מורשת יהדות מרוקו

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

דרכו בפרשנות המקרא.

קו בולט בפירושיו , הוא, שהוא נעזר במדרשים כדי לפרש את המקרא לפי פשוטו, ונעזר בפשט כדי לפרש את המדרש. וכך אומר נכדו רבי אהרן בהקדמה ל " צוף דבש " : " כי הרב המחבר….לא הלך בגדולות ובגדולות ובדרשות כאשר דרשני התורה, כי אם כוונת חיבורו לפשט הפסוק וליישב שום קושי ודוחק שישי בכתוב "

בספריו, פסוקים רבים מוצאים את פירושם הנכון בעזרת מאמרי חז"ל. והרוצה לעסוק בפרשנות המקרא בעיני חז"ל, עליו להיזקק לספרי רבי וידאל מחברנו.

על הפסוק " ותהי משכורתך שלמה ", אומר הוא במה שאמרו במשנה פאה ( א, א ) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא תורה וגמילות חסדים. וכיוון שאת עשית חסד עם חמותך כמ"ש להלאה היטבת חסדך האחרון מן הראשון שפירוש מה שעשתה עם חמותה ישלם ה' פעלך בעולם הזה. וכמ״ש התרגום (רות ב, יב) יגמול לך ה׳ גמול טב בעלמא הדין על עובדך טב ויהי אגרך שלימא לעלמא דאתי. ויאמר ישלם ה׳ בעה״ז פעלך, שתאכל הפירות. ולא בעבור אשר תאכל תפסיד כלום אלא עכ״ז ישאר הקרן והשב׳ שלם לעה״ב ולא תחסר כל בה בעבור מה שאכלת בעה״ז, וכמ״ש במדבר סיני רבה על צדיק כתמר.

וכמו שפירש את המקרא באמצעות המשנה, כן הוא גם מפרש דרך אגב מדרשי חז״ל לפי פשוטם, ומביא את המאמר בבמדבר רבה על ״צדיק כתמר יפרח״:

מה התמרה הזאת עושה פירות כך הצדיקים עושין פירות שנא׳ (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו פי׳ שעושים מצות שיאכלו פירותיהם בעה״ז.

וכן מפרש את המאמר בבראשית רבה וויקרא רבה:

וזהו -בעצמו מ״ש (=מה שאמרו) בפי נח (ב״ר לג, א). ובפי אמור (ויקרא רבה כז, א) צדקתך כהררי אל מה ההרים הללו נזרעים ועושים פירות כך מעשי הצדיקים עושים פירות הה״ד אמרו צדיק כי טוב וגו׳ משפטיך תהום רבה מה התהום הזה אינו נזרע ואינו עושה פירות כך מעשי הרשעים שנא׳ אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (שם, יא) ובפי נח מסיים שאילו היו עושים פירות היו מחריבין העולם וזהו כוונת מצוד. עושה פירות עבירה אינה עושה פירות הכל דבר אחד.

ואתרי הביאו הפירוש הנ״ל, שהפסוק מתייחס לשכר מצות גמ״ח, לפי המדרש והמשנה, מביא פירוש אחר לפי הפשט, אך גם הוא מעוגן במדרשי חז״ל, ולפיו הפסוק מדבר על שכר כל המצוות שגר עושה.

או יאמר תהי משכורתך שלמה — כי הנה יקשה הדבר מאד כמ״ש האלקבץ עד שחז״ל הוצרכו בהדגישם זה, לומר תהא שכרך שלמה  והוא במ״ש בפי הספינה: וישם כסא לאם המלך זו רות המואביה שהיא אמה של מלכות שלא מתה עד שראתה שלמה בן בנה שיושב ודן דינן של זונות. אבל לפי הפשט הואיל •נא ושמע: בכמ״ש חז״ל ברבה פ׳ נשא  אשרי כל ירא ה׳ אינו אומר אשרי ישראל אשרי כהנים אשרי לויים אלא אשרי כל ירא ה׳ אלו הגרים ופו׳ יגיע כפיך כי תאכל זה הגר שאין לו זכות אבות וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעה״ז לכך הכתוב מבשרו שבזכות עצמו יאכל בעה״ז ובעה״ב. הה״ד יגיע כפיך אלו מע״ט שייגע בהם בעה״ז כד״א ושם ינוחו יגיעי כח. מה שכרו אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב ע״כ. ויהיה לפי דרך התרגום. וזה טעם אלקי ישראל הנזכר פה כי אף שאת גיורת ישולם שכרך מאת ה׳ אשר הוא אלקי ישראל, כי אף שאת אינך ישראלית הרי את חשובה ישראלית. כיון שבאת לחסות תחת כנפיו והוא כמו שסיימו המי שם: אשתך כגפן פוריה כנגד הגיורת אשר לא מבני ישראל היא הרי היא כבת ישראל הה״ד כגפן פוריה אלו ישראל שנא׳ בהם גפן ממצרים תסיע.

عيد الحانوكّا..
أنواريد «حانوكَّا» يسمى عيد الأنوار في كتاب «تأريخ اليهود» (١٢: ٧ ٦-٧) للمؤرخ اليهودي يوسف بن متاثيا الكاهن (Ιώσηπος يوسيفوس فلافيوس). يقع هذا العيد في نهاية الخريف ويبدأ في الخامس والعشرين من الشهر العبري التاسع ويستمر ثمانية أيام. وتوقد في مساء كل يوم من أيامه أنوار. تشعل الشموع ويتلى قراءة مزمور (دعاء) بشكر فيه لرب العالمين لنصرته اليهود في عهد الأسرة الحشمونية في تمردهم على المملكة السلوقية التي حكمت سوريا وأرض إسرائيل بقيادة أنطيوخوس الرابع. وقد تمرد اليهود على هذه المملكة السلوقية ثلاث سنوات (من عام ١٦٧ إلى ١٦٥ قبل الميلاد).
كتب الحاخام سعيد الفيومي في كتابه «جامع الصلوات والتسابيح» الذي ألّفه باللغة العربية عن عيد الحانوكّا ما يلي:
الطاعات الواجبة في [عيد الحانوكّا] أن نُسرِج على باب كل منزل لنا سراجاً…ومن يتبرّع فيجعل لكل نفس من أهل البيت سراجاً، ويضع هذه السراج لمن كان ساكناً في سُفل [البيت] على باب داره من جهة اليسار لمن دخلها. ولمن كان ساكناً في غرفة [شقة السكّن] يضع هذه السراج في كوّة تطلّ الطريق فإن لم يمكنه ذلك فلينصب مائدة على حدة ويضعها فوقها. ولا يجوز أن يستخدم بها ولا ينتقد مالاً في ضيائها. (١)
يذكر التراث اليهودي أسباباً للاحتفال بعيد الأنوار. وفقا لكتاب المكابيين الثاني تشير أيام العيد الثمانية إلى أيام عيد المظال (٦: ١٠). يضيف التلمود إلى هذا الكتاب سببا آخر لعدد أيام العيد التي تشير إلى معجزة حدثت للحشمونية عند تدشين البيت المقدس واستمرت ثمانية أيام. حسب التلمود لم يبق في الهيكل ما يكفي من الزيت الصالح لإيقاد الشمعدان المقدس، وبرغم ذلك فإنه أنار الهيكل ثمانية أيام بالكمية القليلة من الزيت الباقي حتى تم تحضير الزيت الجديد.
أفضل طريقة وفقاً لتلاميذ الحاخام هيلل (٣٠ ق.م.) توقد شموع بأعداد متزايدة كل يوم في شمعدان معد خصوصاً لذلك الغرض. يتم إضاءة شمعة واحدة في اليوم الأول، ثم شمعة ثانية في مساء اليوم الثاني وهكذا حتى تكتمل إضاءة الشموع الثمانية (التلمود البابلي "سبت" ٢١ب). يذكر التلمود البابلي ("عِبَادَةُ الأَوْثان" ٨أ) سببا لهذه العادة الجيدة. عندما لاحظ آدم لأول مرة تقليص ساعات النهار في ذروة الشتاء خاف ودعا إلى المولى تعالى ليعيد نور الشمس. بعد مرور ثمانية أيام كشف أن النهار يمتد من جديد فقرر جعل ثمانية أيام أخرى (التي توسيع ساعات النهار فيها) موعد فرح وشكر للخالق تعالى.
الطفل وراء أنوار العيد
معنى اسم العيد "حانوكا" هو تدشين باللغة العبرية، ويشير هذا الاسم إلى تدشين البيت المقدس من جديد بعد ترميمه على يد الأسرة الحشمونية بعد انتصارهم. ترد قصة تدشين الهيكل في كتاب المكابيين الأول (٤ :٥١-٥٧). إن عيد الأنوار هو من الأعياد الدينية الصغيرة وهو مناسبة سعيدة والعمل مسموح فيه وتتميز بالامتناع عن الحداد والتعبير عن الحزن (كتاب التوسفتا "تعنيوت" أو "صيام" ٢ :٥).
منقول…

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

238 – כאם ד-אתאי ב-נענאעו, אחסן מן תאג׳ר ב-מתאעו.

