הספרייה הפרטית של אלי פילו-״ הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים ״-אשר כנפו
״ הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים ״ הוא רומן מקורי ויוצא־־דופן
מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו.
הרומן פורש לפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות,המושרשות בלבם של יהודי צפון אפריקה.
מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במ0ע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חוים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה.
הספר המרתק הזה מהווה סירת־הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון־אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני־תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.
״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים״ הוא רומן פיקרסקי, המתרחש ברובו במרוקו ומסתיים ליד מקווה ישראל של תחילת המאה העשרים. שלושה בחורים, יסו, ד־וידו ועיוש, מחוסרי-כול אבל מצוידים באמונה אדירה, בחוש-הומור בריא ובתמימות טהורה, יוצאים מעירם בדרום מרוקו ומחליטים ללכת רגלי לירושלים. אין להם ולו מושג קל שבקלים איזוהי הדרך המובילה אליה. על-כן, לאורך כל הליכתם, הם שואלים לדרכם את הצדיקים והצדיקות שעל קבריהם הם באים להשתטח. שלושת הצעירים הם ידידי-נפש למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. האחד מדבר במילים בודדות, אבל כל מילה בסלע. השני הוא משורר המדבר אך ורק בחרוזים, והשלישי מרבה בסיפורים.
בדרכם הם פוגשים אנשים ונשים שונים ולפעמים משונים, יהודים, ערבים, צעירים וזקנים, שד״רים וגם חלוץ מארץ־ישראל. המסע הרגלי מאפשר להם לשמוע סיפורים ומעשים ואף לספר כאלה. זאת גם הזדמנות לשמוע ולספר על מעשיהם המופלאים של הצדיקים, שאת קברותיהם הם פוקדים. דרכם לא קלה ואף מסוכנת, אך הם מצליחים להיחלץ מן המצבים המסובכים ביותר. הסיפורים – לפעמים מצחיקים ולפעמים טראגיים – מלמדים על המציאות המשתנה, הנעה מרוגע ושלווה לטלטלות האדירות הפוקדות את יהודי הגולה. כשהם מגיעים לבסוף ליעדם, הם אינם אותם בחורים שיצאו מעירם, כי שינויים גדולים התחוללו בנפשם במהלך המסע. ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים״ הוא רומן מקורי ויוצא-דופן מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו. הרומן פורש בפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות, המושרשות בלבם של יהודי צפון־אפריקה. מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במסע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חווים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה. הספר המרתק הזה מהווה סירת-הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון־אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.
רפאל אהרון, ראש-העין ניסן תשס״ו
Histoire des juifs de Safi
On installait sur les côtes des gardiens qui, dès qu'ils apercevaient une barque sur la mer, allumaient leurs flambeaux au-dessus des phares, annonçant une attaque et s'y préparant. Avec ces torches, ils guidaient également les embarcations, de nuit, vers le port et le salut.
La disposition des feux et des phares était un fait historique sur ce littoral et l'une des caractéristiques de la ville de Safi. Ce qui justifie l'attribution du mot « assafou » et de ses dérivés à la ville et donne une crédibilité et une justification scientifique à cette version.
2.- De même, en ce qui concerne le mot « assif» et ses dérivés : il se justifie par la construction de cette ville en aval du cours de Oued Chaâba, venant de l'est, en un lieu proche de son embouchure pour ne pas dire dans son embouchure même.
Cette « rivière » par ses crues inattendues qui emportaient tout sur leur passage est restée, à travers les âges, objet de terreur et d'inquiétude pour les habitants.
Mohamed Majdoub, « Hasilat Ettaharryat al Atarya bi Mantaqat Abda al Koubra » (« Histoire de la Province de Safi, des temps anciens au temps moderne »), Cahiers des Doukkala-Abda, Premier cahier, Casablanca, 2000, p. 34.
La raison de l'appellation de Djorf Elyahoudi vient du fait qu'un juif qui se promenait en cet endroit est tombé du haut de la falaise et en est mort. Depuis, le site porte ce nom.
Ahmed Mohamed Sbihi, « Bakourat ezzebda fi tarikh Asafi wa Abda », revu et présenté par Abderrahim EL Attaoui et Mohamed Drif, Imprimerie Al Anbaa, Rabat, 1994, p. 33.
S'il est difficile de considérer les crues des siècles passés, nous en connaissons les catastrophes des trois derniers, qui montrent combien elles étaient fortes dans l'histoire de la ville, et leur fréquence en tout temps.
Le fquih Al Kanouni a relaté plusieurs cas de ces cataclysmes durant les époques passées, dont nous aimerions citer quelques-uns, à titre d'exemples :
« Au cours d'une nuit du mois de Dhoul Hijja de l'an 1057 de l'hégire (correspondant à l'année 1647), après la dernière prière de îcha, une crue, entrant par Bab Chaâba, a inondé la ville, terrorisant la population. Des cris et des pleurs se sont élevés.
Les gens se mirent à déplacer leurs biens vers des lieux plus élevés. La crue s'est intensifiée, submergeant les maisons comme des vagues de l'océan. Elle détruisit la muraille du côté de la mer et dévasta les boutiques des petits commerçants, des marchands d'épices, des cordonniers, le pressoir, les minoteries, les maisons proches du souk, emportant tout sur son parcours.
Elle creusa un ravin allant de Bab Chaâba à la mer. Ce ravin est resté jusqu'en 1060 de l'hégire (1650) ; les gens le traversaient sur un pont. »
« Au cours d'une nuit de Rabiî Ennabaoui de l'an 1205 de l'hégire (1791) à minuit, il y eut un vent très fort et une pluie abondante occasionnant une énorme inondation de la ville, au moment où les habitants donnaient.
Le courant fractura la porte de Bab Chaâba, détruisit des boutiques emportant leurs portes et abîmant les marchandises qu'elles contenaient… Il y eut plus de cent morts hommes et femmes. Les pertes matérielles furent très importantes. »
« En 1272 de l'hégire (1855), une pluie abondante tomba, provoquant l'inondation de la ville, dévastant les boutiques des potiers, des armuriers, des cordonniers et des épiciers, et détruisant la totalité des marchandises et des céréales, et abîmant tout, valeurs et meubles.
