מורשת יהדות מרוקו

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי

ספר זה עוסק במחקר, בתיעוד ובהנצחה של 30 קהילות בתאפילאלת, שבהן נולדו חיו ופעלו יהודים באזור. מהן קהילות ותיקות ומהן חדשות. קהילות אלו נחלקות ל-6 קבוצות:

א. קהילות בדרום מזרח תאפילאלת (7 קהילות).

ב. קהילות אזור תיזימי/ארפוד (6).

ג. מזרח תאפילאלת (2).

ד. צפון תאפילאלת(9).

מערב תאפילאלת (2)

וקהילות בגבולות אלג׳יריה (3).

לכל קהילה מוקדש פרק בליווי תמונות ובו 2 חלקים: חלק א׳ הדן ברקע ההיסטורי והגיאוגרפי של היישוב ובנתוניו: אוכלוסיה, כלכלה, חינוך התקפים גם למאה ה-20 וחלק ב׳ המוקדש לקהילה היהודית על מוסדותיה והנהגתה הכללית והרוחנית. כמה קהילות זוכות למעין נספח על אודות המורשת שהותירו אחריהן כמו קהילת מזגידה שהוציאה מתוכה את ר׳ אליהו ילוז, ראב״ד בטבריה ומחברם של 8 ספרים. בחיתומי הפרקים מופיעות כ-30 ביוגרפיות של חכמים ואישים המייצגים את הקהילות.

הספר מלווה לפניו בכמה מבואות ובראשם מבוא לחקר הקהילות הכולל 21 נושאים, כמו: שיעור האוכלוסיה היהודית ביישוב, מוסדות ציבור ומוסדות יהודיים, בתי כנסת ושמות חזניהם, סופרי סת״ם וסופרי בי״ד, שמות משפחה נפוצים והיצירה התורנית והפיוטית של הקהילה.

ספר זה הוא ספרו הרביעי של דר' נזרי על חקר הקהילות. ספריו הקודמים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן הם – 1. קהילות תאפילאלת – מעגל האדם, תשע^״ג (מן הלידה ועד הפטירה). 2. מעגל השנה (תשע״ו), 3. אוצר המנהגים והמסורות (תשע״ח) כל זה בנוסף ל-6 מהדורות של שירה וביניהן ׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא (האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ״ח).

דר׳ נזרי הוא עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה(תשפ״ג).

מבואות

1. 1. מבוא לחקר קהילות ישראל בתאפילאל-מאיר נזרי

א. מיון הקהילות לפי אזורים

1. קהילות דרום מזרח תאפילאלת: ריסאני, תאבוע/צאמת, שיפא, גיגלאן, לגרפה, אירארה, מזגידה = 7 קהילות.
2. קהילות אזור תיזימי/ארפוד: זורף, זראנה, למעאדיד, אולאד עלי, לקסבה, ארפוד = 6 קהילות.
3. קהילות מזרח תאפילאלת: בודניב, בוענאן = 2 קהילות.
4. קהילות צפון תאפילאלת: קסר א-סוק, לקסירה, מוסקלאל, א-זריגאת, א-ריש, גוראמה, תולאל, קרראנדו, תאלסינת = 9 קהילות.
5. קהילות מערב תאפילאלת: גולמימה, תינג׳דאד, מידלת = 3 קהילות.
6. קהילות אזור אלג׳יריה: בשאר, פיגיג, בני אוניף = 3 קהילות.

ב. שמות כפולים של כמה מיישובי תאפילאלת

לכמה שמות יישובים של תאפילאלת יש יותר משם אחד: השם הקדום הרשום בשטר הכתובה. והשם החדש, להלן פירוט.

סג׳למאסא/תאפילאלת: השם סג׳למאסא מציין את עיר היסוד שנבנתה באזור בשנת 757. והוא השם הרשום בשטרי הכתובה והגט עד 1950, ולא תאפילאלת. שני השמות מופיעים במקביל במקורות שונים כמו בשירת המלחון ובספרי ההיסטוריה. בימינו השם הנפוץ הוא תאפילאלת, החל מ-1955 השם המופיע בשטרי הכתובה והגט הוא אריצאני(קרי: אריסאני), ולא סג׳למאסא.

תאפילאלת/ריסאני: בראשונה ציין השם תאפילאלת שם של עיר ואח״כ החל לציין את שם האזור, היינו כלל היישובים. החל מן המאה ה-16 השם ריסאני מציין שם העיר המקביל לשם תאפילאלת.

קסר א-סוק / מטגרה: קסר א־סוק קרויה מטגרה בשמה הקדום כרשום בכתובה; לקסירה היא קיצור של השם המקורי קסר איית מוחא אועלי; א-זריגאת מזוהה גם בשם א־רתב, וקרראנדו – שמה הקדום הוא תיעלאלין. כיוצא באלו קהילות מערב תאפילאלת: גולמימה/גלמימן היא לגריס בשמה הקדום; תינג׳דאד ידועה בשני שמות נוספים: פרכלא ואסריר; ומידלת שמה בכתובה הוא אוטאת.

ג משמעות שמות היישובים

החוקרים הערביים מנסים להסביר את המשמעות של שם העיר או הקסר. להלן דוגמאות:

1.תאפילאלת: הסבר א: השם תאפילאלת הוא הקטנה של אפילאל /» או אופילאל, מונח המוסב על שלשלת הרים קטנים באזור סג׳למאסא, שגובהם המירבי מגיע לרום של 785 מ׳, כאשר הר אפילאל נחשב להר העתיק. ב. הסבר נוסף קשור בסיפור ייחודי על חסן, אחד ממייסדי השושלת העלאווית, שאליו פנו התושבים המקומיים על אודות משבר חקלאי הפוקד אותם. כאשר עצי התמר הפסיקו ליתן פריים כבעבר. אמר להם חסן ״אני אדאג לחסדי שמיים, ואתם תתנו לי כשליש מיבולכם״. ואמנם ההסכם הבשיל ולא קוים! במשא ומתן שהתקיים התנהל דו שיח של חרשים הזה: חסן טוען: ׳אופי׳ = לקיים! ענו לו: ׳לא׳(לא)! השיב להם: ׳אופי׳ לקיים! ענו לו שוב ׳לא׳(לא)! חיבור הדו שיח כולו ׳אופי לא, אופי לא׳ בתוספת תא שהיא מילית של יידוע יוצר את התשתית של המילה תאפילאלת / Tafilalet    

2.ריסאני: בריסאני נפגשים שני הראשים של שני הנהרות הפילאליים: נהר זיז ונהר גריס. אז התחילו לקרוא למקום בערבית  (אראסיין) =שני הראשים, שבהמשך נתלכדו על ידי הלחם לשוני ׳אריסאני׳.

3.ארפוד: לשם ארפוד שתי משמעויות: א. השם ניתן על רקע היסטורי, שבו היו מגיעות שיירות גמלים טעונים סחורות מכיוון ערי מרוקו ליעדם הקרוב סג׳למאסא, ומשם ליעדים רחוקים. בשטח הרחב לרגלי הבליקוס הסמוך לנהר זיז הם עשו חנייה זמנית למנוחה. לאחר שנחו דיים היה ראש השיירה מכריז: ׳ארפוד׳! שמובנו בערבית לקום לחידוש המסע. ב. על פי מקור אחר ׳ארפוד׳ הוא שיבוש מילולי של אופוד, מונח ברברי במובן הברך, מכיוון שכדי להמשיך את המסע לסג׳למאסא היה צריך לחצות את נהר הזיז ברגל,וכדי שלא יתרטבו המשתתפים במסע, היו מושכים את בגדיהם מעל הברכיים.

4.תאבוע/צאמת: קסר השייך לדרום תאפילאלת, שעל פי כמה חוקרים הוא מחליף את סג׳למאסא, ובה נולד ר׳ יעקב אביחצירא. הקסר שייך לנציגי המלכים העלאויים. ביישוב זה התגוררה בת חשובה מהמלוכה בשם ׳לאלא תאבוע׳ (גברת תאבוע). כיוון שהייתה אשת אמונה, עשתה צום כביטוי לאמונתה. הדבר נודע לרבים, ועל שם הצום נקראה תאבוע/צאמת, קרי ביה: תאבוע צאמת(=תאבוע צמה).

5.כפר אזראנה בתיזימי: א. שם זה חוזר, על פי מסורת שבעל פה, לעובדה שלוחות הבניין שהונחו נמצאו קורסים כל פעם. כאשר חקרו את הסיבה מצאו צפרדעים מתחת ללוחות, ולכן נקרא קסר ׳אזראנה׳, כינוי לצפרדע בברברית.ב. יש נרטיבים היסטוריים הקושרים את השם להגירות של ערביי סבאח ובני מקיל, בני הילאל והאצילים ההאשמים לתאפילאלת, ויש מי שאומרים שהשם חוזר לשבט ערבי קדום בחיג׳אז שנקרא אל-ג׳וראניה.

6.בודניב: המונח בו/דניב פירושו בעל הזנב. מכאן שני הסברים לשם: א. על שם קו גבעות שנמשך דרומה בצורת זנב… והוא קו הפרדת המים המהווה את קצה אגן דוואה ממערב. ב. על שם הימצאותה של חיה בעלת זנב ארוך שהבדיל אותה מערים אחרות, ומאז נקראה ״אבו דאניב״ באותה תקופה.

7.קסר א-סוק: בראשיתה הייתה קסר א-סוק מרכז מסחרי, כלומר שוק גדול. לשוק הזה הביאו בני הכפרים הסמוכים: ערבים, ברברים ויהודים את סחורתם למכירה, לחילופי סחורות ולקנייה. לכן נקרא המקום הזה קסר א-סוק (קריית השוק).

8.׳אראשידיה׳ ניתן לה לקסר א-סוק על ידי חסן השני בשנת 1975 לכבוד בנו הנסיך מולאי ארשיד.

9.לקסירה היא קיצור של קסירת אית מוחא אועלי והיא מעין שכונה עתיקה, גרעין של קסר א״סוק.

10.קראנדו: שם של שבט.

11.תאלסינת: תאלסינת בברברית פירושו מקור של מעט מים, ולכן נקרא ׳קסר האבן' באשר לאזור תאלסינת בכללותו, הוא נקרא האגן. עם כניסת הצרפתים לאזור ובניית הבסיס שלו, כינוהו תאלסינת.