 כוס תה עם נענאע, טובה מעשיר עם הונו.

239 – גלוס פדאר, ולא זוואז' אל עיאר,

טוב שבת(רווקה) בבית, מחתונה וחרפה בה.

240 – פראש נקי, ולא ראג׳ל מרמאד.

 מוטב מיטה נקיה, ולא בעל מזוהם.

241 – א-עטיהולי ב-קלבו, כ׳יר מן דהבו.

 תן לי אותו עם לבב, יותר טוב עם זהב.

242 עקל א־נסא – זינהום, וזין א־רג׳אל – עקלהום.

שכל הנשים – יופיין, ויופי הגברים – שכלם.

יופי האיש ־ בדעתו, ודעת האשה ־ ביופיה. (בן-המלך והנזיר ל׳ צט׳)

 שכלה של אשה בתכשיט, תכשיט של איש בשכל. (פתגם אידי)

243 – אידא חלפו פיךּ א־רג׳אל, בית תאייק,

ווידא חלפו פיך א־נסא, בית פאייק.

אם איימו עליך גברים, שכב בביטחה,

 ואם איימו עליך נשים, אל תשכב במנוחה.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית הרב הצרפתי ליהודי טנג'יר, הובאה לידיעתו של דרומונד האי, והוא כאמור פנה על כך לחברו השגריר של צרפת, וכן דיווח לשר החוץ, ואת עיקרי הדברים נסכם בשורות הבאות :

מספר יהודים מנכבדי פאס פנו לדרומונד האי בקשר למעשיהם של שני הנוכלים הנ"ל, שהיו מגישים לבתי המשפט בפאס צעודות מזויפות שהוכנו על ידי נוטריונים מוסלמים תמורת שוחד, ובהן תביעות כספיות מדומות ממוסלמים.

שני אלה באו לאנג'יר כדי לקבל את תמיכתו של וורנוּאֶה שגריר צרפת במרוקו, בהקשר לתביעות כספיות נוספות. נציגה של צרפת לא ידע על מעשי הרמאות שלהם, ודרומונד האי העיר תשומת לבו באופן ידידותי.

לדברי האחרון, לו היה מסתיר מידע זה ממנו, היה בוודאי דיפלומט הצרפתי מגנהו. הוא שלח לו קטעים ממכתבו של הרב הצרפתי, תוך ציון זהותו של הכותב. הרב משוכנע ששגריר צרפת לא יתמוך בבעל חסותו היהודי אם התנהגותו אינה תואמת את הצדק והיושר. על פי ניסיונו העשיר של דרומונד האי הוא יודע שניתן להגיש לקאדים המוסלמים מסמכים מזויפים, והם עשויים לחתום עליהם.

התוצאה – עוינות של מוסלמים.

מקורות המידע של דרומונד האי מסרו לו שמעשיהם הנלוזים של שני היהודים, עוררו אצל המוסלמים עוינות כלפי היהודים. וכן שהרב וזקני פאס קיבלו אזהרות ידידותיות מאישים בממשל, שאם יהודים מוגנים אלה ימשיכו במעשי המרמה כלפי מוסלמים, אין הם מקבלים על עצמם אחריות לתוצאות השליליות שעלולות לנבוע ממעשים כאלה ( 28 בינואר 1879 )

בדיווח של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר, המבוסס על מכתבו של הרב הראשי בפאס, שנמסר לו על ידי זקני קהילה זו, מצויים פרטים נוספים על הפרשה. מתברר שהנוכלים תבעו מרכושם של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס או במקומות סמוכים.

כמה מהתביעות בוצעו בסיוע השלטונות המקומיים שסביר כי שוחדו. אישי ממשל מוסלמים וזקניהם בפאס פנו לרב ולזקני היהודים כדי שאלה ינקטו בצעדים למניעת מעשי מרמה כאלה בעתיד.

הבדלים בין השגריר הבריטי לצרפתי ביחסם ליהודים.

דרומונד האי מודאג מהתופעה לא רק בגלל גורלם של 8000 היהודים החיים בפאס, אלא גל בגלל היחסים בין מרוקו לצרפת. שגריר צרפת בא לראות את דרומונד האי, וזה דיווח על הדו שיח ביניהם בנושא זה. לדברי הדיפלומט הצרפתי, לא הובאו כל הוכחות שהמסמכים בידי היהודים מזויפים.

לדבריו, כל היהודים בארץ הם רמאים, לכן אינו נותן אמון ביהודי אחד על פני רעהו,  דרומונד האי שלל את האשמתו הכוללנית על היהודים, והוסיף כי הדברים ששלח לו מדברי הרב של פאס, יאושרו על ידי 50 – 60 מראשי קהילת פאס, אם יהיה צורך בכך.

מאסרו של יעקב כהן אחד משני הנוכלים.

שגריר צרפת סיפר לדרומונד האי שיעקב כהן נאסר ונשלח כשהוא כבול לטנג'יר באשמת עלבון שהטיח במשנה למלך או במזכירו בעת ביצוע תפקידו. לאחרונה דאג לשחרר את היהודי, כי הוא נושא דרכון של צרפת.

השגריר הוסיף שלא ירשה לשני היהודים העבריינים לחזור לפאס, ורואה לחובתו שהצדק ייעשה בקשר לתביעותיהם. אם אמנם חייבים להם כסף, החוב ישולם להם לפני שובם לאלג'יר.

שגריר צרפת הניח שדרומונד האי לא יעביר לממשלתו בלונדון העתק התעודה מפאס ( הכוונה למכתבו של הרב הצרפתי ) בקשר לנוכלים, כי אין זה נוגע לבריטניה. דרומונד האי אישר את הנחת חברו הדיפלומט, אבל המקרה הנדון הוא נושא הומניטארי הנוגע לביטחונם של אלפי אנשים ( יהודים ) שחייהם יהיו בסכנה, אם מעשה הנבלה של שני היהודים בעלי החסות לא ייפסקו.

למרות תקוותו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהודים, הוא חש אחריות לכל אסון שיקרה כתוצאה מהתפרצות ז\עם של מוסלמים. שגריר צרפת אמר לדרומונד האי שעליו לדווח לממשלתו, ובינתיים נקט בצעדים כדי להבטיח את מיצוי הצדק, וסיכם עם הוזיר לענייני חוץ, שישלח שני משפטנים מוסלמים כדי לחקור את הפרשה. 

 5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

דרומונד האי מתערב למען היהודים.

במהלך השיחה בין השגריר הצרפתי לבריטי הביע הראשון את תמיהתו על העניין שבן שיחו מגלה למען היהודים בפאס. כתגובה אמר לו כי קודמיו והוא קיבלו ממשלת הוד מלכותה יפוי כוח להעניק שירותים טובים למען " הגזע המדוכא ", בכל פעם שמעשי אכזריות כלפיהם יבואו לידיעתם.

ומבלי לפגוע בזכויות הסולטאן, התערב בכמה הזדמנויות בצורה ידידותית כדי להשיג פיצויים ליהודים, והתערבותו התקבלה תמיד ברוח טובה.

על כן הגיב הצרפתי כי היחס הברוטאלי כלפי היהודי כהן שנשלח לטנג'יר כשהוא כבול באזיקים, מצדיק פנייה לשלטונות מרוקו. דרומונד האי ענה שזה מקרה שונה כי יעקב כהן הוא רמאי, ופגע באחיו של הסולטאן, וטופל בדרך בה מטפלים בכל אסיר במרוקו, ואפילו פחה נכבל ברגליו לאחר מאסרו. עליו לקבל זאת בהבנה, כי מוצדק שהשלטונות הורו לאסור את האיש למספר שבועות.

בשיחה בין שני הדיפלומטים עלתה בעיית החסות שצרפת מעניקה לילידי מרוקו, שאינה תואמת את החוק של ממלכה זו. בסיכום הביע דרומונד האי את תקוותו שבמסירת המידע לדיפלומט הצרפתי על התביעות המזויפות של שני היהודים בעלי חסותם של צרפת, ימנע מהם האחרון את התמיכה בהם, ובדרישותיהם הבלתי צודקות.

בשנת 1883 הועלה הנושא שוב על ידי דרומונד האי, לדבריו, יהודים בעלי תעודות חסות תובעים ממוסלמים תביעות כספיות בלתי מוצדקות בסכומים של אלפי דולרים, על סמך מסמכים מזויפים. הוא הזהיא את מנהיגיהם שכאשר הסולטאן ימות תהיה מהומה, והמוסלמים לא ישכחו את העוולות שעשו כלפיהם, ויש סכנה לפרעות ולשחיטת היהודים.

