מורשת יהדות מרוקו

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

העימות בין הרומאניוטים לספרדים הוכרע לטובת האחרונים. אמנם במשך תקופה ארוכה עדיין קיימים היו קהלים נפרדים של הרומאניוטים בערים הגדולות של רומליה, ועד היום יש בירושלים בית־כנסת קטן של עולי יאנינה (יוון), שבו מתפללים כמנהג רומאניה. אבל שפתם היהודית־רומאניוטית (יוונית) נשתכחה וגם ספרותם שקעה ונעלמה כליל. רק מהדורות סידורי תפילה קדומים, הכוללים פיוטים שנהגו ב״רומאניה״ (היא ביזאנטית) הגיע אלינו. ייתכן ששרידי הרומאניוטים (על פי המסורות שבידיהם) יכולים להתנחם בעובדה, שאף קהלי הפורטוגיזים המרובים ובעלי השפעה גדולה בזמנם, שנוסדו בקיסרות העות׳מאנית במאה הט״ז, התמזגו עם יוצאי ספרד, עד שבמזרח כמעט נעלם המונח ״פורטוגיזי״ — כלומר יהודי מיוצאי פורטוגאל והוא נשמר בשימוש רק באירופה המערבית ובארצות אמריקה. נטול אותו מתח דרמאטי וויכוח עיוני היה המפגש בין הספרדים לאשכנזים והאיטלקים במזרח. אולם בסופו של דבר התוצאה היתד. דומה, והאשכנזים שהגיעו לארצות האגף המזרחי של הקיסרות במאות ט״ו־י״ז נבלעו בתוך הרוב הספרדי וקהליהם נעלמו .

הערת המחבר : רק דרך אגב נעיר, כי באותם הזמנים לא היתה קיימת כל תנועה מאשכנז למגרב. ממקורות ספרותיים נודע לנו על בואו במאה הט״ו של חכם אשכנזי ר׳ יעקב הכהן, שעמד בחליפות דעות עם חכמי דורו והקים תלמיד חשוב אחד בתלמסאן.

וזאת א׳ף כי ההגירה מאיטליה ומארצות אירופה המרכזית והמזרחית נמשכה כל הזמן והשאירה רושם עמוק באוכלוסיה• חכמים ואנשי רוח אחדים ש״הסתפרדו״ היו ממוצא אשכנזי (דרך משל ר׳ בצלאל אשכנזי, האר״י), ואשכנזי כשם משפחה היה נפוץ מאוד בין האוכלוסיה הלא־אשכנזית. אין להסביר תופעת ה״התבוללות״ בנחי­תות דתית־תורנית, אלא מקורה בהשפעתם החברתית, יתרונם הכלכלי ומספרם הרב של הספרדים, שעלו בהרבה על אלה של האשכנזים

הערת המחבר : כהוכחה מסייעת לדעתנו זו נזכיר את ״הגורנים״ במגרב, שהצליחו לשמור על ייחודם ועצמאותם רק בשל יתרונותיהם הכלכליים ומעמדם החברתי.

ואם כזה היה מצבם של האשכנזים והאיטלקים, כיצד יכלו לעמוד במבחן הכוחות המוסתערבים, שנמצאו בשל סיבות כלכליות ודיכוי מדיני בתחתית הסולם החברתי. אמנם בארץ־ישראל עמדה להט התנועה הבלתי־פוסקת של עולים מהארצות השכנות, שהיתה מזרימה מדי פעם עירוי דם לוותיקים. וכן היה המצב בקהל המגרבים, שלהם היו קשרים אמיצים עם מצרים ועם ארצות מוצאם. מספרם ומעמדם במגרב היוו עתודה נכבדה בשביל קהליהם במזרח הקיסרות.

אולם במאה הי״ז מתחילים באגפה המזרחי של הקיסרות תהליכים שונים שאינם קשורים אלה באלה קשר נסיבתי, המזעזעים את מעמדם הדומינאנטי של הספרדים. לאט לאט מסתמנת ראשית שקיעתה של הקיסרות מבחינה מדינית, וזו נותנת את אותותיה במצבה הכלכלי בכלל ושל היהודים בפרט, שתרמו תרומה נכבדה להתפתחות זו. זרם האנוסים מידלדל והולך. אמנם הספרדים שומרים על עמדותיהם בערי רומליה מכל הבחינות ואף מרחיבים אותן. ברומליה, בקושטא ובחלקים של אנאטוליה, שהיו לפנים תחת שלטון ביזאנטיון לשון הלאדינו (כתחליף ל״לשון הקודש״) והאספאנ־ יולית, כלשון הדיבור העממית, שולטות ומבצרות את מעמדן. בלשון לאדינו עורך בראשית המאה הי״ח ר׳ יעקב כולי את החיבור רב־הכרכים ״מעם לועז״, מעין כל בו, של תרגום המקרא בלאדינו, בהרחבה מדרשית ודברי חז״ל, מוסר וזוהר, ובזה מציב מצבת עד ללשון זו, כפי שהשתמשו בה במאות הקודמות. גם שירת הרומאנסות באספאניולית פורחת ומניבה פירות בצורת באלאדות חדשות. בכלל נשמרים יפה, בהקפדה רבה ובאהבה המנהגים המסורתיים. אבל תנועת שבתי צבי והזעזועים שבעקבותיה ניחתים כהלם קשה על כלל האוכלוסיה וקורעים קרע גלוי ועמוק בין תומכיו של ״המשיח״ שהתאסלם ובין מתנגדיו.

בארצות שהיו פעם תחת שלטון ערבי־מוסלמי ולשון תושביהן ערבית הולך ונסתם הפער בין הספרדים למוסתערבים, אבל כיוון המיזוג הוא כלפי מטה. בעיקר בשל סיבות כלכליות יד ״המנוצחים״ היא על העליונה ו״המנצחים״ מסתגלים לאורח חייהם. ההשפעה היא אמנם דו־סטרית, המוסתערבים נטמעים בתוך הספרדים וכפופים למרותם, אבל עורפם הכלכלי והחברתי של האחרונים נחלש, הקשר עם התפוצה הספרדית באירופה מתרופף ועל כרחם הם מתחילים לסגת מרמתם החברתית. אמנם

בפירוש הוצאנו את ארץ־ישדאל ממסגרת סקירתנו, אבל אי־אפשר שלא לראות את ההשפעה השלילית, שהיתה על מעמדם הדומינאנטי של הספרדים מבחינה דתית־ רוחנית בכל הקיסרות, של שקיעת בתי־מדרשיה של צפת וידידתה הכלכלית בסוף המאה הט״ז, והצרות שפגעו את תושבי ירושלים במאה הי״ז. גורמים חיצוניים ויהודים־ פנימיים שלא את כולם הזכרנו במפורש, השפיעו על מיעוט דמותה של החברה באגף המזרחי של הקיסרות, שהיתה מורכבת מיסודות שונים, אולם בלטו בה ושלטו עליה צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגאל.

במאה הי״ח מסתמן תהליך חדש בקיסרות העות׳מאנית כולה, המתחילה לחפש דרכים, כדי לצאת למרחב ממצוקתה המדינית והכלכלית, המביאה אותה עד פי משבר. וגם החברה היהודית נערכת במערך חדש מכל הבחינות. התמורות בולטות במיוחד במגרב, אבל סימניהם ניכרים גם באגף המזרחי, הן לרעה והן לטובה. הבעיות מורכבות ומחייבות עיון, הצעת הרקע והכוחות הפועלים בימים ההם.

