הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

תלמסאן.

הבא אל תלמסאן מכיוון אוראן עובר לאחרונה כברת ארץ במנהרות חצובות בתוך ההר, צופה במפלי מים תלויים בגובה רבעל צוקי סלעים, מסתכל בפתחי מערות. הסביבה מלאה הוד פראי, כאילו לא ישב בה אדם. שום כפר, שום פרבר עירוני אינם מרמזים, כי מתקרבים לבירתם המהוללה של מלכי המגרב המרכזי, ששלטו כאן במוצאי מי הביניים.

והנה לפתע מתגלה העיר היושבת על רמה נישאה, שגובהה 800 מטר. עטרת הרים מכתירה אותה בחצי זר מדרום, ופניה צופים את השפלה ואת מישור החוף, המתפשטים למרגלותיה לשלוש רוחות. היה חוד האביב כשביקרתי בתלמסאן, והמישור עמד בכל הדר פריחתו ולבלובו.

אולם אלה שבחרו במקום זה, כדי להקים בו את מרכזם המנהלי והמסחרי, ודאי נמשכו אליו לא רק בשל יפי נופו, אלא נחונו גם בחוש אסטרטגי מובהק.שולטת תלמסאן על מרחב חיים רחב ידיים, שהכל בו, גם אדמה פוריה, גם קרבת הים, גם קווי תחבורה נוחים למזרח ולצפון ולמערב, והיא עצמה מוגנת יפה על ידי ביצורים, שביצר אותה הטבע.

לוחות מצבות גם כתובות לטיניות, שנתגלו בסביבה, מעידים, כי במקום היה מחנה צבאי בתקופה הרומית. חלק מהם מוצג לראווה בחצר המוזיאון המקומי, וביניהם יש גם שרידים המניחים מקום להשערה, כי אולי כבר אז נקלעו גם יהודים הנה.

מכל מקום ידוע לנו מתוך שאלות ותשובות של הגאונים , כי בימיהם ישבו כאן יהודים, שנפגעו בידי רדיפות " המייחדים ". מאחינו היושבים כעת במקום נעלמה לגמרי תקופה קדומה זו, ובשבילם מתחילה ההתייבות היהודית בתלמסאן עם בואו של הרב אפרים אנקאווה, מגירוש ספרד הראשון בשנת 1391. הוא היה אחד המקובלים המפורסמים בדורו, ומסביב לו נרקם זר של אגדות מופלאות הנפוצות בפי כל התושבים.יהודים, מוסלמים, נוצרים.

אחדות מהן שמעתי מפיו של רבי יוסף משאש, דיין במכנאס, ששימש שנים מספר רב ראשי של תלמסאן. קברו של רבי אפרים נמצא בבית הקברות העתיק, המטופח יפה ובטוב טעם, משמש מקום לתפילות ותחינות לכל מר נפש וקשי יום ללא הבדל דת, מין וגיל.

רבים באים להשתטח על קברו של " הרב ", כי זה שמו בקרב הארץ, ללא תוספת שם פרטי, ביום השנה לפטירתו, בראש חודש כסלו. מפורסמת ביותר ה " זיאראה " העממית הגדולה בל"ג בעומר, כשמתכנסים הנה אלפים רבים מכל הפינות, קרובים ורחוקים, יהודים ולא יהודים ונערכת התהלוכה בהשתתפות נציגי השלטונות, דבר לא שכיח בארץ זו.

כפי שסיפרו לי אנשים מהימנים אבד כבר עתה הרבה מתומה הפשוט של ה " זיאראה ", ואין עוד ההתלהבות התמימה שהייתה לפנים. יותר מדי מכוניות פאר ותלבושות נשים יקרות מוצגות לראווה. אולם כשביקרתי בבית קברות זה ראיתי תמונות של תפילה כנה, נוגעת ללב.

טמונות כאן עצמותיהם של גדולי הרבנים, שבהם נתברכה תלמסאן, המתכנה בשם " ירושלים הקטנה ", וזה תואר הכבוד בגדול של קהילה יהודית המתגאה בחכמיה. השקט והפשטות של הקברים במקום, שלא שמו עליהם בניינים מפוארים ולא מצבות כבדות משאירים רושם עמוק. 

וראן.

קהילה מצטמקת.

זה שנים מספר שהעדה היהודית נמצאת במזל של ירידה. סח לי ראש הקהילה, שהוא גם ממלא מקום ראש העיר, כי לפני עשרים שנה עדיין היו כאן כ – 10.000 יהודים. אלה היו מתפרנסים בכבוד במסחר בתעשייה חקלאי, כגון, בתי בד לשמן, גתות יין, מסחטות למיצי פירות, טחנות קמח ואפילו בחקלאות גופא, מאחר שרבים רכשו להם אחוזות או חוות חקלאות גדולות, שהיו מעבדים אותן על ידי אריסים או פועלים מוסלמים.