12.גולמימה: שמו המקורי הוא איגלמימן, וממנו נגזר שמה של העיר גלמימה,

לאחר שהייתה קרויה כשם הקדום ע׳ריס/גריס על שם נהר ע׳ריס ־ Oed Gharis היוצא ממנה.

13.תינג׳דאד: שני הסברים על פי מסורת שבעל פה: באותו אזור היה צומת דרכים, ודרכים בברברית קרויים איכדאד בתוספת מאוחרת של תחילית תין תינאכדאד ולבסוף נקרא תינג׳דאד: ב. אותו מקום היה קרוי תין אינג׳דאד שהפך לשם אחד תינג׳דאד.

14.בשאר: א. בשאר, הנגזר משורש בשר הערבי המקביל לשורש העברי בשר ומשמעות בשאר הוא המבשר בשורה טובה. כאן: המבשר הוא השליח ששלח עבדול למאליכ, הסולטן הטורקי, במאה התשיעית לחפש מקורות מים חדשים וחזר עם בשורה טובה של גילוי מעיינות מים מתוקים. לפיכך נקראה העיר בשאר על שם נושא הבשורה. השם השני של העיר הוא קולומב בשאר, המוסב על קפטן קולומב הצרפתי Coiomb-Bgchar שנכנס לעיר ב 1857, שם הוצבו צבאותיו באזור, ושמו התווסף לשם העיר. שם זה ניתן לעיר לאורך כל תקופת הקולוניאליזם הצרפתי, והשם המקורי בשאר שוחזר בתחילת העצמאות.

15-יישובים הקרויים על שם מייסדם, כמו: קסבת בן עלי, קסר אולאד עלי, קסר איית מוחא אועלי.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי

עמוד 14

יום ההילולא של רחל אמנו –  י"א מרחשון.

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים,

רחל מבכה על בניה.

מאנה להנחם על בניה, כי איננו.

 כה אמר ה', מנעי קולך מבכי, ועיניך, מדמעה: 

 כי יש שכר לפעולתך נאום ה' – ושבו מארץ אויב.

 ויש תקווה לאחריתך נאום ה',

ושבו בנים לגבולם (ירמיה לא, יד –טז).

 

 "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית לה, יח).

יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שבניו עתידים לצאת לגלות אחרי החורבן, ובדרכם עתידים לעבור דרך בית לחם. לכן, הוא החליט ע"פ הדיבור, לקבור את רחל אמנו על אם הדרך בואכה בית לחם, כדי שתתפלל לקב"ה להשיבם מהגלות לגבולם בא"י (מ,ר פ"ב, וישלח).

אכן, תפילותיה התקבלו, ודורנו דור הגאולה,

זכה לשוב לגבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים והרוחניים.

 

רחל אמנו פועלת יותר מכולם –

 כשהעולם צריך לרחמים  (זוהר ויחי דף רכ"ה ב'. תרגום).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רחל אמנו פגשה את יעקב אבינו בגיל ט"ו שנים, ובגיל כ"ב היא נישאה לו.

בגיל ל"ו, היא ילדה את בנימין, ועלתה לגנזי מרומים.

יעקב אבינו קבר אותה על אם הדרך בואכה בית לחם.

 

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י – "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מבעלה יעקב אבינו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין, דבר המסביר מהו כוחה של תפילה.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…".

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו, לאור הסיכום עם אביה לבן הארמי. בליל הכלולות, אביה הרמאי החליט למסור ליעקב את האחות הבכירה לאה. רחל, ברוב צניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש רבה מספר שבשעת החורבן בכה הקב"ה… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם".

 גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן במשמעות גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

 

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו", האם של כולנו. יעקב השתעבד ללבן בשביל רחל.

 

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת הבית שני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

 

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עם ישראל מאז עלייתה לגנזי מרומים.

 

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

בזכות תפילת הראש"ל מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופרו ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

 

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל".

 

הסיפורים הנ"ל הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).

 

 

קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

 

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, כאשר קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.  ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, פתאום, מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית.

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

מעמדו של המנהג בישראל

ראשית, יש לציין כי רק החל מאמצע שנות ה־60 גובר העניין ב״שירת הבקשות״. שנות ה־50 והמחצית הראשונה של שנות ה־60 היו שנים של עליה וקליטה בארץ. להלן מספר נקודות הראויות לשימת ־ לב ביחס למנהג עתיק זה:

א. בעטיין של קשיים בקליטת גלי העליות ההמוניות ממרוקו, לא התפנו העולים להמשיך במנהג זה כפי שהיה בקזבלנקה ובשאר הערים. בשנות ה־40 וה־50 היו בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. לאחר קשיי הקליטה והפרנסה התחילה תקופה של השתלבות חברתית ותרבותית באקלים החדש בישראל. רק החל מאמצע שנות ה־60, לאחר ההתאקלמות בישראל, התאפשר למנהג ״שירת הבקשות״ לחיות שוב את חייו בארץ, שבה צמח במאה ה־16(בצפת, בתקופת האר״י הקדוש).

ב.ר׳ דוד בוזגלו עלה לישראל ב־1965 ובעצם עלייתו הוא נתן דחיפה גדולה למנהג זה. הוא המשיך במה שהצליח לעשות במרוקו : להפוך את מנהג ״שירת הבקשות״ לחלק מההויה התרבותית של יהודי מרוקו בישראל ואת הפיוט למרכיב מרכזי באירועים של יוצאי מרוקו בישראל.

כך אנו מוצאים את ר׳ דוד מסתובב בארץ, כפי שנהג במרוקו : מבקר את תלמידיו, משתתף באירועים שאליהם הוא מוזמן ונוטל חלק בבקשות, ובין השאר גם בדימונה באחת משבתות החורף ב־1968.

ג.דחיפה נוספת למנהג ״שירת הבקשות״ היתה בראשית שנות ה־70. בתקופה זו עלו וצצו בעיות חברתיות הנוגעות לקליטתם של בני עדות המזרח בכלל ושל העולים ממרוקו בפרט. דובר אז רבות על בעיות של אפליה מכוונת מצד המימסד ועל פערים חברתיים שנוצרו עקב כך. התעוררותה של תודעה חברתית זו מביאה חלק מהם לשמור על זהותם התרבותית ־ עדתית. זהות זו מתבטאת בחידוש מנהגים של עדות שונות.כל זה קרה החל מאמצע שנות ה־60 עם הגעתו של ר׳ דוד בוזגלו לישראל. אך השנים עושות את שלהן ומנהג זה, למרות התעוררות עדתית בולטת בשנות ה־90, נתקל במספר קשיים :

פעילותם של ״הפנתרים השחורים״ בראשית שנות ה־70 כהמשך למהומות ואדי סאליב בחיפה ב־1959 חידדו מאוד את הזהות של יהודי המזרח. גם עלית בגין והליכוד לשלטון ב־17 במאי 1977 תרמה לזהות התרבותית והחברתית של עולי המזרח.

כמו מנהג ה״מימונה״ אצל העולים ממרוקו, שקיבל את הכרתו מהמימסד (מסיבות פולטיות) ומהתקשורת. כך גם עם מנהג ה״סהרנה״ אצל יוצאי קורדיסטאן ועוד.

על חלק מפיוטי ״שירת הבקשות״ בנויים המקאמת של המוסיקה האנדלוסית. זו, מתברר, קשה לפיטנים רבים. הללו, שלא למדו את אמנות הפיוט באופן יסודי ושיטתי, מכירים בעיקר את לחני הפיוטים המושרים בבית־הכנסת, בשמחות (בברית מילה, בבר מצוה ובחתונה) ובאירועים ציבוריים. הפיטנים אינם מכירים את הרוב המכריע של פיוטי ״שיר ידידות״. כיצד אפשר אפוא שפיטן צעיר ומתחיל יכיר את מכלול 559 הפיוטים שבקובץ ״שיר ידידות״, אם אינו לומד זאת באופן יסודי? הלחנים קשים לתפיסה, ודרוש רצון רב כדי ללמוד בשיטתיות את כל הפיוטים.

כדוגמה אפשר לציין את ערבי ״שירת הבקשות״: הפיטנים החדשים, בשנות ה־40 וה־50 לחייהם אינם מכירים למשל את הלחנים המקוריים העתיקים לפיוטים ידועים כמו: ״יוצר מידו״ מפרשת ״לך־לך״, את ״אוחיל יום יום אשתאה״ מפרשת ״בא״ ואת ״יום ליבשה״ מפרשת ״בשלח״. הם מתקשים להשתלב בפיוטים המושרים בלחנים הישנים והמקוריים.

דימונה, שזכתה בפיטן בעל שם ארצי כמו ר׳ יהודה ללוש (שהיה מהבולטים בשנות ה־50 בקזבלנקה), לא השכילה להצמיח פיטן בעל שיעור קומה שינהיג את מעמד הבקשות בעיר ושיחליף את הפיטן המוביל יהודה ללוש שהגיע לגיל גבורות. יוצא דופן הוא ניסים שושן מקרית שמונה. פיטן שהיה תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו, הצליח לטפח פיטן צעיר ומוכשר בשם ליאור אלמליח המשמש, בין השאר, כפיטן קבוע בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית בניצוחו של אברהם אמזלג. גם פיטן צעיר זה אינו שולט עדיין בכל הפיוטים ואינו יכול להוביל אחריו את מעמד הבקשות. הוא בהחלט כשרון מבטיח שעתידו עוד לפניו.

בני העולים ממרוקו עזבו בחלקם הגדול את הדת. הם חיים כחילוניים או כשומרי מסורת. הקשר שלהם לפיוטים של מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים. הם שומעים פיוטים בשבתות או באירועים שונים, וזהו הקשר היחיד שלהם עם הפיוט. מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים לגבי חלקם הגדול. לא מעניין אותם. לחלקם הוא מוכר כזכרון מעומעם מבית אבא.

תהליך החילון הזה אינו חדש לבני הדור השני והשלישי של העולים ממרוקו. הוא החל בערך בסוף הרבע הראשון של המאה ה־.20 הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 נותן את אותותיו גם מבעד לחומות המלאח . רוחות זרות חדרו לרחובות הצרים של המלאח, התרבות הצרפתית וזמינותם של העיתון והרדיו כאמצעי תקשורת הביאו לחילון של חלק מיהדות מרוקו, בעיקר אלה שהיו בקזבלנקה וביתר הערים הגדולות; ורק פעילותו של ר' דוד בוזגלו בשנות ה־40 וה־50 החזירה יהודים רבים למנהג זה.

