטוב על כל אחד, ובכלל הברכה יקח אדם גם את עצמו לכף זכות. בשבח והודאה לחי עולמים יתעלה שמו לעד, שזיכנו ברחמיו הרבים, להוציא את גיליונות "תורת אמך" על המועדים ופעמים רבות נאלצנו לקצר או להשמיט הלכה ומנהג מחוסר מקום ועתה בס"ד זוכים
תורת אמך
ב
להוציא קונטרס "תורת אמך השלם" לימי התעניות, בין המצרים,
תשעה באב, וצרפתי הלכות ומנהגי אבלות.
ואע"פ ששמעתי מבעלי דמיון שאין להתעסק בהלכות אלו, אך מאחר
שראו ענינו פעמים רבות בבית האבלים שנוהגים הפך הלכה
והמנהג, והיו פעמים שנשאלתי בעניינים אלו ולא ידעתי או שלא
נמצא בספרי המנהגים ולכן העלתי הדברים על הכתב, למען תהיה
משנה סדורה לנצרכים אחר אריכות ימים לכל עם ישראל. שהרי
סוף האדם למיתה. וכתב בספר חסידים )סימן רס"א(, אהוב לך את
המצווה הדומה למת מצוה, שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה
בזויה, או תורה שאין עוסקין בה… ואם תראה שחוששים ללמוד
גמרא מסכת מועד ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול
כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, שאין לה קוברים. ואהוב אותן
מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם וכו' אלא כן יעשה
הרוצה ללמוד אותה, יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע עכ"ל
הטהור. לכן אין לי ספק שאין בית מדרש ללא חידוש. ואע"ג
דמנהגים אלו רבים הם, השתדלנו להביא זעיר פה זעיר שם ממה
ששמענו מרבותינו שליט"א.
וזאת למודעי שלא באנו ח"ו לחלוק על שום פוסק או ת"ח, אלא
ציווי שמירת המנהגים גרידא מונח לפנינו, כמצות הכתוב הוא, שמע
בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך, דהנה יש המערערים על
מנהגינו ומבטלים אותם במחי יד, ללא שום חקירה או דרישה בנושא
וכתבו הרבה מחכמי ישראל על נושא זה, כמובא בהקדמה לספר מגן
אבות )בפתח דבר עמ' ט"ז( בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב )בספר
שרשי מנהגי אשכנז ח"א דף 81 ( וז"ל זו היא מכה המהלכת בימינו, שאנשים
עוזבים את מנהגי אבותיהם, זו היא עוולה גדולה. עיי"ש באורך. וכן
תורת אמך
ג
שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות מנהגי המערביים בארץ
ישראל, דכל מנהג שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב
הפנימי, עליהם לחזק ולקיים כל פרטי התפילה ומנהגיה כפי שעשו
אבותיהם בלא שינוי כלל. וכן שמעתי מהגר"מ אליהו זצ"ל שציבור
יוצאי מרוקו עליהם לברך על ההלל בר"ח אע"פ שמנהג א"י אינו כן.
ולך נא ראה בספר חסידים )סי' קי"ד( שכתב וז"ל: המשנה מנהג
ראשונים כגון פיוטים וכו' עובר משום אל תסיג גבול עולם אשר עשו
אבותיך. לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ"ל. וכתב עוד
מרן הרב שמש ומגן )ח"ב ריש סי' ל"ד( ואני בבואי לארץ ישראל לא
שיניתי אפילו כל דהוא מהמנהגים שנהגתי במרוקו. ועוד כתב שם
)ח"ג סי' פ'( בשאלה שבא חכם ורצה לשנות מנהג מרוקו שלא יאמרו
במה מדליקין לפני לכה דודי אלא אחרי, והשיבם הרב דאין לשנות
המנהג ואין ראוי לזלזל במנהגי ישראל,ובפרט כיון שגם בבואם לא"י
המשיכו במנהגם הקדמון, דודאי אין שום אחד רשאי לשנות מנהגם
ואפילו יהיה נגד הקבלה, ע"כ.
ועוד ידוע חשיבות שמירת מסורת מנהגי אבותינו שהמה כמלאכים
נידמו, כמובא בסידור "קינות אבותינו" לר' מאיר אלעזר עטיה הי"ו
)עמוד 02 אם למסורת הערה 4( בשם רבינו הגדול כמוהר"ר ר' אליעזר די
אבילה זצוק"ל בשו"ת באר מים חיים )דף ע"ט סוף עמודה ד'(: והרבה
מאלו המנהגים שיש להם על מה שיסמוכו, אע"ג דלית הלכתא הכי,
ומכל שכן בדבר שלא נקבע להלכה בו, שיש לנו לילך אחר המנהג
וכו', דדוקא מנהג שיש לו על מה לסמוך הוא דאזלינן בתריה
"ובתלת זמנין נקבעיה הלכה על פי המעשה" וכו' עיי"ש.