[מסיבות שהזמן גרמן יבוא ההמשך בכרך הבא]

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

 בהה״ר אבר׳ אבן דנאן זצ״ל

מחכמי פאס הקדמונים ראיתי שטר שומת איזה קרקעות שרצתה המלכות לנתשם ולהרסם ואחר כמות הרפתקי דעדו נתפשרו עמו לשומם בדמים וליתן לו מחירם וכן היה ובכלל שמו חצר אחת של משה אבן דנאן בן החה״ש כהה״ר אברהם זלה״ה ומעשה זה היה בש׳ תק״ח לפ"ק וכתבו שם על כהה״ר אברהם הנז׳ זלה״ה שבש׳ תק״ח כבר עלה אל האלהים, ואי אפשר לומר שזה הוא מוהר״א במוהר״ר שאול הנז"ל שאם כן הוא ודאי שלא יתארוהו הסופרים בתואר כהה״ד לאדם גדול, אלא מוכרח שהוא אחר :

מו״ה אברהם אבן דנאן

במוהר״ר מנשה ז״ל מרבני פאם יע״א והוא ידוע בחכמתו וחי במאה הששית ונתבשי׳מ בעודו עול ימים בן ל״ח שנה כי הוא נולד י״ג כסלו תקנ״ו ונתבש״מ י״ב אדר תקצ״ג והיה משים לילות כימים, ובספר תהלה לדוד מר״ד חסין יש שם קינה על הרב הנז׳, ולשמע אוזן שפעם א׳ באו אנשי דבדו להתדיין לפני מוהר״ר יהונתן סירידו זצ״ל והיה הדבר נחוץ וצריך אריכו׳ זמן ומוהר״י הנז' היה חולה ולא היה יכול ליטפל בדין ושלח אליו בתחילת הלילה ובבקר השכם קודם תפלת השחר שלח לו פס״ד ארוך ומסודר בענין הנדרש ומשם נודעה תפארת גדולת חכמתו שהיה מלא וגדוש ובקי בפוסקים

:להלן הקינה שכתב רבי דוד בן אהרן חסין על רבי אברהם בן דנאן מתוך ספרו " תהלה לדוד "

147 – יומא דנן ספידן

 קינה קוננתי כשנפטר לבית עולמו החכם השלם זרע קדש כבוד הרב הגדול רבי אברהם בן דנאן בן כבוד הרב רבי מנשה גכרו לחיי העולם הבא. סימן דודו חזק

יומא דנן ספידנן / צוחינן בכל אתר

על צֻרבה מרבנן / דשכיב אדזוטר

יומא דנן ספדינן – ביום זה אנו סופדים, ורמז לשם משפחתו של הנפטר

צוחין בכל אתר – צועקים בכל מקום

על צורבה מרבנן – על תלמיד חכם

דשכיב אד זוטר – שמת " בעודו בחור

דמעין יחתון כנהרא / עינינא בכל שעתא

ארום ביאה דא חסרא / מכלהון דאוריתא

גברא דכריף מספרא / וספרי ותוספתא

כסאסא דשלבתא / ענוה ליה מעטרא

והשתא בגו קברא / אתטמר ואסתתר

דמעין…שעתא – עינינו תזלנה דמעות בכל שעה כנהר

ארום…דאורייתא – לפי שביאה ( מיתה ) זו מקשה מכל הביאות שבתורה כמו " ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה " , וכאן מת בעודו צעיר

גברא…ותוספתא – איש כרוך ( מלא ) מספרא וספרי ותוספתא, והם מדרשי הלכה

כסאסא…מעטרא – הענוה מעטרת אותו כראש שיבולת

והשתא….ואסתתר – ועכשיו בתוך הקבר נעלם ונסתר

וי חסרא עלמא גברא / בר אורין בר אבהן

תרעין וכוין דנהורא / מאנפוהי הוו נגהן

וכדון בחובי דרא / אתחשכן עמין כהן

זעון עקן בלהן / כלהו חזינו הכא

איכדין ריכא בר ריכא / מעלמא דין אתפטר

וי…גברא –  אוי העולם חסר איש, על דרך מגילה כח ע"ב " וי חסרא ארעא דישראל גברא רבה "

בר ….אבהן – בן תורה ובן אבות, על פי מנחות נג ע"א

תרעין…נגהן – שערי אורה היו זוהרים וקורנים מפניו

וכדון…כהן – וכעת בעוון הדור חשכו, עממו וכהו

זהון עקן בלהן – על פי בר' לו, כז " אלה בני אצר בלהן וזעון ועקן " כאן " חידודי לשון ומשמע : זעון – זוועות. עקן – צרות , בלהן – םחדים ובלהות, וראה בפירוש אור החיים שם

כולהו חזינא הכא – את כולן ( הצרות ) ראינו כאן

ריכא בר ריכא – מלך בן מלך, ולפי שמצינו חכמי ישראל קרויים מלכים, על פי גיטין סב ע"א

דחל חטאין וכיף / הנה עם בני מתא

נפק ועיל שיף / ועסק באוריתא

ולנפשיה לא טיף / ולא מחזק טיבותא

וכל כדבא ושחיתא / לא אשתכח בידוהי

אלהין כל יומוהי / פקודי מאריה נטר

דחל חטאין – ירא מן החטאים. כופה את יצרו כמו " כייף ליה ליצרה

נפק ….טיבותא – עלח פי סנהדרין פח ע"ב " איזהו בן העולם הבא ? ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיר טיבותא לנפשיה "

נפיק ועיל שיף – יוצא ונכנס כפוף ( מחמת ענוה )

ועסיק באורייתא – ועוסק בתורה

ולנפשיה לא טיף – אולי מלשון " טפי ", אינו מותיר לעצמו אלא מסתפק במועט

ולא מחזיק טיבותא – אינו מחזיק טובה לעצמו

וכל כדבא ושחיתא – וכל שקר והיזק

לא אשתכח בידוהי – לא נמצא בידיו

אלהין …נטר – אלא כל ימיו מצוות אדוניו שמר

חולקה טבא יאיא / הנרי אפרסמונא

זודין דבסמיא / יתרמון ליה אחסנא

קדם מארי שמיא / בגנתא דעדנא

רב חסדא ורב חנא / וברכן דנפישין

עם רבנין קדישין / יהון ליה בכל סטר : רב חסדא

חולקא טבא יאיא – חלק טוב ונאה

הנרי אפרסמונא – הם נחלי שמן אפרסמון טהור שמתענגים בהם הצדיקים בגן עדן

זודין..אחסנא – אוצרות של בשמים ינתנו לו כנחלה וירושה

קדם מארי עלמא – לפני אדון שמים

בגנתא דעדנא – בגן עדן

רב חסדא ורב חנא – חידוש לשוני : הרבה חסד וחן

וברכן דנפשין – וברכות גדולות

עם רבנן קדישין – עם חכמים וקדושים

יהון ליה מכל סטר – יהיו לו מכל צד

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

מעבר להיבט העדתי הספר מבקש לבחון את מדיניות העלייה מצפון אפריקה על רקע הדילמה שליוותה את מדיניות העלייה של היישוב היהודי מראשית הציונות ועד קום המדינה: הדילמה בין בניין ארץ ישראל לבין הצלת יהודים.

העלייה לישראל נבחנת גם בהשוואה למדיניות ההגירה של מדינות אחרות. האם היא בגדר הגירה לחברת מהגרים, כמו בארצות הברית, בארגנטינה ובמדינות נוספות, או שהיא דומה יותר לשיבה (רפטריאציה) שמתקיימת במדינות לאום. בהקשר זה עולה לדיון השאלה אם כאשר נשקלו שיקולי העלות והתועלת בעניין עלייתם של יהודי צפון אפריקה לארץ עדיין נשמרו עקרונותיה של מדיניות שיבה או שהייתה חריגה לכיוון מדיניות הגירה תועלתנית.