על תהליך זה של ההשפעות התרבותיות והחברתיות, שקרו בחברה היהודית בקזבלנקה, אפשר לראות אצל ירון צור והגר הלל בספרם ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

על המאמצים להחזיר את היהודים ל״שירת הבקשות״ ראה בפרק ״הקצידה ב״שיר ידידות״ בספרו של אברהם אמזלג ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

למרות תהליך חילון זה, ממעקב שלי אחרי מנהג הבקשות במשך השנתיים האחרונות, יש לראות בחיוב הגעתם של חילוניים לבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- מעמדו של המנהג בישראל

עמוד 168

חשון שס״ג-1603

טופס תקנה על מכירת היין

מ״ב. בהיותינו אנו החתומי׳ מקובצים במאמר אדונינו המלך יר״ה, בבית הנגיד הה״ר אברהם רותי ז״ל, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, בהסכמת הרשות הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ראינו לחדש התקנה שתקננו מקדמת דנא, לבלתי ימכור שום בר ישראל, לא יין ולא מים שרופים הנקראים מא אלחייא, לשום נברא. הן יהודי, הן גוי, הן איש, הן אשה, הן אדומי, הן ישמעאלי, הן פרסי, הן עלג, הן משומד, בתוך עשר שנים מהיום. יען ראינו שבמה אנשים השחיתו התעיבו עלילה, בעשותם המזמתה. עד שיצאו כמה פרצות בישראל, וצוחה על היין בחוצות מיום שנפרץ הגדר, ולכן אנו החתומים מנדים ומחרימים, ומשמתים, ומאררים, בכל אלות הברית הכתובים בספר תורת משה, כל איש ואשה שיעבור על התקנה הנזכרת, בתוך הזמן הנז', לא יאבה ה׳ סלוח לו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה. ובכלל החרם ג״כ אנו מנדין ומחרימין, אפילו לנותנו במתנה למי שאינו בן ברית, בשום ענין בתוך הזמן הנז', ועל המערימים ג״כ להניח הכוס בפני הגוי כדי שיקחנו הגוי, הם בכלל החרם. ובכלל החרם ג״כ, שלא יניח שום בר ישראל, גוי או ישמעאלי או אדומי, הן סוחר הן זולתו, לשתות יין או מים שרופים ברשות הישראל, אפי׳ יביאם הגוי משלו בשום ענין, בתוך הזמן הנז׳. ואע״פ שיזמין הישראלי לגוי או לסוחר אדומי לסעוד אצלו, לא יניחנו לשתות יין נסך ברשותו. וכל זה יובן בתוך העיר הזאת עיר פ׳אס יע״א, ושתי פרסאות סביבותיה, ומי שיהיה לו שבוי שאינו בן ברית מקנת כספו, רשאי לתת לו כוסות של יין או מים שרופים, בתנאי שישתה השבוי ההוא לפני אדונו. ולא נכנס בכלל החרם הנז', הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, שהוא רשאי לתת יין או מים שרופים למי שירצה, אפי׳ למי שאינו בן ברית ומעכשיו אנו מתרין לכל העובר על התקנה הנז׳ בכלל ופרט שמלבד שיכריזו עליו בשוקים וברחובות בתרועה ובקול שופר,־ במחורם ומנודה לשמים ולבריות, וגם יענש בגופו וממונו, לפי ראות עיני הנגיד המעולה הנז׳ נר״ו, ולקיים כל דבר ח״פ בעישור אחרון לחשון, שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק בס׳ כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ, פה בפ׳אס יע״א ואינה חתומה.

כסלו שס״ג

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה– תקנה על היין ומאחייא

עמוד 27

"לֶךְ – לְךָ"

קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת ולעלות לארץ ישראל.

אברהם אבינו הוא המאמין הראשון והעולה החדש הראשון,  

 שפתח את שערי האמונה ב-ה', ושערי העליה לארץ – לכל הדורות.

"לֶךְ לְךָ" – נכתבה פעמיים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו

 

חלפו מאז  אברהם אבינו – 4700 שנה, והנה גם כיום,

ממשיכים אנו להילחם נגד הישמעאלים בראשות אירן שר"י,

על זכותנו לחיות כעם יהודי בארץ ישראל,

כמו שאברהם אבינו – נלחם נגד 4 מעצמות ונצחם – כן יהיה לנו.

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות – בניסים ונפלאות.

  מהווה דגם ניצחון המשיח בימינו – במלחמת גוג ומגוג,

מלחמה שכנראה – אנחנו בפתחה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים –  שזה יהיה בחסד וברחמים.

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו,

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,

 וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

 

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

 וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הניצחון על ארבעת המלכים בניסים ונפלאות.

העפר והקש שזרק על אויביו – הפכו לחרבות וטילים מדויקים.

 

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

 יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ –

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש /

 ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה /

ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

 

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

השיר מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

גובה מחיר מלחמת גוג ומגוג – כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה,

יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים,

 דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל – סדום ועמורה וכו'.

 

ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט בן אחיו של אברהם, ואחיה של שרה אשתו וב"ב, שהיו גרים בסדום.

 

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים,

 כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו {לוט},

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הזהר הקדוש מסביר: אברהם אבינו ידע ברוח הקודש, שמזרעו של לוט יצא דוד המלך דרך רות המואביה, ומנעמה העמונית אשת שלמה המלך, יצא רחבעם המלך, עד לביאת משיח צדקנו.

 

חז"ל אומרים שבמלחמת אברהם אבינו נגד המלכים, אין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שהתחייבו על עבודת עגלי עבודה זרה אותם הציב ירבעם בן נבט בערים דן ובית אל לעבודה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

 

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות:

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ,

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ"  (ישעיהו מא, ב)

 

העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר:

"ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…

אל תירא – כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים:

המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

 

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות:

"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

 

נתפלל לבורא עולם שכל הפרעות הנאציות שחווה עם ישראל בשמחת תורה ע"י פראי אדם – עליהם נאמר בתורה: "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כדברי המלאך להגר – אימו של ישמעאל.

 

ה.ג.ר – {אותיות}  ה.ר.ג.

ח.מ.ס – {אותיות}  ח.ס.מ

 

ה.ג.ר – אותיות ה.ר.ג.

ישמעאל נקרא "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כברכת המלאך להגר.

תכונת אדם – הוא ינק מאברהם אביו. להיות בן אדם.

תכונת ההרג – ינק מאמו הגר שהייתה ביתו של מלך מצרים מזרעו של כנען הבן של חם, עליו נאמר ע"י נח: "ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו".

 

 

החמס מהווה עבורנו חסם רוחני.

כל עוד לא נפיל את השר שלו בשמים, לא נוכל לו על הארץ. וזה יעשה רק ע"י תפילה ושובנו בתשובה לבוראנו. ב"ה, כוחות צ.ה.ל בעזהי"ת – עושים חיל, ומכריעים את האויב.

 

יעקב אבינו נלחם תחילה עם שרו של עשיו במשך לילה שלם, ורק אח"כ ניצח את עשיו, בבחינת הכתוב:.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ {שרו של עשיו} עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה).

רבנו אור החיים הק' אומר: "ולא היה המלאך {שרו של עשיו} יכול והלוך זולת רצון יעקב… כי אם ברכתני – לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו" (בר' לב,  כז).

 

את זאת לומדים מהכתוב בישעיהו:

"והיה ביום ההוא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום,

ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיהו כד, כא).

הקב"ה מכניע תחילה את השר של אומות העולם במרום, ורק אח"כ מכניע את מלכיהם בארץ.

 

 תפקידו של ישמעאל – הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה, כדברי רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר (פרק 30 עמ' קב):

למה נקרא שמו ישמע -אל בזמן עתיד, ולא שמע – אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

 

רבי ישמעאל כהן גדול  שחי לפני 2000 שנה, לפני הקמת האסלאם, מביא 15 דברים שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ ישראל באחרית הימים, נגד עם ישראל:

 

להלן שניים מהם, המלווים אותנו עד היום:

 

"ימדדו את הארץ בחבלים" {כלי מדידה} – לא יוותרו על שום ס"מ מאדמת ארץ ישראל. כל הזמן יטענו בטענות שונות ומשונות על כל רגב אדמה שזה שלהם.

בקוראן קיים חוק הקובע, שכל מקום בו דרך ישמעאלי – זה שלהם.

קיימים שני מושגים באסלם:

"דאר אל – אסלם" = מדינת האסלם. כל העולם צריך להיות אסלם.

"דאר אל חרב" = כל מקום שנכבש  ע"י האסלם, יש להילחם עליו, כמו א"י, בה שלט האסלם בעבר.

 

"יבנו בנין בהיכל" – מסגד אל אקצה על הר הבית.

 את המסגד הקימו בשנת 658 לערך.

השלטון שלהם אמור להיות עד הקמת המדינה בתש"ח 1948.

1948 –  658 = 1290 שנים כדברי דניאל:
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" (יב, יא).

 

הזהר הקדוש (פרשת אחרי מות סט) אומר שעתידים  בני ישמעאל לשלוט בארץ ישראל {כ- 1290 שנה,} כשאין שלטון יהודי. כלומר, עד הקמת המדינה בתש"ח, לפי החישוב דלהלן:

 

חישוב השנים הבא מבוסס על הפס' בדניאל (יב, יא).

 "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד – וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים"

במקביל לתקופה בה הוקרב קרבן התמיד אצל עם ישראל – הישמעאלים ישלטו בארץ ישראל כשהיא ריקה משלטון יהודי – וישימו "שיקוץ שומם" על הר הבית לו קורא רב סעדיה גאון: "מצבת מוחמד".

 

40 שנה במדבר בהן הקריבו  את קרבן התמיד במשכן. 390 בתקופת השופטים: 410 שנים בימי בית ראשון, ו- 420 שנה בית שני. סך הכל: שנים 1260.

 

במשך כ- 30 שנה לא הקריבו את קרבן התמיד בגלל מלכים רשעים, וכן בגלל שלטונות זרים שלא אפשרו להקריב, כמו אנטיוכוס אפיפנס הרשע מתקופת חנוכה.

