מורשת יהדות מרוקו

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

ולמחר הלך לשער פא׳ס אג׳דיד הנק׳ בא׳ב אסמארי׳ן ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו ותפס את הצר הצורר מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ

רבי דוד עובדיה

באלכאז׳וק – כלונס הנתקע – ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בניוולו ילך ויראה אותו בין יהודי ובין גוי. ובא וראה כמה גבה לבו של אותו רשע אדרידי אחר שהוא תלוי על עץ והאלכ׳אזוק תחוב בבטנו היה אומד לכל הרואים אותו זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום – מאז הייתי עליכם וגם היום אני עליכם ממעל…כלומר שהיה תלוי למעלה על ראש הנאספים.

  ושהה המלך בפא׳ם ג׳ שנים אח״כ השלימו עמו פא׳ס אלבאל׳י וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנז׳ וה׳ שב את שבות עמו ישראל. אח״כ הלך המלך מולאי ארשיד לעיר אזאווייא שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו רק הביאו חי לפא׳ס יע״א.

ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבו. וינתץ הבתים והחומות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה הגלה את הפלשתים שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז׳ והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפים והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב.

ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפא׳ס. והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה התל"ג 1673 -. ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן, נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט. כך מצאתי כתוב בכתב יד אדוני אבי החכם השלם הדיין המצויין כמוה׳ שאול אבן דנאן בפנקס שלו ושמפנקס כל המילות שמל. והקהל שבאו לכאן מן ג׳אווייא כמו י׳׳ג מאות בעלי בתים. ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך מולאי ארשיד יר״ה למראכיש לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אנשי פא׳ס אלבאל׳י להיות מלך עליהם כשרצו  למרוד פסי׳ מחמד להאג׳ הנז׳ וכשהכביד עליהם עול המסים מרדו ג״כ בו וחזרו לסי׳ מחמד לחאג׳ והוא הלך לו לעיר מראכיש ורצה למלוך, ועכשיו הלך אחיו מולאי ארשיד אחריו, וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח והלך לו לעיר תארודאנת, וביני ביני והמלך במראכיש.

ויהי היום רכב על סוס א׳ עדיין קטן בכרה קלה משרכת דרכיה ותעמוד על רגליה ותקפוץ והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ א׳ במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפא׳ס. והי״ז ערב פסח של ש׳ התל״ב ליצירה – 1672 –  נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה.

 מ״מ והיה בימי מלכותו הנז׳ שובע גדול בכל העולם ושפע רב ומיום שנכנס לפא׳ס המלך הנז׳ נפלה הדוטה מן ה״ם ללמוד ביום עצמו נפל עד ד״ת ללמוד. ואח״כ היתד. שדה עד לששה אוקיות לסחפ׳א. ובימיו היה השמן ליטרא ומחצה במזונא. והחמאה עשרים אוקיות לככר. ובימיו היה מולאי ישמעאל כ'ליפא במקנא׳ס ובפאס יע״א [ובצפרו] וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל יר״ה לכאן והמליכוהו עליהם אנשי פא׳ס אלג׳דיד.

ואהל פאס לבאלי ואח"כ הלך מסיר׳ה – מולאי יסמאעיל ירום הודו –  במחנהו למראק׳ס להלחם עם מולאי מוחמד ן׳ מולאי זידאן. והלכו עמו ארמ׳א די פא׳ס אלבאל׳י ונלחם עמו ובא לשלום. אח״כ רצה מסיר״ה לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן אלפא׳ס אלבאל׳י ארמ״א לילך עמו ושלח להם השר זידאן לפנקס הארמ׳א הנז'. מה עשו אנשי פא׳ס תכף ומיד בבוא השר זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר׳ה ומרדו במלך ושהו במרדם שנה וחצי והיה נלחם בכל יום פצ׳הר רמכ׳א ופצ׳הר אזאויי״א והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב ללבסטיון של באב לג׳ואד והיו נופלים בבתים של האלמל״ח ארצא׳ץ שהיו נלחמים בם, והיו אנשי פא׳ס לבאלי מחרפים ומגדפים את מסיר״ה, ועד היום מזכיר עליהם את החרופים והגידופין ומטיל עליהם מם גדול ובכל שנה פוקד עליהם עונם.