ובצאתי מן הקודש, אצרף ברכתי לחבריי וידידיי העוזרים והמסייעים
עימי, בכללם יתברכו כל המאירים והמעירים על הנכתב ועל כולם
לומדי כולל ערב לבעלי בתים "תפארת מיכאל אלעד" וכן
תורת אמך
ד
השעורים שאנו מוסרים בס"ד במספר בתי כניסות בעיר אלעד ת"ו,
שעל ידם זכינו לברר שמעתתא אליבא דהלכתא. ופעמים רבות פנינו
לתלמידי חכמים להכרעת הסוגיא.
וכאן המקום להודות לגאון עוזינו ותפארתינו מורינו ורבינו משיירי
כנסת הגדולה הרה"ג ר' יהושע מאמאן שליט"א בעל העמק
יהושע ז"ח, זקן רבני מרוקו ומלפנים רב וראב"ד במרוקו, ה' יאריך
ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך
אכי"ר,
לבנו הרה"ג ר' רפאל עמרם מאמאן שליט"א.
להרה"ג ר' משה אוחנונא שליט"א )אב"ד פ"ת(, הרה"ג הרב ציון
באורון שליט"א )חבר ב"ד הגבוה לערעורים(. וידידי הרה"ג רבי מאיר
אסולין שליט"א רב ק"ק תפלה לעני קרית גת.
הרה"ג ר' יחיאל בוחבוט שליט"א מלפנים רב ק"ק חסד לאברהם
קזבלנקה ובארץ רב העיר קרית שמונה, וכן רבי שלמה פחימה
שליט"א תלמיד הסבא רבה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב
ק"ק אולדמנצור.
תורת אמך
ה
ואחרון החביב לידידי רבי ברוך סבאג הי"ו שעבר על כל הקונטרס
וסילק כל מכשול והעיר את עיניי במספר סוגיות חשובות, ואף ערך
את כל הקונטרס. ישלם ה' שכרו ויתברכו כל ב"ב.
וכאן המקום לברך להצלחת ידידי, רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב –
מפריז, רפאל לוגסי וחביב כלפון הי"ו וב"ב מהרה יזכו לזקש"ק, אביעד
בן שלוש הי"ו וב"ב מלוס אנג'לס, שאול סופר הי"ו וב"ב מפריז, –
ומפיצי השיעורים די בכל אתר ואתר, אשר פרץ הי"ו עורך ומפיק
השיעורים וב"ב, מנהל אתר דרכי אבותינו מן המערב.
נפתלי אזולאי וב"ב, מנהל אתר "מורשת מרוקו". אליהו )אלי( פילו
הי"ו וב"ב מנהל האתר "מורשת יהדות מרוקו" וידידי אברהם מקייס
הי"ו וב"ב, מנהל אתרנו "אור חדש".
המצפה לביאת משיחנו שיחוננו, ובבואו תחזינה ענינו
הצב"י אברהם אסולין ס"ט
אלעד יע"א.
תמוז תשע"ג
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ונתנו ניתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם. ובתוך זה הזמן בשנת ר"ס פחות או יותר בא לכאן הר"ר שלום מסנות ממלכות תונס מגורי אבותיו, והרגיש בדבר הרע הזה וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום שהיו נוהגים בו כמנהג הרע הזה.
ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם חיות שהחזיקו ידי רבי ומרי ר"י עוזיאל זלה"ה וה"ר שמואל צבאח זלה"ה . ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם מפני שחכמי קסטיליה ובפרט הה"ר משה בן חליאה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל הנסרך בנפיחה ושלא בנפיחה חוץ מתרי אוני דסרכין אהדדי.
וגברה יד המתירים על האוסרים והיו שם דברים בגו ה' יכפר בעד ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הוא הווה שאינו מום עובר אלא מום קבוע רציתי מאמר ה' להחזיק יד ישראל ההולכים ודלים במצות מפני אחיהם בעלי אגרופים שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפי עניות דעתי וקראתי שמו " עץ חיים "….להודיע בו כל מה שקרה לי על עניין הטרפות משנת הרפ"ו ערב שבועות עד זאת השנה שאנו בה שנת רצ"ה אחר הפסח.
