פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

בפרק זמן זה התחילו כנראה, ייסורי מצפון קשים מפעמים בקרב שארית ישראל שבאפריקה הצפונית ; האם נכון הדבר, עשו הם או אבותיהם, ואם יש להם עוד חלק  באלוהי ישראל. את הֵדם שך לבטים אלה אנו מוצאים בדבריהם של שלושה חכמים, ששניים מהם הקדישו לבעיה זו חיבורים מיוחדים, הלא הם רבי מימון הדיין, רבי שמה בנו ורבי יוסף בן יהודה בן עקנין.

שלושתם חזו את המאורעות מקרוב, ואף מבּשרם, ולכן נודעת חשיבות יתרה לדבריהם.

בפתח אגרת הנחמה שלו אומר רבי מימון הדיין, שהוא כותב את דבריו בעיר פאס בשנת א' תע"א – 1160. אין הוא מזכיר במפורש את עניין השמד של המייחדים, אבל הרמזים גלויים למדי. משתדל לנחם את המיואשים, הסבורים שהקב"ה " זועם עלינו כשהמרינו את פיו.

בנים אנו למקום, בין שנאמין בו בין שנסור ממנו, והקב"ה יקיים מה שהבטיח לנו, חייב אדם לעסוק בתורה בסתר ובגלוי ולקיים את המצווה בלבו ובגופו. הקשר החזק בין אדם לבוראו היא העמידה, כלומר התפילה, שלוש פעמים ביום. אבל אם החסיר אחת ועבר זמנה אין צורך להשלימה.

ואם אין אפשרות להתפלל תפילת י"ח בשלמותה – במקום סכנה -, יתפלל תפילה קצרה או קצרה שבקצרות, ואפילו בלשון ערבית, ובלבד שתהא לפי העניינים שתיקנו חז"ל. תפילה זו מספיקה ךמי שאינו יודע יותר ואינו רוצה להישאר בלי התקשרות אל ה'.

עיקר שני היא האמונה במשה רבינו ; מי משמאמין בו מאמין בקב"ה, והכופר בו יורד לגיהנום. חלק ניכר מאגרתו מקדיש המחבר לתיאור תכונותיו של משה רבינו, במגמה ברורה להעלותו מעל לכל הנביאים.

יש כאן כוונת פולמוס נמסרת נגד תיאורי מידותיו התרומיות של מוחמד, התופסים מקום נכבד באוספי החדית' המוסלמי. אף על פי כן ששמו של נביא האסלאם אינו נזכר כלל באגרת. דרך אגב מזכיר רבי מימון, כי דניאל הוא חלותם הנביאים.

עם כל נעימת ההתאפקות שבאגרת זו למדים אנו ממנה הרבה על הייאוש שתוקף את האנוסים, משניטלה מהם כמעט האפשרות לקיים את מצוות היהדות בגלוי, ואפילו תפילה קצרה לא תמיד יכלו להתפלל בלי לסכן את עצמם.

ואף את תקוותם זו, להתקשר אל אלוהי ישראל על ידי תפילה כל שהיא, ניסה חכם עלום שם לגזול מהם. לדעתו אנוס, שכופים עליו להיכנס לבית תפילתם של המוסלמים, ואפילו אינו אומר דבר, ולאחר מכן נכנס לביתו ומתפלל תפילת ישראל, אין לו שכר מצווה, כי פשע ועבירה בידו. וכן מי שכופין אותו להודות בנבואתו של מוחמד, רשע הוא ופסול לעדות מדאורייתא.

לא גילה לנו הרמב"ם באגרת השמד, שכתבה כדי להפריך דעות אלה ואחרות בדומה להן, מי הוא אותו חכם קנאי, ורק הטעים כי הוא חי בארץ שלא עבר עליה שמד מייחדים. רק שנים מעטות עברו מזמן חיבור אגרת הנחמה עד לחיבור אגרת השמד. 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

וביום כ״ב לאדר א׳ שנה הנד ועדיין הקהל הנז' במקנא׳ס שלא רצו לבוא לפא׳ס מפני יראת מולאי חפיץ׳ שעברתו שמרה נצח לאמר למה הלכתם למקנא׳ס להגיע הדברים ולהלשין עלי אל אבי. והי״ת השיב גמולכם ברא­שיכם וקנס אתכם אבי קנס גדול כנז'. וישלח להם מולאי חפיץ׳ אחד מעבדיו ובידו אגרת אוגרת מד׳ רוחותיה לקהל פא׳ס והוא אומר להם בזה הלשון  אנא ארצ׳ית עליכום אג׳יוו אמאן אלאה ב״ה עליכום עמרי לא דרתכום ומא יגוז עליכום גיר די יגוז עלייא. כתר ארסלהום תסביח דייאלו וקאלהום אג׳יוו לדיארכו׳ם ומא יכון גיר גראדכום.

תרגום : אני נותן רצוני עליכם. בואו אלי יחסה ויגן ה׳ עליכם. מעולם לא גרמתי לכם נזק. ומד, שיעבור עליכם יעבור עלי. ויותר מזה שלח להם (לסימן שיאמינו בו) מחרוזת תפלה שלו, בואו לבתיכם ויתקיים רצונכם.

 וכששלח האגרת הנז׳ נתן רשות לארבעים משרתים ליכנס להאלמלאח ולגבות מן היהודים ככר ומחצה של זהב ואחר שיגבו הסך הנז׳ יהרגו לארבעים אנשים ויחתכו ראשם ויביאם לו עם הזהב. ויקומו המשרתים ויזרזו את עצמם ויבואו ובעודם בדרך קודם שיכנסו להאלמלאח נתנו אל לבם ויאמרו מה הדבר הזה אשר אנו הולכים לעשות, ורוב הקהל עדיין במקנא׳ס והוא שלח להם אגרת הנאמנות עם האלתצבי׳ח ועכשיו אומר לנו לעשות כך וכך. אולי משגה הוא או שכח מה ששלח לאמר להם. נלכו ונזכירהו הענין אשר שלח לקהל פא׳ס. וישובו אליו ויאמרו לו אדוננו רצוננו לדבר לפני אדוננו ואנו מפחדים; א״ל דברו ואל תפחדו. א״ל

אתה שלחת אחר קהל פא׳ס לבוא לכאן עד שיבואו כולם לכאן ויהיו כולם כאן ויום א׳ פתע פתאום ונתפשים חיים לתת לנו את הזהב ונחתוך ראש ארבעים ונביאם לפני אדוננו ועכשיו אין שם בהאלמלאח רק אנשים רקים ופוחזים שלא הלשינו על אדוננו ועניים מרודים די להם צערם, עד שיבואו העשירים הגדולים שבמקנא׳ס, א״ל טוב הדבר כדבריכם כן הוא וכן תעשו עד שיבואו הגדולים ותעשו מה שצויתי אתכם. והמשרת שהלך למקנא׳ם ותצאביח והאגרת בידו עדיין במקנא׳ם מפייס את הקהל והולך עמהם לאט לאט כדי שיתפייסו לבוא.