L'eau de la pluie s'est ajoutée à l'eau de la mer, obligeant les gens à emprunter des barques pour traverser. Lorsque l'eau s'est arrêtée, elle a laissé dans le sol un ravin. Cette inondation est connue sous le nom de Àisout, du nom de la seule victime humaine, qui était un juif. »
« En 1346 de l'hégire (1927), un fort courant traversa la ville, venant par Bab Chaâba, emporta les portes des boutiques et envahit les maisons alentour, détruisant les marchandises et les meubles.
Il pénétra dansla Grande Mosquée, dansla Medersalui faisant face et dansla Zaouia Naciria…Des gens étrangers à la ville moururent. La catastrophe fut terrible et la désolation totale. »
Devant ces témoignages, nous ne pouvons que confirmer que l'Oued Chaâba, par ses catastrophes récurrentes à travers les siècles, a toujours été la source de dangers, et par ses crues perfides et ses dégâts, est devenu, sans nul doute, l'objet des discussions de toute la population résidante et de passage, et parmi elle, les habitants originels, les amazigh qui utilisaient le mot « assif ».
Que l'attribution de ce nom à la ville soit fondée ou non, il n'en demeure pas moins que le souvenir de « assif» et de ses malheurs a toujours été constamment présent dans la mémoire des habitants de Safi comme une réalité et une histoire.
Et pour ne pas nous éterniser davantage sur ce sujet, suivant notre approche de la version amazigh, nous essaierons d'expliciter la version hébraïque, d'analyser ses retombées historiques et sociales et de porter un jugement pour justifier son emploi ou le rejeter.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs
II
Les Juifs de la vieille cité de Fès s'installèrent en l'année 1438 à Fès al-Jadid, au Mellah. L'essentiel a déjà été dit sur le sens et l'étymologie du mot MELLAH, appelation purement marocaineet il faut se résoudre à admettre, une fois pour toutes, qu'il s'agit tout simplement d'un toponyme. 
. La date de la création du ghetto de Fès est donnée par ces deux chroniques du XIXe siècle d'après un très vieux document (début XVIe siècle?) dont il existe une copie comprise dans la Chronique de Fès, Ms. de l'Institut Ben-Zvi. Le motif de l'expulsion des Juifs de la médina de Fès et leur ségrégation est, d'après les sources juives, quelque peu ima- ginatif: on aurait accusé les Juifs d'avoir rempli de vin les réservoirs des lampes de la mosquée (des Kairouanais?). —
. Sur les marchands juifs hispano- africains au Maroc et particulièrement à Fès, cf. Dufourcq, passim. L'hypothèse relative au lieu de résidence de toutes ces personnalités n'est, à ma connaissance, confirmée d'une manière précise par aucun texte ni document.
Cependant je la tiens pour très plausible car je pense qu'elle explique le choix de l’emplacement, dans Fès al-Jadid, du premier Ghetto marocain situé, comme on le sait, tout près du palais royal. On verra qu'à Marrakech, redevenue capitale sous les Saddiens, au XVIe siècle, il en sera de même.
Mellah était le nom d'un territoire::: sur lequel une partie de Fès al-Jadid a été édifiée. Ce quartier foi appelé Himç (Hom — ville de Syrie, Emèse — Séville) lorsque des archers syriens ou andalous y furent cantonnés.
Quand les Juifs s'y installèrent, l’emplacement reprit son nom Mellah qui ne fut probablement utilisé d'abord que de temps en temps et dans le langage populaire. En relatant l'assassinat du sultan Abd al-Hakk, de son vizir juif Haroun ben Battas, le massacre des Juifs de Fès et le pillage du Mellah qui s'ensuivit en 1465, les auteurs arabes ne se servent pas du mot Mellah.
Le premier d'entre eux, Abd al-Basit ibn Khalil, qui se trouvait à Tlemcen au moment où ces graves événements se déroulaient à Fès, désigne le quartier juif de cette ville par "Hara't al- Yahoud" (quartier des Juifs), de même que le Marocain Ibn al- Kadi (1553-1616) qui puise pourtant ses informations dans des sources locales de l'époque.
C'est "Hara't al-Yahoud" qui est employé auss. par Ibn al-Kadiri (1712-1773). Il est vrai qu'il résume, en cette circonstance, Ibn al-Kadi qui, par ailleurs, est reproduit dans les mêmes termes par l'historien marocain du dernier siècle, an-Nasiri as-Salou:
Pourtant, ce dernier en racontant, toujours d'après des sources anciennes la fuite des Musulmans de Ceuta attaquée par les Chrétien; et leur arrivée à Fès en 1416, dit que le sultan les plaça dans le "Mellah des Musulmans", terme employé visiblement après 1428 pour désigner une partie de l’emplacement dit Mellah non attribué aux Juifs
Ce qui semble être le texte hébraïque le plus ancien qui relate clairement les événements de Fès en 1465 ne mentionne pas le nom Mellah. Il s'agit d'un document recopié textuellement par R. Moïse Gabizon de Tétuan en 1689; cf. photo-copie N° 2651 de l'Institut Ben-Zvi. Ce document avait été transcrit à peu près mot pour mot par R. Joseph Benaïm dans son Malkhé Rabbanan, 1931, art. Moché Gabizon.
Comme le professeur Hirschberg l'a déjà fait remarquer, c'est dans une lettre en judéo-arabe datée de 1541 que pour la première fois le quartier juif de Fès est appelé Mellah. Ensuite, on retrouve ce terme avec son caractère juif dans un texte hébraïque daté de 1552.
Dans les actes rabbiniques, les Takanot de Fès, le nom n'apparaît que rarement et seulement à partir de 1590 . II semble ainsi que des Juifs de langue arabe se soient les premiers servis du nom Mellah pour désigner les autres quartiers juifs du Maroc.
Déjà en 1541, alors que le seul Ghetto marocain est celui de Fès, l'auteur de la lettre dont nous avons déjà parlée, appelait Mellah tous les quartiers juifs, en dehors même du Maroc et de l'Afrique du Nord.
Les Musulmans, à leur tour, utilisèrent ce mot et dans le même sens, mais après les Juifs. Une lettre écrite en arabe par deux scribes musulmans et dont un extrait est publié en caractères hébraïques dans une "Question" posée aux Rabbins-juges de Fès en 1721, désigne le quartier juif de Sefrou par Mellah.
