הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמין

לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.

הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)

200 גרם (2-1¹/2 מסות) גרעיני חיטה,

 (לאחר השריה במים למשך הלילה)

 500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

קצת שמן

2 בצלים

ו ראש שום (שלם ולא מקולף)

 3-2 כוסות מים

תבלינים

1/4-1/2כוס שמן

1/2 כפית כרכום

1 כפית פפריקה

1 כפית סוכר

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר

 להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

 לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.

הריסה חריפה חומרים –

200 גרם (2 כוסות) גרעיני חיטה, (לאחר השריה במים למשך הלילה)

1/2 כוס שעועית ( לאחר השריה במים למשך כל הלילה )

500 גרם בשר קצת שמן(אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

 1 ראש שום (שלם ולא מקולף)

תבלינים

1/2-1/4כוס שמן

1/2כפית כרכום

1 כפית פפריקה

2 פלפלונים אדומים חריפים ( סודאניים )

1 כפית פלפל שחור

1 כפית מלח

3 כוסות מים

אופן ההכנה

לשטוף את החיטה ולשים בסיר

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לכלי

להוסיף את השעועית ואת שיני השום עם הקליפה

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת

את מנת ההריסה מגישים כחלק מהחמין או בנפרד כמנה נוספת מיד לאחר החמין……

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

במצרים הקשר בין הצלחת האיסלאם לקפיטליזם קלוש אפילו יותר. ראשית, התפתחויות כלכליות בעולם הערבי נקבעות לעתים קרובות לפי שיקולים פוליטיים: אלמלא החרם הפוליטי שמדינות ערב מטילות על ישראל, מצבן הכלכלי היה טוב יותר. שנית, בשנות התשעים המוקדמות היו ביצועיו של המשק המצרי טובים בהרבה מאלו של, למשל, פולין, דרום אפריקה או טורקיה. משנת 1989 ואילך, בשנים שבהן השיג האיסלאמיזם שיאים חדשים של הצלחה, כלכלת מצרים ״צמחה בשיעור מרשים. ואז, בשנת 1999, החלה מגמת הירידה״. מכאן שגם אם העוני תורם לתפוצתו של האיסלאמיזם, הוא אינו הגורם המכריע, ושגשוג כלכלי לא בהכרח מרסן אותו.

נכון מעט יותר יהיה לומר שהאיסלאמיזם המצרי הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית מסוימת. סאדאת שימר ואף העצים את המפנה הדתי שקודמו נאצר יזם באחרית שנות שלטונו, עד שהוא עצמו נפל קורבן לתנועה שהוא טיפח. הזרעים שהוא זרע באוניברסיטאות בשנות השבעים הבשילו בימי מובארכ. שני הנשיאים השתמשו באיסלאמיזם כדי לחזק את כוחם שלהם. האם אפשר להסיק מכך שהאיסלאמיזם המצרי נוצר במכוון בידי המדינה, כדי לתמרן את ההמונים ולהעבירם ממסלול המרדנות למסלול אידאולוגי מסוכן פחות? גם התאוריה הזו מחמיצה את הנקודה. בתחילת דרכו של האיסלאמיזם, שום כוח חיצוני לא מימן את האחים המוסלמים של חסן אל־בנא, ובכל זאת הארגון צמח לכדי תנועת המונים. פולחן מות הקדושים הוא ההמחשה הטובה ביותר לרצינות האיומה שהמלחמה האיסלאמית מנוהלת בה, ולהזדהות הרגשית העצומה שהשותפים בה חווים. פה לא עסקינן בשכירי חרב המתגייסים למען מטרה שאינה מעניינם. אין זה מפתיע, לפיכך, שכל אלו שקיוו להשתמש באיסלאמיזם למטרותיהם שלהם התבדו ולמדו לקח מר. בין אלה אפשר למנות את ארצות הברית, שחימשה את אוסאמה בן־לאדן כדי שיילחם בסובייטים; את ישראל, שגילתה סובלנות כלפי חמאם בשנותיו הראשונות, כדי שיערער את מעמדו של אש״ף; ואת סאדאת, שביקש לייצב את שלטונו בעזרת הגמאעה, ובכך כרה לעצמו את קברו.

לא בזאת טמון אפוא כוחו של האיסלאמיזם המצרי, אלא בהתפתחות היסטורית מסוימת התואמת את תפיסת עולמו המניכאיסטית. לכל השינויים החברתיים והתרבותיים מרחיקי הלכת שיצרה המודרנה מגיב האיסלאמיזם במערכת מושגית המפרשת כל אירוע וכל שינוי על פי היגיון בינארי: ה״טוב״, קרי האיסלאם, מצוי תמיד במאבק קיומי עם ה״רוע״. הברירה תמיד אחת: בין הרס עצמי ובין חיסול הרוע. כדי שהקבוצה ש״אני״ משתייך אליה תהפוך ל״אנחנו״ הרמוני, נדרשת פנטזיה משותפת בדבר איום קבוצתי קיצוני מצד קבוצה יריבה ״רעה״ במהותה. וכך ״הם״ נעשים האסון ״שלנו״, ואלמלא ״הם״ היו קיימים הכול ״אצלנו״ היה נפלא.

מושג זה של אויב הוא שהעניק לאיסלאמיסטים המצרים את מה שרצו בו יותר מכול: קהילה הומוגנית לכאורה, המספקת לחבריה זהות מוצקה ותחושת ביטחון. את התוכן הממשי למושג האויב סיפקו להם ההגירה הציונית לארץ־ישראל והקמת מדינת ישראל. בלי אויב שכזה ספק אם הקהילה האיסלאמיסטית הייתה יכולה להיווצר: לא מפני שהציונות והמדינה שבנתה היו איום ממשי על העם המצרי, אלא מפני שהעיסוק האובססיבי בהן מילא, וממשיך למלא, תפקיד חיוני בגיבושה של הקהילה האיסלאמית סביב מאבק הגנתי מדומיין.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

אם הדבר יתברר כאפשרי, ענין חיסול הרכוש עלול לקבל ממדים רציניים : נתאר לעצמנו שמאה משפחות יכולות בדרך של חליפין להשיג בממוצע עשר כבשים למשפחה, כלומר 1000 כבשים. עדרים אלו יועברו לארץ וישמשו אמצעי אחיזה למתיישבים ויקשרו אותם למקום, יוסיפו תעסוקה כלשהיא ויהוו תקוה להכנסה למתיישבים.