והיה ביום החמישי ראש חדש אדר שני שהוא שלשים לחדש אדר ראשון והנה העבד בא ממקנא׳ס וירץ אל אדונו מולאי חפיץ׳ ויבשרהו ויאמר לו אדוני הנה היהודים הבאתם כולם ממקנא׳ס והנם עדיין לא הגיעו למדינה והם ילינו בזה הלילה בדרך ומחר בהסכמה יכנסו למדינה ושנים מהם הגיעו. ויאמר טוב. וכן היה שלא הגיעו הקהל עד למחר יום ששי ראשון לחדש אדר שני של שנה הנז׳ ש׳ התסי׳ד.

 בלילה ההוא ליל א׳ לאדר ב׳ ש׳ הנז׳ נדדה שינה מעיני מולאי חפיץ׳ מרוב שמחה והוא מחשב ומתייעץ כדת מה לעשות באנשים התמה אשר הלשינו עליו לאביו ורצו לדחות אותו מעל פניו או להרוג אותו או להגלות אותו כדת מה לעשות באנשים אשר חשבו עלי רעה כזאת כדת מה לעשות ביהודים הנבלים אשר שלחו יד בבן המלך. ויאמר בלבו המשפט הזה אשר חשבו עלי כן אעשה להם למחר אשלח אחריהם ואביאם לפני ומי יוכל להצילם מידי. ואקח מהם ארבעים ככר כסף ואחתוך מהם מ׳ ראש ומה שבידם לעשות אח״כ יעשו.

והקב״ה הפר עצתו וקלקל מחשבתו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכי דרככם לעושה: נפלאות גדולות לבדו כל״ח: הבקר אור והאנשים ראשי הקהל באו המה וחמוריהם בבקורו של יום ששי הנז' ראשון לח׳ אדר שני וילכו ויבשרהו למולאי הפיץ׳ הנה היהודים באו ויאמר לעבדיו התקינו עצמיכם ומלאו כלי מלחמתכם כל אחד ימלא מכחלת׳ו בארו׳ד ורצא׳ץ וידפיהא – כל אחד יטען רובהו בכדורי עופרת ויכבה אותה כלומר ירה באחד היהודים –  בא׳ מן היהודים וישלח אחר היהודים ובאו המשרתים של מולאי חפיץ׳ ומצאו אותם בבואם מן הדרך והם עולים ויורדים ומכינים המנחה שיוליכו בידם להקביל את פניו.

 וכשראו אותם המשרתים שבאו להוליכם במהרה במאמר מולאי חפיץ׳ חזרו אל אדוניהם ויאמר לו אחד מהם ושמו סי מוחמד למצבחי אדוני הנה היהודים הנחנו אותם להכין ולהזמין מנחה גדולה ויפה להביא אל אדוני והם לבדם יבואו ואם תשלח אחריהם ירגישו בדבר ויברחו ויתחבאו. א״ל אמת הדברים האלה. א״ל חיי ראשך שהדברים אמתיים וכשיכינו המנחה ויבואו לפניך הטוב בעיניך עשה. אייל כן אעשה, כאשר דברתם אבל עכשו אני הולך לשדה לצוד ציד להביא ולאחר התפלה הם יבואו, הוא יצא את העיר לא הרחיק עד מקום א׳ שמו דהא׳ר אזאווי׳א והנה שליח א׳ בא מאת אביו מסיר״ה ואגרת בידו ויקח האגרת ויקרא אותה ויחר אפו עד מאד וישב לביתו מלא תימה וקצף ולקח מכחל׳א מעמר׳א ברצא׳ץ – רובה טעון בכדורי עופרת –  ותלה אותה להיות מוכנה ומזומנת אצלו וכשהוא תולה אותה רגעית אנקס׳א ודרב אזנא׳ד וכרדת לעמאר׳א – ומבלי משים לב לחץ על ההדק ואז נפלט כדור –  ונתקעה בבטנו של מולאי חפיץ׳ ומת כ״י כא״י ואכ״ה בו״ה.

 ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם ברחמיו וכרוב חסדיו בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וכף ויפרקנו מצרינו כל׳׳ח. והיה היום הזה לכם לזכרון שהוא נס ופלא גדול כל״ח וזכרתם אותו בכל עת ורגע כל״ח. והי״ת יסלק מעל עמו ישראל כל מעיק ופגע כל״ח כי״ר.

הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל 

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות

 על המקורות הספרותיים האלה, שאינם מרבים בפרטים, ניתוספו תעודות חד­שות שיש בהן משום תוספת חשובה למחקר המרד. בקירינאיקה נתגלו בארבעים השנים האחרונות מימצאים אפיגראפיים וארכיאולוגיים, שהם עדויות בלתי־אמצעיות לדברי הסופרים. כן התקדמה במידה ניכרת מלאכת פיענוח הפאפירוסים המצריים, שהיו מונחים תקופה ארוכה ללא אפשרות קריאתם בשל מצבם הרעוע, וברבים מהם תוארו, במכוון או דרך אגב, מאורעות מימי המדד במצרים, והם שופכים בעקיפים אור בהיר גם על ענייני קיריני.

