רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-לָרִיב נִצָּב ה'-מבואר ומנוקד
– לריב ניצב ה'
תחינה. שיר מעין אזור בעל מחרוזת פתיחה הכוללת רפרין ושבע מחרוזות, בכל מחרוזת שלושה
טורי סטרופה וטור אזור אחד.
משקל: ארבע עשרה הברות בטור.
כתובת: תחינות לימים נוראים לר׳׳ה וליוה״כ, וזו יצאת ראשונה לאומרה קודם, ה׳ מלך והיא
נועם. ׳אל רם על כל אל׳, סימן: לדויד בן חסין.
מקור: ק – ב ע״ב.
לָרִיב נִצָּב ה' וְעוֹמֵד לָדִין יְצוּרִים
מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כִּבְנֵי מֵרוֹם הֵם עוֹבְרִים
בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת בִּסְקִירָה אַחַת נִסְקָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
5- דְּעוּ אֵפוֹא לִפְנֵי מִי לַמִּשְׁפָּט אַתֶּם עוֹמְדִים
לִפְנֵי מֶלֶךְ מְלָכִים מַעֲשֵׂיכֶם נִפְקָדִים.
הִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּכֶם עוֹלִים וְיוֹרְדִים
בְּיוֹם זֶה נִפְתָּחִים שְׁלוֹשָׁה סְפָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם וּפָחֲדוּ
10- גָּדוֹל יוֹם ה' מִי יַעֲמֹד בְּסוֹדוֹ.
כְּעֶבֶד דָּנוֹ רַבּוֹ וּמְמַהֵר לַהֲעִידוֹ
הֲיוּכַל עֲמֹד אִם יְסַתֵּר בַּמִּסְתָּרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה' חֲבִיבִין
נָאֶה לֵאלָהָא רַבָּא לְמִשְׁבַּק חוֹבִין רַבְרְבִין
15- אִם יִהְיוּ כַשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג אוֹתָם יַלְבִּין
אַשְׁרֵינוּ לִפְנֵי מִי מִטַּהֲרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים
דִּרְשׁוּ אֶת ה' בְּהִמָּצְאוֹ לָכֶם
יִרְצֶה תְּפִלַּתְכֶם יְקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם
בְּיָמִים נוֹרָאִים הַבָּאִים לִקְרַאתְכֶם
20- מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים
בַּחֹדֶשׁ תִּקְעוּ שׁוֹפָר תְּבַעֵת אֶתְכֶם שֵׂאתוֹ
הַמְלִיכוּ אַל עֲלֵיכֶם יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ
בְּרִית יִצְחָק הַנֶּעְקָד וּבָא אַיִל תְּמוּרָתוֹ
שׁוּבוֹ אֶל ה' קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים.
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
25- נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי אֱלֹהִים מַלְכֵּנוּ
עֵינֵינוּ אֵלָיו תְּלוּיוֹת יוֹצִיא לְאוֹר דִּינֵנוּ
וְיַחְתֹּם פִּי שָׂטָן וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ
נִכָּתֵב לְחַיִּים אֲרֻכִּים וְלֹא קְצָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
חָסִין קָדוֹשׁ וְנוֹרָא הָרָאוּי בְּמַהֲלָלָיו
30- יִשְׁמַע קוֹל הָעָם בְּרֵעוֹ יַלּוֹלֵי יַלֵּל יְלָלָיו
כִּי תְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ בָּעַמִּים אֵין דּוֹמֶה אֵלָיו
הֵיטִיבָה ה לַטּוֹבִים וְלַיְּשָׁרִים.
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים
- 1. לריב נצב: על-פי תה׳ פב, א. ועומד… יצורים: מתוך חזרת הש״ץ במוסף של ר״ה: ׳היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים׳. 2. מקטן… גדול: על-פי בר׳ ט, יא ועוד. כבני… עוברים: על-פי ר״ה א, ב, והשווה ׳ונתנה תוקף׳: ׳וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון׳. 3. במאזנים לעלות: על-פי תה׳ סב, י. ורמז למזלו של חודש תשרי. בסקירה… נסקרים: על-פי ר״ה יח ע״א: ׳א״ר יוחע: וכולן נסקרין בסקירה אחת׳. 4. אלוקים… ירים: על-פי תה׳ עה, ח. 5. דעו… עומדים: על-פי אבות ג, א. 7. הנה… ויורדים: על-פי בר׳ כח. ב. 8. ביום… ספרים: על-פי ר״ה טז ע״ב: ׳א״ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר״ה׳. 9. ויהי… עליכם: על-פי אבות א, ג. 10. גדול יום ה׳: על־פי יואל ב, יא. מי… בסודו: על-פי יר׳ כג, יח. 11. כעגד דנו רגו: עומדים למשפט כעבד לפני רבו, והשווה אבות א, ג. 12. אם יסתר במסתרים: על־פי יר׳ כג, כד. 13. ישראל… חביגין: על־פי אבות ג, יח. 14. נאה… רברגין: נאה לאל הגדול לסלוח חטאים גדולים. 15. אם… ילבין: על-פי יש׳ א, יח. 16. אשרינו… מיטהרים: יומא ח, ט: ׳לפני מי אתם מיטהרין? אביכם שבשמים׳. 17. דרשו… בהימצאו: על־פי יש׳ נה, ו. 21. בחודש… שופר: על-פי דב׳ לב, לב. 26. עינינו… דננו: על-פי תפילת ׳היום הרת עולם׳ שלאחר תקיעת השופר במוסף של ר״ה. והשווה יומא כ ע״א. 27. ויחתם… עלינו: על־פי הסליחה ׳תמהנו מרעות׳ ׳חתום פי שטן ואל יסטין עלינו׳. 29. חסין קדוש: כינויים לקב״ה, על־פי ׳אנא בכוח׳. 30. ישמע… בריעו: על-פי שמי לב, יז. ילולי יליל: קולות השופר, על־פי ראש-השנה, לד ע״א. 31. תרועת… בעמים: על-פי במ׳ כג, כב. 32. היטיבה… ולישרים: על-פי תה׳ קכג, ד.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
ג. ספר התקנות
הקובץ שלפנינו ממזג בקרבו תקנות עתיקות המכונות ״תקנות פאס״ או ״תקנות המגורשים מקאשטיליא״ ותקנות חדשות שנתקנו על ידי מועצת הרבנים במארוקו.
תקנות פאס כוללות תקנות שנתקנו בין השנים הרנ״ד-התק״ (1750-1494) . ראשיתן בתקנות שתקנו המגורשים שהגיעו למארוקו. סביר להניח שהיו קיימות תקנות מקומיות של ״התושבים״ מלפני בא המגורשים ולא הגיעו לידינו. יש רמזים לכך בספר התקנות סימן כג:
״עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פאס אלבאלאדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזוווז ת׳א יזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת תזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחאתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי.
ופ׳י דאליק לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל גזבר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו, ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אןצ׳אעת ועלא קד אנא מוגב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום, לדאליך בתבנא האדא לזכות הקהל״.
תרגום : מאחר והיה מנהג אצל קהל פאם התושבים, שכל אישה שתתחתן מוסיפין לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבא ליפרע בכתובתה תנכה (ינוכה) שליש מהכתובה, והיום כעשרים וחמש שנה חפשנו על מנהג זה איפוא נמצא אותו כתוב ולא מצאנו, ובאותו הזמן הסכמנו וכתבנו וחתמו עליה החכם ושבעה טובי העיר, והייתה אצל הגזבר בספר הזיכרונות של הקהל, ועתה חפשנו אותה ולא מצאנו כי נאבדה, ומאחר שקיימת חובה שהמנהג יהיה כתוב וחתום לכן כתבנו זה לזכות הקהל…
מוזכר ״ספר הזיכרונות של הקהל״ סביר להניח שזה פנקס של קהל התושבים, וכן ממה שנאמר שחתום עליה ״החכם ושבעה טובי העיר״ הכוונה לרבי שמואל בה״ר מימון אבן דנאן החתום ראשון על התקנה שכנראה כיהן בתור רב בקהל התושבים.
