ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

עד לפני שניים שלושה דורות היו שראו במסורת הלשון של עדות ישראל לשון תת תקנית. כמין קוריוז או שיבוש שיש לתקנו על פי העברית ה " נכונה ", לאמור על פי כללי הדקדוק המקראי.

והנה משהוכח מעל לכל ספק, כי לשון חז"ל לשון טבעית הייתה, מדוברת הייתה בפיהם של בני ארץ ישראל, ומשנתברר כי לא הייתה מסורת לשון אחידה ומחייבת, נתבקש מאליו לברר ולימוד על טיבה של לשון חז"ל המקורית ועל שאר מסורות הלשון הבלתי מוכרת.

אחד המקורות החשובים ביותר לעניין זה הוא : מסורת הלשון שבפי עדות ישראל – ומכאן ואילך מתלווה יחס של כבוד אל כל מסורת מהימנה, וחוקי הלשון העברית מבקשים ללמוד ולהכיר את המסורות ולא, חלילה, לתקנן.

וכבר למדנו הרבה ממסורת האלה. צא וראה את עיוניו של רבי חיים ילון במסורות העדות ואת עיוני תלמידו יצחק שבטיאל במסורות התימנים ואת ספריו ומאמריו של פרופסור ש' מורג ואת פירות מפעל מסורות הלשון – מכל זה נלמד על הדרך הרבה שנעשתה מאז ימי ה " מתקנים " ועד הנה.

העבודה המאומצת שהושקעה בעיון ובמחקר של מסורות העדות הוקדשה, מדרך הטבע, לקריאתם והגייתם של בני העדות במקרא, במשנה, בתפילה ובשאר מקורות ספרותנו הקדומה, כשהטקסט נתון לפנינו. לשונם הפעילה של בני העדות, לאמרו כתיבתם שלהם בעברית, כתיבה של מקור או כתיבה של תרגום, לשון זו כמעט שלא הגיעה אל שולחן עבודתו של חוקר הלשון.

 וידיעותינו על לשונם העברית של בני המזרח ובני צפון אפריקה בכתיבתם השוטפת בדורות האחרונים, ידיעות אלה קלושות חן ביותר, לפי שמטבע הדברים הוסבה הדעת אל צמיחתה של הספרות העברית החדשה באירופה ובשילובה של זו במפעל תחיית הלשון ובחלקה במפעל זה.

חידושי לשון לא מעטים, שצמחו בספרות העברית הכתובה, עברו אל הלשון המדוברת ״, שזה עתה החלה את צעדיה הראשונים. ובין כה וכה הוסחה הדעת מפרק מרכזי וחשוב ביצירה .העברית, פרק של כתיבה עברית בכל תחומי החיים החל בספרי הלכה ודרוש ועד לכתיבת מדעים ודברי־הימים ועד לכתיבה שבאומנות, כתיבת דברי שיר וסיפור — מטען תרבותי שראוי להתכבד בו.

משעלו נושאיו של מטען זה ארצה, כללה תודעתם הלשונית — מי פחות ומי יותר — משקעים שונים מאותה עברית שוטפת שבכתב. ואלה בוודאי השפיעו ונטלו חלק, ברב או במעט, בעיצובה של העברית החדשה. נמצא כי המחקר והעיון בלשון זו הם בבחינת חובה כפולה: הן מצד עצמם, כפרק ביצירה העברית ההיסטורית, והן מצד המשכם, כמשפיעים אפשריים על הלשון העברית החדשה בכלל. ואם לא נכין תשתית איתנה לתיאורה המלא ולעיון ביצירה העברית של בני עדות המזרח בדורות האחרונים נימצא מפסידים הפסד כפול.

מכל השפע העצום של יצירה זו מבקשים אנו לבדוק במאמר זה את רובדי הלשון בשירתו של רבי דוד בן אהרן חסין שחי במארוקו במאה השמונה־עשרה, ומתוך עניין רובדי הלשון נעיין בשימוש בארמית בשירתו של רבי דוד.

רבי דוד בן אהרן חסין איש מקנאס הוא פייטנה היותר מובהק של יהדות מארוקו, ואין לך קובץ של שירה ופיוט ממארוקו או אף מצפון אפריקה כולה ששירת רדב״א חסין לא תהא מיוצגת בה, ואין לך הזדמנות או מאורע של שמחה או של עצב, של ציבור או של פרט שלא יעוטרו בשירי רבי דוד, וכמה שיישמעו דברינו מפליגים אין הם אלא לשון של המעטה.

שניים משיריו אף נעשו נחלתם של כלל יהודי המזרח, והם: שירו ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ י המספר בשבחה של טבריה, ושירו ׳אערוך מהלל ניבי׳  המספר בשבחו של אליהו הנביא והמושר במוצאי שבתות ובטקסי ברית־מילה. כמת משיריו אף נתגלגלו אל הגניזה הקאהירית. שיריו של רדבא״ח נפוצו בין יהודי מארוקו עוד בימי חייו ונתקבלו שם בהתלהבות רבה בכל מקום .. בסוף ימיו כינס רבי דוד את שיריו והכינם לדפוס. הספר ראה אור בשנת תקס״ז, לאמור כמה שנים לאחר מות המחבר. 

באדיבותו והסכמתו של אשר בן חיים הי"ו

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סודו של הסייד

הוא לא צריך סולם כדי להגיע לתקרה, עובד מהר וגומר מהר ואנשים מפנים את הדירה מרהיטים וכלים ומקבלים אותה בחזרה בו ביום, עם שחר, בעוד הכוכבים בשמים, עליה אטווילה הפקירה בידיו את החדר הקטן שלה ויצאה לכבס את הצמר בנהר, זה ייקח לה יום שלם ובינתיים הוא יכול לעשות בדירה הקטנה שלה מה שהוא רוצה, הדליים שלו בכל פינה, הקירות ערומים והוא שם לבדו, עובר עליהם הלוך ושוב, מעלה ומטה, מפעם לפעם מערבב את הצבעים בדלי וחוזר עם המברשת, מחליף את הקיר הצהוב בכחול ואת הורוד בלבן, ברגע שקיבל לידיו את הדירה הפשיט אותה לגמרי ופשט עליה בקדחת של צבעים, איש לא מתווכח איתו ולא מתמקח, הוא השליט והוא המחליט באיזה צבע לכסות את הקירות, ואיזה ציורים לצייר עליהם, פרחים, כוכבים או תות ודובדבן, כשמשה עולייל היה ילד לא היו צבעים, במללאח הכל אפור, אין עצים, אין פרחים, אין דשא, אין צמחיה, רק סמטאות אפלות, ואפילו שמים כחולים בקושי אפשר לראות, חיפש ירוק כדי לשים קצת דשא ועצים, אבל לא מצא, אצל מוכר הצבעים הצטברו רק זנבות עפרונות של אדום, צהוב, כחול וסגול, שנזרקו על ידי אלה שלא יכלו עוד להחזיק בהם, אך ירוק לא נמצא ביניהם, כשהמורה נתן יום אחד לצייר גינה עם פרחים, הוא צייר הכל בכחול: גבעולים עלים וענפים – הכל כחול.