השנים הללו – כנגד השנים בהן עם ישראל הקריב את קרבן התמיד במקדש.

 

הערה:

 ישנו עוד תאריך המדבר על 1335 בסוף בדניאל, במקום 1290 שהוזכרו בפס' יא.

 גם על כך יש חישוב אותו פירטנו בספרי "להתהלך באור הגאולה":

"אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושל מאות שלושים וחמישה" (יב, יב)

 

רבנו סעדיה גאון כותב על הפס' בדניאל ( ח, יט):

"ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הימים – כי למועד קץ"

"מצבת בית מוחמד שהעמידו הישמעאלים על מקום המקדש. ומעת הוסר התמיד – נגזר לתת תחתיו שיקוץ שומם וכו'".

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה',

דרך בה אנו אמורים ללכת.

 

 א  מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה). .

 

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 

 ה. מתוך גמילות חסדים –  "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

 

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

 

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

 

ז. מתוך נוחות לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור:

 "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…",

למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א, שהשבוע מציינים 11 שנים לפטירתו:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו:

"ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

 

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם:

 לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א).

 

"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"  (בר' טו, ו).

 

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג). הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל. רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד). תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה"

 

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם י-ה-ו-ה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

 

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

 

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

א.  לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

 

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

 

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך" – א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א)

 

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

אחיזתנו בארץ ישראל כולל יו"ש ורצועת עזה בואך גוש קטיף,

לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

"מעשה אבות – סימן לבנים"  

(רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

 

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 

 

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה ,

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

 

הרמב"ן: "מעשה אבות – סימן לבנים" (בר' יב, ו).

 

ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י,

 בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי  הרמב"ן לפס' הנ"ל.

 

וכלשון קרשו:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (בר' יב, ו).

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול.

הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".

 

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

 

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

 

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

 

 

 

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם,

זכור שהמורה משגיח עליך במבחן, אבל הוא שותק.

תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

כן יהא לנו אמן סלה ועד.

 

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

 

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

 

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

אברהם וישראל בני חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.

 

לבריאות איתנה ומהירה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  אליהו פילו בן ימנה

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

תעודה מספר, 54

ב"הו התקס"א

העמודים והמכונות יכין ובוע'ז אשר הבית בית ישראל נשען עליהם, שרפי קדש וארלי טוהר, טהורי לב יראה להם וגובה להם, עטרות ויעזר, עירין קדישין מן שמייא יהבו לן קדשוים אשר בארץ המה חכמה ומדע נובעות כליותיהם, מאורי אור, המאירים לארץ ולדרים מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע.

וכשמש דמות פניהם ה"ה בי דינא רבה בית דין הצדק מחזיקי כל בדק רבני פאס ישצ"ו ובראשם המאור הגדול מופלא שבסנהדרין חרש ומסגר, מופת דורנו ועטרת ראשינו כמוהר"ר שאול סירירו נר"ו וכמה"ר רפאל אבן צור יזייא אמן כן יהי רצון.

אחרי דרישת שלום מכבוד כתר תורתו ידרשהו אלוה ממעל, אותותינו אלה יביעו ידברו לפני מעלת כבוד תורתו כי נהנ חרדתם אלינו את כל החרדה  הזאת בשני כתובים הבאים כאחד, שהביא בידו כבו הרב שאול אביטבול. א' אומרת שינהג בו כבוד מורינ הרב שלמה אביטבול ויהיה סר למשמעתו, וא' אומרת שהסכמתם על כההר"י הרב הגדול רבי יהודה אלבאז חתנו לדון ולהורות וראינו אחרי רואינו שאין זו תקנה אל קלקלה ואדרבא נפקא מינא חורבא שאתם יודעים את האיש ואת שיחו שכל מגמתו היא לקלקל את השורות ולעוות את המקראות לשום את העקום למישור ואת הפשוט כפוף כדי להתגאות ולומר דידן נצח ולרדות אותנו בתוך ביתינו.

והן בעודנו יחידי בלתי בן זוג רק רע כל היום מחייב את הזכאי ומזכה את החייב עד שכמעט נעשית התורה פלסתר, וכשתי תורו ולא ישוב מפני כל ישוב מפני כל שאין חכמי ישראל לפניו כקליפת השום, ולולא ה' הותר לנו שריד. ה"ה החכם השלם הדיין המצויין כבוד מורינו הרב שלמה אביטבול נר"ו שניצב כנגדו להציל עשוק מיד עושקו ולהעמיד דת המעוז לבל תהיה האמת נעדרת. כמעט כסדום היינו וכו…הגם שאין לא הנאה מהנאות העיר וכי יהיה לו דבר קשה יביאוהו לפני מעת כבוד תורתו וכל אשר תאמרו כי הוא זה מקובל ומרוצה בסבר פני יפות לאפוקי כבוד הרב שאול ישוה אביטבול כי יבוא אליו דבר מכבוד כתר תורתו שיניו יחרוק ונמס ופיו ידבר גדולות לאמר אני ואפסי עוד מחרף ומגדף במערכות אלוהים. כידוע לפני כבוד כתר תורתו וכמו שכתוב וקל וחומר לעת כזאת ויתרבו המחלוקות בישראל, ויתעקלו הדינים ויוסב אחור משפט, לכן ובכן לכם תלויות עינינו שתתקנונו בעצה טובה מלפניכם לדעת מה יעשה ישראל ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול.

שתשאר עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ואיש לאוהליו ישראל ואליכם המצוה הזאת להפיר עצתו ולקלקל מחשבתו אשר חשב על היהודים להומם ולאבדם ואם תחריש תחרישו בעת הזאת ריוות והצלה יעמוד ליהודים וכו……

כי יבחר אלוהים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח דנקטי גירא בידייהו לקפח שוקייהו דמעות הדין בעליתריסין על חד תרי או על חד תלית ושפטו את העם בכל עת ונראה מה יהיו חלומותיו, גם בעינינו יפלא על מעלת כבוד תורתו שהבטחתם להנגיד המעולה הרב אהרן הכהן שתקרעות אותה האגרת ליב קרעים והן עתה הביאה בידו כבוד הרב שאול ישועה אביטבול ומחזרה על הגרנות אחופיו ומיודעיו ואחוזת מרעיו שש ומתפאר בגוונין שלו

לאמר הביטו וראו כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי אכזאת וכזאת עשיתי למעת כבוד תורתו החיים והשלם מאדון השלם ומחותמיםפה לכבוד שמים ולכבוד תורתו הקדושה שסימן על מי עשה ה' ככה לארץ הזאת וכו… באלול המרוצה שנת תקס"א לפ"ק

יוסף א"א יהודע אבן סכרי סלט"א – אליהו משה הכהן – מאיר א"א יחייא נ"ע צבע בי"ט.

הן עוד שמעתי ממגידי אמת כי מעלת כבוד תורתו שמעי מהמסכסך שאני חס ושלום הטחתי דברים כנגדו, והאמינו לדברו חלילה לי מעשות זאת כי איך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים, ואדרבא אנו הוא שקנאתי לכבודם כשחרף וגדף בכם איש נבזה צעיר קומה באדר תקס"א בידיעת כהרר"י אשריקי שהיה מצוי באותו מעמד למען התורה הקדושה.

שתשאלוהו ויאמר את האמת ואדרבא בעלת דברים דידי היא שהטיחה דברים נגד מעלת כבוד תורתו קרובתו של הרב שאול ישועה אביטבול ואני הטחתי נגד כבוד הרב שאול ישועה אביטבול עוסרה המחזיק בידה ואמר לה דבריו מהבל ימעטו אדרכם ארמסכם בחמתי, ותו לא מידי והאלוהים יבקש את נרדף.

סוף תעודה מספר 54.

רבי דוד עובדיה- תעודות ומקורות-קהלת צפרו כרך א'

עמוד 66

המלאכה

שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה מנו 38 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – יותר משיעורם באוכלוסייה.

היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הקדם־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי, ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה, בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה ליצור עודף עובדים במקצועות אחרים או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאכן אירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכולים היו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית, ואנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה נמוך מזה של הסוחרים.

המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות וצורפות. בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג׳וינט בשנת 1951 כמאה יהודים המייצרים מנחושת מוצרים הדורשים מומחיות, כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה, וכו'. היצרנים היהודים מכרו את תוצרתם למוסלמים, ואלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים. הייתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח מכל אחד מהם כ־35 פרנק. הכנסתו של אומן הייתה אפוא 10,000 עד 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית השתכרו 8,000- 15,000 פרנק לחודש (בין 23 ל־50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות.

בעל המלאכה היה בדרך כלל ראש משפחה, סדנתו הייתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. מספר העובדים הממוצע בסדנה היה שניים־שלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים אלא פועלים, לעתים בלתי־מיומנים כמעט. הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ויצרני הסנדלים היו מאורגנים בגילדות של אומנים. לגילדות אלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים ״אמין״ שעמד בראשם. הוא ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה, המושל במנגנון המכ׳זן. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הקדם־קולוניאלית.

מצרכי מותרות (שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) ייצרו בעיקר מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בעבור שוק האירופים במרוקו, אלא בעבור שוק הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקאי, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, עסקו בעבודות זעירות ברמה נמוכה לשוק המקומי. הסנדלרים הכינו סנדלים מרצועות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין שמונים למאה פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל־600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית מלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:

"סוליה מגומי של צמיג, שתי רצועות מהגומי של הפנימית, מסמר פה מסמר שם והנה עוד זוג סנדלרים שהם מוכרים בפרוטות. דוקא פרנסה טובה יש להם מהצמיגים המשומשים. זה כמו בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד; הכול מקבל צורה אחרת.

אפילו המסמרים הם מסמרים משומשים אותם מיישר הדוד בסבלנות אין קץ.

אטדגי, ספר ראשון, פרק 16, ״בעולם העסקים״."

במראכש מצאו סוקרי הג׳וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ־300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת שמשיות רחבות, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית הספר של כי״ח בעיר סמוך לתקופת הסקר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. עם שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו־400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים. בעלי המלאכה נחלקו כדלקמן:

יצרני סנדלים-200

עובדי נחושת-90

רפדים-90

עושי בבוש-20

צורפים-150

תופרי גלימות-60

רוקמים-30

סנדרלים-80

פחחים-130

ספרים-34

 

לא רק מבוגרים עסקו במלאכות אלה. סוקרי הג׳וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות המסורתיות, שהיו באותה תקופה בירידה. מיד אחרי מלחמת העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית הייתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. רשת ״אורט״ נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ- המלאכה.