ומוזכר גם בתקנה הקודמת , שהוא קרא אותה בבית כנסת של התושבים. ואם כך הרי לפנינו פנקס קהל התושבים שאבד עוד בימיהם ולא הגיע לידינו. וכן מוכח ממנהג תאזא בכתובה, שהוא שונה ממנהג התושבים והמגורשים יחד , שאכן היו קיימות בקהילות מארוקו תקנות קהילה שאבדו .
הקובץ נלקט ונערך על ידי רבי יעקב אבן צור כדבריו בפתיחתו:
״יען וביען אנה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים … והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני ואזרתי כגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים… וזה חלי יום ששי ט״ז לחדש שבט … שנת כי נהג״ת עמך… ליצירה… נאם… יעקב אבן צור בלא״א החכם השלם… רבי ראובן…״
מדבריו נראה שליקט אותם מדפים בודדים ולא מתוך ספר תקנות הקהילה וזה יסביר לנו שאין התקנות כתובות בסדר כרונולוגי כפי קבלתן. ניתן להניח שלא כל התקנות שנתקנו עד תקופתו של היעב״ץ נלקטו ונערכו על ידו.
וכמו כן לא כלולים בו תקנות שנתקנו בקהילות מארוקו מתקופת היעב״ץ עד לתקנות החדשות של מועצת הרבנים במארוקו . ״ספר התקנות״ הובא לדפוס בליוורנו על ידי רבי אברהם אנקאווא , מהעתקה שנעשתה בשנת התקל״ח (1778) בידי רבי מכלוף בן זכרי .
רבי אברהם צירף להן קיצור התקנות של רבי רפאל בירדוגו, מיספר את התקנות ואף תירגם לעברית תקנות הכתובות בספרדית .
התקנות הן מסמך תחוקתי – משפטי שההבנה והפרשנות בהן נקבעת אך ורק על פי לשונן הכתובה, כמו בכל מערכת משפטית, ומאחר וספר ״התקנות" הורק מכלי אל כלי בבמה העתקות, מטבע הדברים שנפלו בו כמה שיבושים בידי המעתיקים והמדפיסים, ובפרט בחלק הלועזי – ספרדי – ערבי, שהמדפיסים לא הבינו מה שהעתיקו.
זכינו שהשתמרו, והגיעו לידינו כמה העתקות בכתבי יד מ״ספר התקנות״ כולל העתקתו האוטוגרפית של היעב״ץ , שהיתה אב-טכסט לספר הנדפס, לכן חשיבות מרובה לעריכת הספר מחדש. מהדורה מדעית של הספר המבוססת על פי כתבי יד עם הארות והערות,נמצאת בשלבי הכנה על ידי צוות חוקרים במכון לחקר היהודת במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן.
התקנות הראשונות כנראה נועדו לאחד המנהגים השונים של המגורשים שהיו יוצאי קהילות שונות בספרד. והן המשכן של תקנות שנהגו בהן בספרד תוך שינויים קלים, לדוגמא: התקנה הראשונה שנתקנה בשנת הרנ״ד (1494 )
״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל. או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין״ .
המניע לתקנה אינו קידושי חטיפה ועורמה , כי בעיות אלה אינן מתעוררות בכמות המצריכה תיקון כי אם בחברה מיושבת ומבוססת במקומה, ולא בחברה חדשה של פליטים שרק זה עתה הגיעו, התקנה באה לתקן מצב שנוצר כתוצאה מחיי נדודים ורדיפות שמהם סבלו המגורשים בדרכם למארוקו.
כנראה משפחות נאלצו להתפורר ולהפרד בגלגוליהם. והגיעו הבעל או האישה כבודדים לפאס מבלי שתהיה להם שום ידיעה מבן זוג הנעדר. לאחר שהתייאשו מקיומו וחשבוהו למת, התחילו להקים ביתם מחדש, היו מקרים שלאחר הנישואין הופיע הנעדר, דבר שגרם לזעזועים עצומים בחיי המשפחה ואף לבעיות חמורות בדיני אישות.
על ידי התקנה שהקידושין יערכו ״על ידי חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל״ ניסו לתקן את הפרצה, כי חזקה עליו שלא יערוך חופה וקידושין, אם לא יתברר לו מעל לכל ספק מעמדם ומצבם האישי של בני הזוג, חיזוק התקנה נעשה על ידי הפקעת הקידושין, למרות שחכמי אלג׳יר שסמכותם הייתה פרושה בכל צפון אפריקה, פסקו שאמנם להלכה יש כח וסמכות ביד הקהל לתקן תקנה להפקיע קידושין, אך למעשה אין להשתמש בסמכות זו משום חומרת הנושא
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.
״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.
במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.
השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.
הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.
לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.
חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.
מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.
״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.
במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.
השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.
הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.
לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.
חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.
באותה תקופה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית-רבי יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן־לברט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.
דונש היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על־ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן־לברט לאחד ממקורות השראתו של רש״י. רבי דוד בן־אברהם אלפאסי- מי שחיבר את המלון הראשון בשפה הערבית.
בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ״ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היו יצחק בן חלפון ויצחק בן־יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי. רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על־ידי כל חכמי הגולה.
ספרו – ה ל כ ו ת ה ר י ״ ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על־כן זכה ספר זה לכינוי התלמוד הקטן והופץ בכל פזורות ישראל.
במחצית המאה ה־12 שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב״ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן־שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על־ידי השושלת הקנאית של ״אל־מווחדין״. ב׳׳איגרת השמד״ המפורסמת שלו, טען הרמב״ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו ־ לא יצאו מחיק היהדות.
יתר־על־כן, אנוס כזה שעשה מצווה-״הקב״ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. הרמב״ם יעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.
גירוש ספרד בשנת 1492 חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר נצחונם על המאורים (2.1.1492), קבעו פרדיננד מלד ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון ״אלהמברה״ שבגרנאדה. ב־30 במרס 1492 הורד. פרדיננד כי עד ל־30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה.
כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב היה לצאת את גבולות הממלכה, ולא-היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מקנס, טנג׳יר, טטואן ורבאט.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Il arrivait aussi que ces pièces fussent du domaine appelé matrouz, c'est-à-dire tricoté, et où les langues – hébreu et arabe – s'alternent et s'entrecroisent, l'hébreu rimant avec l'arabe ou l'inverse.
Mais un élément dans la biographie de ce poète d'exception ne manquait pas d'étonner : où donc cet homme simple, qui gagnait sa vie dignement mais avec difficulté, avait-il eu le loisir d'acquérir une connaissance aussi pointilleuse de la grammaire hébraïque à ses différentes époques ?
Comment était-il arrivé, dans ce pays où il n'y avait plus de grand grammairien juif depuis l'époque d'or espagnole, à jongler avec les règles et les exceptions au point de mener des discussions redoutables, citant des textes à l'appui de ses thèses, avec des maîtres qui avaient pour métier de l'enseigner ? Mystère !
Il avait tout au long de sa vie donné au chant (classique et populaire) des juifs marocains ses lettres de noblesse. Il était devenu, malgré une humilité jamais feinte, l'homme que tous cherchaient à imiter.
Quand il était annoncé quelque part, les salles les plus vastes devenaient soudain étroites, incapables de contenir les centaines d'amateurs et de fidèles.
Quand les temps au Maroc devinrent incertains, l'homme – comme une grande partie de sa communauté – prit sa famille et mit ses pas dans ceux de tous ses fidèles. Direction : Israël.
Ce n'était pas uniquement parce qu'il craignait, pour lui et pour ses enfants, les lendemains marocains. C'était surtout parce que, comme le prince des poètes Yehouda Halévy en son temps, il sentait, depuis toujours, son cœur irrésistiblement arrimé à l'Orient.
Toutes ses productions poétiques – celles qu'il écrivait comme celles qu'il se contentait d'interpréter avec un sentiment de vénération filiale – disaient la nostalgie de Jérusalem et dela Terrede sa mémoire. Telle était l'époque et tels étaient les souffles du siècle.
Arrivé en Israël, il lui a fallu faire flèche de tout bois pou
r se refaire une petite place au soleil. Mais les jours de l'homme sont comptés. David Bouzaglo, poète, chanteur, rabbin, homme de culture, mourut en Israël où il repose désormais.