המורה שאל: למה כחול? למה לא? הוא ענה, השמים כחולים, העיניים כחולות, אבל העצים? מה פתאום כחול? אמר המורה ושלח אותו לחצר להביא ענף מעץ הזית, איזה צבע אתה רואה? שאל המורה, כשהוא מצליף על ידיו בענף הזית, כחול, הוא ענה ובכה, הצליף בו המורה בידיו וברגליו עד שהפסיק לצעוק, מאז חדל לדבר, הפסיק ללכת לבית הספר והתחיל ללוות את אביו הסייד עם דליי הסיד ביד, עד שהאב מת והוא בא במקומו, משה עולייל מכיר את כל בתי העיירה מבפנים ומבחוץ, הוא סייד גם את ביתו של טובלי העשיר של ספרו, אשתו, עישה יהודה, כבר זקנה ובלי ילדים, אבל הוא לקח אישה שניה, רבקה סיסו, צעירה ונאה, בת חמש עשרה, זנח לגמרי את הזקנה שהפכה לאמו ואוהב רק את הצעירה, לבן ארבבי החייט דוקא יש ילדים מאשתו, מרים וידאלה, אבל עינו צדה נערה יותר צעירה, ימנה עולייל, ונשא אותה לאישה, לה דוקא אין ילדים, אבל עוזרת לאשתו לגדל את ילדיה והן חיות יחד באהבה גדולה, הרוכל, חכם ממן, תמיד במסעות, אשתו שמחה שניאור, נתנה לחברה הטובה ביותר שלה לכתוב לה מכתבים בשבילו, ממכתב למכתב היתה מוסיפה משפט או שנים משלה, כל כך יפה היא כתבה, שהתחיל להתאהב בה ולכתוב לה במקום לאשתו, היה שולח לה כדי שמן, דבש וחמאה, שאשתו היתה מכירה ככדים שלו וכשחזר התגרש מאשתו ונשא את החברה לאישה, אצל כולן הוא סייד, לא בחל באף אחת, אלמנות, גרושות, עגונות ונטושות, אף אחת לא התווכחה איתו על הצבע, את הבית של עליה אטווילה הוא מסייד כחול, זה הצבע שמגיע לו, בעלה, פתחיה,כמו כל יתר הגברים, לא נמצא בעיר, הוא ספר, אבל מאחר שבעיירה קטנה אין צורך ביותר מספר אחד הוא נאלץ לצאת לעבוד בכפרים רחוקים, על הכחול הוא מצייר עלים ירוקים וזיתים, בקיר אחר הוא צייר צבעי שמים ועננים, בקיר שלישי את הזרם הצלול של הנהר וחלוקי האבנים מתחתיו ובקיר האחרון כוכבים נוצצים, על הקיר הזה, המזרחי, הוא מצייר לבסוף את הכותל המערבי – מסגרת סגלגלה ובתוכה קיר אבנים דו ממדי ועליו שלושה ברושים, מתחתיו – ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, בקיר ממול, ממש באותו גובה, הוא משאיר ריבוע קטן לא מסויד זכר לחורבן, כך בכל דירה, זאת טביעת האצבע שלו והחן שלו, בהיותו אילם ולא מדבר חיבבו אותו הנשים שהיו בטוחות ששום רכילות עליהן לא תצא מפיו ושום סוד מסודות הבית לא יתגלה על ידו, עכשיו כשסיים לעבוד הוא נושם לרווחה וחופר מתחת לכותל גומה קטנה, תוחב לתוכה חבילת שטרות, חסכונותיו מעבודתו, עובר עליה בגבם וצובע, כך הוא עושה בכל בית, חסכונותיו טמונים בכל בית בקיר המזרח ליד הכותל, ואיש לא יודע על כך חוץ ממנו והכותל, לא מספר לאף אחד, כי לא מאמין לאף אחד ביחוד לא לאשתו, מרים וואזנה, שלא הביאה לו ילדים, אבל מתלבשת על ארנקו ומבזבזת הכל, וגם לא לאחיו, רפאל, שמסית אותו כל הזמן נגד אשתו שגונבת את כספו, אפילו סוויסו הספר לא יודע. סוויסו יודע את כל סודות העיר ומספר הכל לכולם כשהם יושבים תחת התער שלו, אבל את סודו של הסייד – לא. הוא לא יודע שאפילו בביתו ובמספרה שלו טמונים חסכונותיו של הסייד, בכל פעם שהוא צריך קצת כסף הוא פשוט דופק במברשת תחת הכותל בבית שבו הוא עובד, חופר קצת בפטיש, מוציא את החבילה, מכסה מיד בגבס ועובר בסיד, הכותל זה מקום בטוח, גם אם קיר אחד נופל והבית נהרס עדיין העיר עומדת, ספרו חייתה אלף שנים ותחיה עוד אלף, ומה אם הוא ימות? לא מתים כל כך מהר וגם הגוף מזהיר קודם, הוא משוחח איתך, נכון שהפה לא מדבר, אבל כל יתר האברים כן, והוא הכי חזק מכולם והכי גבוה, יש נשים שרואות בו אישאלוהים, כי כשהוא שומע על מישהי נזקקת, הוא מסוגל לכתוב לה קמיע עם ציור של כותל, לידו את מקום האוצר ותמיד, מעשה פלא, הוא לא טועה, הן חופרות ומוצאות, מה קרה? פתאום עליה אטווילה חוזרת, היא רק יצאה לנהר עם הכביסה, הרי היא צריכה להבעיר את העצים על שפת הנהר, לשים את הדוד הגדול לרתוח עם הצמר של המזרונים והכריות, לכבס, לפזר לייבוש על הגדה ואחר כך לנפץ על הסלעים, להצליף עליו במקל, לנפנף אותו באוויר כדי לנפח אותו מחדש לפני שייכנס חזרה למזרונים, זה עבודה ליום שלם, ועכשיו רק צהריים מה היא עושה כאן? אבל היא, גבוהה וגמישה, צבע יין וחלב, מחייכת אליו ומדברת ומדברת, הנשים הרי יכולות לדבר אתך כל היום על הכביסה שלהן, על החינה, על הקניות, על החתונה, הלידה והגירושין שלהן ושל השכנות, עליה אטווילה פותחת את הסיר הקטן והריחני שהביאה עמה ומראה לו טגיין של זיתים ועטינים, הריח מכה בנחיריו, הוא לא יכול להתנגד, והוא מניח למברשת, מתישב ואוכל יחד איתה מתוך הסיר, תאווה לחיך, לעיניים ולנחיריים, התבשיל של עליה אטווילה משכר, מתוק ומרגיע, היא בטח שמה בו איזה כישוף, כי לפתע הוא מרגיש את ראשו בעננים וידו מושטת אליה והוא חש איך לאט לאט הוא מסייד אותה הלוך ושוב, הלוך ושוב ולבסוף חופר איזה גומה ומטמין בתוכה את אוצרו, הגברים של ספרו הרי מסתובבים בכפרים רחוקים ולא שבים אלא בערב פסח, לכן הנשים מסיירות לפחות פעמיים בשנה, פסח וסוכות, החזקות שבהן לא מתביישות לסייד גם בשבועות, משה עולייל, הסייד האילם לא יכול להסגיר את סודן אפילו היה רוצה, בפסח כשהגברים חוזרים, מוצאים את העיר מצוחצחת, הנשים מרוצות וכשכולם יושבים בליל הסדר מסביב לשולחן ומספרים ביציאת מצרים אף אחד לא יודע כמה צאצאים של משה עולייל יושבים ביניהם, אכן, ספרו כולה שלו, הצבעים שלה כולם שלו, הכסף בקירותיה שלו והילדים שלה – שלו, בלי שירש מלוכה הוא הפך לאבי השבט ואבי העיר, העיר עמדה אלף שנים ואין סיבה שלא תמשיך כך עוד אלף שנים, מי יכול היהלנחש שהיא תתחיל פתאום ללכת, כי באותו פסח, ביום המימונה, בא המשיח וכמו במטה קסם קמו כל האנשים, סגרו את הבתים נטלו את המזוודות והתחילו לזוז, נועלים את הבית והולכים. הסייד עומד ובוהה, לא מבין מה קורה, הכסף שלו שם בתוך הקירות והם נועלים והולכים, הוא עובר ביניהם מגמגם וצווח, כשהוא מסמן באצבעו לכיוון הכותל, אבל אף אחד לא מבין מה הוא רוצה, חושבים שהשתגע, או שהוא קורא להם למהר לכיוון הכותל האמיתי בירושלים, שהוא מסמן להם את הכתובת למסע, הוא מנסה לעכב, שם רגל בין דלת למשקוף, עומד בפתח הבית בגופו הרחב וחוסם את היציאה, אחר כך רץ לשער העיר, מותח את ידיו ורגליו לצדדים סוגר את הדרך, לא מבינים מה קורה לו, הם ממהרים עם המזוודות, נוזפים בו וקוראים לו שיפנה את הדרך, אך הוא רק מוציא קולות מגרונו, למה אתה מפריע? מה אתה רוצה? הנשים מתנכרות לו לגמרי, הולכות אחרי הבעלים וגוררות את הילדים אחריהן, הוא רוצה לצעוק ולא יכול: הי, רגע אחד! מה פשעתי? למי לא סיידתי? מי מתלוננת? רואה את מרים וידאלה מחזיקה ביד בעלה ומתחנן בלי מלים: את לא חיכית אצלי בתור אף פעם, משמחה שניאור שדוחפת את הילדים קדימה הוא מבקש: אתן לך ירוק כמה שאת רוצה, את תבחרי את הצבע י למרים אטווילה הוא מזכיר את הטנזיה שאכלו יחד לפני פסח, אבל אף אחת לא שומעת, כולן עם שיגעון בעיניים, חבילה מתחת לבית השחי והילדים הקטנים בחיקן רצות קדימה אחרי מישהו שרק קולו נשמע והוא, כנראה, רץ קדימה לפני המחנה, הכפריים שבאים ביום חמישי לשוק לא מוצאים את העיר, הם קוראים לסייד, לספר, לסנדלר, לחייט ולפחח, לרב ולחזן ואיש לא עונה, העיר ריקה. כשנכנסים לבתים המתפוררים מבחוץ הם מתפלאים לראות את יופיים מבפנים, איך כל הנופים והצבעים שאין במללאח נמצאים על הקירות: הנהר והשדות, עצי הפרי והפרחים, השמש, הירח, הכוכבים, משתוממים למצוא על כל קיר את הכותל הקטן עם שלושת הברושים ולא מבינים איך עינו של הצייר המוכשר לא הבחינה בריבוע הקטן שנשכח ממול לאמסויד, יהודים מוזרים, עם הציורים והסודות המוזרים שלהם. אלה שמתישבים בבתים הנטושים חיים בין הסודות האלה דור אחרי דור. עם השנים גם הם מסיירים, שכבה אחרי שכבה, מוחקים את הסודות, רק סודו של הסייד נשאר, אותו הם לא יכולים למחוק ואיש לא יודע שבתוך כל קיר בכל בית בספרו טמון עד היום אוצרו של הסייד.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