ואם זה יאמר האומר הרי אסור להחזיק במחלוקת על כן זאת כל מחלוקת שהיא לשם שמים אינה מחלוקת כי בראותי זאת הצרעת פרחה בראש ובזקן עד שפרצו גדרי התורה גדר אחד גדר וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות בראותם הקולות שהם מקילים כאן בהאלמללאח כלם חלפו ברית כי הם מתירים בנפיחה ואומר
ויהי היום יום א' ראש חודש סיון הרפ"ו אמרו שקפץ בשבועה הנגיד עמי שם טוב שלא יאכל נפוחה מפני מעשה שהיה יום ה' משבוע שעברה שיצאה טריפה מתחת יד הטבח של התושבים ותכך נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה למזכרת עון היאך אפשר שמה שהרי אבותינו מוכרים לגויים בדמים מועטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס.
אז נתרצו קצתם אל קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה ונשאו ונתנו בזה עד ששאלו לקצת חכמי פאס הקסטיליאניסים אחד לאחד דרך העברה ולא נועדו יחד ואמרו להם העניין שרצו לעשות והשיבום אחד לאחד, הנה מה טוב ומה נעים מי יתן והיה זה לכם כמה ימים ושנים.
וקצתם אמרו כמו כן אנחנו קונים ממקולין שלכם אחרי כן נתרצו כל התושבים וכתבו זאת ההסכמה ביום ג', ג' ימים לחודש, אתפִקת אל ג'מעא אל מקדסא אל טאהירא אל נקיה ג'אמעת יהודי פאס אל שבולן ובראש כלם הנגיד המעולה ה"ר שם טוב בר הר"ר אברהם נ"ע באיין מן ליום ולקודאם מא יאכול יהודי שבילי נפוחה בשום צד בעולם ולא סאביל לאחד מן יכולהא וג'מיע מן יג'אווז עלי דאליך ויכאל נפוחה הרי הוא בנידוי גמור לכל ענייניו ואוכל טריפות בפרהסיא.
וג'אמיע דאליך לא יתבת דינהא אל טאהיר לאינהי קאעידא מן אל קוואעד הדין הקדוש וכדהלך וופקנא אן נעמלו חנות אל גזארא ווחדנא וינבע אללחים כיף ינבע פי ג'מיע אלחוואנת פרץ שום לא ג'אייד ולא נקץ אלא בלאיסתווא ואלעתידאל ועל גמיע דאלך למדכור וואפקו אל ג'מיע וצח ג'מיע ותאבת וכאן דאלך ד' בשבת ג' סיון הרפ"ו.
וכדאלך איצ'י הקהל הקדוש המקובץ באין קדמו עליהום האד אל ארבע אסמי עלא חג'ת בדיקת הבהמות פי ג'מיע יצהרלהום ליחללו ולחרמו ועל דבריהם אין להשיב והום האוולאי אליסאמי, ה"ר שמואל אבן דאנאן, וה"ר זכרי הכהן וה"ר שאול בן כאמון, וה"ר יעקב בן ליחסן, ועמהם הדיין רבי יחייא בן חמו וג'מיע מא עלאש יוואפקו אל ג'מיע אל תאבת עלא ג'מיע מא דכרנא והכל שריר וקיים.
הערת המחבר – מפני שהלשון שבו כתובה ההסכמה הזאת הוא קצת משונה, כאשר הוא מדובר במרוקו, לכן הילך העתקתה בעברית " הסכימו הקהל הקדוש והטהור קהל יהודי פאס צאצאי סיביליה ובראשם הנגיד רבי שם טוב כי מהיום והלאה לא יאכל יהודי סבילי נפוחה…ואין רשות שיאכלנה וכל מי שיעבור על זה ויאכל נפוחה…איננו מקיים דינו כי הוא דין מדיני התורה.
וכן הסכמנו שנעשה חנות לקצבים לבדנו ולמכור הבשר במחיר הנמכר בכל החנויות אין חסר ואין יתר כל אחד בשווי אחד, ועל כל זה הנזכר הסכימו הכל ונתאמת הכל והיה ז\ה ד' בשבת וכן קבלו הקהל הקדוש עליהם לאלו הארבע השמות על דברי בדיקת הבהמות בכל מה שיראה להם לאסור ולהתיר אין להשיב והם אלו השמות …. וכל אשר יעשו עשו וקיים על כל מה זכרנו והכל שריר……….עד כאן הערת המחבר.
ואלו הם העדים שהעידו רבי שם טוב בר אברהם, רבי שלמה בר מימון אבן דנאן, רבי אהרן הכהן בר נחמיה, רבי בר שלמה בו דאנינש, רבי זכרי נסים הכהן, שטין בר שאול הלוי בר שטן.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
. ". Pour lui aussi, l'edification du Mellah, le second pense-t-il, fut une mesure de securite pour les Juifs de la "seconde classe". Qu'a cette epoque la situation de la majorite des Juifs soit devenue beaucoup moins bonne est l'evidence meme, mais ces Juifs, s'ils demandaient que des mesures de protection fussent prises pour leur securite future, n'avaient pas prevu que cette protection se traduirait par leur segregation.