Mort, il est aujourd'hui plus grand que lorsqu'il était vivant. Qui était l'homme et quel était son secret ? Quelle était sa passion et de quoi était faite sa poésie ? Qu'est-ce qui l'a conduit à devenir, sans jamais l'avoir véritablement cherché, un modèle et une référence ? Et que nous disent aujourd'hui ses écrits, ses poèmes et ses chants, mais aussi ceux qui furent ses fidèles ou ses disciples ?
Voici ces pages qui, après enquête en France, en Israël et au Maroc – auprès des membres de sa famille et de ses disciples – cherchent à reconstituer, autant que possible, les différentes étapes d'une vie et d'une carrière.
Elles veulent rendre l'hommage qu'il mérite à l'un des hommes qui ont exprimé, avec le plus de vérité et de poésie, l'originalité de ce judaïsme né à l'extrême occident du monde arabo-musulman. Il a été donné à ce musicien et poète d'être un « passeur de grâces ».
Il est, dans l'ordre de la chronologie, le dernier poète qu'ait eu le judaïsme marocain : dans la brève littérature poétique, relativement inconnue, de cette communauté, on ne connaît sans doute rien de plus juste (dans la forme) et de plus touchant (dans le fond) que l'œuvre de David Bouzaglo.
Jamais peut-être la douleur et l'espérance, la fragilité et la permanence, les rêves et les épreuves des juifs de cette partie de l'Afrique n'avaient trouvé une expression plus forte, plus belle et plus u
niverselle.
Chapitre II La confrérie des gardiens de l'aube
Une coutume ancestrale ou une obligation religieuse ? Ces veillées marocaines du jour du shabbat obéiraient- elles à une règle de halakha (la loi normative) ou ne constituent-elles, en somme, qu'une antique initiative locale prise par des rabbins pieux voilà quelques siècles et qui a perduré à travers les âges ? À quelle nécessité répond-elle et quelle évolution a-t-elle connue ? Et d'abord, où est-elle née précisément ? Dans quelles circonstances historiques ?
Ce qui, dans cette tradition, appartient d'une certaine façon à l'histoire, c'est le fait que les juifs d'origine séfarade organisent, depuis toujours, aux petites heures de la naissance du jour, une cérémonie matinale liturgique appelée slihot (supplications).
A la différence de leurs coreligionnaires de tradition ashkénaze qui ne commencent ces veillées qu'une semaine seulement avant la célébration de Roch Hachana, les séfarades, eux, observent cette tradition depuis le début du mois hébraïque d'Eloul, soit presque un mois avant.
Des dizaines de milliers de poèmes ont été écrits, à travers les âges dans les différentes diasporas, spécialement pour ces veillées. La plus grande partie de cette production poétique s'est malheureusement perdue à jamais.
Elle est aujourd'hui oubliée. Cependant, certaines de ces œuvres poétiques ont eu la chance d'être sauvées de l'oubli. Et elles sont entrées dans le patrimoine liturgique de telle ou telle communauté.
Elles sont récitées lors de ces séances de requêtes et de supplications et elles font toutes, chez les uns et chez les autres, référence à la nécessité pour l'homme d'éveiller sa conscience, de faire son examen.
Il doit, en un mot, cesser de dormir. Il doit aussi se rappeler, dit rabbi Amnon de Minz (dans un texte écrit juste avant de mourir, Oune- tanné Tokef, et qui deviendra essentiel dans la liturgie des juifs ashkénazes), que l'homme n'est que poussière et qu'il retournera à la poussière.
Par ailleurs, la formule 
qui traverse de part en part ces poèmes liturgiques et qui en est devenue une sorte de leitmotiv ou de refrain, est celle- là même qu'utilise le prophète biblique Jonas : Endormi, réveille-toi !
Face à l'homme qui a pris l'habitude de se couvrir les yeux et qui ne veut pas voir que les tempêtes et autres tsunamis approchent, Jonas s'écrie : Fils de l'homme, qu 'as-tu à continuer ainsi à dormir ? Lève-toi et prie ton Dieu ! (Jon 1,6).
Dans la liturgie de ces veillées, le poète compare la vie quotidienne à un sommeil des plus profonds (tardéma). Nous ne penserions tout au long de l'année que carrière, gains, argent, profit, gloire, succès et honneurs. L'homme se contenterait de l'ici et maintenant.
Il ne court, affirme péremptoirement le poète, qu'après des choses dérisoires, sans intérêt, et ne s'occupe guère de son véritable destin. « Et c'est maintenant, en cette première aube où vos yeux sont encore pleins de sommeil, qu'il vous faut, ajoute le poète, revenir vers votre être profond. Avant que ne passent les jours. »
Cette idée de l'homme qui risque de passer sa vie entière dans l'oubli de soi, on la retrouve dans la plupart des écrits de la mystique juive. Mais il n'est pas jusqu'au plus grand philosophe rationaliste juif, Maïmonide, qui ne considère que la sonnerie elle-même du chofar, à Roch Hachana, le jour de l'an, n'a pour signification ou pour vocation que de « réveiller le dormeur de son sommeil ».
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
פתגם מצרי
الشمش ما تتغطاش بالكف
אִל שַמְס מַא תִתְעַ'טַאש בִּאלְכַּף
את השמש לא ניתן לכסות בכף היד
השמש גדולה ומפיצה אור, ואין שום אפשרות להסתירה
דבר ברור וגלוי – טוב או רע – לא ניתן להסתירו ולטשטשו
פתגם מצרי
من حبك عند شي، كرهك عند انقطاعه
מִן חַבַּכּ עִנְד שַי, כַּרְהַכְּ עִנְד אנְקִטַאעא
האוהב אותך בשל סיבה, תפסק אהבתו עם הסתלקותה
אם נהגת לחלק נדבה ולהיטיב עם הבריו כששפר גורלך, הבריות ישנאו
אותך כאשר תחדל לתת להם, ואין זה משנה מדוע הפסקת
ממזרח שמש עד מבואו – פרופסור אליעזר בשן
ממזרח שמש עד מבואו – פרופסור אליעזר בשן
הוצאת – אורות יהדות המגרב
לוד תשנ"ו
בשערי ספר
הרב משה עמאר
מכון ׳אורות׳ ריכז את פעילותו עד כה בההדרת יצירותיהם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב מכתבי-יד. אנו מתחילים בפירסום סידרת מחקרים על יהדות ספרד והמגרב, ושמחים לפתוח בספר ׳ממזרח שמש עד מבואו׳ חיבורו של חברנו פרופ׳ אליעזר בשן הי״ו.
אליעזר בשן (שטרנברג) עלה לארץ מהונגריה בתרצ״ה והתחנך בחיפה. בתש״ו הצטרף למיישבי גוש עציון ויחד עם מגיני הגוש במלחמת העצמאות הלך בשבי הירדני. הוא הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור-אריה במושב השיתופי משואות יצחק בחבל לכיש.
הוא היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק. הוא היה לתלמידו המובהק של פרופסור הרב היים זאב הירשברג ז״ל. עבודת המחקר שכתב במסגרת לימודיו לתואר שלישי ׳שבייה ופדות בחברה היהודית בארצות הים התיכון (1830-1391)׳ יצאה לאור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן בשנת תש״מ. ומשמשת עד היום ספר יסוד בנושא חשוב זה. הספר זכה בפרס של עירית רמת-גן.
בכרך שלפנינו באות לידי ביטוי סגולותיו של פרופ׳ אליעזר בשן כחוקר רב-אנפין, חלוץ ומחדש במלוא מובן המילה, אשר מחקריו מהווים אבן דרך בהיסטוריוגרפיה של עם ישראל. הוא מתחקה אחר מקורות ראשוניים מגוונים ביותר, יהודיים ולא-יהודיים, ומפיק מהם חומר היסטורי רב ערך. עינו הבוחנת יורדת לחיקרם של ספרי שאלות ותשובות, דרשות, ספרות זכרונות וספרות נוסעים, הסכמות ופרוטוקולים של קהילות, דיווחים קונסולריים, תעודות מסחריות, ומקורות ערביים -רשמיים וספרותיים. מתוך אלה הוא משחזר ריקמת חיים תוססת ועשירה, על קרקע צמיחתם, ללא תלישות מלאכותית בין חיי הדת, החברה והכלכלה ואף לא בין אלה לבין המציאות המדינית, הכלכלית והצבאית, שבה הם תלויים ללא הפרדה.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
2.135 ״בהתחלה לא הכירו אותו. היו מבקרים אותו רק אלה שהיו גרים על ידו. ב־ 1941 נסעתי לקזבלנקה. רציתי לעזוב את הכפרים הללו. באתי לקזבלנקה. קרה לי משהו, איזה שהוא עסק לא טוב ונכנס.אלי מפקח מהמשטרה. רצה להרוג אותי מאחור. משהו גנוב. מישהו קנה גניבה ונתן לי, ולקחתי את זה לאן שלקחתי.