האם יתכן שאלוהים בא להטיל משימה כלשהי על אדם כשהוא ישן ואף לא הזדהה לפניו בקולו?

כאמור, כל אשר נכתב אודות חלומו של מוחמד בואריאציות שונות מקורם ב׳חדית׳ים׳ ועל פי הדעות השונות של החוקרים אין כל אפשרות להוכיח את אמיתותם של אלה, מה גם שחכמי האיסלאם בעצמם, לכל אורך ההיסטוריה, שינו ופסלו אלפי חדית׳ים מזויפים שהיו שגורים בפי חכמי האיסלאם.

אחד מחכמי האיסלאם הגדולים מוחמד אבן־אסמעיל אל־בוחארי שחי בשנים 810 ־ 870, כתב ספר רב־כרכים בשם צחיח אודות מסרני החד׳יתים האמינים והשקרנים ומתוך שש מאות אלף חדית׳ים שנמסרו לו, בחר אך ורק ב-2762 כאמינים אך לא ודאיים.

קורונבאום, אחד מחוקרי האיסלאם הגדולים, מגדיר במחקריו את החד׳ית כפסקי דין סמכותיים שפסקו מנהיגי האיסלאם לאחר מותו של מוחמד בשמו, כביכול, לחיזוק מעמדם ולקידום מטרותיהם ותו לא.

גיוזף שכט, חוקר תולדות האיסלאם, מציין במחקריו שאין חדית׳ים מהימנים, וכי הכל זיופים והמצאות.

אבן־חנבל, תיאולוג מוסלמי, איש רוח, חוקר וסופר, מצדד בשלושה תחומים שאסור להתעמק בהם ולנסות לפרשם.

א ־ פסוקי הקוראן;

ב – מסורת פשיטות מוחמד על שיירות האספקה למכה_;

ג – האמת במסורת החדית׳ים.

אולם, אותם חכמי איסלאם לא הטילו ספק בחדית׳ים אשר תוכנם היוו את אושיות האמונה המוסלמית ונאמרו מפי מנהיגי האיסלאם, דהיינו, החליפים ששלטו אחרי מוחמד

לשאלות אלו ניתן להתייחס אך ורק על פי ניתוח מעמיק וסקירה נרחבת של תולדות חייו ומעשיו של מוחמד, למרות שכל אשר יאמר אודותיו או ייכתב על אורח חייו הם בגדר השערות וניחושים חסרי בסיס אותנטי ובר-סמכא, כפי שציינו חוקרי תולדות האיסלאם במחקריהם.

על כן, יש לשלול את כל הנתונים חסרי התיעוד ההיסטורי באיסלאם המסיחים את הדעת ומאפשרים כביכול הנחיית נתיבים לחקר האמת, האמת הנתונה בערפל כבד כבר מאות שנים והמסתירה את האור ממסתרי האיסלאם.

בהסתמך על מסקנות החוקרים שחקרו את תולדות האיסלאם ואת תולדות מוחמד, מייסד האיסלאם, עדיין קיים קושי רב לתאר במדויק את אורחות חייו ולשפוט את מעשיו מאחר וכל המחקרים אשר התבססו על מחקרים קודמים אודות חייו, פסולים הם, כי התבססו על חדית׳ים חסרי תוקף ותיעוד אותנטי.

תורת האיסלאם ותולדות חייו של מוחמד, מייסד האיסלאם, מבוססות אך ורק על סיפורים ומעשיות שעברו מפה לפה כמנהג וכמסורת תושבי חצי האי ערב באותם הימים.

מוחמד הוא המנהיג היחיד בהיסטוריה האנושית שאודותיו ואודות מעשיו בחייו אין שום מסמך אותנטי וכאן היסוד להתעוררות החשדות בכל הנוגע לאמיתות הסיפורים בעל פה ששמם – חדית׳

ההיסטוריה האנושית שופכת אור לאורך אלפי שנים אם בכתובים על פני האבנים, ׳כתיבות׳, או בכתובים על פני עור ׳קלף׳ כפי שנכתבו אודות נביאים ומלכים רבים בתנ״ך או בספרי היסטוריה קדומים אודות הפרעונים ממצרים, אודות מלכות אשור, אודות יון, פרס ורומא עוד לפני תקופתו של מוחמד.

הערת המחבר : היו מנהיגים שהנציחו את ניצחונותיהם במלחמה או פרסמו חוקים חדשים שחקקו על פני לוח אבן למזכרת, כדוגמת עשרת הדיברות שנחקקו על שני לוחוץאו תיאור ניצחונו של רעמסס הרביעי על פלשתים " יורדי הים " בשפך הנילוס שבמצרים. עד כאן.

מוחמד החל בפעילותו הרוחנית בשנת 610 לספירה ונפטר בשנת 632 לספירה. חייו היו רוויי הרפתקאות, בעיקר בתחום המדיני אשר השפיעו רבות על שינוי פני חצי האי ערב.

השאלה הקרדינאלית הנשאלת בתמיהות היא, איך יתכן שבמשך 22 שנות מאבקים ומלחמות אשר שינו מהותית את מפת האזור בתחום השליטה על ה׳כעבה׳, ביטול משטר האמונה באלילי השבטים ב׳כעבה׳, נצחנות וכיבושים, לא מצא אף היסטוריון עילה מוצדקת להעלות על הכתב את ההשתלשלויות המרחיקות לכת בחיי תושבי האזור בהתייחס לקורות חייו של מחולל מהפכה כמוחמד ?

תולדות האמונה המוסלמית מבוססות על סיפורים ומעשיות בעל פה המכונים חדית׳ או בשפה הפרסית ׳הדיס׳ שפירושו סיפור או השערות המיוחסות למוחמד, אם על פי דבריו או בהסכמתו.

הערת המחבר : " כעבה " הוא מבנה שבו שכנו כשלוש מאות פסלי אלילים, ה " כעבה " ניבנה על שטח ניטראלי על ידי אחד מאבות שבט קורייש בשם מנדב הקדוש ושימש את תושבי האזור סביב מכה כמקום תפילה על פי מסורת עובדי האלילים, ולחלופין, לקיום משא ומתן או למסחר בין סוחרי השבטים בתנאי שלום. עד כאן. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

לפי הקוראן, כפי שמבינים אותו האחים המוסלמים, לנשים אסור לצאת מבתיהן אם אין הן לבושות בגדים אטומים מכף רגל ועד ראש. נישואים מאוחרים ומניעת היריון אינם מתקבלים בעין יפה. גירושים אינם באים בחשבון כלל, ולריבוי נשים יש היתר במקרים שהאישה עקרה, חולה או ״בלתי שפויה״. אסורים מפגשים של גברים עם נשים בציבור. באתוס של האחים, גברים נחשבים בעלי פוטנציאל מנהיגותי, ואילו מקומן ה״טבעי״ של הנשים הוא הבית, המשפחה, ומעל לכול – גידול ילדים זכרים. נשים מורשות לעבוד רק במקרה של צורך גדול, ורק בתחומי החינוך והסיעוד.