Jusqu'au début du XIXe siècle, les Européens paraissent n'avoir pas connu le mot Mellah; en tous cas, ils ne l'ont pas utilisé. Il n'est jamais employé par les meilleurs connaisseurs du Maroc du XV״ siècle, Nicolas Clénard, Diégo de TorrèsLuis del Marmol Car- va jal, Jéronimo de Mendoça dont les ouvrages abondent pourtant en informations de toutes sortes sur les Juifs marocains.
Le terme Mellah n'existe pas non plus dans les précieux documents des archives européennes publiés dans les vingt-sept gros volumes des Sources Inédites de l'Histoire du Maroc, ni chez aucun des nombreux voyageurs chrétiens des XVII et XVIII siècles qui se sont tous intéressés aux Juifs pendant leurs séjours au Maroc
Pour désigner les Ghettos de Fcs, Marrakech et Meknès, comme pour parler des quartiers où les Juifs, mais non la totalité, se groupaient dans d'autres villes jusqu'au début du XIX״ siècle, les Portugais écrivaient "Judaeria" et les Espagnols "Juderia".
Ce dernier mot a longtemps prévalu et cela à tel point que les Anglais écrivaient "Judaria" et les Français "Juderie". C'est assez tard que les Anglais, qui ont parlé du Maroc, ont employé le mot "Jewdery", puis "Jewrie" ou "Jury" et les Français "Juifverie", puis enfin "Juiverie".
Le premier Européen qui, à notre connaissance, s'est servi du mot "El-Millah" est Jackson qui a écrit son ouvrage sur le Maroc en 1809.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקהלה והשדרי"ם קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה זצ"ל
הקהלה והשדרי"ם
קהלת צפרו
סקירה כללית
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.
כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.
את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.
והכבוד הזה התבטא גם בשירים שחברו בקהילות הללו לכבוד השלוחים(השדרי׳ם) רבי דוד חסין הפייטן המפורסם ביותר בצפון אפריקה בעיר מכנאס שבמרוקו, הוא כתב הרבה שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ ישראל. ראה בספר שא״י הנז׳ עט. 40. גם בעיירה שלנו נתחברו שירים על השדרי׳ם. רבי יהודה אלבאז ז״ל בספרו שבות יהודה עט. 758 שיר על רבי רפאל ארזי הכהן ועוד.
כל שליח השתדל לקבוע קופות בקהלה לשם נשלח. ולתוך הקופה הזאת בני הקהלה היו משלשלים נדבותיהם בשעת צרה ובעת חדוה ראה שא״י עט. 58. והקופות הללו היו נקראות בשם קופות ארץ ישראל. והכסף המקובץ בהם בשם מעות ארץ ישראל. ונקבעו בקהלות ימים מסויימים בשנה לגבייה, ואח״ך נתוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקדש והראשונה בהן היתד, עיר חברון. ובשנת תפ״ט(1729) ר׳ יחייא זאבי קבע בקהלת ברלין קופה חדשה. ובשנת תרי״א קבע רבי דוד הכהן בשליחות חברון קופה בשם מגן אבות כמו כן קופת רבי עמרם ב״ר אפרים דיואן שליח חברון במרוקו ובשנת תקמ״ב (1782) נפטר וקברו נעשה מקום קדוש, ורבים באים להשתטח עליו ראה מזרח ומערב כרך ג׳ תרפ״ט, ואחריהם הלכו בניה בוניה של עיה״ק טבריה שקבעו קופות בשם קופת רבי מאיר בעל הנס הקבור אצלם, רבי חיים פלאג׳י כותב בספרו לב חיים ח״ב סי׳ קס׳ בשנת תר״ב(1842) על קופת ר׳׳ט בעה״ן, היו גם אנשים שהניחו אחריהם צוואת שכ״ט על חלק
Une histoire de familles-Abid.-Abikhzer
Abid. 
Nom patrynomique d'origine arabe don’t le sens est " l'esclave ", sous entendu de Dieu, equivalent de Abdallah et de l'Hebreu Obadia. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Algerie – Alger, Constantine et en Tunisie – Tunis.
Abikhzer.
Nom tres patronymique a la consonance berbere evidente au sen difficile a cerner. Sans doute ethnique de lieu : le rabbin Eisenbeth cite un douar de Tunisie portant un nom proche : Benikhzer.
L'explication litterale avancee parLaredose basnt sur laracinehebraique " akhzar ", qui signifie cruel, precede de l'indice de filation Aben, parait en l'occurrence peu convaincante.
Autres orthographes : Abekhzer, Abekzer, Abeckjer. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte essentiellement au Maroc dans les regions du Tafilalet et du Sous, en particukier a Agadir, Aka, et sans doute de la par emigration a Meknes, Tanger, Casablanca et en Algerie, dans l'Oranais.
Autre source
ABIKHEZER : nom associant le terme hebraique abi (pere) et Khezer, du nom d’une tribu berbere les Ouled Khazer qui vivaient dans la region de Constantine en Algerie
Rabbi Moche Abikhzer.
Rabbin a Beghris, dans le Tafilalet au XVIIIeme siecle, Son erudition lui valut une grande renommee dans toute la region et on s'adressait a lui por les questions dela Halakha.Sariche bibliotheque incluant des livres hebraiques imprimes en Europe et dans l’empire ottoman etait celebre en son temps.
Rabbi Abraham Abikhzer.