Ils furent douleureusement surpris quand arriva l'ordre du sultan. La mesure, d'ailleurs, ruinait un grand nombre d'entre eux. Un texte de R. Joseph Elmaleh, date de 1813 cinq annees apres l'installation des Juifs au Mellah, nous edifie sur ce point ainsi que sur d'autres. L'essentiel de ce texte nous apprend que, lorsque le decret ordonnant a tous les Juifs de sortir de leurs maisons arriva a Mogador, on put y lire que la valeur des maisons ainsi evacuees devait etre remboursee par le sultan.
Ce remboursement devait s'effectuer sur le prix qu'en offriraient des acheteurs eventuels. Ces acheteurs etaient evidemment des Musulmans qui seuls pouvaient occuper les maisons en question. Ils voulurent profiter au maximum de cette conjoncture, aussi les maisons n'atteignirent-elles pas le sixieme de leur valeur. Les autorites musulmanes en firent alors l'estimation "qu'ils voulurent" et le sultan sortit un second decret invitant les Juifs a se faire rembourser sur la base de cette estimation.
Mais les terrains sur lesquels les maisons etaient construites, comme tous les terrains de Mogador, etaient la propriete du sultan; aussi devait-on prelever le tiers de chaque estimation pour le sultan et les Juifs encaissaient le reste. L'estimation ayant ete faite par les autorites musulmanes comme bon leur semblait, il ne resta plus aux proprietaries des maisons que "la valeur des pierres et des planches", c'est־a־dire, qu'en fait, ils perdaient presque tout.
137 R. Joseph Elmaleh, op. cit., II f° 61a, art. N° 95:
״… שאלה מעיר אצווירא (מוגאדור) ראובן שמשכן קרקע ביד שמעון כדין משכו׳ הנהוגות בניט שהם כדין מש׳ דסורא וכשבא מאמר יר״ה שיצאו כל היהודים מחצריהם וטירתם ויקהו דמיהם מאת המלך יר"ה נסתרסרו החצרות בשוק לעיל כל ולא הגיעו אפילו לפחות משתות מכדי שיווים. אח״כ שמו אותם השרים והערכאות כפי רצונם ובא מאמר המלך שיקח כ״א דמי חצרו ע״פ השומה ההיא. וכן עשה וע״ז נסתפק השואל אם יגבה המלוה חובו שהם כל דמי המשכו׳ ממה שנתן המלך בעד החצר או ינכה מהם לערך מה שפיחת המלך מדמי שיווי החצר ע״פ השומה הזלה. לפי שידוע . הוא שהקרקע הוא של המלך והשר שהביא מאמר יר״ה אמר שהמלך מנכה שליש הקרקע שלו שומ' החצרן׳ וכפ״ו לא נשאר לבעל המשכו׳ אלא דמי עצים ואבנים. וגם אם כבר חסם המלוח דמי המשכו׳ ע״ח יורונו מ״ץ מה יהיה משפט זה לאשורו ושכ' מה…."
Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Suite a 1'intervention de la mere du sultan, les Juifs de Fes eurent un traitement de faveur: on exigea d'eux 100 talents d'argent et on leur donna la consigne de ne pas quitter les lieux. Cette consigne sema la panique et les Juifs durent quitter la ville le jour meme. Ceux qu: resterent ne purent amasser que 16 talents et les fonctionnaires s'approprierent du mobilier. Moulay Yazid permit aux troupes qui demandaient a grands cris leur solde arrieree, de piller, pendant vingt- quatre heures, le quartier des juifs a Fes. Quand le sultan entra dans la ville, il exigea que les Juifs quittent leur quartier pour s'installer sans leurs effets au depotoir de la ville. Cet hiver la, un feu se declara dans ce nouvel abri d'infortune. Le sultan fit installer des Berberes dans le quartier juif. Pour ajouter a l'insulte, il ordonna de detruire le cimetiere juif et d'utiliser les pierres tombales pour construire une mosquee au Mellah. En apprenant le sort des Juifs de Tetouan, les Juifs de Meknes abandonnerent leur ville de peur d'etre decimes et se cacherent chez des connaissances dans les montagnes. Beaucoup de Juifs de Meknes quitterent la ville en 1790 vers l'Algerie, la Tunisie ou la Terre promise En arrivant a Oujda, les partants temoignerent de ce que les Juifs avaient les oreilles coupees sur ordre de Moulay Yazid qui trouvait que les vetements des Juifs ne les differenciaient pas suffisamment de ceux des Musulmans. Un decret royal annonga que le sultan faisait la paix avec les Juifs. Sitot entres dans la ville de Meknes, ils furent encercles et la ville fut saccagee.