באם נרחיב את מסגרת החילופין ונניח שמאה משפחות כאלה יביאו אתן לארץ 25 פרדות שישמשו להן כבהמות עבודה הרי הדהר הוא בעל ערך רב. לא לך, יהודה, צריך להרבות בהסברה. יודע אני כי הדבר איננו קל ואינו פשוט. נצטרך קודם כל לקבל אישור מהממשלה, כמו כן הכרחי לעשות בדיקה ווטרינרית לפני המשלוח וריכוז בעלי חיים בקאראנטינה בארץ הוא בר בלתי נמנע. הממשלה והסוכנות היהודית יצטרכו לקבל על עצמם את הובלת הרכוש הזה לארץ.

יתכן ונוכל להתגבר על כל הקשיים האלה אם נבחן כראוי את הבעיה מכל צדדיה. יש גם לחשוב כי הרבה כבשים ( לדוגמא ) אשר יובאו ארצה, תקשה עליהם ההתאקלמות בארץ, גם אז אולי יעלה בידינו להשיג את הסכמת הממשלה שהיא תקבל לרשותה את הכבשים האלה ותנצלם להספקת בשר ( הרי אנחנו מיבאים בהמה גסה לצורך בשר מכמה ארצות והממשלה משלמת תמורת זה במטבע קשה. )

האם לא נהיה צודקים כלפי הממשלה אם נדרוש שתמורת בעלי החיים האלה אשר תקבל לרשותה, תתן למתיישבים כבשים אחרים ?

אני חושב שאפשר יהיה להשתמש בשיטת החילופין זו כאשר תותאם בכל מקרה לנסיבות הקיימות. אשמח לשמוע את דעתך ל//בי הצעתי זו, ואשמח עוד יותר אם תמצא אפשרות לגשת להגשימה.

במכתבך אתה מדבר על אנשים בעלי עדרים. האם אין אפשרות להעביר עדרים אלו ארצה ? יתכן מאוד שאפשר לשכנע את השלטונות הצרפתיים שיתנו רשיונות הדרושים להצלת הונם של יהודים אלה.

הנני מברכך בבריאות ובהצלחה בפועלך החשוב

צבי יהודה / מנהל קרן המושבים בע"מ

הערה אישית שלי – אלי פילו – אני מתאפק ומשתומם, האם אלו האנשים שטיפלו בעליה ביהודי מרוקו, טפשות וטמטום תהיינה מלות מחמאה לאיש המכובד הזה.

י"ד בכסלו תשט"ו – 9/12/54

בתשובה למכתבו של צבי יהודה כתבתי :

שמחתי מאוד לקבל את מכתבך אם כי ספק גדול אם נוכל לקדם את השאלה לפתרון רצוי, בכל זאת שמחתי לדעת כי מצדך יש מאמץ להבין את הבעיה, ועל כך אני מודה לך.

ועתה לגופה של הצעתך, עוד לפני שכתבתי לתנועה בענין זה, בחמתי את הדברים בכיוון מחשבתך, דהיינו להעביר צאן, בקר ופרדות לארץ. אך לאחר שבדקתי רעיון זה מקרוב התברר לי שאינו בא בחשבון :

1 – הצאן הבקר ובהמות העבודה שבמרון אינם מתאימים לארץ. הצאן הוא מגזע אחר, לכבשים – זנה ולא אליה, עזים כמעט ואינן הנמצא במרוקו, ובהמות העבודה ברובן מנוונות. גם אני הייתי סבור שאת הצאן והבקר נעביר לארץ לשחיטה אך לצערי אין הדבר ניתן לביצוע לעת עתה.

2 – נכון שלגבי העברת בעלי חיים לארץ דרוש רשיון יציאה מכאן וכן רשיון כניסה לארץ יחד עם תעודה וטרינרית. ואילו יכולנו לרכז כאן אלפי ראשי צאן או בקר אפשר לבדוק דרך זו. ואם הגבר לא יתכן קל יותר יהיה למכור אותם כאן כי במרוקו מתקיים בכל יום שוק בהמות ( שוק אל-חד, שוק אל תנין וכו…) וישנם יהודים שהולכים לשווקים האלה ועוברים משוק אל שוק עד יום שישי כשחוזרים הביתה לשבת. מכירת המקנה בשווקים אלה היא יותר מעשית, והעברת הכסף לארץ אינה בעיה.

3 – לעומת זאת השאלה של נכסי דלא ניידי היא שאלה חמורה מאד, רק היום הגיעו לקזבלנקה 12 משפחות מכפר רחוק, עזבו את אשר היה להם – כולל נכסי דלא ניידי ובאו בגופם. מנין לנו הבטחון שהיהודים בכפרים אחרים לא יעשו כן ?

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

תפיסת הידעונית (א-סחרה) והשומר הנאמן של המערה

הערבי שומר המערה של הצדיק מזה הרבה בשנים, היה מאד אמין על ראשי הקהילה שמסרו לידיו כל הציוד, המבנים, המחסנים, בית הטהרה והמפתחות של בית הכנסת ע״ש הצדיק, ותפקידו העיקרי היה לשמור על האנשים  הבודדים, או האלמנות שבאים להתייחד עם יקיריהם, ואם היו צריכים ללון במקום, הוא שמר עליהם שלא יאונה להם כל רע, ורק כאשר הוא ראה שאין אף יהודי שנשאר בשטח  בית הקברות הוא היה עוזב את המקום והלך ללון בביתו אשר בכפר אשג׳ן.

השומר היה שמו אידרים, כל היהודים או הנשים מוואזן , היהודיות היו מכירים אותו וסמכו על אחריותו עליהם ועל המקום, לא יכולה להיות סעודה שנעשית בשטח שלא היה  מוזמן להתכבד בה, פשוט שומר בעל אחריות למילוי  תפקידו, הוא היה אמיץ ומכובד על בני עמו וכפרו.