1868 – 1945 : Fils de Moche , rabbin ne a Oran en 1866 dans une famille originaire du Tafilalet. Apres la mort prematuree de son père, sa mere monta avec lui en Terre Sainte en 1872, alors qu'il était age de 4 ans
Malgre sa situation economique tres difficile, sa mere, qui faisait des lessives chez les riches, tint a lui donner une education rabbinique poussee. Il etudia chez le grand maire rabbi eleazar Ben Toubo. Apres ses etudes de rabbinat, il fut envoye en mission par le Comite dela CommunauteMaghrebiennede Jerusalem comme emissaire pour ses œuvres dans les trois pays du Maghreb
Sur la route de retour, en 1892, la communaute d'Alexandrie lui proposa le poste de notaire et de secretaire du tribunal rabbinique. Il devait y fonder avec un autre rabbin marocain, Eliahou Hazan, une siciete pour la diffusion dela Torahet l'enseignement de l'hebreu moderne
Il ecrivit et edita un manuel moderne de la langue en 4 volumes. " Haivri ". Pendantla PremiereGuerre, il organisa l'aide aux juifs de palestine, expukses par les Turcs comme sujets ennemis, qui avaient trouve refuge en egypte
Nomme grand rabbin de la ville en 1918' et membre dy Haut tribunal Rabbinique d'Egypte, il decida en 1930 de revenir a Jerusalem ou il se joignit au Conseik du grand rabbinat etabli pae le Mandar britannique. Elu president d'honneur de la communaute maghrebienne, Vaad Haeda Hammarabit, en hommage a son action en sa faveur tuot au long de sa vie
Apres sa mort, la communaute maghrebienne donna son nom a sa nouvelle synagogue dans le quartier de Bakaa " Zekher leabraham "
Autre source
ABIKHZER Abraham (1866-?). Originaire du Maroc. Fils de Moche Abikhzer. Rabbin, il s’établit a Alexandrie ou il occupa des fonctions communautaires et dirigea une yechivah. Il est l’auteur d’un manuel d’enseignement hebraique
Rabbi Shimon Abikhzer
Rabbin originaire du Tafilalet, il s'installa a meknes ou il mourut en 1880
Rabbi Shemouel Abikhzer
Rabbin enseignant et notaire a Meknes a la fin du dernier siecle
Rabbi Yaacb Hay Abikhzer.
Rabbin d'origine marocaine ne a Safed en 1888. Il fut envoye en mission par les yeshibot de la ville en 1928 en Egypte, et en 1931 en Tunisie.
Rabbi Abraham Abikhzer.
Saint ne a Ait Attab et dont le tombeau a Marrakech, ainsi que ceux de deux autres membres de sa famille, rabbi Yaacob et rabbi Israel, etaient devenus un lieu de pelerinage local.
Rabbi Itshak Abikhzer.
Rabbin a Tanger a al fin du XIXeme siecle et au debut du XXeme
David Abikhzer.
1909 – 1961 : Notable de la communaute de Port-Lyautey au Maroc, il fut vice president du Comite dela Communautedans les annees cinquante.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
קצידא אודות רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
סאלי וחכמיה
כפי שנכתב כבר, רבי אברהם כתב חיבורים רבים: חיבוריו:
מגחת סוטה – על מסכת סוטה. דרכי הק״ו- נדפס בספר ״מהררי נמרים״. ליקוטים וחידושים ״ נדפסו ב-שיח יצחק״. פירוש לזוה״ק -בחלקו ב״מקדש מלך״.
חידושיו על מסכתות שונות, על הלכות חמץ, דרשות, הגהות לכתבי קבלה ופיוטים לא נדפסו.
רכי אכרהס הלוי כן סוסאן
רבי אברהם הלוי בן סוסאן בן רבי יצחק מחכמי סאלי, נולד בעיר זו ובה נתגדל ולמד.
בשנת התר״ך נתיישב בעיר טבריה. בשנת התמ״ר נשלח כשד״ר לסאלי ושב לארץ ישראל.
רבי יוסף בן נאים מעיד ב״מלכי רבנן׳, שהיה זקן מופלג וחזותו העידה עליו שהיה איש קדוש וכל דבריו היו של קדושה וטהרה וראהו פעם הולך ביחידות להתבודד.
הוא היה בנו של הרב יצחק הלוי בן סוסאן ממשפחות הלויה הנכבדות בסאלי, בעל שאלות ותשובות ״פחד יצחק״.
רבי אברהם חיבר:
א. " מעשה העריקים " ־ ספר מעשיות המספר בשבחם של הצדיקים וביניהם אור החיים הקדוש.
ב. " קנה אברהם " ־ פירושים על התורה (לא הודפס).
רבי אהרן הסכעוני
רבי אהרן בן רבי ישועה, היה מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. היה מגדולי תלמידיו של רבי יעקב ששפורטס ויד ימינו. נודע במלחמתו התקיפה בשבתאות ויחד עם רבי דניאל טולידאנו ממקנס נאבק בתנועה שקרית זו, תוך התייעצות מתמדת עם רבו רבי יעקב ששפורטס. כן למד אצל רבי יצחק אתורקי.
רבי אהרן כתב: א. ספר דרשות – כתב יד
ב. הגהות – על ספר ״ היכל הקדש ״ לרמב"ם אלבז שהדפיס רבי יעקב ששפורטס.
מתלמידיו הנודעים ־ רבי אהרן הצרפתי.
רבי אהרן נולד לערך בשנת הש"ץ ונפטר בשנת התס"ז. בניו הם ישועה ויהודה.
קרוב לודאי שהוא צאצא של רבי דוד הסבעוני בן רבי אהרן שחי לפניו ( ראה בפרק רבני סאלי ).
רבי אהרן הצרפתי ראב׳"ד סאלי
רבי אהרן הינו נצר למשפחת הצרפתי המיוחסת לרש"י הצרפתי. ראשי המשפחה היו בספרד והיגרו למרוקו. ענפי המשפחה נמצאו בפז ובסאלי. רבי אהרן הוא בן נינו של הרב וידאל הצרפתי ־ ראב"ד פז. רבי אהרן למד תורה אצל רבי אהרן הסבעוני שהוזכר לעיל.
רבי אהרן הצרפתי זכה, לאחר טירחה מרובה להוציא לאור את כתביו של סבו רבי וידאל הצרפתי השני. כן הוציא לאור את חיבורו:
״ משגב האמהות ״ ־ ביאור ״אשת חיל ״.
בתשובות בית הדין סאלי נמצא חתום בראש כראש אב בית דין עם רבי שלמה הכהן אלכלאץ ורבי שמואל קארו וכן נמצאו שלושתם בהסכמה משותפת לספר ״ חפץ ה ׳״ לאור החיים הקדוש, שביקש את הסכמתם.
בתקופה זו, רבאט, הגם שהייתה עיר גדולה יותר מסאלי, השתמשה בבית הדין של סאלי הסמוכה.