En 1790 le sultan Moulay Yazid ordonna de decapiter soixante notables de Marrakech, Juifs ou Chretiens pour la plupart. Suite a la prise de Marrakech dont la population avait soutenu la nomination de son frere Hicham, Moulay Yazid aurait massacre pres de 3000
personnes sans distinction de sexe, d'age ou de religion et aurait creve les yeux a des centaines d'autres. Selon Al-Dou'ayyif, Moulay Yazid ordonna
qu'un juif sur deux eut la tete coupee et que le second ait le visage balafre.» Des ordres furent donnes pour executer des dizaines de notables Chretiens et juifs a Mogador. II ordonna egalement de pendre dix Juifs par les pieds jusqu'a ce qu'ils acceptent de se convertir a l'islam Deux d'entre eux moururent, un abjura et les sept autres furent detaches plus morts que vivants apres la mort du souverain. Seule la mort de Moulay Yazid des suites d'une blessure de guerre lors de la bataille contre Marrakech evita de plus grands massacres. Les atrocites commises contre les Juifs de Mogador sont rapportees par le temoin italier. Romanelli dans son ouvrage Massa' Be'arav
Qu'en fut-il de sa politique exterieure?
Moulay Yazid mena une politique exterieure a l'oppose de celle de son pere. II declara vouloir vivre en paix avec l'Angleterre (sa mere etait h fille d'un renegat anglais) et rouvrit Gibraltar au commerce marocain. Son aversion pour les Espagnols fut innommable. II fit clouer une main du vizir de son pere a la porte du consulat espagnol a Tanger. La seconde main fut envoyee a Oujda et la tete fut clouee a la port du couvent espagnol de Meknes. De ses propres mains, Moulay Yazid fit feu sur le pacha de Tanger qu'il mutila par la suite. Les seins des femmes du pacha furent ecrases dans des presses et sa mere suspendue deux jours durant au-dessus d'un feu. Cet exemple illustre la barbarie de ce souverain et il serait vain d'en rajouter. II livra la guerre a l'Espagne, sans succes. Les deux conseillers juifs Attal et Levy perdirent leur statut et s'apostasierent. L'un d'eux, Levy, se serait enfui a l'etranger. Neanmoins, l'autre fut decapite avec son frere sur ordre du nouveau sultan Moulay Yazid. Ce souverain dilapida en dix-huit mois le tresor considerable que son pere avait constitue durant son regne. En 1792,Moulay Slimane le successeur de Moulay Yazid retablit les prerogatives des Negociants du Roi. II permit aux Juifs de retourner au Mellah de Fes et fit meme detruire la mosquee qui y avait ete construite.
Ainsi, Moulay Yazid aura ete particulierement cruel envers les Juifs aussi envers les siens. Le temoignage personnel du chroniqueur ulqasem Ben Ahmed Ezziani contemporain de Moulay Yazid, compile sous le titre Le Maroc de 1631-1812 (traduction d'O. Houdas), fait etat du comportement erratique et instable du souverain. Ce dernier ne cadra guere avec le parangon de tolerance generalement attribue aux erains de la dynastie alaouite.
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
יהודים בחצר המלך
למן ימיה הראשונים של פורטוגל ראו שליטיה את היתרונות שבהעסקת יהודים. היהודים הסתפקו בשירות הכתר וראו את תפקידיהם בחצר המלכות כפסגת שאיפותיהם והישגיהם הפוליטיים. נאמנותם למלך הייתה בדרך כלל מוחלטת וסילוקם מהחצר לא גרם לתגובה מעוררת דאגה. ברור כי החצרנים היהודים נבחרו גם בזכות כישוריהם והאמצעים שיכלו לגייס. בתמורה לשירות שסיפקו למלך זכו היהודים החצרנים למעמד של יוקרה בחברה בכלל, ובקרב היהודים בפרט, ונהנו מהטבות מגוונות.
הרבי מור הראשון היה יחיא אבן יעיש, ששימש בימיו של אפונסו אנריקיס. התפקיד שנחשב לתפקיד הבכיר ביותר של יהדות פורטוגל העניק לנושאו מעמד חשוב בחצר המלך.
יהודה (1303-1295) שהיה רבי מור בימי המלך דיניס שימש שר אוצר. דיניס העניק לו הטבות שונות. בנו גדליה, שהתמנה מאוחר יותר לרבי מור בעצמו, קיבל מהמלך חלקות אדמה. אף לאחר מינויו לתפקיד בשנת 1324 המשיך ליהנות מהטבות כאות תודה על שירותו היעיל והמועיל. הוא שימש גזבר (thesoureiro) של המלכה האם בריטיס. המלך העריך אותו מאוד ובשנת 1306 נתן לו שני אתרים בביז׳ה כדי שיבנה לעצמו בתים.