אומרים שהוא היה חיל שלחם עם החיילים הצרפתים, הוא  היה מספר שלא למען השכר שקיבל מהקהילה הוא עבד, אלא ראה חובה מוסרית למילוי תפקידו באתר הקדוש, כי היה בעל רכוש; קרקעות ועדרי פרות וכבשים, מאחר שאבותיו מילאו תפקיד זה באמונה שלימה אצל קבר הקדוש הוא ראה שמחובתו להמשיך בדרכם.

ערביי כפר אשג׳ן מטבעם היו שונאי היהודים ורעים  בהתנהגותם לגבי היהודים הם התפרסמו כגנבים מקצועים, אבל לא כולם, ובגלל שאידריס היה השומר של המקום אף ^: פעם לא ניסו לפגוע לא במקום ולא ביהודים המבקרים בבית קברות.       

בהילולות של ל״ג בעומר ושל ראש חודש אלול הם היו עושים מסחר במקום הציון, מכרו מכל תוצרתם ליהודים. והיו מהם שהיו שואבי מים ומשרתים בקביעות תמורת כסף ליהודים האמידים שהיו באים בקביעות להילולה כל שנה.

אידרים יותר מכל יהודי ידע לספר מעשים על רבי עמרם, סיפוריו היו משכנעים ואמיתיים על נסים שראה כשנוכח כמקום, היו לילות שבתור חוויה.היה יורד מהכפר ושם עין אם הכל מתנהל בסדר.           

לילה אחת הוא סיפר: לאחר שהוא וידא שאין אף יהודי  בשטח בית הקברות כמנהגו עלה לכפרו על מנת ללון בביתו, והנה הוא חלם חלום, וכפי שהיו מתארים לו את דמותו של רבי עמרם חלם שהדמות שתיארו לו באה לו בחלום הלילה זהו ״הסייד״ הקדוש. נגלה אליו הצדיק בחלום וקרא לו אידרים כיצד הלכת ועזבת אותי לבד?

השומר בתוך חלומו נבהל, התעורר משנתו ונזכר במה – שראה בחלומו, מיד קם על רגליו ובריצה מטורפת גמא את המרחק מכפרו והגיע לקבר של ה״סייד״ הקדוש.

ולתדהמתו, לפני שהתקרב ראה ערביה בגיל העמידה  כשהיא רכונה על הקבר וחופרת אותו במו ידיה, אידרים השומר בהתחלה לא הבין מה היא מנסה לעשות, הערביההופתעה ופחדה מאד. כאשר שאל אותה אידרים השומר מההיא עושה? היא אמרה לו שהיא חופרת הקבר על מנת להוציא עצם מעצמותיו של הקדוש היהודי, כשהוא צעק, עליה להפסיק וראתה מי זה היה שעמד על ראשה התחילה לרעוד מרוב פחד והתנצלה על מה שעשתה.

אמרה לשומר ״יא סידי״ כלומר אדוני אני במקצועי מכשפה שבאתי ממרחקים על מנת לסחוב עצם מעצמותיו של הסייד היהודי, כי בעזרת עצם זה אני מצליחה לעשות כישופים, ומזה אני מתפרנסת.

  אידרים שהיה כאמור נאמן במילוי תפקידו עצר אותה ומסרה לידי השופט המקומי ששפט אותה על חילול הקבר הקדוש, היא נאסרה לכמה חודשים על מעשיה הנבזים שזעזעו את כל מי ששמע על מעשה המכשפה.

היהודים ששמעו את הסיפור התפלאו מאד על הצדיק שנגלה לשומר שהצליח למנוע מהערביה מלחלל קברו, הקהילה והאחראים על בית הקברות התפלאו על זכותו של השומר שבא בדיוק בזמן ועצר הערביה מלבצע זממה.

השומר אידריס הזדקן ונפטר, נזכר לטובה ע״י היהודים שהכירוהו, ועל מעשיו ונאמנותו לצדיק, לפני פטירתו אידרים היה מספר שזכות גדולה נפלה בחלקו שזכה להיות השומר של צדיק גדול יהודי. אלה שהכירוהו הצטערו על מותו. במקום אידרים מינתה הקהילה יהודי ירא שמים, שמו היה שמעון סבה ז״ל גם הוא מילא תפקידו בנאמנות שנים רבות עד יום פטירתו.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מבחן האמינות

רבנו ייצג את היהודים בפני השליטים בכבוד ובהדר ללא מורא, כשגם הדרת פניו עוררה הערצה עמוקה בלב כל רואיו, לא חת מפני איש, והכריז על האמת בגאון, היו פעמים שהממשלה רצתה להמליץ לזכות על אחד מבעלי הדין שנתחייב אצל רבנו, אמנם רבנו נענה להם שבמשפטי התורה אי אפשר לנטות ימין ושמאל, ואכן תוך תקופה קצרה הבחינו במעלותיו וביקר תפארת גדולתו ובמדת האמת שבו, ומאז לא רק שלא ערערו על פסקיו אלא אדרבא חיזקו את פסקיו שלא יהיה ניתן לערער עליהם, ונתנו לו סמכות לענוש את כל מי שמורד בבית הדין.

ונותנת לו מלכות וממשלה

אחד השרים שנפגע מרבנו, בהיותו קשור לאחד הפסקים שפסק בבית הדין, ולא הסכים אותו השר לכך, החל לעורר מדנים על רבנו ולהצר צעדיו ולהנחית עליו הוראות מגבוה, ראשי הקהל התלוננו על כך אצל המלך. חסן השני ברוב זעמו הורה להדיח את אותו השר מתפקידו. וחמת המלך שככה ומעיד הרה״ר לישראל הגר׳׳ש עאמר שליט״א: שההערכה כלפיו כבר במרוקו היה אפשר להעריכה ולמודדה, כמו שמעריכים ושוקלים זהב ממש, כל כך היתה גדלותו – עצומה ומוחשית, ואנחנו ראינו דברים אלו במו עינינו, עכ׳׳ל.

שפוט השופטים

פעמים רבות היה בא רבנו בלוית המלך לערכאותיהם. בפעמים אלו שופטי בית הדין בקשו לשמוע את דעתו של רבנו בבעיות המסובכות בהן הם התקשו. וכשרבנו היה מדבר אפילו המלך היה שותק, ובסיום דברי רבנו היה אומר המלך לשופטים: ׳תעשו כפי שיאמר לכם הרב היהודי, הוא חכם ודבריו חכמים׳.