לסיכום, ראינו את החרדה של החכמים בפאס לשמם הטוב של בני דתם, והחשש שנוכלים בודדים עלולים להזיק למערכת היחסים בין היהודים והמוסלמים. ואנשים ישרים עלולים לסבול כתוצאה מפשעיהם של בודדים.

דרטמונד האי כאמור גילה רגישות למעשי עוול של בעלי תעודות החסות, במקרה זה של צרפת, והסובלים יהיו המוני בית ישראל החפים מפשע שלא נהנו מתאוות הבצע וההישגים החמורים של בעלי החסות.

  5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

תורת אמך ◆ פרשת וישב ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 29◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען(לז, א).

כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופראן ותהלה, ובארץ ביבנה, בספרו נתיבות שלום, ולכאורה יש לעורר כאן סתירה בין דברי רש"י לדברי המדרש, כי לשון רש"י הוא, "וישב" ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. לעומת  זה במדרש רבה מובא הדבר בלשון אחר וזה לשונו אמר רבי אחא בשעה

????

שהצדיקים מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה 'השטן' בא מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בעולם הזה. כלומר ברש"י כתוב שהטוען זהו הקב"ה ובמדרש כתוב שהטוען זהו השטן, ויש לתרץ שדברי רש"י מיוחסים לצדיקים שמבקשים לאכול מפירות התורה והמצות בעולם הזה שבאופן כזה רק הקב"ה טוען על הצדיקים לא דיין לצדיקים שיהיו ניזונים מתמצית פירותיהם בעוה"ז כדי למלא אוצרותיהם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה ולאכול פירותיהם בעוה"ז ולא ישאר להם דוקא לעוה"ב. וכו' ושמא תאמר האם יחסר ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים, פירות בעוה"ז, לזה בא רש"י כמתרץ, אמר הקב"ה לצדיקים 'מה' שמתוקן להם מלשון 'ונחנו מה'(שמות טז, ז),דהינו כלום הוא הבל טובת העוה"ז לעומת מה שמתוקן להם לעשות מפירותיהם שכר לעוה"ב, וחבל שיפסיד צדיק כמו יעקב אבינו משהו מהכל טוב לעוה"ב. אמנם המדרש שמזכיר שהשטן מקטרג, מדובר על הצדיקים שרוצים לאכול גם מהקרן של המצות, ובאופן כזה יש רשות לשטן לקטרג, ומדוקדק לשון המדרש שאמר לא דיין לצדיקים שהוא מתוקן, מילת שהוא ולא נאמר שהם מורה על הקרן.

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב),כתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל רב העיר פתח תקוה בספרו באר משה, את דבתם רעה. מה היה אומר, רבי מאיר אומר: חשודים הם על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים. רבי שמעון אומר: נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר רבי יהודה בן פזי, כתיב(משלי טז),פלס ומאזני משפט לה, אמר הקב"ה הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי, אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עיזים. הוא אמר מזלזלים הם בבני המשפחות, לעבד נמכר יוסף(תהלים קח),הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ, הוא דוב מתגרה שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף(ירושלמי פאה פ"א ה"א).כתב התורה תמימה, לא נתבאר איפה מצאו חז"ל בפסוק זה רמז שהדיבה היא מענינים אלו וכו' ולא ידעתי במה נתקשה, הלא הדבר פשוט בדברי רבי יהודה בן פזי שהביא דברי הגמרא על הפסוק פלס ומאזני משפט לה', ואכן מהעונש שנענש, אנו יודעים  מה הדיבה, ממה ששחטו שעיר עזים, ידענו שהיה חושד שאוכלים מן החי ללא שחיטה וכו' וכן פירש במדרש רבה על המתנות כהונה. והרא"ם פירש שחז"ל למדו לומר כן ממילת רעה, כי הוקשה לו הלא היא רעה, כי אין דיבה שהיא טובה, ואם כך לשם מה הוסיף הכתוב "דיבה רעה" (ראה רמב"ן שם שכתב, כי יש דיבה טובה). מכאן למדו בגזרה שווה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו, זהו אבר מן החי. וגבי אשת אדוניו כתיב, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, הרי גזרה שווה. וגבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה. הרי זלזול בבני השפחות.

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב).

כתב הגאון רבי עמור אביטבול זצ"ל מחכמי צפרו בספרו עומר התנופה, יש לפרש בהקדם מה שאמרו בגמרא(קידושין ע),כל הנושא אשה שאינה הוגנת הווין ליה בנים שאינם מהוגנים שנאמר(הושע ה, ז),בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואמרו במדרש(במדבר רבה ג, ו),הביאו הראנ"ח פרשת מסעי כל הנושא אשה מהוגנת הקב"ה מוציא מהם בעלי הוראה, שנאמר(תהלים סח, ז),אלהים מושיב יחידים ביתה וכו' ואין יחיד אלא לשון גדולה שנאמר(בראשית כו, י),כמעט שכב אחד העם את אשתך, ואומר(דברי הימים א, יז, כא),ומי כעמך ישראל גוי אחד  בארץ. ובזה נבין ראיה  אמתית שיעקב לא נשא שתי אחיות באיסור, דאם דנשא אשה שאינה מהוגנת לו לא יהיו בניו כולם צדיקים שבטי יה. וזה שאומר הפסוק ויבא יוסף את דבתם שלא היו מהוגנים, זו רעה אל אביהם שפגע באיסור שתי אחיות.

ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו(לז, ח).

כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים, הקשה והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני, ואפשר שסיפר להם החלום הרבה פעמים כדרך הנערים. ולדעתי יש חיזוק לדבריו ממ"ש  ויחלום יוסף חלום ויג לאחיו ויוסיפו עוד  שנוא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכו' והנה אנחנו וכו'  הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכבו סליקו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומתיו, חלום הלילה, וחשבת היום שדומה לחלום.{חכמי וגאוני מרוקו}.

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם(לז, יב).

לרעות את צאן נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות(אדר"ג לד).כתב התורה תמימה, לא תבאר איפה נרמז דרש זה, ואשר לומר ע"פ מ"ש במדרש רבה בסמוך, נלכה דותינה וכו' ולא היו יכולים להתפתות ביחד, ולהסכים למעשה רק על ידי רבוי אכילה. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו באר משה, ולפ"ד הדבר פשוט, כי הוקשה להם לרז"ל  מדוע הלכו כל האחים לרעות, והלא אחד מהם היה מספיק לרעות צאן אביהם, ויעשו ביניהם תור, שכל אחד ירעה בשבוע ולמה הלכו כולם יחד, והלא לבן שלח את צאנו ביד בתו לבד, ומשה רעה את צאן יתרו לבד, אם לא שתאמר שלא לרעות את הצאן הלכו כולם, אלא לרעות את עצמם, לאכול ולשתות בנאות מדבר מקום אויר צח ומבריא, ורז"ל עוררו אותנו על זה, במה שניקדו על מלת "את" להורות שלא את הצאן הלכו לרעות אלא את עצמן.

ויראו אותו מרחוק ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי שמואל די אבילה, מחכמי ראבט, בספרו אוזן שמואל, וזהו אומרו ויראו אותו מרחוק כלומר כשבא אצלם ראו ביאה זו משונה ורחוקה מן השכל אחרי שהיה יודע שהיו שונאים אותן אף בעיר היה לו להשמט מהם כי כן דרך מי שיש לו אויבים וכ"ש שלא יצא עמם לשדה מקום שאין שם אדם ועכשיו בא אצלם אל הדרך אמרו ישפוט בצדק שנחלש מזלו. ולכן כשראו אותו מרחוק אז ויתנכלו אותו להמיתו שנתמלאו נכלים וערמומיות להמיתו ולבקש לו שום סיבה שידנו אותו למיתה בשבילה ולא ימשך להם ממנה עוון אשר חטא.

ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי יוסף פינטו זצ"ל מחכמי מרכאש בספרו לקח טוב. במדרש(ב"ר פד, יד),שיסעו בו הכלבים, וצריך להבין למה ועל מה השליכו אותו הבורה, ואם כדי שלא ימיתו אותו הרי סוף סוף כתיב 'והבור ריק אין בו מים' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים ישבו (שבת כב),וימות שם, וגם אמרו ז"ל(ילקוט שמעוני רמז קמב),בשעה שהשליכו אותו לבו היה יהודה משליך עליו צרורות, וקשה ולמה היה משליך עליו צרורות, אכן יובן על מה דקיימא לן דאין מביאין עגלה בזמן שנמצא חלל, אלא אם חלל חרב ולא שגררתו חולדה או חיה ולא צף על פני המים ולא תחת הגל, ולכן מתחילה שיסו בו את הכלבים שאם היו הורגים אותו בחרב היה יהודה ובית דינו שהם השבטים צריכים להביא עגלה ערופה והם צריכים לומר "ידנו לא שפכו וכו'(דברים כא, ז),וזה לא יתכן, לכן שיסו את הכלבים דהיינו גררתו או חיה או חולדה ומן הדין פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהכלבים לא רצו לשלוח בו יד, אמר להם ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, והיינו כצף על פני המים ונהיה פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהבור אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקוהו, באו והטילו עליו צרורות, דהיינו תחת הגל ופטורים גם כן, וכשראו כשהשליכו עליו צרורות ואף על פי כן לא מת, אמר להם יהודה 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' כי כל אחד ואחד מאלו הישמעאלים אחינו בשרנו הוא, וקיימא לן(סנהדרין פו ע"א),הגונב נפש מאחיו וגנב אותו ומכר אותו לאחד מן אחיו אינו חייב מיתה, וישמעו אחיו.

וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש(לז, כב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרג מי שלא נתחיב מיתה מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יפגעו באדם אם לא יתחיב מיתה בידי לשמים, והוא אומרו ויצלהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומתיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר

באדיבות של טרז כהן-דביר

טרז זריהן-דגיר

פתיח

״היום הוא יום הולדתו של גיא, אימא", אמרה לי מונה, בתי הבכורה,

והביטה בי עמוקות. "השי המשמעותי ביותר שביכולתך להעניק לו ולדורות הבאים אחריו הוא כתיבת הרפתקאות ילדותך. כך תורישי לכולנו מעט מקסמו של הימלאח^, של מרקש ויחדיו ניכנס למנהרת הזמן כדי לחוות דרך עינייך וכתיבתך את הרובע היהודי בו צמחת. בדרך זו נוכל להכיר את תושביו, את חייהם, את אופיים ואת אהבותיהם. הרי הייתי ילדה קטנה כששמעתי לראשונה את סיפורייך ואלו הותירו אותי מרותקת וצמאה לעוד. הייתה להם משמעות כה גדולה עבורי; אני זוכרת את רובם ובמיוחד את הדרך בה נעלת את דברייך במשפט: 'כמה חבל לי על אותם ילדים שהחמיצו ילדות כה עשירה בחוויות ובאירועים כפי שלי הייתה"^,.

"החיים היו כל כך שונים אז, מלאי תוכן ועניין", עניתי לבתי. "זמנים לא פשוטים, שהכו בנו ללא רחם ובחנו אותנו מדי יום. אך הם גם יצרו את היימבוגרים" שהפכנו להיות. לא היו לנו מלאי של צעצועים ואביזרי בידור; הורינו לא חסו עלינו והטילו עלינו שלל מטלות ומלאכות; אך האתגרים שהוצבו בפנינו היו לצעצוע הענק איתו שיחקנו. ממנו גם הפקנו לקחים ולעיתים אף נפגענו. מיותר להזכיר לי זאת ילדתי, הצדק עמך. כמוך, גם אני חשה שחובתי לשתף את בני משפחתי ואת הקהל הרחב שלא חוו את 'המלאה'. אין הם אשמים בכך שלא היו שם, ואין זו סיבה להחסיר מהם את החוויה ואת מוסר ההשכל שבצידה.

"ובעוד אני מספרת לך כל זאת, תחושה עזה של מסתורין אופפת אותי. בו­זמנית נשאבת אני חזרה אל עולם עתיר דמיון ילדותי אך בוהק. אני מתמלאת בדחף גדול לחקור שוב את אשר קרה, מביטה סביבי ורואה את שלל הטיפוסים והדמויות שהקיפו אותנו: ביניהם נמנו מקומיים ועוברי אורח שצבעו את חיינו. אני חשה שוב את ניחוחות 'המלאח'; את כור ההיתוך של עתיקות הרובע היהודי ׳העולם המודרני שדחק בגבולותיו; ועיניי כאילו מביטות בהמולה המרגשת הזו דרך עדשת קלידוסקופ צבעוני.

"את יודעת ילדתי, כאשר המשאבים דלים, היצירה הופכת למפלט העיקרי מאפרוריות החיים. האמיני לי, חבריי ואנוכי מיצינו אותה עד תום. יצרנו משחקים והמצאנו צעצועים תוך אלתורים שלא היו מביישים את גדולי הממציאים. תוך כדי כך בנינו עולם חלופי שהזכיר במשהו את עולם המבוגרים, מבלי שיהיה שלהם; הוא היה בלעדי לנו. אני זוכרת כיצד הרכבנו תבניות מבלי שיהיה להן גלגלים מאולתרים כדי שיהפכו לעגלות מקרטעות; יצרנו נעליים מפיסות קרטון ומעיסה דביקה, שאותה רקחנו ממים מהולים בקמח; דבר לא עמד בדרכנו. אם לא יכולנו לרוכשו, היינו חשים את הצורך ליצור צעצוע, אביזר או חפץ, ותמיד ידענו כי נמצא פתרון, גם אם התוצאה תהיה רעועה לעיתים ואף מגוחכת.

"עמלם של הורינו הביס אותם. יומם העמוס במשימות ובעשייה לא הותיר להם פנאי להשגיח עלינו. הקרקע הוכשרה לניצחוננו הראשון: רחובות הרובע היו לממלכת הילדים. בנים נמרצים ומיוזעים משכו בשערותיהן של בנות, שבשוך הסערה נעזרו בתכונתן על מנת לנקום ולבצע את זממן. אנו הבנות היינו כמו חיות בג׳ונגל העומדות היכון לבואם של הטורפים. האדרנלין זרם בעורקינו וחשנו את החיים כמו שאף מבוגר לא היה מסוגל אפילו לדמיין. פחדנו, שמחנו, נרתענו, נפצענו, אהבנו, כאבנו, אך בעיקר, בעיקר ניהלנו חיים עצמאיים.

"ובאשר לי, בתי היקרה, בוודאי לא תופתעי לשמוע כי אני לא הייתי כאחת הבנות. לרוב, שיחותיהן הטפלות ורכילויותיהן הריקות מכל תוכן שעממו אותי עד מוות. בכל פעם שמצאתי את עצמי במעגל שכזה, בער בי העוז להתנתק ממנו ולחפש את חברת הבנים, להתחרות איתם, להיות שוות כוחות לשדים הקטנים ולא פעם גם צלחה דרכי בכך. אזרתי אומץ ועזבתי את בנות מיני על מנת לצאת להרפתקה סוערת יותר, עם ה״בנים היריבים.

"אך, אם לשוב אל עולמי את חפצה, עליי לתאר לך את תפאורת ילדותי, את הסביבה בה גדלתי שהייתה לשחקן מרכזי בחיי ולרוח שהשפיעה עליי ועל תחושותיי…

השכונה המסוגרת בשם "הימלאח^, היה הרובע האתני היהודי, המוקף חומות בגווני חמרה מתקופת ימי הביניים. מעל עיטורי חרכי-הירי של חומות אלה, קננו חסידות ענק שתצפתו בהתמדה על חיינו, כמו סוכני ריגול של ממלכה לא ידועה. צדו המזרחי של 'המלאח' היה סבך של סמטאות צרות ואפלות, שבהן התגוררו משפחות קשות-יום לצד משפחות מהמעמד הבינוני. בין שורות בתי המגורים היו שזורים בתי כנסת רבים, מהם בקעו קולות תפילה רמים מעלות השחר ועד רדת החשיכה ולא הותירו ספק למהותם. בטרום תקופת החגים, בתי כנסת אלו נצבעו מחדש וכל נברשותיהן צוחצחו כך שאי אפשר היה להחמיץ את ריחם החריף, אשר עבורנו סימל את החגים הקרבים ובאים.

"רוב בתי הימלאח^, תוכננו באותה שיטה; לכולם היו שתי קומות, חצר פנימית ולעיתים אף באר. לא כל תושבי המלאח נהנו מאותו מעמד. עד סוף מלחמת העולם השנייה, מים וחשמל זרמו בבתים מעטים ומשפחות רבות שאבו מים מן המשאבה הציבורית ונעזרו באורות המרצדים של עששיות השמן. בחגים, נצבעו בסיד בתים צנועים רבים. בחלקו הצפוני של ה׳מלאח', ניתן היה למצוא עולם שונה בתכלית. אותם מבנים ארכיטקטוניים נבנו גם שם, אך בעיצוב מרשים פי כמה. התגוררו בהם משפחות עשירות שמעמדן היה רם ונישא: חצרותיהם מרוצפות מרצפות מרשימות, מעוטרות בברזיות ולעיתים אף מלאו במזרקות מוקפות עצים, עציצים ושלל פרחים.