החפירות בקיריני העיר, באפולוניה ובטויכיריה מגלות את היקף ההרס, שנגרם בזמן המרד לבניינים ציבוריים גדולים, כגון מקדשים, בתי־מרחצאות ומצבות־זיכרון. חמור בייחוד היה החורבן בעיר קיריני, שבה נהרסו מקדשים זיאוס והיקאטיס, הקיסאריון׳ המרחץ ועוד. בדיקות שנעשו באחרונה הוכיחו, כי מקדש-זיאוס לא נהרס ברעידת־אדמה, אלא במרד, וכי דרוש היה כוח מאורגן ושימוש במכונות מיוחדות, כדי לבצע פעולות־הרס אלה. טויכיריה שבמערב שוב לא נבנתה מחדש כעיר, אלא נהפכה לקולוניה של חיילים משוחררים. גם במזרחה של הארץ, במחוז מארמאריקה, נחפרו שרידי מקדש שנהרס במרד. המחוזות המזרחיים נידלדלו במידה כזו, עד שהיה הכרח לספחם למצרים, כי לא היה בכוחה של קיריאיקה המרוששת לשאת בעול יישובם מחדש. לדעתו של ש. אפלבאום נהגו היהודים לפי שיטת ׳האדמה החרוכה" מתוך מגמה לפנות את קירינאיקה ולפרוץ לארץ־ישראל.

כתובות־הזיכרון ודברי התודה מספרים, כי אדריאנוס עשה הרבה לתיקון ההרי­סות ולפיצוי האוכלוסיה ההליניסטית. לפי כתובת אחת משגת 135 בקירוב לסה״נ השתדל עוד בסוף ימיו להשיב את המצב כקדם, כמות שהיה לפני המרד, אבל כפי הנראה לא הצליח בכך.

יבואו כתובות אחדות, מבין הרבות שנתגלו, ויעידו על החורבן ועל הבניין שבא אחריו. על אבךמיל בקרבת אפול וני ה, הנמל של קיריני, חרות!

Imp[erator] Caes[ar] divi | Traiani Parthici f[ilius] | divi Nervae nepos, Traianus Hadrianus || Aug[ustus] pfontifex] mfaximus] tfribunicia] pfotestate] ii co[n]s[ul] iii | viam, quae tumultu Iudaico eversa et | corrupta erat re[stituit pe]r…

Kb' orád{1a) ' Ajtofaov(ícr.v)

׳האימפראטור הקיסר, בנו של טראיאנוס הפרתי האלוהי, נכדו של נֶרווה האלו­הי׳ טראיאנוס אדריאנוס הנעלה הכוהן הגדול (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השנייה, כקונסול בשלישית, סלל מחדש את הכביש, שנעקר והושחת במרד היהו­דים… כ״ד סטאדיות לאפולוניה ".

בגלל חיוניותו לכל שטחי־החיים ציווה הקיסר בראשונה לתקן מיד (בשנת 118/9) את הכביש. לאחר מכן, משנת 119 ואילך׳ ניגשו לתיקונם של בניינים הרוסים. והרי לוח זיכרון של תיקון מקדש היקאטיס בשתי שפות

Imp Caesar etc. trib. pot. iii cos. iii templum | restitui iussit

Cyr]enensiu[m civitati, | quod tumultu Iudaico dijrutum et

e[xustum erat AvX0KQaX0f\Q X0UG[(XQ | ■&SOV Tq0.10.V0V naQ{hx[ov x.t.X. rf/i K]vQr!valcov n[0Xs1 rov \ volov iv r&i xa.oayjM י I־\ov8a.1xu>1 xsxfav/uevov | ml 71£7cogdr1 jisvov rrf\v a7toxotda[r!xa1v nqoaexa|e]

׳האימפראטור הקיסר וכו' (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המקדש, שנחרב ונהרס במרד היהודי׳.

על לוח שיש (עיין לוח ה), שנמצא בקיריני, כתוב:

Imp. Caesar etc. trib. potest, iii cos. iii balineum | cum porticibus et sphaeristeris | ceterisque adiacentibus quae | tumultu Iudaico diruta et exusta ] erant civitati Cyrenensium restitui ] iussit

׳האימפראטור הקיסר וכר (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המרחץ עם הסטיו ומגרשי המשחק בכדורים ושאר הנספחים, שנחרבו ונהרסו במרד היהודים׳

המאמץ הרב שהושקע במרד והנקם שנקמו הרומאים לאחר נצחונם התישו כליל את כוחה של יהדות קירינאיקה, אף־על־פי שהשלטונות הרומיים השקיעו מאמצים כדי להרגיע את הרוחות באלכסנדריה, ועשו הרבה לקימום הריסותיה של קיריני, שסבלה ביותר בימי המרד. התעמולה היוונית מצאה עתה קרקע נוח ביותר להמשיך בהסתתה נגד היהודים. באשפתם של האנטישמים באלכסנדריה לא חסרו האשמות על איבתם של היהודים כלפי זרים; על מעשי־זוועה בימי שלום ובימי מלחמה! על השוד ששדדו את המצרים (ביזת מצרים); על כיבוש ארצם של הכנענים. היוונים השתמשו גם באמצעי הבימה, השירה והסיפור, כדי להשפיע על ההמון.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757)

מקדם ומים כרך ו

אליעזר בשן

דוד ויצחק קרדוזו

האחים קרדוזו הם בני משפחה מספרד, שממנה היו אנוסים שחזרו ליהדות וחיו במקומות שונים בארצות הים התיכון ובאירופה. לדברי רומאנילי, כשהיה בלונדון שמע עד שלושה אחים ילידי גיברלטר. האחד ישב בלונדון, ושני האחרים דוד ויצחק, שידעו ערבית ואהבו כסף, באו למרוקו ונשאו ונתנו ״במצות הסולטאן״. יצחק הצעיר היה המוכשר, והסולטאן נועץ בו, עד שהיה קרבן לאכזריותו והומת בפניו. מה גרם לכך? הצלחתם הניעה את הסולטאן להזמין את האח שבלונדון להצטרף אליהם, וזה סירב באמרו על הסולטאן ״כמלך כעם אין בפיהו נכונה… ברוב אוולתו ישגה… קל לכעוס… ולפני כסיל אויל מי יעמוד״, וחתם קרדוזו(בלי שם פרטי). המכתב נמסר ליריבם אליהו לוי, שבפניו התפאר יצחק על גדולתו בחצר הסולטאן, וזה ביקש להדיחו: חתך את הכותרת מראש המכתב, ומסר את המכתב לסולטאן. והסולטאן חשב כי יצחק כתב את דברי הבלע נגדו, גזר עליו מוות, ועל אחיו דוד מאסר. רומאנילי ביקרו לאחר שכבר היה שנתיים במאסר, כלומר בקיץ 1788.