עמוד 70

ב. במכתב העבר כתבנו בעבור החברה הציונית שהתנוססה בעירנו מוגאדור על ידי הגבר המרומם כה״ר [=כבוד הרב רבי] דוד בוחבוט יצ״ו [ויחיהו צורו וישמרהו], ועל ידי החכם השלם והכולל כה״ר יעקב יפרגאן הי״ו [=ה׳ יחיהו וישמרהו], שני האנשים האלה כתתו רגליהם בכל העיר לפתח רוח חדשה בלבות אחינו, רוח ציוני. הרוח הציוני הזה התעורר ויכה במיתרי כנור לבבות בני ישראל, וישמיע מזמר נגינותיו בשירי ציון וירושלים, כשמים לרום וכעומק הארץ, כמו כן צרת ישראל, וככולם רגשותיו עד אין חקר; קרוב למאה אנשים אשר נרשמו שמותם להחברה הציונית, אשר עתה קראו שמה בשם ״שערי ציון״. ויהי עד כה ועד כה, והנה הופיע ה׳ [=הנה] בעירנו האיש המהולל והיקר, המלא תמיד רגשי דאגות בעבור עמו ועדתו; האיש הזה שמו האדון הר׳ משה לוגאסי הי״ו; האיש הזה זה כמה דר בעיר לונדון הבירה,

איש חכם לבב, וצרות עמו דופקות בעורקי דמו. זה קרוב כחמש שנים אשר כתת רגליו ולא חש לאיבוד זמנו וטרח ויגע עד אשר תאר מצב היהודים בעיני המלך, בעבור בנין בתי דירה להעניים, אך התנקשו רגליו באבנים רבות ולא מצא דרך סלולה לבוא להתחנן לפניו בעבור שירחיב הדירה ליהודי מוגאדור.

כאשר בא האיש הזה מלונדון וימצא חברת הציונים שהתנוססה במוגאדור, ואז שמח לקראת המראה הנעימה הזאת. הוא והאדון דוד בוחבוט קראו לאספה חמשה עשר אנשים בבית הכנסת החדש אשר בנה האדון מסעוד עאטייא נר״ו, ערב ראש חדש אב ביום חמשי בשעה הששית. בערב כבר היו כלם בהאספה, האדון משה לוגאסי קבל רשיון מאת הגבירים, ויפתח פיו אחר שעמד על עמדו, בשפה ערבית המתהלכת בעירנו, נאם מלקחו הזך, ולמחסור יהיה להעתיק כל דברי פיו, התפעלות נפשו, ואש התלהבותו האירו פניו לעומת ולעבר פני היושבים, אשר בזה הכירו וידעו אהבתו לעמו, ולהחברה הציונית בפרט; בדבריו אלה חמם לבבות ויקרב עצם אל עצם, עד אשר דבריו עשו רושם גדול בלבבותם, לבבות הבני ישראל. דוד בן נסים אלקאים.

 מה אנו למדים מרשימות אלה על היווסדותו של הארגון ״שערי ציון״?

א. הפעילות הציונית והתעמולה הציונית במוגאדור התחילה זמן־מה לפני קיום האסיפה המכוננת שבחרה את הוועד. שני הפעילים המרכזיים והיוזמים, שעברו מבית לבית לעשות נפשות לציונות, היו ר׳ יעקב יפרגאן ודוד בוחבוט זה האחרון נבחר לנשיא האגודה.

ב.משה לוגאסי, שהיה פעיל מאוד בניסיונות הקודמים להקים ארגונים קהילתיים בשיתוף עם חוג המשכילים העבריים, שהה באנגליה בזמן שהתנהלו התעמולה ומאמצי הגיוס הראשונים לארגון הציוני; אבל לאחר שנודע לו על פעילות זאת, הוא היה כנראה בין הדוחפים לכינוס אסיפות חברים למיסודה של הפעילות הציונית. התקיימו שתי אסיפות שונות בהפרש של ימים מספר. האחת ריכזה חמישה־עשר איש בבית־כנסת, לגיבוש הרעיון ויסודות הארגון, ובשנייה התכנסו כמאה איש בביתו של נפתלי יפרגאן, לכינונה הרשמי של האגודה ״שערי ציון״. בשתי האסיפות הנואם המרכזי היה משה לוגאסי, שהיה כנראה פעיל ציוני גם באנגליה.

ג.שני הנואמים באסיפה המכוננת ביססו את נאומיהם למען הארגון הציוני על טיעונים חדשניים ביחס למסורת הרעיונית של יהדות מרוקו. משה לוגאסי הבליט את אופייה של האנטישמיות הנוצרית החדשה שהתפתחה לכדי גזענות לשמה, ללא זיקה עם הדת היהודית. ר׳ יעקב יפרגאן שם את הדגש על הצורך בפעילות מעשית לפני שתיכון הגאולה והשיבה לציון, על המאמצים האנושיים הדרושים ועל תרומתו של כל אחד ואחד מבני הקהילה למימוש הרעיון הציוני. שני הנאומים האלה הם הד לתורתו של הרצל, ור׳ יעקב יפרגאן אף מוצא לטיעוניו סימוכין בפרשנות המקרא ובהלכות מלכים לרמב״ם.

הדיה של תורתו הציונית של הרצל בולטים עוד יותר ברשימה ששלח מאיר בר ששת, ראש הארגון הציוני ״אהבת ציון״ שקם בסאפי ב־1903, ובה הוא עושה ניסיון ראוי לציון לתרגם את ססמאות הציונות המדינית למצבה המיוחד של יהדות מרוקו. הוא מקשר קשר ישיר בין מעמדם המושפל והרעוע של יהודי מרוקו לבין התעוררות תודעתם הלאומית של חברי אגודתו והתגייסותם לרעיון הציוני בגרסתו המדינית, כדי להשיג את המטרות הבאות: תחייה לאומית, אי־ניתוק משורשי היהדות, אחדות האומה היהודית, קיבוץ גלויות בציון והאדרת כבודו של עם ישראל בקרב העמים. הוא מזכיר את התכתבותו עם הרצל ואת תרומת תשובתו של המנהיג הציוני הדגול לגיוס חברים חדשים לארגון הציוני, אולם הוא מצר על מיעוט המצטרפים ביחס לדרוש. אין בר ששת יודע כלל על היווסדותם המוקדמת של ארגונים ציוניים דומים לשלו בקהילות אחרות במרוקו, אך הוא רומז לכך שעשירי הקהילה לא הזדרזו להצטרף לשורות הארגון. גם הוא כורך את ההכרח הקיומי שיש לעם היהודי בתנועה הציונית עם הפוגרומים האנטישמיים שבהם נרצחים הן יהודי רוסיה והן יהודי מרוקו, ומזכיר לשם כך בנשימה אחת את פרעות קישינוב עם הפרעות שמהן סבלו זה לא כבר יהודי טאזא, סטאט ודמנאת. מול האנטישמיות הגואה, רק הציונות המעשית עשויה להתמודד ולהציל את עם ישראל.

37א. לאחר כתיבת מאמר זה נודע לי בסטראסבורג מפי נכדו, שמאיר בר ששת היה יליד צפת שהגיע למרוקו בסוף המאה ה־19 והתיישב בסאפי. פרט ביוגרפי זה מסביר את התייחסותו היהירה ליהדות מרוקו ואת חוסר התמצאותו במה שקרה בקהילות אחרות, אפילו הסמוכות לסאפי. לקראת סוף ימיו חזר לארץ־ישראל, ונפטר בה ב־1948.[המחבר]

 

נעים לי להשמיע ברחוב ״היהודי״ כי גם על אדמת מרוקו, ארץ אשר עוד בל תוכל להתפאר בהשכלתה והתקדמותה…

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית.

עמוד 324

שבת לך־לך / סדרה ג׳

דודי ירד לגנו — רמל־למאיא

ידיד נפש — נועם ״אהוב ונחמד״ (מס׳ 68)

 

בקשה — ״שדי קדושי״

(52) — בקשה — סי׳ מאיר, ע״מ ב״ת י״ת יג״ת

 

שַׁדַּי קְדוֹשֵׁי וְשִׂמְחַת גִּילִי / אִם לֹא תְּהִי לִי יְיָ מִי לִי?

אָנָּא אֱ-לֹהִים יְיָ חֵילִי / אִם לֹא תְּהִי לִי יְיָ מִי לִי?

 

מַלְכִּי, קְרָבַי כְּחָלִיל יֶהְמוּ / עַל רֹב פְּשָׁעַי כָּחֹל יָם עָצְמוּ

צוּר, אִם חֲטָאַי כְּשָׁנִים אָדְמוּ / יִהְיוּ כְּצֶמֶר לְנֶגְדְּךָ אֶ-לִי: אָנָּא:

 

אַדִּיר, רְאֵה כִּי מְשַׂנְּאִים עוֹרְרוּ / עֲלֵי חֲמָסִים, וּפִיהֶם פָּעֲרוּ —

סָבִיב, וְחֶסֶד עֲשׂוֹת לֹא זָכְרוּ / עוֹרְרָה יְמִינְךָ שְׁבֹר אֶת עֻלִּי: אָנָּא:

 

יָשָׁר, אֲשֶׁר כָּל פְּעָלָיו צָדְקוּ / הוֹשַׁע עֲשׁוּקִים בְּמַר יִזְעֲקוּ

מִיָּד אֲדוֹנִים יְדֵיהֶם חָזְקוּ / אֶזְעַק בְּיוֹמִי לְךָ וּבְלֵילִי: אָנָּא:

 

רַחֵם עֲנִיָּה בְּלֶב־יָם טָבְעָה / מִיּוֹם גְּלוֹתָהּ וְלֹא הִרְגִּיעָה

שָׁחָה לְעָפָר, שְׁאוֹל הִגִּיעָה / מָה תֶּהֱמִי לִי וּמָה תָּחִילִי: אָנָּא:

 

וַחְבוֹשׁ מְזוֹרִי וְרָפֵּא שִׁבְרִי

צַפִּי לְיוֹצְרֵךְ וְגַם הוֹחִילִי:

 

אסתכבאר — בייתאין

כנפי שחר

(52) הנושא: חרטה וגאולה.