השפעת החצרנים היהודים ומעמדם בחצר הטרידו במיוחד את אנשי הכנסייה. בשנת 1309 שלחו תלונה לאפיפיור ובה מחו שדבר לא נעשה בפורטוגל מבלי שעבר תחת ידי היהודים. תלונות אלה לא הועילו למתנגדי החצרנים היהודים, והללו המשיכו למלא תפקידים בכירים בחצר המלכות. בימי אפונסו הרביעי זכה גדליה ליחס של אהדה והעדפה. המלך שיחרר אותו מהחובה שהוטלה על היהודים להגיש את רשימת נכסיהם וכספיהם. אף משה נבארו מסנטרים קיבל מפדרו הראשון הטבות. הוא היה הרבי מור וגם רופאו ומנתחו של המלך. הוא שימש בתפקיד שלושים שנה והחזיק במשרה בימי ז׳ואאו הראשון, והיה רופאו האישי.
יהודה אבן מניר שימש את המלך פרננדו כגזבר (tesoreiro mor, rendeno mor) ומילא בו בזמן את תפקיד הרבי מור. בשנת 1375 קיבל יהודה מהמלך בתים בליסבון לבעלותו המלאה ובהמשך נהנה מהטבות נוספות. גם אשתו ריינה קיבלה בשנת 1383 בתים בליסבון. יהודה היה היהודי העשיר ביותר במלכות וזו הייתה הסיבה העיקרית למינויו לשר האוצר של פורטוגל. מנתחו ורופאו של פרננדו היה גדליה אבן יחיא. ימים ספורים אחרי מותו של פרננדו הגישו נציגי העיר ליסבון איגרת למלכה ליאונור ובה התלוננו על היהודים ששימשו בתפקידים בכירים שהעניקו להם סמכות על נוצרים. יהודה אבן מניר היה אז שר האוצר. המלך החדש דואאו היה יריבה של ליאונור והוא ראה בחצרנים היהודים של המשטר הקודם מטרה חשובה לפגוע בה. שניים מהם, יהודה הגזבר ודוד נגרו יועץ המלך, הכעיסו במעמדם הרם את ז׳ואאו, שנבחר לעוצר בדצמבר 1383. המאבק בין המלכה ליאונור והעוצר הביא להתערבותו של ג׳ואן הראשון מלך קסטיליה, חתנה של המלכה. עצמאותה של פורטוגל הייתה נתונה בסכנה בגלל שני יהודים. דוד נגרו הצליח לשבש את המזימה להרוג את מלך פורטוגל. ואילו יהודה, שהיה מעורב בקשר, הצליח יחד עם יהודים רבים לברוח לקסטיליה.
לאחר גזרות 1391 היו בין הפליטים שמצאו מקלט בפורטוגל בניו של דוד נגרו, שלמה ויהודה. יהודה היה בשירותה של פיליפה, אשתו של ז׳ואאו הראשון ולאחר מותו של משה נבארו, הפך יהודה לחשוב ביותר בין חצרניו של המלך. דוד נגרו שימש בזמנו יועץ למלך פרננדו. יהודה אבן מניר ודוד נגרו חרצו במידה רבה את גורלה ועצמאותה של פורטוגל. דוד נגרו נתמנה לרב די לה קורטי בקסטיליה והיה מעורב עמוקות בפוליטיקה של קסטיליה ופורטוגל. כאמור, דוד חשף מזימה להרוג את המלך ואף הציל את חייו של יהודה אבן מניר. קרבתו לרב די לה קורטי של קסטיליה מאיר אלגואדיס, דרך אשתו, סייעה לו ליצור קשרים ולתפוס עמדה חשובה בקסטיליה. יהודים רבים וביניהם יהודה מצאו מקלט בקסטיליה. רכושם הוחרם. הפרשה כולה מעידה על מעורבות עמוקה ביותר של יהודים בפוליטיקה הפנינסולארית בכלל, והפורטוגלית בפרט.
יהודה נגרו פעל רבות למען בני הקהילה. בשנת 1416 התערב בפרשת ההאשמות שהוטחו כלפי יהודים אשר נחשדו בזיוף כסף. תרומתו של יהודה נגרו לביטחונה ולרווחתה של הקהילה הייתה משמעותית מאוד. ז׳ואאו הראשון אישר את איסור העסקתם של יהודים בתפקידים שהעניקו להם שררה על נוצרים, אך הדבר לא הפריע לו להעסיק בעצמו יהודים.
בשנת 1433 מת ז׳ואאו הראשון לאחר כמעט יובל שנים במלכות. בנו דוארטי שירש את כסאו היה מלך משכיל וקירב אל חצרו מדענים יהודים, למרות שנאתו ליהודים. גדליה בן שלמה אבן יחיא נגרו, רופא ואסטרולוג, היה בין מקורביו.