"זיכרונות ילדותי מתחילים כאשר הייתי בת שנתיים, כשלקיתי במחלת האדמת. אמי הביאה לי ארנבון חי ותוסס, ולמרות שחום גופי הרקיע שחקים, זה לא מנע ממני לרדוף אחריו בחצר. כעסה של סבתי נחתם בהעלמתו של הארנבון ובהחלפתו בחתולה. פעוטה הייתי כאשר רכבתי לראשונה על אופניי והקפתי את הברזייה אשר עמדה בחצר המרשימה של בית סבי וסבתי.

"גיא, נכדי היקר, בדיוק כמוך הייתי ילדה נמרצת שלעיתים רבות מדי, לא חשבה על תוצאות מעשיה. לא נותרה פינה בביתנו שבה לא פשפשתי. "חטטנית", כינו אותי כל אלה אשר ידעו היטב שאם דבר מה נעלם מהבית אדע היכן למוצאו.

"כבר בגיל ארבע, לא היה מנוס אלא למצוא לי תעסוקה הולמת. בדידותי בבית סבי וסבתי, בשילוב התזזיתיות שכה אפיינה אותי, הבהירה לכולם כי יש לדאוג לי באופן מידי. צעירה ורכה בשנים הייתי, כוחי ויכולותיי לא אפשרו לי לעזור לסבתי במלאכות המטבח. את רוב זמני ביליתי בעליית הגג: שם החזיקה סבתי בבקתה מוצלת לול זעיר ובו מעט יונים, פנינייה, טווס ותרנגולות ספורות. שם גם רקמתי חלומות ומזימות, מנסה ומתנסה, צוללת לעולם של דמיון ללא גבולות. איש לא חשד מעולם שלפעמים, במקום להשתעשע עם העופות התמימים, סיכנתי את חיי. בסתר, טיפסתי על שרפרף וממנו אל המעקה הבנוי סביב גג הבית. התהלכתי עליו כלוליינית קרקס, בעוד תהום שעומקה עשרים מטר לפחות פעורה בצדו החיצוני של המבנה ואספלט לוהט מחכה בתחתיתה שרק אמעד. אך אני חשתי כמו ציפור דרור כאשר פרשתי את ידיי בניסיון לשמור על יציבותי, קרוב לחוטי החשמל שנתלו בסמוך למעקה על עץ תורן. ימים חלפו עד שהבנתי את הסכנה הגדולה שריחפה מעלי, כאשר נודע לי באקראי שאחד מילדי השכונה התחשמל למוות. הוא היה יחף כאשר נגע במקרה בחוטי החשמל של המגהץ אותו החזיק, ואני, מזועזעת, נזכרתי בכפות ידיי הקטנות שכמעט אחזו בחוטי החשמל כדי למנוע את נפילתי מהגג.

תוספת שלי אלי פילו : פְּנִינִיָּה^ח, פנייניה (נ') [מן פְּנִינִים, על שום הכתמים כעין פנינים בנוצה] סוּג שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת מִמִּשְׁפַּחַת הַפַּסְיוֹנִים (Numida meleagris). הַפְּנִינִיָּה גְּדוֹלָה מִתַּרְנְגֹלֶת הַבַּיִת הָרְגִילָה. רֹאשָׁהּ חֲסַר נוֹצוֹת וְעָלָיו בְּלִיטָה קַרְנִית דְּמוּיַת קוֹבַע. הַזָּנָב קָצָר מְאוֹד. הַנּוֹצָה אֲפֹרָה כֵּהָה עִם כְּתָמִים עֲגֻלִּים לְבָנִים בְּצוּרַת פְּנִינִים. בֵּיצֵי הַפְּנִינִיָּה טוֹבוֹת לְמַאֲכָל וּבְשָׂרָהּ טָעִים.

"החשכה שאפפה את הרובע שלנו הביאה עמה חששות גדולים מפני שודדים, חששות שהפכו לחלק משגרת חיינו. על כן, מיד ברדת הלילה, סבי וסבתי הטילו עליי לוודא שכל הדלתות והחלונות נעולים היטב, שמא יכנס מי מבין פורעי החוק האלה ויפר את שלוותנו. באחת הפעמים הללו משכתי בחוזקה במפתח הדלת במקום לסובבו, המפתח ניתק ממנעולו ומשקל גופי הצניח אותי לנפילה ארוכה וכואבת במורד המדרגות. דלי ריק שהונח כדרך נס על מדרגה מזער את זעזוע הצניחה ואף הציל את חיי, ששוב עמדו כמרחק שערה מתהום הנשייה.

"שום דבר לא הפחיד אותי. לא השודדים, לא הנפילות, לא הגבהים ולא חוטי החשמל. דבר לא הצליח להרתיע אותי מלסכן את חיי כאוות נפשי, חוץ מאותו מקרה שבו צפיתי בבעתה כיצד נחש צונח על ראשה של סבתי. ההלם היה כה גדול עד כי הרגשתי איך הדם אוזל מראשי הקטן ומשליך אותי, ללא הכרה, אל הרצפה.

"לעיתים, כאשר אני נזכרת בשנות חיי הראשונות, אני עדיין מופתעת איך צברתי כל כך הרבה חוויות עוד לפני שבאמת התחלתי בחיי…"

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת. לאומיות אתנית, ובייחוד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, תתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם היררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות המורשת הקולוניאלית השפיעה על היחסים החיצוניים והאתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הציונית מתייחדת בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים בה. זו הייתה תנועה לאומית שכללה בתוכה רכיבים משני עברי המתרס הקולוניאלי. אשר על כן הייתה למורשת הקולוניאלית השפעה מפלגת, והיא יצרה פירוד בין קבוצות של יהודים על בסיס המתרס הקולוניאלי. לעומת זאת היה האתוס הלאומי בעל השפעה מלכדת, והוא הציב את הקבוצות השונות על אותו מצע של דרישות לאומיות.

בעת הקמתה של התנועה הציונית היה העם היהודי עם אירופי ברובו. ב־1900 היו 83 אחוזים מכלל עשרת מיליוני היהודים בעולם תושבי אירופה ועשרה אחוזים – אירופאים שהיגרו לאמריקה. יהודי אסיה ואפריקה היו שבעה אחוזים בלבד מכלל היהודים. עד 1939 נשמרו יחסים אלו, אם כי אירופאים רבים יותר התגוררו מחוץ לאירופה – באמריקה ובארץ ישראל. לאחר השואה וההשמדה באירופה גדל שיעורם של יהודי אסיה ואפריקה, אולם גם בתום המאה העשרים הוא לא עלה על רבע מכלל העם היהודי. הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם בלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה נציגת כלל היהודים ודרישותיה הלאומיות העיקריות באו גם בשמם של יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופאים ו׳ילידים׳. האתוס הלאומי והשיח הלאומי היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שרוב אנשיו ומנהיגיו היו יהודים אירופאים, לבין התפוצות היילידיות׳ לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופאים באשר ל׳ילידים׳.

במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם ׳המיליון הנשכח׳. לעתים קרובות היה יחסם של היהודים הציונים אנשי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה מזלזל ומתנשא,אולם כאמור הוא לא נבע מן הרכיב הציוני בזהותם אלא דווקא מהאירופיות שלהם. הגישה הציונית פעלה למיתון היחס המסתייג ליהודי אסיה ואפריקה, פרי המורשת הקולוניאלית. יחם זה עמד בניגוד לשיח השוויוני של האתוס הלאומי ולא עלה בקנה אחד עם הראייה ביהודים אלו כמועמדים להצטרפות לתנועה הלאומית ולהשתלבות בבניית האומה בארץ ישראל. יהודים אירופאים שלא היו שותפים לתפיסה לאומית אינטגרלית(חרדים, בונדיסטים) היו בעלי גישה מסויגת הרבה יותר כלפי יהודי ארצות האסלאם.

מתוך תפיסות עולם אלו, הלאומיות והקולוניאליזם, עלו אפוא שתי עמדות סותרות ביחס ליהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל; מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מאותם יהודים.

גישתה האמביוולנטית של התנועה הציונית כלפי יהודים לא־אירופאים באה לידי ביטוי כבר בראשית ימיה של התנועה. בתחילת המאה התשע עשרה היו יהודי ׳עדות המזרח׳ והספרדים (ילידי ארצות אסיה ואפריקה ואזורים שהיו תחת שליטתה של האימפריה העות׳מאנית כמו הבלקן ויוון, הם וצאצאיהם) רוב בקרב יהודי ארץ ישראל. במהלך המאה, עוד לפני העליות הציוניות, נעשו היהודים ממוצא אירופי לרוב מתון, רוב שהלך וגדל עם העליות הציוניות שהחלו בשנות השמונים של אותה מאה. עם זאת, עד כינונו של המנדט הבריטי ומוסדות היישוב היהודי המאורגן היו הספרדים העדה הדומיננטית וההגמונית, בוודאי בכל הקשור ליחסים עם השלטונות העות׳מאניים. הגמוניה זו נותרה על כנה על אף השינויים בהרכב היישוב בשל התפיסה שהלגיטימציה להנהגה נובעת מחזקה מסורתית על תפקידים אלו ולא מבחירת הציבור.