ה׳ יעשה לו מחילה וזה החכם, אני הלכתי ופחדתי. האיש ש״א ואני היינו הראשונים בצדיק. כל שנה הייתי נוסע לצדיק. וכשקרתה הפרשה חזרתי מהצדיק ופחדתי. צעקתי לצדיק ואמרתי לו: הו צדיק, אם תציל אותי, אני יודע שאתה שלי ואני שלך. אני, בה׳ ובצדיק, רחצתי ידי ליד איזה מעיין מים בקזבלנקה.
הלכתי כמה מטרים והחכם עמד מולי, מול השמש. הוא היה לבוש קאווק ירוק וחזאם – צעיף ראש וחגורה – ירוק ובידו היה מכוש. אמר לי: קח את המכוש הזה. אמרתי לו: למה? אמר לי: תבנה את הקבורה שלי. אמרתי לו: ברוך הבא. ואז נעלם מבין עיני. אח של אשתי שמע שאני מטייל ומדבר. אמר לי: עם מי אתה מטייל? אמרתי לו: אני לא מטייל עם אף אחד. שתקתי, הלכתי עוד כמה מטרים ויהודיה קראה לי.
מכרה לי ארון גדול. הכל שיש, שיש. לקחתי אותו. אני הנחתי אותו בבית וה׳ זימן לי רוח סערה. הפיל אותי והכל נשבר. נשאר רק השיש. הפסדתי. לקחתי את חתיכת השיש הגדולה ונכנסתי לשוק בקזבלנקה. אמרתי: אמכור אותו לאיזה קצב, שישים אותו על השולחן, שיעבוד אתו, ישים בשר. ואז החכם, בשם ה׳ והצדיק, מחכה לי בכניסה לשוק, זה שאמר לי תבנה את הקבורה, ואמר לי: אמרתי לך תבנה את הקבורה ואתה מביא את השיש למכור?
אמרתי לו: ׳באלאכּ׳* ביטוי עממי שמובנו – הזהר , זוז הצדה, משמעותו כאן ; הנח לי, לך לך בשלום. נכנסתי עם השיש לבית־הקברות. זה של קזבלנקה. כתבתי אה השם של החכם. כתבתי הכל. על השיש הזה יש השם. באותה שנה שכתבתי על השיש, כתבתי אותו דבר על הקופה. אמר לי: תבנה את הקבורה? אמרתי לו: אבנה את הקבורה. כתבתי את הנוסח ושמרתי. הוצאתי בראש חודש אדר״.
והרי הנוסח כפי שהעתקתיו מהקופה הנמצאת כיום באשקלון : " כל המשתטח על קבר אדוננו הרה"ג המלומד בנסים כמוהר"ר דוד ומשה זלה"ה וזיע"א, הקבור בעיר תמסטינת יע"א, יום א' יב לחודש אדר א' התרח"ץ. מאחור, מסביב לטקסט כתובים בצורת מסגרת המשפטים הבאים : " הרב הזה ז"ל לא ישיב ( שורה מאונכת ולצד שמאל מלמעלה למטה ) ריקם, ותפילותו נשמעת ובקש ( שורה למטה מימין לשמאל ) תו מתקבלת בז' הק' הנזכר אמן כן יהי רצון ( שורה מאונכת, צד ימין, מלמטה למעלה ) . בארבע פינות מצויירים ארבעה פרחים.
סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.
מראכש העיר-חביב אבגי
ותכן שזו אחת הסיבות שהקהילות היהודיות במרוקו סבלו קשות מיחסו של מלך קשה מולאי אראשיד, הפילוג בקהילה סביב האמונה בשבתאות היה קשה והוא הגיע גם לבני השכבה הגבוהה בקהילה. תוצאת המשבר הרוחני הזה, היה שכולם יחד חסידים ומתנגדים חשו את נחת זרועו של המלך מולאי אראשיד, מי בנפש מי ברכוש. כי אלה שהשיגה ידם לשלם את ההיטלים הכבדים, היה עליהם להתאסלם, או למות על קידוש ה'.
על המומתים נמנה רבי שלמה שושנה, אשר עלה למוקד בשמחה ובכך קידש שם שמים ברבים, רבי שלמה אביטבול ז"ל, שבא משושלת רבנים מפוארת, נאלץ כנראה לפנות את הכסא הרם.
במקומו אנו מוציאים רבי יהודה התורכי, בנו של רבי יצחק התורכי זצ"ל. וכך נמצא כתוב על מצבתו, הדיין המצוין רבי יהודה. בנו של החשוב החכם השלם יצחק התורכי. אנו יודעים שהוא היה רבו של רבי משה בן מימון אלבאז, רבנים ודיינים שחיו בתקופה זו הם :
רבי אהרן אבן חיים מפאס, היה זמן מה במראכש ולא ידוע מה הקשר שלו לה. מה שבוודאי ידוע שבשושלת החכמים הגדולה של אבן חיים, קיימים לפחות שני חכמים הידועים באותו שם, רבי יצחק דלויה, אחיו רבי משה ז"ל.
מסופר על ארבעה חכמים שנאסרו עם רבי אברהם אזולאי בעלילת דם, והם : רבי ישועה שושנה, רבי שלמה עמאר, רבי שלמה הלוי ורבי שלמה בוסתא. העלילה הייתה סביב חלקי גופה שנמצאו בביב ביתו של רבי אברהם אזולאי, והעלילו על היהודים שידם הייתה ברצח.
החכמים הנזכרים נתפסו בידי השלטונות ונשלחו לפאס להישפט אצל המלך. בעומדם למשפט, חזותו ודבריו של רבי אברהם אזולאי עשו רושם כביר על המלך, והוא ציווה מיד לשחררם.
מולאי איסמעיל 1672 – 1727.
המלך מולאי איסמעיל היה זריז, נמרץ ושאפתן. הוא העלה את קרנה של מרוקו ממדינה נחשלת ושסועה, למדינה מולכת ובטוחה. הוא הצליח להשליט מרותו ומוראו על כל חלקי המדינה. כתוצאה מכך מצבה המדיני והכלכלי של מרוקו השתפר לאין ערוך, והיא הפכה למדינה מחוזרת בחבר העמים.
מלך קשה ועריץ זה, הדהים בכושר פועלו העצום, ושליטתו המלאה בכל רחבי הממלכה. הוא השיב את הסדר על כנו ובעזרת צבאו, דכה את רוחם של האזרחים ביד אכזרית, עד שהללו לא העיזו אפילו לחשוב על מרד או התנגדות.
מולאי אסמעיל בתחילת דרכו כיהן כנציב בערים, סאלי, מכנאס וצפרו. מקומות אלו היו בהן קהילות גדולות, ומצבם של היהודים הערים האלה היה טוב לאין שיעור, ממצב יתר אחיהם בשאר ערי המערב. לכן יהודים רבים נהרו להתיישב בערים אלו.
בשנת תל"ג כאשר ישב על כסא מלכותו, הוא העביר את בירת הממלכה מפאס למכנאס. כמרכז רוחני לאסלאם בצפון אפריקה, וגם כמרכז רוחני ליהדות מרוקו, וגדולי התורה שיחרו לפתחה. בחצר המלכו במכנאס, היודים נמנו על המקורבים למלך, בהם אישים ממשפחת טולידאנו ומאימראן.