 על חינוך הבנות להתמקד בעיקר בהכנתן לתפקידן ה״טבעי״ באימהות וכרעיות. האימהות מואדרת, והמיניות הנשית מוכחשת. אחד הגופים הראשונים שאל־ בנא הקים היה מוסד ״לאימהות המאמינים״ – גלגולו הראשון של ״האחיות המוסלמיות״.

החידוש המשמעותי ביותר של האחים היה תפיסת הג׳יהאד כמלחמת קודש – תפיסה השונה מהותית מיתר הדוקטרינות בנות הזמן – והצבת מות הקדושים במלחמה נגד הכופרים כיעד נכסף. המושג ״ג׳יהאד״ נגזר משורש שהוראתו ״להתאמץ״, ועד להקמת האחים המוסלמים הוא הובן בידי הזרמים האיסלאמיים בני הזמן כשאיפה אישית לחיי אמונה, או לכל היותר כמשימה מיסיונרית להפצת האיסלאם, שהפעלת כוח מותרת בה רק להגנה עצמית. נקודת ההתחלה של האיסלאמיזם מצויה באותה פרשנות חדשה של הג׳יהאד – זו שחסן אל־בנא, שצידד בה בלהט בלתי מתפשר, היה הראשון להטיף לה בעידן המודרני. ״מה שמדאיג אותנו בהבנה חדשה זו הוא מושג הג׳יהאד, שלפני הקמת האחים המוסלמים נעדר כמעט לגמרי מהחינוך האיסלאמי […] מפלגות פוליטיות עסקו במאבקים פוליטיים, ואימאמים של מסגדים ומטיפים לא ראו עד אז בג׳יהאד דבר שנוגע לאמונתם הדתית״, מדגיש אל־עוויסי במחקרו.

על ״אמנות המוות״

מוטיב הג׳יהאד מרכזי, למשל, בסמל האחים. מופיעות בו שתי המילים הראשונות של פסוק בקוראן המשבח את הג׳יהאד, מוקפות בשתי חרבות. במגילת היסוד של האחים, המוקראת בכל הזדמנות, מובלט הרעיון הזה: ״אללה הוא מטרתנו, הנביא הוא המופת שלנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג׳יהאד הוא דרכנו, והמוות למען אללה הוא הנעלה שבשאיפותינו״.

חסן אל־בנא פרסם בשנת 1937 מסה שהייתה עתידה לזכות לתפוצה רבה, וכותרתה ״תעשיית המוות״. אל־בנא הסביר בה לקהל הרחב את רעיון הג׳יהאד. המונח ״תעשיית המוות״ מציין שם, בהקשר זה, לא זוועה אלא אידאל. ״לאומה המשכללת את תעשיית המוות, והיודעת כיצד למות מוות אצילי״, כתב, ״מעניק אללה חיי גאווה בעולם הזה וחסד נצחי בעולם הבא״.

לפי אל־בנא, הקוראן מצווה על המאמינים לאהוב את המוות יותר מאת החיים, אך למרבה הצער המוסלמים משועבדים ל״אהבת החיים״. זוהי, הוא כותב, ״האשליה שגרמה להשפלתנו: אהבת חיי העולם הזה ושנאת המוות״. כל עוד לא ימירו המוסלמים את אהבת החיים באהבת המוות, כפי שדורש הקוראן, לא תהיה להם תקווה. רק אלו הרוכשים מיומנות ב״אמנות המוות״ יוכלו לנצח. ״לפיכך, הכינו עצמכם למעשה גדול. שישו אלי מוות, ויוענקו לכם חיים. כוונו עצמכם למוות אצילי, ותזכו באושר המושלם״, הוא כותב באותה מסה, שנדפסה שנית בשנת 1946, הפעם בכותרת ״אמנות המוות״.

הרעיונות הללו הרעידו מיתר סמוי, לפחות אצל ״פלוגות אללה״, כפי שהאחים אהבו לכנות את עצמם. בצעדם בקבוצות צפופות ברחובות קהיר, צלצלו קולותיהם תמיד באותו שיר: ״לא נירא את המוות, אלא נשתוקק לו […]

מה נפלא הוא המוות […] מי ייתן ונמות למען גאולת המוסלמים״, והפזמון החוזר: ״הג׳יהאד הוא דרך הפעולה שלנו […] והמוות למען אללה הוא היקרה שבמשאלותינו״.

ירבו ככל שירבו המחזרים אחר הסבר רציונלי לתשוקת ההתאבדות, עדיין ייאוש אישי בשל נסיבות חיים קשות אינו יכול, לא אז ולא היום, להסביר את ה״יקרה שבמשאלות״ מסוג זה. האחים התנגדו במפורש לג׳יהאד שמטרותיו ״חומריות או אנוכיות״, בהיותו מנוגד לקוראן. לפיכך, הג׳יהאדיזם שלהם לא נועד מעולם לשפר את מצבם החומרי של המכינים עצמם למות קדושים: היעד היה מאבק באויב שתויג כרע באופן מוחלט. מי היה אותו אויב מוחלט? הוא לא היה – ועובדה זו מדהימה לחלוטין – הבריטים שהתערבו בחייה של מצרים, אלא היהודים שהיגרו לארץ־ישראל, וזאת למרות העובדה שליהודי מצרים היה שם טוב למדי בארצם.

מראכש העיר-חביב אבגי

פרק שני. החינוך.

תמורות בחינוך ומנהיגות במבחן.

הרב בן מוחא זצ"ל נתבש"ם בשנת תרל"ו – 1876, תקופה שבה נחתמה מגילת היסוד של כל ישראל חברים במראכש ביד שני נגידים, רבי מרדכי טרזמאו ורבי ישועה קורקוס שניהם היו מחותמיה. התלאות שעברו על היהודים בתקופת כהונתם הארוכה,  שכנעה את שניהם שיש מקום להסכם עם פעילותם של המנהגים היהודים באירופה.

שמנהיגי אירופה ונציגיהם הדיפלומט

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

יים במרוקו, ישתדלו לטובת היהודים שם. אם כי היו הרבה שהתנגדו, מחשש שהדבר יציג אותם בעיני המרוקאים כחצופים וכפויי טובה. ראשי כי"ח מייסדי האליאנס נטו להתמקד בעניין החינוך, בו ראו הפתרון להביא את הקידמה והיציאה מהפיגור של ימי הביניים, ולצעוד לקראת טכנולוגיה של המאה העשרים.

בעולמם של רבני מראכש זלה"ה, עד למחצית המאה הי"ט לא היה מוכר חינוך יהודי אחר, חוץ מהחינוך התורני. כמובן שהיו יהודים שדיברו שפות זרות שהביאו ממקום מוצאם, ושמרו על שפת מקום מוצאם. או כאלה שעדיין שמרו על קשר מסחר עם מערב אירופה ואנגליה. בעוד שבארצות האלה היהודים היו מעורבים בכל תחומי החיים, וכמה מהם הגיעו לעמדות מפתח.

השמועות על מצב אחיהם במרוקו מאוד הדאיגו אותם, וכבר בתחילת שנות השישים של המאה ה-י"ט לא יכלו שלא לתת את דעתם על מצב אחיהם במרוקו, הסובלים את חרפת ההשפלה. וזאת מכוח התנאים הבלתי אנושיים, שכפו עליהם אותם שליטים בשם " תנאי עומר " ואחרים.

בתחילה " אגודת אחים " וכי"ח, איגדה בתוכה יהודים בעלי עמדות מכובדות בבריטניה צרפת והולנד, ארצות שקיימו קשרי מסחר עם מרוקו.

אמנם כבר נאמר לעיל שלא תמיד נמצא מי שהטה להם אוזן, ואפילו הכבידו עליהם עוד את ידם. אבל כבר אז לא הייתה דרך חזרה מהתערבות הזאת שרק הלכה והתעצמה, החל משנות השמונים של המאה ה- י"ט, ועד סיומו של העשור התשיעי של המאה.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

חברת ״שובו בנים״

אל אוזניו של רבינו הגיעה שמועה שקי

ימת בעיר חבורת בני נוער המערטלת את עצמה מכל ערכי היהדות. חבורה של ארחי פרחי, יושבי קרנות, על כן יסד חברת ישובו בנים׳^, ששמה לה למטרה להחזיר בנים תועים לחיק היהדות.