חילי — כוחי. קרבי… — משמיעים אנחת עצב. עוררו עלי… — טוענים עלי טענות שוא. ופיהם… — פתחו לספר בגנותי. עוררה… — הראה גבורתך. ולא הרגיעה — לא שקטה. מה תהמי… — נחמנה ואמור לה: כמה לך להיות עצובה ונכאבת? תחילי — ל׳ חיל כיולדה (מיכה ד, ט). וחבוש מזורי — רפא מכתי. צפי… — קוי, ואם יתמהמה חכי לו.

 

 

בישם אללאה קאומי

הקצא נמסרה לי על ידי חוקר יהדות צפון אפריקה ד״ר חיים בנטוב (מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן) בשנת 1983. הוא העתיק אותה מכתב יד שנמצא ברשותו.

תבנית: קצא בערבית־יהודית בתבנית המלחון, הנחלקת לחמש חטיבות – חטיבת פתיחה ועוד ארבע חטיבות הפותחות במחרוזות ביניים קצרות מסוג ח׳רוג׳ (״יציאה״ [ללחן אחר]), שבחלקן הלחן מתחלף. בכל מחרוזת שני חלקים: החלק הענפי כולל שלושה טורי ענף שחריזתם מתחלפת בכל מחרוזת, והחלק האזורי כולל שני טורים ראשונים בחרוזי קבע (אזור א) ושני טורים חותמים בחרוזי קבע (אזור ב). הטור הדו־צלעי בסוף מחרוזת הפתיחה "מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא״ משמש רפרן אפשרי על פי המקור בכתב היד.

חריזה: אאאבגדג, הההבגדג… משקל: חמש הברות בכל טור.

 

חטיבה א

1 ביסס אללאה קאומי / אוואל כלאמי / לרב לעאלאמי

די כלק זין דריף / צוור לכליקא

מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

בשם אלוהי עמי / ראשית דברי / לריבון העולמים

שברא את היופי הנעים / ויצר את הברייה

יפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה

 

יסתאהל תמדיח / בנאדם למליח / בלסאני פאציח

5 נוציף תוציף / לזינת לכליקא

וזהא גיר כאמור / צבחאן מן כלקהא

נאה לשבח / האדם הטוב / בלשון צחה

אשיר ואתאר / ליפת הבריאה

פניה כאודם היין / ישתבח יוצרה

 

שבאב לגזאלא / פאנת צאפיא קבאלא / ולא חד מתלהא

כוד מני תעריף / ופלמא חקיקא

כול מן מסא יזור / יברא מן צ׳יקא

הצעירה האיילה / הייתה טהורה מאוד / ואין דומה לה

קח ממני לקח / ודבר אמת

כל הפוקדה במקום קבורתה / יתרפא ממצוקה

חטיבה ה

נטלב לקאדר / יפכנא מן אצ׳יקא

מעא לחסרא / הוא רגיב ונדיר

45 יחן עלא אולאדו / מן האד אצ׳יקא

אתפלל לכול יכול / יצילנו מהצרה

בעת מצוק / הוא משגיח וצופה

ירחם על בניו / מהצרה הזאת

 

רבי אוצאנא / מן האעד זדודנא / נוקפו בלחסנא

מן כפיף ונדיף / יזרי פצדאקא

כא תפכ מן לבחור / ותויין טרקא

האל ציוונו / בברית אבותינו / נקיים את המצוות

מי שזריז וטהור / יתמיד בצדקה

המצילה מימים / ומנחה את הדרכים

 

רבי רפאל / זמע ישראל / כלהא יזרי הביל

50 כל מן הוא כפיף / זרא יתלאקא

לזינח נור / סעדאת מן לחקהא

רבי רפאל / אסף את ישראל / וכל אחד רץ כמטורף

כל מי שקל / זריז רץ למפגש

ליפת התואר / אשרי מי שהשיגה

 

מא נואוו למדון / בין האגדא יכון / חתא סאפת לעיון

מא פטנת יא לטיף/ חתא עמלו זוקא

האדי ריח לעטור / האדי תותיקא

לא חשבו המדינות / שכך יקרה / עד שראו בעיניהן

לא ידעתי חבל מאוד / עד שעשו מהומה

זה ריח הבשמים / זוהי הגיבורה האמתית

 

55 האיא חפאדי / תהלא פנסאדי / האתו זין האדי

ראה מיזאני כפיף / מא פיה תדויקא

מן דילי מהזור / מא נווית לפרקא

מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

הוי קוראי קצידתי / שימו לב לשירתי / זכרו יופייה של זאת

הנה משקלי [משקל השיר] קל / אין בו דוחק

מיום שאני חי בעזוב וגולה / לא חשבתי על פירוד

מיפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה

 

[הכתיב ״צדאקא" מכוון לצורה ״צדקה״ בעברית(מב״א).]

בערבית הקלסית המושג"יא לטיף" משמעו ״הוי המיטיב״, קריאה לאל האהוב. בפי יהודי מרוקו ניטשטשה המשמעות המקורית והוחלפה בהוראות אחרות: ״כמה חבל!״ או ״לא אליכם".

 

״חפאדי" במקורה הערבי במלחון היא הצורה "חפאט׳י״, במובן מדקלמי הקצידה. "נסאדי" שבהמשך היא במקורה הערבי במלחון "נשאדי״, במובן שירי, קצידתי.

[המחבר]

הקצות בערבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין

עמוד 179

לסיכום, ניתן להראות תהליך, שבו מעמד הפיוט והפיטן נמצאים בירידה:

מידת דתיות

דתיים מאוד – רבנים, שוחטים, מוהלים – בבית־ הכנסת ובעדה

דתיים פחות ־ בעלי מלאכה (מורים, פקידים ועוד) – בבית־ הכנסת ובעדה

שומרי מסורת – פיטנים ־ שהמקצוע הוא פרנסתם- חשופים לכל, ממוסחרים ומתוקשרים.

הפיוט יכול להמשיך את חייו רק בחברה, שבה קיימת זיקה למורשת ולשמירה על המסורת. לפיוט של יהודי מרוקו יש שנות עדנה בשנות ה־ 90 (הרבה בזכות מופעיה של התזמורת האנדלוסית הישראלית) אך הוא ימשיך לתסוס רק באוירה שציינתי ־ חזרה לשורשים ולמסורת מבית אבא של רבים מצעירי הקהילה של יוצאי מרוקו.

מנהג הבקשות ־ מצבו בארץ לעומת מרוקו

לאחר הצגת מעמדו של הפיטן והפיוט הנמצאים בתהליך של ירידה, יצויינו להלן מעמדו בארץ של מנהג ״שירת הבקשות״ ומעמדו במרוקו. מעמד זה נובע כמובן, בין השאר, ממעמדו של הפיטן והפיוט.

מנהג ״שירת הבקשות״ במרוקו היה מנהג דתי ־חברתי בולט. אין יודעים במדוייק את השנה בה נקלט מנהג עתיק יומין זה במרוקו, אך יש להניח כי לקראת אמצע המאה ה־17 הוא החל את חייו במרוקו, אליה עבר מצפת הגלילית דרך השדרי״ם. עד מהרה נטמע מנהג זה בחיים הדתיים והחברתיים של הקהילות היהודיות בערים השונות במרוקו.

מהם העקרונות הדתיים והחברתיים שביססו מנהג זה במרוקו ?

גיבוש חברתי וחיזוקה של מסורת דתית: ההתכנסויות בלילות שבת שהן בעלות רקע מיסטי והמוקדשות בעיקר לשירה, חיזקו את הקשרים החברתיים ואת הזהות הדתית־ תרבותית של בני הקהילה. זו היתה הזדמנות נוספת לבני הקהילה לחזק את עצם היותם מיעוט יהודי ובעל צרכים יחודיים בתוך חברה ערבית שלעיתים היתה עוינת. תוכני הפיוטים סביב מצוקות הגולה והצפיות לגאולה זימנו למפגש את יהודי הקהילה כדי לשורר יחדיו.

קהילה אמידה ומעורה בחברה מבחינה תרבותית: מעמדה הכלכלי והחברתי האיתן של קהילת יהודי טטואן במאות ה־18־17 איפשר ליהודים מצד אחד להשתלב בחברה הערבית מבחינה תרבותית ־ אמנותית, ומצד שני לספוג ממנה את המוסיקה האנדלוסית; ותוך כדי כך לפתח ענפי יצירה תרבותיים כמו הפיוט שהפכו בהמשך לנחלתן של יתר הקהילות.

פרק י״ג

מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה־18 עוברים המרכזים החשובים של הפעילות הספרותית המוסיקלית לדרום המדינה ובעיקר למרקש ולמוגדור. כך גם מתמסד מנהג הבקשות והופך לאירוע דתי־תרבותי מוביל בקהילות השונות ברחבי מרוקו.

יחס סובלני ומעודד מצד השלטונות: המסורת הספרותית המוסיקלית התפתחה החל מאמצע המאה ה־17 בעיקר בקהילות היהודיות המבוססות והותיקות, כמו בפאס, במקנס ובספרו שבצפון. החל מהמאה ה־19 התפתחה גם במרקש ובמוגדור שבדרום. הגם שזכו היהודים למנת יתר של גזירות והתעללויות, נראה היה כי השלטונות לא הפריעו להתפתחותם התרבותית של יהודי מרוקו,ובכך איפשרו גם למנהג הבקשות ליהפך למנהג מבוסס בחברה היהודית. כך הופך לו מנהג ״שירת הבקשות״ למנהג שמתפשט ברחבי מרוקו ומושך אליו משתתפים רבים.

במאות אלה פורחים חיי היצירה הרוחנית שהפכו ל״נכסי צאן ברזל״ של יהדות מרוקו בכל הדורות. בפאס כותב ר׳ חיים בן עטר (1743־1698) את ״אור החיים״ ־ פירוש קבלי לחומש. ר׳ משה בירדוגו (1732־1640) מתגלה בכתביו ובפסיקותיו. ר׳ יעקב טולידאנו(1771־1697) כותב את חיבורו ההסטורי ״נר המערב״ ור' יעקב אבן צור (1753־1673) נודע לרבים כפוסק הלכה וכמחברו של ספר הפיוטים ״עת לכל חפץ״. במקנס ר­דוד חסין(1792־1722) מחבר את ספר השירה ״תהילה לדוד״.[המחבר]

ברבות השנים ועקב סיבות כלכליות התחילה הגירה מערי הדרום, מרקש ומוגדור, לעיר המתפתחת קזבלנקה. כאן מקבל מנהג ״שירת הבקשות״ את מעמדו המיוחד, והרבה בזכותו של ר׳ דוד בוזגלו. הלה העיר את המנהג מתרדמתו והעניק לו חיים חדשים.