אח׳׳כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ הלך עמהם מסיר״ה לעיר תארודאנ׳ת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה שנלחם עמו כבר פעם א׳ במראכיש וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנ׳ת. והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות. והרויחו ממון רב במחנה הנז' והיה זה בשנת התל״ח ליצירה – 1678 –  והסימן אף לזא״ת יחרד לבי.

 ומן שנה זאת ואילך היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפא׳ס לבאלי עד עשרה מאות ביום ובהאלמל׳אח עד עשרים וארבעה בכל יום עד ש׳ ת״ם – 1680 עונך בת ציון לפי׳ק. ועוד היה בזמן הנז' מש׳ התל״ח עד ש׳ ת״ם יוקר השער ועצירת גשמים. ואחר שהתענו שלש של ג׳ ג׳ עשינו עצירה גדולה, וכך היה המעשה. שאני זוכר ביום ד׳ קודם המנחה הכריזו ברחובות ובמבואות ובחצירות ובבתים שיתענו מגדולם ועד קטנם בהפסקה מבעוד יום. ולמחר הלכו כל הקהל יחפים לבית הקברות וישבנו בפתה הנק׳ אלחאבץ׳ שאחרי כותל הפתח הנז' קבורים שם חסידים וחכמים גדולים, והקבר הידוע שבהם הוא קבר הJ׳ הש׳ והחסיד כמה״ר יעקב קניזל זצ״ל.

ובתוך הפתח הנז' הנחנו התיבה וישבנו שם כל היום מן הבקר עד הערב ושם התפללנו שחרית, מנחה ונעילה וערבית. ובשחרית התפלל הה׳ השי הדו״מ מר קשישא גר ישראל כמה״ר סעדיה אבן דנאן והאריך בתפלת שחרית עד חצות ויותר בכמה תוכחות ובקשות על סדר הברכות כמו שהם כתובים אצלנו. ומפני החולשה שהיה זקן ולא היה יכול לעמוד להתפלל כל היום, התפלל מנחה הח׳ הש׳ הזקן הכשר כהה״ר יעקב אבן צמחון. ונעילה וערבית התפלל אותה הח׳ הש׳ הדד״מ כהה״ד יהודה עוזיאל ז״ל. וכל היום לא נענו עד שעת תפלת ערבית ירדו גשמים בזעף הרבה ואח״כ פסקו קודם חצות הלילה והי״ז ערב ר׳׳ח ניסן ש׳ ת״ם עונו לפ״ק.

 והיתה החטה שוה ב׳׳ם ללמוד. ק״ם כ״ם לסחפ׳א. ואיני זוכר אם השנה אח״כ באה טובה אם לאו. אך האמת הוא שבני אדם שבזמן ההוא לא חלי ולא מרגיש לקול הרעב ההוא, כי היו עשירים הרבה בהאלמלא״ה פא׳ס יע״א ועשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב ברוב תבואות ואוצרותיהם מלאים ואלמטאמ׳ר – מקומות חפורים בתוך האדמה לשמירת חטה או דבר מה –   של היהודים מלאים, ולא הרגישו ברעב ההוא כלל ועיקר. אבל הרגישו במכת הדבר שהיה בש'        ההיא וברחו בני אדם רובם ככלם להרים ולגבעות ולמדינות שלא היתה בהם מכת הדבר. ואני ראיתי אמי תנצב״ה שהיו בה שמונה עשרה מכות של דבר והיה הרופא חותך מכל מכה אוקיא א׳ של בשר מת בכל יום ונתרפאת וחייתה ויש מי שמת בחצי מכה.

ובאותה השנה הנז' כשירדנו מן עצירת גשמים עשינו אדכל׳א [קבלת פנים] להחכם הש׳ והותיק בקי בכל החכמות. חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת הפילוסופיה, חכמת השיר על המשקל, ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ואלו חיה הוא היה רב לכל המערב כמו שהוא גלוי וידוע לפני ת״ח של פא׳ס ותיטוא׳ן וצפר׳ו ומקנא׳ס, שמו ר׳ יונה בן לאדוני דודי הח׳ הש׳ כמה״ר יהודה אבן דנאן. והוא נולד בתיטווא׳ן וקרא ושנה בתיטוו׳אן מפני שאדוני דודי זלה״ה נתנו לו אשה עשירה בתיטווא׳ן יע״א ולאחר שהוליד בנים ובנות הלך א״א זצ״ל והביאו הוא וכל אנשי ביתו. והיה ר׳ יונה זלה״ה הנז' יושב על התורה ועל העבודה, וכל ת״ת של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיונו. וכל מי שנסתפק לו דבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליה מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספיקות.