בתקופה זו נוצרה המימרא " טולידניס ומימראניס עליהם נוסדה הארץ, אולם כל שירותם האוב למלך ולמדינה, לא עמד להם בשעה ששינה טעמו ביחס אליהם. חייהם ורכושם היו הפקר, ובמקרים לא מעטים לקח גם את נפשם על לא עוול בכפם.
הוא דאג לרושש אותם, עליו אפשר לומר שביישה זקנתו את בחרותו. בתחילה הארה ליהודים פנים שוחקות שהוא אוהב נאמן ומבקש טובתם, ואחר כך הפך את עורו והיה לאויב אכזרי. משלחת של שתדלנים יהודים מפאס אשר באו אליו בתחינה וזעקת שבר, נגד גובי המס שירדו לחייהם עד שרוששו אותם.
במענה לבקשתם רמז לאנשי המשמר לפתוח עליהם באש, חלקם נהרגו על הנשארים איימו לשורפם חיים. בשנת תפ"א תפ"ד, היו רצופות בצורת, רעב ויוקר, אנשים הלכו ברחובות רעבים, ערומים ויחפים. למרות מצבם הקשה של היהודים, בתקופה זו נתרבו הישיבות ותלמידי חכמים, ובכל רחבי מרוקו נכתבו יצירות רבות ומגוונות.
גם העיר מראכש פעלו בתקופה זו תלמידי חכמים רבים, והתפתחו בה חוגים רחבים שעסקו בחכמת הקבלה. די לציין כי הפירוש שהראשון השיטתי שנדפס על הזוהר הוא מקדש מלך של רבי שלום אבוזגלו, שחיבר אותו במראכש עם בני חוגו.
מהתקופה של איסמעיל ושר צבא חילו.
כאמור בתחילת שלטונו באה תקופה חדשה על חיי רווחה ליהודים. הוא צירף לארמונו מספר יהודי כיועצים בכירים, אחד מהם היה רבי דניאל טולידאנו מחכמי מכנאס, אשר נתמנה ליועצו ואיש סודו.. ובנו רבי יוסף, המשיך בתפקיד זה. הוא גם נשלח כקונסול או שליח מטעם המלך, ליישב את המחלוקת שהייתה בין ממשלת מרוקו לממשלת הולנד.
הוא הצליח במשימתו והביא לחתימת חוזה ידידות בין מרוקו להולנד. היהודים נציגי המלך היו דיפלומטים מוכשרים, דוברי שפות רבות ושונות ומתורגמנים, ותרבות האירופאים לא הייתה זרה להם. לכן המלך מצא לנכון לגייס עוד אחרים מבני המשפחה לשירותיו, והם :
חיים ואברהם בני אחיו של רבי ברוך טולידאנו. חיים נשלח על ידי המלך בשליחות מדינית נכבדה למלך אנגליה, והאחרים ברוך, דניאל ואברהם היו להם מהלכים בחצר המלוכה ורכשו אליהם אמון רב, והפקיד אצלם כספים. גם אחת מנשותיו של מולאי אסימעיל, הפקידה אצלם סכומים גדולים, כל חשבונות בית המלוכה התנהלו על ידם.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Alors le deuxième chanteur entame
Une chanson chantée de toute son âme :
Dar chamaïm
Naarats bikdoucha
Acher bara sasson vésimha
Hatan vécala véditsa
(Celui qui habite les cieux
Magnifié dans sa Sainteté
Qui a créé joie, allégresse,
Fiancé, fiancée et gaieté… )
Un troisième chanteur
Montre à son tour sa valeur :
Gazar El chokhen s né
Bat ploni léploni
Arbaïm yom milifné
Yom assot Hachem
Réou kama gdola
Mitszvat hatan vécala
(E-l, révélé dans le buisson
A décidé
Fille de tel à fils de tel s'unira
Quarante jours avantla Création
Voyez combien est grande
La mitswa de Hatan et Cala.)
Et quand on sortla Torah
Tous vers elle tendent leurs bras,
En murmurant avec ferveur,
Des vœux de bonheur.
Presque tous les invités
Sont appelés à " monter "
Àla Torah.
Et au lieu qu'ils soient sept
Ils sont dix, cinquante, cent,
A tel point que de guerre lasse
Quelqu'un clame : ça suffit Khlass !
Ce qui entraîne un silence total
Précédant le moment capital.
Le Rabbin dit quelques belles paroles
Il glorifie Hatan et Cala et les auréole.
Et le Hatan prononce sans manières
Les bénédictions de la prière :
Barékhou et Adonaï hamévorakh !
Tous dans la salle sont sous le charme
Emue, la jeune mariée essuie une larme,
Elle jette sur son Hatan bonbons et friandises
Happés par les enfants avec gourmandise.
La prière terminée
Tous sont convoyés
Chez les parents du marié
Là, un banquet abondant
Les attend.
Quel festin mes amis !
Attendez ! Restez assis
Voilà les pigeons farcis !
Mangez ! N'arrêtez pas
Ceci n'est qu'un apéritif
Pas encore le repas !
Vers le soir,
Avant que le Shabbat ne " sorte ",
Le Hatan est devant sa porte.
Il est superbe, bien mis
Il interpelle ses amis :
Entrez ! Fêtons ensemble !
Et que nul ne se lasse
Et que chacun fasse
Tout ce que bon lui semble !
Et voilà comment, mes chers,
Ensemble, comme des frères,
On passe une semaine inoubliable
Assis autour de la table
À boire et à manger,
À chanter et à danser,
Multipliant les cérémonies,
D'ailleurs, ce n'est pas encore fini !
Venez ! Approchez plus près !
Je m'en vais vous narrer
Le mercredi d'après.
Mais vous l'avez deviné sans doute
Il s'agit de Lilt tkssir Ihout,
Mabrouk, mabrouk !
Le matin, notre valeureux Hatan
S'en va au souk.
Il n'est pas seul, Dieu merci
Ses amis sont là aussi.
Ils passent par le potier
Un de ses amis, le plus cachottier,
Achète en cachette
Une passoire – Keskass,
Qu'il donne au fleuriste.
" Surveille-la bien ! dit-il,
Il ne faut pas qu'elle casse !
" Quand le fleuriste reçoit la visite
Du Hatan,
Il lui tend un bouquet de fleurs :
" Achète-les pour ta femme
Ne la laisse jamais en pleurs !
" Notre jeune marié s’empare
Des fleurs et… de la passoire
Et sort, sans se faire voir.
Ainsi, muni de la passoire volée
Il s'en retourne à son foyer
Pour donner les fleurs à sa femme
Et la choyer.
Chemin faisant,
Ecoutez comme c'est plaisant,
Ses amis s'approchent,
Lui introduisent de force
De l'argent dans les poches.
Puis tous viennent chez lui
La Mahia dans les verres luit,
La jeune mariée, la tête couverte
D'une Sbnia bleue ou verte
Les accueille d'un Asslama
Répété à plusieurs reprises,
La table est déjà mise
Les Zgharit fusent,
Et la Ghrama est admise.
Et quand tombe le soir
On présente au jeune couple
Un grand poisson
Dans la passoire.
Leur devoir
Est de l'écailler
Et de le nettoyer.
Ce qu'ils font joyeusement
Sous les yeux vigilants
Des deux mamans.
Le poisson symbolise
La fécondité.
Si en Lui
Ils sont confiants,
Dieu dans sa bonté.
Leur donnera des enfants.
Le vol de la passoire
Laisse entendre et voir
Que notre marié Ira jusqu'à voler
Pour nourrir son foyer.
Voilà comment, mes amis,
Dans une ambiance de bonne entente
Deux familles heureuses et contentes
Ont passé quinze jours
Dans la joie et l'amour.
Et comme il est dit dans les écritures :
Pour que le bonheur dure
L'homme – père et mère quittera
Femme prendra
Richesse et force
Lui donnera,
Alors,
Dans son foyer, Joie régnera.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שלישי. 808 – 1040
פרק שלישי. 808 – 1040
אחרי דוניש בן לברט התנוססו עוד בזמן מועט כן חכמי לב ורבנים בארץ המערב. ארץ המערב נוסף לה זרם חדש על ידי השבויים רבי חושיאל שנושב בקירוואן ורבי משה ורבי חנוך בנו שישבו בקורדובא. שמם הטוב של הגאונים השבויים ההם נשמע בכל אפריקא הצפונית, ויתקבצו אליהם תלמידים הרבה כמו מאפריקי וספרד וכן גם מערי ארץ המערב.