מעמדו האציל הציל רבים מישראל, שכן בממשלת מרוקו כעסו וכאבו את עזיבתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. וטענו, שכביכול היהודים לא מוקירים את ארצם. גם בקרב התושבים גדל הזעם, והחלו מידי פעם להתנקש לחייהם של יהודים, ורבנו בעמידתו על בני עמו, הן והן בתקופת בנו חסן השני שהחל למלוך מ – 1962 תיקן תקנות ועונשים במשותף, על חסינותם של יהודי מרוקו

הוי מתפלל בשלומה של מלכות

רבנו זצ״ל בתפלת השכבה למלך מרוקו מוחמד ה – 5 בבית הכנסת הגדול בקזבלנקא יחד עם נציגי הקהילה ונציגי המלכות. בית הדין היה מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים לחייו של היהודי, ההל מקביעת אבהות, ובכל העניינים הקשורים לחיי הנישואין, ובכל ענייני הממון וכלה בהלכות ירושה. ומעיד רבנו: שלא היה מושג לישא אישה בנישואין אזרחיים, וגם לא אצל רב שאינו מוסמך מהדיינים. (שמש ומגן ח׳׳ב/רפט). וכל שיפוט שהיה מתקיים ליהודים בבית משפט אחר לא מוכר ע״י הממשלה המרוקאית, אם הדיינים החליטו להכניס איש לבית האסורים, המשטרה לא היתה חוקרת למה, אלא ככל אשר פסקו בב׳׳ד, עשו השוטרים. במציאות: בית הדין לא הכניס לבית האסורים רק מי שסרב לשלם דמי מזונות וכתובה לאשתו כדי להלחיצו לשלם, וכן מי שהכניס לחנותו בשר טרף. לרבנו הוענק תליון ותעודה מאת המלך, לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. (אמנם לא ענד רבנו את התליון מעולם). רבנו מתוקף תפקידו כאב״ד הגדול והרה׳׳ר למדינת מרוקו, היה כמו כן ממונה על מיני הדיינים שברחבי המדינה, וזכה להעמיד דיינים הגונים העומדים בכל המעלות הדרושות לדיינים.

ההערצה האדירה לרבנו לא ידעה גבולות, ואף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לו ׳לידידו האישי׳.

לכל הפחות פעמיים בשנה היה רבנו מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, ורבנו בנועמו ובכישוריו שהיה כמעיין המתגבר, היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה׳ מכבודו, והמלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה.

בפעם מן הפעמים בראות המלכה שהיא לא נתברכה, ורבנו כבר פנה ויצא מחדרו של המלך, קראה למלך בקול גדול שגם היא רוצה להתברך, ואכן שלח המלך שליחים לבקש מרבנו שישוב לברך את המלכה.

והיו מלכים אומנייך

ביום כיפור היה מופיע הנסיך בבית הכנסת, (והיה מבקש לאחוז בס״ת) ואז היה רבנו קורא בקול גדול בסלסול ובניגון נעים לכבוד אביו המלך, את ברכת ׳הנותן תשועה למלכים׳ המופיעה במחזורים של יום הכיפור.

 כצאת השמש בגבורתו על משמרת הכשרות

מלך מרוקו שהיה חפץ ביקרו של רבנו, נתן בידיו סמכות בלתי מעורערת, להעמיד הדת על תילה, ואכן רבנו נתן דעתו גם על כשרות המאכלים, קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות, וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. ולא היה נותן תעודת הכשר לאיזה עסק אא״כ היה חוקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. ומי שהיה מיפר כלל מכללי הכשרות, ומי שהיה פותח בית מטבחיים בלי רשות ב״ד היה נענש עפ״י הממשלה. כמו כן תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי. (שמש ומגן ח״ב/קעד) וכן תיקן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות, ולמי שהחליט רבנו להחזיר לו היה מחזיר לו, ולמי שהחליט רבנו שלא להחזיר לא היה מחזיר. הגאון רבי שאול אבן דנאן מינה את רבנו להיות המפקח הבלעדי על יצור המצות. (שמש ומגן ח״ג עמוד שכ^׳) ובספרו שמש ומגן ח״ב/קיד׳ מספר על אופן אפית המצות שנאפו בהשגחתו ובעידודו, ושהכל היה בקפדנות ובשמירה מעולה, והיו עורכים אותה במהירות והיו עושים זאת בקיבוץ חכמים בשירים ואמירת ההלל. וכפי שמספר על כך בנו ר׳ דניאל: שבערב פסח לקראת חצות כשהיה אופה את מצות המצוה, כולו היה נרגש, פניו היו בוערות כאש והיה מרגיש כאילו עלה לרגל, וכאילו נמצא הוא בירושלים, היה שר תוך כדי אפית המצות בהתלהבות עצומה את פרקי ההלל. וכל הקהל היו באים לביתו גדולים וקטנים לראותו אופה, וגם כדי לזכות לקבל ממנו גם ברכה.

דירה נאה

ביתו בקזבלנקא, היה גדול ומפואר בוילונות מפוארים ובריהוט מכובד, כראוי לכבודו של ראש הקהל. כשבא לשכון בעיה״ק ירושלים הועתקו לביתו בירושלים גם הוילונות ורהיטי ביתו שבמרוקו, וכל מי שהיה נכנס לביתו, היה קולט שרהיטים אלו הם סגנון מרוקאי מפואר. ביתו כמו כן מפואר בתמונות רבות של רבנו בעצמו, שצילמוהו בעת עוסק הוא בכתיבת דברי תורה, וכן בתמונות בהם הוא נוטל לולב, וכן תמונות על זמנים בהם ניפגש רבנו עם רבנים ידועי שם.

אמנם זו לא היתה השקעה של רבנו – וכשפעם נשאל מאחד המבקרים על אחת התמונות שבביתו, לא הבינו רבנו על מה הוא שח.