עדיין מחזיקים בעמדות כלכליות אלא ואין דוחקים אותם מהן. המסחר בידיהם ורבים מעסיקים מוסלמים במפעלי התעשייה והחקלאות. האזור שקט ואינו מעורב במהומות. היחסים עם השכנים טובים, ובכל זאת מצטמקת העדה, ופולטת מדי שנה בשנה מספר ניכר של יוצאים לצמיתות.

הנוער עוזב את תלמסאן, כי אינו רואה סיכויים טובים להתפתחות העיר, שנדחקה הצידה, מאחר שמבוססת היא על החקלאות ואין אוצרות טבע בקרבתה. השכבה העממית מבקשת לה עבודה באוראן ובמרכזי תעשייה אחרים. העשירים, נמאסה עליהם הישיבה בעיירה הפרובינציונלית, שיש בה כעת רק כ – 50.000 תושבים. וכן ירד מספר היהודים בתלמסאן לפחות מ – 4500 נפש, ותהליך הנטישה הולך ונמשך.

היהודים ברובם גרים עדיין ברובע הקדום שלהם, שבמרכז העיר העתיקה, המוקפת כולה חומה בצורה. בעיר שבתוך החומה אין צפיפות כלל. רחובותיה, ושווקיה מרווחים, בתים בחלקם חדשים, ולא צר היה בה המקום בשביל כל המשרדים הממשלתיים, המוסדות הכספיים ובתי הספר שהקימו הצרפתים.

רק את ה " משואר " כלומר מקום המועצה, מושב המלכים והמושלים בתקופה התורכית הפכו לקסרקטין. מכאן יש להסיק, כי תלמסאן הקדומה הייתה מאוכלסת ביותר ויש להאמין לדבריהם של ההיסטוריונים שבתקופת זוהרה היו בה אוכלוסים פי שניים יותר מאשר עתה. בזמן האחרון הוקמו שכונות חדשות מחוץ לחומה, מהן של צרפתים ומהן של מוסלמים .

היהודים, שעזבו את שכונתם העתיקה – שאין לה שם מיוחד – נשארו בתוך החומה , חזיון גלותי מובהק. הם גם לא ראו בעין יפה שמטייל אני בשכונות הערביות, והיו מזועזעים כשסיפרתי להם, כי ביקרתי בקברו של סידי בוּ-מדין, מאחר שהזהירוני במפורש לא ללכת שמה

ماذا يمثل الشمعدان اليهودي – الاسرائيلي؟

Read more http://www.israelinarabic.com/

موقع اسرائيل بالعربية   الشمعدان يعد الشمعدان (او ما يعرف بالمينوراه) رمزا من الرموز القومية والدينية المقدسة لدى شعب اسرائيل، ونظرا لاهميته الايمانية اعتمد كرمز قومي ديني وتاريخي لشعب اسرائيل وكاحد رموز دولة إسرائيل اليهودية رسميا بعد نيل استقلالها.  ذكر الشمعدان في الكتاب المقدس (التناخ) باللغة العبرية بإسم مينوراه ( Menorah  ) أما في ترجمة التناخ للعربية فيعرف بإسم ( المنارة) .

Read more http://www.israelinarabic.com/

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

צדיקי החומה

רבי רפאל בר עליזה אלנקוה

מסורת קדומה מספרת על צדיקי החומה. על כך שמעתי מחנניה דהן, כפי שסיפרה לו אימו ע״ה. במוצאי שבת היו נשים מדביקות נרות בחומה לעילוי נשמת אותם בחורים שנהרגו עקד״ה.

אחד הנכבדים (פאקיר), היה מציק לנערות ישראל ומשתדל להטות ליבן אליו. באחד המקרים, אחד מבחורי ישראל קינא קנאה לה׳ ולעמו, ארב לאותו גוי והרגו ולא נודע מה עלה בגורלו כי העלים את גופתו. פעם אחת, כשבא נכבד אחר להציק לנערה מישראל, אמרה לו שיזהר פן יעשו לו כמו שעשו לפאקיר, הדבר נודע למושל העיר והלה ציוה לכרות את ראשיהם של נכבדי הקהילה היהודית ולהניח את ראשיהם על החומה למען הראות את גודל שפלותו.

משום כך נהגו להדליק הנרות בחומה, לעילוי נשמת הצדיקים הללו ע״ה הי״ד.

ביר לאלה סוליקה

באר לאלה סוליקה. צדקת זו סול חתואל מטנג׳יר, היתה נערה צדקת נאה במידותיה ואור קרץ מפניה הטהורים כשחן של קדושה נסוך עליהם. אחד הבחורים הנכבדים מערביי המקום חמד אותה וטען שהיא הסכימה להתאסלם ולהינשא לו. לא הועילו כל הכחשותיה, עפ״י דתם, אם יש עדות, גם אם אינה נאמנה וגם אם היא פסולה לחלוטין, בהיות העד נוגע בדבר, שאדם קיבל על עצמו את האיסלאם, אין דרך לחזור מכך. הנערה הקדושה נסחבה באכזריות למשפט בכיכר העיר פז אצל המלך. בדרכם עצרו בעיר סאלי. הצדקת ביקשה לשתות מעט מים, נתנו לה לשתות ממי הבאר והמשיכה איתם בדרך למשפט. בעיר פז גזרו דינה למוות, היא קיבלה על עצמה למות בקדושה ולא להיטמא לערל ולא להמיר את דתה.