בשנות ה־ 50 וה־ 60 עם גבור העליה של יהודי מרוקו לישראל איבד מנהג זה מכוחו בערי מרוקו. חלק מהפיטנים, ובראשם ר׳ דוד בוזגלו, עלו ארצה ומנהג זה מחדש את ימיו בישראל.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו

עמוד 166

יג. כמוהר״ר יוסף כנאפו

פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים

 

כתובת מצבתו של ר יוסף כנאפו היא קינה חרוזה בת עשר מחרוזות מרובעות בדרך כלל. בשונה מקינות אישיות שאנו מכירים של חכמי מרוקו שהיו מבוצעות באחד מלחני ׳התרכיב׳(לחן שהושאל מקינה ידועה). קינה זו לא נכתבה על מנת לשיר אותה, אלא נכתבה לצורך ציון הקבר. החריזה והמשקל אינם אחידים. גם המחרוזות אינן אחידות במספר טוריהן. על רבי יוסף כנאפו ראה מאמר מפורט אודותיו. יש להניח שמחבר הקינה הזו הוא רבי דוד אלקיים שהיה ידידו הקרוב של רבי דוד כנאפו בנו של רבי יוסף, עדות לכך היא התוספת ׳אצוירה׳ בתחתית המצבה שרבי דוד נהג להוסיף במצבות שחרט.

כתובת המצבה הזאת כבר בוארה על ידי שלום אלדד בספר ׳יכי״ן – משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א׳(אות ברית קודש, תשס״ב) שיצא לרגל מלאות 100 שנה לפטירתו של הרב. אקרוסטיכון: יוסף כנאפו זצוק״ל לחיי ה״ה(העולם הבא) זיע״א.

 

יַד הַזְּמַן גָּבְרָה הָלְמָה בְּזַעַם

וַתַךְ וַתְּעַקֵּר אֶרֶז מְאוֹדִי

סָמַר בְּשָׂרִי כִּי נָפְלָה הַפַּעַם            

פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים מַחְמַדִּי

5. כַּחֲלוֹם יָעוּף בְּהָקִיץ וּכְצֵל

נֶעֱלַם, עָבַר נֶהְפַּךְ לַמַּשְׁחִית הוֹדִי

אָב זָקֵן בַּתּוֹרָה יוֹשֵׁב אֹהָלִים

פֶּה דּוֹרֵשׁ וְיָד כּוֹתֶבֶת תַּלְמוּדִי

וּפְרִי עֵטוֹ י״ט סִפְרֵי יִרְאַת ה׳

10. זָרַע עַל תַּלְמֵי לֵבָב אִישׁ יְהוּדִי

צוּף דְּבַשׁ אִמְרוֹתָיו מָה נָעֵמוּ

וּבְדֶרֶךְ הָאֱמֶת מָה רַב אִישׁ סוֹדִי

לְצָרָה אָח, לְכָל עָנִי מַר נֶפֶשׁ

חִישׁ לְעֶזְרָתוֹ לָצֵאת רַק יְחִידִי

יוֹסֵף אָסָף יֹסֵף דַּעַת וּמַכְאוֹב

יָשִׁישׁ יֹאמַר בּוֹאוּ אַחַי עִמָּדִי

הַיִּרְאָה וְהָעֲנָוָה הֵן סַהֲדֵי

20. הֵן חָלְקוּ עִם אֶלְיָקִים וַעֲבָדָיו

זְכֻיּוֹתָיו מָה רָבּוּ וּמָה רָמוּ

יַרְבּוּן מֵחוֹל אִם אֶעֱרְכֵם לְנֶגְדִּי

ע״ה שָׁנִים הֵן יָמָיו וְכָל מַהֲלָלָיו

אִם בָּאתִי לְתָאֲרָם קָצְרָה יָדִי

25. יוֹם נִסְתָּר מֵעַיִן הָרַב הַכּוֹלֵל אוֹר גּוֹלֵל

עַנְוָתָן כְּהִלֵּל אֵין גָּמְרִן עָלָיו הַהַלֵּל

כמוהר״ר יוֹסֵף כְנָאפוֹ זלה״ה זיע״א

שְׂמַח צַדִּיק יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן

הַמִּסְתַּתֵּר בְּרוּם חֶבְיוֹן

30. 30. וְהִתְעַנֵּג בַּטּוֹב אֲשֶׁר לְךָ הִטְמִין

וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין

שִׂשִּׂי נֶפֶשׁ חָסִיד קָדוֹשׁ

וַהֲיִי בִּצְרוֹר הַחַיִּים בִּמְעוֹן שִׁבְתֵּךְ

עַם שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ

35. 35. כִּי יֵשׁ שָׂכַר לִפְעֻלָּתֵךְ

עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ יוֹם ר״ח כִּסְלֵו שַׁבָּת מְשׂוֹשִּׂי

נֶהֶפְכָה לְאֵבֶל שִׂמְחַת חָדְשִׁי

בָּא סִי[מִן] בִּשְׁ[נַת] זֵכֶר צַדִּיק לְבִרְכַּת לפ״ק

אַצְוֵירָה יע״ה.

 

1-יד הזמן: המחבר כביכול מאשים את יד הזמן, ההולמת והורגת כרצונה. ותעקר ארז מאודי: יד הזמן עקרה צדיק, הדומה לארז, כפי הכתוב בתה׳ צב,יג ׳צדיק… כארז בלבנון ישגה׳. מאודי: המנוח היה נערץ עלי מאוד. 3. סמר בשרי: נעשה חידודים. עפ״י תה', קיט, קב. 4. פרדס: המקונן רומז לבקיאות הרב הנפטר בארבעת חלקי התורה פשט, רמז, דרש, סוד. פה… תלמודי: המנוח היה ידוע כדרשן בחסר שהיה דורש ברבים, וגם היה ידוע כמחבר ספרים רבים בכל חלקי התורה. ופרי עטו י״ט ספרי יראת ה׳. המנוח חיבר י״ט ספרים המלאים מוסר ויראת שמים. זרע… יהודי: דבריו בספרים אלו מצאו נתיבים בלב כל איש ואפילו הפשוט ביותר, ועשו רושם רב. ובדרך האמת: גם בתורת הסוד(=קבלה) היה המנוח רב וגדול ובקי בה. 13. קסת סופר במתניו: על פי יחז׳ ט,ב. המנוח היה סופר פורה שלא הניח את קסתו ועטו, ולא חדל מלכתוב עד סוף ימיו. בבית מועדי: בית מדרש, בית כנסת. עפ״י יחז׳ מה,יז. 15. לצרה… נפש: המנוח נוסף לעיסוקו בתורה היה גם עוסק בגמילות חסדים, הן בגופו הן בממונו, ונחלץ לעזור לכל מי שנמצא בצרה ולכל עני מרוד וכאוב. 17. יוסף דעת ומכאוב: על דרך הכתוב בקה׳ א,יח ׳כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב׳. נוספו לו מכאובים ויסורים. 18. ישיש… עמדי: שמח ביסורים ואף הזמין אותם אליו, על דרך מה שנאמר על ר׳ אלעזר ב״ר שמעון בבבא מציעא פד,א שבערב אמר ליסוריו: ׳אחי ורעי בואו׳. 19. יראה… סהדי: היראה והענוה הם העדים שיעידו עליו שהן היו המידות שדבק בהן המנוח כל ימי חייו. 20. הן… אלוקים: במחיצת השכינה. עפ״י קה׳ ה,יז. 24. קצרה ידי: לתאר את פעילותו ושבחיו. עפ״י ישע׳ נ,ב. 26. אין… ההלל. פרפראזה על ההלכה מה הם הימים שבהם גומרין את ההלל, ואלו ימים אין גומרין את ההלל. כל ההלל והשבחים שיאמרו עליו אינם מספיקים לגמור את כל השבחים עליו. 28. שמח צדיק: המחבר פונה לנוכח אל המנוח ואומר: אל תעצב על פטירתך מהעולם, אלא שמח צדיק על כך שעתה אתה יושב בסתר עליון, הוא השי״ת. בסתר עליון: עפ״י תה׳ צא,א. 29. חביון: ביטוי יחידאי עפ״י הנאמר בחבקוק ג, ד ׳ושם חביון עזו', כביכול, הקב״ה מסתתר במקום גבוה מעל גבוה מוסתר וחבוי. 31. ותעמוד… הימין: תחיית המתים. על דרך הכתוב בדניאל יב,יג ׳ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין׳. ראה גם: סנהדרין דף צב/א. 33. בצרור החיים: עפ״י שמו״א א כח, כט. והוא מקום אוצר הנשמות ששם הם החיים הנצחיים. 35.יש שפר לפעולתך: זכויותיך רבים על פועלך בעולם הזה. עפ״י ^ירמ׳ לא,טו. 36. שבת משושי: פסקה שמחתי. על דרך הכתוב בישע׳ כר,ח ׳שבת משוש תפים חדל שאון עליזים שבת משוש כנור׳. 38. בא… לברכה: האותיות המורגשות עולות לשנת תרס׳׳א, 1900 למניינם. 39. אצוירה יע״ה: זהו חותמו של מחבר וחורט המצבה, וכך נהג לחתום בכל המצבות שחיבר וחרט בעצמו, וככל הנראה היה זה רבי דוד אלקיים המשורר והאמן הדגול יע״ה: ועזרה האל.

 

כמוהר״ר יוסף כנאפו

ר׳ יוסף כנאפו נולד בעיר מוגדור בשנת 1826 (או 1827) ונפטר בראש חודש כסלו בשנת תרס״א (1900), בגיל שבעים וחמש. תיאור פטירתו מובא בספר מלכי רבנן, כדלהלן: ״…ושמענו עליו, שבעת פטירתו קם ממיטתו, וישב, ונתאדמו פניו, והרכין ראשו ואמר בי״ת פעמים ברוך הבא בשכינת עוזנו. ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל האל-הים זיע״א״.