בארכיון של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי מצויות 18 תעודות על שני אחים אלה החל ב־ 1 בפברואר 1770 עד 20 באוגוסט 1790 . הם עסקו במסחר ובייצוא בקר ממרוקו לגיברלטר. לפי מכתבו של דוד מ־4 במרס 1783 הוא נמצא במרוקו כבר 16 שנה(כלומר משנת 1767), רוב הזמן בחצר הסולטאן, ונאמן לאינטרסים של בריטניה. יצחק שימש תורגמן לסוחר אנגלי בפגישתו עם הסולטאן במרס 1774. הם מסרו לבריטים מידע על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, וכן על המשא־ומתן המתנהל בין שתי המדינות להסבם שלום, דבר שעלול לפגוע באינטרסים של בריטניה, אויבתה של ספרד. למרות שירות זה הייתה דעתו של מפקד הצי הבריטי בגיברלטר ר׳ קורטיס(Curtis), שנתמנה שגריר בריטניה במרוקו ב־16 בינואר 1783, שלילית עליהם, ועל יהודים בכלל בשירותה של בריטניה. שלוש שנים לאחר מכן הביע סגן הקונסול הבריטי הבללי צ׳רלס אדם דף (Duff) דעה מסויגת על שניהם, כי אוהדי ספרד הם; ובייחוד על דוד, שכיהן כסגן הקונסול של ספרד בעיר לרש.

יצחק חוסל ב־22 בספטמבר 1786, לפי תעודה שנכתבה ב־8 באוקטובר. הסולטאן האשימו שקלקל את היחסים בינו ובין מלך בריטניה, וזאת בהסתמך על מכתבים שהנוצרי צ׳יאפה תרגם ומסר לסולטאן. הוא הומת מיתה אכזרית לאחר שחולקה, וגופתו נשרפה.

מרדכי אשריקי

אחרי מות קרדוזו שימש את הסולטאן, לפי רומאנילי, ר׳ מרדכי ממכנאס, ״הנודע בשערים בשם אלחאזאן באכא ר״ל הרב, איש חכם וישר ורב עושר גדול ליהודים ונכבד בעיני המלך והשרים״. יזיד, שעלה על כיסא אביו מחמד בשנת 1790 , התנכל לו, כמו לשאר היהודים ששירתו את אביו. אשריקי יכול היה להציל את חייו על ידי התאסלמות, אבל הוא סירב, ומת על קידוש השם.

אליהו לוי

אליהו בא מתוניס למרוקו. היו לו עסקים בגיברלטר, ושם הכיר את רומאנילי. הוא הגיע למעמד מכובד, וגר בבית השייך לסולטאן. רומאנילי הוזמן לשמש מזכירו, ומכנהו ״משנה הקיסר״(ביטוי מופרז); ואליהו סיפר לו את קורותיו. לדבריו הוא נשלח מאת הסולטאן בתור ציר לספרד, ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא מפחד שודדי הים. הסולטאן כעם עליו על אי ביצוע ההוראה, גזר עליו להשחית זקנו, הטיל עליו קנס ואסרו. לאחר שריצה עונשו המשיך לשרת את הסולטאן. כדי להפגין את מעמדו לא חלץ נעליו בעברו ליד מסגד, כנדרש מד׳מים. הוא דרש מאחיו היהודים שישירו לכבודו בעלותו לתורה. רומאנילי כתב עליו בצורה ביקורתית, וכפי שהזכרנו לעיל, האשימו שגרם בנכליו לחיסולו של יצחק קרדוזו בידי הסולטאן.

הוא היה גם יריבה של משפחת דילאמאר (ראה עליה להלן), כפי שכתב עליו רוברט Heron), ) סוכן של ספרד בחצר הסולטאן יזיד, לאחר שאליהו התאסלם.

מצוי עליו מידע מועט בתעודות בריטיות. בין ה־27 בינואר 1770 ל־28 באוקטובר 1793 עסק אליהו בייצוא בקר מטנג׳יר לגיברלטר ולספרד, והיה לו על כך זיכיון ממלכתי. לפי הוראת הסולטאן מכר אליהו את הזיכיון למשך שנה.

במכתב בלתי חתום ממרוקו, שנכתב ב־27 בינואר 1770 והוא מופנה לקולונל רוברט ב— (Boyd), סגן המושל של גיברלטר, נאמר, שיהודי מטנג׳יר בשם אליהו לוי שולח מכתבים דחופים לסולטאן עם ״אלף המצאות״, והללו מגיעים לסולטאן מגיברלטר מאדם שהוא מתכתב אתו. הכוונה, כנראה, שאליהו משמש כעין אינפורמטור, או מרגל המוסר מידע לסולטאן על המתרחש בגיברלטר.

אליהו כינס קונסולים למסירת הודעה מהסולטאן: באיגרת ממוגדור ב־19 באוגוסט 1785 נאמר, כי אליהו לוי הגיע לכאן, הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם בכתב מאת הסולטאן; לפי מכתב זה ייעזרו אזרחי ספרד, פורטוגל, גנואה וטוסקנה בקונסולים שלהם ויהיו חופשיים לייצא גרעינים במחיר קבוע, והאניות לא ישלמו דמי עגינה.

עם מותו של מחמד אבן עבדאללה הקיץ הקץ על גדולתו של אליהו. בזמנו של יזיד ניצל במוות הודות להתאסלמותו. כדרכם של מתאסלמים בדרך כלל שינה את שמו העברי לבל יוכר מוצאו, ושמו הערבי היה סקריש    .(Skerish

יעקב עטאל

יעקב עטאל עבר מתוניס למרוקו עם אליהו לוי. הוא עסק במסחר בין מרוקו לגיברלטר. כיהן כמזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. רומאנילי הכירו בגיברלטר, ופגשו גם ברבט ובמכנאס. דעתו על עטאל שלילית. הוא ברח מגיברלטר למרוקו, לאחר עשלח אבק שרפה לסולטאן בלי רשות המושל. לדבריו קיווה יעקב, שהסולטאן ישלחהו ללונדון בתור שלוחו.