עם הכיבוש הבריטי עברה ההגמוניה לידי ההנהגה הציונית של יהודי ארץ ישראל, הנהגה שהתבססה בעיקר על יוצאי אירופה, ומכמה סיבות. מעבר לעלייה בשיעורם של האשכנזים, יוצאי אירופה וצאצאיהם, ביישוב היהודי בארץ החל עוד בשלהי המאה התשע עשרה תהליך של התפוררות והיחלשות של ועד העדה הספרדית. גם הנורמות החדשות שהביאו העולים הציונים כמו הנהגה נבחרת והעמדת הלאומיות במרכז שבו את לבם של רבים מבין צעירי הספרדים. במצוקה שהיישוב היהודי נקלע אליה במלחמת העולם הראשונה התבלטו הארגונים הציוניים והמודרניים, ואילו הארגונים המזוהים עם היישוב הישן התגלו במלוא חולשתם. השלטון הבריטי, שהכיר עוד בהצהרת בלפור במרכזיותה של התנועה הציונית בהקמת ׳הבית הלאומי׳ בארץ ישראל, החיש את תהליך מעבר ההגמוניה. בגוף החדש של יהודי ארץ ישראל, ׳כנסת ישראל׳, הייתה ההתמודדות על ההנהגה באמצעות מפלגות ובחירות דמוקרטיות. הדבר חשף את חולשתה של ההנהגה הספרדית, שנעשתה עם הזמן לגורם שולי. הספרדים, ששיעורם ביישוב היהודי הלך וירד, לא יכלו לעמוד אל מול הנורמות שהביאו אתם העולים הציונים ועם התארגנותם במפלגות על פי קווים אידאולוגיים ונחלו כישלון בהתמודדויות על הנהגה, שמכאן ואילך נבחרה באורח דמוקרטי.

יחסה של ההנהגה הציונית לספרדים ול׳עדות המזרח׳ היה בין פטרונות לבין הסתייגות תרבותית וחברתית. רק בודדים מקרב ראשי היישוב והתנועה הציונית ראו בספרדים שותפים שווים. אך העקרונות שעלו מן האתוס הלאומי באו לידי ביטוי בכך שכמעט כל המפלגות הציוניות, בוודאי בשנים הראשונות של היישוב, ראו בהשתתפות הספרדים והתנועות הספרדיות בפוליטיקה היישובית הענקת לגיטימציה לממשל העצמי היהודי. עד כדי כך, שהייתה נכונות לאפשר יום כחירות נפרד לספרדים ולשריין להם מקומות באספה הלאומית.

קבוצה אחרת של יהודים ׳ילידים׳ שחוותה מפגש ראשוני עם הציונות הייתה יהודי תימן. המגע של יהודים בתימן עם התרבות האירופית היה מצומצם ביותר. העולים הראשונים מתימן, שהגיעו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, זכו ליחס מתנשא גם מצד היהודים הספרדים הוותיקים בארץ ישראל. גל העלייה מתימן בראשית המאה העשרים, הגל הידוע כ׳עליית יבניאלי׳, הביא למפגש אינטנסיבי יותר בין מוסדות ציוניים ופעילים ציונים לבין יהודים מתימן. ראשיתו של גל זה בעלייתם של יהודים מאזורים כפריים בתימן עוד ב־1907 ובהשתלבות חלקם בעבודה החקלאית במושבות. באותה תקופה ניסו צעירים סוציאליסטים ממזרח אירופה להיות פועלים חקלאיים במושבות, אך לא נחלו הצלחה מרובה. המאבק בין הפועלים לאיכרים על ׳עבודה עברית׳ הביא להפניית תשומת הלב ליהודי תימן, שנתפסו כ׳פועלים טבעיים׳. פועלים שיעבדו את האדמה טוב יותר ובשכר נמוך יותר בהיותם ׳מסתפקים במועט׳, ויוכלו, כך קיוו, להתחרות בפועלים הערבים על מקומות עבודה במושבות. המשרד הארץ ישראלי של התנועה הציונית בשיתוף מפלגת הפועל הצעיר יזם את שליחותו של שמואל יבניאלי לתימן על מנת לעודד עלייה נוספת של תימנים מאזורים כפריים. בעקבות שליחות זו עלו כ־1,100 עולים בשנים 1914-1911.

הביטויים המסתייגים מן התימנים, פרי המורשת הקולוניאלית, היו רבים. למשל ב׳האחדות׳, עיתונם של פועלי ציון, נכתב ש׳התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי […] אפשר כמעט להגיד כי הם הנם אותם ערבים רק מבני דת משה. ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות עם אותם הערבים. הוא יסתפק באותו שכר שמקבל הפועל הערבי, והאכר מצידו יתנהג איתו כמו עם הערבי׳. מצד אחר רבו גם הביטויים וההתייחסויות ששיקפו את העמדה המשלבת, בעיקר בקרב הפועלים הציונים ממזרח אירופה, אם כי הדיבור השוויוני והסולידרי לא תמיד תאם את המעשה המתנשא והמתנכר.

גם קבוצות יהודים אחרות בארצות האסלאם זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות. למשל בחינת יחסם של שליחי התנועה הציונית שפעלו בקרב יהודי עיראק בשנות הארבעים מגלה שלתחושת העליונות האירופית הייתה השפעה רבה על יחסם ועל צורת התבטאותם כלפי הקהילה שהגיעו אליה. מאידך גיסא עצם השליחות, השקעת המשאבים והקמת המסגרות הארגוניות להגנה ולעלייה העידו על מגמה שילובית ועל רצון להעלות את יהודי ארצות האסלאם לארץ ישראל.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

גדלו של הרכוש שנשדד מאנוסי סיאודד ריאל מחוור לנו ממקום אחר, והוא כלל, נוסף לאמוד לעיל, גם כוורות־דבורים׳ מתקני צביעת בדים ותעשית בדים וטחנות. אלא שהפורעים לא אמרו די גם באלה והשתלטו לחלוטין על רכושם של האנוסים שברחו מן העיר ולקחו מהם את שדותיהם הזרועים, שכן מצאנו שתושבי העיר נתחייבו לשלם בשנת 1477 את מס־הקרקע המקובל כאילו היו השדות חכורים בידי אלה שתפסו אותם.

פרטים נוספים על הפרעות, המשווים להן גם גוון פרטי כלשהו, נמצא בתיקיהם של נידוני האינקויזיציה ובמסמכים רבים אחרים. חואן גונסאליס פינטאדו, רחידור בסיאודד ריאל, מספר כיצד נשדדו בביתו פמוטות." אבל היו גם אנוסים שביקשו להסתיר בימי הפרעות דברים יקרי־ערך להם: חואן קאלוילל הסנדלר הסתיר בביתה של אשה אחת, חואנה סנצ׳יס, סידור! ליאונור גונסאליס, אשת אלונסו גונסאליס ליל פרשינאל, הסתירה ספרים בבאר; חואן אלגרי הסנדלר ביקש להסתיר כמה ארגזים של חפצים בבית אנטוניו, מסמן־בדים (apuntador), ושם מצא אותו אנטוניו קמיע בעברית: פדרו די ויליארוביה מסר לשכנו הנוצרי פיליפי, עושה־נאדות (odrero), חנות־תבלין (especeria), שהיו בה בדים יקרים ותכשיטים שערכם עלה על 40,000 מרבדי לפי ״הערכה צודקת ומקובלת״.מעשה אחר עשו באותם הימים הואן דיאס ורואי דיאס כשהעבירו, מפחד הריסת בתיהם ושריפתם, שגי בתים שלהם שבשכונת סנטה מריה לרשות האלקאידי של העיר. כיון שהיו חייבים לו

הערת המחבר : נשרף באוטו־די־פי שנערך ב־23 בפברואר 484! (Leg. 262 n2 3 foi 6r). אשתו איזבלגונסאליס שימשה עדה מטעם התביעה במשפט הואן דיאס, דונסיל (.(143 N219 foi 5v אחותה קטלינה היתה אשת חואן דיאס. ב־3 באפריל 1476 הוחרם כל רכושו של פדרו די ויליאדוביה ונמסר לאנטוניו די קוקה. פדרו הצטרף למרידת המרקיז די וילייה. ועיין להלן. מריה גונסאליס אשתו מספרת בשעת משפטה, שלאחר הפרעות לא החזיקו עוד בחנותם, העדים מספרים עליהם שלא פתחו את חנותם ביום־השבת •ולא עסקו בשום עניני מיקה וממכר באותן יום (154 n2 383 foi 24r; 25r)• ייתכן שהיה נשוי פעמים.