בימיו הוקם בית דין ברבאט, אליו הפנה את דייני פז שפנו אליו בנוגע ליתומה בת רבי משה אבוזגלו שנישאה ועברה להתגורר ברבאט.
לרבי אהרן נולדו שלושה בנים – רבי יוסף הצרפתי ־ ראב״ד סאלי, רבי אברהם ורבי יעקב. רבי אהרן נפטר בשנת הת״ק. ״ במשגב האמהות ״ כתב על המזמור:
״שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחלמים: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה: הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים״
חולמים ״ – כאדם הנמצא בעולם אחר ואינו זוכר כלום ממה שהוא עושה בהקיץ, כך בשיבת ציון נשכח את הגלות ואת הצרות כאילו לא היו. ״ אז ימלא שחוק פינו ״, שאם לא כן, לא תהיה השמחה שלמה.
על הכפל ״ הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים ״, מביא רבי אהרן את דברי מו״ז רבי וידאל הצרפתי. '״אפשר שהם דברי הגויים, אם הגדיל ה׳ ( אם היה מגדיל ה׳ ) לעשות עימנו כיוצא בזה, היינו שמחים כעל כל הון ״.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 5.
באנו להודיע ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיים המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.
ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.
והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.
ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.
ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.
והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……
ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.
ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .
ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.
ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.
ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.
וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.
וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….
ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.
ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.
ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……
ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..
ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים
יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.
ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.
והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.
ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.
ע"ה שלמה ס"ט
בשנת תק"ף – 1820 – נפוצה שמועת שווא על מותו של המלך מולאי סלימאן. אחד מהטוענים למלוכה, מולאי סעיד, אחי חתן המלך מולאי בראהים, תפס כסא המלכות ואף הספיק להטיל מסים על היהודים, וגם על קהל צפרו הייתה הטלה. קהילת פאס הייתה אז בצרה גדולה והרבה גלו ממקומם לפאס אזדיד, ולמקומות אחרים, ונשארו נפוצים עד שנת 1822. חכמי פאס פנו בבקשת עזרה לקהל צפרו. מולאי סלימאן הוא שבנה ושיפץ את החומה המקיפה את העיר. מור אבי ( של המחבר ) סיפר לי ששמע מזקן אחד שהוא עצמו השתתף בבנין החומה על פי מאמר המלך שציווה שגם היהודים יקחו חלק בבנייתה. מולאי סלימאן מת בשנת תקפ"ג – 1823.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות. מבוא שלום בר-אשר
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
מבוא שלום בר-אשר
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי
ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.
עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.
לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.
גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.
זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.
קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.
יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.
יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.
השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).
השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.
קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים.
הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.
הוראה זו נקראה פוליסה, ועליה חתמו פקידי ארץ ישראל בקושטא לאחר שקיבלו את הכסף, והפוליסה הייתה מוחזרת לאלג'יר כראייה שהסכום שולם והגיע ליעדו.
ממקור משנת תקפ"ד – 1824 , אנו למדים על שיטת איסוף הכסף באלג'יר. מסתבר כי השד"ר לא הוצרך לעבור בביתו של כל יחיד ויחיד, אלא מנהיגי הציבור היו גובים ומרכזים את התרומות, ובעת קריאת התורה נתנו דעתם שהעולים לתורה יברכו לשד"רים בכת " מי שברך ", ונדבותיהם ונדריהם יועדו באותה שבת למען יישוב ארץ ישראל.
בשנת תל"ח – 1678 – נשלח רבי יקותיאל לאלג'יר ולערי המערב על ידי חכמי המערבים בירושלים, שרצו להקים בית מדרש וישיבה בירושלים, בדומה לישיבות שייסדו גבירי איטליה, הולנד ותורכיה. חכמי המערבים החליטו לכתוב לכל ערי המערב להנהיג בכל הערים נדבה קבועה מדי שנה להספקת הישיבות של תלמידי חכמים מבני המערב בירושלים.
השליח מילא שליחותו ועבר בערי המערב, ובסיום השליחות הניח באלג'יר את התרומות שגבה מערי המערב בידי הרב המובהק רבי בנימין דוראן. מכאן ניתן ללמוד שאלג'יר שימשה מרכז לאיסוף תרומות ולהעברתן מערי המערב לארץ ישראל.
רבי בנימין דוראן, ששימש כפקיד ארץ ישראל באלג'יר, כתב לתלמידי החכמים המערביים בירושלים, וביקשם להודיעו את ברצונו שישלח להם את הקרן או את פירותיו. בתשובתם ביקשוהו לשלוח את הקרן והודיעוהו את העקרונות ואת התקנות שנקבעו על ידי ישיבת המערביים בירושלים.
ואמנם שלח רבי בנימין דוראן את הקרן וביקש שיודיעוהו על סדר הלימוד וחלוקת הכספים בישיבה. היוזמה להקמת הישיבה הביאה לחששות של בעלי הבתים המערביים בירושלים מפני קיפוחם, שמא לא יקבלו יותר את חלקם מן התרומות שנשלחו בקביעות מאלג'יר.
המחלוקת שפרצה נסתיימה בפשרה ובהתחייבות תלמידי החכמים לתת חלק מן התרומות שיגיעו לידי בעלי הבתים, ואם ירצו לא יימנע מהם מללמוד בישיבה. אולם כשהגיעו התרומות סירבו תלמידי החכמים לפרוע לבעלי הבתים את חלקם, ובשל כך פרצה מחלוקת שנייה, רבי משה בן חביב, שלפניו נתברר העניין, פסק כי משום " ועשית הישר והטוב ", צריכים תלמידי החכמים לוותר על חלק קטן משלהם לטובת בעלי הבתים, אף על פי שמצד הדין הגמור אין להם זכות.
בשנת תמ"ב יצא רבי יעקב הלוי ברוכים בשליחות חברון לצפון אפריקה, וקיבל מכתב המלצה ממורו, רבי משה גלאנטי, אל חכמי אלג'יריה. אמנם באגרת לא נכתב יעד השליחות, אולם המצאותה באוסף כתבי היד של משפחת קאנשינו מאוראן, מעידה על כך שיעד שליחותו היה קהילות אלג'יריה, ואולי גם קהילול המערב האחרות.