עוד פרטים נמצאים בכתבי למפריאר. עטאל הוא צעיר שיודע אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית, פיקח ובעל יזמה, מזכירו האהוב של הסולטאן, שהצליח לשלוט על מאוויי אדונו, הכיר את תאוותו לממון, והציע לו כיצד לסחוט כסף מבעלי ממון. עסק בתעלולים ובתככים וכך סיכן את עצמו, ורבים ארבו למפלתו.

אולוף אגרל(Agrell), מזכירו של קונסול שוודיה בטנג׳יר, כותב, שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנג׳יר, ומכהן כמזכירו במחלקה לענייני היהודים. היהודים פחדו ממנו, הנוצרים אהדוהו והמוסלמים שנאוהו. ריגל אחרי מי שהסולטאן חשד בו. נטייתו פרו־אנגלית. רוברט הרון כתב, שעטאל ריגל למען בריטניה בחצר הסולטאן.

בסוף שנת 1788 הציע הקונסול הבריטי הכללי במרוקו, שעטאל יטפל בשחרורם של מלחי אנייה שעלתה על שרטון ונשבו ובהבאתם לטנג׳יר. זמן קצר לפני מות הסולטאן כתב עטאל מכתב בשם הסולטאן לקונסול, ובו ביקש שהבריטים יעמידו לרשות בנו יזיד אנייה שתיקחנו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו לייצא בלא מכם, וישוחררו המלחים השבויים. הבקשה לא נענתה. עטאל עסק עם הקונסול בשחרור המלחים.

לאחר מות הסולטאן מחמד(11 באפריל 1790), משעלה יזיד בגו לשלטון, נתפס עטאל ונרצח בצורה אכזרית. נכונותו להתאסלם לא הועילה לו. הקונסול הבריטי כתב עליו: ״איבדתי את הסוכן הנאמן והפעיל ביותר שהיה לי במדינה זו״. הוא פעל אפוא בשליחות הסולטאן והבריטים כאחד למען בצע כסף, ואין פלא שקנה לעצמו אויבים רבים.

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

במאה הי״ט

גם בתקופה זו היו רעשים ושרפות באיזמיר, מהם שגרמו נזקים חמורים ליהודי העיר. בין השנים 1804-1802 פרצו רעידות אדמה בעיר, אך לא ידוע על נזקים חמורים. בשרפה שפרצה ב־10 ביוני 1810 נפגעו בעלי חנויות יהודים רבים, כמו גם תורכים ויוונים, כפי שכותב פראנציס וורי (Francis Werry), הקונסול הבריטי באיזמיר בשנים.1825-1794 ב־10 בינואר 1812 שוב נמסר על שרפה, אך לא נזכרים יהודים שנפגעו. לפי מקור אחד, פקד רעש גדול את העיר בשנת 1814, ונספו בו כ־40 אלף תושבים. (לא מצאנו עדות נוספת על אירוע זה, והדבר טעון בדיקה).

שרפה גדולה שפרצה בי״ב באב תר״א (יולי 1841), פגעה קשות ביהודים, ורוב בתי הכנסיות נשרפו. מכה זו גרמה להדלדלות נוספת ותלולה במצבם של יהודי העיר, כפי שמבטא זאת ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788):

״וידל ישראל עד מאד״(לב חיים, ח״ג, סי׳ קמט). המיסיונרים שפעלו בתקופה זו בתורכיה, ניצלו את המצוקה, ותוL עזרה לנצרכים עשו נפשות לנצרות. מתברר שביניהם היה מומר, שחילק כרים וכסתות ל״עניים מרודים ערומים ויחפים ואין כסות בקרה״. ר׳ חיים נשאל האם מותר לקבל מהם, ובעיקר מהמומר לע״ז את העזרה המוגשת. בתשובתו הוא מביא מקורות מההלכה שבדרך כלל אין מקבלים מהגויים צדקה, אלא רק במידה והעזרה מיהודים אינה מספיקה. במקרה זה, מותר אפוא לקבל, כי ״בנ״ד דנשרפו כל הבתים של רוב העיר ועמא אזלא ומדלדלא בודאי דלא מפיק לעניי מה שמקבל מן היאודים דאין הקומץ משביע נראה דמותר גמור לקבל מן הגויים״ (שם). ובאשר למומר, ההיתר לקבל ממנו מנומק בכך שאינו נותן מכיסו, אלא מכספי האגודה הנוצרית. מכל מקום, התמונה העולה ממקור זה ואחרים היא טראגית. מזכיר החברה האנגליקאנית להפצת הנצרות, שכתב סקירה על פעולות החברה אצל יהודי המגרב והמזרח התיכון בתקופה של מאה שנים, כותב על השרפה הנ״ל. הוא מוסר על שתי שרפות נוספות: ב־1845, שבה לדבריו נשרפה כמחצית העיר, וב־18 ביולי 1882, כשחלק גדול מהרובע היהודי נשרף שוב. לאחר מכן פרצה מגפה, רבים מהיהודים חלו ונפטרו.

לסיכום, ראינו כי רעידות אדמה ושרפות פקדו את איזמיר לעתים קרובות, ופעמים באו שני פגעים אלה צמודים זה לזה. אף על פי כן גדלה העיר במאות הי״ז-י״ח במספר, והיתה לאחד המרכזים החשובים לסחר בין המזרח לאירופה. אשר לקהילה היהודית, המאה הי״ח היתה תקופת השיא שלה, ולמרות הנזקים שהוזכרו, העיר משכה אליה יהודים ממקומות שונים. מספרם הלך וגדל, הודות לאפשרויות הכלכליות שנפתחו ע״י הסוחרים האירופאים, והיהודים השתלבו בהן. נקבל מושג על הגידול, אם נשווה שלוש הערבות על מספריהם מתחילת המאה הי״ח, שנות ה־30, ושנות ה־80 של המאה הי״ח:

הצרפתי פיטון דה טורנפור מוסר ב־1702 על 1800 יהודים. אנגלי בשם ריצ׳רד פוקוק, שביקר במזרח בשנים 1740-1736, מעריך שמספרם בין 5000 ל-6000 קונסול בריטניה באיזמיר, אנתוני האייס, כותב ב־15 במאי 1789 כי מספר היהודים בעיר 7500, מתוך 140 אלף, מהם 30 אלף יוונים ו־45 אלף ארמנים, והאוכלוסיה הולכת וגדלה, הודות להגירה מאנטוליה וממוריאה.