סך של 40,000 מרבדי הוסכם ביניהם שיאמר שהבתים נמסרו לו לכיסוי חובם. ערך הבתים היה קודם לפרעות למעלה מ־200,000 מרבדי. כדרכן של פרעות הושמדו גם רשימות של חובות, כפי שהתאונן חואן פאלקון לפני המלך בשנת 1477, על דמי חכירות ומסים ששילם לחואן די טורם.והאנוסים הבורחים מסיאודד ריאל השאירו, כמובן, אחריהם את החובות שהיו חייבים להם וכן את אלו שהם חבו לאחרים.

 תיאורים אלה מעלים על הדעת מה גדולה היתה הבהלה שתקפה אנוסים רבים שביקשו למלט את נפשם ואת רכושם. לכל הרכוש שנשדד והושמד נמצא אומדן של 50,000,000 מרבדי ויותר.יש בסכום זה כדי להעמידנו על שָויָם של כלל נכסיהם ההרוסים של אנוסים בסיאודד ריאל, והללו כוללים נכסי דלא ניידי ונכסי דניידי גם יחד. כאמור, מדובר כאן באומדן הרכוש שחָרב ונשדד, ואין להניח כי זהו כל אומדן רכושם של אנוסי העיר. ודאי שנמצא עוד רכוש שאנוסים בורחים הצליחו להבריחו עמהם בהימלטם מסיאודד ריאל. ועוד יתחוורו הדברים להלן. על הרכוש שהושמד ונשדד יש לומר, שהיו בו חלקים שעברו בירושה עוד מימי היות קהילה יהודית בסיאודד ריאל. אבל אין לקבוע אומדנוית לרכוש זה ולדרכי ריבויו בדרך הטבע במשך תקופה של 80 שנה ויותר מאז גזירות קנ״א.

הערת המחבר : ב־26 בנובמבר 1477 התיר המלך לחואן די טורס לגבות את החובות שחבו לו אנוסיםוהרשומים בפנקסיו על סחורות שקנו אצלו (591 RS1 n» 3121 foi). הצו ניתן בסביליה. נקבעו 15 יום לערעור לפני הכתר. ייתכן שטענתו של חואן פאלקון קשירה בערעור מסוג זה. ענינים אלה מתבררים גם ממסמך אחר שניתן לפי בקשת אלואר גארסיה, אנוס שעצמותיו נשרפו ב־15 במרס 1485 (פסק־דינו במשפט חואן מרטינס די לוס איליבוס, 551 «165 N). מן המסמך מסתבר שרכושו נשדד כולו, ולא היה לו במה לשלם חוב שהיה חייב לדיגו די ויליאריאל בעד צמר שקנה זמן קצר קודם הפרעות. גודל החוב-3500 מרבדי. פרנאנדו ואיזבל נתנו לו ארכה של שנתים לתשלום חובו(396 RS1 n2 2080 foi). הצו ניתן ב־25 במרס 1477 והארכה היא איפוא עד ל־25 במרס 1479.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

לאחרונה, החלה קבוצת חובבי ארכיאולוגיה, המונחית ע״י ארכיאולוג מאוניברסיטת ״אבורה״ בפורטוגל, לערוך סקרים וחפירות. בין היתר, החליטו לערוך חפירות ארכיאולוגיות בקסטלו דה-ויד, ליד מבנה שחושבים ששימש כבית-כנסת.

במשך שנים, היה הבית עזוב והוא היה מלא אשפה. החופרים גילו שם ארון מעוצב. חושבים שזהו ארון־קודש, אם כי אין וודאות לכך. הארון בנוי מאבן ולכן נשמר מהתקופה שלפני האינקוויזיציה, כלומר משנת 1400 לערך.

לארון לא היו דלתות והוא היה ריק. ארכיאולוג שבא ובדק את המקום, קבע שהיה זה בית-מדרש. הם שיפצו את המקום וכתבו שלט – בית-כנסת. הם המשיכו לחפור גם בקומה התחתונה, בה מצאו הרבה חרסים ועצמות בעלי-חיים. גם אנחנו השתלבנו בחפירות. מצאנו שלבית יש שני חדרים. אולי אחד מהם שימש כעזרת-נשים.

לג׳ודריות, קוראים עד היום ג׳ודריות, אף על פי, שאף יהודי כבר לא גר שם. הג׳ודריות, נמצאות בדרך כלל במקומות נחותים מבחינה טופוגרפית. הנוצרים לא רצו לגור במקומות אלו ולכן, נאלצו היהודים לגור שם.

היום, הופך האזור לפופולארי ואנשים בעלי־אמצעים משפצים את הבתים העתיקים הציוריים והופכים את האזור ליוקרתי.

איך ייתכן שיש עיירה יהודית שלא שמעו עליה?

פגישתו הראשונה של מר אהרון נחמיאס עם האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל, הייתה בשנת 1982 והוא מספר – כראש עיריית צפת, פנו אלי ממשרד החוץ הישראלי וביקשו שאחתום על הסכם ״ברית ערים תאומות״ בין העיר צפת והעיר גווארדה שבצפון פורטוגל. אמרו לי שגווארדה הייתה לפנים עיר, שבה התגוררה קהילה יהודית, בעלת עוצמה תרבותית מיוחדת. ואכן, יש בגווארדה רובע יהודי, בו ניתן לראות על משקופי הדלתות, סימני מזוזות שהיו קבועות בהן.

במסגרת ביקורי, הוזמנתי לבקר גם בעיירה היהודית בלמונטה. שאלתי את ראש עיריית גווארדה – איך ייתכן שיש עיירה יהודית שלא שמעו עליה ?

והוא השיב לי ־ עובדה, אתה תראה במו-עיניך.

בבלמונטה, קיבלו את פנינו, ראש העיר ומאה וחמישים תושבי המקום. סיפרתי להם על ישראל ועל צפת ולבסוף שאלתי ־ מדוע אומרים שאתם יהודים! ואז קמה אשה כבת 45 ואמרה – אני אומר לך מדוע אומרים שאנחנו יהודים – אנחנו מקפידים על צום ביום הכיפורים, אופים מצות מיוחדות בפסח, איננו מתחתנים עם זרים אלא רק בינינו ואנחנו מדליקים נרות לכבוד שבת ומן הראוי שתדע, שאנחנו שומרים על המנהגים האלו, מזה מאות בשנים, כשכל הזמן התהפכה חרב על צווארנו.

לאחר מכן ביקרתי בבתיהם. הם הראו לי את ארון הקיר, בו הם מחביאים את הנרות שהם מדליקים לקראת שבת וסוגרים את דלתותיו. הם הסבירו לי שהסיבה לכך היא, שאם אדם שאיננו יהודי, יעבור על יד חלונם ויראה נרות דולקים, מיד יבין, שאלו הם יהודים. באחד הבתים, הראתה לי אשה קשישה, מגילת אסתר, עליה שמרה בקנאות רבה.

הם סיפרו לי שאמנם הם נכנסים לכנסיות ומשתחווים לצלב, אך אומרים ־ אתה לא אבינו ולא אמנו, אנחנו מאמינים במשה.

כל שראיתי בבלמונטה ושמעתי מהאנוסים, הפליא אותי וכאשר חזרתי לישראל, דיווחתי על כך למר אהרון אוזן שהיה שר הקליטה. הצעתי לו, לפעול יחד עם הסוכנות היהודית, כדי לטפל באנשים אלו הנקראים יהודים ואיש אינו יודע עליהם. גם מר אהרון אוזן הופתע מהדיווח על האנוסים. לאחר כשבוע, נפגשנו במזנון המסת כדי לדון בנושא. הוא אמר לי – אני מבקש שתחזור לבלמונטה ותביא לי דו׳׳ח מפורט יותר. אמרתי לו שניתן יהיה להביא דו״ח מפורט יותר, אם גם אדם דתי יתלווה אלי לשם.

בעוד אנחנו מדברים, עבר על ידנו ח״כ הרב מנחם הכהן. שנינו הצענו לו להצטרף לשליחות.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

בתי הכנ״ס ומוסדות התורה

ט. חבורת הזוה״ק

כפי שכבר צוין, חיבה מיוחדת היתה בקהילת סאלי, ללימוד הזוה״ק וכעדותו של הרב שלום בוזגלו בהקדמתו ל״מקדש מלך״, מפותח היה לימוד זה בסאלי אצל אבותיו. במוצאי שבת, כפי שנכתב בפרק בתיהכנ״ס בסאלי, נהגו ברוב עם הדרת מלך לקרוא מהזוה״ק בביהכנ״ס רשב״י וברחבה. חבורת לומדי תורת רשב״י, התייצבה בכל מקום בו למדו בזוהר הקדוש ובני החבורה – עוררו את חיבת הבריות לספר.