באר זו בסאלי ממנה שתתה, היתה מאחורי חומת המלאח והיתה לה חשיבות סמלית גדולה. דיין האמת יקום את דמה הטהור של צדקת פלאית זו.

בתיהכנ"ס ומוסדות התורח

לשמחתנו הרבה ואין הדבר מקרי, ישנם מספר מקורות המתעדים את בתי הכנסת בסאלי, דבר המעיד על כך שזה היה המוסד העיקרי בקהילה. בית הכנסת בדורות הקודמים, שימש גם כבית תפילה, כבית מדרש, כישיבה, כתלמוד תורה וכמרכז לפעילות תורנית [הילולות, אזכרות וארועים מיוחדים כפי שיפורט לקמן],

המקורות בהם השתמשתי להשוואת רשימות בתיהכנ״ס הם:

״בתי הכנסת באפריקה הצפונית״ – יעקב פינקרפלד.

גולבין – המלאח של סאלי.

עדויות שאספתי מבני סאלי – מו״ר אבי זצ״ל, חנניה דהאן ז״ל, גברת דאבילא המתגוררת ברבאט בסאלי ועוד].

לפני כמה שנים ערכתי סיור חווייתי באופן מיוחד. נגשתי למלאח של סאלי עם קבוצת מטיילים שהבאתי מישראל. אלינו הצטרפה גברת דאבילא הקשישה, ילידת סאלי ואיתה נכנסנו כולנו לבתים בהם היו בתיהכנ״ס [כיום מתגוררים שם תושבים מרוקאים] ובכל פעם שנכנסנו למקום שהיה בו ביכנ״ס, סיפרתי על המקום ושרנו שירים לכבוד הצדיקים. התרגשות מיוחדת היתה כשנכנסנו לביהכנ״ס של רבי רפאל אלנקאוה ולחדדו של רבי עמרם בן דיוואן. אין ספק שחשנו בהארה הגדולה שהותירו במקום צדיקי סאלי.

התושבים נקהלו סביבנו בהתרגשות גדולה. ניתן לראות קשר גדול בין העיר סאלי לבתי הכנסת בה ולחשיבות הגדולה שלהם. בערבית יהודית נקראה סאלי בשם סלא [כך מופיעה שמה במרבית המקורות התורניים] וסלא פירושו בית כנסת ואין הדבר מקרי.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

המחלה הצרפתית

והנה אין ספק כי ההצלחה וההתפתחות המהירה הזאת של יהודי פאס בכלל – אחרי כל אותו ההרס והשממון של שנים הקודמות – היו רק בעקב המגורשים המתיישבים בחריצותם והצטיינותם.

אמנם אם כי יכלה קהלת פאס במעט זמן להתנער ולקומם את הריסותיה הנה בהחלק ההוא שנאבד ממנה, נשלל זרם חשוב ויצאו הרבה אנשים מצוינים אשר לא שבו אליה עוד, ואשר יכלו – כמו שכתבנו – להביא אליה עוד כח חדש, וברכה רבה, מספר רב כל כך, יותר מעשרים אלף נפשות בפאס, ובמדינות אשר סביבותי כהנה וכהנה אשר נאספו בימי הרעה ההם ועוד הרבה שחזרו לארץ אדום, ושרובם היו כנראה ממשפחות המגורשים.

מספר רב כזה לא מעט היה יכול להיות לכח אדיר ומועיל להתקדמות יהודי פאס וכל ארץ מערב, רב מאד מאשר יכלו הנשארים המועטים לפעול, והנה מכל אותם האלפים שחסרו מפאס לא נודע רק אחדים מאותם שיצאו אז בימי הרעב לארצות אחרות, הגדול שבהם היה רבי יעקב בירב, וכפי מה שסיפר בעצמו כדברים האלה.

ות"ל מיום הגירוש והשמד שבספרד, הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס, כמפורסם לכל העולם והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.

לפי השערתנו התמהמה שם רבי יעקב בירב בפאס רק מספר ירחים, ועוד בשנה הראשונה להתיישבות גולי ספרד בפאס בשנת רנ"ג בעצמה יצא רבי יעקב בירב, כנראה מפני אשר חזק הרעב, וילך לו משם מעיר פאס דרך תלמסן ואלג'יר, ללכת לארץ ישראל מחוז חפצו.

הרב השני היה רבי יהודה חייט שכפי מה שהזכרנו בא לפאס בשנת רנ"ג ויצא ממנו אחרי שנת רנ"ד מפני הרעב, וילך איטליה, הרב השלישי רבי דוד בן שלמה בן זמרה או בן זאמירו, משפחתו זאת שמוצאה מעיר סאמורה בספרד, הייתה משפחה גדולה ונכבדה וגם עשירה ובעלת נכסים, והם בני המשפחה הזאת וביניהם רבי בן זמרה שהיה אז בעת הגירוש ילד קטן כבן עשרים שנה, , באו בגולה לפאס.