דומה שבגידול המספרי, הקשור עם שגשוג כלכלי, טמונה התשובה לשאלה מדוע העלילו על היהודים שידם בהצתה ב־1778. היהודים הם קרבנות להסתה כאשר הם מצליחים. היה פער בין שכבות ענייות, שסבלו מתוצאות החולשה של המשטר, ובין הזרים וביניהם היהודים שעשו חיל, הודות ליזמתם וכישוריהם. כל עוד איזמיר היא מרכז כלכלי בינלאומי, מתגברים היהודים על הנזקים הנגרמים ע״י שרפות ורעשים. שונה הדבר במאה הי״ט. חברת הלבנט הבריטית, שהיתה גורם חשוב במסחר הבינארצי באיזמיר, הפסיקה פעילותה ב־1825. מאז ואילך הולכת איזמיר ויורדת מבחינה כלכלית. מכאן תובן רוח הנכאים והרגשת הדלות של יהודי העיר במאה הי״ט, כפי שבאה לידי ביטוי על ידי ר׳ חיים פאלאג׳י, עד כדי הזדקקות לעזרתם של מיסיונרים, ומתן לגיטימציה הלכתית למעשה חסד זה.

מלחמת צרפת במרוקו ב־1844 ובקשתו של מונטיפיורי מן הסלטאן להוציא פירמאן לטובת היהודים ב־1845

נכשל המשא ומתן בין ממשל מרוקו ובין ממשל צרפת, ולכן פרצה מלחמה בין צבא הסלטאן ובין צבא צרפת. המלחמה פרצה לא רק מפני שתמכה מרוקו בעבד אלקאדר, אלא גם מפני שנאלצו אניות לשלם מס מיוחד לקורסארים שמן המגרב כדי שלא ישדדו את סחורותיהן. מושל טנג׳יר איים שאם תגיע שייטת צרפתית לנמל טנג׳יר, יהיו בסכנה חייו ורכושו של כל צרפתי ושל כל יהודי. כשהגיעה הידיעה הזאת לשגריר בריטניה בפריס, הביע תקוותו שלא תותקף מרוקו, אלא אם תפתח במעשי איבה נגד צרפת.

הפגיזו את הערים טנג'יר ומוגדור . (De Joinviiie) אניות מלחמה של צרפת בפיקודו של הנסיך דה

יהודי טנג׳יר לא נפגעו, ולזכר הנם קבעו שכ״א במנחם  אב יהיה יום פורים מקומי, וכינוהוPourim de las Bombas .

היו יהודים שברחו לגיברלטר, והיו שהגיעו ללונדון. אפשר להסיק זאת ממכתבו של מושל ג'יברלטר, הגנרל  – Wilson- לשר החוץ של בריטניה, לורד סטנלי – Stanley – מ – 17 באוגוסט 1844. רשימה שמית של 102 יהודים שעברו מטנג'יר לג'יברלטר מ – 27 ביולי 1844 נמצאת בתיקי הארכיון של משרד החוץ של בריטניה . צבא סולטאן בפיקודו של יורש העצר, מחמד הרביעי, ניגף לפני צבא צרפת בקרב ליד הנהר Isly, שנערך ב – 14 באוגוסט 1844

ההתקפה על מוגדור

מוגדור סבלה ביותר. לאחר שעות מספר של הפגזה על תותחי החוף ניגף צבא הסלטאן. מ־500-400 חיילים, שהיו אמורים להגן על העיר, נהרגו 92 חיילים ו־314 נשבו. השאר נסו עם אנשי הממשל המקומי. למחרת המשיכו הצרפתים להפגיז את מוגדור כדי לפגוע בתותחי החוף. ההפגזות החל ב־15 באוגוסט 1844 פגעו ב׳מלאח׳, שגרו בו רוב היהודים. מלבד היהודים שנקברו תחת ההריסות, היו שמתו ברעב.

להלן פירוט של תעודות מספר שמתעדות את הנעשה ליהודים יושבי ה׳מלאח׳:

א. כתב העת של המיסיון האנגליקני, שהחל לפעול במרוקו בשנות ה־20 של המאה ה־19, כתב על מצב יהודי העיר.

ב. ב־17 באוגוסט 1844 כתב יהודי ממוגדור שניצל ב־14 באוגוסט מן ההפגזה על העיר, שנמשכה יומיים.

ג. ב־13 בספטמבר 1844 כתב סוחר יהודי ממוגדור לאחיו בלונדון על המתרחש בעיר מ־15 באוגוסט. לדבריו, שמונה אניות של צרפת התקיפו את העיר. המאורים ברחו, והשבטים שמחוץ לעיר פרצו פנימה. הם פרצו לחנויות ובזזו אותן. המאורים נעלו את שער ה׳מלאח׳. הוא עוד הוסיף שכ־300 יהודים, בהם נשים וטף, מצאו מקלט בביתו של ר׳ יוסף אלמאליח, שגר בקסבה מחוץ ל׳מלאח. הם חסמו את הכניסות לבית מפני המאורים ומפני שבטים שמחוץ לעיר, תוך כדי שיורים עליהם. אבל לאחר מכן פרצו הפורעים לקסבה, ותבעו מיושבי הבית הזה שיאפשרו להם להיכנס. בדלית ברירה נתן להם החכם להיכנס לביתו בתנאי שלא יפגעו בחיי היהודים. הפורעים ביקשו מהאנשים כסף ודברי ערך, ואיימו להמיתם אם לא יעשו כן. הם אף פצעו והרגו יהודים. יהודים אחדים לא הובאו לקבורה. הסוחר עוד כותב שלאחר ששמע הסלטאן על המצב, שלח תרומה של עשרת אלפים דוקאטים. בעקבות המכתב הוקמה בלונדון מועצה של 11 חברים כדי לסייע לנזקקים. בראשה עמד סר משה מונטיפיורי. בחברים היו הברון אנתוני רוטשילד, יהודה גדליה ובן אחותו של משה מונטיפיורי, י״מ מונטיפיורי.