אשרי עין ראתה כל אלה

אשרי עין ראתה אותו בערב יום כיפור בשעה שהיה בודק את הסכינים לשחיטת הכפרות, איך שהיו שומרים מסביבו ומכבדים את מעברו מכל עבר, ובהגיעו היו מכריזים בהתרגשות ׳רבי שלום בא׳ ׳רבי שלום בא׳. (מבנו רבי דוד שליט״א)

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

התמונה העולה מדוחות אלו הנפרשים על פני רצף של כעשרים שנים, היא של קהילה דתית מסורתית המסתגרת מפני השינוי והמודרניזציה, אך מקבלת חלק מהשינויים בצורה מבוקרת. חלק גדול מאנשי הקהילה מסרבים להשתלב בעולם החדש ואינם מאמצים את השינויים. בראש המתנגדים עומדים הרבנים. התנגדותם למאמצי ״אליאנס״ לחולל את השינויים נשאה אופי פאסיבי. היא נבעה מתוך שמרנות והסתגרות, אך גם אפשרה שיתוף פעולה מתוך כורח המציאות, שיצרה חיכוך חיובי והסכמה לשינויים מבוקרים.

כך למשל, הוראת העברית. רבים מהרבנים שימשו ב״אליאנס״ כמורים לעברית עקב המחסור במורים לשפה זו. למרות הדרישות החוזרות ונשנות שהופנו למורים על ידי מנהלי בתי הספר (מעסיקיהם) שישנו את שיטת לימוד העברית לשיטה מודרנית יותר הם דבקו בשיטתם: הוראה באמצעות שינון פסוקים מכתבי הקודש. אך היו גם רבנים ששינו את שיטות ההוראה, ואחרים שהוחלפו בגלל אי רצונם להשתנות. מאבק זה מאופיין על פני רצף השנים בחיפוש ובמציאת דרכי פשרה.

רוח אחרת החלה נושבת מהדוחות ששלח לפאריז מנהל בית הספר ״אליאנס״ במקנאס, מר מויאל, כשהחל לדווח על מעשיו של הרב הלפרין. הוא מדבר על כך שנושבת רוח זרה להלך הרוחות הכללי שהורגש במפגש בין פעולות ״אליאנס״ ליהודי מרוקו ורבניה.

הדו״ח הראשון בו מוזכר הרב הלפרין נשלח ב־13 בינואר 1914. בסעיף הראשון הדן במספר התלמידים ובגיוס תלמידים חדשים לבית הספר, כותב המנהל: מספר התלמידים פחת, לא שמספר הנושרים לא נורמלי, אלא שהוא לא אוזן בצורה מספקת ע״י גיוס תלמידים חדשים. הסיבה היא התחרות שעושה לנו איזה ״תלמוד תורה״ שהוקם בחופשה האחרונה תחת השם ״גן הילדים״. זה מין ״יגדיל תורה״ כבטטואן. היזם הוא איזה שהוא ״רבי זאב״, רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנאטיזם. היה לו יחסית קל בגלל הענות האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד.

בהמשך מדווח מר מויאל על כך שהוקמו כבר מספר תלמודי תורה חדשים, ושהתחרות הזאת משפיעה על יכולת גיוס התלמידים החדשים ל״אליאנס״. הוא כותב על כוונתו ״לחסל״ את המתחרה הנורא שזה עתה נולד ואין לו ספק שיצליח בכך. לעומת זאת, באותו מכתב בסעיף ״רבנים״, מספר מר מויאל על מערכת היחסים התקינה שלו עם הרבנים המקומיים. הלשון ורוח הדברים כאן הרבה יותר מתונות. הוא מספר על שיתוף פעולה, ומציין כי הרבנים משתדלים לרצות אותו אך אינם מיישמים, או מיישמים בצורה לא טובה, את הרפורמות הפדגוגיות שהוא מנסה להנהיג: …אני עוצם את עיני ומאפשר לשגרה לזרום, וביקורתי אינה נוגעת לרב משה טולידנו שהוא אינטליגנטי והצליח ליישם באופן חלקי את השיטות החדשות, זאת אומרת במידה שקולה, על מנת לא לסכן ולזעזע יותר מדי את עמדת ההורים שרגילים לשיטות הישנות ושמאמינים ששיטות אלו הן טובות לעד…

בהמשך הוא מספר על שיתוף פעולה שמתקיים בימי ראשון בלימוד פרשת השבוע. רוח זו שורה גם בדו״ח מה־26 לינואר 1914. שם מספר מר מויאל כי למרות הגיבוי שהוא מקבל מקפיטן נאנסי, המפקח הכללי הצרפתי על החינוך במקנאס, אין הוא רוצה לכפות את עצמו בכוח על האוכלוסייה הדתית מאוד כדי לא ליצור קרע ביניהם. בכל הנוגע למרקם הקהילתי המקורי ולרבנים מנהיגי הקהילה, הוא מחפש דרך של יושרה, נועם ושיתוף פעולה, על ידי הקמת ועדה שתקבע קריטריונים לעבודה משותפת. אין לימודים בשבת ולא ביום שישי אחר הצהריים. בית הספר נסגר בשעה 16.30 על מנת לאפשר לרבנים להעסיק את הילדים עד צאת החמה. הרבנים אספו את התלמידים הטובים, הביאו אותם לשיעורים ב״אליאנס״ ובאו לקחתם בערב.

בסוף מכתבו מגלה מר מויאל גישה פאסימית ופטאליסטית לגבי אפשרות הפיכת כל בתי המדרש לבתי ספר רגילים. זאת בגלל מצבם של ה״חדרים״ ובגלל טבעה של פעולת החינוך שהיא ארוכת טווח ואיטית. האווירה המשתקפת ממכתבו זה היא מעין ״מודוס ויוונדי״ – אין קרע ומלחמה בינו לבין הרבנים, הם מניחים לו לפעול ומשתפים איתו פעולה מתוך התנגדות שמרנית. הצלחותיו בשדה החינוך קיימות אך מוגבלות, והוא יודע ומשלים עם העובדה שכך יהיו פני הדברים. אווירה זו משתנה לחלוטין בדו׳׳ח שנשלח לפאריז מספר חודשים מאוחר יותר, ב־24 לנובמבר 1914. מר מויאל מדווח שקיבל צו גיוס בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הצליח לקבל דחייה. הוא פתח את בית הספר, אך נוכחות התלמידים מועטה בגלל המצב הכללי, כשלושה חודשים לא התקיימו לימודים סדירים. כאן הוא מוסיף את המשפטים הבאים: בנוסף התעמולה הדתית שנעשית בעיר הזאת, הכי מפגרת וקנאית בכל צפון אפריקה, ע״י איזה שהוא רב הלפרין וולף(רבי זאב) פולני ציוני, יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו ארגנה בתי מדרש השומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים גם בשבת ובימי החגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול…

היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'וליין

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין

תולדות השושלות השריפיות

בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים:  הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו.  דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.

המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.

לשושלת הסעדית היו שני היסטוריונים חשובים. אל-פיכסאלי (1621-1549) מזכיר המדינה, הממונה על חליפת המכתבים, משורר החצר וכותב תולדותיו של אל-מנצור, שכתביו אבדו, ואל-איפראני (מת סמוך לאמצע המאה הי״ח), שכתב, בכעסו על הסולטן מולאי-אסמאעיל, את שבחי השושלת המודחת ב״תולדות השושלת הסעדית במרוקו״ (נוזהת אל-חאדי), שהוא עד היום המקור הטוב ביותר שנכתב בידי בן הארץ. בקרב בל ההיסטוריונים העלווים בולט אל-זיאני (1833-1734?), ברברי טהור-גזע ופוליטיקאי חשוב, אשר במהלך חייו התוססים, הגדושים תפקידי כבוד, כשלונות, נציגויות ושליחויות רבות, הצליח לכתוב כמה ספרים, בהם היסטוריה כללית מבריאת העולם והיסטוריה של השושלת העלווית, אשר ההיסטוריונים שבאו אחריו העתיקו מתוכה. הוא זיכנו גם בפרק מעניין מאד על השושלת הסעדית, שרק קטע ממנו יצא לאור על-ידי לוי-פרובנסאל בלשון הערבית בספרו ״קטעים מכתבי ההיסטוריונים הערבים במרוקו״. במאה הי״ט כתב פקיד של המחיזן, אלנאצרי, ספר מלוקט בהיסטוריה כללית, לא מקורי ביותר (כתאב אל-אסתקצא), אך מועיל לגבי תקופתו שלו, ואל-כוטאני ערך, בסיוע פרסומים קודמים, רשימה של קדושי פאס (צלוואת אל-אנפאס).

נוסף על ספרים היסטוריים מובהקים הרבתה הספרות המרוקנית של המאה הט״ז בביוגרפיות של אנשי שם, אנשי דת למיניהם וסיפורי מסעות מעורבים בביוגרפיות מקומיות. מאלה־כמאלה אפשר ללקט מעט עובדות, rari nantes שנותרו לפליטה על התהום הרחבה של השיקולים ההגיוגרפיים.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

מאמר זה מוקדש לתיאור החתונה בארפוד, שלבים, מנהגים והווי. בארפוד רוב מנהגי הכלולות עד לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים זהים כמעט לאלה שתאפילאלת ונשענים עליהם. הדבר מוכח הן מן הראויונות עם אישים בשתי הקהילות והן ממה שתועד בספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא במנהגי נישואין וגירושין ומנהגי אבלות בתאפילאלת. לפיכך רוב המנהגים אשר יתוארו להלן והם קשורים לדור ראשון, דור המייסדים, שאנשיו נולדו מחוץ לארפוד, ולדור שני הם גם מנהגי תאפילאלת לאגפיה.

המאמר מתבסס על מקורות בעל פה ומקורות בכתב, במרכזם הספר " מליץ טוב " לרבי שלום אביחצירא ובכללם שני ספריו של רבי מכלוף אביחצירא. חיבורו " יפה שעה " כולל כמה שאלות ותשובות הלכתיות הקשורות בארפוד, ופסקי דין שנפסקו על ידו בעת כהונתו בה. חיבורו השני, " קהילת יעקב ", כולל פרטים על ארפוד בהקדמה לספר. שני הספרים זכו להסמכות גדולות מאת גדולי הדור בשעתו. הדיון על הכתובה במאמר זה נשען על גם על שטרי כתובות מארפוד מהשנים 1919, 1933, 148, 1950, 1955, ו 1963, וכן על ידיעות על כתובות מ 1944 ומ 1946 ומכתובות אחרות נוסח סג'למאסה..

ארפוד היא עיירת מחוז שהוקמה ביד הצרפתים בתחילת המאה העשרים. עם ייסוד המקום החלו יהודים מן הכפרים שבסביבה בעיקר בסמוך לשנת 1919 לעבור אליה, וזאת גם ביוזמתם ובעידודם של הצרפתים. היהודים הנמלטים מהמללאח בתאפילאלת היו אחד מגרעיני היישוב בארפוד, הם ייסדו בית כנסת משלהם בשם " צלאת פילאלה " ( בית כנסת של אנשי תאפילאלת ), אחד משבעת בתי הכנסת שהוקמו במקום.

בשל ההתקפות האוויריות של הצרפתים על תאפילאלת והצאתו להורג של רבי דוד אביחצירא, בנו של רבי מסעוד בן רבי יעקב, אבי השושלת, נמלטו רוב התושבים היהודים מהמללאח בריסאני, תאפילאלת בשנת 1919, ופנו לכוונים שונים באזור ומחוצה לו. כמה מן הנמלטים פנו לארפוד. אחרים נספחו לקהילה היהודית בבודניב, וקבוצה גדולה שמה פעמיה לבצאר אשר באךג'יריה.

עמם נמלטו גם חכמי משפחת אביחצירא, נכדיו של רבי יעקב, שני אחיו של רבי דוד, רבי ישראל ( הבאבא סאלי ) ורבי ימחק ( באבא חאקי ), פנו לבודניב. רבי שלום אביחצירא בן רבי אהרן, הלך לבצאר והיה למנהיגה הרוחני של הפזורה הפילאלית שם, ואילו רבי אליהו, בנו של רבי אהרן, ובנו רבי מכלוף הגיעו לארפוד והיו למניחי מוסד הרבנות ביישוב.