ומשם יצא רבי דו בן זמרה לבדו או בלוית אביו אולי מפני הרעב וילכו לארץ ישראל, אף כי יתר קרוביו בני משפחתו נשארו ויתיישבו בפאס ובערי הגבול כאשר יבוא זכרם הלאה לפנינו.

על ידי ההתמעטות שהתעמטו מגורשי ספרד בפאס ויציאת הרבה מן הגדולים ונכבדיהם בשנות הדבר והרעב, ניתן אז להתושבים וחכמיהם די אומץ לבלתי היות כפופים להמגורשים ולמוד נגדם ביחס של איבה והתנגדות משך זמן לא מועט, רגשי בוז ומשטמה מצד התושבים אל המגורשים ניכרו עד לראשונה בראשית  בוא המגורשים לפאס.

ניכר הדבר שהתושבים ראו כי המגורשים המתיישבים שהצטיינו כל כך בידיעותיהם והתיחשו גם במוצאם, יעיבו את פניהם ויקדירו את זוהרם על ראשי רהל התושבים וחכמיהם, ולכן הביטו במבט קנאה פנימית ויתאמצו איך להטיל דופי בהם ולהשפיל את כבודם.

רבי נתן בוסתי וחבריו חכמי התושבים ערכו שאלה אחת לפני רבי שמעון דוראן הרב באלג'יר אז, שבה הם מביעים את רגשותיהם אלה, נגד המגורשים או למצער נגד חלק גדול מהם, אותם שהיו אנוסים ונתייהדו, בשאלה ההיא כותבים :

" על עניין אלו הגרים שבאין ממלכות קטלאן, קסטיליא ופורטוגל להתגייר והכנס תחת כנפי השכינה ואומר כל אחד מהם שאני כהן…והרי אביהם היה ערל ועכו"ם ברצונו ואמו גם כן לא היה לה כתובה ולא קידושין ואמם לא נזהרה בזאת נקיים ונולדו מן הנדה והם נולדו מן הערלה "

בדבות כאלה – ששום אחר מחכמי הדור ההוא לא חשב לייחס ככה לאונוסים – חפצו רבי נתן בוסתי וחביריו להרחיק את המגורשים האנוסים ממשרות ציבוריות ולהשאירם בודדים, , אכן רבי שמעון דוראן בתשובתו, שם לאל את כל טענות רבי נתן בוסתי וחביריו, וכה ענה להם :

המעיין בדבריכם ימצא בהם שגגה גדולה לפי שהאנוסים הם תולעת יעקב ומתי ישראל נחשבים ואינם נקראים גרים כ"א בעלי תשובה וגר הוא רק מי שהיה גוי ונתגייר..ואין האנוסים מוחזקים שיבעלו נדה ואפילו יהיה כן…ולמה באתם בעלילה זו על הכהנים האומללים האנוסים בלבד..ולמה גזרתם על כלם שהם פסולים….כי מה עניין זה לזה עד שאתם רוצים לפסול אותם…זו תימה גדול ולא יוכל שום אדם לחלום "

שלום 

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

במללאח סג'יר גרו :

חיים, דוד, משה שמעון זגורי – גרים כיום במגדל העמק – בני איית עישו ביִהִי – סנדלר נעליים

תָיְקֶרְטֶן – עושה נעליים

דוד בן חיים – סנדלר נעליים

אידאן אוחנה – תָסְמָארְט – נעליים

מסעודה רובֶן אביטבול – תופרת במכונה

איחייא בני איית מרדסי – מחראז נעליים – מוכר נעליים

1 – סלאם בל אלעטבי ואליהו מור יוסף – מגדל העמק

2 – איחייא בל אלעטאבי – יש לו חנות למכירת סיגריות

1 ו – 2 הם שלושה אחים

סלימאן משאש – צאן, בקר……

במללאח אל כְּבִיר – המללאח הגדול – גרו

סלימאן משאש – נכון זה אותו סלימאן שהיה לו גם בית במללאח הסג'יר….הוא עסק בבקר ובצאן …עשיר מאוד

מכלוך חיראת בן חיים ….חראז…בתו גרה בבאר שבי….נפטר כאן….

סלאם ביל אלעטאבי…חראז….