ואלה התלמידים המערביים ההם ששאבו תורה מפי הגאונים השבויים ההם, רבו והעלו חכמת התלמוד בארץ המערב שעד כה שגו בה רק מעט, כן הננו מוצאים שעל ידי ההשפעה התלמודית שבאה אז, הרבו חכמי אפריקי בדור ההוא, דור התמעטות הלימוד בבבל, וההפרחה והעליה באפריקי ובספרד, לבוא אז ביחס של חליפות משא ומתן בדבר דת ודין עם גאוני בבל רב שרירא ורב האי גאון בנו.
רבי סעדיה בן דנאן בחמדה גנוזה " וכיוון שראו אנשי קירוואן גודל חכמתו של רבי חושיאל סמכוהו לרב על כל קהלות אפריקא…ונתקבצו אליו תלמידים רבים, וכמו כן על רבי חננאל בנו ורבי נסים תלמיד רבי חושיאל, ואצל רבי משה גם כן כתב ונתקבצו אליו תלמידים רבים מאספמיא וערי ארץ המערב ללמוד אצל הרב.
ולפי הנראה כי עוד סבה אחרת הייתה להדבר הזה דבר התעניינות שהתעניינו גאוני בבל ההם בחכמי אפריקי. הם גאוני בבל ראו, כי מעת הראות רבי משה ורבי חושיאל בארצות אפריקי וספרד, נתמעטו הכנסות ישיבותיהם שהיו נשלחים משם אליהם עד שבעוד זמן מועט ראינו שנכרת חק הישיבות כליל.
לכן חשבו להגדיל היחס בינם ובין חכמי ונכבדי אפריקי למען תפוס את לבם להסב את חובתם לישיבות בבל, על כל פנים, זאת יכולנו לדעת על פי האגדות ההם שבין חכמי אפריקי וגאוני בבל, כי אז נמצאו רבנים וגדולי תורה בערי צפון אפריקה, ביחוד בשתי הערים קירוואן ופאס, שאנשיהם הצטיינו לא רק בהלכה כל אחד גם בחקירותיהם ודרישותיהם שעניינים עמוקים ויהיו חשובים מאד בעיני שני גאוני בבל ההם.
ואמנם עוד לא נדע בפרטות מי הם חכמי פאס ההם שאליהם באו תשובותיהם של גאוני בבל. ומהחכמים שהיו בפאס וכן במרוקו בכלל אז, נוכל להזכיר רק את שמות הרבנים האלה.
רבי יהודה ב"ר דוד חיוד פאסי ( אבו זכאריה יחייא יהודה אבן דאהוד חיוג ), רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, רבי יעקב כהן אלפאסי אבי הרי"ף, רב נסים בן מר רב יעקב בר נסים בן שאהון, מר שלמה הדיין בן פורמאש, השניים הראשונים מעיר פאס, והאחרונים מקלעת חמאד שבקרבת פאס.
מר רב יוסף בן עמרם ראש כי דינא בסגלמסה , ובתאהרת שעל יד קצה מרוקו מזרחה,, חיו רבי בהלול בר יוסף, מר שמואל ב"ר אברהם תאהרתי, ומר אברהם ב"ר יצחק בר אוראי, עוד רב אחד רבי משה יצחק המערבי, שלפי הנראה ברור גר באחת מערי מרוקו, יש שייחסו עוד את רב שמואל הכהן בן חפני הידוע חותן רב האי גאון כי היה יליד פאס, וכי אחר כך הלך למתא מחסיא, ואמנם לדעה זו אין יסוד לסמוך עליו.
אך את זה נוכל לייחס ליליד פאס או לבן המערב למצער, את רבי יונה אבן ג'נאח ( אבו אל וואליד מרוואן אבן גנאח אלטביב אל מוגרבי ) – כך מופיע שמו אצל קראי בכתב יד ישן שהעתיק הרכבי בחדשים גם ישנים – שחי כנודע בקורדובא ואחרי כן בסרקוסטא, ולפי מה שנראה לשער כי נולד וישב זמן מה במרוקו, ובהיותו נער יצא משם, אבל עוד השערתנו זאת צריכה בירור.
רבי יהודה חיוג פאסי, הראשון שהזכרנו, הוא גם ראשון בזמן וכמעט גם במעלה לאלה הנזכרים, הוא נולד בפאס, וחי סביב תש"ן, ידיעתו בתלמוד לא נוכל להגביל, אבל בדקדוק וחכמת הלשון נחשב הוא כנודע לאבי כל גדולי הדקדוק ומורם, עד שגם חכמי בבל לא כחדו מהביע אל גודל כבודו ויאמרו, " לא ראנו מצד מערב טוב, חוץ מזה הספר ( שרשי חיוג ) שהוא יותר טוב מכל טוב שבעולם.
הוא זכה לתואר " ראש המדקדקים וממציא הדקדוק גם על ידי רבי אברהם אבן עזרא, הראב"ד, הרד"ק והר"ן.
וגם רבי יהודה בן גנאח שעמד על מדרגה היותר גבוהה בידיעת הדקדוק אמר על חיוג " כלנו משדי חכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, ובים דעתו שטים, והוא אשר פקח עינינו ולמדנו והועילנו וגדלנו והשכילנו בחכמה הזאת ". חיוג הלך אחרי כן לקורדובא ושם נודעו תלמידיו הרבים שביניהם יחשב רבי שמואל הנגיד.
רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, גם הוא נסע מפאס לעיר בגאנה ( בספרד ) ששם פגש אותו בן שטנאש בנוסו מפני חרם רבי חנוך בקורדובר ועל כי רבי שמואל הכהן חש לחרם ההוא ולא רצה לדבר את בן שטאנש, ערך זה האחרון אליו אגרת בארמית והראה לו רבי שמואל הכהן כי טעה בה.
רבי יעקב כהן אלפאסי מקלעת חמאד, לפי השערתנו היה רב גדול בתורה וגם בא בכתובים עם גאוני בבל ההם. אך עוד הדבר צריך בירור בזה אם באמת, רבי יעקב כהן, אבי הרי"ף בא בכתובים עם גאוני בבל, ואמנם זאת ברור כי היה אבי הרי"ף גדול ומפורסם.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
ציון הצדיק רבי דוד ומשה זיע"ה
קישורים אודות הצדיק
http://www.rabbidavidoumoshe.com/english/pictures/259,-2007-2010.html
Rabbi David Ou Moshe (ztl)
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטי
למכנס הגיע הצדיק באותה שנה בחודש תמוז והתאכסן בבית הרב הקדוש רבי זכרי משאש שהוא היה בעל הבית קבוע לכל שד״ר הבא מארץ ישראל. שם קבע לו ישיבה בביתו ויום יום רבני העיר וחכמיה היו באים ללמוד עמו. הרבנים הקבועים שישבו ללמוד עמו במשך שמונה שנים היו: בעל הבית הרמ״ז ובנו הצדיק ר׳ מרדכי, הגאון המשורר רבי דוד חסין והרב מרדכי צבאן זצלה״ה.
בשבת פרשת שלח לך אנשים, דרש הצדיק רבי עמרם בבית הכנסת הגדולה של האדמו״ר המלאך רפאל ברדוגו זצ״ל דרוש ארוך ונלהב לעורר את הצבור לעלות לארץ הקודש. דרשתו השפיעה מאוד על כל בני העיר והיתה התעוררות גדולה לעליה המונית לארץ ישראל, ההתלהבות שאחזה בקהילה הבהילה את שר העיר שקרא לצדיק לבא לפניו עם רבני העיר ונגיד הקהילה ר׳ שלמה מימראן אשר הודיע להם על האיסור לעזוב את העיר, כי יהודי העיר אחזו במספר מלאכות חשובות וכל צרכי העיר היו בידם.
מחמת מצב המלחמות, רק אחרי שבע שנים יכל ר׳ עמרם לעזוב את חבריו הרבנים ולהמשיך את דרכו בגביית תרומות לצורך ישיבת הברון ולחזור לחיק משפחתו.