רבעו, שהעניים היו קרובים ללבו ואשר היה רגיש ביותר לצערם, התגייס מיד לעצור את הנגע. הוא אסף בערבים את אותם בני נוער בבית הכנסת והיה מלמדם מוסר והלכות. רבים מהם הושפעו מאישיותו הקסומה, ודבריו הנלהבים והכנים היוצאים מתון ליבו הטהור נכנסו לליבם והם שבו מדרכם הרעה. אחד מאותם בחורים שחזר בתשובה, דבק ברבינו והפן להיות שמשו. כאשר רבינו הלך בערבים לאותם שיעורים היה השמש מלוהו בדרכו.

והנה, ערב אחד הודיע לו הבחור שאינו יכול ללוותו משום שאזלו לו הסיגריות. ומכיון שאי אפשר לו בלעדיהן עליו ללכת לעיר החדשה, על מנת לקנות חפיסת סיגריות. הפציר רבינו בשמשו שיוותר הפעם על הסיגריות וילך עמו לשיעור, אך הבחור בשלו-, אין ביכלתו לחסכן מעצמו, כי חסרונן מפריע לו מאד.

אמר לו רבינו: ״ומה יהא על התלמידים היושבים וממתינים?! למצער, לווני לבית הכנסת ואחר תמשיך לדרכך כרצונך. השתכנע השמש ויצא עם רבעו לדרכו.

גשם זלעפות ירד כל אותו ערב, שוטף את הבתים והרחובות. תעלות הניקוז שבצידי הרחוב מלאות היו מים.

בעודם הולכים ברחוב המשיך הגשם לרדת ללא הפוגה והכל סביב היה רטוב… רטוב..

לפתע קורא רבינו: ״הנה לך סיגריות״!

על מי הגשם העכורים שזרמו בעוז בתעלה, שבצד הדרך, צפה לה קופסת סיגריות…

הרים הבחור את הקופסה ופתחה: כל הסיגריות שבתוכה היו יבשות לחלוטין י!

״מעשה ניסים״ — מלמל הבחור בתמהון, והמשיך עם רבינו לשיעורו…

(מספר ביקור החמה)

גולשים יקרים….

בקטגוריה זו, אנסה לרכז קטעי קריאה בנוסח מיהודי מרוקו

פרשת השבוע, הפטרות, קטעי תהלים, מגילות וכל השאר

מי שמעוניין לפרסם קטע זה או אחר אשר ברשותו, אשמח להציבו בקטגוריה חדשה זו

נשמר ונשמור את הקטעים האלו, למען לא ילכו לאיבוד, להנאת הגולשים כעת ולמען הדורות הבאים

תודה לכם מראש

אלי פילו

אתר מורשת יהדות מרוקו

שבת שלום ומבורך….

סרטון זה באדיבותו של מר קנינו שלומי….

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

יגרש את האשה שאין לה ילדים לאחר שתבריא ממחלתה. זוג הופיע בפני בית דינו של ר׳ שאול אבן דנאן במראכש. הבעל טען שרוצה לגרשה כי לא נבנה ממנה. ״השיבה האשה שהיא חולה ולא יגרשנה עד שתבריא״. אמנם החכם עמד לצדה של האשה לגבי תביעותיה, אבל אישר את הניתוק בין בני הזוג(׳הגם שאול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

׳, ח״א, סי׳ כא).

יהודי שגירש את אשתו העקרה נשא אשה אחרת ותמך בראשונה.

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס נשאל על מקרה בו יהודי גירש את אשתו כי לא הביאה לו ילדים. נשא אשה אחרת, אבל ריחם על אשת נעוריו שלא היה לה תומך, והיה שולח לה כסף מדי שבוע. כשנודע הדבר לאשתו השנייה, השביעה אותו שלא יתמוך בה יותר. החכם שנשאל על כך פסק כי ״זה האיש כוונתו לשמים ואין למונעו מלעשות מצוה״(׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ל).

אם אחרי עשר שנים לא היו לה ילדים – כופים אותה לקבל גט. נציגי זוג שלא היו להם ילדים עמדו לפני בית דינו של ר׳ שמעון דיין. מר בירדוגו, מורשה הבעל, ביקש שבית הדין יאשר לבעל יוסף בן עבו לגרש את אשתו כי ״יותר מעשר שנים משנישאו ולא זכה הבעל להוליד ממנה בן או בת״.

הביא עדים על כך והציג את הכתובה להוכחה שהם נשואים יותר מעשר שנים. המורשה של האשה הודה שהאשה עקרה והביא ראיות מספרות ההלכה שאם לא נבנה ממנה עליו לגרשה או לשאת אשה שנייה. פסק הדין היה כדלקמן: לפי הדין עליו לגרש את אשתו וכופין אותה לקבל גט. הבעל פטור מתשלום הכתובה, כי נסעה לחו״ל למשך שבעה חודשים בלי רשותו. היא מפסידה כתובתה וזכאית לקבל רק את נדוניתה (׳זהב שבא׳, סי׳ צז).

אשה שבגיל עשרים אין לה מחזור כלל. מהעיר אזמור נשאל ר׳ רפאל אנקאווא על אשה שנישאה בתולה: ״והגיעה לקרוב לעשרים שנה ועדיין לא ראתה דם נדה והבעל עדיין לא נבנה בזרע של קיימא. ועל זה טען, שמום לאשה שאינה רואה והוי כחולה המונע הלידה״. החכם מודע לעובדה שאשה כזו לא תלד. על פי הדין, אילו העלימה את מומה בכוונה לפני הנישואין, היה בעלה מגרשה ללא תשלום הכתובה.

אבל היא לא ידעה זאת לפני נישואיה. היא מפייסת את בעלה בכך שמנסה תרופות ״וממתין לה אולי תעלה ארוכה ומרפא״. לפי חכמים שטיפלו בנושא לפניו, אין לה תוספת על הכתובה אלא ״התוספת שמרצונו ולא התוספת שעושים לפי המנהג. על כן ראוי לפשר ביניהם בתוספת זה כפי ראות עיני הדיין״(׳תועפות ראם׳, סי׳ נא).

אצל היהודים החיים בכפרים בהרי האטלס אשה שאין לה ילדים מתגרשת כדי לנסות להרות מגבר אחר. לעתים הגבר הוא היוזם. התהליך הוא כדלקמן: אחד מהם הולך לרב, רצוי לרב שהשיא את הזוג, ומסביר לו את המצב. לאחר מכן הוא שומע את הצד השני. הוא מנסה להביא לפיוס, אבל אם הוא נוכח לדעת שאין סיכוי, הוא מזמן את שניהם והגירושין מתבצעים.

פרק ד: עקרות הבעל

אצל יהודי צפון אפריקה כמו בחברות מסורתיות אחרות מקובל שעקרות נובעת מפגם של האשה, עד שמתברר שהגבר הוא העקר. עקרות הגבר פחות נידונה במקורות לעומת זו של האשה. אבל היות שהבעל הוא המצווה על פדייה ורבייה, היה לנושא זה משקל במערכת המשפחתית וההלכתית, בדיוני החכמים בבעייה זו בא לידי ביטוי הרצון לא לאמלל את בת הזוג, באשר מיצוי נשיותה הוא בהבאת דור חדש לעולם. האשה רוצה בצאצאים גם כדי שיהיה לה תומך בעת זיקנתה, כאשר בע

לה לא יהיה בין החיים, בהנחה שהיו יותר אלמנות מאשר אלמנים. אבל אם יש סיכוי כלשהו שהבעל יתרפא, מעדיפים לא לנתק את הנישואין.

בנושא זה קיים גם הגורם העממי של אמונה בכוחות נסתרים כמו ״כישוף״ שפוגע בבעל. נבחן כיצד בא נושא זה לידי ביטוי בספרותם של חכמי צפון אפריקה.

יש להבחין במצבים שונים:

א. מי שנולד עם פגם באיבר ההולדה, המכונה ״כרות שופכה״.

ב. מי שאיבר זה נפגע אצלו כתוצאה ממחלה או תאונה.