דוד אלמזוט אביטבול – בנו מכלוף אביטבול עדיין גר……חראז

אלמעלם שלמה ביטון…..ברדאעי

תאמו …..קונה כתאן

דוח'ו….היה מתיך חלות דבורים …בנו משה בן חיים בנתיבות

עָזאר ….סוחר בחנות

אליהו מויאל בן דָא משה ….שייך המקום של " בישורון "

שמעון מויאל בן דא משה – חנות בבאר שבע עדיין חי

ברהאם בן יעקוב….שליח ציבור בבית הכנסת וסְכֳּאת…כיום מוכר ספרים בבאר שבע

בן גריבי יצחק …….ח'ראז

סימי מור יוסף….גרה לבד….חִֹיָאטָהץץץתופרת

אלפרייאטי….שמעון הרוש…בורסקאי…מעבד עורות

אלחזאן דוד מלול….הרב והשייך של המללאח

עְכָּאן בו תָדָאוויִט…..חְ'רָאז

בא אידאן ווילד מסעודה אזולאי….חראז נעליים

זו רשימת התושבים של המללאח הגדול …..

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

שבתאי צבי

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

מפי אבי מורי, ר׳ אברהם יצחק מויאל זצ״ל, שמעתי את הסיפור הבא:

במרקש, עירו של ר׳ אברהם אזולאי, פרצה קטטה בין ערבים נצים. האחד גבר על רעהו והרגו. הרוצח גרר את הגופה בלילה אל הרובע היהודי (המלאח) והניחה ליד בית הרב. בבוקר כאשר נתגלתה הגויה הופיעו ראשי השלטונות ובראשם המשנה למלך במרקש. הערבים, שהיו מוסתים, רצו לפרוע פרעות בישראל ודרשו את ראשו של הרב אזולאי. אך המשנה למלך שהרגיש שזאת עלילה הגן על היהודים ועל הרב, וזאת לאחר שהרב הצליח להוכיח לו כי יד היהודים לא היתה במעל וכי גופת הנרצח נגררה אל המללאח. ואכן עקבות גרירת הגופה נראו בעליל.

המשנה למלך היה אוהד את היהודים והכיר את יושרו וגדולתו של הרב ועל כן היה מוכן לפסוק לטובתם, אך חשש מלחץ הפורעים המוסתים ולא רצה לפסוק בעצמו את דינם. ר׳ אברהם אזולאי נשלח לפני המלך שישב בפאס יחד עם משלחת של הקהילה שכללה ארבעה רבנים והם: ר׳ ישועה שושנה, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ שלמה הלוי ור׳ שלמה בוסתא. בהגיעם לסאלי בערב שבת יצא לקראתם הנגיד משה אבן־עטר ז״ל וביקש מהשומרים המלוים שיאפשרו לרבנים לעשות את יום השבת בביתו, והבטיח להחזירם במוצאי שבת, וכן היה.

בליל שבת, בעת שהסבו לסעודה והוגש להם מגש מלא בשר, נמנע ר׳ אברהם מלאכול. הרבנים עשו כמוהו. כאשר הפציר בהם ר׳ משה הנגיד גילה לו ר׳ אברהם שהתבשיל שורץ תולעים. הנגיד המבוהל קרא לאשתו ושאלה: האם זה הבשר שאני קניתי? ענתה האשה: משהודעת לי בצהרים שיהיו לנו אורחים לסעודת ליל שבת חששתי שמא הבשר לא יספיק ושלחתי את המשרת להביא לי עוד בשר. קראו למשרת ושאלוהו. המשרת הודה בי בדרכו לקנות בשר התעכב בשליחויות אחרות וכשהגיע אצל הטבח היהודי החנות היתה סגורה מפאת קדושת השבת. מפחד שמא גבירתו תגער בו הלך וקנה אצל טבח ערבי.

בצאת השבת יצאו בדרכם לפאס. בהופיעם לפני המלך התרשם המלך מהדרת פניהם וממראם שדמה למלאכי השרת. לאחר שקרא את המכתב של המשנה ונוכח גם בחכמה של הרב ומלויו התיר אותם ממאסרם, כיבדם כבוד גדול והורה למשנה לחקור ולדרוש מי הרוצח. ואכן כך היה. ראש המסיתים והפורעים היה הוא עצמו הרוצח. הדבר יצא מפי המשנה למלך והאיש נשפט ונתלה על עץ.

ר׳ אברהם אהב את ארץ־ישראל אך לא נסתייע בידו לעלות אליה ולהסתפח לעדת הקדושים שישבה בצפת. הוא סייע לשליחי ארץ־ישראל ואיכסנם בביתו. הוא כתב פרושים על ספר הזוהר ו״תיקונים לספר אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל.

ר׳ שלום בוזגלו. תלמידו המובהק של ר׳ אברהם אזולאי היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ שלום בוזגלו ״שידו רב לו בחכמת הקבלה״. ר׳ שלום בוזגלו היה תלמיד חכם פורה והשאיר עזבון ספרותי מאד עשיר. בין ספריו

׳מקדש מלך׳ אשר בו הוכנסו ליקוטים מהפרוש לספר הזוהר של רבו ר׳ אברהם אזולאי ושל ר׳ משה זכות (הרמ״ז). הספר ״מקדש מלך הוא פרוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים. הספר מביא לרוב את דברי ספר ״חמדת ימים״ ולמרות העובדה שהספר ״חמדת ימים״ נפסל על־ידי חוגים חסידיים רבים, הספר ״מקדש מלך״ המשיך להיות נפוץ ביניהם. כן כתב ספר בשם ״כסא מלך״ – פרוש תקוני הזוהר, וספר ״הדרת פני מלך על האידרות (אידרא רבא ואידרא זוטא) וספר ״הדרת הוד מלך על ״ספרא דצניעותא״.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