מצב המחקר

הדיון בקשר בין הגירה להיווצרותם של מתחים אתניים הוא רחב ביותר ומוכר בספרות המחקר העוסקת בסוגיות של הגירה במקומות שונים בעולם. קסטלס ומילר סוקרים את ממדיה של ההגירה הבין-לאומית במאה העשרים תוך דגש על המחצית השנייה של המאה. הם מדגישים את הקשר בין הגירה לבין עליית השאלה האתנית והזהות האתנית בשיח הציבורי עם היווצרותם של מיעוטים אתניים וקונפליקטים אתניים במקומות שונים בעולם. למרות ההבדלים הרבים בין תופעת ההגירה שקסטלם ומילר מדברים עליה לבין העלייה לישראל (שמבחינות רבות נתפסת כרפטריאציה ־ שיבה למולדת – יותר מהגירה), גם בישראל נוצר קשר בין הגירה לבין היווצרות זהות אתנית שנקראה בישראל ׳השאלה העדתית׳. המחקר של השאלה העדתית בישראל במדעי החברה הוא כאמור מקיף ורחב. ניצנים ראשונים שלו התקיימו עוד לפני קום המדינה." כללית אפשר לומר שהמחקר על הסוגיה העדתית מיעט להתייחם אל מדיניות העלייה והקליטה ועסק בעיקר בהיווצרות הפער בארץ.

עבודת המחקר ההיסטורי הראשונה שעסקה בעלייה ההמונית מארצות האסלאם, ספרו של יוסף שכטמן, שלא זכה לתרגום לעברית, הסתמכה בעיקרעל מקורות עיתונאיים ועל מקורות גלויים אחרים. על התקופה הנסקרת נכתבו גם ספרי זיכרונות וביוגרפיות לא־מחקריות של שליחים וחברי הנהלת הסוכנות. מחקרים מקיפים שמסתמכים גם על חומר ארכיוני על העלייה הגדולה לישראל הם מחקריה של דבורה הכהן. מחקרים אלה מאפיינים במידה רבה את הגישה השוויונית־ניטרלית. הכהן ממעטת להתייחס לסוגיה העדתית ולהשפעתה על קובעי מדיניות. מחקרים אחרים שדנו בעלייה מצפון אפריקה הציגו תמונה מקיפה ומפורטת אך מיעטו להתייחס להשפעת הסוגיה העדתית על קובעי המדיניות בישראל. עמדות מורכבות יותר, שיש בהן נגיעה לנושא העדתי, אפשר למצוא אצל ארנסט סטוק ואצל חיים סעדון.

הערת המחבר :

העלייה מצפון אפריקה עומדת במוקדיהם של סיפור מסעו של יהודה ברגינסקי, איש הקיבוץ המאוחד ומראשי מחלקת הקליטה בסוכנות (ברגינסקי, גולה במצוקתה) ושל סיפור שליחותו של יהודה גרינקר, נציג תנועת המושבים (גרינקר, יהודי האטלס). העלייה מצפון אפריקה מוזכרת גם בספר זיכרונותיו של יצחק רפאל, שעמד בראש מחלקת העלייה בשנים 1953-1948 (רפאל, לא זכיתי), בביוגרפיה של גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה (לופבן, איש יוצא), בקובצי מאמרים של משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער (קול, עליית הנועד) ועוד.

הערה שלי אלי פילו….ספרם של יהודה ברגינסקי ושל יהודה גרינקר מופיעים באתר שלי…הגולשים מוזמנים לעיין בשתי קטגוריות אלו……

המחקר שערך חיים מלכה"  – מלכה, הסלקציה…גם נושא זה מופיע באתר מורשת מרוקו – עוסק באופן ספציפי במדיניות העלייה מצפון אפריקה בשנים הנידונות במחקר הנוכחי. מחקרו של מלכה יוצא מנקודת המבטהרואה במדיניות העלייה מזימה שמקורה ברצון להרחקה תרבותית של יהודי מרוקו. היבטים אחרים שמאזנים את נקודת המבט ה׳קונספירטיבית׳ כמעט אינם קיימים במחקר זה.

בחלק מהמחקר קיימת התייחסות למורכבות העדתית, לדימוי הקולקטיבי ולמעמד הנמוך שיוחסו לעולים מארצות האסלאם. בספרו קהילה קרועה דן ירון צור ביחסן של תנועות לאומיות שונות אל יהודי מרוקו. המחקר עוסק בהרחבה גם בעלייה ומציג את מורכבותם של היחס המסתייג והיחס המקרב כלפי יהודי צפון אפריקה."

המחקר העומד מאחורי ספר זה פוסע במידה רבה בעקבות קהילה קרועה של צור ומרחיב את היריעה גם אל שנים שהוא לא עסק בהן. כמו כן מעמיד ספר זה את הדיון בעלייה במוקד העניין, כמקרה מבחן של הסוגיה העדתית.

הערת המחבר : משה ליסק למשל סוקר את מדיניות העלייה והקליטה ואת דפוסי היחסים שהתפתחו במרוצת השנים בין ותיקים לעולים ובין מזרחים לאשכנזים. מחקרו מתייחם לשאלה העדתית ודן בהרחבה בסוגיית הסטראוטיפים והדעות הקדומות, אם כי הוא אינו מתמקד במדיניות העלייה. ראו ליסק, העלייה הגדולה. צבי צמרת עוסק בוויכוח מסוים על הגבלת העלייה. ביחסה של הציונות לעולי ארצות האסלאם כפי שהוא מציגו היה שילוב של הסתייגות וסולידריות. ראו צמרת, בו־גוריון ולבון.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

פרי באושים

ניסוח אמנותי של פרקא׳ בתהילים. הרעיון המרכזי הוא: ההשגחה והגמול הקיימים כעולם הזה.או כמו שאמרו חז״ל: עין רואה ואוזן שומעת.

לאחר ששהו בנכר ימים רבים, שבו שני סוחרים, ידידים בנפש, לבתיהם. והנה עברו ליד נחל קטן. אמר האחד לרעהו: ״סרה ידברו בנו, אם נכנס מלוכלכים ומיוזעים העירה. הבה נטבול בנחל קטן זה, וכשנגמור יגלח איש זקנו של רעהו.״

קיבל הרע השני את ההצעה. לאחר הטבילה גלח הראשון את זקנו של חברו. התחיל השני מגלח את חברו בתער, ותוך עשיית המלאכה, שאל את חברו: ״אם בתער זה אשחטך, מה יאונה לי?״ ענה לו הרע: ״עין רואה ואוזן שומעת, המלך שלמעלה יאמר מעשיך למלכינו, ומלכינו ישיב לך כגמולך״.

״בוא נראה״ אמר הרע השני ותוך כדי כך שחט את ידידו והטמינו בעפר. נכנם העירה ושתי נשים הקבילו את פניו: אשתו ואשת רעהו. מה נדהמו הנשים לראותו חוזר העירה בגפו. שאלה אותו אשת הרע: ״איפה בעלי?״ ענה לה: ״בהיותנו בנכר, הסתכסכנו, חלקנו את הסחורה חלק כחלק ואיש איש הלך לדרכו. מאז לא התראינו.״

חזרה האשה לביתה וצפתה לישועת שמיים.

במלאת שנה למקרה, אמר הרע בלבו: ״אלך ואבקר מקום קבורתו של רעי.״ ומשבא למקום השתומם מאד. על מקום הקבורה פרחה גפן, ואשכולות ענבים שרועים היו על הארץ, כל ענב כתפוח. נדהם על גודל הענבים, ועל כך שהגפן מניבה ענבים בתקופה זו – כי תקופת חורף היתה. החליט, כי אין כענבים האלה דורון למלך. מלא מהם סל גדוש והביאם אליו. המלך שמח מאד על השי, והעניק לו תמורה ביד רחבה. לאחר מכן צווה על משרתו לשים אותם במרתף.

הגיעה שעת הערב, והמלך ערך משתה לאורחים נכבדים מארץ רחוקה. לקראת סוף הסעודה, ספק כף אל כף וצווה: ״משרת, את הענבים הגש לקינוח הסעודה.״ חשבו האורחים שהמלך מתלוצץ. וכי היכן אפשר למצוא ענבים בתקופה זו של השנה ?