ג.  אדם שאיבר ההולדה שלו אינו פגום, אבל הוא אינו פורה, דבר שמתגלה רק במהלך חיי הנישואין.

בעקבות הפסוק ״לא יבא פצוע־דכה וכרות שפכה בקהל ה״(דברים כג, 2), דנו חכמים בשאלה האם כאשר מומו ידוע לו – מותר לו לשאת אשה, והאם חייב הוא לגרשה, אם המום התגלה כאשר כבר היה נשוי.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ ה: ״פצוע דכה וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת״. בהמשך דן הפוסק בי״ד סעיפים בפרטי דינים אלה.

בספרות של חכמי צפון אפריקה היו גישות שונות לנושא ההיתר לשאת אשה למי שפגום באיברי ההולדה, והדבר היה תלוי גם במצבו הרפואי. יש נטייה חזקה לאפשר לו נישואין, אבל כמובן לא בכל המצבים.

כרות שופכה כתוצאה ממחלה – מותר לו לשאת אשה. באלג׳יריה במאה ה־19 דן ר׳ דוד מועטי ביהודי שקידש אשה בהיותו בריא, ועדיין לא הכניסה לחופה. לאחר בדיקה רפואית התברר שיש לו מחלה באשכיו, והרופא אמר שלא יוכל להוליד. חכם אחד אמר לו שאסור לו לשאת אשה ״שהוא נקרא פצוע דכא, ועמד מרעיד על הדבר שהוא עדיין לא קיים פריה ורביה״. בבדיקה נוספת ניתנה חוות דעת רפואית שונה – שיוכל להוליד. החכם הגיע למסקנה שמותר לו לשאת אשה (׳צוף דבש/ אהע״ז, סי׳ ה).

במכתב של ר׳ יוסף משאש למגנייא [מג׳אנה באלג׳יריה] לנגיד ר׳ מימון כתב: ״ורשאים להשיאו אשה את הפצוע דכא״ (׳אוצר המכתבים/ ח״ב, סי׳ תקץ).

במאה ה־20 בא לפני ר׳ מסעוד הכהן בחור שרצה לשאת אשה. הוא היה כרות שופכה בגלל מחלה שחלה בה בהיותו תינוק, וחולי זה התמיד בו עד עתה. החכם התיר לו לשאת אשה, כשהוא מסתמך על ההנחה כי האיסור חל רק על גבר שנולד פגום, אבל לא אם חלה לאחר מכן. החכם בא לקזבלנקה והתייעץ עם הרב משה מאיר אליקים, אב״ד בקהילה זו, והלה אישר את פסק דינו(׳פרחי כהונה/ אהע״ז, סי׳ ד-ו).

לפי חכם בג׳רבה הנטייה היא להרשות לו לשאת אשה. מעשה ביהודי שעמד לשאת אשה, וביום שעמדו להוליך את הכלה מבית אביה לבית בעלה, הודיע החתן כי בקטנותו היה מרגיש כאב באיזה מקום בגופו וכן באיזה מאשכיו, ואחר כך חסרה לו אחת… אמו אמרה לו כי נולד בשלמות, ובא לשאול אם על־פי הדין מותר בבת ישראל.

ר׳ כלפון משה הכהן ענה כי היות שאין די זמן לגמור את הבירור בנידון, יש להעלים ממנו עין. לבסוף החליט החכם להתיר לו לשאת את הכלה (׳שואל ונשאל/ ח״ב, אהע״ז, סי׳ כח).

חכם זה דן בתשובותיו במספר מקרים שבהם לגבר היה פגם באשכיו, אך לפי חוות דעתם של הרופאים הוא מסוגל להוליד. הוא התיר להם לשאת אשה, לפי פסק דין משנת תרצ״ב (שם, חלק ו, אהע״ז, סי׳ ב-ח). ר׳ רחמים חי חויתה דן במעשה בבחור שאחד מאשכיו קטן מהשני, ולפי זיכרונו עד גיל תשע היו שניהם באותו גודל. החכם התיר לו לשאת אשה (׳שמחת כהן/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ ד).

חכם אחר נשאל בשנת תרצ״ב (1932) על אדם שחל שינוי באיברי ההולדה שלו, ולא ברור אם נולד כך או שהשינוי בא כתוצאה ממחלה. האם הוא רשאי לשאת אשה? תשובת החכם חסרה, אבל לפי הבן – שהעתיק את השאלה – הנטייה היא להתיר (מצליח מאזוז, ׳שו״ת איש מצליח/ ח״א, אהע״ז, סי׳ א-ב).

היו חכמים שחייבו גירושין במקרים דומים. ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, נשאל האם על האשה להתגרש מבעלה שהוא פצוע דכה וכרות שפכה. החכם מחייב לגרשה, ואשתו אסורה עליו(׳משחא דרבותא׳ דף צד ע״ב).

בטריפולי דן חכם בן המאה ה־20 בבחור, שבגלל פגם באברי ההולדה, אין לו כל סיכוי להוליד. מסקנת החכם שאין להתיר לו לשאת אשה (חיים הכהן, ׳דבר המשפט/ סי׳ ח).

במרוקו אנו מוצאים פסיקה אחרת. חכם שכיהן בין השאר כדיין במראכש כתב פסק דין בשנת תרפ״ו (1926) על קרובו, בחור מהעיר תפילאלת, שהתיר לו לשאת אשה, למרות שכתוצאה מסיבוך בעקבות ברית המילה, היה ספק ״מפני שאינו ראוי להוליד״. כשגדל עבר הבחור לאלג׳יר, נשא אשה והוליד ממנה שני בנים. לאחר שגירש את אשתו ונשא אשה אחרת, נולדו לו ממנה עוד חמישה בנים ובנות, ולאחר מכן עלה ארצה (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה/ אהע״ז, דפים שטז-שיט).

בשנת תש״ם (1980) אושר לפי פסק דין של ר׳ יהושע מאמאן וחברי בית דינו לאדם חסר אשכים לשאת אשה (׳עמק יהושע/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ה: כך גם גם ר׳ שלמה עמאר, ׳שמע ׳שלמה/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ג). לעומת זאת, בית הדין במכנאס פסק כי אשה שטענה על בעלה ״שלא בא עליה כלל״ לכן ״אינה יכולה להיבנות ממנו״, וכי הוא כרות־שופכה, כי עליו לגרשה מיד. ר׳ שלום משאש אישר פסק דין זה בהיותו בקזבלנקה בשנת תשל״ט (1979) (׳שמש ומגן/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ סה).

קסאר אולאד אסולטאן

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

הדרום־תוניסאיים עשירים לאין־שיעור מאלה של הרי האטלס, ומצויים כתבי־יד רבניים רבים שבהם לא הסתייענו עדיין. גם אם לא מיצינו בשלמותו את כל החומר המצוי לגבי היהודים שבהרי האטלס, הרי ודאי שהיקף המקורות כאן מצומצם הרבה יותר. רוב ידיעותינו עליהם נובעות מראיון אישי, ומדו״חות של נוסעים וחוקרים אחרים; לתיעוד רבני־פנימי כמעט שלא הגענו. לעומת זאת, רוב ידיעותינו על דרום־תוניסיה שאובות ממקורות רבניים פנימיים בנוסף לראיון האישי. אפשר שנקודת־השוני הבולטת בדפוסי־החיים היהודיים בשתי הארצות מוטעמת בשל טיב המקורות: אך גם לאחר הסתייגות זו ברור שההבדל במציאות היה ניכר מאוד.

יהודי הרי האטלס מצטיירים כקיבוץ אנשים, הנאלץ לגלות פעלתנות ויוזמה רבה כדי להתקיים. בעלי־המלאכה והרוכלים נאלצו לעבור מרחקים גדולים ומסוכנים באזור פרוע ודל־אוכלוסין, והם נותקו מבני עדתם לימים רבים. בתנאים אלה אין מרות הקהילה על היחיד עשויה להיות מופלגת ותחומי מעורבותה בחייו מוגבלים יחסית. היחיד, בהיותו תר בדרכים, נאלץ לסמוך במידה רבה על עצמו, הן בעיסוקי פרנסתו והן בעניינים שבינו לבין בוראו. מציאות זו משתלבת לחלוטין בתרבות מרוקו הכללית, המעניקה תוקף דתי ליחיד הכריזמטי. כל הנסיבות האלו מעודדות את פעילותם של אישים נמרצים, גאים ועצמאיים, שהם מעוטי סבלנות כדי לשאת בהגבלות הנובעות מרצונם של אחרים. הציבור מתקשה לנסח את רצונו הקולקטיבי בצורה מופשטת של תקנות על־אישיות, ולהטיל תקנות אלו על היחידים. תנאי הקיום בג׳רבה ובדרום־תוניסיה היו בכלל קלים יותר.