גדליה ייעץ לדוארטי לדחות את טכס ההכתרה מסיבות אסטרולוגיות ומשלא נענה לעצתו צפה לו שנים מעטות על כס מלכותו. דוארטי מלך בקושי חמש שנים והוא מת במגיפה של שנת 1438. גדליה המשיך לשמש בחצרו של יורשו, פדרו.
כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו היו חצרנים בימי אפונסו החמישי. דוד מת בליסבון בשנת 1460. יוסף היה החשוב מכל אחיו בגלל מעמדו בחצר המלך. אפונסו, שאהבתו לספרים ולמדע הייתה גדולה, כינה את יוסף judeu sabio יהודי חכם. המלך וחצרנו היהודי ניהלו ביניהם שיחות רבות על יהדות ונצרות.
יהודה אברבנאל ובני ביתו היגרו לפורטוגל והתיישבו בליסבון. יהודה נתמנה לגזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. לפני שהפליג למבצע טנג׳יר בשנת 14.17, כתב פרננדו בצוואתו להשיב סכום של 506,600 זהובים ליהודה. אפונסו החמישי התרשם מאוד מכישוריו ומתכונותיו של יצחק אברבנאל, בנו של יהודה, הזמין אותו לחצרו ומינהו לגזברו ולממונה על האוצר. יצחק אברבנאל, שנהנה מכוח פוליטי רב ומידידותם של רבים מבעלי ההשפעה, קנה לו גם יריבים ואויבים.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ הלכות ומנהגי שלושת השבועות◆
לפי מנהגי מרוקו, תוניס, אלגי, לוב. מאת: הרב אברהם אסולין
הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.
א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם(סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית(מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.
ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב
ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב).והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז). וכ"כ בשו"ת מקוה המים(ח"ג סימן נב).
ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע(סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א(סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו(סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה),שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.
ד. בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא),שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.
ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. בשו"ת דברי שלום ואמת עמאר (סי' כא), כתב הבאר היטיב (סי' תקנא סק"ג), שאסר מראש חודש עד התענית ואע"ג שאנו במחננו זה קדוש נוהגים שאבי הבן מסתפר וכמו שנמצא כתוב מן הצד בא"ח של הרב א"ז הוא אביר יעקב בירדוגו, המכונה החכם, היינו מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב, שלא הוזכר איסורו בש"ס, אבל בשבוע שחל בו ת"ב פשיטא שאין להקל. וכן כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), שהביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל ולמעשה אסר משבוע שחל בו ת"ב, אך המיקל כדברי הרב מר"ח עד שבוע שחל בו לא הפסיד. וכתב בספר לקט הקמ"ח משאש (עמוד קנה), מילה שחלה בשבוע שחל בו ת"ב, יש מקילים לאבי הבן לגלח בליל המילה וכן נעשה מעשה לפי קצת מורים. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).
ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות. ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה(אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.
ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב),ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.
ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).
ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך עליו בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.
י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.
יא. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה. כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בשו"ת מקוה המים (ח"ד סי' יז), וז"ל על מנהגנו להפטיר בתלתא דפורענותא בתמרור קינה, אמת כן נהגנו בחו"ל, עד קום המדינה, אשר רצו כמה ש"ץ לבטל המנהג, מהם הצליחו, ומהם פגשו תגובה חריפה מהציבור, גם פה בארץ יש נוהגים כן, ויש קוראים כרגיל. והנה עיקר המנהג נבע לפי דעתי ממה שמצאו בסידורים של 'חמש תעניות', ו'קול תחינה', קינות לשבת דברי' ושבת 'חזון', משמע שהיו נוהגים הראשונים לומר אפילו קינות ממש, אלא שכאשר נתבטל מנהג זה, עדין כמה אנשים מחזיקים בניגון ההפטרה, ואולי מפני שניגון זה חשוב בעיניהם ולא רצו לבטלו, כי באמת כמה אנשים מתענגים כאשר הם קוראים הפטרה זו ואפילו קונים אותם בדמים יקרים עכ"ל. וכתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה), כתבוהוא מנהג קדמון. ובספר מגן אבות(בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).
מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
בת חכמה תשמח לב אב
לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשר, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.
אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״
הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.
בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.
בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״
שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.
שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.
שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
כבר בראשית ניסיונותי לאסוף חומר כתוב על העלייה הנזכרת נתקלתי בתופעה אשר הפתיעה אותי. בספרים המסכמים את העלייה השלישית, בזיכרונות אנשי אותה עליה ואף בספרים ומחקרים על העליות מצפון אפריקה, אין כמעט זכר לעבודה כי בין אנשי העלייה השלישית, היו רבים שהגיעו מארצות המזרח.