המשרת הלך להביא את הענבים, אך כעבור רגע והוא שב מבוהל ואמר: ״אדוני המלך, הענבים זבים דם ומוגלה, הם הציפו את המרתף.״ הלך המלך למרתף, ומשראה מחזה זה, אמר לעבדיו: ״הביאו את האיש שהגיש את הענבים.״ כשהביאו את הסוחר, אמר לו המלך: ״משביעך אני במוחמד ובקדוש לו. ספר את התעלומה מאחורי ענבים אלו.״ סיפר לו הסוחר על רעו ועל שעולל לו. שמע המלך את הסיפור ואמר – ״התקיימו דברי רעך: אלוהים גלה לי היום את פשעך.״ עוד באותו ערב הסיר את ראשו של הסוחר מעל כתפיו.

פרק ג

ההגנה מבחוץ

הצורות של מתן החסות לשאינם־מוםלמים היו משתנות בהתאם למסיבות המדיניות או לנטיות־לבו של השליט. היו תקופות שבהן היה השלטון נושא פנים לעדה אחת על חשבון זולתה, ומושל במידה של סובלנות שהיה בה כדי להזכיר את הח׳ליפים הראשונים. שליטי בית אֻמיה בספרד (1031-710) והפאטמים (להוציא את הח׳ליף אל־חאכם), וכן העות׳מאנים בראשית התפשטותם, העניקו לד׳ימים אי־אלו חירויות ואף עודדו את קידומם החברתי של נכבדיהם. גם במצרים של תחילת המאה הי״ט הצליחו מוחמד־עלי (1848-1805) ובנו אבראהים להשתיק את התנגדותם של חכמי־הדת ולטפח את שיווי־הזכויות של הנוצרים. ז׳ראר דה־נרוואל, שביקר במצרים ב־1843, תיאר את המצרים כאנשים מכניסי־אורחים, מסבירי־פנים וסובלניים. הניגוד בין התנהגות זו לבין הקנאות ששררה בימים ההם במגרב, בסוריה, בפרס ובתימן מעיד על ההבדל הגדול במצב בין איזור אחד למשנהו.

 כמו שכיום ניצח האסלאם באיראן, לקול קריאתם של האיאתוללות, כך היו הבריות הולכים משך כל ההיסטוריה כסומא בארובה אחר מנהיגיהם הדתיים והמדיניים. אם היו הללו סובלניים ושולטים בארץ כהלכה, יכלו הד׳ימים לקוות למידה של בטחון. אולם תקופות אלה של ליבראליות נאורה, הקשורות לתנאים מדיניים מסוימים, לא די שהיו תלויות בשערה, אלא אף הבעירו את חמתם של פשוטי־עם למראה עלייתם של כמה ד׳ימים לגדולה, תוך שהם לובשים מחלצות ורוכבים על סוסים. כתוצאה מכך היה השליט נכנע ללחץ ההמון, או שהיה הקצף יוצא על העדה כולה בעקבות נפילתו של משטר פורק־עול, והד׳ימים הנשארים בחיים היו חוזרים אל שפל־מעמדם.

 במקרים רבים היו קומץ הכופרים שזכו לחסדם של שליטים מאוסים בעיני רוב בני־דתם שלהם, שהיו נמקים בעניים ונושאים בתוצאות עלייתם בסולם החברתי. כפי שראינו, סבלו גם יישובי המוסלמים מחמדת־הבצע של הסולטאנים, מעריצותם ואכזריותם של המושלים. הם דוכאו ונוצלו לא פחות מן הד׳ימים, אלא שיכלו לזכות בהגנתם של העולמא, אלה חכמי־הדת אדירי־ההשפעה, ובמקרים קיצוניים יכלו להתקומם בכוח־הזרוע. אפשרויות כאלו להמתקת עוול לא עמדו לרשותם של קיבוצי הד׳ימים נטולי־הנשק. תכופות ניצלו השליטים את נתיניהם באמצעות פקידים מבני־הד׳ימה, שהואיל ונוחים היו לפגיעה יותר מן המוסלמים נטו גם להיות נאמנים יותר לשררה. לכן היו הבריות מתנקמים בסולטאן בעשותם טבח בקיבוצי הד׳ימים, וכך הגבירו אפוא מניעים מדיניים וכלכליים את הקנאות הדתית. בפרק הקודם סיכמנו בקצרה את המסגרת המשפטית של היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים ואת מידת הסובלנות שזכו בה הללו במסגרת זו מצד השלטון המוסלמי. הגנה מסוג אחר ניתנה לפעמים מבחוץ לנוצרים הכפופים לעול האסלאם — זו של מלכי הנוצרים. יש לזכור שבו־בזמן שהאסלאם שלט על מקומותיו הקדושים, מכה ומדינה, ראתה הנצרות בנפול המקורות התרבותיים והגיאוגרפיים של אמונתה בידי כובשים זרים. הואיל ושמירת הקשר אל מולדתה הרוחנית היתה לנצרות בבחינת הכרח שאי־אפשר־בלעדיו, הרי מעתה שוב לא זז המערב מן הדאגה להגנה על עולי־הרגל ועל המורשה הנוצרית. תמורת שירותים חשובים כמו גם תשורות קבועות שניתנו לסולטאנים הצליחו אפוא שליטים נוצריים להקנות בטחון יחסי לצליינים, ולימים אף הצליחו להמתיק קצת מן הגזירות שהוטלו על הד׳ימיס, כגון האיסור על שיפוצן של כנסיות קיימות או על בנייתן של חדשות.

מכוח הפירמאן של אוקטובר 1596 השיגה צרפת מן ״השער העליון״ בקושטא הבטחה שלא יפגעו לרעה בעולי־רגל נוצרים ולא יאלצום לקבל את דת האסלאם. בשנה שלאחר־כך ביטל הסולטאן, לבקשתו של אנרי הרביעי מלך צרפת, החלטה לאסור את הנזירים והכוהנים שבארץ־הקודש ולהפוך את כנסיית־הקבר למסגד. הפקידים המוסלמים, שהתמידו לערוך סיורי־ביקורת בכנסיות ולבדוק אם לא נעשו בהן שום שיפוצים בלי רשות, היו מוצאים להם בכל־זאת תמיד תואנות לסחוט כספים מאנשי־הכהונה. השגריר הצרפתי בקושטא, דה־בונאק, הצליח להשיג, על־ידי הקאפיטולאציות של 1740, שביקורים טורדניים אלה ייערכו רק פעם אחת בשנה, וכן גם זכה בהיתר לשפץ כנסיות אירופיות. לאחר ארבעים שנה של משא־ומתן השיג אותו שגריר עצמו רשות לשפץ את כיפתה של כנסיית־הקבר. תקציבי הקונסולים נשאו במעמסה כבדה בשל מתנות או סכומי־כסף שהתעקשו השלטונות המוסלמים לקבל בטרם יכבדו הסכמים, שתמיד היו מערערים עליהם או מבטלים אותם שרירותית.

פירמן (מפרסית فرمان; טורקית Ferman) הוא צו מלכותי שנהג במספר מדינות מוסלמיותבתקופות שונות בהיסטוריה, ובהן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוגולית ובאיראןבתקופתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. פירמנים הוצאו לעתים גם על ידי שליטים שאינם המונרך, או על ידי עושי דברו.

מקורו של המושג במילה הפרסית שמשמעותה "צו" או "פקודה". באימפריה העות'מאנית עסקו הפירמאנים בנושאים חילונים, שכן סמכותו הדתית של הסולטאן הייתה טבועה בו מהיותו הח'ליף. הפירמנים קובצו לקודקס, או קנון (Kanun), שהיה מעין קובץ צווים וחיקוקים.

משמעות נוספת שקיבלה המילה פירמן היא "זיכיון" או חזקה. למשל, הזיכיון שניתן לקהילות דתיות שונות לניהול המקומות הקדושים ניתן כצו והובן כזכיון.