רוב המנהגים הקשורים במעגל האדם והשנה ובמעגל בית הכנסת דומים הם בכל יישוב באזור  תפילאלת, בשטרי הכתובות והגיטין של רוב היישובים באזור תאפילאת, לרבות ארפוד, רשום " כאן מתא סג'למאסה, הוא השם העתיק של תאפילאלת. השם ארפוד נרשם בשטרות אלה רק החל משנת 1950. תחילה ציין סג'למאסה שם של יישוב, ואחר כך הורחב לציון האזור כולו. כך גם תאפילאלת צצים שם של יישוב המקביל לריסאני, שבתוכה היה המללאח, וגם את כל האזור הקרוי , האזור של תפילאלת.

רישום השם סג'למאסה בשטרי כתובות וגיטין של יישובי תאפילאלת במקום שם היישוב עצמו נידון בהרחבה בידי שניים מחכמי משפחת אביחצירא, ילידי תאפילאלת, רבי מכלוף אביחצירא, רבה של ארפוד, עד תרצ"ב בקירוב, ורבי שלום אביחצירא, רבה של בצאר.

בתקופה החדשה נכפפו יישובי היהודים באזור לרבנות בארפוד, שהמשיכה את המסורת של הקהילה היהודית בתאפילאלץ. קהילת ארפוד היא קהילה חדשה, שנתקיימה במשך שישים שנה בקירוב, 1917 – 1975, על לעלייה ההמונית.

מנהגי ארפוד בכלל ומנהגי הנישואין והגירושין בפרט נסמכים ונשענים על מנהגי תאפילאלת, שכמה מהם תוארו בידי רבי שלום אביחצירא. בין ספריו של רבי שלום ראו לציין כאן " מליץ טוב " ספר ייחודי מבחינה תורנית ותיעודית. הספר כשמו כן הוא, ומטרתו להגן על מנהגי תאפלילאלת הקשורים בחלק השלישי של שולחן ערוך, אבן העזר, שעניינו " הלכות אירוסין ונישואין, כתובה וקידושין, גיטין וגירושין " וללמד על המקורות ההלכתיים של מנהגים אלה, כדבריו בהקדמה לספרו.  

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בשונה מיתר מכלולי הפעולות וההתנהגויות המממשים יום יום את החיים החברתיים, הטקסים מוסדרים ומתואמים מראש. הם מתנהלים על פי סדרים וכללים, נוקשים או רופפים, הרשומים באופן פורמלי ובלתי פורמלי בהביטוס הקהילתי על שני חלקיו, התקנה והפעלה. התקנה מספקת את הכללים הפורמליים והבלתי פורמליים וכן את התרחישים הפרדיגמטיים והגנריים של הטקס, האמורים לחזור על עצמם בכל ביצוע של הטקס.

עריכתו של הטקס מיישמת ומממשת בפעלה החברתית כללים אלה ומשחזרת את התרחישים הפרדיגמטיים שלו. הביצוע עצמו מתקיים כל פעם בדרגה שונה של קפדנות. אבן, כשבוחנים באופן דקדקני את הקטעים השונים של הטקס, את אופן שרשורם ואת אופן ניהולם בידי האמונים על בך בחברה אחת, נוכחים לדעת שמגוונים הם הביצועים של אותו הטקס או של מכלול הטקסים בשדה פעולה אחד במסגרת ההביטוס התרבותי של אותה הקהילה.

 כך, למשל, הביצוע של טקסי החתונה המסורתית בקהילות השונות במרוקו היה תלוי בגורמים חברתיים רבים, כמו האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות בני הזוג המתחתנים, מעמדן החברתי והקהילתי של המשפחות הבאות בברית הנישואין, מידת ההתרופפות או היציבות של ההביטוס הקהילתי, ועוד. פרט לטקס החופה והקידושין, ששלביו השונים מתנהלים על פי ההלכה ועל פי המסורת הרבנית שבעל פה של הקהילות היהודיות השונות, בל יתר הטקסים והאירועים של החתונה זכו לביצוע מגוון בקהילות השונות, הגם שההבדלים בין הביצועים לא פגעו בזמני הטקס ובמרחבים המקובלים שבהם הוא נערך בבל קהילה וקהילה, משום שגורמים אלה תוחמים את מהותו של הטקס ומבליטים את ייחודו ביחס לטקסים אחרים.

בשל היותם אירועים ממוסדים ומוסדרים הטקסים שוברים את השגרה שבפעילות החברתית היום־יומית של המשפחה המקיימת אותם ובאותו הזמן גם של הקהילה בכללותה או של הקבוצה החברתית שהטקס נוגע לה, וזאת אף על פי עימיסודם, מחזוריותם או התחדשותם עושים אותם צפויים ובלתי מפתיעים. יציאה זו מן השגרה היומ־יומית, שמשמעותה הפרדה בין הזמן הטקסי לזמן הלא־טקסי ולעתים גם אכלוס מרחב טקסי שונה מן המרחב הרגיל של הקהילה או של המשפחה, היא המעניקה לטקסים את מעמדם התרבותי המסומן בפעילות החברתית ועוזרת לממש את ייעודיהם כמגלמי האמונות והערבים של הקהילה וכמפיציהם.

 קיום הטקסים מעתיק ערכים ועקרונות אלה מעולם התקנה המופשט של ההנעות האידאולוגיות, הדתיות או המגיות לעולם הפעלה המוחשי והדרמטי בצורת סדרה מוסדרת ומשורשרת של פעולות והתנהגויות. אשר למשמעויות של הטקסים הממומשים עצמם, אלה כרוכות הן באופני הביצוע והמימוש של הפעולות וההתנהגויות המשורשרות בידי המשתתפים בהם הן במערכים האמוניים והאקסיולוגיים של הקהילה שברקע המימושים הטקסיים.

אולם, כפי שצוין לעיל, עיקר המשמעות של הטקס עבור בן הקהילה המעורב בו היא מעורבותו עצמה ומסכת המעשים והחוויות שהוא צובר במהלך הטקס, לפניו ולאחריו. בחברה המסורתית, שערכיה וסדריה יציבים, או נראים לה כיציבים, אין בן הקהילה שואל את עצמו כל פעם על המשמעות העמוקה של הטקס, על המשמעות שמעבר לביצוע של תפקידו ותפקידם של אחרים בטקס בצורה התקינה ביותר ולהתנהלותו התקינה של הטקס על חלקיו השונים.