ד. במכתבו של סגן הקונסול הבריטי במוגדור מ־28 בספטמבר 1844 ליהודה גדליה שבלונדון יש עוד פרטים: חיילים שתפקידם היה להגן על העיר בזזו את ה׳מלאח׳ שעתיים לאחר שהתקיף צי צרפת את העיר. הכול ברחו מן ה׳מלאח׳ למעט הזקנים והחלשים. אלה נשארו בה ונרצחו. בני השבטים שפרצו לעיר שדדו ורצחו את היהודים. אף הבורחים מחוץ לעיר סבלו! היו מהם ששבטי הברברים שמחוץ לעיר בזזו או רצחו.

לזכרה של ג'ואן פיטרס……..

3. היהודי הערבי

עד שקמה המדינה היהודית

לא היה שום דבר שיפגע ביחסים

 הטובים בין הערבים והיהודים.

המלך פייצל, מלכה המנוח, של ערב הסעודית,

בנבובמר 1973, להנרי קיסינג׳ר

אין אנו נגד היהודים.

נהפוך הוא, כולנו שֵמים

והרבה מאות־שנים חיינו

 יחד חיי שלום ואחוה –

מוסלמים, יהודים ונוצרים.

יאסר ערפאת, ראש אש׳׳ף

מאז קמה ישראל מחדש נהרו מאות־אלפי יהודים מארצות ערביות אל המדינה החדשה. ב־1948 ישבו בעולם הערבי למעלה מ־850,00 יהודים. כיום יש בו פחות מ־29,000, צל חיוור של הציבור העתיק מלשעבר. רוב הפליטים היהודים הללו ברחו לישראל. מניין באו בבהילות כזאת – ומדוע?

בניגוד למיתוס, שלפיו חיו היהודים בשופי ובנחת עם הערבים קודם לקומה של המדינה הציונית, הרי חיבורים מוסמכים רבים-מספור מעידים עדות חותכת על שיעבוד, דיכוי, והתפרצויות של אלימות אנטי־יהודית מפקידה לפקידה, שהחשיכו על היהודים את עולמם בארצות הערביות־המוסלמיות.

אכן, בטרם יקומו הנביא מוחמד והאסלאם במאה התשיעית היו יחסים תקינים בין יהודים וערבים, ובספרות הערבית הקדומה אפשר למצוא מלים של שבח למידות הטובות והנאצלות של היהודים.

לפני הכיבוש הערבי היו כמה שליטים בחצי־האי הערבי ש״אכן התגיירו׳… כמו שמעידים היסטוריונים מוסלמים.

הקוראן עצמו מעיד על טבעם היהודי של ״יישובי בני־ישראל בערב״: יש בו התייחסויות לרבנים ולתורה שהם הוגים בה, ולכבוד וליקר שנהגו בהם הבריות בעבר.

הקוראן ״יש בו כה הרבה אגדות ורעיונות תיאולוגיים המצויים בספרות חז״ל עד שלפיו יכולים אנו לצייר לעצמנו תמונה מחיי־הרוח של אותם יהודים שעמהם ודאי בא מוחמד במגע״.

הנביא מוחמד עצמו הוא שניסה לשלול את התמונה החיובית של היהודי, שהשתרשה קודם־לכן. לדברי ההיסטוריון ברנארד לואיס, אמר הנביא מוחמד תחילה לשדל את היהודים שיקבלו עליהם את האסלאם: כאשר החל מוחמדבשלטונו במדינה ב־622 לספה״נ היו לו תומכים ספורים, ולכן אימץ לו כמה וכמה ממנהגי היהודים – בכלל זה תפילה יום־יום תוך כדי פנייה לעבר ירושלים וצום ביום-הכיפורים – בתקוה לקנות את לבם של היהודים. אך הללו דחו את דתו של הנביא מוחמד ולא זזו מאמונותיהם שלהם, ואז החליף מוחמד את ירושלים במכה וחדל מרבים ממנהגי היהודים.

כעבור שלוש שנים החלה איבת הערבים ליהודים, כאשר השמיד צבא מכה את השבט היהודי של בני־קורייזה. בגלל טינתו של הנביא מוחמד מכיל הקוראן הקדוש עצמו הרבה מדברי-הבלע שלו נגד היהודים ומהתקפותיו המרות על המסורת היהודית, שוודאי השפעתם ניכרת באמונותיהם של מוסלמים דתיים עד היום הזה. עומר, הכליף שירש את מקומו של מוחמד, התווה באמנה שלו את שנים-עשר החוקים שעל-פיהם הותר לו לד׳ימי או לא-מוסלמי להתקיים כ״כופר״ בין" מאמ­ינים ". האמנה הסדירה את תנאי חייהם של היהודים תחת שלטון האסלאם – חיים שאותם היה הד׳ימי עלול לקפח אם הפר את החוק הזה. בתוך שאר הגבלות שבאמנה נאסר על יהודים לגעת בקוראן; נגזר עליהם ללבוש בגד מיוחד להם (לפעמים כחול־כהה או שחור) עם אבנט: הם נאלצו לשאת פיסת־אריג צהובה כתג-היכר (כחולה לנוצרים); הם לא הורשו לקיים את מנהגי דתם ברבים! הם לא הורשו להחזיק סוסים ברשותם, כי הסוסים נחשבו אציליים: לא התירו להם לשתות יין בפרהסיה: וחובה היתה עליהם לקבור את מתיהם בלי שישמעו המוסלמים את יגונם.

לאות הכרת-טובה על שהורשה לחיות כך ולקבל ״חסות״, שילם הד׳ימי מס גולגולת מיוחד ומס-רכוש מיוחד, שעליהם ציווה הקוראן במישרים: ״הילחמו באלה [היהודים והנוצרים] אשר לא יאמינו באללה… עד אשר יעלו את המס בנפש חפצה, יען כי יושפלו.״– סורא ט, פסוק29 .