חסות כלכלית ומדינית

בנוסף להגנתם של אינטרסים דתיים התפתחה גם הגנה על אינטרסים כלכליים. מקדמת־הימים נתרקמו סביב חופי הים התיכון קשרי־מסחר שהקלו על התפשטות התרבויות ההלניסטית והיהודית־הנוצרית. אף שהשלטון הערבי הפריע לתהליך זה, לא שם לו קץ בשום־פנים. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על לידתן והתפתחותן של חברות־המסחר האירופיות, שנקראו תחנות (Echelles), במסגרת הקאפיטולאציות. בשים לב למעמדם של הכופרים בארצות האסלאם ולמלחמות התכופות היה ניהולם הסדיר של יחסי־מסחר בין המזרח לאירופה מחייב את הגנתם של הסוחרים הזרים מפני מערכת השיפוט המקומית, כלומר ממשטר הד׳ימה. סוחרים זרים אלה נהנו ממעמד אקסטרה־טריטוריאלי, ולפיכך כפופים היו למערכת־שיפוט משלהם שהופעלה על־ידי הקונסולים. הם התגוררו יחד בח׳אנים או פֻנְדֻקים, ששעריהם היו ננעלים מדי־ערב להגנתם. מטעמי זהירות נאסר עליהם לקחת נשים מבנות הד׳ימה המקומיות ולקיים יחסים שאינם מסחריים בלבד עם מוסלמים. הקאפיטולאציות הראשונות(1535) היו כלכליות ביסודן. ההגנה הקונסולארית הקיפה עניינים הקשורים בחופש הפרט, בחופש הפולחן, בחופש הסחר והשיט: היא גם הבטיחה הקלות פיסקאליות ומשפטיות. הקונסולים הגנו לא רק על נתיניהם אלא גם על כמה זרים שהיו נטולים ייצוג קונסולארי במזרח, ואפילו על יהודים ממוצא ספרדי, שתמורת תשלומים נכבדים השיגו אי־אלו זכויות הגם שלא זכו להקלות שהוענקו לאחרים.

קַפִּיטוּלַצְיָה

^ל (נ') [מלטינית של ימי הביניים: capitulare לסדר בראשי פרקים] 
1. הַפְסָקַת הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל הַמְּנֻצָּח בַּמִּלְחָמָה וְהַסְכָּמָתוֹ לַתְּנָאִים הַמֻּכְתָּבִים לוֹ עַל יְדֵי הַמְּנַצֵּחַ: קַפִּיטוּלַצְיָה שֶׁל הַמְּצוּדָה. 
2. [רק בריבוי] חוֹזֶה בֵּין מְדִינוֹת הַמַּקְנֶה לִנְתִינֵי מְדִינָה מְסֻיֶּמֶת הַגָּרִים בִּתְחוּמֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת – זְכֻיּוֹת מְיֻחָדוֹת, כְּגוֹן הַזְּכוּת לְהִשָּׁפֵט בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מִשֶּׁלָּהֶם וְלֹא בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מֵאֶזְרְחֵי הָאָרֶץ: מִצְרַיִם נִשְׁתַּחְרְרָה מִן הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת שֶׁל אַנְגְּלִיָּה בִּשְׁנַת 1937.

היהודים נחשבו אומה נטולת ארץ ולפיכך נטולת ייצוג, ולכן מכרו הקונסולים האירופיים בכסף מלא את חסותם לאחדים מהם. אף שהיהודים יצאו נשכרים מסידור זה, הרי בשום־פנים לא נבע משיקולים הומאניטאריים. אכן, האינטרס המסחרי, וכעבור זמן המדיני, הוא שחייב גידול מתמיד במספרם של הנהנים מחסות קונסולארית. קונסולים של מדינות אירופיות שהפלו את היהודים לרעה היו שמחים לקראתם לפעמים ופורשים חסותם עליהם בלבאנט. יהודים אלה, ששמחו להיגאל מאי־הבטחון שבמצבם, קיבלו עליהם ברצון לשלם את התשלומים המיוחדים שהבדילום משאר סוחרים שפעלו במסגרת הקאפיטולאציות, תשלומים שרק התחרות בין הקונסולים המחזרים אחריהם שמה להם סייגים. הסוחרים הנוצרים האירופים ושאר בני־החסות, שבדרך־כלל לא היה שלום ביניהם, ביקשו לדחוק את רגלי היהודים. איבה זו נבעה מדעות־קדומות ומחמדת־בצע, כי בזכות בקיאותם בלשונות וקשריהם המסועפים היו היהודים מתחרים רציניים.

ב־1731 מחה הקונסול הצרפתי בארם־צובא (חלב) נגד הטלת מס נוסף על היהודים:

אם היהודים שבכאן, הנמצאים זה עשרים־וחמש שנה תחת חסות המלך, יוותרו על חסות זו, ממילא ניאלץ להגדיל במידה ניכרת את מרכזי־הסחר (התחנות), ודבר זה יגרום נזק גדול לסוחרים שבכאן כמו גם לכל הסוחרים־התושבים.

לעתים קרובות מחו היהודים נגד היחס העושקני שהבדילם משאר הסוחרים. אכן, נשק אחד חזק היה בידיהם: האיום שיבקשו חסות מקונסול אחר, ובכך יצמיחו בכישוריהם ובתרומותיהם ברכה לבעלי־חסותם החדשים. הסוחרים האחרים, שהתייחסו אליהם בסובלנות צרת־עין, היו מבטאים את איבתם בנסותם להשפילם. בטכסים פומביים — שבהם היו כללים קבועים להצבתם של יניצ׳ארים, דראגומאנים, שגרירים וקונסולים, זרים ובני־חסות מקומיים—היו היהודים אחרונים. אפילו על עצם נוכחותם קמו תמיד עוררים בקרב הסוחרים הנוצרים, שתבעו להרחיקם מכל־וכל מן הטכסים הפומביים. אולם כאן לא ויתרו הקונסולים כל־עיקר. בתחנה של סאלוניקי הורשו היהודים ב־1738 להשתתף בטכסים מן הטעמים הבאים:

מר דה־וילנֵב השיב שלסוחרים [הנוצרים] של סאלוניקי אין זה צריך להיות חשוב כלל אם יתלוו אליהם בני־החסות בביקוריהם אצל קציני האדון העליון [הסולטאן], כל עוד הם צועדים במאסף ממש, וכי נטיית־חסד זו תוכל להיות למועיל על־ידי שתקָרב אותם עוד יותר לחסותה של צרפת, ואין זה כדאי לתת להם עילה כלשהי להסתלק ממנה.

ב־1743 דרשו סוחרי ארם־צובא (חלב), בתמיכת לשכת־המסחר של מארסיי, שלא לשתף את היהודים בביקורים הרשמיים. וכך כתב השגריר אל השר:

לא אסתיר ממך שאני מופתע מכך שלשכת־המסחר מושפעת ממשובות־רוחם של סוחרי ארם־צובא יותר מאשר מן האינטרס שלה עצמה בהגנת הזרים, שאם יבקשו חסות אחרת ממילא תפחת גביית המסים.

האיסלאמיזציה בימי מובארכּ

ביולי 1997 הסיקה הנהגת הגמאעה את המסקנות מכישלונה של אסטרטגיית התקיפה שלה, והכריזה הפסקת אש. עד לאותו זמן נאסרו 34,000 מחבריה וכאלף מהם נהרגו במהלך מבצעים משטרתיים. במהלך השנה שקדמה להפסקת האש שקע בהדרגה גל הטרור של הארגון. זו הייתה מלחמת אזרחים שעוצמתה כמעט לא נתפסה במערב. ההסלמה הייתה ממושכת. בשנת 1993 נהרגו 207 אנשים בקרבות בין איסלאמיסטים לכוחות הביטחון המצרים, ביניהם 90 שוטרים, שישה קופטים, שלושה תיירים, 39 עוברי אורח ו־69 איסלאמיסטים. בשנת 1994 היה מספר ההרוגים 279, ביניהם 94 שוטרים. בשנת 1995 האמיר המספר לכדי 453 – עלייה בת 60 אחוזים לעומת השנה שקדמה לה.

המדינה לא פעלה בכפפות של משי. בפרק זמן של 17 חודשים, מדצמבר 1992 עד אפריל 50,1994 איסלאמיסטים נתלו. ההשוואה למספר ההוצאות להורג בתקופתו של נאצר מאלפת. במהלך 18 שנות שלטונו בוצעו בסך הכול תשעה גזרי דין מוות.