קרוב לוודאי ששליחותו של רבי יעקב הלוי נשאה פרי, משום שהגיע לאלג'יריה בדרכו לקהילות המערב עוד פעמיים – בשנת תנ"ח ובשנת תס"ז. שלוש עשרה שניה לאחר מכן, בשנת תנ"א – 1691 – , הזדמנו לאלג'יר וסביבותיה ארבעה שד"רים , יהוסף קונקי ורבי יעקב אבוקאיא שלוחי ירושלים, ורבי אברהם חבר שליח חברון, ושליח צפת ששמו אינו ידוע.
רבי אברהם חבר טבע בים בדרכו בספינה מתיטואן לאלגיר, במרחק שני ימי הליכה מאלג'יר. הפרשה הסתבכה משום שבטעות חשבו שנטבע הוא רבי יעקב אבוקאיא ולפיכך נתעוררו קשיים בהתרת עגונתו.
הקשרים במאה הי"ח.
קשריה של ארץ ישראל עם קהילות אלג'יריה במאה הי"ח הולכים ומסתפעפים, מספר השד "רים המבקרים באלג'יר, בתקופה זו גדל. בראשית המאה הי"ח, בשנת ת"ס – 1700 -, סובב בקהילות המערב שלוח האשכנזים בירושלים רבי אברהם ביטון. סדקכעו חזרה, בהפליגו בספינה מאלג'יר, נשרפה הספינה וכספו אבד. לפיכך חזר וחידש את שליחותו, ובחודש אלול תס"ג כתב רבי יעקב אבן צור מכתב המלצה בעבורו אל רבי סעדיה שוראקי בתלמסאן.
בתקופה זו, ובשנים תס"א – תס"ב, סובב במערב גם רבי שמואל גואקיל שלוח חברון ושלוח ישיבת המערביים בירושלים. בדרכו ממוסתגנים התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו ואת אגרות השליחות שנשא עמו. אולם רבני אלג'יר שבה עבר לפני הגיעו למוסתגנים העידו כי ראו את כתבי שליחותו.
כמה שנים אחר כך עבר רבי משה ישראל שלוח צפת בצפון אפריקה. בהיותו באלג'יר בשנת 1710 נשא ונתן עם רי"ש צרור. עוד כתב תשובה לרבי מימון יאפיל, בדבר תלמיד חכם מובהק שהיה באלג'יר. תלמיד חכם זה, מלבד שעת לימוד אחת בבוקר, עסק מרבית היום במסחר, נכסיו היו רבים והיה מאפשר לתלמידי חכמים להתפרנס מעסקיו : ובשל מעמדו כתלמיד חכם רצה להפטר " ממשא מלך ושרים " קרי מסים.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
הספר השני : היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני.
בספרו זה חושף לראשונה פרופסור אליעזר בשן את פעילותם של שליחי הכנסיה האנגליקנית במרוקו במאה ה-19. בפרק הראשון תיאר את הקהילה היהודית במרוקו בתקופה זו. פעילות מיסיונרית במרוקו החלה בראשית המאה אך גברה ברבע האחרון שלה.
בתקופה זו פעלו במרוקו עשר אגודות מסיוניריות של הפרוטסטנטים. החזקה שבהם והפעילה הייתה האגודה הלונדונית London Society for Promoting Christianity amongst the Jews אשר נוסדה בשנת 1809.
היא הקימה מרכז קבוע במוגדור בשנת 1875 ומכאן יצאו שליחיה לפעילות בערים אחרות במרוקו. מוגדור נבחרה למרכז משום שבתקופה זו הייתה בה אוכלוסייה אירופית גדולה, ושיעור האנגלים בהם היה גבוה.
המחבר מקדיש בספרו מקום נרחב למיסיונרים שפעלו במרוקו, תוך ציון פרטים על דרכי עבודתם ; השיטות בהם נקטו כדי להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. כגון פתיחת בתי ספר לבנים ולבנות, מתן הכשרה מקצועית לגברים ונשים, חלוקת תרופות ומצרכי מזין בעיתות של רעב ומגפות.
למיסיונרים ג'מס ברנט גינזבורג ואלי זרביב מוקדש בספר זה פרק שלם המתאר את פעילותו של כל אחד מהם.
המחבר עומד על דרכי המאבק של המנהיגות היהודית ושל ההנהגה הרוחנית בראשם למיגור הפעילות המיסיונרית. היהודים נעזרו בשלטונות ובדיפלומטים הזרים שפעילות זו הדאיגה גם אותם מחשש שמא תפגע באינטרסים הכלכליים שלהם.
מחקרו של פרופסור בשן מגלה שפעילותם הנמרצת של המיסיונרים והממון הרב שפיזרו היו תוצאות מעטות, וכי רק יהודים בודדים התנצרו, וגם אלה רובם עשו זאת ממניעים כלכליים למראית עין בלבד.
פעילותם של המיסיונרים הניבה שינויים בתוך הקהילה היהודית ומעז יצא מתוק, כי סיועם החומרי של המיסיונרים לחסרי היכולת יצר לחץ על המנהיגות היהודית לתת דעתה על טיפוח השכבות החלשות בקהילה כדי שלא יזדקקו לסיועם של הנוצרים. כמו החינוך המיסיונרי לבנות האיץ מתן חינוך יהודי ממוסד לבנות.
ספר זה מבוסס על תיעוד ארכיוני ממקורות שונים. כנספח לספר פורסמו לראשונה עשרים תעודות בצירוף מבואות והערות.
הספר השלישי :
יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות.
הספר מבוסס על תעודות רבות, מהן פורסמו בנספח ארבעים ושש תעודות מוארות. בספר אצור מידע רב על יהודי פאס, מידע שסרק עשרים ושבע שנים, בתקופה רבת תמורות. עד סמוך לזמננו הייתה קהילת פאס הקהילה העתיקה והחשובה שבקהילות מרוקו, ובה שכן במרכז הרוחני של יהודי המגרב.
הספר מתאר את הקהילה ואת מעמדם המשפטי של יהודי פאס. הוא מביא מידע אודות התנכלויות ליהודים, ועל מאמצי האירגונים היהודיים במערב אירופה לשפר את מעמדם ולהביא לשוויון זכויות בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית.