וכשהגיע לנישואין בזמן הנז' נשא את אחותי העלובה ושהה עמה ב׳ חדשים דוקא ומת במיתת הדבר שהכתה אותו בגרונו ולא היה יכול לדבר. אבל מתוך החכמה שהיתה בו היה רומז. ונפלה אחותי ליבום לפני אחיו ר׳ סעדיה. ואח״ב מת גם הוא בלא בנים. ורבי יונה הנז' נשא אשה בניסן של ש׳ הנז' ת״ם ומת בסיון של שנה הנז' ומת בחיי אביו ובחיי אדוני זקיני החי הש׳ נר ישראל מר קשישא הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל. ואני ראיתיו שהיה בוכה ומתקשה עליו יותר מדאי ודרש עליו. וא״א ג״כ דרש עליו ודרשו עליו כל בעלי החברה. ובש׳ התמ״א והתמ״ב היתה מכת הדבר אבל היתה במדת הדין הרפה ולא כמו שנת ארבעים שהיתה מדת הדין הקשה לתפ״ץ.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

פרק ו : הרקע והגורמים להתאסלמות.

מוסלמי שכתב ספר על היסודות התרבותיים של הממשל במרוקו ציין, כי רק לעתים רחוקות התאסלמו יהודים. זו מחמאה ליהדות שעמדה בלחצים ובפיתויים חומריים וחברתיים. בפועל תופעת ההתאסלמות ההמונית והאישית הייתה קיימת, ובפרקים הבאים נדון בה לפי סדר כרונולוגי.

בקוראן כתוב ש " אין אונס בדת " סורה 2, " הפרה, פסוק 257. כלומר האסלאם אינו מאלץ בני אדם להאמין בדתו, ולפי הפרשנות המוסלמית הכוונה שאין לאלץ יהודים ונוצרים להתאסלם, אבל אין הדבר חל על עובדי אלילים.

לדעתו של המזרחן GRUNEBAUM התפשטות האסלאם לא גרמה בהכרח להתאסלמותם של בלתי מוסלמים, בהנחה שהם מקבלים עליהם את תנאי השליטים המוסלמים.

בדורות הראשונים אחרי הופעת האסלאם, עם השתלטות המוסלמים על מרחבי המזרח התיכון והמגרב, היו פיתויים חומריים להתאסלמות. בתופעת ההתאסלמות יש להבדיל בין תנועה קיצונית כמו המייחדים שכפו על כל היהודים לקבל את דת האסלאם, וכן גזרות של סולטאנים, ובין הממשל בדורות הבאים, שלא כפה באופן גורף על כל היהודים להתאסלם. ובכל זאת תופעת ההתאסלמות הייתה קיימת על ידי יחידים בכל הדורות.

על מי שמתאסלם אסור להטיל חובות שחלות על הד'מי, אלא רק מה שמקובל לגבי המוסלמים. להתאסלמותם של יהודים לא הייתה משמעות תיאולוגית בעיני המוסלמים, והיא היוותה חלק זעום בהשיגי התפשטותם.

לא בכל המד'הבים – האסכולה המשפטית – באסלאם מייחסים  חשיבות להתאסלמות. המסורת המלאכית, עש שמו של מאלכ בן אנס, שולטת במרוקו. הודות לחכם בשם סאחנון שחי בקירואן – נפטר בשנת 854 מייחס אסכולה זו חשיבות להתאסלמות.

לפי מסקנתו של ברנרד לואיס, יהודים ונוצרים רבים התאסלמו במהלך הדורות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. התאסלמות כפויה נדירה באסלאם מלבד במרוקו ובתימן, ובעיקר באיראן.