אולם לא זה הדבר שגרם לתמורה במדיניות הגמאעה. כפי שהסביר עורך הדין של הארגון, מונתצר א־זיאת, השינוי לא היה בגישה אלא במטרה: ״בגמאעה הגיעו למסקנה שהאויב האמיתי אינו ממשלת מצרים, אלא ישראל״. הנהגת הגמאעה חשה בושה ״על שהיא נלחמה נגד מחשוף מוגזם של שחקנית, בעוד חברי ארגונים אחרים כמו חיזבאללה וחמאס סיכנו את חייהם למען שחרור ארצם״. האסטרטגיה האיסלאמיסטית הומצאה שוב מחדש. ממאבק ב״אויב הקרוב״, שתועדף בידי קוטב ופרג׳, היא עברה להתמקד ב״אויב הרחוק״, כלומר בישראל. בהתאם לכך, האסטרטגיה של טרור נגד ״מוסלמים מושחתים״ הומרה באסטרטגיה של תפיסת עמדות כוח בממסד.

בשיטה זו כשלעצמה לא היה חידוש. שלוש שנים לאחר רצח סאדאת, האיםלאמיסטים שלטו כבר בממסדיהם של המגזרים החשובים: הם שבו להיות הכוח החזק ביותר באוניברסיטאות, ובבחירות לוועדי 22 האיגודים המקצועיים במצרים הם ניצחו ברוב רובם של המקרים.

אפילו במוסדות המדינה השיג האיסלאמיזם אחיזה חסרת רחמים כמעט. בשנת 1984 חוזק מעמדה של השריעה כבסיס לחקיקה. הפרלמנט ביטל תקנה שהתקין סאדאת בהשפעת אשתו ג׳יהאן, שלפיה בעל המבקש לשאת אישה שנייה צריך לקבל את רשותה של אשתו. בשנת 1985 נאסר שידורן של כל תכניות הטלוויזיה ה״נוגדות ערכים איסלאמיים״, למשל תכניות העוסקות במחול ובכלל זה בלט קלסי אירופי. במקביל נצטוו תחנות השידור להקצות (כולן יחד) 14,000 שעות בשנה למשדרי דת. כך הובטחה ההגמוניה של מטיפי ה״טֶלֶקוראן״, שרבים מהם היו קרובים לאחים המוסלמים.

בה בעת פעלו האיסלאמיסטים גם באמצעים משפטיים פחות. הם איימו על האינטלקטואלים החילונים המעטים שנותרו במצרים, ובשנת 1992 רצחו את נציגם הבולט, פרג׳ פודה. פודה היה אחד המצרים הבודדים שקראו לממשלתם בקול רם לקיים יחסים נורמליים עם ישראל. השיח׳ מוחמר אל־ע׳זאלי, דמות בולטת במסגד אל־אזהר הממשלתי למחצה וחבר בתנועת האחים המוסלמים, תמך בפומבי במעשה הרצח. הוא קבע כי כל מי שנולד כמוסלמי ולוחם נגד השריעה ראוי לעונש מוות – וכיוון שאין עדיין מדינה איסלאמית היכולה לבצע זאת, מי שביצע את פסק הדין אינו פושע. קורבן נוסף היה נסר חמיד אבו־זייד, פרופסור לבלשנות. בית הדין העליון הכריז עליו ככופר וחייב אותו לגרש את אשתו, מן הטעם שכופר אינו רשאי להיות נשוי לאישה מוסלמית. בני הזוג התעלמו מפסק הדין, וכשגברו איומי הרצח שהושמעו כלפיהם נאלצו לברוח לאירופה. בעל פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, נפצע קשה כשחבר הגמאעה ניסה להתנקש בחייו באוקטובר 1994. האימאם הקהירי יוסף אל־בדרי הסביר שמחפוז הוכיח, באמצעות הסמליות האפיקורסית שיש ביצירותיו, שהוא נטש את האמונה. הקורבן הבולט האחרון נכון לכתיבת שורות אלו הוא סעד א־דין איבראהים, בן 63, סוציולוג בעל שם עולמי. הוא נידון באוגוסט 2002 לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך, משום שקיבל מענק מחקר מהאיחוד האירופי.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013

מבוא

הסוגיה העדתית, קרי המתח בין שתי קבוצות המוצא הגדולות של היהודים בישראל, יוצאי אירופה ויוצאי ארצות האסלאם, מאפיינת את החברה הישראלית זה זמן רב ומתח זה מזין את אחד השסעים החברתיים הבולטים בה. בשיח הפופולרי כמו במחקרים רבים נודעת לעלייה ההמונית' לישראל של יהודי ארצות האסלאם בעשור הראשון של מדינת ישראל משמעות מרכזית. זו הייתה תקופה פורמטיבית, שנוצרו בה דפוסים רבים, והם המשיכו ללוות את החברה בישראל. הדיון הביקורתי והפתוח בסוגיה זו יש בו כדי לשפוך אור על פרשה היסטורית מכוננת, אך לא זו בלבד. לעתים קרובות הוא גם נתפס כדרך לסילוקם של משקעים חברתיים מטרידים. ספר זה דן בזיקה שבין הסוגיה העדתית למדיניות העלייה של ישראל בשנות החמישים ומציג את המדיניות כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1956-1951 כמקרה מבחן לשאלת היחסים הבין־עדתיים.

הערת המחבר : שני חלקיו של הביטוי ׳עלייה המונית׳, שמשמש בספר זה, זקוקים להבהרה. המונח ׳עלייה׳ להגדרת הגירתם של יהודים לארז ישראל הוא בעל משמעות ערכית. עם זאת גם השימוש במונח ׳הגירה׳ מעיד על עמדה ערכית, השוללת את משמעותה הייחודית של הגעת יהודים לארץ ישראל, ועל כן גם הוא איננו ניטרלי. התייחסות אל העלייה כאל הגירה מקשה את הבנת מניעיהם של העולים ושל הממסד שעסק בהעלאתם. מכיוון שמרבית הקוראים והכותבים משתמשים במונח ׳עלייה׳ והוא אשר מופיע בכל המסמכים בעברית, השתמשתי בו בכל הספר. ראו גם חלמיש, עלייה סלקטיבית, עמי 185 והערה 1 שם. על הבחנות אחרות שבין עלייה להגירה ראו דומיניץ, עלייה והגירה, עמי 14-13. המילה ׳המונית׳ לתיאורה של אותה עלייה נתונה גם היא במחלוקת. ישנם חוקרים המכנים את העלייה בשלוש השנים הראשונות של המדינה בשם ׳העלייה הגדולה׳(הכהן, עולים בסערה; עופר, בין עולים לוותיקים; ליסק, העלייה הגדולה ועוד). אולם המונח ׳עלייה המונית׳ מתאר היטב את יחסם של הקולטים אל אותה עלייה. ׳המון׳ הוא לא רק אנשים רבים אלא גם אנשים פשוטים, לעתים גסים ובורים. כך נתפסו לעתים קרובות העולים בעיני הממסד הקולט, והשימוש במונח ׳עלייה המונית׳ ממחיש זאת.

דיון על העלייה ההמונית, ובייחוד על הגבלתה, מבהיר גם את העקרונות העומדים מאחורי מדיניות העלייה בכלל ואת המתח שבין עקרונות שונים שהנחו את קובעי מדיניות העלייה בהנהלת התנועה הציונית ובממשלת ישראל.

העלייה ההמונית והסוגיה העדתית : היסטוגרפיה

הסוגיה העדתית זכתה להתייחסות, בעיקר של אנשי מדעי החברה, כבר משנותיה הראשונות של המדינה. אל העלייה ההמונית התייחס המחקר ההיסטורי באופן מקיף ומעמיק רק מראשית שנות התשעים של המאה העשרים.