בין משמעויות חווייתיות מידיות אלה של טקסי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, למשל, ניתן לציין את מקומם ומעמדם של הטקסים זה ביחס לזה; את מילוי תנאי הכבוד המשפחתי והאישי החוזרים ועולים לאורך כל טקסי החתונה; את הפאר או חוסר הפאר של הטקסים; את יופייה המיוחד של הכלה או ההתרגשות שלה ושל בני משפחתה; את ערכי האירוח שהם כוללים, אם בצורת ארוחה מלאה אם בצורת חלוקת פרות יבשים ודברי מתיקה; את הטיפול הנאות באורחים השונים כך שאיש מהם לא ייעלב; את האופי הפומבי של הטקסים פרט לאלה שהצניעות יאה להם; את המעבר מן המרחב הפנימי אל המרחב הציבורי כשהחתן סר לבית הכלה או כשמובלת הכלה אל בית החתן_; ועוד.

עמוד 57

שושלת העלאויים.

בשנות שהשיים של המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, המכונה גם פילאלית, שמוצאה מאזור תאפילאלת. הראשון בשושלת היה ה | שריף " ( צאצא של הנביא ) רשיד בן מוחמד והוא שלט בשנים 1663 – 1672, אחריו ש\לא איסמעיל הראשון בשנים 1672 – 1727. הם לחמו בספרדים ובפורטוגלים וגירום בהדרגה ממרוקו.

שבתי צבי.

בשנות הששים של המאה ה-17 הגיעו ידיעות למרוקו באמצעות שלוחי ארץ ישראל על הופעתו של שבתי צבי, ונוצרו תסיסה וחילוקי דעות בין החכמים באשר לשאלת משיחיותו. שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון.

בשנת תכ"ח – 1668, ביטלו את צום ט' באב וקבעוהו יום שמחה, וכל מי שצם הוחרם. המנהד הנפוץ בכמה קהילות עד היום להקל במנהגי האבלות בשעות אחר הצהריים של ט' באב, הקלה הבאה לידי ביטוי בין השאר ברחצה ובקניית מתנות בשעות אלה, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי. גם בדורות הבאים ציפו לבוא המשיח, כך היה בשנים 1672, 1816, ו – 1825.

ימי מוחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.

שלושים שנות מהומות וחוסר יציבות היו במרוקו עד שעלה מוחמד אבן עבדאללאה. הוא הצליח להשיג יציבות מדינית, ובכוח צבאות הנאמן דיכא מרידות ; הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות, וכך הביא לידי שגשוג כלכלי : חתם על הסכמים עם בריטניה בשנת 1760, עם ספרד ב- 1765, עם צרפת ב- 1767 ועם ארצות הברית ב – 1786.

ההסכמים הללו כללו תנאים להסדרת חופש בתנועה, זכויות הסוחרים וגובה המכס על סחורות יבוא ויצוא. יהודים בערי הנמל השתלבו במערכת מסחרית זו ועסקו בייצוא בקר וחומרי גלם, כמו עורות וצמר, ובייבוא מוצרים מוגמרים, בהם נשק ותחמושות.

מוחמד אבן עבדאללאה יזם בניית נמל חדש במוגאדור על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותו בתור נמל לייצוא חומרי גלם מדרום מרוקו לנמלי אירופה.

הוא גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו בשנת 1769. מינה יהודית לתורגמים., למזכירים ולממלאי שליחויות דיפלומטיות באירופה. בתקופתו שירתו יהודי ממרוקו כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירות הקונסוליות של מדינות אירופה.

יזיד.

לאחר מותו של מוחמד עבד אללאה ב-11 באפרחל 1790 ירש את כסאו בנו יזיד – המזיד – ושלט עד 1792. במקורות העבריים הוא מכונה " המזיד " באשר 88 חודשי שלטונו היו ימים אפליטם ליהודים. הוא אנס יהודים להתאסלם. בפאס ציווה להרוס בתי כנסיות ולחלל ספרי תורה. בנה מסגד במללאח. יהודים נרצחו ונשים נאנסו. 

אחיו סולימאן השני 1792 – 1822.

הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור, וזכה לכינוי " הצדיק " או " המשקם ". ביטל את גזירת קודמו, וליהודים שהתאסלמו הותר לחזור ליהדות. המסגד שבנה במללאח נהרס. ב- 1807 – 1808 ציווה על יהודי סלא, מוגדור, רבאט ותיטואן להתגורר במללאח.

הוא העסיק יהודים בשירותו. גזברו8 בטנג'יר היה אברהם סיקסו, משה עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנג'יר, שמואל קוריייאט היה הספק של הסולטאן נשת 1818, חוכר מסים וגזבר תיטואן, יהודה בן עולייל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאו בגיברלטר.

עבד ארחמאן השני 1822 – 1859.

בימיו התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1828 הטילה בריטניה מצור על טנג'יר, והערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט הופגזו על ידי הצי של אוסטריה בתגובה להתקפות פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים בגין הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לשאת ולתת על הסכם השלום.

ההסכם נחתם במרס 1830, ויהודה בן עולייל הנזכר חתום עליו. הוא גם ניהל משא ומתן בשם הסולטאן עם שוודיה, עם נורבגיה, עם דנמרק ועם בלגיה. הסולטאן חתם על הסכמים מסחריים : עם פורטוגל ב -1823, עם אנגליה ב-1836 ; עם שוודיה ודנמרק בשנת 1844.

הסולטאן מינה סוחר ממראכש ושמו מאיר כהן מקנין למוכס בנמל טנג'יר, ולאחר מכן לשליח הסולטאן לבריטניה. לפי בקשתו של יהודה בן עולייל, התיר הסולטאן לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בשנת 1820.

ב- 1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ ציבורי כי אינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים. בעקבות חוות דעת של חכמי האסלאם הייתה התשובה שלילית. בשנים שלאחר מכן נתקלו יהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין

תולדות השושלות השריפיות

בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים:  הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו.  דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.

המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.