לדעתה של חוה לצרוס יפה, בימי הביניים היו יהודים שהתאסלמו, והמניע היה בגלל קירבה של היהדות לאסלאם, ואחרים בגזרות שמד, כי לא רצו למות על קידוש השם. אולם במהלך הדורות היו גם יהודים בספרד המוסלמית שקידשו את ה', כי סירבו להתאסלם. 

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

הפקעת שטח מבית הקברות שנת 1884.

התוכנית הנ"ל שנגנזה זמנית, בוצעה לאחר כשבע שנים מהזמן שהנושא עלה על הפרק, ונדון בצינורות דיפלומטיים. מידע על כך פורסם בג'ואיש כרוניקל ב – 14 במרס וב – 21 בנובמבר 1884 מן הכתב של העיתון בטנג'יר.

לפיו על שטח בית הקברות שנלקח מהיהודים נבנה קסרקטין לחיילים, והמקום שהיה קדוש הפך למקום של הוללות. החיילים מטרידים את היהודים ומאיימים לשרוף את בתיהם. להערכתו, מעשהו השרירותי של הסולטאן יגונה על ידי בית דין מוסלמי, אפילו שהיה עוין ליהודים. חכמי הקהילה פנו לעמיתיהם באירופה וביקשו לפרסם את הדבר בעיתונות, כדי ללחוץ על ביטול התוכנית.

לפי ידיעה שנשלחה ב – 5 בנובמבר 1885 מטנג'יר ופורסמה ב -4 בדצמבר בשבועון הנ"ל, נאמר שלפני שמונה שנים נלקח חלק מבית הקברות על ידי הסולטאן למטרה פרטית שלו. ועתה תובע מושל פאס את שטח בית הקברות ולהופכו לרחוב פרטי, וחייבים שוב לפנות עצמות.

הכתב מותח ביקורת על רוב היהודים בעלי ההשפעה שלא מחו. לדבריו הושתקו על ידי השלטונות באמצעות מתן מונופולים כלכליים. גזירת הסולטאן על הפקעת שטח מבית הקברות בשנת 1884, העיקה על יהודי המקום, וגרמה לצער רב, בגלל היחס הרגשי לקברות העתיקים.

חוסר ביכולת לפנות את כל העצמות, והאיסור הדתי לעוקרם, למרות שהסולטאן העניק שטח חילופי. הצעד מצא את ביטויו בדברי החכם להלן :

עדות אישית נכתבה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח ועד עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנים תרמ"ז – תרמ"ח – 1887 – 1888 ושוב בשנת 1891. בהקדמה ל " אהבת הקדמונים ", סידור כמנהג התושבים, שהדפיס בירושלים בשנת תרמ"ט, תיאר את ביקורו בבית הקברות בראש חודש ניסן תרמ"ח.

הוא ביטא בצורה מרגשת את הכאב שכואבים יהודי העיר על חילול בית הקברות על ידי משרתי המלך שהרסו מצבות ופינו עצמות למקום אחר. המלך לא הסתפק בפינוי חלק מבית הקברות שבוצע לפני כארבע שנים שנת 1884, ותבע לפנות שטח גדול יותר בשביל ארמונו.

רבי רפאל בן שלמה אבן צור מחכמי המקום, תק"ץ – תרע"ד 1830 – 1917, סיפר לי שהוא פינה אחד עשר קברים. באותה שנה פינו היהודים במשך שנה חלק מהמצבות, ביניהם של חכמים, אבל לא הספיקו לסיים הכל.

אמנם מציין שהשלטונות מסרו שטח אחר לבית הקברות אבל זו אדמה בוצית ואנשים קוברים שם את שאריות העצמות מבית הקברות הישן.

בחיבור " כסא מלכים " שנכתב על ידי רבי רפאל משה אלבאז 1823 – 1896 חכם שפעל בצפרו, נאמר :

בחשון התרמ"ד – 1884, גזר המלך על היהודים שבפאס לפנות כל הקברות שבבית החיים כי הם סמוכים לחצר המלך, והוא צריך למקומם להושיב בו האלעסקר ( צבא ) אנשי חילו. וכן היה ונתגלגלו עצמות כמה חסידים….וכמה קברות נרמסו והושיב שם חיל גדול של האלעסקר.