חשוב לציין את הגישות המלוות את המחקר בסוגיה טעונה זו. על פי האחת, ׳גישת המודרניזציה שהייתה מקובלת בסוציולוגיה העולמית משנות החמישים עד שנות השבעים (ועל כן מכונה לעתים ׳הגישה ההגמונית׳) ונקראת כאן ׳הגישה השוויונית־ניטרלית לא ייחסה מדיניות העלייה והקליטה חשיבות למוצא העולים ותהליכי הקליטה היו ניטרליים וחסרי פניות עדתיות, כלומר היחס לעולים יוצאי אירופה ולעולים יוצאי ארצות האסלאם היה שווה ותהליכי קליטתם של אלה ושל אלה היו שווים אף הם. תכונותיהם של העולים, שהיו תלויות במידה רבה בארצות מוצאם ובזמני עלייתם, הן שיצרו את הפערים בחברה הישראלית. אנשי מדעי החברה הניחו שהעולים שבאו מחברות לא־מודרניות ירכשו בהדרגה את החינוך ואת הכלים של התרבות המערבית, ייעשו חברים שווים בחברה והפערים ייעלמו. הם הניחו את קיומו של אתוס לאומי שגרם שוויון בין בני האומה (ואף היו בעצמם חלק ממנו), אך התעלמו מהשפעת יחסי הכוח ומתחושת העליונות שאפיינו את יחסם של בני אירופה לילידי ארצות אסיה ואפריקה.

גישה אחרת, שבגרסתה המשוכללת יש המכנים אותה ׳הגישה הפוסט־קולוניאלית׳, רואה במצוקות ובפערים הקיימים בחברה חלק מתכנית שנועדה למקם את המזרחיים (יהודי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. גרסה מוקדמת של גישה זו נשענה על קווים

מרקסיסטיים והתייחסה ליחסים הבין־עדתיים בעיקר מן ההיבט של אי־שוויון כלכלי. על פיה, התרחבותה ותיעושה של החברה הישראלית התחוללו על גבם של העולים מארצות האסלאם שעברו תהליכי פרולטריזציה והיו לפועלים בחקלאות ובתעשייה. מאוחר יותר נפוצה גם גישה המבוססת על תפיסתו של אדוארד סעיד, שתלה את היחסים ההיררכיים בין יהודי אירופה ליהודי ארצות האסלאם גם בסוגיות תרבותיות. הגישה הפוסט־קולוניאלית כרכה את הציונות באימפריאליזם האירופי וראתה את יחסם של הציונים האשכנזים כלפי יהודי המזרח כנובע כולו מהתנשאות, ובמידה מסוימת אפילו מגזענות, בלוויית חשש מהשפעתם על צביונה של החברה הישראלית. המסקנה אם כך היא שהממסד הקולט לא רצה כלל בעולים המזרחיים, והבאתם נבעה מהצורך בידיים עובדות ולוחמות.

גישה שלישית, שאפשר לקרוא לה ׳הסולידריות המתנשאת׳, אינה רואה זדון בתהליך הקליטה. על פי גישה זו יחסו של הממסד הקולט כלפי יהודים מארצות האסלאם נבע בראש ובראשונה מתחושת סולידריות יהודית. הקולטים ברובם ראו את העולים כבני עמם. עם זאת הייתה קיימת מידה רבה של התנשאות תרבותית וחברתית. מגמות הרחקה ומגמות שילוב התקיימו אפוא במקביל, אלה לצד אלה.

בכל הגישות יש תרומה חשובה למחקר, אך הגישה השלישית, מעבר להיותה מתאימה יותר לתיאור המציאות המורכבת, גם מאפשרת לחוקר שלא לפסול את תרומתן של הגישות האחרות. מטרתו של ספר זה לברר מה היו הגורמים שעיצבו את היחסים הבין־עדתיים ולהביא את העלייה מצפון אפריקה כמקרה מבחן לטיבם של יחסים אלה. בהקשר זה מתעוררת השאלה אם אכן היו התנשאות על יהודי ארצות האסלאם והסתייגות מהם, ואם היו – מה היה משקלן במדיניות העלייה. בד בבד, מה היה משקלה של הסולידריות היהודית בעת קביעת עיצוב מדיניות זו ובעת יישומה.

תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 26◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ויצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).

בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה(נדה ל:),והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר(אבות ב, ג),אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה(אור החיים).

כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו(ברכות כו:),לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י),והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכתחולין (צא:),אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות(ב.),שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.

הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך  בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו(חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל),והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם(יחזקאל לו, יב-יד),"כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).

לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת(קהלת יב, יג),"סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל(ברכות ו:),שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן(מאור חיים).

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל(כתובות קי:),כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).

כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם(בראשית כח, יא),שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו(כח, יז- יח),אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש(בר"ר ע, י),ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.

ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב(תהלים קו, לה),ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא(כט, ט).

כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק(שמות יב, ב),"החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).

יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל.{ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).

כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב(בראשית כד, כח),ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה(בר"ר ס, ז),ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו(בראשית כד, כח),ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפתמראה(כט, יז).

כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה(איוב יא, כ),ועיני ישראל כבדו מזוקן(בראשית מח, י),הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה",(בראשית כט, יח),יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה"(בראשית כט, כה),בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב(בראשית כט, ל),"ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).

כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב(איוב לב, ז),"צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).

כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).

כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל(בר"ר פד),שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר(בראשית לד, יד),"לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה(ספרי פרשת ראה),ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

a0527145147@gmail.comלתגובות

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

חתך מרתק אחר של התפשטות האסלאם לדורותיו נוסך אור על אורח התנהגותו גם כיום, לפי שפרישת שלטונו על שתי היבשות (אסיה ואפריקה), ובמידה ידועה גם באירופה ובאמריקה, בהן הוא מצליח להוסיף ולהגביר חילו, חפפה שלושה אופני פעולה שבאו, בעיקרם, זה בעקבות זה, ולעיתים בחפיפה ובהשלמה עם זה: כיבוש צבאי, עבודת מיסיון ודרך המסחר. הכיבוש הצבאי בא מיד לאחר מותו של הנביא-המייסד, והוא אופייני למאה הראשונה בעיקר, אם כי הוא נמשך בלא מעט מקומות גם אחר כך. כך כל חצי-האי ערב, ואחר כך סוריה הגדולה, לרבות ארץ-ישראל, ומזרחה משם עד לפרס ואחר כך לקווקאז ולמרכז אסיה, מערבה למצרים ולצפון אפריקה עד לאוקיאנוס האטלנטי ולאחר מכן החל לנגוס בשולי המדבר ובאפריקה השחורה. זו היתה תקופת ההתלהבות הגדולה שנשאה את הלוחמים הבדווים שאינם יודעי- חת בלחימה דוהרת על פני ארצות וממלכות, עמים ותרבויות, עם תחושת שליחות להביא את בשורת הנביא לעולם, מהולה במשהו מתאוות הבצע של שלל אגדי שנפל לידיהם כתמרים בשלות במרוצת התקדמותם. ממלכות עשירות נשדדו, ומותרות החיים המפנקים שניגלו לעיניהם של הבדווים יוצאי המדבר הנזיריים, יש שסימאו את עיניהם והביאום להתפקרות, ויש שדחפום להתפכחות והאיצו בהם ללמוד מנכבשיהם ולהקים אימפריה משלהם. ברחבי האינסוף שנפלו ברשתם הספיקו להקים בד בבד גם את האימפריה האומיית בדמשק (750-661), ויורשתה הקיסרות העבאסית בבגדאד (1258-750), וגם אימפריות אוטונומיות אחרות בצפון אפריקה ובמצרים, בספרד ובמרכז אסיה. הכובשים הפכו לשליטים, הפולשים הפכו למנהלים, אנשי המדבר למודי המלחמה הפכו, בסיוע נכבשיהם, לאנשי מדע ומשפט, תרבות ואמנות, ביורוקרטיה ושלטון. המעמד הערבי השליט, יוצא חלציהם של הכובשים הערבים, ידע שוב, בעזרת נכבשיו, להפוך את התרבות הערבית לתרבות האסלאמית הראשה, מכוח היותו של הנביא המייסד ערבי, שקיבל את הנבואה בערבית והעבירה בשפה הערבית למאזיניו הערבים שבמדבריות ערב. אם כן, התפשטות האסלאם בדרך הכיבוש גם הצמיחה דור אימפריאלי ששלט ברמה כדרך של כובש, ללא היסוס או התנצלות, מונע על-ידי שליחות אלוהית ובוטח בעצמו, ורואה בנס הצלחתו הסוחפת אות לסיוע דשמייא.