התעודות חושפות את פעילותה העניפה של השדולה היהודית במערב אירופה בשנים אלו, ובמיוחד את פעילותם של משה מונטיפיורי, חברת " כל ישראל חברים " בפאריס ו " אגודת אחים " בלונדון, שדרשו לא רק שיפור במעמד הפוליטי והחברתי של היהודים, אלא הוסיפו ופעלו גם לשיפור רמת ההשכלה של היהודים.
מעמדם המשפטי של יהודי פאס היה מבוסס על " תנאי עומר " ותנאי השפלה אחרים. גם כאשר באימפריה העות'מאנית מערכו רפורמות וניתן שוויון זכויות לכל הנתינים, במרוקו שררו " תנאי עומר ". יהודי פאס אמנם השלימו בעל כורחם עם רוב ההגבלות, אך מהמקורות שלפנינו ניתן ללמוד על פעילותם לביטול גזירה שאינה כלולה ב " תנאי עומר ", אך התקיימה במרוקו, כגון החוב לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי.
הוראה זו הורחבה בפועל גם לשווקים מחוץ לעיר והיוותה טרדה קשה ליהודים, חובה זו נכפתה גם על בעלי חסות זרה. המקורות חושפים גם את תקופת האיסור שחל על היהודים לרחוץ במרחץ ציבורי. התנכלויות רווחות אחרות משתקפות בתיעוד, כגון מכות בעת תשלום מסים, הגבלות כלכליות שונות, כמו איסור מסחר מחוץ לרובע היהודי ( המללאח ).
הדבר הגביל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים. החיבור מלמד כי יהודי פאס סבלו יותר מאשר קהילות אחרות מהתנפלויות על המללאח לשם שוד ורצח. כמו כן מתאר הספר את מעמדם הבלתי יציב של יהודי מרוקו התלוי בחסדי השליטים ובגורמי חוץ.
הפקעת שטח בית הקברות היהודי בפאס על ידי המלך בשנים 1884 – 1887, נמשכה שנים אחדות. הדבר הכאיב לקהילה היהודית וגרם לה צער רב. כי לכל משפחה היו קרובים קבורים במקום. וכמו כן היו קבורים במקום אישים וחכמים נודעים מדורות עברו.
בניסיונם לבטל את רוע הגזירה, פנו ראשי הקהילה וחכמיה לראשי הקהילות היהודיות באירופה ולארגונים יהודיים בבקשה לפרסם את העניין בעיתונות העולמית, ולפעול אצל ממשלותיהם ללחוץ על מלך מרוקו לבטל את הגזירה.
אולם התערבותם לא הועילה, והיהודים נדרשו לפנות את בית הקברות תוך זמן קצר, ומשום כך נאלצו להשאיר קברים רבים במקום. הפעילות הדיפלומטית אילצה את הסולטאן להעניק ליהודים שט חדש לבית העלמין בשנת 1889.
מעמדם הבלתי יציב של היהודים בפאס בא לידי ביטוי בהרבה מקרי רצח, מתוך מאות רבות של נרצחים ברחבי המדינה. רק בודדים מבין הרוצחים נאסרו ואף אלה רובם שוחררו לאחר תקופה קצרה. לעתים נדירות הוטל קנס על תושבי הסביבה בה אירע הרצח, או כופר דם ששולם למשפחות הנרצחים.
גם ענישה זו הושגה בעקבות לחץ שהופעל על ידי מנהיגי הקהילה והדיפלומטים. כך חושף המחבר פרשה ארוכה של פעילות ארגונית ודיפלומטית בעקבות רצח יהודי זקן בשנת 1880 על ידי המון מוסלמי בפאס, פעילות שהביאה לדיון בפרלמנט הבריטי.
בספר מובאות הפעולות שנקט בהן הקונסול הבריטי שאף פנה לווזיר הראשי ( ראש הממשלה ) במרוקו בנידון.
אירוע זה קיבל מימד ציבורי, ונוצל בסופו של דבר על ידי המצדדים בהענקת חסות זרה ליהודים, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם. המקרה הביא לתודעה של יהדות העולם, שהממשל במרוקו אדיש לחיי יהודים ונוצרים.
עם זאת, בסופה של הפרשה ציווה הסולטאן להעמיד לדין את הרוצחים, רבים מהם נאסרו, מפקד הצבא סולק, ומשפחת הנרצח קיבלה כופר.
עיקר תרומתו של הספר הינה במישור היהודי – בהצגת תולדות יהודי פאס במחציתה השנייה של המאה ה-19 ובהצגת הסולידריות היהודית. אך כמובן שגם חוקריה של מרוקו עצמה, ימצאו בספר מידע מאלף על התנהלות הפוליטית של השלטון בתקופה זו של חדירה מסיבית של אירופאים לצפון אפריקה
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
1497-1492
מלכי ספרד הנוצרים, פרנאנדו ואיזבל, החליטו ל׳טהר׳ את מדינתם, בשנת 1492, לאחר כיבוש גרנדה בירת הקהילה העברית האחרונה בחצי האי האיברי. הם העמידו את הקהילה היהודית הענפה בפני הברירה האכזרית: התנצרות או גירוש. גם מלך פורטוגל הלך בעקבותיהם, והחליט חמש שנים לאחר מכן, לגרש מארצו את היהודים ואת רבבות הפליטים מספרד, שמצאו בה מקלט.
שתי מדינות מוסלמיות פתחו אז את שעריהן בפני המגורשים: מרוקו, במערב ותורכיה במזרח. מוחמד אל־שיך, מלך פאס, זכה לתואר חסיד אומות העולם, בפי חכמי התקופה על ׳שקיבל היהודים בכל ממלכתו ועשה עמהם טובה׳. רוב המגורשים התיישבו תחילה בעיר הבירה פאס ובמספר ערי נמל, שלא הוחזקו עדיין בידי הפורטוגזים והספרדים.
לאחר מכן התפזרו בערים הגדולות: מכנאס, מראקש, רבאט, סאלי, טיטואן, טנג׳יר, אל קצאר, אל־עריש וארזילה. הם הערו דם חדש בעורקי הקהילות העתיקות, שטרם התאוששו מגזירות השמד של האלמוחיידין. מקרה מיוחד ומופלא, ולא ידוע דיו, הוא של משפחת פרץ הענפה מספרד, שהשתקעה בדרום המדינה, בהרי האטלס, באזור הדאדס. המשפחה קנתה את העיר מן הברברים, והקימה בה ממלכה אוטונומית ׳בה לא עברו זרים שלא מבית אבותם׳. העיר התרחבה, שגשגה ושרדה עשרות שנים.