מו"ה אברהם סבע ז״ל –

 נולד בליסבעא בתחילרת המאה השלישית ובשנת רנ״ח בא בגלות פורטוגל לאנדריפולי בטורקי, – כן מצאתי במבוא לספר התנחומא מהחוקר הגדול מוהר״ ר שלמה באבער ז"ל, ואח״ך בא לפאס הוא וחביריו ר׳ שבש טוב לארמה ורבי יעקב לואל, והיה מקובל, וחיבר ס׳ צרור המור עה״ת, צרור החיים, צרור הכסף, אשכול הכופר על מגילת אסתר ורות, וחיבר פירוש על ההפלות על דרך הסוד כמ"ש רדב״ז בישנות סי׳ נ״ה וז"ל וכ״כ אחד מן החכמים המקובלים שמו ר׳ אברהם צבע שחיבר כמה ספרים ומכללם פירוש התפלות ע״ד הסוד, ובס׳ קרני ראם על פרש״י עה״ת פרשת חיי שרה כתב ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון המופלא המקובל האלהי כמוהר״ד אברהם צבע ז״ל בספרו צרור המור וכו' וכ״כ שם בכ״מ וראיתי בס׳ צרור המור פ׳ בחקתי על פסוק והבאתי אותם בארצות אויבידתם וכבר היו שם נראה שהש״י הביאם בארץ אויביהם כרי שיוסרו בה וכשראה שהוסיפו בה על חטאתם פשע הביא אותם בארץ אויביהם שהם אויבים אחרים יותר אכזרים מהראשונים כמו שראינו שנתגרשו היהודים מקאשטילייא לפי שהיו בה כמלכים ובאו לפורטוגאל אל מלכות זדון מהרה תעקר ועשו מה שעשו לנו ולתורתינו ואחייך הנשארים הלכו אל מלכות ישמעאל (בכאן מקום חלק) ולגלילות אחרים יותר בפרט תמצא מה שנשארו בפורטוגאל שיריים של מצוה המעכבים את הפורענות שקדשו שם שמים בפרהסיא ומסרו עצמם על קידוש ה׳ ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים החה״ש וקדוש ר׳ שמעון מימי ז״ל וחתניו לוקחי בנותיו אנשים צדיקים ואשתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים ואע״פ שעישו להם שימירו דתם בעל כרחם (בכאן מקום חלק) עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצות על אפם ועל חמתם מהמלך ומהשרים עד שביני ביני נלב״ע הה״ר שמעון זצ״ל הנז׳ בזמן שלא היה יהודי בכל המלכות זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי ובשביל זכות הצדיק נזדמן שם אב ובנו שהיו אנוסים והיו משמשים בבירת האסורים ולהם נתן השופט הגדול ושר בית הסוהר רשות שיוליכוהו חוץ לעיר ויקברוהו שם, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר והם הלכו להם מנגד ונתחברו יותר מארבעים אנשים צדיקים מהאנוסים שהמירו דתם בעל כרחם וקברוהו בבית הקברות של היהודים והספידוהו שם כראוי ובזכותו נתן להם המלך רשורת והביאוהו לארזיליא, אבל היהודים שהיו שם עם החכם לא רצה המלך לשלחם שאמר שכבר קבלו (בכאן מקום חלק) ונשארו בבית האסורים לעבדים והשי״ת נתנם לרחמים בעיני שר בירת הסוהר והיו שם בכבוד גדול, אח״ך שלחם המלך לארזילייא ליד האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודות פרך לפי שראה שלא נעשתה עצתו והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם ביסורים כדי שיחללו השבת וילכו לעשות שיחין ומערות וכ״ז בעונותינו כי הם צדיקים גמורים וקדשו ש״ש ברבים והשי״ת הפגיע בם עון כולנו, ועל זה ועל כיוצא בזה אמר בכאן והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות אויביהם שהם היהודים שנשארו באדץ אויביהם בלישבונא בעונות אבותם עכ״ל, ובם׳ צרור המור הנמצא אתי באוצר ספרי כתוב בסוף הספר בכ״י ישן נושן בזה״ל ובכאן נשלמה פרישת כל התורה איומה כנדגלות ובכוכבים מאירה וברוך אשר עזרני, והיתה השלמתו ביום א׳ לחדש ניסן ש׳ חמשת אלפים ומאתים וששים ליצירה בעיר המהוללה פאס המעמידה ע״כ, וקרוב אצלי שהוא כ״י המחבר בעצמו זיע״א כי בזה הזמן היה בפאס בהשערה, והגאון חיד״א זצ״ל כתב ובספר דברי יוסף כ״י כותב שהרב הנז׳ היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטובעם ורב החובל נתנפל^ל להרב הנז' להצילם, והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי שאם ימות שלא ישליכוהו לים רק יביאוהו לאחת מערי ישראל ולא יהיה שום נזק, ונשבע לו רב החובל והתפלל לה׳ ונח הים ואחר ב׳ ימים נפטר הרב ז״ל והיה קרוב לעיר וירונא והשתדל רב החובל והגיע לוירונא וקברוהו ישראל שבוירונא