בסיפור על סוליכה הצדקת שמתה על קידוש ה' בשנת צדק"ת 1834 נאמר, שנקברה בבית הקברות הישן בפאס :

ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרב הגאון מורנו הרב אליהו הצרפתי ז"ל, הוא המקום אשר היא קבורה בו עד היום הזה

קברה נערץ עד היום, ולפי המסורת הקשורה בה, כשהוציאו את גופתה כדי להעבירה למקום אחר, היא נאשרה שלמה, למרות שעברו כחמישים שנה מאז שמתה על קידוש ה', לעומת אחרים שרק עצמותיהם הוצאו מהקברים. אגדה מסוג זה אופיינית לצדיקים.

ב " יומן עיר פאס ", מתרל"ט – 1879 גזר עלינו המלך מולאי אל חסאסאן ירום הודו להעתיק בית העלמין למקום אחר, הקצה לנו מקום חדש כדי לקבור בו כל העצמות שהוצאו מהקברות הישנים וגם לקבור בו בעתיד אלה אשר ילכו לעולמם בר מינן.

וזהו המקום שאנו קוברים בו עד היום הזה…ובאותו מקום שהיה בו בית העלמין הקודם…בנה עליהם המלך " דאר אלמכזן " ( בית הממשל  ) עם ארמון מסג'ד ומגדל ואורוות סוסים וכו….בהעתקת הקברות השינים עבדנו זמן מה באיסוף העצמות ולא הגענו לפנות אף חלק ממאה.

בשנת תרע"ג – 1913, נשאל רבי שלמה אבן דנאן, מחכמי פאס – 1848 – 1929, האם מותר לפנות קברים בבית הקברות, לשם הרחבת המללאח למגורי היהודים ורבני צרפת התירו, ואם היהודים יסרבו לדור שם, יינתן השטח לצרפתים נוצרים.

ואומר דהנא היתר פנות בית הקברות הנזכר אין כל חדש שנתחדש עיכשיו אלא מזמן החולף שלקחה המלך לחאסאן, אז התירו הפינוי רבים וגדולים, אשר היו בימים ההםה…ותהום כל העיר לפנות, אכן לא פינו רק אותם שיש להם…מכירים ומקצת מהמפורסמים אשר נודעו למו איה מקום כבוד תחנותם.

ואולם אשר לא נודעו, נשארו שמה כי הדבר צריך הוצאות מרובות וטירחה יתירתא, ולא יכלו להטיל על הציבור לפנותם כי לא יכול העם שאת..דכיון שנתנו המלך לגויים לדור בו והם דרים ובונים שם בתים וחצרות…

ידים מוכיחות שישלטו בעצמות הצדיקים שיוציאום והיו למרמס…דכיון שלקח המלך בית הקברות ההוא ונתן להם תמורתה, נשארו המתים קבורים בקרקעות הגוי…ולאחר הפינוי הא ודאי דשרי לדור שם שהרי קימא לן קרקע עולם של קבר אינו נאסר בהנאה.

לסיכום בתשובתו הוא מזכיר את פינוי העצמות בזמנו של הסולטאן חסן בתרמ"ד – 1884, והדבר משמש לו תקדים הלכתי. בפועל פינו רק את עצמות היודעים והחכמים, בגלל מגבלות כלכליות ואחרות.

המלך מסר לגויים חלק משטח בית הקברות בו קבורים עדיין יהודים, ואלה יחללו את העצמות, לכן מוטב שיהודים יגורו שם. אגב הוא מציין שהסולטאן נתן ליהודים שטחו לבית הקברות חדש. כפי שפורסם ב – 28 ביוני 1889, העניק הסולטאן שטח זה לפי בקשתו של שגריר פורטוגל במרוקו.

בית הקברות היהודי בפאס נזכר בדו"ח של רופא מיסיונר בשפ ד"ר רוחה ואישתו בשנת 1897 שמסר בכנס של המיסיונרים הפרוטסטנטים. לדבריו באו לפאס ממכנאס. תוך יומיים התמקמו בבית הקברות היהודי, ונשארו שם חודש ימים.

בכל יום, חוץ משבת וראשון קיבלו שם חולים לטיפול. דומה שהקימו בשטח פנוי בבית הקברות אהל או אהלים למגורים זמניים, כפי שעשו במקומות אחרים.

סוף הפרק  4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884