ההתפשטות בדרך המיסיון ניתן להשוותה להתפשטות הנוצרית על פני היבשות על-ידי אנשי מסדרים עניים שכל חפצם היה להביא את הישועה לכל פינה בתבל בשליחות האפיפיור, תוך כדי הסתפקות במועט וסיכון חיים. באסלאם מילאו תפקיד מקביל המסדרים הצופיים, אלה קבוצות של מיסטיקנים שאיחדו את הלכות הדת עם המסירות הנפשית, את מעשה המצווה עם החוויה הרוחנית, כמו במסגרות החברתיות המחברות יחד את הארגונים החסידיים, את המיסטיקה הדתית ואת פולחן הקדושים ביהדות. לאמור, החיים נקבצו סביב למייסד המסדר, איש-רוח גדול ובעל סגולות תרומיות שמיוחסים לו מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות, וחסידיו נדחקים לזכות בברכתו (ממש אותה מילה – ברכה). האיש הסגולי הזה עוסק גם בפעילויות מיסטיות של למדנות ופרשנות, טקסטואליות עם אלגוריה, תפילה וריקוד, זמר ומוסיקה פולחנית, ומייחס את מסדרו לשושלת יוחסין השבה אחורה עד לימי הנביא או אחד מרעיו הקרובים, בין אם הייחוס נסמך על ממש או שהוא מומצא. במות המנהיג נבחר או מתמנה או עולה על כסאו יורש השוקד על שמירת השושלת, ואילו קברו של המייסד מתפתח למקום פולחן, שבמקומות מסויימים דמה למגנט כה רב- משיכה, עד כי התחרה בעליה לרגל למכה, שעליה עוד ידובר. אמרות החכמים הללו לוקטו מפיהם על-ידי תלמידיהם והפכו ללשון תפילה המתחרה בליתורגיה האורתודוכסית המקובלת. מכאן שלעיתים חכמים מיסטיים ומנותקים אלה היו לצנינים בעיניהם של חכמי ההלכה מן השורה, בדומה למחלוקת בין חסידים ומתנגדים אצלנו. ברי כי אצל הצופים הללו (על שם בגדי הצמר – צוף – הגסים בפשטותם, שהם עטו לעורם), אשר הקפידו פחות על קלה כחמורה בהלכה היום- יומית, ופנו יותר אל הרגש ואל החוויה הדתית, היה קל יותר לחדור לנבכי נפשם של המתאסלמים החדשים ורכשו את ליבם ביתר קלות. מכאן, שאם בעקבות הכיבושים החפוזים, ואם ביציאה יזומה מעבר להם, חבורות בני מסדרים אלה עשו גדולות ונצורות להביא את בשורת האסלאם עד קצות תבל ומלואה. רישומם ניכר ביותר בארצות השוליים שאוסלמו בדרכי נועם לאחר כלות קיטור הכיבוש, כמו במדבריות אפריקה, ערבות אסיה וכמה אזורים אחרים ביבשת הענק ההיא.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

5.2 הממד האישי הקיומי של החתונה

הלחצים המופעלים על הכלה

מעבר לרשתות הקהילתיות העוטפות החתונה היא אירוע מרכזי בחייהם של החתן והכלה ובני משפחותיהם הקרובים ביותר המעורר אותם לשימוש מועצם במשאבים רגשיים ובמשאבים אישיותיים נוספים, לא רק בשבוע של החתונה אלא עוד לפני תחילת טקסי החתונה וגם לאחר תום כל הטקסים. החתונה מחברת לא רק בין חתן וכלה, שעל פי המסורת הערופה אינם אמורים להיפגש פנים אל פנים עד לחופה, אלא גם מפגישה ולעתים אף מעמתת שתי משפחות שונות או שני ענפים שונים באותה המשפחה, מורחבת או מצומעמת. אולם מטבע הדברים הנישואין נוגעים קודם לכול לבני הזוג הצעירים ולבני משפחותיהם הקרובים ביותר. הם החווים במישרין את הלחצים ואת הסיכויים של האירוע והם המתמודדים אתם במשך תקופה ארובה יחסית, המתחילה עוד לפני הטקס הראשון של בקשת ידה של הנערה ומסתיימת לאחר תום כל הטקסים, שבוע לאחר טקס הקידושין. אשר לכלה, היציאה לחיים חדשים ניתקה אותה מן הקן החם והמגן של המשפחה והביאה אותה אל אנשים זרים לרוב. מצב מאיים.זה עורר בה חרדות ותהיות רבות, שאף ניתן להן ביטוי בשירים מסורתיים אחדים המבוצעים בטקסי החתונה. אצל החתן, בין שהיה נער ובין שהיה בחור, חרדות אלה היו פחותות משום שהמשיך לרוב לדור בבית הוריו עם אשתו או תחת חסותם. לכך נועדו, כנראה, בחלקם לפחות הטקסים הרבים והמגוונים של החתונה – לטפל בפקעת נפשית־רגשית זאת ולסייע בפריקתה. רובם משמשים משום כך טקסי חניכה וטקסי מעבר ממצב הרווקות – ולעתים אף ממצב הילדות או הנערות, בגלל הגיל הצעיר של הכלה והחתן – למצב הזוגיות, מעבר שאירע בלי הכנה מוקדמת כלשהי ובלא כל הכשרה, לבד מן הניסיון של אחרים מבני המשפחה ושל ההורים בראש וראשונה. להשקעה הנפשית והרגשית המאומצת של בני הזוג החדש ושל בני משפחותיהם קודמת השקעה כספית וכלכלית חשובה, גם היא לרוב מכבידה ביותר, שמשקיעה משפחת הכלה בארגון הנדוניה ובהבאתה לבית החתן לפני טקס הקידושין. מנהגי החתונה נותנים דגש שונה לממד כלכלי זה של מוסד הנישואין, וסימניו של ממד זה רשומים לעתים בצורה מסודרת במסמך המצורף לשטר הכתובה.

בקהילות היהודיות של מרוקו (ובעצם בכלל הקהילות היהודיות המסורתיות באשר הן) נגעו לחצים אלה לעורך הקיומי לחתן את בנות המשפחה ואת בני המשפחה ולעמוד בכבוד במשימה זו. עניין שמירת הכבוד – המשפחתי קודם כול – חוזר ועולה בכל התרחישים והטקסים של החתונה היהודית, והדים לכך אנו מוצאים בשירים המלווים את החתונה ובפתגמים" המתייחסים אל ערכיה ובעיותיה. על פי התיעוד שבכתב ושבעל־פה שעומד לרשותנו כיום ניתן להצביע על שני מוקדים עיקריים שבהם מעורב עניין הכבוד המשפחתי ומועלה בטקסי החתונה היהודית במרוקו אם בגלוי אם במוסווה. שני המוקדים הם נישואי הבת בגיל צעיר על פי מסורת הזמן והמקום, וכן בתולי הכלה והצגתם לעיני בני המשפחה והמוזמנים. במרכזם של שני המוקדים עומדת הכלה, לא החתן. שני המוקדים אינם נפרדים זה מזה כלל ועיקר, שכן אחד הנימוקים המועלים תכופות לעורך לחתן את הבת בגיל צעיר היה הדאגה שתגיע בבתוליה אל בית חתנה; החשש היה, שככל שתתבגר יקטן הסיכוי לכך.