בכבוד גדול זיע׳׳א: 

ובמבוא למדרש תנחומא מר״ש באבער מלבוב, כתב על מוהר״א הנז׳ כי ספרו צרור המור נדפס ראשונה בקושטאנטינא ש׳ רע״ד, והוא החליף שו״ת עם רבי׳ אליהו מזרחי עיין שו״ת הרא״ם ח״א סי׳ נ״ב והביא בפ' לך לך את הר׳ יצחק קאנפוטון ז״ל הוא בעל פחד יצחק, ובפ׳ וירא הביא את הר׳ יצחק די ליאון הוא תלמיד בעל פחד יצחק וחבירו של מהר״י אבוהב (עיין שד,״ג ח״א סי׳ של״ג) וגם הביא בפ' וירא פי׳ התורה מרבינו נסים והביא את ספר הזוהר, ובפי ויצא הביא כי נגזל ממנו בגירוש פורטוגאל, ובריש צו ופי חקת הביא את מדרש השכם, ובסוף וישלח הביא כי דרש בקאשטיליא.

עוד מצאתי במבוא הנז׳ וז״ל ובפ' ואתחנן הביא וז"ל כמו שיקרה בגירוש פורטוגאל שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות ולקחו כל הספרים והבתי כנסיות באופן שלא יתפללו ולא יעסקו בתורה עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל כי איך ילמדו לבניהם בלי ספר ובלי מלמד ולא נשאר להם אלא שילמדום שמע ישראל וידעו איך ה׳ אחד ושראוי לאהבה ולמסור נפשו על קדושתו, והנה מלבד ס׳ צרור המור חיבר עוד פירוש על אבות והזכירו בפ' חיי שרה וז״ל ושם הארכרתי בפי׳ מס׳ אבות ואוי ואבוי כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בפורטוגאל בעונותי וכן חיבר פירוש על חמש מגילות וקראו צרור הכסף, וראיתי בשם הגדולים ח״ב שכתב וחיבר ס׳ צרור הכסף על דינים, ומצאתי עוד בס׳ צרור המור בס׳ ויגש שהביא וז״ל ובס׳ צרור

הכסף הארכתי בזה בדיני אבלות עכ״ל, ופה המקום להביא את דבריו שכתב בקדושתו לס׳ צרור הכסף פי׳ על אסתר כפי שהעתיקם ידידי הרב החוקר הגדול מהר״א יעללינעק (כמב״ע של הרב פרנקל משנת 1863) וז״ל והנה בהיותי בפורטוגאל מגרוש קאשטילייא והנה עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותם ואז חרה אפו ה׳ בעמו בגירוש ב׳ של פרטוגל והנחתי כל הספרים בפורטוגאל ושמרתי עצתי להביא עמי ללישאבון פי׳ התורה שחיברתי בפורטוגאל עם פירוש המגילות ופי׳ מס׳ אבות עם חיבור הכסף שחיברתי בימי נעורי ובהגיעי ללישאבון באו אלי אנשי יהודה ואמרו אלי שעבר קול במחנה שמי שמוציא ספר אחד אחת דתו להמית ועוד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית א׳ זית רענן יפה פרי תואר ואמרתי שהוא מר כלענה וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני לפי שפירושי התורה והמצות הנחמדים מזהב ומפז לפי שבהם הייתי מתנחם על ב׳ בני שהיו קירות לבי שלקחום בע״כ להמיר דהם, והייתי אומר הלא זה טוב לי מבנים ומבנות, ולא ראיתם יותר לפי שמיד השליכום לבית הסוהר ועמדתי שמקרוב לששה חדשים, ואחר שזיכני ה׳ בעבור זכות אבותי והביאני למלכות פאס עלה בדעתי להחזיר העטרה ליושנה ולזכור קצה ממה שהיה כתוב שם, וברוך ה׳ אשר זיכני לחזור ולפרש פי׳ התו׳ ופי׳ מס׳ אבות ופי׳ מגילת רות ומגילת איכה ומה׳ יתעלה אשאל עזר לגמור שאר מגילות ושאר ספרים שדעתי עליהם, ובימים הא׳ קראתי את המגילות אשכול הכופר ולפי שהספרים הראשונים הם צרורות כספי הראשון קראתיו צרור הכסף ופירוש התורה קראתיו צרור המור ופירוש מסכת אבות קראתיו צרור חיים, ולפי שכבר בטלו הצרורות קראתי שמם אשכול הכופר לפי שהם דומים קצת לצרורות כספי עד כאן. וכן הביא זה ידידי הרב החכם הכולל מוהר"ם הרב קייזערלינג בספרו קורות היהודים בפורטוגאל דף קל"ה עיין שם עוד דברים הנוגעים אל המחבר רבי אברהם סבע ז"ל.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ר׳ דוד בוסידאן (מכנאס)

נקרא בפי העם ר׳ דאווד או ר׳ דאווד הגדול. חי במאה השש-עשרה וזכה להערצה גדולה עוד בחייו. נולד בזאוויא ועבר למכנאס, שם נפטר.