דמותו של ר׳ יוסף מוכרת לנו ממקורות שונים, במיוחד בזכות חיבוריו וספריו הרבים. באם ננסה להתחקות אחר אישיותו כפי שהיא עולה מתוך הכתובת שעל מצבת קבורתו, ודאי נחטא במידה מסוימת, ולא נוכל לתת תמונה אמיתית של דמותו ואישיותו המעניינת והעשירה של איש מופלא זה.

ראה ׳כתובת ציון הקבר לרבי יוסף כנאפו זיע״א בעיר מוגדור, בתוך יכי״ן – רבי יוסף כנאפו זיע״א, עמ^׳ 206-218 מאת שלום אלדד, קובץ מאמרים לרגל מלאת מאה שנים לפטירתו, הוצאת אות ברית קודש, ניסן תשס״ב.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- יג. כמוהר״ר יוסף כנאפו- פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים

 

עמוד 69

 

פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

דוד כהן, נשיא קהילת מרכז רמב״ם פריז, נולד בשנת 1922 במקנס שבמרוקו למשפחה אמידה. המשפחה עסקה במסחר מוצרי מזון והייתה בקשרים עסקיים עם בית המלוכה המרוקאי. בשנת 1927 ניסה הסב לעלות לארץ ישראל, אך הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר לא הסכימה להעניק לו אשרה. הניסיון השני של משפחת כהן לעלות לארץ היה בשנת 1948 בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור. לעלייה זו הצטרפו גם שני אחיו עם משפחותיהם, ובצעד חריג שכרה המשפחה מטוס זעיר שבו טסו ממקנס למרסיי וממנה הפליגו למדינת ישראל. בתחילה התיישבו בעיר התחתית בחיפה, ומשם עברו לפרברי העיר, לקריות. לאחר ניסיונות כושלים של המשפחה להקים עסקים בארץ, נשארו שני אחים בארץ, ואילו דוד ומשפחתו חזרו ב־1950 לקזבלנקה. בעקבות מלחמת ששה הימים וההתעוררות הלאומנית במרוקו החליטה משפחת כהן להגר לצרפת, ודוד, אבי המשפחה, המשיך בעסקיו במרוקו.

בסוף שנות ה־70 החל כהן לעסוק בפעילות ציבורית ונבחר ליו"ר ברית יוצאי מרוקו בצרפת. בראשית שנות ה־80 החל להקים את המיזם העיקרי של פעילותו הציבורית – מרכז רמב״ם בפריז הכולל בית כנסת ומרכז קהילתי ליהודי מרוקו. על מפעל זה וכן על פעילותו בברית יוצאי מרוקו זכה כהן לאותות הוקרה רבים משלטונות צרפת ומרוקו.

יחסו של כהן לבית המלוכה המרוקאי מתבטא היטב בדברים שאמר בכינוס של יוצאי מרוקו בקזבלנקה ביולי 1986: ״יהודי מרוקו, איפה שהם נמצאים, שומרים למולדתם – מרוקו – ולנסיכנו האהוב חסן ה־2 קשר עמוק ואהבה רבה״(1996:207 ,Cohen).

בשנת 2004 נפטר דוד כהן. בנו אלבר נבחר להחליפו בתפקיד נשיא מרכז רמב״ם, ואנדרי דרעי נבחר לכהן כיו״ר ברית יוצאי מרוקו וכנשיא הפדרציה הספרדית.

דוד כהן הוא דוגמה למהגר שאינו ״מהגר מלא״. הוא רכש אה השפה הצרפתית ואת תרבותה במרוקו בבית הספר אליאנס, וכשהגיע לצרפת לא הרגיש זר. חייו האישיים ומשפחתו היו בפריז, ואילו עסקיו היו במרוקו, בצרפת ובארצות אחרות נוספות. כהן היה איש עסקים מהגר שלא שש לקבל את האזרחות של ארץ הקליטה (צרפת). עבורו הייתה צרפת צומת כלכלי ומסגרת לימודים לילדיו, ולכן הוא לא ניתק את קשריו עם מרוקו. באמצעות תפקידו הציבורי ניסה כהן לקרב את מרוקו וישראל זו לזו וכן לייצג אוכלוסיות חלשות, מהגרים ממרוקו בפרט ומצפון אפריקה בכלל, שלא הצליחו לקיים שיח עם ההנהגה הישראלית. בסוף שנות ה־70 נבחר מנחם בגין, ״מגן ההמונים״, לראשות הממשלה, עובדה שהקלה על פעילותו של כהן בישראל בכל הקשור למתן סיוע לבני קהילות מרוקו שחיו בעיירות הפיתוח. יש לציין שלמרות חוויית הכישלון שחווה בישראל, עת עלה עם משפחתו ב־1948, לא נפגע יחסו של דוד לישראל, והוא המשיך לקיים קשר אמיץ עם נציגי הקהילה המרוקאית ועם המנהיגות הפוליטית בישראל. מהלך חייו של דוד כהן מייצג את חוויות הדור הראשון של יוצאי מרוקו שהגיע לצרפת. דור זה שימר בעקביות את הטרנס־לאומיות בין ארץ המוצא וארץ היעד, ועל כך זכה כהן באות הכבוד הגבוה ביותר של בית המלוכה המרוקאי – L'Ordre du Ouissam Alaouite.

הרב שלום משאש, יליד מרוקו ורבה הראשי של מרוקו, ניהל בשנות ה־30 של המאה ה־20 את תלמוד התורה במקנס. בשנת 1949 התמנה לרבה הראשי של קזבלנקה ולאחר מכן כיהן כרב הראשי של מרוקו. משנות ה־80 כיהן כרב הראשי של ירושלים עד לפטירתו בשנת 2003. הרב שלום משאש היה פוסק הלכה, תלמיד חכם שהוציא תחת ידו שו״תים ופסקי הלכה רבים והתפרסם כמי שמתיר עגונות.

הרב דוד משאש, בנו של הרב שלום משאש, נולד בשנת 1934 בעיר מקנס שבמרוקו, למד בתלמוד תורה המקומי ובישיבת אוהל יוסף בטנג׳יר. בתום לימודיו בישיבה בטנג׳יר עבר לישיבת אקס־ לה־בן שבצרפת, שם סיים את לימודיו התיכוניים והתורניים. בסיום הלימודים חזר הרב משאש למרוקו והחל לעסוק בהוראה במוסדות החינוך בקזבלנקה. בשנת 1964 הגיע לפריז וכיהן כמנהל חינוכי של מרכז הסטודנטים גי פטן. אחר כך ניהל את בית הספר רמב״ם (מיימוניד) בפריז ובד בבד סיים את לימודיו בסמינר לרבנים בפריז. בסוף שנות ה־80 היה הרב משאש הרב הראשי של ז׳נבה, ולאחר מכן נבחר למשרת הרב הראשי של פריז. הרב משאש כיהן במשרה זו בשנים 1995־2011, עד פטירתו.

הרב דוד משאש היה דמות מרכזית בקהילה היהודית בצרפת ונחשב לאחד מעמודי התווך שלה. הוא השקיע מאוד בהכשרת הרבנים מהקונסיסטואר וארגן עבורם השתלמויות בצרפת ובישראל. בשנות האלפיים הקים לזכר אביו את בית הכנסת אהבת שלום ברובע ה־16 בפריז. עם פטירתו(בשנת 2011), בנו, הרב אריאל, החל לשמש כרב קהילת בית הכנסת והחל להוציא לאור את כתביהם של אביו וסבו.

הקונסיסטואר הוא המוסד העליון של הקהילות ובתי הכנסת בצרפת. מוסד זה הוקם על ידי נפוליאון בשנת 1808.[המחבר]

בחייו הצליח הרב משאש ליצור קשרים עם כל חלקי הציבור היהודי, ללא קשר לרמה הדתיות או הזהות היהודית של האנשים. הוא קיים קשרים הדוקים עם שלטונות מרוקו שראו בו נציגם בצרפת והעניקו לו אות הוקרה כתודה על היחסים המיוחדים בין יהודי מרוקו ובית המלוכה המרוקאי. אף על פי שיהודי מרוקו היו מיעוט בצרפת בהשוואה ליהודי אלג׳יריה ותוניסיה, דמותו של הרב דוד משאש היא הוכחה לחלקה החשוב של יהדות מרוקו בהתעוררות הרוחנית בצרפת. משנות ה־70 ועד לשנות האלפיים בלט מאוד חלקם של יהודי מרוקו בתפקידי מפתח במערכת החינוך וברבנות.

כל ילדיו של הרב משאש סיימו את לימודיהם האקדמיים בצרפת, וכולם בעלי מקצועות חופשיים בז׳נבה ובפריז (זוהר, 2001), למעט בנו, הרב אריאל, שלמד בישיבת פונוביז׳ והוסמך לרבנות בסמינר הרבני בפריז.

בשונה ממשפחות רבנים רבות, החל הרב דוד משאש את דרכו כמחנך וכמנהל מוסד חינוכי. לעולם הרבנות הגיע רק בעשור החמישי לחייו. הוא ניחן ביחסי אנוש טובים והצליח ליצור קשרים עם כל חלקי האוכלוסייה היהודית ועם השלטונות הצרפתיים. כמו רבים מבני דורו, יצר הרב משאש קשרים חמים עם בית המלוכה המרוקאי(טרנס־לאומיות). העובדה שאביו כיהן כרב הראשי של ירושלים והוא כיהן כרב הראשי בפריז חיזקה את הקשרים בין הקהילה היהודית בצרפת למדינת ישראל. יש לציין, שאביו, הרב שלום משאש, הגיע לעיתים קרובות לפריז ושימש כרועה רוחני לקהילת יהודי מרוקו בעיר.

הרב דוד משאש היגר לפריז באמצע שנות ה־60 והתערותו בחברה החדשה הייתה מהירה וטבעית (ניהול בית ספר). הוא לא עבר בתחנת ביניים של רב בתי כנסת, אלא ״זינק״ לתפקיד מרכזי של רב ראשי בז׳נבה ולאחר מכן בפריז. בתהליך זה עמדו לזכותו כישוריו האישיים, פתיחותו והיותו תלמיד חכם שספג את תורת חכמי מרוקו לצד התרבות המערבית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 49