 האזור היה רגוע יותר מבחינה בטחונית. אדם התמיד לשבת במקומו, בשוק, בבית־המלאכה או בחנות, ופרנסתו באה אליו. אלה הם תנאי קיום המסייעים לחיי קהילה הדוקים. קהילות ג׳רבה וגאבס היו קהילות גדולות במונחים של החברה היהודית המסורתית, ושונות מאוד מן הקהילות הקטנות המורכבות ממשפחות מורחבות בודדות, שאנו מוצאים בהרי האטלס. אמנם גם בקהילות דרום־תוניסיה יש חשיבות לגורם המשפחתי בארגון החברה, ובתי־הכנסת שם רובם מלכדים משפחות מסוימות דור אחרי דור. עם זאת קיימות בקהילות אלו תקנות תקפות ומוסכמות ציבוריות הגוברות על נאמנויות משפחתיות ופרטיות. אכן, גם בעניין זה שונה יהדות דרום־תוניסיה מיהדות הרי האטלס.

 התלות הגדולה יחסית במסורת כתובה ופורמלית ובתקנות מופשטות, המופקדות לפירוש בידי רבנות למדנית, מביאה גם לכלל עיצוב אישיות שונה מאוד מזו שבהרי האטלס. המוסר העממי של יהודי ג׳רבה מטעים מאוד את ערך ׳הבושה׳, לפיו טוב לאדם שיצמצם, ישפיל ויצניע עצמו נוכח אחרים, ונוכח רבנים בפרט. בדרשות ובספרות המסורתית של חכמי ג׳רבה רווח מאוד ערך הבושה. בשמו נתבע אדם לפעול או לחדול. דברים אלה בצירוף הנסיבות הנוחות של הקיום הפיזי סייעו לעיצוב אישיות רגועה ושלווה יותר, פחות דינאמית מזו שבהרי האטלס ובמרוקו בכלל 

רקע חברתי מיוחד זה וגוניה השונים של תרבות יהודית זו נושאים עמם האנשים, שאחר מעשיהם נעקוב כאן. העבר חלף כליל, וכעת חיים הם בסביבה שונה בתכלית. אם ירצה בכך, מסוגל היחיד לשלוט במידה מסוימת על פעולותיו, בלי שתרבות עברו תכפה אותו. לפיכך אין להפריז בחשיבות עברם של בני־אדם בבואנו להבין מעשיהם בהווה. עם זאת, לעתים קרובות באה לידי גילוי הכפיפות לכוחות ולנסיבות שעל־ידיהם עוצבו בני־החברה בשחרותם. טוב אפוא אם נזכור את סוגי המטענים החברתיים והתרבותיים, בבואנו להכירם היום. בהמשך הדברים נתייחס לרקע עברם הייחודי, בין שאר הנסיבות הכלליות המקיפות את חייהם.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה.

מחקרי בקרב קבוצת־עולים מהרי האטלס נערך בשיטות האסכולה הבריטית באנתרופולוגיה חברתית. התגוררתי בקרב חברי קבוצה זו במשך 18 חודשים וצפיתי בפעילותם ברוב תחומי־החיים. הייתי ביניהם זר וקרוב כאחד. יהודים אלה עלו לארץ בשנת 1956 והתיישבו במושב רוממה. בהיותי יליד הארץ, בן למשפחה שעלתה ממזרח־אירופה בשנות העשרים, נתעוררה בי סקרנות לגבי העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה, שבה נקבצו יהודים מארצות שונות, ובעיקר מארצות המזרח הקרוב וצפון־אפריקה. הגעתי לחקר יהודי הרי האטלס מתוך עניין שהתעורר בי לדעת יותר על אנשים אלה, שביניהם ובינינו, מקשרת היסטוריה עתיקה וזהות אזרחית משותפת. רציתי להכיר את תרבותם, את הליכותיהם ואת מנהגיהם החברתיים, ולדעת כיצד הצטיירה בדמיונם ארצם העתיקה קודם שעלו לארץ, וכיצד הסתגלו לסביבתם החדשה, הפיסית, הכלכלית, החברתית והתרבותית. משום כך, שלא כרוב האנתרופולוגים העוסקים בחקר חברות רחוקות וזרות להם, לא הייתי מובדל לחלוטין משדה־המחקר שלי.

אם כי הייתי שונה מן המתיישבים ברוממה מבחינות רבות, נראיתי בעיניהם דומה, בהיותנו כולנו יהודים וישראלים. כישראלים, השתייכנו לאוכלוסיה קטנה וצפופה — שני גורמים המגבילים את האפשרות לשמירת אלמוניות ולמניעת קשרים בטווח ארוך. קירבה חברתית וקירבה פיסית אל הנחקרים העמידו אותי, הן בזמן עבודת־השדה והן לאחריה, בפני לחצים ובעיות שאינם מוכרים, לפי מיטב ידיעתי, לרוב האנתרופולוגים שהם נוכרים בחברות שאותן הם חוקרים. כך, למשל, האנתרופולוג הידוע ויקטור טרנר תאר בנימת־עצב (1960) את פגישתו האחרונה עם אחד מאנשי הקהילה האפריקאית שחקר. תיאור זה מדגים יחס מוגבל לזמן קצוב, שהוא אופייני לקשר שבין אנתרופולוגים לבין אנשי החברות, מושא מחקרם; שכן עם גמר עבודת־השדה (תקופת התצפיות) של החוקר נפרדות דרכיו מאלו של נחקריו, ובדרך-כלל לא ייפגשו עוד לעולם:

…זמן קצר לפני שעזבתי את ארצו, כנראה לעולם, בא מוצ׳ונה (בן הכפר) לבקרני. שתינו יחד במצב־רוח עליז לכאורה. לפתע השתתק, וכעבור זמן מה אמר: ׳כשתתניע את מכוניתך מחר בבוקר אל תצפה לראותני. אנחנו, בני הנדמבו, איננו עליזים כאשר מישהו נפטר, אנו עורכים טקס אבילות׳(טרנר, 1960: 354).

האנתרופולוג הזר וידידו בן השבט האפריקאי נפרדים לעולם. מקרה זה מעיד, שככל שגוברים יחסי האהדה והקירבה בין האנתרופולוג לבין מארחיו, כן מחריפה ההכרה שאין מנוס מהפרידה הסופית.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר.

בחירה זו הייתה גם מחויבת המאורעות, תגובת נגד לתוקפנות הנצרות בדמותה של פורטוגל שמתחילת המאה החמש-עשרה ניסתה ללא הרף להיאחז בחופי מרוקו. ארוכה רשימת הנמלים והמבצרים שנפלו בידי האויב, סאוטה ב-1415, קצאר אסג'יר ב-1458, ארזילה ב-1471, טנז'ה ב-1474, אספי ב-1481, אגאדיר ב-1507, אזמור ב-1514.

לאחר מכן ספרד נכנסת לזירה להמשיך במלאכה. ההגנה על שלמותה דחפה את המדינה המוסלמית להסתגר בתוך עצמה ולטפח שנאה לנוצרים המנצחים.

ההידרדרות הכלכלית שמלווה ההתפוררות המדינית הייתה גם הסיבה להתגרות הזרים וגם תוצאתה. ההיסטוריון המרוקני בן ימינו, עבדללאה לאראוי, בספרו בעל הנטייה המרקסיסטית " תולדות המגרב ", מסכם במילים קשות תקופה גורלית זו שקבעה את דמות המדינה עד המאה העשרים.

שלטון הסעדים.

" ממשל מתפורר, חקלאות נסוגה, מסחר מצטמק, אזור ההר המסתגר בתוך עצמו, האדמה המוגרבית כאילו מציעה את עצה לכובשים קרובים או רחוקים. הדיאלקטיקה האכזרית של הניוון פועלת במלוא מרצה בתוך המדינה בה הישגי החיים העירוניים נעלמים אחד אחרי השני, בה השלטון מתחלק לרסיסים בין ראשי שכירי החרב, הנהפכים תחילה לפיאודלים ועם נטישת החקלאות, לסתם ראשי שבטים הדאגים רק לקיומם ולקיום בני חסותם.