» ממכנם נסע לעיר פאם עם מארחו רבי זכרי משאש אשר התלווה אליו בכוונה לנסוע אתו ארצה. שם התעכבו כשנה בערן עד שבנתיים רבי זכרי ע״ה חלה את חליו אשר מת בו בערב ראש השנה שנת התקמ״ב ונקבר שם בפאם.
כמובן שהספידו חבירו הצדיק רבי עמרם מספד מר מאוד. והודיע את גודל חוכמתו וחסידות לכל בני קהילת העיר פאס.
רב עמרם המשיך את דרכו לעיר צפרו ומשם נסע עם שיירה גדולה דרך ההרים לכל הכפרים אשר שם היה ישוב יהודי, עד שהגיע לכפר אשג׳ן. שם תקפתהו מחלה ממושכת של הריאה אשר מת בה ביום תשעה באב שנת התקמ׳׳ב, חכמים נתנו בה סימן מהפסוק בישעיה ל״ז פסוק ב' שנת ״באומים ע״ד משב"ר״.
ע״ד־ראשי תיבות עמרם דיוואן
משב"ר ־בגמטרי״א שנת פטירתו תקמ״ב. שנה המסמלת משבר ואבל כבד על מותו של הצדיק יסוד עולם שהלך לבית עולמו.
ועוד סימן שפטירת הצדיק גרמה להם עת צרה, דומה לאשה היושבת על המשבר, שאין לה כח להוציא את פרי בטנה. 
כאשר הגיעה השמועה על מותו של הצדיק הקדוש אשר עוד בחייו התפרסם כמחולל נסים ונפלאות ובזכותו התרפאו אנשים ונשים וטף ממחלות וממקרים קשים הספידוהו בכל ערים והכפרים מספד גדול ומר.
חברו ללימודים ר׳ דוד חסין קונן עליו קינה מרה ובה הוא אומר: " אזיל דמעה, אל שמועה, כי לא טובה הסרא ארעא, דישראל, גברא רבא
״חברה קדישא של כפר ״אשג׳ן״ טפלו בקבורתו לפי בקשת הצדיק. וכך האגדה אומרת:
כאשר הגיע לכפר, ראה הצדיק ברוח קודשו שהגיע עת להחזיר נשמתו לבוראו. שלח אחר חברה קדישא והודיעם, כאשר שאלו אותו איפה הוא רוצה שיקברו אותו? אמר להם בבית הקברות היהודי הקטן אשר ״באשג׳ן״ תחת העץ הזית הגדול אשר בכניסה ובלי לבנות מצבה רק אבן פשוטה תהיה מונחת על הקבורה וכך עשו.
יום הילולתו נקבעה ליום השבעה של פטירתו ביום ט״ו באב שהוא ממילא יום טוב לישראל כפי שמובא בתלמוד.
עיין תענית כ״ו ע״ב ול״א ע״א. זכותו תגן עלינו אכי״ר
אמונה בחכמים, בלי צורך בנסים ונפלאות
אל לאדם לסמוך על שכלו אף על מה שהוא רואה בחוש. כ״כ שאין לו לצפות לנסים גלויים מותאמים לרצונותיו ולתלות בהם את אמונתו או ח״ו חוסר אמונתו, זוהי מציאות שאינה ניתנת לערעור, אך האדם, לפעמים רואה אותה ולפעמים נעלמת היא מעיניו.
האדם נתון לכל מיני לחצים ולכל מיני נסיונות. אך יד ההשגחה קיימת ומובילה את העולם. האמונה בה, קודמת לשיפוט השכלי של האדם, אמנם הקב״ה ברא את העולם המתנהג לפי פיקודו בהתנהגתו בכח הטבע, אך כח עוד יותר לחסידיו ולצדיקיו, מבחינת הצדיק גוזר והקב״ה מקיים. וגם להיפך הצדיק בכוחו לבטל את גזירותיו של הקב״ה. עלינו להאמין אף בדברים הנראים לנו כהיפך מן הטבע ומן החוש השכלי.
מסופר מעין זה בגמרא, אירע שישב רבי יוחנן ודרש: עתיד הקב״ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן גדולות שלושים על שלושים אמות וחוצב בהם נקב של עשר ברום עשרים אמות, ומעמידן בשערי ירושלים. ודרש זאת מהפסוק בישעיה (נד, יב) האומר: ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: עכשיו בימינו אבנים טובות כביצת התור שהיא הקטנה במיני היונים אין אנו מוצאים כל כן, מרגליות גדולות כפי שדרשת איך אפשר אנו למצוא?
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר
ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה, וזאת הייתה נחמתו, שגם השיירא אשר נסעה בבוקר חזרה בערב, כי שמעו שכל הדרך מלאה לסטים, ויראו לנפשם וחזרו העירה.
ובחודש אלול התקפ"ב, נזדרזו עוד הרבה
, ומכר את כל קרקעותיו, ונסע לפאס, ומשם לעיר וד'דה, ומשם חשב להגיע לווהראן, ומשם באניה למצרים, ומשם אל הארץ. ואך בהגיעו לוז'דה, מצא הדרך סגורה ממלחמת אחים על המלוכה בתלמסאן ובווהראן.
וישב בוז'דא קרוב לשנה, והיה מספר, כי מצא בוז'דא זקנים בלי אוזניים, ושאל אותם מדוע ? וסיפרו כי בבוא המלך אלייזיד המזיד שחיק עצמות בשערי וז'דא בשנת בתק"ן ביום שבת, יצאו כל יושבי האיר להקביל את פניו, כמנהג כל מלך בכל מקומות ממשלתו בבואו העיר.
ובאותו זמן היה מלבוש היהודים שווה למלבוש הערביים שוכני המדינה, ועמדו היהודים לבדם, והערביים לבדם, והוא שאל לשר העיר, מה אלו, אף אלו, מדוע נפרדים לשתי כתות ? , שר העיר השיב, אלו יהודים, ואלו הערביים, הוא השיבו ובמה ידוע ההבדל שביניהם ?
שר העיר שתק, הוא אמר, אני אבדיל, מיד נתן צו, והקיף את היהודים בלגיונותיו, וחתך לכולם את אוזניהם. ומאותו הדור נשארו השרידים אשר ראה.
ושוב עלה לתלמסאן, ושירת אותם בקדש זמן מיה, ושם עלה לווהראן, ומצא שם מלחמה נוראה בין הערביים והנוצרים הספרדים, וחזר לתלמסאן, וישב שם עוד זמן מה, ושוב חזר לוג'דא, וישב שם ירחים אחדים מפני שבוש הדרכים, ושוב חזר לפאס, וישב שם שלוש שנים, והיה מלמד תלמידים, ודורש בשבתות ובמועדים, ובעדן חדוה, וביקרא דשכיבי, ושוב חזר למכנאס.
ובשובו למכנאס רצה לחזור על המכר שמכר קרקעותיו בטענה, שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל, ולא איתדר ליה, ושכנגדו הקונה שהיה רב, כמוהר"ר יצחק אבן צור זצ"ל, השיב מדוע הלכת על דרך אוג'דא היה לך לילך על דרך רבאט, ושם באוניה לצרפת ומשם ליפו, ומשם לירושלים אשר חפצת.
ואבא מארי השיב כי דרך רבאט מסוכנת יותר, ובדרך הדבר על פי עדים, ונחלקו רבבני העיר בדבר, הל"ה הרב הגאון כמוהר"א יעקב בירדוגו זלה"ה, וכמוהר"ר חיים טולידאנו זלה"ה, הראשון לזכות הקונה שהיה תלמידו.
והשנים, לזכותו של אבא, ומשבאו לכלל מחלוקת באו לכל כעס, וסוף דבר, נכנסו יחידי סגולה, ועשו שלום בין כולם, ופשרו בין הקונה למוכר, פשרה ההוגנת לשניהם.
ובשנת ת"ר נתעוררה עוד תנועת העליה, ונזדרז עוד אבא מארי זצ"ל לעלות עם שיירא גדולה, ונודע הדבר לשר העיר, ועכבם בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל.
ובשנת תר"ד 1844 מת שר העיר, ונתעוררה עוד העליה התעוררות גדולה, ועשו סימן השנה בירושלים תנוחמו ( תר"ד ) ומכל הערים עלו שיירות גדולות, ובטבט עלו ממכנאס שבעים נפש.