לאחר חבלי קליטה קשים, שגרמו לרבים לעזוב למדינות אירופה והאימפריה העותומנית, התבססו המגורשים וכבשו מעמד בהנהגה החומרית והרוחנית של קהילות שונות. משוכנעים בעליונותם התרבותית, התעקשו לשמור על מנהגי קסטיליה הנהוגים בידם, ואף שאפו להנחיל מנהגיהם לקהילות העתיקות. המחלוקת עם התושבים, שלא הסכימו ׳להחליף דתם ומנהגם׳, הייתה סביב אחד מדיני השחיטה, ׳הנפיחה׳. שחיטה זו מקובלת הייתה בספרד ואסורה הייתה בתכלית האיסור אצל התושבים.
הרב חיים גאגין,(1450-1535) יליד פאס ובוגר הישיבות בספרד, מביא בספרו " עץ החיים "( אשר יצא לאור לראשונה ב״1987 על ידי המהדיר, הרב משה עמר ) את תולדות הפולמוס שהיה מלווה באלימות, ולא שקט גם בהתערבות השלטונות.
לבסוף רק לאחר עשרות שנים נרגעו הרוחות, עם כניעת התושבים שקיבלו עליהם את מנהג המגורשים. לאחר שני דורות היה מיזוג כמעט מושלם בין שתי הקהילות, באמצעות " עסקת חליפין ": התושבים נבלעו בתוך הספרדים, ברוב הערים מחוץ לאיזורי התאפילאלת, והאטלס שבדרום המדינה, והמגורשים אימצו את לשון התושבים, הערבית בניב יהודי.
בקהילות הצפון בלבד, בעיקר טטואן וטנג׳יר, בהן לא היו קודם קהילות תושבים מבוססות, שמרו צאצאי המגורשים בקנאות, עד ימינו, על הלשון הספרדית בניב מיוחד- ׳החקיתיה׳. נראה, כי השריד היחיד להתבדלות ההיסטורית בין שתי הקהילות, הוא כינוי הגנאי לתושבים דוברי הערבית-׳פורסטרוס׳, בפי צאצאי מגורשי ספרד בצפון מרוקו. כינוי גנאי זה נעלם במאה ה-20, עם התפשטות המודרניזציה וקידום החינוך המודרני, המשותף לכל ילדי מרוקו, במסגרת בתי הספר אליאנס של " כל ישראל חברים׳.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..LA Famille Perez
LA Famille Perez
La greffe des expulses d'Espagne et du Portugal
En achevantla Reconquista, la reconquête de la Péninsule Ibérique avec la prise du dernier royaume arabe de Grenade en 1492, les Rois Très Catholiques Ferdinand et Isabelle, sous l'influence de l'Eglise, décidèrent de parachever la «purification» de leur royaume en en expulsant les Juifs auxquels un court délai fut accordé pour choisir entre l'exil et la conversion. Cinq ans plus tard, en épousant leur fille, le roi du Portugal décréta à son tour un édit d'expulsion, bien qu'il mit tout en oeuvre dans la pratique pour empêcher le départ des Juifs.
Deux empires musulmans ouvrirent largement leurs portes aux expulsés, le lointain Empire Ottoman en pleine expansion et le proche Empire Chérifien déchiré par des guerres intérieures. Malgré les conditions meilleures réservées aux nouveaux arrivants en Orient, la plupart des expulsés préférèrent trouver refuge au Maroc en raison de sa double proximité, géographique et culturelle.
Si une minorité d'entre eux s'installa dans les villes portuaires tenues par les Portugais, comme Safi et Mazagan, la grande majorité des exilés se dirigea vers Fès et ce malgré les énormes difficultés d'intégration. Ces mêmes difficultés poussèrent d'ailleurs un grand nombre de juifs à continuer vers l'Orient ou l'Europe, voire à revenir versla Péninsule Ibérique.Au bout d'une décennie, la situation des familles installées à Fès commença de s'améliorer.
La rencontre à Fès entre les expulsés, les Mégourachim, et les indigènes, les Tochavim, fut au départ conflictuelle, les anciens reprochant aux nouveaux de vouloir imposer leurs coutumes plutôt que de s'adapter.
Ce conflit se focalisa de manière symbolique autour de l'une des règles de l'abattage rituel, la néfiha (insufflation des poumons). Interdite dans la tradition des indigènes qui n'avaient aucune difficulté à écouler auprès des musulmans les bêtes déclarées impures selonla Halakha, cette règle plus permissive avait été adoptée en Espagne où l'Eglise interdisait la consommation par les Chrétiens des bêtes abattues non cachères.
La controverse religieuse tourna en confrontation entre les deux communautés et engendra violences, excommunications, dénonciations et appels aux autorités. Le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguine, qui mena en leur nom le combat pendant des années, finit par baisser les bras et reconnut la supériorité de la tradition séfarade qui allait s'imposer désormais dans presque tout le Maroc.
Une famille devait pourtant échapper à cette confrontation. Les Perez, en quittant l'Espagne, avaient acheté aux souverains marocains un territoire dans la région du Dadès au sud du Maroc, où ils vécurent de manière totalement autonome jusqu'au règne de Moulay Ismaël au 17ème siècle, comme le rapporte l'un de leurs descendants, rabbi Yéhouda, dont le livre Pérah Halévanon fit sensation lors de sa publication à Berlin en 1712.
Dans le reste du pays, le pouvoir matériel et spirituel passa entre les mains des descendants des Mégourachim, avant que ne prenne la greffe des expulsés et que ne s'effacent progressivement les différences entre les deux communautés. Ces différences resurgirent toutefois au 19ème siècle, du fait de la modernisation accélérée des communautés de Tanger et de Tétouan, géographiquement plus proches de l'Europe. Ces communautés affublèrent leurs compatriotes du sud du péjoratif de forasteros (les étrangers), parce qu'ils ne parlaient pas l'espagnol. Les progrès de l'éducation dans les écoles de l'Alliance firent disparaître au 20ème siècle cette dernière discrimination.