בהפנות את גבה לעולם המודרני המתחדש, מנתקת מרוקו את בני ישראל היושבים בה ממרכזי המחשבה והיצירה היהודית, ואם יהדות המערב מצליחה בכל זאת לשמור על יצירתיות, היא כבר לא תתפוס עוד מקום מרכזי בהוויה היהודית למרות עירוי הדם שבקליטת מגורשי ספרד.

אולם ההסתגרות אין פירושה ניתוק מוחלט, מרוקו ממשיכה לנהל יחסים דיפלומטיים עם אירופה וגם לתקופת מה, כפי שנראה, להשתלב במשחק הכוחות הבינלאומי ובתכסיסיו. אולם כל זאת כאילו בעל כורחה ורק במידה שאין ברירה. בתוך פתח צר זה של קיום יחסים מינימליים, משחקים היהודים תפקיד נכבד בדיפלומטיה ובעיקר ביחסי מסחר.

ברם, זוהר תפקידם של יהודי החצר אין בכוחו להסתיר את מצוקת רוב הקהילה. גדולת מעטים אינה חצי נחמה. פניה של מרוקו כפי שעוצבו והתגבשו בתקופה זו יתמידו ללא שינוי מהותי עד סוף המאה ה-19. הגורל הוכרע : מרוקו וקהילת יהודיה מפנים גב לעולם המודרני.

צמיחת של שושלת.

פעם נוספת נתבונן במחזוריות של ההיסטוריה המרוקאית שההיסטוריון הנודע אבן ח'לדון העלה לדרגת חוק ביולוגי עם שלושת שלביו, צמיחה שושלת חדשה, פריחתה ושקיעתה.

בתחילה המאה השמינית הגיעה למרוקו משפחה מכובדת של שריפים המתייחסים לנביא מוחמד. המשפחה הוזמנה להתיישב באזור פורה של דרום מרוקו, בעמק הסוס, ליד זאגורה, כדי להביא ברכה לאזור. במשך הדורות זכתה המשפחה לכבוד רב אולם לא התיימרה לגדולות עד אשר בתחילת המאה ה-16 אחד מבניה, מוחמד אסעדי לקח על עצמו לנהל מלחמת הקודש נגד הפולש הפורטוגזי בדרום המדינה.

את כוחו והשפעתו הוא ביסס על הרגש הדתי, על קריאתו לחזור לאסלאם הטהור הקדמון, חזרה לחיי הצנע וההקרבה שתאפשר לזרוק מעבר לים את הפולש הנוצרי. בשנת 1510 הושלם כיבוש כל אזור הסוס. שני בניו השלימו את המלאכה, ובשנת 1525 כובשים את העיר מראכש ומבססים בה את שלטונם עד אשר שליטי פאס מוותרים על כל תקווה לדכא המרד ומכירים בחלוקת המדינה.

אולם מייסד הוששלת בני סעד, מוחמד אל שייך, רואה בהסכמה זו רק חולשה ולא ינוח עד אשר יסלק את אחרוני בני וואטס. במלחמה זו בין שתי השושלות הייתה נקודת מפנה בכיבוש אגאדיר מיידי הפורטוגזים בשנת 1541. זאת הייתה הפעם הראשונה שמבצר נוצרי נכבש בחזרה והדבר עשה רושם עמום והעלה מעלה ומעלה את יוקרת בני סעד שהוכיחו את יכולתם לעשות מה שלא עשו בני מרין : לעצור ולהתחיל להדוף כיבושי הנוצרים.

נצחונו של השריף הביא לידי מפנה מכריע והיה אות נסיגה לפורטוגזים אשר החליטו לפנות את כל הנמלים בדרום חוץ ממאזאגאן המבוצרת יפה, ושמרו רק על מבצרי סבתה ותנז'ה בצפון. בכך תמה תקוה בה שחקו הסוחרים היהודים תפקיד מכריע ושעליה נתעכב קמעא.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפר

בעה״ו

חכם נבר בעוז ותעצומות, לפניו נגלו תעלומות הלא זה הוד והדר החכם השלם והבולל זה סיני בקדש כמה״ר יאודה יעלה למעלה נר״ו ושמרו כרועה עדרו כיר״א

אחרי השלום הרב במשפט. ובא האות להודיע משי הטוב בי בין מליא מכאן מודעא רבא להודיע ולהודע באשר באתי פה העירה פייס בולם המה ראו בן תמהו מה זה הענין שבאתי בלא גביית נדבה. ואען ואומר את בל הקורות המוצאות אותי והרפתקי בישידעדו עלי ויענו אותי ויאמרו בי אין נבון הדבר להנ^וח הנדבה של ירושלים אז אמרתי למה באתי אטו בדי לקבל פרוטות מבית לבית ומחצר לחצר לאהדורי אפיתחא ולהיות בעיניהם כמתעתע ובמצחק בעיניהם ולקבל בזיונות וכי וו תורה תו שברה, ידעתי באמת דלא ניחא למרייהו ולא לרבני ירוש׳ ולא כבוד התורה היה בנדבה זו ולא לרצון יעלה להם והעדירה יפה ממציאותה. וענו ואמרו מה ראו על בבה ומה הניע עליהם לפחות נדבת ירושי משאר ארצות ולא מסתייה דלא עבדי יותר כדהוה להו למעבד דירוש׳ היא העולה על גני שאר ארצות ולפחות הי״ל להשוותה והרי לר יאודה סינרי עלתה לו הנדבה לסך שלש מאות וחמשים ובכבוד נדול בי מה מאוד תמהני על זה בי אתם אמרתם אלי בי ר יאודה סינרי הי״ו לא לקח מאתם רק ק״ק מיתקאלים מה אעשה לא אדע שעל מה עשיתי לבם והיטיב חרה לי ולהם על הדבר הזה. ואיך שיהיה עתה באתי להחזיק לו טובה על בל מה שעשה וטרח עלי בין בבית ובין בשדה בנופו ובממונו תשואות חן חן מאת ה׳ תהיה משכורתו שלימה להריק לו ברכה עד בלי די ולשמור לו בניו הנעימים בכל משאלות לבו לטובה אבי״ר ולבתך נאוה קדש ה׳ יזכה אותה בחופת בניו הנעימים לר שמואל בנו יהיה שייר ואצוה ברכתי לעמרם ולאליעזר בנו ולבתו היקרה רר״ש ואצוה את ברכתי יזכם ה׳ וינדלם האל ית׳ לחופה ולמצוות בחיי אביהם ומי אמם אבי״ר, להרב כמהר״ש ן׳ זמרא רר״ש. ועתה בבואי לבאן שמעתי בבירור מפי הרב רבי שלמה שאותם שנדבו ביום שבת קדש ששה משקאלים נדרו עתה ששה מתקאלים באופן דמתחילה באו עמי בטרונייא מבלי שעשיתי להם מאומה כי כבוד נדול עשיתי להם. ועתה אם ישכם עושים עמי הנדבה הפחותה שהוא מה שלקח ר׳ יונה ור׳ יונה הרי טוב ואם לאו נא לשון בקשה תודיעני האם אטרח עצמי בדבר זה למען ה׳ וממקום אחר ישלח שלומיו ואם לא תחוס לכבודי שאני נבזה ופחות בעיניכם לפי מה שראיתי בנדבה תחושו לכבוד הרבנים ולכבוד ירושלם והשביני דבר למר אנין דר״ש לרבי מאיר דר״ש לבל הרבנים המובהקים דר״ש ושלום ממני העלוב והוא הצעיר

חוקיה יוסף קובו ס"ט

להרבנים המובהקים רבני עיר ספת יננ״א אטה אליהם כנהר שלום וסלח נא אנכי אדרוש מעמם ואחלה על הנדבה בגביה וישלימו בתוספת ברכה ומה גם לרבות הנדרים והנדבות והרי השליח שלי הוא וישלחו הנדבה עמו וגם במכתב לאמר במה נתנו לו ובטחתי שכה יעשו וכה יוסיפו בי ידעתי בי נגע יראת ה׳ בלבם והם ידעו את כל התלאה אשר מצאתי על אודות הנדבה ועל הברכה ועל הכל וש״ש.