י. ״חברה קדישא" – חברת רשב״י

חבורה שהייתה מגיעה לסעוד את החולה המוטל על ערש דווי, לעקוב אחריו בעניין מצבו. חבריה היו בקיאים בסימני הגסיסה ובשעת הפטירה קראו בפני הגוסס ק״ש וכשליוו את מיטתו קראו ״יושב בסתר עליון״. בשבעה ובהזכרות השלושים והשנה, התייצבו בבית האבלים לקרוא תהילים.

יא. חברת ״אליהו הנביא״

חבורה שארגנה טקסי ברית מילה, שמחה את בעלי ברית אברהם והמשפחה בשירה ובזמרה. סייעה בארגון הסעודה והטקס [על כך נקרא בפרוטרוט בפרק מנהגי סאלי – ברית המילה].

יב. חכרת ״ביקור חולים״

אנשי הקהילה שסעדו את החולים במיטת חוליים, עודדו אותם, גילו התעניינות יום יום במצבם הרפואי והנפשי, דאגו לכל מחסורם ובמקרה הצורך מימנו את הוצאות הרפוי.

מנהגי הקהילה

מגהגי הקהילה כפי שדליתי מהמקורות השונים וכן בע״פ מבני הקהילה, מדהימים ביופיים וביחודם. חלקם זהים לקהילות אחרות במרוקו ואולי גם לכלל קהילות ישראל, אך חשוב לציינם, כי הם יכולים ללמדנו גם דוגמא ומופת להנהגה קהילתית אמיתית וכן להורות לנו מנהגי אבות קדמוניים שנשתמרו עוד מתקופת בית שני והועתקו לגולה.

אמרתי עולם חסד יבנה

גמילות חסדיס

גמילות החסדים הייתה אופיינית מאד לקהילה אשר דאגה לעניים ולכל מחסורם.

בקוגטריס ״עוטר אור״ על אוהחה״ק, יסופר על מנהגו לשחוט עגל כל יום שישי ולחלק את הבשר בינו לבין תלמידי החכמים העניים בעיר. כמו כן ספרנו, לעיל על מנהגו של רבי חיים טולידאנו (א) לאסוף לביתו עניים כל חג ומועד. כן מובא כי מדי שנה בשנה היו דייני ביה״ד של סאלי – רבי שלמה הכהן אלכלאץ, רבי שמואל קארו ואבה״ד רבי אהרון הצרפתי (ס יוצאים לאסוף מבתי העיר, קמחא דפסחא עבור העניים, אליהם הצטרף ראש ישיבת סאלי, רבי חיים בן עטר. כן ידועה גמילות החסדים העצומה שהיתה לרבי רפאל אלנקאוה.

בספר ״בינה לעיתים״ לרבי אברהם אלנקאוה (א) כתב הרב בחלק ״עת רצוץ״:

״יזהר שיהיו גם כן עניים מרודים על שולחנו להיות לו לכפרה [בסעודה מפסקת של יוה״כ], כמובא בזוה״ק ״שולחן דבר נש קיימא ליה לדכאה ליה מכל חובוי״.

(תיאור מרגש של מו״ר אבי רבי חיים מסעוד אלנקאוה זע״ל).

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ו. הקמת מוסדות ״אם הבנים״ ברחבי המדינה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ הרב הלפרין לברוח למרוקו הספרדית כיוון שעמד להיות מגורש מהארץ בעקבות הלשנה של מנהל בית הספר ״אליאנס״ (ראו להלן).

במרוקו הספרדית החל לפעול בעיר לאראש. הוא יסד חברה בשם ״הר סיני״ שהקימה תלמודי תורה באותה רוח של תלמודי התורה שהקים במקנאס, פאז, וצפרו. בכל המקומות בהם פעל הרב הוא ביצע מהפכה חינוכית. כך תיאר זאת במפורש הרב דוד עובדיה מצפרו: ״הרב הלפרין הכניס גם דרכי לימוד ושיטות חדשות ויעילות שנהוגות היו גם באירופה״. גם בטנג׳יר ובתיטואן יסד מוסדות חינוך נוספים בשם ״הר סיני״.

הרב יוסף משאש ודוד עובדיה מביאים עדויות מאותם הימים, המצביעות על הלכי רוח של דאגה בקרב ״תופסי התורה״, שביקשו לרכז את חיי הקהילה סביב הדת. סביר להניח שהרב הלפרין, שבא לשנות סדרי בראשית בתחום החינוך – שהוא התחום הרגיש ביותר בקרב הקהילה המסורתית – נתקל בחשדנות, בהסתייגות ובביקורת של חלק מהמנהיגות המקומית. כניסתו המהפכנית לחיי הקהילה, ועובדת היותו זר גרמה ודאי לזעזועים כלשהם. אולם ציבור המקומיים ראה אותו על פי רוב כמי שבא לעסוק בענייני תורה ללא תמורה, ועל כן התקבל כשליח מצווה. על פי עדויות שונות עולה כי פעולתו של הרב הלפרין התקבלה בדרך כלל בהתלהבות ובברכה לא רק בקרב הרבנים, אלא גם ברבדים רחבים של הקהילה. וכל הקהל שמחו לדבריו, ושמעו בקולו, והפרישו בו ביום נדבה הגונה, וקבלו עליהם להפריש עוד מדי שבת בשבתו, יש יו״ד סולדי, ויש ה׳, והלכו להם לשלום שמחים וטובי לב.

הרב עובדיה מספר שבעיר צפרו היתה התלהבות עצומה לפעולותיו של הרב הלפרין. במיוחד הרשימה יכולתו לגרוף לפעילות התנדבותית ענפה את הנשים, אשר היוו את הכוח המניע לפעולות רשת החינוך

אם הבנים״. גם אם לא אחת היו חריקות וחיכוכים הם היו מזעריים לעומת הכבוד וההערצה שזכה להם הרב הלפרין מצד אנשי הקהילה. פעילותו החינוכית והציבורית שימשה מקור לביקורת על אוזלת ידם של ההנהגה והרבנים המקומיים. אך היו גם רמזים לכך שלא כולם ראו בעין יפה את פעולתו. דברים אלה מובאים במכתבים ששולח הרב יוסף משאש לאחר שהרב הלפרין עזב את מקנאס.

ניתן לסכם ולומר שהקהילה היהודית במרוקו היתה נתונה בתהליכים מואצים של שינוי. סמכותה של המנהיגות הדתית התרופפה, אורח החיים המודרני שינה את התנהגותם של הצעירים והצעירות ופגע במבנה הפטריארכלי של המשפחה. ההנהגה הדתית וחוקי המעמד האישי שהיו נתונים בשליטתה נותרו פעמים רבות חסרי תוקף וסמכות. לתוך הוויה זו נכנס הרב הלפרין. הוא חתר למאבק כללי ורחב בכל תופעות ״העת החדשה״ וסחף אחריו רבים מרבני מרוקו ושאר ״תופסי התורה״.

בהקשר זה מעניינים דבריו של הרב על יכולתם של יהודי צפון אפריקה לטפל בבעיותיהם. וכך כתב בשנת 1920 : בצפון אפריקה כל היהודים הנקראים ספרדים צריך להם כח של אחרים, חסרי כשרונות לעשות תעמולה הם, ומן החינוך שלהם בשפל המצב בלא שום סדר ומשטר… יותר מתשעים למאה אינם יודעים קרוא וכתוב בשום שפה… להתחיל לחשוב מחשבות חייבים איתם אשכנזים לסלול לנו מסילה דרך נולך בה… ורק בכחך כח אשכנזי כשרונות של חכמה וידע של חי ורגיש הפכת את הסדרים בחינוך לטובה בטוב לברכה. בימי שבתך במאראק נשתנו הדברים לטובה בכל המדינה בדור החדש, ובדברי הימים של מאראק ישפטו את מעשך.

דברי הלפרין מצביעים על פטרנליזם והתנשאות כלפי ה״מקומיים״. ביסודם קיים גם ההכשר לפעולות ״ההצלה״ שנעשו במרוקו. גישה זו תלווה את היחס לעדות המזרח לכל אורך המאה ה־20 ועד ימינו. דברים דומים יאמר על עדות המזרח הרב מנחם שך, מייסד ש״ס, שבעים ושתיים שנים מאוחר יותר, במדינת ישראל ערב בחירות יוני 1992 (ראו להלן הרב שך מייסד ש״ס).