ואלה שמותיהם : דוד מאמאן וביתו שבעה נפשות. מסעוד בן יחייא וביתו, ואמו וחמותו, שמונה נפשות. מסעוד בן עאמארה וביתו ובית אביו עשרה נפשות. מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, חמיו וחמותו עשרה נפשות. שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות. רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מוסי ראגונץ וביתו י"ב נפשות.
החכם הבקי בששה סדרי משנה בעל פה עם פירושיהם, כמהר"ר ימין בן זכרי, וחמיו סופר סת"ם, רבי יעקב שושנה וכל ביתם, י"ד נפשות. והבחור הגביר והגיבור אמיץ הלב, המאסף לכל המחנה, כשמו כן הוא, עזוז אלקובי בן רבי יעקב ז"ל, וגם אבא מארי רצה לעלות עמהם, ואחזתו פודגרא ברגליו, ולא יכול לעלות.
פּוֹדַגְרָהת, פּוֹדַגְרָאת (נ') [יוונית: podagra] מַחֲלָה הַמִּתְבַּטֵּאת בְּהוֹפָעָה חוֹזֶרֶת שֶׁל כְּאֵבִים עַזִּים בַּמִּפְרָקִים וּבִמְיֻחָד בְּפִרְקֵי בְּהוֹנוֹת הָרַגְלַיִם (ראו גם צִנִּית). נִגְרֶמֶת עַל יְדֵי מִשְׁקָעִים שֶׁל מִלְחֵי חֻמְצוֹת הַשֶּׁתֶן. הַמַּחֲלָה הָיְתָה יְדוּעָה גַּם בִּימֵי הַתַּלְמוּד בְּשֵׁם זֶה: "שֶׁאֲחָזַתּוּ פּוֹדַגְרָא" (סוטה י.). מילון אבן שושן.
ובשנת תר"ח, ובשנת תר"י, נתעוררה עוד העליה, על פי חלומות זקנים וזקנות, ועל פי פלא גדול שאירע, שנולד בן ליעקב בן נפתלי, ובצאתו מרחם אמו, צעק " לה' הישועה " ונשתתק, ואחר יום למילתו מת, ועם כל זה נתבטלה העלייה מפני סכנות דרכים.
ובשנת תרי"ג – 1853, נתעוררה עוד העלייה ועלו עוד ממכנאס כמה נפשות. רבי אברהם אבודרהם ורבי יחייא אסאבג, ורבי יהושע אצבאן, ורבי יעקב חתוויל, ומסעוד סריקי, ויעקב אלבאז, ומשה אדרעי, ומכלוף לוי, ויעקב אלענקרי. ודוד אלבו, הם ונשיהם ובניהם, ועמהם עשר נשים זקנות.
ועוד אישה חכמה בכל מעשה המחט וגם למדנית הרבה, בתנ"ך ומשניות, וזוהר הקדוש, וכל התפילות אף של הימים הנוראים שגורים על פיה, שמה אורודוויניא אחות אמו של אבא, בת איש צדיק כהה"ר יעקב בן ואעיש זצ"ל, ואבא לא יכול לעלות עמהם מפני מחלת מרת אמי הצדקת מרת מירא דכייא שתחיה.
ובסיון התרט"ו – 1855, עלו עוד, יעקב טובי, ויעקב בן טולילא ואשתו, ויצחק ארוואץ ומסעוד רוואץ ושאר בשרנו, שלמה בן משאש ודניאל אחיו ומכלוף טולידאנו, הם ובניהם ונשיהם וחתניהם. ועמהם החכם המופלג בדיני ממונות מוהר"ר יעקב בלחדיב ואשתו ובניו.
ואבא מארי גם הוא הכין עצמו לעלות עמהם, ואך בעוונותינו
חלה את חליו אשר מת בו ביום ג'בשבת כ"ח לאלול בשנת הרעשת ארץ פצמת"ה היא שנת תרט"ו, הוא ניהו אבא מארי הקדוש החסיד העניו כמוהר"ר זכרי זצ"ל \יע"א. כל זה העתקתי מכתב יד מור דודי כמוהר"ר דוד זצ"ל הנ"ל.
והנה גם בניו של מר זקני הנ"ל, כיוצא בו ובאבותיו הקדושים הנ"ל זצ"לף כולם השתוקקו כל ימיהם, אל הארץ לעלות להתקדש בקדושתה. כאשר שמעתי מדודתי אלמנתו של מלך הרב הגאון תורה וגדולה, כמוהר"ר רפאל מאמאן דמן צפרו זצ"ל, זה שמה גאמילא הצדקת ז"ל, שאחרי מות בעלה בעיר צפרו, חזרה למכנאס והייתה מסתופפת בצל קורתו של אבא מארי, גיבור כארי, בתורה ובחסידות, כמוהר"ר חיים זצ"ל.
והייתה מספרת, שכאשר נתבש"מ אביה מר זקני כמוהר"ר זכרי זצ"ל הנ"ל, עשו חוזה ביניהם שלושת בניו, שהם מור דושי כמוהר"ר שלם זצ"ל, וכמוהר"ר דוד הנ"ל זצ"ל, ואבא מארי כמוהר"ר חיים הנ"ל זצ"ל, עם אחיותיהם, לעלות כולם אל הארץ.
ואך רבו השמועות כי יש מלחמות בין הגויים יושבי הארץ ובין מצרים ותורקייא, ואז רפו ידיהם, ונשאר הדבר כך עד שבט התרכ"ג, שאז נצטרף עמהם בעלה הקדוש הנ"ל יחדיו את הארץ, אחר הפסח, ואך באייר חלה בעלה הקדוש הנ"ל את חליו אשר מת בו בסיון שנת התרכ"ג.
ואז נתפרדה החבילה, ועם כל זה לא אמרו נואש, ואמנם השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם. גם שנות בצורת ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו, ובסוף שנת התרל"ז, התחיל חולי רע במקנה הצאן והבקר, ומהם נמשך לבני האדם, ומתו מהערביים לאלפים ורבבות, וגם חרבה מישראל בכל מרוקו, וגם מור דודי כמוהר"ר דו זצ"ל הנ"ל נתבש"מ י"ד לטבת התרל"ח, בן מ"ה שנה.
בא סימן אדם כי ימות, נוטריקון אסף דוד משאש. ועוד אדם במספר מ"ה כמניין שנותיו ( ראה הקדמת ספרי " מים חיים " מה שכתבתי עליו ) ואז רפו ידי אחיו הנשארים לפלטה.
ובשנת התרמ"ה נתעוררה התנועה בכל ערי המערב ועלו הרבה משפחות שלמות, והחכם המרביץ תורה כהה"ר אברהם טולידאנו זלה"ה, הראה לי רשימה של עולי מכנאס באותה שנה, שעלו ליותר משמונים נפש, וגם מור דודי כמהר"ר שלום הנ"ל ואבא מארי זיע"א, נתעוררו גם הם.
והתחילו להתכונן לקיץ תרמ"ו – 1886, ואך במוצאי פסח חלה מור דודו את חליו אשר מת בו ביום ששי בשבת תשעה ימים לאייר תרמ"ו, ואז אבא מארי נפל למשכב במחלה קשה מרוב יגונו, שנמשכה כשישה חודשים.
וכאשר ראה כי כן, הוחזקה הסכנה אצלו, ובא לידי ייאוש שמשחתנו אין לה זכות במצווה זו חלילה, ואף שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות מבני העיר, לא עלה על דעתו לעלות עמהם, ואף בעת היו באים אצלו לברכם בדרך צלחה, היה מוריד כנחל דמעה, על שלא זכה במצווה רבה זו, והיה מברכם מועמקא דלבא.
ונשאר במנהגו זה עד אלול התרנ"ט, שנסעה שיירא גדולה מבני העיר ועמהם חכם גדול וזקן למעלה מתשעים שנה, זה שמו רבי יעקב אזהאן, תש כח ודק וצנום כגל של עצמות ועשו לו עריסה כשל תינוקות, וקשרוה על גבי הפרד ושמוהו בתוכה, ולכבודו יצאו הרבה רבנים ויחידי סגולה עד שער העיר ללותו.