ב יקרתי ליד קברו של ר׳ דוד בוסידאן. היה מישהו מהמשפחה משוגע. לקחתי אותו לשמה ובלילה קראתי לצדיק. ביום אנו מדליקים נרות ומשתטחים על הקבר. בחצות מתעוררים, עושים טבילה והולכים ליד הקבר. אמרתי לצדיק

אה סידי תסאפדלי אל פארז

אדוני שלח לי רפואה

 אה סידי תחין עלייא

שלמה אדוני רחם עלי

 אה סידי תאעתקני.

אדוני הצל אותי.

ואז בא צאצא הקדוש, ר׳ יוסף ז״ל ואמר לי: בואי, הו אשה מצפרו. אבי אבי שלח לחמיך רפואה שלמה. שאלתי איך הוא שלח לי רפואה; ענה: חבורה של מלאכים מסביב לו נראים כמו מוסלמים, חס וחלילה, עם זקן ארוך, והוא [הקדוש] באמצע. אמר להם שיביאו את האיש מצפרו ויתנו לו רפואה. אחזו בידו ושמו לו שלוש מטבעות ביד. כך אמר לו: הנה אברהם, הנה יצחק, הנה יעקב. לך לך. הבאתי סעודה והוא חזר בריא ושלם בנפשו. ישבתי חמישה ימים בחדר של הצדיק. קיבלתי את התרופה וחזרתי שמחה. היו קורים לנו ניסים ונפלאות ללא רופאים.

עם הלכה שיירה של יהודים. התנפלו עליהם שודדים. אחד מהם [מהיהודים] מכיר את שמו. קרא לו בשמו ובשם הי. אמר: ״הו סידנא אילא דאבא נתי תפככנה״ [תרגום: ״הו אדוני, אם עכשיו תציל אותנו״. זוהי התחלה של בקשה ושל נדר]. מוסלמי מקבוצת השודדים שמע, והוא ידע את תורת הצדיק, והוא אמר: אסור לנגוע ביהודי הזה. לא נפגע בו. אם נפגע בו אינני יודע אם אנחנו נוכל לחזור. פחדו.

רבי דוד בוסידאן, מזמן נפטר. מקורו בירושלים. הוא היה חי רק מחתיכת חרוב, חתיכה בבוקר וחתיכה בערב, רק כדי להתקיים. היה מברך החרוב ומודה לה'. פעם בא אליו אורח מירושלים עצמה. היו גרים בירושלים, רק תחת חרובים. לא היה להם כלום. המים [מעין] על-ידם. עליהם השלום. פעם בא אורח עם אשתו ללון אצלו. הביא איתו תרנגולת ואפרוח. למחרת בבוקר שכחו. נשארה התרנגולת מסתובבת. הביאה הרבה ביצים, הרבה אפרוחים. מילאה את העולם באפרוחים. מה יעשה? מכר וקנה צאן. ילדו הרבה. אחר-כך חזר אורחו. אמר לו: איפה היית? פעם היתה אמונה וברכה. עכשיו אין. השארת תרנגולת, עכשיו לך ומכור מה שיש. אמר לו: טוב, אבל חצי חצי. אמר לו: בשום פנים ואופן, הכל שלך.

ר׳ דוד בוסקילה – איגיניסאין

היה רב של העיירה, וחי במאה העשרים. אנשי הכפר נהגו להשתטח על קברו ולערוך לו הילולה.

ר׳ דוד בל־חזן (מוגאדור)

היה רב וחי ופעל במוגאדור בתקופתו של ר׳ חיים פינטו. לפי המסורת הוא אביו של הקדוש הנקרא הנביא.

יש לנו איזה חכם במוגאדור שקוראים לו ר׳ דוד בל-חזן. הוא היה קם אחרי חצות ולומד בחדר יחד עם אליהו הנביא. אשתו כשהיתה מביאה לו כוס תה, היתה רואה רק אותו אך שומעת שני קולות.

בבית שלו יש טבעת וחבל. לפני שהוא הולך לישון, הוא שם את החבל מסביב לצוואר ואיך שמגיעה השעה שתים-עשרה, הוא מתחיל להיחנק ואז הוא קם ללמוד ולקרוא, לעשות תיקון חצות, וידוי, תהילים וזוהר עד הבוקר ואז הולך להתפלל.

שמונה עשרה

לרחל אחותי – דן אלבו 

מתוך ספרו כי כן

דף מספר 2

דף מספר 3

דך מספר 4

דף מספר 5

דף מספר 6

דף מספר 7