לכן הבסיס לעבודה זו הינם זיכרונות של שלושה מאנשי אותה עליה :
1 – יצחק בן מרדכי צבע שאביו היה מנהיג אותה קבוצה ואף הוא הגיע בעלייה זו עם אשתו ובתו.
2 – יונתן בן גדליה אסולין, אשר היה ילד בן 8, כאשר הגיע עם משפחתו לארץ.
3 – הרב יעקב בן מימון סודרי, אשר היה בן 5 שנים כאשר עלתה משפחתו.
תודתי הרבה ועמוקה נתונה לאנשים נכבדים אלו ולבני משפחותיהם אשר עזרו לי בהשגת חומר משפחתי, בהבנת החומר כאשר זה, היה כתוב בשפה המרוקאית היהודית.
סימוכין ותוספות לזכרונות אותם אנשים ניסיתי למצוא בעיתונות התקופה ובמסמכי הארכיון הציוני בירושלים. כדאי לציין כי במקורות אלו אין תמיד הפרדה לפי ארצות המוצא ובוודאי שלא לפי ערי המוצא.
הכתובים מדברים על יהודי צפון אפריקה, יהודים ספרדים, יהודים מזרחיים או יהודים מרוקנים. לכן, במספר מקרים, כאשר המקור התאים לזיכרונות האישיים הרשיתי לעצמי להניח כי המסמך המדובר מתאים גם לקבוצת העולים " שלי ", אולם תיק ידיעה כי עלולות ליפול בכך טעויות.
בעבודה זו אנסה לבדוק את פרשת עלייתם של יהודי צפרו בשנת תרפ"א. מסיפור עלייתם אנסה לתאר ולבחון מספר הביטים בקליטתם של יהודי המזרח בארץ ישראל בתקופת " העלייה השלישית ואנסה להגיע למסקנות בדברי קליטתם של עלי צפרו ושל עולה המזרח בארץ ישראל.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
מכתב מספר 11
מכתב מאת שומר הסף המלכותי מוסא אבן אחמד אל יעקב קורקוס בדבר אספקת פשתן אמריקאי חצבא החונה בחבל האחה.
30.7.1858
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
1 ـ من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به الى الذمي التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فعن
2 ـ خير مولانا نصره الله وصل كتابك في شأن الكتان المركان الذي امرت بدفعه
3 ـ لحراك حاحة على يد العامل محمد بن عبد السلام ابن زاكور انهينا ذلك
4 ـ كله لمولانا ايده الله وصار بباله السعيد ويأمرك اعزه الله ان تدفع للعامل
5 ـ المذكور كساء اخر لخيلهم وعددهم خمسون ولا بد والتمام في 18 من حجة الحرام
6 ـ عام 1274
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
השבח לאל לבדו
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום.
1 ـ من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به الى الذمي التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فعن
1 – מאת עבד ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל החסד, אל הד'ימי הסוחר יעקב קורקוס, לעצם העניין :
הערת המחבר : מוסא בן אחמד מהאישים החשובים ביותר במרוקו במאה התשע עשרה. הוא צאצא של משפחה שמוצאה מחיל העבדים ה " עביד אל בוח'ארי " ששירתו את המלכים המרוקאים מסוף המאה השבע עשרה. בתור " שומר הסף " של מולאי עבד אלחמאן ומאוחר יותר בתור וזיר גדול של בנו של מולאי מחמד הוא צבר כוח רב. בתקופת כהונתו הוא נימנה עם מחנה ה " שמרנים " שהתנגדו לפתיחת מרוקו להשפעת אירופה
2 ـ خير مولانا نصره الله وصل كتابك في شأن الكتان المركان الذي امرت بدفعه
בחסד אדוננו – ינצרנו האל – הגיע אלינו מכתבך בעניי בד הפשתן האמריקאי אשר נתבקשת להעביר לצבא ( הנמצא )
3 ـ لحراك حاحة على يد العامل محمد بن عبد السلام ابن زاكور انهينا ذلك
בחבל חאחה, באמצעות העמאל אל חאג' מחמד בן עבד אל-סלאם בן זאכור. מסרנו את כל העניין לידיעת
4 ـ كله لمولانا ايده الله وصار بباله السعيد ويأمرك اعزه الله ان تدفع للعامل
אדוננו – יהי האל בעזרו – ולקח זאת לתשומת לבו הטוב, והוא – יפארנו האל – מורה לך למסור לעמאל
5 ـ المذكور كساء اخر لخيلهم وعددهم خمسون ولا بد والتمام في 18 من حجة الحرام
6 ـ عام 1274
הנזכר בד נוסף עבור סוסיהם, חמישים במספר. זו פקודה. סוף. 18 לחג'ה הקדוש
שנת 1274