Said Sayagh

L'autre juive

Roman

Elle etait tres belle, Sol, Zoulikha en arabe, la jeune fille juive tangeroise. Elle s'etait liee d'amitie avec une voisine musulmane, Tahra, chez qui elle se rendait quand elle n'en pouvait plus des remarques de sa mere.

Un jour, Tahra informa le pacha que la petite Sol voulait se convertir a l'lslam. Devant le pacha, Sol nia toute intention de laisser la foi de ses ancetres. Elle fut condamnee a mort pour apostasie

Elle devait avoir entre quatorze et seize ans. Sa famille, ainsi que la communaute juive de Tanger, souhaitant la sauver, lui conseillerent de se convertir en apparence et porterent l'affaire devant le sultan

Moulay Abderrahmane, le sultan du Maroc, a l'heure ou la France conquit l'Algerie, plia sous la pression des faquihs musulmans et confirma la condamnation a mort

Le courage de la jeune fille marqua les esprits de l'epoque, musulmans compris. Ce roman s'inspire d'un fait historique: le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, executee a Fes en 1834

L'auteur est ne a Meknes dans une famille aux origines complexes, descendants de juifs convertis a l'lslam, chez qui se melent les heritages de Fes, de Mogador, de Tetouan, de Tanger, d'al Andalous et de l'Atlas

Historien, il a soutenu une these publiee aux editions du CNRS en 1986. Agrege d'arabe, il enseigne cette discipline a Montpellier

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

אשר לעניין הבתולים של הבת, עניין זה לא העסיק בנראה יתר על המידה את המשפחה היהודית המסורתית במרוקו לפני פתיחת שערי בתי הספר המודרניים בפני הבנות בסוף המאה ה־19. המשפחה היתה כמעט תמיד בטוחה שהבת נוהגת בהתאם לחינוך המסורתי ולאווירה המוסרנית הקפדנית ששררה בקהילה" עד לתחילת המאה ה־20 נדירים היו מקרים של התפקרות הבת ואבדן הבתולים לפני החתונה על רקע זה היה נדיר גם הוא, לבד ממקרי אונס ומתאונות; למקרים יוצאי דופן כאלה היתה משפחת הכלה לרוב מודעת לפני הכנסת הכלה לבית חתנה, והתנהגה עם משפחת החתן בהתאם. רק בגלל מיעוט המקרים של היעדר בתולים יכול היה טקס הצגת הבתולים של הכלה ליהפך לטקס פומבי מרכזי בטקסי החתונה ולחלק מהותי מהכנסת הזוג החדש לחוג המשפחות של הקהילה. משום כך הוא גם היה אחד הטקסים הראשונים של החתונה המסורתית שחדלו להתקיים בקהילות העירוניות במאה ה־20.

טקס הצגת הבתולים שאב את השראתו וחיוניותו הן מן המסורת היהודית של תקופת המקרא והמסורת התרבותית הרבנית וההלכתית הן מערכי היסוד של החברה המוסלמית השכנה, שהקפידה גם היא על עניין זה עד כדי רצח לפעמים של הבת הסוררת בגלל חילול כבוד המשפחה. החברה היהודית לא הפגינה אכזריות כזו כלפי הבלה שלא נמצאה בתולה, אך החתן ומשפחתו גירשו בו במקום את הכלה לבית הוריה אם הוכח להם שרומו בידי הכלה ומשפחתה. התפתחות כזו המיטה קלון על משפחת הכלה, וזו נאלצה להתמודד עם מצבה ולמצוא לו תיקון.

עניין הבתולים של הבת הפך להיות עניין מכביד עבור המשפחה המסורתית בתקופת המעבר מחברה מסורתית גרדא לחברה שנפתחו בה צהרים שונים לערכים המודרניים של יציאת הבנות מבית הוריהן לפני נישואיהן, של פתיחות ביחסים בין הבנים לבנות ושל מפגשים אפשריים של בנות ובנים בהיעדר פיקוח של ההורים. המפגש החדש בין הנורמות המסורתיות ובין הפתיחות וסכנותיה ערער במידה רבה את השאננות שבה התייחסו ההורים לפני כן לעניין. במאה ה־20, עם גבור היפתחות הקהילה לזרמי המודרנה ויציאתן של הבנות ללימודים מתמשכים ולעבודה מחוץ למשפחה, גברו גם ההתקשרויות העצמאיות של הבחורים והבחורות, ועניין הבתולים נהיה מסובך ומורכב יותר ויותר עבור המשפחה המסורתית, במיוחד בקהילות העירוניות.

עד להתפזרות הקהילות חדל בהדרגה עניין הבתולים של הכלה להיות נורמה מחייבת ומובנת מאליה, וזאת בדומה לנורמות אחרות ולערכים מרכזיים נוספים בתרבותם המסורתית של יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים היה אפוא, כנראה, הראשון מבין טקסי החתונה המסורתית שנזנחו בקהילות העירוניות, בעיקר בגלל המפגש שלהן עם התרבות הצרפתית המודרנית והפתוחה, שטקס כזה והערכים שביסודו סומנו בה כבלתי רלוונטיים לחלוטין לייסוד משפחה חדשה. אמנם, כאמור, טקסים ממשיכים להתקיים גם כשמתעמעמים או מתבטלים הערכים שמצדיקים ומכוונים אותם בתקנה התרבותית, אך ההפרה החמורה של ערך השמירה על צנעת הפרט וכן הפגיעה החמורה בכבוד הכלה ובכבוד משפחתה במקרה של היעדר בתולים הביאו לידי ביטולו של הטקס עוד לפני שהבתולים חדלו להיות נורמה מקובלת בקרב יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים המשיך להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה עד להתפזרותן בשנות ה-60 של המאה ה־20.

הערת המחבר :  עניין אבדן הבתולים והשלכותיו על זכויות הבחורה העסיק רבות את מועצת הרבנות הראשית של יהודי מרוקו בישיבותיה בשנים 1953-1947, והותקנו תקנות שונות בדי לאלץ את הבחור שהתייחד עם הבחורה לפני נישואיהם לשאת באחריות למעשהו. ראו מאמרו של משה עמאר בקובץ זה.